הרב אבנר עוזרי - מתן תורה | בר בי רב דחד יומא | ד' באייר תשע"ה

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אנחנו נתחיל בסייעתא דשמיא באיזשהו עניין הלכתי,

ולאחר מכן נפנה לעניין הדיומא.

הגמרא במסכת מנחות, דף ס״ו עמוד א',

מביאה את דעת אבייה.

אמר אבייה מצווה למימנה יומי

ומצווה למימנה שבועי.

כלומר,

ישנה מצווה שהאדם בספירת העומר ימנה גם את הימים

וגם את השבועות.

כמו שאכן אנו נוהגים.

אנו רואים בתורה הקדושה כבר,

וספרתם לכם ממחרת השבת מיום אביאכם את עומר התנופה,

שבע שבתות תמימות תהיינה,

עד ממחרת השבת השביעית

תספרו חמישים יום.

רואים אנו כבר מלשון התורה,

שבעה שבועות תספור לך וגם תספרו חמישים יום.

פסוקים מפורשים.

אם כן, מן הראוי למנות גם את הימים וגם את השבועות.

מביאה הגמרא דעה אחרת,

הממר מנה יומי ולא מנה שבועי.

הממר,

אחד האמוראים ששמו הממר,

היה מונה רק את הימים

ולא את השבועות.

מדוע?

אמר זכר למקדש.

בגלל שהוא אוחז שהיום אין מצוות ספירת העומר מן התורה,

אלא כל חובת ספירת העומר היום,

לאחר שחרב בית המקדש,

אינו אלא מתקנת חכמים,

ולא מדאוריתא, לא מן התורה.

למה חכמים תקנו היום שיספור ספירת העומר,

הגם שכבר חרב בית המקדש?

משום שזה זכר למקדש,

כדי לזכור את מה שהיה בזמן שבית המקדש היה קיים.

תוספות כאן במקום מביאים

שמאחר וזה זכר למקדש,

יכול לברך גם בבין השמשות,

ואין צריך להמתין עד שיהא ודאי לילה,

כיוון שהוא ספיקא דרבנן,

מאחר

לכל החובה לספור ספירת העומר היום,

זה רק מדרבנן, לא מן התורה.

ממילא חל הכלל ספק דרבנן לקולא.

כשיש ספק בדבר שכל חובתו מדרבנן,

אתה יכול להקל.

אז אמרו התוספות, מהי הקולא?

במה אתה מקל?

אם הגיע בין השמשות אתה לא צריך להמתין עד שיהיה ודאי לילה.

אם זה היה מן התורה,

אז אתה מחויב להמתין עד שיהיה ודאי לילה.

כי הכלל הוא ספק דאורייתא לחומרא.

אבל מאחר וזה מדרבנן,

אינך חייב להמתין עד שיהיה ודאי לילה, אלא כבר בבין השמשות.

אתה יכול לברך ולספור ספירת העומר.

עד כאן

לשון הגמרא והתוספות, כמו שאמרנו.

השאלה,

מדוע אביי סובר שמחויב למנות גם את הימים

וגם את השבועות?

מדוע?

במה נקודת המחלוקת בין אביי לבין המימר,

שלדעת אביי מחויב למנות ימים ושבועות,

ולדעת המאמר אינו מחויב למנות אלא את הימים ולא את השבועות.

אם הסיבה הזכר למקדש,

שלכן אני לא מחויב לעשות

ולמנות כמו שכתוב בתורה,

אז מדוע אם כן אביי סובר שצריך למנות גם את הימים וגם את השבועות?

אז היה אפשר לומר שדעת אביי היא כך. נכון אמנם שזה זכר למקדש,

שכל החובה היא רק

מדרבנן.

אבל מאחר ואתה עושה זכר למה שהיה בזמן שבית המקדש היה בנוי,

כשבית המקדש היה בנוי

היה אפשר שיספור את הימים ולא את השבועות,

או שבדרך הזו היה מחסר את המצווה מלקיימה בשלמות?

הרי בזמן שהיה בית המקדש קיים, הוא היה מחויב מדאורייתא לספור.

ואיך התורה מחייבת לספור?

ימים ושבועות.

ממילא,

ודאי חכמים, גם אם תיקנו, וגם אם זו תקלת חכמים,

מסתבר שתיקנו כמו שהיה בזמן שבית המקדש קיים,

שימנה את הימים ואת השבועות.

אבל דעו לכם שהרמב״ם

חולק

על התוספות כאן,

כאן תוספות אוחזים שכל חובת ספירת העומר היום זה רק מדרבנן,

אבל הרמב״ם אוחז שזה מן התורה,

מדאורייתא גם היום.

והמפרשים מסבירים

מדוע באמת לשיטתו חייב מן התורה.

הלוא מצאנו כאן בגמרא, המימר אומר שזה זכר למקדש.

מהיכן לוקח הרמב״ם את המקור לשיטתו שחובת ספירת העומר גם היום זה מדאורייתא.

אז אומרים המפרשים,

משום שהרמב״ם למד שהמחלוקת בין אביי לעם אמהר,

בזה גופא, כלומר בעניין הזה,

האם חובת ספירת העומר היום זה מן התורה או מרבנן?

אביי אומר,

מצווה לממני עומר ומצווה לממני שבועי.

למה?

כי החובה היא מן התורה גם היום.

וזה גופא אביי בר חדש,

שהאגם שכבר בזמנו חרב בית המקדש.

אל תבוא ותחשוב שאפשר לעכל במצוות ספירת העומר

ולא לקיימה בצורה מושלמת בגלל שזה מדאורייתא. לא, גם היום זה מדאורייתא.

המימר חולק.

יוצא אם כן שהרמב״ם למד בדעת אביי שזה מדאורייתא.

לעומת זאת ראשונים אחרים סוברים,

אין בזה מחלוקת, כולם מודים שזה לא מדאורייתא.

המחלוקת היא כשחכמים תיקנו, איך הם תיקנו?

האם הסתפקו שימנה את הימים,

או חייבו שיקיים אותה בצורה מושלמת, כדי שכשיבנה בית המקדש בעזרת השם במהרה בימינו,

נקיים אותה שוב באותה צורה של ימים ושבועות.

אבל השאלה נשאלת,

איך ייתכן בכלל לבוא ולומר שזה מן התורה הקדושה?

החובה הזו של

ספירת העומר.

אם אנחנו מתבוננים בלשון התורה הקדושה,

כתוב בלשון התורה, וספרתם לכם ממחרת השבת,

מיום אביאכם את עומר התנופה,

שבע שבתות תמימות תהיינה.

מה פירושם של דברים?

ממחרת השבת,

הכוונה, לאחר היום טוב הראשון של פסח,

זה נקרא שבת.

יום טוב ראשון הוא נקרא השבת, ששבתו בו

ממלאכה שאינה לצורך אוכל נפש.

אז למחרת היינו בטז בניסן,

באותו יום שבו אתם מביאים את

עומר התנופה,

אתה צריך להתחיל לספור.

אתם שומעים?

אתם יודעים מה זה העניין של עומר התנופה?

אז אני אגיד לכם.

היו צריכים להביא, בזמן שבית המקדש היה בנוי,

היו צריכים להביא את קורבן העומר.

מה זה קורא? זה מנחה למעשה.

היו מביאים קוצרים שעורים

ומנפים את זה עד שמגיע להכדי עיסרון,

הסעירית העייפה לו, ושלא נקרא לזה כל זה כמה ומה השיעור בזה.

מתוך העיסרון היו עושים את

מצוות הקרבת מנחת העומר.

עכשיו, למה עשו זאת?

אז כתוב כבר במשניות, במסכת מנחות,

שזה עשו בשביל להתיר את החדש.

מה זה להתיר את החדש?

כל אותה תבואה שגדלה בשנה האחרונה עד טז בניסן

היא אסורה באכילה עד הקרבת

מנחת העומר.

נאמר בלשון המשנה,

כך

העומר מתיר את החדש במדינה, כלומר, הוא מתיר לאכול,

כל עם ישראל שרוצה לאכול מהתבואה החדשה שגדלה בשנה האחרונה,

מאז שמקריבים את מנחת העומר, יכולו לאכול מהתבואה החדשה,

ואילו שתי הלחם מתיר את החדש במקדש.

פירושו,

היו מקריבים, היו עושים שתי הלחם ומניבים אותו עם כבשים בחג השבועות.

הבאת שתי הלחם בשבועות מתיר את החדש במקדש, כלומר, היה אפשר להביא מהתבואה החדשה גם במקדש, כלומר, אם רוצים לעשות מנחות.

יש כל מיני סוגי מנחות, גם מנחת נדבה ישנה.

אם רוצים להביא מנחות,

הצרים מותר להביא מהתבואה החדשה רק לאחר חג השבועות.

אם כן, נסכם,

החדש,

העומר מתיר את החדש במדינה.

כלומר שלא במקדש,

ואילו שתי הלחם מתיר את החדש במקדש.

עכשיו, לאחר שביארנו זאת,

והתורה אמרה שספירת העומר תהיה מיום אביאכם את עומר התנופה, שזה בטז בניסן.

אם כן, לכאורה, מה משמע?

שבזמן שיש את העומר צריך לצפור ספירת העומר,

בזמן שמקריבים את מלאכת העומר.

היום,

לזוהרנו אין לנו בית מקדש,

אז לא מביאים את קורבן העומר.

אז אם כן, לכאורה אין מקום לספירת העומר מן התורה.

אז זה בכל זאת, הרמב״ם אומר שחובת ספירת העומר גם היום היא מן התורה,

הלוא לכאורה זה נגד מה שמצאנו אנו

בלשון התורה הקדושה.

אתם שומעים את השאלה?

עכשיו,

נאמר כך.

חלוקים הראשונים למעשה בטעם של מצוות ספירת העומר.

חלוקים בזה.

הרמב״ם אוחז שהטעם של מצוות ספירת העומר זה לא בגלל

התרת החדש,

זה לא העניין,

אלא כל עניין ספירת העומר זה משום הכנה והזמנה למתן תורה.

אתה צריך לצפור 50 יום

לאחר שנגלו עם ישראל ממצרים,

הלא הגאולה מתי הייתה?

מתי הם יצאו?

אה? ביום ראשון של פסח. ביום טוב ראשון של פסח הם יצאו ממצרים, נכון?

אז יצאו ממצרים.

אומרת התורה הקדושה, לאחר שנגמר יציאת מצרים,

מכאן ואילך תתקדמו לשלב הבא.

תתחילו לצפור מהיום 50 יום, ביום ה-50

תקבלו את התורה הקדושה.

כבר

מקודם לכן אומר הקדוש ברוך הוא למשה רבנו, בוא הוציאך את העם ממצרים,

תעבדון את האלוקים על ההר הזה.

הגילוי שהיה עם משה רבנו מקודם לכן

אומר לו,

כשיצאו, דע לך,

על ההר הזה תעבדון את האלוקים.

תקבלו את העבדות להיות עבדי השם בבתן תורה.

אם כן יוצא שהרמב״ם אוחז שהסיבה לספירת העומר

זה להראות השתוקקות,

להראות ציפייה,

לקיים הכלה והזמנה למתן תורה.

אם כן, מה זה משנה אם חרב בית המקדש?

לא חרב. מתן תורה עדיין קיים

בכל שנה ושנה.

ואשר על כן מחויבים אנו להתכונן אליו.

תבואו ותגידו לי, אבל בתורה הקדושה כתוב במפורש,

ושברתם לכם מיום אביהכם את עומר התלופה,

זה רק לסימן בעלמא,

שהתורה באה לרמז ממתי תתחילו לספור מיום אביהכם.

אבל סיבת הספירה אינה אלא כהכנה והשתוקקות

למתן תורה.

כך לפי

הרמב״ם. לעומת זאת, הראשונים האחרים שחולקים עליו סוברים.

שכל עניין ספירת העומר זה בשביל לדעת את התרת החדש באכילה או בהקרבה.

אומרת התורה הקדושה, בשביל להתיר את החדש,

בטז בניסן אתם

מקריבים את החדש בשביל, מקריבים את העומר להתיר את החדש במדינה,

ומתי תתירו את החדש במקדש?

תשפרו מכאן חמישים יום,

ואז

תקריבו את שתי הלחם

כדי להתיר את החדש במקדש.

אם כן יוצא שחלוקים מהם מה הטעם של מצוות ספירת העומר.

אבל,

מה יהיה בדיוק הנפקא מינא, זאת אומרת ההבדל ביניהם להלכה

בבין השמשות?

מה יהיה הדין

אם הוא ספר בבין השמשות,

האם יצא ידי חובה או לא יצא ידי חובה?

מובן,

לפי התוספות כבר ראינו שהוא אוחז,

שמכיוון שכל החובה היא מרבנן, ספקת רבנן לקולא,

ומאילו יכול לספור אפילו לכתחילה מבין השמשות.

בין השמשות אומנם זה ספק יום, ספק לילה,

אבל מאחר וכל החובה היא מרבנן,

רבנן הקלו בעניין שיוכל לספור גם על הספק.

לעומת זאת, לדעת הרמב״ם, בשום פנים ואופן לא.

אין למה לספור בבין השמשות.

למה אין לספור בבין השמשות?

כי ספק דאורייתא לחומרא.

בין השמשות זה ספק,

ומאחר ולשיטתו חובה ספירת העומר זה מן התורה,

חייבים להחמיר,

לספור רק בזמן שזה ודאי לילה.

ולכן,

ולכן,

גם אם סופר בבין השמשות, לא יועיל לו.

הוא מחויב לספור גם לאחר

שייכנס הלילה,

ואחר כך הוא מחויב לספור שוב.

אבל,

בין לדעת הראשונים הללו שסוברים שהיום זה מדרבנן,

ובין לדעת הרמב״ם שסובר שהיום זה מדאורייתא,

אבל הדברים ברורים ופשוטים שחובת ספירת העומר יש בה גם את הממד

וגם את הקרנה שיכין עצמו בימים אלו למתן תורה.

כשהתורה אומרת, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר, אז זו הייתה המטרה,

שאנחנו נקבל את התורה הקדושה בהר סיני.

עכשיו, צריך לדעת

שהדרך היא,

כאשר

באים ליצור איזשהו

עם מסוים,

פעמים שהעם הזה נוצר מבליל של אנשים מכל מיני עמים,

מכל מיני אומות,

ומתחברים לאיזושהי דרך מסוימת,

מכוננים איזושהי חוקה, מצה,

שזו התשתית להקמת המדינה,

בוחרים איזשהו מקום,

ובדרך הזו נוצר איזשהו עם שיש לו איזושהי ייחודיות מסוימת עם מערכת חוקים,

עם מצע מסוים, עם כוונה

ייחודית לאותו עם.

אבל אצלנו, בעם ישראל,

רואים שזה לא כך.

עם ישראל, אנחנו רואים

שראשיתו של עם ישראל התחיל במה שהתקדשו ונבחרו על ידי גילוי נבואי.

למי? לאבותינו הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב.

כל השושלת הבאה מבית יעקב, כלומר השבטים הקדושים,

זה הכל בגלל שאז נבחר,

נבחרו השבטים, בגלל שזה כבר אחר ברירת

האוכל מתוך הפסולת.

כי אם אנו נתבונן,

אברהם אבינו, הקדוש ברוך הוא אומר,

ביצחק יקרא לך זרה.

כלומר, הוא שלל את הישמעאל,

את הישמעאלים,

ובחר ביצחק.

למה? כי זה האוכל מתוך הפסולת. את הפסולת הניח בצד,

ולקח את האוכל, שזה הטוב והמובחר, שזה יצחק.

יצחק עצמו,

היו זקוקים לזיקוק נוסף,

וגם מזרעו של יצחק

לקחו את עשיו החוצה,

זה הפסולת

נבחר יעקב אבינו.

יעקב אבינו הוא-הוא האוכל הגמור,

הוא הטוב והמובחר שבכולם,

עד כדי שכל עם ישראל, כלל עם ישראל,

נוצר ונתכונן מהשבטים הקדושים,

שהם בבחינת האוכל הגמור,

הם בבחינת הטוב והמושלם והראוי ביותר.

המעולה והמקודש ביותר.

עכשיו,

הקדוש ברוך הוא אבל רוצה

עוד יותר,

מאחר וסוף סוף

אנחנו נמצאים כאן,

בעולם הזה,

הקדוש ברוך הוא רצה שגם השבטים הקדושים,

עם כל זרעם בצאצאיהם,

יזדקחו זיכוך נוסף.

והיכן הוא עושה זאת?

מוריד אותם למצרים.

במצרים יש ניסיונות רבים,

יש עמודים, יש צרות.

מצרים מלשון מי צרים,

מכל מיני צרות,

הגבלות,

כל מיני חוקים שדרכם של הגויים לעצר, זה גם היה במצרים,

ושם השתעבדו מאוד קשה.

למה זאת?

הכול בשביל שיהיו אכן ראויים ומוכנים להיות עבדי השם.

כדי לזכות להיות עבדי השם, הקדוש ברוך הוא נתן להם עבדות של בשר ודם.

אחר שהתרגלו להיות עבדי בשר ודם,

אז היה להם קל יותר להיות עבדי השם.

הקדוש ברוך הוא אומר,

הקדוש ברוך הוא אומר, כמו שאמרנו קודם,

ששם,

כן, יקבלו את התורה.

ובנוסף,

היום הזה נהיית לעם,

להשם אלוקיך.

כלומר, אנו רואים,

עם ישראל נהיה עם, היכן?

ביום מתן תורה נהיה עם.

נשאלת השאלה,

וכי היו שם כמה וכמה שכוננו איזושהי חוקה,

איזשהי מצב,

כדרכם של עם מאומות האו...

שכשבאים לכוננים את העם, הרי הם מכוננים,

יושבים על איזושהי כוונה משותפת לכלל הציבור או לכלל האנשים,

לא,

לא היו צריכים לזה.

הנחיתו עליהם משמיים

את המצע ואת החוקה ואת העבדות,

ובזה הם נעימה.

עדיין לא היינו בכלל בארץ ישראל.

היום הזה נהיית לעם, להשם אלוקיך,

בעצם קבלת התורה,

בעצם העבדות להיות עבדי השם,

עבדי השם ולא עבדי פרעה.

עצם הקבלה של להיות עבדי השם הביאה אותם לשלמות הזו של להיות עם.

וכמאמרו של רבנו סעדיה גאון,

אין אומתנו אומה אלא בתורותיה,

שלא כמו אותם מבולבלים החושבים

שהעניין של העם זה לבחור איזשהו מקום מסוים,

לכונן איזושהי חוקה על פי ההבנה האנושית.

זה לא שייך אלינו.

עם ישראל לא צריך את המקום.

ודאי שיש מעלה נעלה לעם ישראל בארץ ישראל.

זה ודאי.

מצאנו כבר כמה וכמה מקומות, בלשון חז״ל,

את מעלת ארץ ישראל.

כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, כל מי שדר מחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה.

יש בגמרות מסור מסכת כתובות כמה וכמה מאמרים

שמדברים על העניין מעלת ארץ ישראל. זה פשוט.

אבל לא זה הופך אותנו לעם.

היותנו לעם זה בעצם קבלת התורה.

בעצם היותנו עבדי השם.

וזה אנחנו צריכים לדעת,

שאם כך אנו מבינים,

אם כן, זה מחייב אותנו בכל מקום

ובכל עת ובכל זמן,

כי אנחנו עבדים לקדוש ברוך הוא.

אנחנו גם מחויבים

לדעת

ולזכור שלא לשכוח שהקדוש ברוך הוא משפיע עלינו חסדים גדולים.

זכור אל תשכח, מצאנו את הלשונות הללו כמה וכמה פעמים בתורה הקדושה.

אתה צריך להיזהר, לא לשכוח.

הקדוש ברוך הוא עשה איתך חסד.

הביא אותך במדבר, הוציא אותך ממצרים.

כל כך הרבה חסדים משפיע לנו.

אם כן, אל תשכח. למה הקדוש ברוך הוא מצווה כך?

בשביל לדעת,

תדע לך,

בלי שאתה תהיה עבד השם,

לא שווה כל החיים שלך.

אם אתה עבד השם,

הרי אם כן, כל העולם כולו כדאי,

וראוי שיהיה עדיין קיים.

אבל אם אין עבדי השם,

אין כל העולם כולו כדאי,

כי כל העולם כולו לא נברא, אלא בשביל התורה ובשביל עם ישראל שיקבלו את התורה.

כאן, לצערנו,

להראות עד כמה באמת,

עד כמה באמת מחויבים אנו.

ישנו מדרש,

שייתכן שיש כאלה שכבר

שמעו אותו פעם,

אבל מסתמה נוכל לדקדק דברים מסוימים.

ישנו פסוק באיוב, פרק מא', פסוק ג',

מהקדימני בה שלם

תחת כל השמיים לי הוא.

רבי תנחומא פתח ואמר במדרש רבה, פרשת אמור,

זה רווק הדר במדינה ונותן שכר סוברים ומשנים.

אמר הקדוש ברוך הוא, עליי לשלב גמולו וליתן לו בן זכר.

כלומר, אם ישנו אדם שעדיין אין לו בנים,

אבל הוא משתתף

בשכר החזקת תלמודי תורה,

בשכר החזקת ישיבות,

זו סיבה מספקת שהקדוש ברוך הוא אומר.

ככה הוא הולך ומחזיק

בשביל שילמדו תורה, הגם שעדיין אין לו בנים שנהנים מזה.

לאחד כזה אני מחויב לשלם שכרו וליתן לו בן זכר,

שהוא יזכה שאכן יהיה לו,

יהיה לו כנגד מה שהוא נותן

ותומך בתלמודי תורה ובישיבות קדושות.

מוסיפים במדרש,

אמר רבי ירמיה אמר רבי אלעזר,

עתידה בת קול

להיות מפוצצת בראש הערים ואומר כל מי שפעל עם אל יבוא וייטול שכרו.

אתם שומעים?

לעתיד לבוא,

עתידה בת קול להיות מפוצצת בראש הערים.

בעזרת השם, במהרה בימינו ממש

נזכה לאותה בת קול

ונשמע את אותה בת קול

מהדהדת בקול רם ונישא ואומר,

כל מי שפעל עם אל יבוא וייטול שכרו.

מי שתמך ועזר בשביל להרבות כבוד השם בעולם,

אם על ידי החזקת תלמודי תורה וישיבות,

אם על ידי זיכוי הרבים,

אבל מטרה אחת הייתה לו,

לעבוד ולעזור ולקדש את שם השם בעולם על ידי זה,

יבוא וייטול שכרו, אז יקבל את השכר המושלם.

ורוח הקודש אומרת, מי הקדימני ואה שלם.

מי קילץ לפניי עד שלא נתתי לו נשמה?

תתבונן היטב.

הלוא בשביל שאתה תוכל לקלץ ולשבח אותי, אתה מחויב

שאני אברא אותך גוף ונשמה.

מישהו יכול לקלץ לקדוש ברוך הוא בלי נשמה?

מי מילא לשמי עד שלא נתתי לו בן זכר? מי מילא לכוונה מלשון מילה.

כלומר,

מי יכל לקיים מצוות ברית מילה לפני שנתתי לו בן זכר? אז אם כן, אני הקדמתי לתת לו את אותו שפע שבזכות זה יכל לקיים את המצווה.

מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג?

כל האפשרות קיום המצווה הוא מהקדוש ברוך הוא.

מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית? וכי יש אדם כזה אם לא נתתי לו?

לא נתתי לו בית ועשה לי מזוזה?

קודם נתתי לו את הבית ולאחר מכן התחייב לעשות מזוזה.

מי עשה לי סוכה עד שלא נתתי לו מקום?

מי עשה לי לולב עד שלא נתתי לו דמים? כסף לקנות את זה?

מי עשה לי ציצית עד שלא נתתי לו טלית? כלומר בגן.

מי הפריש לפניי פה עד שלא נתתי לו שדה? מי הפריש לי תרומה עד שלא נתתי לו גורן?

אם כן,

אנו רואים שהקדוש ברוך הוא משפיע שפע רב ביותר עלינו.

אם כן, זה מחייב אותנו.

אנו צריכים לדעת שרק

בדרך זו של עבדות גמורה לקדוש ברוך הוא,

בזה נוכל לקיים את מה שהקדוש ברוך הוא דורש מאיתנו.

מלשון חזר רואים שהקדוש ברוך הוא משפיע.

אתה רוצה שהשפע הזה ימשיך להיות קיים?

תקיים את אותן מצוות שהקדוש ברוך הוא מטיל עליך.

זה ישמר לך את אותה השפעה, אבל אם חלילה אתה לא מקיים את רצונו,

ממילא גם אם אתה תיהנה מזה, זה בבחינה של גזל.

יתבעו אותך,

יאמרו לך, אדוני, קיבלת השפעה,

מה עשית עם זה?

את המינימום שביקשתי ממך אתה לא עושה.

לזה ודאי לא הייתה כוונתי,

אז ודאי שבדרך הזו

הוא יהיה לו תביעה, תביעה גדולה עליו.

לכן אנחנו צריכים כמה שיותר להיות מחוברים

לקדוש ברוך הוא.

אין חיבור יותר גדול מאשר דרך התורה הקדושה.

שלא ידמה אדם לעצמו שמספיק במה שהוא חובש כיפה,

במה שהוא הולך עם ציצית,

החובה היא הרבה יותר.

אנחנו צריכים להיות עבדי ה'.

עבדי ה' זה ביטוי שאין לי כלום משלי.

הכל הוא של הקדוש ברוך הוא.

ואם כן, כל זמני,

כל החיים שלי.

אין לי זמן אחד פנוי שבו אני לא מחויב להיות עבד ה'.

מה שאני חייב, מה שהוא מצווה עליי,

אני חייב לקיים.

אבל מאחר וכבר הרב הגיע, אז אנחנו נסיים

באיזה עניין חשוב שראיתי במכתב מאליהו.

הוא מביא

ידוע במסכת ביבמות הגמרא מביאה את מה שהיה עם תלמידי רבי עקיבא.

24 תלמידים היו לו, לרבי עקיבא, מגבעת ועד אל תפרס, כלומר זה שם מקומות.

24 אלה תלמידים גדולי עולם,

תלמידי רבי עקיבא, לא פשוט,

אבל בגלל שלא נהגו כבוד זה לזה, מתו כולם בפרק אחד מפסח ועד עצרת.

אומרים המפרשים שהם מתו,

התחילה המחלה, גם אלה שמתו אחר כך, אבל החולי התחיל כבר מקודם,

ל״ג בעומר,

ולכן מל״ג בעומר ואילך,

לא נותנים לזה משמעות, אלא עיקר המשמעות היא של האבילות,

של הזכר, כל מה שהיה שם,

זה בימים האלה עד ל״ג בעומר.

והשאלה היא,

שואל הרש אלכבץ מספר ברית הלוי,

מדוע

מתו תלמידי רבי עקיבא דווקא בימי הספירה?

הלוא החטא הזה שלא נהגו כבוד זה בזה

נמשך ודאי זמן רב קודם לכן.

אז מה פתאום דווקא בימי הספירה

ראו צורק מן השמיים להעניש את אותם תלמידי רבי עקיבא?

אז מבאר הוא, כך מביא הרב דסלר, ובכתב מאליהו,

שכל רב הלומד עם תלמידים משפיע עליהם מנשמתו,

דהיינו מעצם מהותו הרוחנית,

אשר על כן נקראו התלמידים בנים,

ושיננתם לבניך אלו תלמידיך.

אלה תולדות אהרן ומשה אומרים חז״ל במסכת סנדרין,

כל המלמדת בין חברות תורה כאילו מעלה עליו, כתוב כאילו ילדו.

אשר על כן נקראו התלמידים בנים,

ואם התלמידים מתאחדים כראוי,

אז השפעת הרב באה לתכליתה,

כי רק בהצטרפות כולם יחד השפעתו מהירה בהם בכללותה.

ההשפעה היותר-חזקה

בצורה המקסימלית של הרב זה בהתאחדות כלל התלמידים,

משום שמהותו הרוחנית

קיימת בכל תלמיד ותלמיד במקצת.

בהצטרפות כולם יש פה את המהות הרוחנית באופן מושלם של הרב שלהם.

ואם כן,

כי ידוע שכל תלמיד נותן רק ניצוץ אחד מהשפעת רבו,

היינו אותו ניצוץ השייך למהות נשמת התלמיד,

וממילא רק בהתכללותם יחד נשלמה השפעתו.

אבל אם התלמידים מתפרדים זה מזה בהתנהגותם,

מאבדים הם את השפעת רבם,

ונשארה השפעה ערירית ממלוא בועל תכליתה, וזה מצב מסוכן.

והנה תלמידי רבי עקיבא, עם כל גדלותם,

לא נהגו כבוד זה בזה כראוי,

ועל ידי זה נתפרדו זה מזה.

לא נהגו כבוד זה בזה.

אתמול,

שלשום בעצם,

אמר לי איזה יהודי תלמיד חכם,

אתה רוצה לשמוע מה זה נקרא לנהוג כבוד זה בזה?

הוא הביא איזשהו רשי,

נדמה לי בפרשת בו,

האומר שמה, במה מתבטא הכבוד זה לזה?

במה שאומר אדם לחברו, למדני תורה.

זה הכבוד האמיתי, שהוא רוצה ללמוד ממנו.

אבל אם הוא נפרד מחברו,

הוא חושב,

אני משאיר את התורה לעצמי, והוא לא מתייחס

ללחשיב את תורת חברו,

זה נקרא לא נהגו כבוד זה בזה.

וממילא לא נתנו להשפעת רבי עקיבא רבם לבוא אל תכליתה,

כי חסר היה להם את הייחוד הזה של האחדות

להכיר במעלת כל אחד ואחד באשר היא.

כי לא ייתכן,

לא ייתכן שיש אחד דומה לחברו.

כל אחד יש לו את המעלה שלו,

כל אחד יש לו את הנקודה שלו.

ואם כן, כלל הבחינות הוא כלל הנקודות שיש בכלל לתלמידים.

זהו קידוש השם באופן מושלם.

כי מי שרואה אור הקידושה מתנוצץ,

ואינו מתאמץ לזכות בו ולהתעלות על ידו,

אלא דוחהו ונשאר בקטנותו,

בוודאי זה קדרוג גדול המביא את האדם לידי סכנה.

ועכשיו נראה דברים שקשורים

לעניין הדיום האיום.

אומר הרב דסטר, סוד תקופתנו

אנו משתוממים על החורבן הנורא שפקדנו בדורנו,

ואנו שואלים לעצמנו על מה עושה השם ככה.

זאת אומרת, הוא מדבר על השואה האיומה שהייתה.

מאחור יאף הגדול הזה,

אבל נתבוננה,

כל התקופה שקדמה לחורבן הייתה זמן הקלת שירבות הגלות מעל עם ישראל.

עוד לפני 150 שנה היה כלל ישראל כמנודים ומתועבים בין יושבי תבל,

ורק בדורות האחרונים התחילו הגויים להקל עלינו ולהתחיל להשוות את זכויותינו ודינינו למצבם הם.

וכך התחילה התקופה החדשה.

בשנים האחרונות כבר התחילו לדבר על אודות ארץ ישראל ועל אפשרות נתינתה לנו למקום מושב ומנוחה.

אותם הגויים,

אשר מלפנים היינו אצלם ללעג ובוז ונחשבנו בעיניהם כפחותים שבפחותים,

הרי גם אצלם ארץ ישראל היא ארץ קדושה,

ועם כל זאת נתן השם בלבם לחשוב שייתנו עלינו.

ברור הוא שתקופה חדשה זו הייתה מזומנת מאת השם יתברך לשמש לנו הכנה לביאת המשיח,

ולצורך זה הוקל עול הגלות מעלינו,

כי ההכנה לימות המשיח דורשת מאיתנו עבודה רוחנית רבה כדי להגיע למדרגת הגאולה,

ומצב של צרות תכופות והשפלות תדיריות אינו מסוגל להשגת דחף העלייה הנדרש.

אז הקלת העול זהו רמז בשביל שנכין את עצמנו לגאולה על ידי שנעשה עבודה רוחנית גדולה ורבה.

נמצא שההערה החדשה הזאת וההקלה במצבנו באו כדי שנשתמש בהן לצורכי הקדושה.

וכיוון שהפכנו את המטרה,

ובמקום להכיר את הרמז מלמעלה, להתכונן לגאולה מתוך שמחה והרחבת הדעת,

השתמשנו במצב החדש להתערב בגויים וללמוד מעשיהם.

הרי ערבה לנו הסכנה הידועה של הכנה לקדושה שאינה באה אל תכליתה.

נתנו לנו איזשהו רמז, רמזים.

הגיע הזמן, תתכוננו.

אתם רואים, הכרת השעבוד קיימת.

מתחילים להכיר בנו כעם.

אבל צריכים לנצל את ההזדמנות הזו.

וזה שלא היה החורבן אלא עכשיו,

אף שתהליך ההתבוללות היה הולך וגובר כבר זמן ארוך,

מפני שהקדוש ברוך הוא מאריך פה ואינו מביא את הפורענות,

אלא לאחר שנתמלאה הסאה,

ואין עוד תקווה שההשפעה תביא לידי תיקון.

וכן מצינו במקדש ראשון שעמד זמן רב,

ועדיין היו בו עשר הניסים, אף לאחר שעמיד מנשה צלם בהיכל,

כי הקדוש ברוך הוא מאריך אף.

ואם לאחר החורבן הנורא ממשמשת ובאה שוב תקופה של חסד,

אל לנו לשנות בעיוולתנו,

אלא נכיר את הרמזים מלעילה ונאחוז בהארה לשוב בתשובה גמורה.

עד כאן דברי הרב דסלר.

שמעתי לשון כזו

שאמר בעל החזון איש

שהקמת מדינת ישראל זה היה כאין קריצת עין משמיים,

שנבין,

אנחנו קרובים.

לא נאמר אתחלת דגאולה כמו שישנם כאלה,

אבל נאמר שיש פה רמז חזק וברור.

אנא,

הנה אתם רשאים לבוא לארץ ישראל,

ארץ ישראל קדושה.

מה זה אומר לנו?

אומר, תתכוננו,

תכינו את עצמכם אבל בצורה הראויה,

שתהיה עבדי השם באופן מושלם.

לא עוד גמודות,

ולא עוד רציחות,

ולא עוד עוולות כאלה ואחרות.

מה תהיה המטרה היחידה בהקמת המדינה?

המטרה היחידה הייתה צריכה להיות אך ורק עבדי השם.

לפחות אנו, שאנו כבר מכירים קצת בעניין,

נשתדל בכל כוחנו,

בכוחנו שנראה כמועט, אבל הכוח המועט הזה יגבר על הרוב.

אנחנו האוכל.

הם הפסולת, הדרך הזו שלהם יהיה הפסולת.

ונתחזק בזה יותר ויותר,

ובעזרת השם נזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.

תודה רבה.