מצוה שהיא מן הלב - מצוה לדורות | ר' עקיבא בן דוד

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ערב טוב,

תודה רבה לרב

בעזרת השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמה וירביח

כתוב בפרשה בעלותיך,

בעלותיך,

בעלותך,

דבר אל אהרון

ואמרת אליו בעלותך את הנרות

אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות.

אז חוכמת המצפון כותב

על הפסוק

אחד עשרה שבטים הקריבו ואהרון לא הקריב

עם הנשיאים.

אמר לו הקדוש ברוך הוא

אל תתיירא לגדורה מזו אתה מתוקן.

אז אני אקרא קצת מהמדרש עצמו.

אז אחד עשרה שבטים

של אחד עשרה שבטים

של אחד עשרה בני יעקב מלבד לוי הקריבו קורבנות לחנוכת המזבח,

ושבט אפרים בן יוסף

הקריב בנוסף

אל שבט מנשה בן יוסף.

הרי שניהם שבטים לבני יוסף.

מפה אנחנו רואים שליוסף עוד אפרים ומנשה,

נתוספו עוד שתי

שבטים,

שזה מנשה ואפרים.

להשלימה ממניין 12 שבטים.

וכל הנשיאים של כל 12 שבטים האמורים הם אשר

הקריבו חוץ מנישואיו של שבט לוי.

שלא הקריבו.

שלא הקריב.

אז שבט לוי

כולם הקריבו חוץ משבט לוי.

ומי היה נשיא של שבט לוי?

זה אהרון.

כמו שנאמר בדברי ה'

אל משה במצוות להניח במשכן מטה-מטה

לכל שבט ושבט בישראל ולכתוב על כל מטה את שם נשיא אותו שבט ומטה אחד לשבט לוי.

ואת שם אהרון

תכתוב על מטה לוי.

והרי כי אהרון הוא נשיא שבטו.

ואהרון לא הקריב עם כל שאר הנשיאים לחנוכת המזבח.

והיה אומר, אוי לי,

שמא בשבילי, בגללי הכוונה.

אז אהרון ראה את זה שכולם מקריבים

והוא לא מקריב,

ואמר, אוי לי,

שמא אולי בגללי נעשה דבר.

מה זה קשור לבגללי?

מפני שזכאי וראוי לכך... מפני שאינו זכאי וראוי לכך בעיני הקב'-ברוך-הוא.

מפני חטא מעשה העגל.

למה הוא אמר אוי לי?

למה, בגלל שהוא לא... והוא חשב שהוא לא זכאי. בגלל חטא ההגה, הוא חשב שבגלל חטא ההגה הוא לא זכאי

להקריב את הקורבן.

אין הקדוש ברוך הוא מקבל קורבן לחנוכת המזבח מאת שבטו של הלוי,

ולכן אמר לו הקדוש ברוך הוא

למשה אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור אל אהרון

אל תתיירא אותו עוון מחל לך ולא מפני ככה לא היית אתה ושבטך בקורבנות חנוכת אלו.

אז הוא אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך לאהרון ודבר אל אהרון ותגיד לו אל תתיירא שהקדוש ברוך הוא מחל לך לעוון של חטא ההגה

ולא מפני זה אתה לא הקרבת את זה אלא

כי לגדולה מזו אתה מתוקן.

לגדולה מזו אתה מתוקן. הכוונה שלגדולה אתה תבוא מזו ממה שהם הקריבו,

השבטים,

מאשר שבט לוי. ושבט לוי,

הכוונה אהרון הוא יהיה לגדולה מזו מאשר

שאר השבטים שהקריבו את הקורבן.

וכך הוא אומר

ואחת עשרה שבטים הקריבו ואהרון לא הקריב עם הנשיאים.

אמר לו הקדוש ברוך הוא אל תתיירא להם לגדולה מזו אתה מתוקן.

הקרבנות כל הזמן שבית המקדש קיים הם נוהגים,

אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו,

כמו שאמרנו במדרש הבא, טווי.

אז מה הקדוש ברוך הוא הבטיח לאהרון?

שמנורה היא תאיר כל הזמן.

שלא תתיירא ממה שאתה לא הקרבת את הקורבנות,

אתה לגדולה מזו תהיה

מתוקן.

שאתה תדליק את המנורה כל הזמן.

זאת אומרת, הם הקריבו את הקורבן

פעם אחת,

והוא ידליק את המנורה כל הזמן, תמידי.

הרמב״ם מפרש שאין כוונת המדרש לנרות

שמדליקים במקדש.

נכון, אנחנו נשאל גם את השאלה,

הרי מתי

מדליקים את המנורה? מתי שבית המקדש קיים.

אז למה הוא אומר שלגדולה מזו אתה תבוא,

לגדולה מזו אתה תגדל כביכול יותר ממשאר השבטים,

שהם יקרבו פעם אחת ואתה תדליק אותה כל הזמן?

הרי הקורבנות שייכים רק למתי שבית המקדש קיים.

אז מה, אנחנו לא נשאל אותו דבר על המנורה?

אז בדיוק הרמב״ם כותב,

מפרש שאין הכוונת המדרש

למדרש לנרות

שמדליקים במקדש.

זו לא הכוונה הזאת.

שהרי הם נוהגים רק בזמן שבית המקדש קיימים.

אז מה הגלולה פה?

אם הם רק

בזמן שבית המקדש

קיים, אז מה נחמה פה בעצם?

וגם לא היה מתנחם בהם אהרון.

דחי לא ידע שיש לו כמה עבודות חשובות במשכן.

מה, אהרון לא ידע שיש לו כמה עבודות חשובות במשכן?

אז אם אתה תביא לי מצווה שהיא,

מצווה שהיא,

בוא נגיד ככה, קלה, כן?

אז מה,

אני לא יודע שיש לי עוד דברים במשכן לעשות, שהם חשובים,

חשובים?

ולא היה שום

רבותא במה שהוא מדליק

את הנרות.

על כן מפרש הרמב״ן,

על פי מגילת סתרים של רבינו ניסים,

שאהרון קיבל אבטחה על נרות החנוכה שעתידים להדליק

החשמונאים שהם מזרעו,

ובנרות אלו התנחם והם קיימים למדורות. אז ממה התנחם אהרון?

אהרון התנחם

זה שהקדוש ברוך הוא,

הרמב״ן מסביר את זה על פי המדרש,

ואומר את זה הכוונה,

הקדוש ברוך הוא שהבטיח לו

המנורה שהוא ידליק

זה לדורות,

הכוונה החשמונאים,

שהם היו מזרעו של אהרון,

והם ידליקו את המנורה.

ונראה לבאר על פי משל

של

המדרש

למלך שעשה סעודה והיה קורא לכל בעלי האומנות,

והיה לו למלך אהוב אחד, ולא קראו לסעודה.

כיוון שעברו ימים, הסעודה,

ימי הסעודה, קרא המלך לאותו אהוב ואמר לו,

לכל בני המדינה עשיתי סעודה, ולך בעצמך אני אעשה סעודה.

אז אמר לו המלך,

שאני בעצמך אעשה לך את הסעודה.

לכולם קראתי וכולם ישבו בסעודה,

אבל לך לא קראתי, למה? בגלל שאני רוצה בעצמי לעשות לך את הסעודה,

שזה יותר חשוב.

רואים את החשיבות שהמלך רצה את האהוב מכל השאר.

אהרן הכהן היה האהוב הזה שכל עצמו לא רצה אלא להתקרב לקדוש ברוך הוא ולעשות רצונו.

מה אהרן רצה?

האוהב הזה שכל עצמו לא רצה אלא להתקרב לקדוש ברוך הוא ולעשות רצונו.

אהרן רצה רק להתקרב,

לא בגלל המעמד או לא בגלל שכולם מקריבים, אלא בגלל שהוא רצה לעשות את רצון השם

וזה מה שביאר לו בלב.

ומכיוון שחביב מאוד את, שחיבב, סליחה,

שחיבב מאוד את מצוות השם,

כאב לו שנבצר ממנו להביא נדבה יחד עם שאר הנשיאים.

אז מה כאב לו? לא בגלל שכאב לו שהוא רצה להיות במעמד הזה ורק, לא, כאב לו שהוא גם רצה את המצווה הזאת.

כאב לו שגם הוא לא עושה את המצווה,

מצוות השם.

ומכיוון שראה הקדוש ברוך הוא כוונתו לשמיים,

אז מה, ראה הקדוש ברוך הוא שכוונתו לשמיים הבטיח לו שיגיע העת שיוכל להוציא לפועל מחשבתו הרצויה על ידי הנרות החשמונאיים.

אז הקדוש ברוך הוא ראה

את אהרון,

וצער שהוא לא עושה את רצון השם, שהוא היה חפץ לעשות רק את רצון השם,

ואז רואים שהקדוש ברוך הוא בא וניחם אותו ואמר לו, אל תדאג, אתה

לדורות ידליקו את הנרות האלה, ובזה הוא גם יתנחם.

הבטיח לו שיגיע העת שיוכל להוציא לפועל מחשבתו.

במה הוא יתנחם?

שיוכל,

השם יתברך יוציא לפועל את מחשבתו שרצה באמת גם לעשות את רצון השם.

אז ומה הוציא לפועל את מחשבתו?

על ידי שהחשמונאים גם הדליקו את הנרות אפילו במסירות נפש,

שכביכול היו אנוסים באותם הימים,

שנטמע המקדש וכו'.

והנה המצוות, והנה המצוות, הדלקת הנרות

במשכן היא מהעבודות הקלות שכשירות אפילו בזר.

רואים שהמצוות, הדלקת הנרות,

זה אפילו בזר, אפילו כשרות.

אז לכאורה, היית אומר, אולי זו מצווה שהיא קלה בעיניך,

ולא, אז למה אתה כל כך, יש לך חשק

לעשות את הדבר הזה? אלא בגלל שיש פה רצון השם,

שכמו שכתוב בעבוד,

שלא יהיה בעיניך מצווה קלה, שלא יהיה קלה מצווה קטנה בעיניך.

שמצווה קטנה לא תהיה קלה בעיניך.

מהעבודות הקלות אפילו בזר כשרות,

כמו שכתב הרמב״ן,

הלכות בית המקדש, ובכל זאת

מצינו שאהרון היה מדקדק

בה מאוד

בחרדת הקודש,

כמו שפירש רש״י

על הפסוק ויעש כן אהרון,

להגיד שבחו של אהרון שלא שינה,

והרמב״ן פירש שאהרון היה מזדרז במצווה הגדולה הזאת, הרומזת לדבר עליון.

אז רואים שמפה שאהרון הכהן היה מזדרז למצווה החשובה שהיא מדבר עליון.

מה זה מדבר עליון?

הכוונה שהקדוש ברוך הוא ציווה את זה,

אז זה לא הכוונה שאיזה מצווה, קטנה או גדולה,

כמו שנגיד, אם אני אעבור פה עכשיו בבית הכנסת ואני אראה נייר ואני לא ארים אותו, אז אני אומר, טוב, זה קל, לא משנה.

אז לא, אלא תודה שזה בית ה', אז לא משנה, אתה תרים את זה גם אם זה קל בעיניך.

למה?

כי אתה יודע שזה רצון השם,

זה לא רצון מישהו אחר, אלא רצון השם.

ואם אתה באת לעשות את רצון השם, אז אתה תרים גם את הנייר הקטן,

בזריזות ובחשק וברצון.

והיה מקיימו בעצמו כל ימיו,

ולא היה משליח אנשים שלך תיקח את הנייר הזה ותיקח את הנייר הזה. לא.

כמו שכבוד הרב אמר, שצריך לטרוח בעצמך לקחת את הספר

שאתה רוצה לעיין בו.

לטרוח בעצמך, ולא להגיד לבן אדם, לך תביא לי את הספר.

תטרוח בעצמך, למה? כי זו טרחה,

אבל זו טרחה של הכדור ברוך הוא.

כל ימיו,

ואף על פי שהיה כשר גם על ידי בניו,

שאפילו שבניו גם היו יכולים גם לעשות את זה, לא.

הוא עשה את זה בעצמו.

למרות שהמצווה כזו קלה, כן?

אבל בעיניו זו הייתה גדולה מדבר עליון,

כמו שאמרנו.

והכוונתו, דאף דמצעד הדין, הדלקת הנרות

אינה כוח חמורה,

ובכל זאת

היא רומזת למשכן אור הדעת

ממקום עליון.

אז בכל זאת היא רומזת

להמשכת אור הדעת ממקום עליון.

אז הנה, רואים שזה רומזת ממקום עליון.

אפילו שזו מצווה שהיא לא כל כך חמורה.

כמו שאמר,

על הקדוש ברוך הוא

הוא נעורה

איימא

שורה בדניאל שמה.

מה היה עם דניאל?

דניאל,

שבא נבוכדנצר,

אז הוא חלם חלום

ואת פתרונו.

ואת שתיהם הוא שכח.

אז בא לדניאל

ובא לכל השרים שלו וכו',

שיגידו לו מה הוא חלם וגם את פתרונו.

לא יכלו להגיד לו, אז התחיל להרוג את כולם, בא לדניאל,

ודניאל אמר,

זה לא ממני,

אני לא יכול דבר כזה להגיד לך. אם היית עומד לי עוד זוכר את החלום והייתי פותר לך את הפתרון,

אבל אתה לא זוכר אפילו את החלום.

אז איך אני יכול לפתור לך את הפתרון כשאתה בכלל לא יודע, לא זוכר את החלום?

איך אתה רוצה שאני אעשה את זה? אתה רואה שהדבר הזה זה לא מדבר שהוא מבשר ודם, אלא מדבר עליון.

בשר ודם לא יכולים דבר כזה לעשות, רק אם מדבר עליון יכול לבוא ולשהות

אור שבעצם יאיר את הדברים, שאני אכוון את הדברים לנכון.

וגם בגמרא מצינו שהרגיל בנרות זוכה לבנים תלמידי חכמים,

שבת

כג.

שם הגמרא אומרת

שכל הרגיל

בנרות שבת וחנוכה,

אז זוכה לבנים תלמידי חכמים.

אז רואים שזה מצווה כבכל כלה,

והוא עושה את זה תמידי,

ולמרות הכל שזה קל,

המצווה היא קלה בעצם,

למרות הכל שכל זה הוא היה טורח על המצווה הזאת,

אז בזכות הטריחה הזאת יבואו לידי,

שיבואו לו בנים תלמידי חכמים.

וגמרא שם ממשיכה ואומרת גם שלא רק זו,

שגם אם זעיר במזוזה וזעיר בציצית,

אם זעיר במזוזה, אז זוכה לדירה וכולי.

אז רואים,

אני חשבתי

שמשמע לא רק המנורה, זה כל מצווה מצווה, אפילו כלה,

כל מצווה מצווה, זה לא רק מנורה,

אלא פה אנחנו מדברים כרגע על המנורה,

שהאהרון התרח בה,

שהיא הייתה קלה,

אז הגמרא שם ממשיכה ואומרת גם המזוזה וגם עוד מצוות שאם אתה טורח בהן,

אז הנה אתה רואה שאתה יכול לזכות לעוד דברים.

אז אם אתה טורח,

חוץ מכל מצווה ומצווה שייקלע בעיניך,

אז אתה תזכה לדברים לדורות,

כמו שלעשות תברינים, שזה חובה, זה לא מצווה קלה,

אז זה חובה לעשות,

אז אם אדם טורח לעצמו לעשות תברינים בבית,

לעשות תברינים פה בפז אצלנו, אצל הרב,

וטורח ובא לאברהם עיני,

כמו שאתמול הרב אלירז אמר,

לאברהם עיני בא,

טורח

ואומר לו, תביא לי תברינים,

אז זה טרחה,

זה טרחה, גם אם אתה מחוץ לעיר, אז זה טרחה.

אז אם אתה חביב עליך, מצווה קלה כביכול בעיניך, כן?

אבל אתה יכול לזכות לדורות,

כמו שהקדוש ברוך הוא הבטיח לארון.

הנה אתה רואה, רואים שיש פה מצוות כביכול קלות,

אבל זה יכול לבוא לדורות, אתה יכול לזכות לדורות.

אז אם אנחנו נחפש את המצוות,

והשם,

אז בעזרת השם גם נזכה לדורות.

הכוונה, אכפתיות גם על המצווה,

ושזה יהיה מהלב.

הנרות אומנם רומזים

על המשכן העור העליון,

ואהרון הכהן על ידי אהבת השם,

שבערה בלבו זכה למצוות הנרות לדורות.

והנה בימי החשמונאים,

כשביטל התמיד

ונתחלל הקודש,

על ידי התומעה עמדו בניו של אהרון מתוך אותה אש קודש ומסרו נפשם על כבוד שמים.

הנה רואים שיש פה מסירות נפש עד כבוד שמים,

שזה נרות החנוכה.

ולמרות הכל שכבר היו אנוסים,

אז ראו אירועים שפה מסרו את נפשם.

כמו שברוך השם,

פה זכינו להתקרב לערב,

ורואים שפה אנשים מוסרים את הנפש למרות הכל שיש הרבה מתנגדים,

הרבה מתנגדים

על הדברים האלה, אבל רואים שאנשים פה מוסרים את הנפש,

מוסרים את הנפש למצוות האלה,

שברוך השם, כבוד הרב,

נותן לנו את הפוש הזה, שלא נתייאש, אין דבר כזה.

נמשיך לדורות לדורות את כל מה שקיבלנו מהר סיני,

מאבותינו הקדושים, ונמשיך.

לא נסתמך על כולות ולעכל,

לא, אלא לעמוד.

לעמוד על דברים אפילו הקטנים והקלים.

וכדי להורות,

חביבות לפניו יתברך, נעשה להם נאנס,

של נרות חנוכת והדלקת שמונת הימים.

אז רואים שהחביבות, אם אתה מראה,

לפני השם יתברך, אז נעשה לו ניסים.

ברוך השם, כמו שלכבוד הרב שליטא,

שרואים את חביבות הלב, רואים את חביבות הלב שמסר

לאכפתיות לעם ישראל,

לאכפתיות,

אז השם יתברך עושה ניסים,

עושה ניסים.

ולראות שכמו שאהרון דקדק לא לשנות ובניו דקדקו שלא לשנות,

מן השמיים גם כן דקדקו שלא לשנות

ושלא תתבטל הדלקת הנרות אפילו מחמת אונס.

שלא יתבטל הדבר הזה אפילו מחמת אונס. למה? כי אהרון הכהן ובניו דקדקו, כולם דקדקו,

אז אם הם דקדקו אז משמיים גם דקדקו אפילו מחמת אונס שלא יתבטל הדבר הדלקת החנוכה אפילו באונס.

ובזה נתקיים בארון שלחה גדולה משלהם והנה על זה הוא התנחם, בגלל זה הוא התנחם

שגדולה משלהם

שעל ידי

דביקתו זכה שהמצווה להדלקת הנרות הפכה לסמל של קדושה והשראה של דעת בתוך חשכת הגלות,

לגרש את הצלילים של כפירה ובערות

לנצח.

הוא שאמרו לו חכמים זיכרונם לברכה

רחמנא ליבא ביי.

כמו שאנחנו ראינו בסנהדרין שיש שם

חילוק

מה שהאדם הוא עושה בעצם מצוות, עושה מצוות

וכמו שהשנייה אני אפתח את

הגמרא, סליחה.

הנה רואים שרב יהודה שהיה חולץ את מנעליו בדרך העינוי ומיד היו יולדים גשמים בזכות התורה שלו

ואנן ואנחנו

צווחינן ולכה למשגח בן. ואילו אנחנו צווחים בתפילה על ירידת הגשמים ואין משגיחים עלינו מן השמיים לקבל את תפילתנו. אז למה? מה קרה?

מה ההבדל בין רבי יהודה שעשה את זה לבין אנחנו?

אלא מוכח

מכוח שהקדוש ברוך הוא לי בבעיה רצה השם הוא בכוונת הלב של האדם ולא רק בלימוד התורה,

כיוון שבדורות של רבי יהודה היו חסידים יותר

היה השם שומע לתפילתם.

אז הנה רואים שבזמנו של רבי יהודה שהיו חסידים יותר,

שהם מסרו את נפשם יותר לקדושת השם,

שהיה מעלב הדברים האלה.

ואנחנו,

שזה לא הכוונה בגמרא פה, שאנחנו פה,

שלא השיגו אפילו בתפילתם,

אז למה אנחנו לא יכולים להשיג את זה? למה השם יתברך לא שומע את תפילתנו?

בגלל שלא הייתה מסירות נפש ומעלב.

אז בגלל זה הוא אומר פה, והוא, שאמרו חכמים זיכרונם הלכה,

רחמנא ליבה באי.

הכל תלוי בלב.

וכמו שזכה אהרון משום שהיה בעל הלב,

כן יכול כל אחד ואחד לזכות

לזכות.

ואיתה בספרים שהארי זכה לכל השגותיו,

משום שהיה עושה את המצוות בשמחה.

וכמו שהרמב״ם כותב,

שאם אדם עושה מצווה בשמחה,

אז הוא בזרזות,

אז הוא יגיע לידי הזרזות הזאת גם לשמחה וגם לאהבת השם.

רצון הקדוש ברוך הוא שנעבוד אותו בשמחה ומתוך אהבה.

אז איך מגיעים לדבר הזה גם?

על ידי זריזות.

כמו שברוך השם יש פה הרב בכה ועוד הרבה, ברוך השם,

ממש זריזות

שאין כדמותה.

זריזות שאין כדמותה. באמת,

כל יום אני מסתכל על זה ואני מתחזק עוד יותר.

כמה אפשר להזדרז לעבודת השם,

שזה בא אחר כך מהתלהטות לתוך ליבו של האדם.

תנסו לעשות מצווה שהיא קצת אדישה ותנסו בזריזות,

הכוונה לזרז את עצמך בזריזות לעשות את זה,

אז אתה תראה כאילו תרגיש של התלהטות בתוך

ליבך ופתאום אתה מתלוטט למצווה עוד יותר ועוד יותר.

כמו שאחד פעם פירקנו פה,

עזרנו למישהו ואז הזדרזנו,

ומישהו בא ושאל,

למה אתה כל כך מהר עובד? למה אתה כל כך מהר עובד? אמרתי לו,

אם אני לא אעשה את זה מהר,

אז אני בטוח לא אעשה רצון השם מהלב.

ככה אמרתי לו.

אבל לפחות,

שאם אני עושה את זה בזריזות,

לפחות הכיוון שלי,

ללכת לעשות רצון השם מהלב.

ורק על ידי אהבת השם זכה אברהם אבינו למה שזכה,

כמו שמעיד הפסוק

אברהם או אבי.

כמו שאנחנו גם רואים, ברוך השם,

אצל הרב שליטם

אף אחד לא יכול להשיג אותו בדור הזה. אף אחד. אין, אף אחד.

תודה רבה וערב טוב.

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, נכון.