מצוות צריכות כוונה עלון 68 'כאשר ציוה ה'' מלחמת היצר ועוד...

מצוות צריכות כוונה עלון 68

מלחמת היצר

מרן השולחן ערוך זיע"א פוסק (סימן ס' סעיף ד') שאדם מחויב שתהיה לו כוונה לפני עשיית מצווה.

הכוונה 'כאשר ציווה השם', יכולה להפוך את הפעולות השגרתיות ביותר למצוות מן המניין!

עדיף לומר בקול את מילות הכוונה, כפי שכותב חובות הלבבות: 'המחשבה נמשכת אחר הדיבור' (שער חשבון הנפש, פרק ג).

עצת היצר

הרב הגאון ר' מרדכי ליכטנשטיין זצ"ל הוא המחבר של הספר 'מצוות הלבבות' בנושא כוונת המצוות. בהקדמה, ר' ליכטנשטיין מסביר למה אנשים מזניחים את הכוונה לפני עשיית המצוות:

בתורה כתוב (דברים פרק ל, פסוקים: יא, יד): "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: ... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".

במילים אלו התורה הקדושה מונעת שתי (2) טעויות אפשריות שאדם עלול לעשות;

הטעות הראשונה היא שיחשוב שעבודת ה' דורשת כוונות נשגבות שרלוונטיות רק לצדיקים גדולים: 'וודאי שלעולם לא אגיע לרמה הזאת' אדם עלול לחשוב: 'אז למה שאטרח לנסות?'.

עם הגישה הזו, בסופו של דבר הוא יוותר... והתוצאה תהיה: 'יתרשל מעבודת המצוות ויפול משמים לארץ, ח"ו!'.

הטעות השניה היא שיחשוב: 'שהמצוות לא דורשות שוםמחשבה כלל ורק הפעולותחשובות!' אם אדם מאמין בכך, בסופו של דבר הוא ישכח! שהוא מקיים את המצוות עבור ה' ועבודת ה' תהפוך להיות נטל עבורו.

לכן, הפסוק האומר: "לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא" מלמד אותנו: שאדם לא צריך להיות במדרגה גבוהה כדי לקיים את המצוות. והפסוק האומר "כִּי ...בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ" מלמד אותנו: שאנחנו רק צריכים להוסיף את הכוונה 'לשם מצות השם' למצוות שלנו – ולא חובה יותר מזה.

כמובן, שאם אדם מוסיף עוד מחשבה למצוות, המצוה שלו וודאי תשיג השפעה גדולה יותר, אבל אין הדבר מעכב.

בנוסף, הרב ליכטנשטיין כותב שיש אפשרות שיהיו שני אנשים, שניהם מתפללים, מניחים תפילין, אומרים קריאת שמע, נוטלים ידיים, מברכים ברכת המזון וכו'. ההבדל היחידי בין השניים הוא שאחד מהם מכוון 'לשם השם' לפני המצוה והשני לא.

האדם המכוון - יצא ידי חובת המצוות! ועבודתו תערב לו!! מאחר והוא יודע שהוא מקיים את מצות מלך מלכי המלכים הקב"ה. המצוות שלו יהיו יקרות בעיניו כיהלומים.

אבל לא כך האדם השני, יכול להיות שהוא ביצע את אותן הפעולות, אבל הוא לא קיים את המחויבות שלו ועבודת השם שלו מרגישה כעול כבד!

לפיכך, עלינו לראות את החשיבות העצומה של הוספת כוונה לכל המצוות שלנו; לעשות לה' נחת רוח ולהוסיף טעם לחיינו!

מצות חינוך הילדים

זוהי מצוה מדברי קבלה לחנך את הילדים כראוי. ה'חיי אדם' (כלל סו, ס' א) כותב: 'אם יש לו בנים קטנים יחנכם במצוות והיא מצות עשה מדברי קבלה כמו שכתוב: "חֲנוֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַּרְכּוֹ" (משלי כב, י).

ה'משנה ברורה' אומר שהחינוך שייך גם לבנות (ס' שמג, ס"ק ב).

לפיכך, כאשר אדם מחנך את ילדיו לקיים המצוות (ולקיימן עם כוונה) מלמד אותם תורה, להיות בעלי אמונה ומידות טובות וכשהוא משוחח איתם על השגחה פרטית ויראת שמים, עליו לכוון תחילה:

הריני מכוין לקיים מצות חינוך הילדים כאשר ציוה ה'

מצות כבוד חכמים וזקנים

זוהי מצווה מדאורייתא לקום בפני זקן הנכנס לתוך ד' אמותיו, כמו גם לחלוק כבוד בדרכים אחרות כמו לפנות עבורו מקום ישיבה, או לאפשר לו לעבור ראשון בפתח הדלת. אנחנו לומדים זאת מהפסוק: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" (ויקרא יט, לב).

את זאת אנו חייבים לעשות עבור גבר או אישה בני למעלה מ-70 (יש הטוענים למעלה מגיל 60). אם אדם לא בטוח בגיל העומד מולו, ההלכה דורשת לעמוד מכיוון ש'ספק דאורייתא לחומרא' (פסקי הגרי"ש, דף קמא-ב).

המצווה היא גם כלפי תלמיד חכם, אפילו אם הוא צעיר מגיל 60, כמו גם כלפי אשתו של תלמיד חכם.

אדם נדרש לעמוד גם בפני מי שמקיים מצווה כגון; אנשים המלווים את המת. (טורי זהב יורה דעה סימן שסב' סעיף קטן ב).

(יכול להיות שזה המקור לעמוד בפני חתן וכלה כשהם הולכים לחופה, כשהם הולכים לקיים את מצוות הקידושין.)

באופן דומה, אדם נדרש לעמוד בפני אדם הידוע כגומל חסדים כמו מתנדבי 'הצלה' או 'חברים' או מישהו המנהל גמ"ח.

מאחר וזה מנומס להראות כבוד לאדם המבוגר או המכובד יותר, זה לא יהיה גלוי לעין שאדם עושה זאת לשם המצווה. ולכן, אדם לא מקיים את המצווה אלא אם יכוין לפני כן:

הריני מכוין לקיים מצות כבוד חכמים \ זקנים כאשר צוה השם

מצות קידוש הכהנים

זוהי מצוה לתת לכהן קדימות לכל דבר קדושה, כמו כאשר הגבאי קורא לו ראשון לתורה, או כאשר מכבדים אותו להוביל את הזימון.

באופן דומה, זוהי מצוה לכבד או לשרת כהן, לדוגמא לתת לו את המנה הראשונה בארוחה, למזוג לו לשתות או להושיב אותו במקום כבוד. (עיין ספר מצוות הקצר, עשה נ')

כלול במצווה זו הוא כיבוד הכהן במילים ואפילו במחשבה! (האבן עזרא ויקרא כא, ח)

זה כולל את המצוה דאורייתא 'מקדש את הכהן' וזאת אנו לומדים מהפסוק בויקרא: "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱ-לֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב" (ויקרא כא, ח).

כשאדם מקיים כל אחת מצורות הכבוד הללו, עליו לכוין לפני: 

הריני מכוון לקיים מצות 'וקדשתו' כאשר צוה השם

ידוע שכשהרב הגאון ר' חיים קנייבסקי זצ"ל הגיב למכתבים שנשלחו אליו, הוא נתן עדיפות למכתבים שנשלחו ע"י כהנים.

א גוט שבת!

המאמר תורגם מאנגלית שנשלח ע"י מחבר הספר 'כאשר ציוה השם' - ישר כוחו!

(לכתבה על הספר לחץ כאן).

להורדת המאמר באנגלית - לחץ כאן.

להורדת המאמר המתורגם לעברית - לחץ כאן.

לכתבה הקודמת: מצוות השבת בכוונה 'כאשר ציוה השם' - לחץ כאן