מאכלות אסורות

א] מדוע בבהמות בחיות ובדגים, נתנה התורה סימני טהרה ואילו בעופות לא? 

ב] למה בעוף שינתה התורה וכתבה את מיני העוף הטמאים? 

ג] איזה סימן משותף וכולל יש לבהמה, חיה ועוף טמאים? 

ד] מה הקשר בין גילוי עריות ומאכלות אסורות? ומדוע מנה אותם הרמב"ם ביד החזקה בכרך אחד שנקרא 'קדושה'? 

ה] מה הותר לאכילת אדם? ומה הותר לאכילת המזבח? ומה הקשר ביניהם? 

רוב העופות טהורים 

הנה בענין כשרות בעלי החיים, שינתה התורה באופן כתיבת כשרות העופות משאר בעלי החיים – הבהמות, החיות והדגים: 

סימני הטהרה בבהמות והחיות מפורשים בתורה: מפריס פרסה, שוסע שסע ומעלה גרה. וכל מי שאין לו את הסימנים הללו אסור באכילה. ולפיכך הזכירה התורה רק את הגמל, השפן, הארנבת והחזיר, שכן ארבעתם (4) מיוחדים בזה שיש להם רק סימן טהרה אחד ואף על פי כן אסורים באכילה. 

וכן סימני הדגים מפורשים בתורה: כל שיש לו סנפיר וקשקשת מותר באכילה וכל השאר אסורים. 

ובגמרא מבואר: שבעצם לכל דג שיש לו קשקשת, בידוע שיש לו סנפיר. ולכן אין צורך לבדוק אם שניהם קיימים, אלא די לבדוק אם יש לו קשקשת. 

והנה, בעופות שינתה התורה ומנתה רק את עשרים (20) סוגי העופות הטמאים. 

והוסיפה התורה: 'למינהו' ללמדך, שיש עשרות ומאות מינים מכל אחד ואחד מהם, אך על כל פנים קיימים רק עשרים סוגי עופות טמאים. 

ומדוע באמת לא נתנה התורה סימני טהרה לעופות? מפני מה מנתה רק את אלו הטמאים?

השיב על כך רבינו בחיי: כיון שבגמרא (במסכת חולין דף סג, ב) מבואר: שמיני העופות הטהורים מרובים מן הטמאים. ואמרו חז"ל: 'לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה' וממילא בבהמות, החיות והדגים, הטהור מועט. על כן נתנו בו סימני טהרה, למען תדע מי מהם הוא הכשר. ואילו בעוף הטהור, הוא המרובה לכן כתבה התורה רק מיהו האסור. 

הסימן לבהמה חיה ועוף טמאים - שהם אכזריים 

ומן הראוי לחקור, האם אמנם יש סימני טהרה בעופות כמו שיש בשאר בעלי החיים? 

במסכת חולין (דף נט, א) גילו חז"ל: שאכן יש סימני טהרה לעוף ומנו שלושה (3) סימני טהרה וסימן טומאה אחד (1); 

שלושת סימני הטהרה הם: אצבע יתירה [יש אומרים שהכוונה לאצבע שפונה לכיוון ההפוך משלושת האחרות, כמו שיש אצל תרנגולת] זפק [בגרון] וקורקבן נקלף. וסימן טומאה אחד, שעוף דורס תמיד אסור. 

ואומר הרמב"ן: שהסימן הגדול שבין הסימנים הללו הוא הדריסה. שעוף דורס לעולם טמא! ומדוע? כיון שדמו של עוף טמא מחומם לאכזריות, שחור, גס ומוליד באדם שאוכל אותו מרירות ואכזריות בלב. 

ומוסיף הרמב"ן: שכלל זה נכון גם כלפי סימני החיות והבהמות, שאין במעלי הגרה ומפריסי הפרסה שום חיה דורסת! 

וכפי שבמסכת עבודה זרה (דף לה, ב) מבואר: מה טעם חלב גמל אסור ואילו חלב פרה כשר? כיון שחלב טהור לעולם עומד, כלומר, אפשר לעשות ממנו גבינה. ואילו חלב טמא, לא יתגבן לעולם וגורם הוא נזק לגוף. 

והכלל האחד העולה מכל זה: החיות, הבהמות, העופות והדגים האסורים - נאסרו כיון שהם דורסים ומולידים אכזריות באכילתם. 

האוכל מאכלות אסורות נעשה ממש שקץ 

ועל פי זה יובנו דברי קודשו של האור החיים: מדוע חזרה התורה לצוות: 'אל תשקצו את נפשותיכם'? 

אלא, בא הכתוב להודיע: שכל האוכל מהשקצים - תעשה נפשו עצמה שקץ! ולכן נצטווינו: 'אל תשקצו' אל תעשו עצמכם שקץ! 

ובגמרא (במסכת פסחים דף מט, ב) אמרו: 'עמי הארץ הם שקץ!'

וכדי להמחיש את הדברים, כידוע על כל סוג וסוג של מאכל שנמכר בחנות כתובים מרכיביו ואותם הרכיבים הם שיוצרים את המאכל השלם שאנו קונים. 

וכך בדיוק יש רכיבים לאדם! 

'הדם הוא הנפש' וממה חי האדם? ממה נוצר הדם? ממה שמכניס לתוך הפה! 

ולכן, אם חס ושלום יאכל שקץ או שרץ, דמו שלו יהיה מעורבב עם שרץ! 

ומוסיף האור החיים: שאפילו בשוגג - יש להיזהר הרבה שלא יכנסו לפיו! ומה ההבדל בין שוגג למזיד? 

האוכל בשוגג - תטמא נפשו ותטמטם! ואף על פי שיטען שיש "הכשר" ובמה הוא אשם?! מכל מקום, כשאוכלים רעל, אפילו בטעות – מתים! כך ממש כשאוכלים שרץ, נאמר: 'ולא תטמאו' ללמדך: שבכל מקרה תטמא נפשו ותטמטם. 

[סרטון מהרב שליט"א: רעל בסיר החתונה וכולם אוכלים! אתה תאכל? סרטון מתוך: הכר את יהדותך (1985)]

ואם במזיד חטא ואכל, אזי פוגם בעצמו כל כך, עד שתעשה נפשו שרץ! 

ומבהילים דברי הזוהר הקדוש (דף מא, ב) עד כמה חמור הדבר, שאיך יאכל בן מלך בדיוקנו של מלך מאכלות אסורות?! הלא על ידי אכילה זו, משקץ גופו ונפשו ונדבק רח"ל בסט"א! 

ומי שאכל מאכלות טמאים, רוח טומאה שורה עליו ומראה עצמו שאין לו חלק בא-ל עליון! ואם נפטר כך מן העולם, בלא תשובה, נאחזים בו כוחות הטומאה ומטמאים אותו ודנים אותו כמשוקץ לעולם הבא! 

לשון: "קדושים תהיו" נאמר על עבודה זרה גילוי עריות ומאכלות אסורים 

ועד כדי כך מגיעים הדברים, שהזוהר הקדוש מדמה אותו לעובד עבודה זרה! 

ותמוה: כיצד משווה רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) את האוכל מאכלות אסורות לעובד עבודה זרה? 

והמדהים הוא, שאכן יש לשון אחידה ומיוחדת שמשתמשת בה התורה כלפי עבודה זרה וכלפי מאכלות אסורים: 

שבמאכלות אסורים מפורש: 'אל תשקצו את נפשותיכם וכו' והתקדשתם והייתם קדושים' ולשון 'קדושה' בפרשת אחרי מות, נאמרה גם על עבודה זרה וגילוי עריות! 

ותחת ג' עבירות; עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, השמיטה התורה עוון שפיכות דמים ונקטה לשון 'קדושה' במאכלות אסורות!

וראיה עצומה נוספת, שאפילו ה: 'נשר הגדול' - הרמב"ם, בספרו היד החזקה בחלק 'קדושה' הביא את הלכות גילוי עריות ומאכלות אסורות וכרך אותם כאחד. 

כיון שעבודה זרה מטמאת את הנפש וגילוי עריות מטמא את הגוף ומאכלות אסורות מטמאים את שניהם! 

קלקול הנפש ולא קלקול הגוף 

ומדגיש האברבנאל: שוודאי טעם איסור מאכלות אסורות אינו משום שאינם בריאים לגוף, שכן הגויים אוכלים בשר חזיר, חולד ועכבר וכולם חזקים ובריאים! 

יתר על כן, ישנם בעלי חיים בעלי ארס, שהם מזיקים ביותר, כמו נחש ועקרב וכלל לא הוזכרו בתורה. ואפילו עשבים וצמחים, ידוע שיש מהם שמזיקים עד מאוד, שיכולים אף להמית אדם ולמרות זאת, לא הוזכרו בתורה. כי כולם כלולים בפסוק: 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. 

מוכח אם כן, שלא באה התורה לדאוג לגוף, אלא לנפש! שמאכלות אסורות מטמאים את הנפש ומולידים באדם אכזריות ואטימות ומרבים את התאוות. 

ולכן לא נקראו בתורה 'מאכלות מזיקות' אלא נאמר: 'אל תטמאו' שכן חששה התורה מרוע המזג שנוצר מאכילתם, שגורמת לרוח טומאה. 

לאדם נאסר לאכול בעל חי שרודף ולמזבח הוכשר רק בעל חי נרדף. 

ועל פי זה מבאר רבנו בחיי יסוד נפלא!

קיים קשר הדוק בין מה שהתורה התירה לקרבנות לבין מה שהותר לאכילה: 

בפרשת צו התבאר יסוד נפלא בשם המדרש הגדול והגמרא (במסכת בבא קמא דף צג, א) והוא: שהקב"ה התיר להקריב רק את בעלי החיים הנרדפים! 

אף על פי שיש שמונה (8) מיני חיות הטהורות לאכילה וכן בהמות רבות הכשרות לאכילה - החיות לא הותרו להקרבה כלל וכלל, אלא רק הבהמות הטהורות הותרו: שור, שה ועז בלבד. 

וכן, אף על פי שרבים העופות המותרים לאכילה - הוכשרו רק תור ובן יונה למזבח. ומדוע? כיון שהקב"ה בוחר רק בטוב, בשפלות - בבעלי החיים הנרדפים. ורק כבשים עיזים תורים ובני יונה הם הנרדפים ביותר!

ועל כן מבאר רבנו בחיי: שכך גם כלפי המאכלות האסורות. אמנם התירו גם חיות טהורות לאכילה, בנוסף לבהמות וכן התירו עוד מינים רבים בעופות, אבל הכל בתנאי, שלא יהיה זה בעל חיים אכזרי ובעל מידות רעות! 

שכן עם ישראל נמשלו ליונה ואילו מלכי הגויים נמשלו לנשר, מהאכזרים שבעופות הטמאים! ועל כן לאכילת אדם, הותר כל מי שאינו אכזרי. אבל לאכילת המזבח, לא די בזה וצריך שגם יהיה נרדף, שפל שבשפלים! 

אדם הראשון חטא במאכלות אסורות והנחש חטא בעבודה זרה 

וביתר עומק, ניתן להוסיף נדבך בחומרת אכילת מאכלות אסורות ובכך יאירו דברי הזוהר הקדוש, עד כמה קשור איסור זה לחטא עבודה זרה: 

הגאון רבי אברהם יעקב הלוי הורביץ מחדד ומקשר בין השניים: הנה, חטאו הראשון של האדם בבריאת העולם היה האכילה מעץ הדעת וחטא מאכלות אסורות! ולפניו קדם חטא אחר, חטא של בעל חיים – הנחש! שכן הנחש אמר לחוה: 'שהעץ טוב למאכל ומעלתו רבה מאוד, מכיון שהקב"ה כביכול אכל ממנו ונעשה לבורא ובשל כך הוא לא רוצה שגם אחרים יהיו כמותו ולכן אסר לאדם ולחוה לאוכלו...'! 

ולפיכך חמור כל כך חטא זה, כי טען: 'שהעץ קדם כביכול לקב"ה!' (עפ"ל!) ושורש החטא הוא עבודה זרה! משום ששלל הנחש את האמונה הבסיסית: שהקב"ה קדמון וראשון לכל נברא. 

ובגמרא (במסכת סנהדרין דף לח, ב) כתוב: שלאחר שחטא אדם הראשון, נקרא: 'מין' כביכול כופר! שכן כתוצאה מהאכילה האסורה, נכנס בו שרץ טומאה גם בנפש, חלק של כפירה בקב"ה. 

ואף אמרו חז"ל: 'המן מן התורה מנין? שנאמר: 'המן העץ אשר ציותיך'. ותמוה: מה ענין המן הרשע ראש וראשון לשונאי ישראל לחטא עץ הדעת? 

אלא מבאר הגאון מפורבוז'נא: שהמן בן המדתא האגגי הוא מזרע אגג מלך עמלק ושורש עמלק הוא כפירה מוחלטת בקב"ה!

[ראה סדרת שיעורים מהרב שליט"א 'הייתי בשושן - חלק ה' (אחרון)']

 ושאלו בגמרא: 'כיצד יתכן שאדם שפוי יטעה ויחשוב שהעולם נברא מעצמו? וכי יתכן שהעולם המופלא והאדיר הזה נברא ללא בורא?! 

ותשובתו בצידו: 'המן העץ' כשאוכלים מאכלות אסורות נעשים כופרים!

כפירה בה' באה על ידי מאכלות אסורות 

ועל כן בקריאת שמע בבוקר ובערב אומרים: 'ואכלת ושבעת וכו' הישמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים' - חטא עבודה זרה! שכן על ידי אכילה אסורה מגיעים לחטא עבודה זרה! 

וזהו העומק בדברי רבי שמעון בר יוחאי: 'שהאוכל מאכלות אסורות, חטאו גדול כשל עובד עבודה זרה!' 

ולכן נקטה התורה לשון: 'קדושים תהיו' בעבודה זרה ומאכלות אסורות, שכן שורשם אחד - להתרחק מטומאה ולהיות 'עם קדוש!'. 

וכשנשאל הרמב"ם מאנשי ארץ אחת: 'מנין לתחיית המתים מן התורה?' 

השיב להם: 'אכלתם דברים אסורים! ולכן עלתה בליבכם מחשבת כפירה'. 

החטא נמצא בין "שן" 

ועל פי זה, אומר הגאון מוילנא זצ"ל חידוד נפלא! 

הנה "נחש" הקדמוני בגימטריא "שטן" עם הכולל! והמילים: "נחש" ו: "שטן" יש בהם בתחילה ובסוף - אותיות "שן" ובאמצע ח' ט' - חטא!

ועל זה רמזו במסכת בבא קמא (דף כג, א): 'ארס נחש - בן שיניו עומד' בין האותיות "שן" נמצא "חט" שכן הנחש הוא השטן הוא יצר הרע וכל תפקידו לגרום לנו לחטא. 

ושיניים רומזות לאכילה, לפי שעל ידי אכילה אסורה הצליח הנחש בראשונה להחטיא את אדם הראשון וכך גם בימינו, הוא אחד מכלי הנשק החזקים של היצר הרע, ח"ו לבטל את קדושת עם ישראל!

[קרדיט: גם מאמר זה על פרשת שמיני מהספר הנפלא! 'תורת חסד'

באדיבות המחבר הרב אליהו אילן חנן שליט"א - ישר כוחו!

למאמר הקודם: פרשת אחרי מות, מאמר: עבודת יום הכיפורים - לחץ כאן].