שלום בית וחינוך ילדים - י"א | הרב אורי יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

שבוע טוב, ברוכים הבאים.

בהמשך לשיחה הקודמת

נתחיל קודם כל במילד בדיחותא שקשור לשיחה הקודמת.

שני בחורי ישיבה נפגשו.

אז אחד אומר לשני,

מה קורה איתך? אתה כבר מבוגר, למה אתה עדיין לא נשוי?

מה אתה מחכה?

אז הוא אומר לו, לא,

אצלנו בישיבה הנוהל הוא שאנחנו מתחתנים רק בגילאים בין 25 ל-30.

אז השני אומר לו, רגע,

אבל מה אתם עושים עם המשנה שכתוב במפורש בין 18 לחופה?

אז הוא אומר, לא, אצלנו בישיבה אנחנו מאריכים ב-18.

אז הוא עונה לו,

אתה יודע אבל מה הבעיה עם זה?

כשמאריכים ב-18 יש סיכוי שתפספס את הקדושה.

ודי למבין.

זה נשמע כמו מילי דבדיחותא, אבל זה בכלל לא בדיחותא.

הרבה מסר יש בעניין.

אז זה בהמשך

למה שאמרנו

בפעם שעברה.

חיפשתי

בתנ״ך

יש הרבה פסוקים שמתייחסים לכעס.

לקחתי ארבע מתוכם,

כולם מקהלת.

שם כתוב ככה

טוב כעס משיחוק.

איך זה יכול להיות?

מה הכוונה שיחוק?

לא שיחוק חיובי.

כמו שכתוב אצל משה רבנו,

שהוא ירד מההר וראה שהעם משתוללים,

עושים בלאגן עם העגל.

אז זה שיחוק וקלות ראש,

שמרגילים את האדם לחרווה.

שיחוק שכזה עדיף טוב כעס משיחוק.

עדיף שאתה תתמלא כעס על עצם השחוק הזה.

אפילו שלא טוב לכעוס.

אבל כשרואים שחוק כזה,

אדם צריך להתמלא בפנימיות שלו כעס.

במקביל כתוב,

גם בקהלת,

כי ברוב חוכמה רב כעס.

כשאדם נהיה יותר חכם, מתרבה בו הכעס.

למה?

כמו שאומרת הגמרא,

אורייתא כמר תחלה.

התורה שיש בתוכו היא רותחת, שהיא רואה

שיש הפך התורה.

אז כעס כזה בוודאי שהוא חיובי.

רק מה?

השאלה איך מוציאים את הכעס.

האם מוציאים אותו בחוכמה,

בתבונה, או חלילה

לא בצורה נכונה.

כתוב שמשה

שיבר את הלוחות.

אבל יש פירוש שאומר שהוא לא כמו שזה נשמע, זרק אותם.

אלא היות והלוחות ראו את העגל,

אז כתוב שהאותיות פרחו

מן הלוחות.

ואז הרוחניות שהייתה

באבנים נתקע

ונשאר רק הגשמי.

אז באותו רגע היה קשה למשה לשאת את הלוחות.

אז הוא עזב אותן, והם נפלו ונשברו.

כן?

כמו שכתוב שהאדם עצמו מורכב הרי מרוחניות וגשמיות,

והחי נושא את עצמו.

החלק הרוחני שבאדם

נושא אותו, מגביה אותו.

אם אנחנו ניקח

אדם ששוקל 70 קילו,

ולעומת זאת ניקח שק,

שיש בו 70 קילו,

זה ואחד שק,

כן?

מלט,

ותגיד עכשיו למרים משקולות להרים את שניהם לסירוגין,

בוודאי שיהיה הבדל עצום.

שק מלט ששוקל 70 קילו,

הוא יצליח להרים אותו?

זה לא פשוט, הוא אחת כובד.

אבל בן אדם בגיל 70,

ביד אחת הוא מרים אותו, מה הבעיה?

איך זה יכול להיות?

זה 70 קילו,

זה 70 קילו.

יש הבדל.

זה רק גשמי.

ופה יש את הרוחניות ששואפת כלפי מעלה,

אז היא עוזרת בנסיעה.

האדם מורכב מעפר מים, אש ורוח,

ארבע יסודות החומר.

העפר והמים שואפים תמיד כלפי מטה.

האש והרוח שואפים כלפי מעלה.

אז זה מה שאומר שלמה המלך.

כי עפר אל עפרו ישוב, והרוח אל האלוקים אשר נתנה.

אז אם ניקח מצב היפותטי של ארבעה חבר'ה שנושאים אלונקה ועליה יש פצוע,

אם חלילה תוך כדי הנסיעה הפצוע ייפטר מן העולם,

אז הם יחושו בכך מיד.

איך הם ירגישו?

הוא נהיה כבד.

מה זאת אומרת? מה, מי שנפטר משמין?

מה זאת אומרת הוא נהיה כבד? איך הוא נהיה כבד פתאום?

זה העניין.

ברגע שהרוחניות יצאה, נשאר רק החומר, ואז הוא שואף כלפי מטה.

כי העפר והמים שואפים כלפי מטה.

ואין התנגדות.

של הרוחניות כלפי מעלה של האש והמים.

אז זה נהיה כבד.

מדהים.

אז נחזור לענייננו.

מאידך גיסא הכעס הוא שלילי.

כמו שאומר שלמה המלך,

כי כעס בחק כסילים ינוח.

כמו שאמרנו,

שמי שכועס זה בן אדם טיפש שמאבד הכל, כמו שאמרנו בשיחה קודמת.

יכול לאבד את כל מה שנגזר עליו לטובה ברגע אחד של כעס.

לכן אומר שלמה המלך,

והסר כעס מליבך ועבר רעה מבשריך.

זה מצוטט גם באיגרת

של הרמב״ן.

אבל המקור הוא,

זה פסוק בקהלת,

שאדם צריך לדעת להסיר את הכעס מליבו.

הסרה זה ניתוק מוחלט

מהלב.

מי שרוצה

להיות בריא,

אחד החולאים הכי גדולים,

מה שגורם חולאים הכי גדולים זה הכעס.

מרתיח את הדם,

יכול לגרום, חוץ מהעניינים הרוחניים, יכול לגרום למחלות קשות ביותר,

הכעס.

אז מי שחכם, יברח מזה

כרחוק מזרח ממערב.

ברשותכם אני רוצה להקריא לכם שני סיפורים בעניין הכעס,

אחר כך ניכנס לשיחה שמיוחדת להיום,

בלא נדר.

פשוט למצות את העניין של הכעס מהשיעור הקודם.

ראיתי שאתם עייפים בסוף השיעור,

ריחמתי עליכם,

אבל היום אתם תשלמו.

כיוון שמידת הכעס היא מידה מגונה ופחותה מאוד,

לכן יש לכל אדם להיזהר להתרחק ממידה זו כבורח מן האש.

ועל אחת כמה וכמה להיזהר בזה בתוך ביתו,

ואף אם חלילה ירגיזו אותו מאוד מאוד, לא יבצע מיד את זממו,

אלא ילין את כעסו זמן מסוים.

תמיד עדיף לילה.

תעבור לילה אחד,

דבר איתנו מחר.

ולאחר שיירגע יסביר את עצמו ויאמר את מה שיש לומר,

כיוון שבשעת הכעס אין הוא אחראי על מעשיו,

ועלול לעשות מעשים חמורים שיתחרט עליהם מאוד.

ומסופר בספר חסידים,

מעשה בבן שכיבד את אביו ביותר.

אמר לו אביו, אתה מכבדני בחיי,

תכבדני במותי.

אני מצווכך שתלין כעסך לילה אחד ועצון רוחך שלא תדבר.

לאחר פטירת אביו הלך הבן למדינת הים

והניח את אשתו מעוברת.

והוא לא ידע

כשהיא מעוברת.

והתעכב בדרך ימים ושנים.

כשחזר לעירו בה בלילה

ועלה לחדר שאשתו הייתה שם,

ושמע קולו של בחור שהיה איתה.

שלף חרבו ורצה להרוג את שניהם.

אך זכר הוא את מצוות אביו

והשיב את החרב לטערה.

לאחר מכן שמע שאשתו אמרה לאותו בחור שהוא בנה

כבר יש שנים רבות שהלך אביך מאצלי.

אילו היה יודע שנולד לו בן היה כבר מגיע להשיא לך אישה.

כששמע בעלה זה הדבר אמר פיתחי לי אחותי רעייתי ברוך השם שעצר כעשי

וברוך אבי שציווני לעצור כעס לילה אחד שלא הרגתי אותך ואת בני.

ושמחו שמחה גדולה ועשו משתה לכל העם הנמצאים ושמחו הרבה מאוד.

הרי לנו את השכר והרווח

שמרוויח האדם אף בעולם הזה כשמתגבר על יצר הכעס ומשקיתו ומרגיעו,

שאם חלילה היה שומע על יצרו הרע

היה מאבד כמה נפשות מישראל

ולכן יש להתגבר בעוז ותעצומות על יצר הכעס

ואז מובטח שכרו בעולם הזה ובעולם הבא.

וכמו כן,

יש להיזהר שלא לשבור כליו

או לקרוע בגדיו בשעת הכעס,

שעוון זה חמור מאוד מאוד.

אלה שבקריזה שלהם שוברים כוסות,

צלחות.

כמו שמסופר על אותו זוג

שהבעל מתעצבן,

אז לקח את כל הצלחות, זרק אותה מהחלון בקריזה שלו, נמאסת עליי כבר, אני לא יכול יותר לקחת את הצלחות מהחלון.

אז אשתו אומרת לו, למה אתה חושב שאתה מפחיד אותי שאתה זורק את הצלחות? למה מי אתה בכלל לקחה את הכוסות וזרקה גם כן מהחלון?

הילד מסתכל על אבא שלו ואימא שלו,

ראה ככה, לקח את השולחן, זרק אותו מהחלון.

אבא ואימא מסתכלים עליו, מה אתה עושה?

הוא אומר, מה, לא אוכלים לבטל?

וכמאמר אבותינו בתלמוד,

המקרח בגדיו בחמתו

והמשבר כליו בחמתו

והמפזר מעותיו בחמתו

יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה.

שמע אדם?

שכך אומנותו של יצר הרע.

היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך

עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד.

כך אומרת הגמרא במסכת שבת.

ולכן,

כדי להינצל מעוון זה, צריך לעשות את העצה הייעוצה,

להלין את הכעס

ואז ימנע את עצמו מדברים שליליים.

עוד סיפור אחד

שמסופר על משפחה מסוימת שהתגוררה בירושלים העתיקה לפני כשבעים שנה.

באותה תקופה,

יום כביסה למשפחה הייתה זאת מהעבודות הקשות במשק הבית.

לא כמו היום, מכונות כביסה, מכניסים, לוחצים, הולכים.

לעשות כביסה זה היה וואחד פרויקט.

עקרות הבית של היום עם מכונות הכביסה האוטומטיות וחצי אוטומטיות לא יכולות לתאר לעצמן מה הקשיים שהיו כרוכים בעבודה מאומצת זו,

שכמעט כל בני הבית התפנו לכך.

ובכן, בשעה טובה ומוצלחת, אחרי כשש שעות עבודה מפרכת,

טלתה עקרת הבית כנגד השמש שני חבלים מלאים בכביסה על שתי קורות לאורך החצר.

בצערי היום

נכנסה אחת השכנות בחצר כשהיא צועדת לבית.

נראו לה משום מה שתי הקורות האלכסוניות וחבלי הכביסה התלויים עליהן

כמפריעים לה בדרך הילוכה,

וכי המעבר בחצר לא מספיק רחב לה לעבור בה.

במקום לקבל זאת בהבנה ולשמור על יחסי אנוש בין שכנים,

ולחוף מעט את הראש כדי לעבור ברגע קט את המכשול,

תקף אותה יצרה

ואחזה בולמוס של כעס ונקימה.

נכנסה בזריזות לביתה,

תפסה מספריים,

יצאה לחצר וחתכה את שני החבלים מלאי הכביסה.

כל הכביסה הצחה והנקייה

לאחר עמל מפרך

נפלה ברעש בחצר הבלתי מרוצפת.

האישה, בעלת הכביסה,

עמדה כרגע המומה בפני מבחן אש.

לפי טבע האדם הייתה לכאורה צריכה להתפרץ

בצעקות וקללות על השכנה ופעולתה המרושעת.

כל היצרים האפלים התלקחו בקרבה דרוכים כאש עצורה.

אך האישה לפתע שאבה כוחות אדירים ממעיין אמונתה הצרופה והזכה.

תוך כדי שניות גורליות גועשות התגברה על הניסיון המר,

חסמה את שפתיה והצדיקה עליה את דין שמיים.

מסתמה זה מגיע לי

ותהיה צרתי כפרתי.

היא אספה את הכביסה מהרצפה,

שטפה

והסירה את הלכלוך,

חיברה וקשרה את החבלים והלכה למגרש שכונת בתי מחסה

ותלתה שוב את הכבשים בכיכר הגדולה.

בשעות הערב הביאה את הכביסה היבשה לביתה במצב רוח טוב.

פרשת הניסיון טרם באה לסיומה.

בעלה של האישה חזר הביתה

ואחר תפילת ערבית

היא לא מספרת לו ממה שקרה לה בחצר.

דומה

כי הניסיון השני גדול הוא מהראשון.

כי הרי דאגה בלב איש

יסיכנה

ומה עוד?

בפסוק כתוב ישכנה

אבל הפירוש הוא

או ישכנה ישוח את זה, יכופף את זה, או יסיכנה לאחרים.

אז כשאדם יש לו דאגה בלב

צריך להוציא את זה, לא איך נשאיר את זה בפנים, זה לא יתפוצץ.

ומה עוד? שמקרים כאלו עתידים לקרות לה בעוד ימים ספורים מאותה שכנה רעה. לך תדע מה יהיה מחר-מחרתיים.

אולם היא מתאפקת שנית ושותקת.

הדבר היה נשאר באלם.

לולא אותה שכנה עצמה

שנכנסה בלילה מבוישת

לבית חברתה

וביקשה לסלוח לה מאותה תקרית מכוערת.

היא סיפרה

כי בתחילת הלילה

קיבל הילד של החום גבוה מאוד באופן פתאומי,

והיא תולה זה כעונש מן השמיים על רשעותה היום בצהריים.

אותה צדקנית גיבורת הרוח זכתה,

ולשנה הבאה נולד לה בן

שהיום הוא אחד מתלמידיה החכמים הגדולים של ירושלים, עיר הקודש.

מה אתם אומרים? כדאי להתאפק?

כדאי, ישתבח שמות.

אז לפני שנתחיל את השיעור,

צריך מילא דבדיחותא, לא? אנחנו

שבוע של פורים, מה קורה איתכם? אתם נראים לי אבסים.

אז היות והשיחה שאנחנו נדבר היום בעזרת השם היא על

מצוות תוכיח תוכיח את עמיתיך, איך זה בתוך הבית שלנו,

איך עושים את זה.

אז מספרים על מסטול,

מה שאומרים ביידיש שיכור,

שהולך ככה בדרך בלילה בשלוש,

בשלוש לפנות בוקר,

תופס אותו שוטר,

אומר לו, תן לי בבקשה תעודת זהות.

הוא אומר לו, למה? מה עשיתי עליך?

הוא אומר לו, מה שאתה עושה עכשיו זה שוטטות.

הוא אומר לו, איזה שוטטות? אני בדרך להרצאה בכלל.

הוא אומר לו, בשלוש בלילה, איפה יש הרצאות?

הוא אומר לו, מה קרה לך?

בבית שלי, שרצה,

שעה שלוש.

אומר לו, כן.

מי המרצה?

אומר לו, אשתי, איך שאני נכנס?

איפה היית?

מה עשית?

אמרתי לך לא ללכת איתם?

אתה לא שומע מי אני?

איי איי איי איי איי איי.

טוב.

דיברנו על מידת הכעס,

אז מספרים על מישהי

שהתווכחה עם בעלה מהקריזה

יצא מהבית, טרקה את הדלת

וצעקה צעקות

טרקת הדלת

עשתה עליי, אני הולכת טרקת הדלת

טוב יורדת, עוצרת מונית

נכנסת, מתיישבת, הנהג מונית אומר לה כן, גברת לאן?

היא אומרת לו, לבעלי לא אמרתי לך, אני אגיד

איך תבין את הכעסנים?

טוב.

כתוב

הוכח תוכיח את עמיתך

ולא תישא עליו חטא.

למה כתוב פעמיים הוכח תוכיח?

כי זה לא חוכמה להוכיח.

אתה צריך להביא הוכחות.

אתה צריך להוכיח את מה שאתה אומר.

איי, איי, איי.

זה לא רק לזרוק לאדם את האמת בפנים.

צריך לדעת איך להגיש לו את זה.

כתוב בגמרא,

אמר רבי אלעזר בן עזריה

תמהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח.

שמעתם? לפני אלפיים שנה הוא כבר אומר,

אני לא בטוח אם יש בדור שלנו מישהו שיכול להוכיח.

אז בוא נגיד אנחנו בדור שלנו.

שיש לו די.

אה?

שיש לו די.

אלא מה?

מה היינו עושים לרשי הקדוש?

רשי הקדוש מסביר מה הוא אמר.

זה לא כמו שזה נשמע בפשט.

רשי הקדוש אומר,

מה הכוונה שיודע להוכיח?

שיודע להוכיח דרך כבוד שלא יהיו פניו משתנות.

כי להוכיח זה לא משנה אם אתה יודע או לא יודע, אתה חייב.

זה ציווי.

זה דאורייתא.

רק צריך ללמוד איך לעשות את זה.

שזה יהיה בדרך כבוד, בדרך נועם,

ולא לגרום לשני שפניו משתנות,

שהוא מסמיק,

שהוא נפגע, שהוא בוש.

כי מה המטרה שאנחנו מוכיחים?

שהוא יתקן.

לא ליצור אצלו אנטי.

אומר שלמה המלך,

אל תוכח לץ פן יסנאכה,

הוכח לחכם וייאבק.

כשאתה מוכיח את הליצן ואתה אומר לו, אל תוכח, פסיק,

לץ!

יסנאכה.

כשאתה אומר לאדם את האמת בפנים,

הוא יצנע אותך.

אז מה?

הוכח

לפסיק חכם

והבקה.

אם אתה קודם, לפני שאתה מוכיח אותו, אתה מפרגן לו על מה שטוב אצלו,

אז עכשיו יש לו עניין לשמוע אותך.

כי אם אתה מסוגל להגיד את הטוב שבו,

סימן שמה שאתה אומר זה לא מרעות

ולא מתוך כעס,

אלא יש לך עניין לקרב אותו.

ולמוכיחים ינעם,

ועליהם תבוא ברכת טוב.

צריך שיהיה נחימות.

כשאדם מוכיח,

צריך שהשני יהיה לו כיף לשמוע את הדברי תוכחה.

אבל אם לא כיף לו,

אם אתה ישיר מדי,

לא בא לו במגלובה,

אז אף אחד לא אוהב את זה.

רק מי שבעל מידות גדול, צדיק גדול,

משהו אחר.

כמה יש כאלה בינינו?

כמו שמסופר על הגאון מווילנה,

זכר צדיק ברכה,

שהיה מבקש מהמגיד מדובנה

שייתן לו מוסר.

והיה מתעטף בטלית

ומתיישב על הרצפה ליד התנור,

והמגיד מדובנה, זכר צדיק לברכה,

היה נותן לו מוסר.

תגידו, הגאון מווילנה צריך מוסר?

כמדומני, כשראיתי שזמן המוסר שהוא היה נותן לו זה חצי שעה.

אם אני לא טועה, זה מה שאני זוכר.

אה?

שיעור.

מי שומע את המוסר הזה? הגאון מבין לה.

שיעור פרטי.

אז אנחנו פטורים ממוסר.

איי, איי, איי, איי, איי.

אז כתוב שהלץ שונא את מי שמוכיח אותו.

ומעניין על מה הוא שונא אותו,

כשהוא מוכיח אותו על דברים חשובים,

על דברים רוחניים,

דברים גדולים.

הוא לא יכול לשמוע.

אבל אם הליצן הזה, לדוגמה,

טעה בדרך, נוסע ברכב, עוצר ברמזור,

מסמן למישהו,

סלח לי,

פה זה כיוון ירושלים? אומר לו, מה פתאום?

מצד שני,

מה קרה לך?

אה, הוא הסנא אותו על זה שהוא תיקן אותו?

למה הוא לא שונא אותו?

כי זה לא עכשיו מחייב אותו בדברים לכל החיים.

זה חד פעמי כזה.

אז אדרבה, הוא מעריך אותו, תודה רבה, עסקי למצוות!

אה?

נפל לליצן משהו,

ומישהו אומר לו, נפל לך.

הוא צריך להתכופף עכשיו ולהרים את זה.

הוא אומר לו, תודה,

יישר כוח!

יישר כוח!

למה אתה לא כועס עליו? למה אתה לא שונא אותו?

לא, בסדר, מה, אחלה בן אדם, מה קרה לך?

מה אני אשנא אותו?

אבל כשהוא מציל אותו בעולם הבא,

מג'נא ג'נאם,

הוא כועס עליו, שונא אותו! מה אתה מטורף לי בחיים? מי אתה בכלל?

מה אתה בכלל?

אה?

טוב, זו בעיה של הליצן.

אבל הבעיה שלנו

זה שאנחנו לא יודעים איך להגיע אליו.

איך להביא לו את הדברים נכון.

אתם יודעים מה החוכמה?

החוכמה היא

לא סתם לאהוב את התוכחות.

כתוב שחכם אוהב את התוכחות.

כתוב שבאחד מ-48 דברים שנקנית התורה,

זה אוהב את התוכחות.

אבל זה לא סתם לאהוב את התוכחות.

דרגה אמיתית

זה לאהוב את התוכחות לא פחות מקבלת המחמאות.

כמו שכתוב שאדם צריך לברך על הרעה כמו על הטובה,

דהיינו שאדם צריך לשמוח ברעה כמו שהוא קיבל טובה.

זה מי שמבין מה ייעוד,

מה התכלית של הרעה.

שזה רקע פרת עוונותיו,

אז הוא צריך לרקוד משמחה.

זה מישהו בדרגה שמבין עניין.

אותו דבר אדם ששומע תוכחה,

החוכמה היא להעריך את זה כמו לקבל מחמאה.

מחמאות אנחנו אוהבים לקבל.

כשמפרגנים לנו איך אנחנו מבסוטים.

אנחנו אומרים, לא, אל תגזים,

זה, לא, מה פתאום, זה, זה,

אבל פה בפנים, איזה יופי, תמשיך, תמשיך,

תמשיך.

אבל כששומעים תוכחה,

אז אומרים לו, נכון, נכון, אתה צודק, אבל פה אומרים, יאללה, תפסיק כבר, יאללה, תשתוק, יאללה, תשתוק, יאללה, מי אתה בכלל?

אה?

חכם,

אוהב את התוכחות לא פחות מאהבת המחמאות.

מתי קל לנו לקבל

את התוכחה, את הביקורת?

מתי?

כשאנחנו מרגישים שזה שמדבר איתנו עכשיו הוא אוהב ולא שונא.

זה דבר ראשון.

דבר שני,

כשאנחנו מרגישים שהביקורת הזו,

הייעוד שלה זה לבנות אותנו, ביקורת בונה,

לא ביקורת משפילה והורסת.

כדי שהשני ירגיש שהביקורת שלי מטרתה לבנות אותו,

יש צורך

לפרט בצורה ברורה את הבעיה.

שלא ישתמח לכמה פנים.

לא לתת צ'אנס

שיהיה לו לאן לברוח, כמו שאומרים.

לפתוח את היריעה כמו שצריך.

דבר נוסף,

לאפשר לו להגיב.

אם הוא רוצה עכשיו להגיב על מה שאמרנו,

אל תקטע אותו באמצע.

כי אז הוא מרגיש שאתה רוצה רק להשמיע,

ואתה לא רוצה באמת לעזור לו.

אתה באמת לא רוצה להבין אותו.

נתת את הדברי ביקורת שלך, עכשיו תשתוק, תן לו להגיב.

דבר נוסף,

להפיג את המתח.

שזה לא יהיה דיבור יותר מדי ביקורתי, בלי לשחרר איזה מילת עידוד, איזה פרגון,

איזה משהו מצחיק, איזה... לשחרר את המתח. אם יש יותר מדי מתח,

זה יהיה פיצוצים.

כמו מה שאני עושה לכם לפעמים.

נכון?

אז בואו נשחרר את המתח.

איזה אימא פונה לבעלה, אומרת לו,

דוד,

אתה מוכן אולי להתערב?

הילדים רבים.

אילה, בסדר.

אני שם 100 שקל על דני.

חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח.. איי, איי, איי, איי, בסדר. הפגנו את המתח? שלא נמשיך?

בואו נראה

פסוקים שכתוב שוב אצל שלמה המלך במשלי,

שמדברים על התוכחחחחחחחט.

תראו את המסר שמעביר לנו שלמה המלך בפסוקים האלה.

אז כתוב ככה

אורח לחיים

שומר מוסר

ועוזב תוכחחחט מטעה.

אוהב מוסר,

אוהב דעת,

ושונא תוכחחת בער.

אתם צריכים תרגום? לא צריך, נכון? ברור הדבר.

רש וקלון

פורע מוסר.

מי שפורע את המוסר

יקבל רש וקלון. רש זה עוני, קלון,

לא צריך להגיד לכם מה זה.

ושומר תוכחחט יכובד.

לא שומע תוכחט,

שומר תוכחט.

אוויל ינעץ מוסר אביב,

ושומר תוכחט יערים.

מוסר רע לעוזב אורח שונא תוכחט ימות.

שמעתם?

פורע מוסר מואס נפשו

ושומע תוכחט

קונה לב.

טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת.

שבט ותוכחת ייתן חוכמה ונער משולח מביש עמו.

אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין.

מוסר אדוני בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו.

כי את אשר יאהב אדוני יוכיח וכאב את בן ירצה.

בסדר?

זה הפסוקים

שהם מובאים אצל שלמה המלך במשלי,

שכולם מדברים

על חשיבות התוכחת.

נחזור לענייננו.

היות שאנחנו,

באתי לכם בשבוע של פורים,

אז אני חייב לשמח אתכם,

כי אתם נראים דוכאים משום מה.

לא יודע, מוצאי שבת צריך להיות שמחים,

אה?

אבל כתוב שכשהשבת יוצאת,

אז יש...

למה מריחים את הפסמים במוצאי שבת?

כי קשה לנו שהשבת עזבה.

אבל מצד שני, פורים מתקרב,

צריכים להיות בשמחה.

כשנכנס הדר, מרבים בשמחה.

אז היה איזה מישהו שהלך להיפגש

עם מישהי, פגישה ככה, שידך,

אז לאן הוא לקח אותה?

לפיצה.

הלכו לפיצה,

אז הוא אומר לה, את רוצה אולי לאכול פיצה?

אז היא אומרת לו, לא,

פיצה בפגישה הראשונה,

זה לא מתאים.

זה לא שייך, פיצה.

הוא אומר לה, טוב.

הוא מזמין לעצמו פיצה,

איך שהפיצה מגיעה, אז הוא אומר לה,

ככה, הריח מהוויל של הפיצה,

שהיא לא תתגרה.

אז הוא אומר לה,

אולי בכל אופן את רוצה...

אז הוא אומר לה, לא, לא.

פגישה ראשונה, פיצה.

נו באמת.

הוא מתחיל לאכול את הפיצה.

לקראת סיום, כשהוא מסיים את הפיצה, הוא אומר לה, את בטוחה שאת לא רוצה פיצה?

אז היא אומרת לו, לא,

זה לא נהוג, הוא אומר לה, עזבי, אם אין לזה פגישה אחרונה, תאכלי

פגישה ראשונה, פגישה ראשונה

אני חוזר על הבדיחה

למה קשה לנו לקבל תוכחת ובמיוחד מבן הזוג שלנו, בת הזוג שלנו, למה?

דבר ראשון

אין אדם רואה מומי עצמו

הוא שר לעצמו כל הזמן, אצלי הכל בסדר

ואז

כשבן הזוג בא להעיר לו הערות

אז או שהוא אומר לו, או שהוא חושב כך

לא, אתה יותר טוב ממני?

אם תשימו לב

התשובה לא עניינית

מה זה קשור עכשיו?

אני אמרתי לך משהו ספציפי

ואתה דן לגביי, מה זה קשור? אני מדבר איתך עכשיו על הפיצה, אני לא מדבר עליי

זה, אני לא בסדר, אבל מה עם הקטע שהיה בפיצה, שלא היה משהו

כמו שצריך?

ממה זה נובע?

מזה שיש תחרות סמויה

בין בני הזוג

מי יותר טוב, מי יותר צדיק, מי יותר, מי יותר, מי יותר.

וכידוע,

ההגנה הכי טובה

זה התקפה.

אתה אומר שאני לא בסדר?

למה? אתה בסדר?

אז אני לא בסדר בזה. אתה לא בסדר בזה.

מה?

כמו שאומרת הגמרא,

אם יאמר

טול קסם מבין שיניך,

שזה בעצם מסמל עבירה קטנה,

אומרים לו,

טול קורה מבין עיניך,

שזה וואה, עבירה גדולה,

זה לא קסם, זה קורה.

אז באופן טבעי,

אדם לא שומע את הביקורת,

הוא שומע את ההתקפה של השני.

אה, הוא התקיף אותי?

אני אתקיף אותו גם.

מה הפסדת?

את המסר של מה שהוא רצה להעביר לך.

מה אתה מסתכל?

גם אם הוא טעה באופן ההעברה שלו,

העברת הדברים אליך,

זה עדיין לא אומר שאתה לא צריך לתקן את מה שהוא אומר.

תתבונן.

אולי יש משהו באמת שאתה לא בסדר.

אז מה התשובות האופייניות לנו?

כשאנחנו מתרצים את עצמנו,

צריכים להבין אותי.

צריכים להבין אותי.

צריך להבין אותי.

זה אני.

זה מה יש.

זה האופי שלי. ככה נולדתי.

מה אני אעשה?

אבל אנחנו הרי

באנו לתקן את המידות.

כתוב שכל עבודת המצוות, כל תכלית עבודת המצוות,

זה בשביל תיקון המידות.

זאת אומרת, המצוות זה רק כלי

לתכלית האמיתית שזה עבודת המידות.

לא לחינם אומרים חכמים שמי שזכה לתקן מידה אחת

מחלה עליו כאילו גמר את כל השס.

לא בבקיאות.

אז קשה לנו לשנות הרגלים.

קשה לנו לשנות את הטבעים.

נו,

זה שקשה זה אומר שמה?

באנו לפה לעולם לכיסא נוח.

תגידו, לפרנס זה קשה?

קשה או לא?

קשה.

אדם עובד שמונה שעות, ארבע שעות, כל אחד לפי מסוים, אבל עובד.

קשה!

תביא פרנסה הביתה.

יפה.

קשה לך? בטח שקשה!

אז למה אתה עובד?

חייבים!

אז למה בעבודת המידות

אתה לא עובד?

קשה!

נו, אז מה?

אז בגלל זה צריך להגיד, בגלל שקשה, אז אני לא עובד.

אני רואה אותך אומר את זה בפרנסה.

בפרנסה אתה לא אומר ככה.

אתה אומר קשה, אבל חייבים.

נו, ובעבודת המידות קשה, גם חייבים.

נו,

אז איזה פטור יש לך מזה שאתה אומר שקשה?

הפוך,

כאשר הדבר קשה ואתה מצליח לעבוד,

הסיפוק יותר גדול.

למי יש יותר סיפוק?

לאחד בצבא שקוראים לו ג'ובניק

או לטייס?

למי יש יותר סיפוק בצבא?

נו, תגידו אתם.

לא, אני אמרתי למי יש סיפוק, לא אמרתי שכר.

גם בשכר, הטייס מקבל יותר.

אה?

לטייס.

לטייס יש יותר סיפוק.

אבל יותר קשה להיות טייס.

בשביל להיות ג'ובניק לא צריך הרבה הכנות והרבה עניינים,

לימודים ומה לא.

ג'ובניק זה ג'ובניק. מי שאתה,

לפי מה שאתה, יתנו לך ג'וב.

אבל כדי להיות טייס צריך הרבה הכשרות, הרבה עבודה,

הרבה לימודים, עד שהוא נהיה טייס.

אז קשה.

אבל יש לו סיפוק.

נו, זה

אותו דבר להבדיל אצלנו בתורה.

למי יש יותר סיפוק?

לזה שעמל בתורה ואחרי עמל גדול הוא מגיע לתוצאות?

או אחת כזה שגורס

קורא תהילים, קורא משניות.

למה? זה דבר פשוט?

זה דבר גדול, לקרוא תהילים,

ללמוד משניות,

דבר גדול.

כן, אבל אתה לא מעמיק.

התורה אומרת שתהיו עמלים בתורה.

צריך עמל, צריך להזיע, צריך להתאמץ

להגיע לתוצאות.

אם אתה שטחי,

אז אתה ג'ובניק.

אתה לא משקיע.

אז למי יש סיפוק יותר גדול?

פשוט.

אם הביקורת

באה מתוך כעס

או מתוך עוינות

אתה רואה את הבן אדם באטרף על הבן אדם.

מוציאה עליו את כל הכריזה.

אתה לא בסדר?

אתה ככה, אתה ככה, אתה ככה.

או שיש מציאות של הצטברות של דברים

עקב התאפקות ממושכת.

בן אדם מתאפק הרבה זמן, התאפק, התאפק, התאפק, לא רצה לפוצץ דברים,

אבל איך אומרים?

כשזה הגיע,

גדש את הסאה,

פאפאם! וואי וואי וואי, רימון רסס.

בכל הכיוונים יורה.

מה הסיכויים שזה שקיבל את התוכחה

יישר קו איתו?

יסכים למה שהוא אומר?

אין צ'אנס.

אז מה יצא מזה?

שאותו אחד הרגיש שהוא הוציא את מה שיש לו ואמר לו את האמת בפנים?

נו, ומה יצא מזה?

כלום.

הוא יתרץ את עצמו, כמו שאמרנו,

כי לכל אחד יש את התירוצים שלו.

לא שכנעת אותו בכהוא זה.

אחד מהטריקים הטובים

זה כאשר אתה נותן את הביקורת בצורה עקיפה ולא ישירה.

אתה לא מדבר על הבן אדם עצמו.

אני זוכר

את אמי אורתי, זכרונה לברכה, זכר צדיקה לברכה,

שאחד

הרגעים הכי קסומים שלי בילדות,

שהייתי, מה זה, בעננים,

זה כשהיה החופש הגדול,

הייתי נמצא בבית

ואוכל עם אמא שלי ארוחת בוקר.

והיא הייתה יושבת ומספרת לי סיפורים על תימן.

עליה, על כל מיני דברים שקרו שם בתימן.

אני הייתי יושב, שומע אותה,

יכולה לשבת שעות, איזה יופי, וואי וואי וואי.

והיא הייתה יודעת לספר.

הייתי יושב לשמוע אותה.

רק לאחר שנים

התגלה לי

שחלק מהסיפורים היו חרטה.

היא בעצמה גילתה לי.

אחרי כמה שנים טובות שכבר בגרתי,

אז היא גילתה לי

שהיא הייתה לוקחת משהו שאצלי לא בסדר,

והייתה מספרת לי סיפור.

לא עליי, על מישהו אחר כמובן.

ומתוך הסיפור הייתי מתחבר לסיפור ומבין שהוא לא בסדר.

אותו אחד.

ובעצם הכוונה הייתה אליי.

אבל היות וזה הסיפור,

וזו לא הייתה תקיפה ישירה אליי,

אז קודם כל התחברתי לסיפור, ונהנתי מהסיפור, והבנתי מי הטוב ומי הרע,

ומה בסדר ומה לא בסדר.

ואז זה נכנס לי בצורה אובייקטיבית למוח.

ואחר כך אתה כבר עושה לבד את ההשוואות בקופסה שלך,

אם אתה בסדר או לא בסדר.

עכשיו, אם תרצה לתקן או לא לתקן, זה כבר עניין שלך, זה עניין של בחירה.

אבל קודם כל,

המסר הוכנס בצורה המדהימה.

אתם מבינים איזה חוכמת חיים?

איי, איי, איי.

בעיה שאנחנו גרים,

דרים,

חיים בתקופת ה...

איך אומרים?

שהכול זמין, הכול מהיר, הכול צ'יק-צ'אק.

אינסטנט.

חיפשתי את המילה הזאת. איפה אכבדת אותה?

הם, בדור הקודם, לא לפני הרבה דורות, בדור הקודם, לא היה להם את הקטע הזה של הלחץ והכול זמין והכול מהיר.

היה להם את הסבלנות לשבת, לספר סיפורים,

לעבד לנו את הנתונים במוח.

היום רוצים תוצאות מיד. בוא הנה לפה, תעשה מה אני אומר.

בוא הנה, בוא הנה, רוצים מכר עכשיו!

זה לא הולך ככה.

המוח צריך לקבל, להכניס, להפנים, לעבד את הנתונים.

כי גם אם הוא יקבל את זה במהירות, זה ייצא גם במהירות.

זה לא מתיישב בפניים.

דבר נוסף שאתה מבין,

גם כשאתה מסתכל לאחור,

אתה מבין

שכשאותו אחד בא לך בצורה עקיפה,

גם כשגילית את זה אחר כך,

כשהוא בא לך בהפוכה,

אתה מבין שהמטרה שלו הייתה לשפר ולא לרדת עליהם.

כי עובדה שהוא לא בא ותקף אותי חזיתי,

הוא בא לי בהפוכה.

סימן שהוא חשב עליי

שאני לא אפגח ושלא...

אז גם לאחר שנופל לי האסימון,

ניכר שהוא רצה בטובתי.

איפה אנחנו רואים את זה, לדוגמה, בתורה?

כתוב אצל משה רבנו,

אצל אהרן ומרים,

שכשהם דיברו על משה,

על אודות אשתו הכושית,

אז כתוב בפסוק, וייחר אף אדוני בם וילח.

סימן שהיה שם אחרון אף.

אבל בכל אופן, מה כתוב?

כשהקדוש ברוך הוא מוכיח אותם,

אז כתוב שמה שהוא אומר להם,

שמעו נא דבריי.

שמים לב מה מלמד אותנו הקדוש ברוך הוא, איך מוכיחים?

שמעו נא דבריי.

הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו,

כשהוא מוכיח את אהרן ומרים,

הוא אומר, אני מבקש מכם שתשמעו.

שמעו נא.

אם זה זמן של אחרון האף, היה צריך להגיד, שמעו דבריי!

שמעו נא דבריי.

מה העניין?

כדי שאדם יקלוט מה אתה אומר,

ולא איך ולמה,

שהוא לא יוסט ויהיה חרד מאחרון,

ולא ישמע את התוכן של הדברים.

זה שיש חרון, יש חרון.

אבל הפואנטה,

קודם כל תשמע את מה שיש לי לומר. אפילו שזה דברים קשים,

דבריי זה דיבור, זה לשון קשה,

אבל מצורף לזה נא.

אני מבקש ממך, תשמע.

אחד מהדברים החשובים שרוצים להוכיח בן הזוג, את בת הזוג,

זה לדעת לתכנן את הביקורת.

לחשוב לפני, אל תשלוף מהמותן, ישר יאללה, יריעות.

לא, זה לא חייב להיות מיידי.

שב עם עצמך,

תגיד לעצמך, בוא הנה, איך אני מביא אותה,

איך אני מביאה אותו לנקודה שאני רוצה,

שאני רוצה.

איך אני עושה את זה בצורה כזאת שהוא יקבל את זה באהבה ויבין

שזה אכפת לי וקשה לי עם זה וכולי וכולי וכולי.

כשאנחנו בונים את זה נכון,

והשני יחוש שאכן זה בא מאהבה,

אז השני יוכל לקבל את התוכחה.

אבל אם לא,

אז במקום לבדוק

אם בן הזוג צודק או לא,

אז הוא עסוק במחשבה על התגובה.

ואיך שהוא מתחיל לדבר,

הוא כבר מכין עכשיו מה אני הולך לענות לו.

הוא לא שומע מה הוא עומד להגיד לו עוד בהמשך.

הוא כבר אחרי משפט אחד או שניים,

כבר מתכונן לתגובה.

דבר נוסף,

תמיד להשתדל לבקר את המעשים ולא את העושה את המעשים.

לא לדבר על האישיות שלו, על האישיות שלה,

לדבר על המעשים שמפריעים לנו.

וכן,

לא

להביא אותו למצב,

אם אתה רוצה שהדברים יקלחו,

אז לא להכניס בפנים שאלה, למה אתה עושה ככה? למה?

ברגע ששאלת למה, הוא צריך להשיב למה.

אז אל תכניס את הלמה.

אתה רוצה שהוא ישמע?

אל תגיד את זה בצורה כזאת של שאלה.

מה קורה עם העבר?

צריך להזכיר אותו?

כן, בוודאי.

מה, אבל לא מזכירים מה שהיה?

כן, אנחנו מזכירים את העבר כשאנחנו רוצים ללמוד להבא.

אז לא צריך להציב את העבר כמשהו שאנחנו באים אליו בטרוניה,

אלא כדוגמה שהייתה בעבר כזו וכזו,

איך אנחנו בונים את העתיד כדי להימנע ממציאות כזו שהייתה בעבר.

לא לנגח אותו על מה שהוא עשה בעבר,

אלא היות שהייתה מציאות כזו בעבר,

איך אנחנו עכשיו עושים דבר למנוע את מה שהיה בעבר?

יש כאלה

שהוא דורש מבן הזוג

דברים מסוימים שהוא לא מקבל ממנו.

זו טעות.

אתה יוצר ישר נגטיב כשאתה דורש,

כשאתה תובע.

אבל אם אתה מבקש עזרה,

ואתה אומר קשה לי עם המציאות הזו והזו,

חשוב לי שתחזרי לי בזה, אני משתדל, אני רוצה,

אני רוצה שתחזרי לי בזה,

זה נשמע אחרת לגמרי.

כשאתה מבקש עזרה, למה שאני לא אעזור לך?

כמו שהרב אמנון פעם סיפר את הסיפור על אותו אחד שטבע בים,

אז בא לו המציא למחסקי,

אז הוא אומר לו, תן לי את היד שלך.

ההוא לא נותן לו את היד. תן לי את היד! ההוא לא נותן את היד, טבע.

המציל בא לסוכת המציל, הוא אומר, אני לא מבין.

אני כבר באתי עד אליו.

מה הבעיה? למה הוא לא נתן לי את היד?

הוא אומר לו, עשית טעות.

ממתי אומרים, תן לי את היד שלך?

היית צריך להגיד לו, תפוס את היד שלי.

הבנתם?

כשאתה אומר לבן אדם, אתה תובע ממנו, תן לי!

הוא אומר, מה פתאום?

תן לי! נו!

אפשר?

כשאתה אומר לו כך, מה, מה, מה לקחת? מה?

מה מחלקים פה?

לפעמים אתה שומע תגובה.

איי, איי, איי.

חבל שביקשתי ממך.

יותר טוב שלא היית עושה.

תאמין לי, יותר טוב.

מי צריך את הטובות שלך?

מה זה שווה אם אחר כך אתה ככה וככה וככה?

מה זה שווה?

חבל ששמחתי עליך בכלל.

אחלה ביקורת, אה?

תענוג.

בטוח שהוא ישנה את מעשיו מחר.

היום!

על משפטים כאלה.

איך זה היה צריך להיות?

אני חושב

שהיינו מצליחים יותר אם היינו עושים את זה אחרת.

שמעתם?

היינו עושים את זה.

אז זה לא רק תלוי בצד השני.

הבעיה של שנינו.

רק שזה ששנינו זה בסדר, זה לא...

זה לא פייט אחד מול השני.

הוא מודה ועוזב ורוחם. בסדר, אני מוכן... מוכנה להשתתף ב...

בעניין.

עוד תגובה שכיחה.

גם לי קשה.

אז מה?

אז אני מתאמץ.

בתמציא גם את.

מה רע במשפט כזה?

הוא יוצר תחרותיות עוד פעם.

צאו מהקטע הזה של תחרות.

אל תיכנסו לנישה הזאת בכלל.

כי זה רק מרחיק.

איך יכולה להיות מציאות

שאתה דורש מאשתך, את דורשת מבעלך, דבר שאתה בעצמך לא עומד בו?

נאה דורש, נאה מקיים.

איך מסופר בגמרא

על אותו אחד, אותו דיין,

שהיה לו עץ,

שהצמרת שלו הייתה בתוך החצר של השכן שלו.

ויום אחד בא אליו להתדיין אדם,

שהשכן שלו מתלונן על דבר שכזה,

כמו אצלו, עם השכן שלו, של הדיין.

אז הדיין אמר לו, תחזרו מחר.

למחרת כשהם באו,

אז הוא אמר לאותו אחד, אתה חייב לקוץ את הצמרת שלך.

אם זה מפריע לשכן שלך, אתה חייב להוריד את הצמרת.

מה השאלה?

אומר לו אבל,

כבוד הרב,

גם אצלך בבית יש אותו דבר.

אבל לא היה, כבר אין.

כי הוא לא יכול היה להגיד לו משהו שהוא בעצמו לא מקיים, נאה דורש, נאה מקיים, מה השאלה?

אפילו שלשכן שלו זה לא הפריע.

עוד דבר,

שזה תוכחת גרועה,

כשעושים השוואות לאנשים אחרים,

תלמד ממנו.

תראה,

תראה איך הוא.

למה לא תהיה כמוהו?

מה יש?

מה, אתה מוגבל?

אתה גם יכול להיות כמוהו.

ביקורת כזו

מרחיקה את הבעל.

למה? מה הוא אומר?

נכון, הוא טוב בזה, אבל הוא לא טוב כמוני בדברים אחרים.

כל אחד יש לו את זה שלו.

אז בשביל מה להיכנס להשוואות?

זה לא ענייני.

יש לכם עוד קצת סבלנות?

אה?

לא, כי אני, אין לי לאן ללכת אחרת.

טוב, אני אספר לכם בדיחה שתשתחררנו קצת.

הרב, כשמסתכלים בדיחה תוך כדי המתח, זה משחרר לי. לפעמים אני חושב שזה הבן אדם אומר, אתה רוצה להסיץ את הנושא למקום אחר, ואתה לא... לא, אני פשוט אוהב לצחוק.

לא, אני שואל בין בני הזוג.

אה, בין בני הזוג?

כן, הוא אומר שתוך כדי הביקורת, לתת בדיחה,

אז הבן זוג מסתכל על השנייה.

אז דיברנו על משהו רציני, אסור לך לדבר על משהו מצחיק, כאילו אתה... לא.

זה לא שאתה עכשיו מסתלבט עליה,

או שאתה סתם מספר בדיחה.

אתה אומר לה, בואי קודם כל נספר בדיחה, שהכול יהיה באווירה חגיגית.

מי אמר שתוכחת צריכה להיות מתוך רוגז וכעס וזה?

אני רוצה לקבל את התוכחה בכיף.

אז קודם כל בואי נצחק,

ואחר כך תגידי לי את זה עם חיוך.

מה, לא כיף לשמוע תוכח אחד מתוך חיוך?

למה זה צריך להיות מתוך בר-טמא?

מתוך כעס? מתוך פרצוף קודר?

למה?

מי החליט שזה ככה צריך להיות?

אה?

שימור עונה, כמו שאר המשפטים.

כן.

בוא תראה, ניתן לך כאפה עם חיוך, איזה כיף.

איזה אבא אחד לקח את הילד שלו לגן.

בדרך כלל האישה לוקחת.

טוב.

אותו יום,

יצא מוקדם לעבודה, לא יודע מה, השאירה לו פתק.

תתארגן, תיקח את הילד לגן. אני מאוד מצטערת,

הייתי חייבת לטוס לעבודה.

קמתי קצת באיחור, מחילה,

שלח את הילד לגן.

טוב.

הוא קם בבוקר, רואה את הפתק הזה, אומר, השם ירחם.

ואיך אני אתארגן עכשיו? עד שאני אעיר אותו? עד שאני אסדר אותו?

אני לא רגיל לדברים האלה.

קיצור, יאללה.

מארגן את עצמו, מארגן את הילד, מארגן לו אוכל, תיק, עניינים, מערכת.

כמובן, יצא באיחור, והוא בעצמו לחוץ לעבודה.

טוב,

עכשיו, הוא לא זוכר איפה הוא לומד בכלל, באיזה גן.

מה, לאן אני אקח אותו?

קשה לאשתו, לא עונה.

יאווילק, איך אני יודע לאן לקחת אותו?

הלך לגן הכי קרוב שם, ליד הבית שלו.

נכנס, הוא אומר, לגננת.

סליחה, הילד הזה לומד פה?

אז היא אומרת לו, לא.

הוא אומר, איפה יש פה עוד גנים?

הוא אומר, לא שמה, ברחוב זה וזה.

הוא אומר, טוב, נסע לשמה.

יוצא מהאוטו, אומר לה, הילד, חכה פה רגע.

נכנס לגן,

אומר,

הבן שלי פה, לומד אצלכם, קוראים לו כך וכך.

אז הוא אומר, לא, אין לנו ילד כזה פה.

הוא אומר, איפה יש פה עוד גנים?

אז היא עומדת לו במקום כזה, אומר לו, שם הייתי, איפה יש עוד?

אז היא אומרת, יש גם ברחוב כך וכך.

טוב, נוסע גם לשם.

פתאום הילד שלו אומר לו, אבא,

מה קורה איתך היום?

אומר לו, מה יש?

כל הסיבובים האלה בגנים, אני אחראי לבית ספר.

‫אני שואל אתכם שאלה.

יש חשק

לפרגן למי שכל הזמן מחביר עלינו ביקורת?

‫שאלה אני צומחת, אבל.

‫-ודאי.

כל הזמן אתה רואה שהוא מעודו כל הזמן, ‫תה, תה, תה, תה, תה, תה, תה, תה, תה, תה, יש חשק לפרגן לו?

אבל,

תחזיקו חזק,

‫צריך לפרגן לו.

‫אתה רוצה להוציא אותו מהביקורתיות שלו?

‫תפרגן לו.

אני מדבר על מי שמבקר יותר מדי, ‫בקטנה, על כל דבר.

‫פרגן לו

על כל מיני דברים שיש בו.

‫הוא ישמע פרגונים,

לאט-לאט

‫הוא יתרגל לפרגונים,

‫ימצא חן בעיניו,

‫הוא גם יתחיל לשחרר פרגונים במשך זמן,

‫עם הביקורת גם יתחיל לפרגן.

‫אבל הוא צריך לשמוע פרגונים.

‫עכשיו, בגלל שלנו יש מחסום לפרגן לו,

‫הוא ממשיך עם הדברי ביקורת כל הזמן, ‫אז הוא נסתור.

‫אז צריך ללמד אותו לפרגן.

עכשיו, אם תגיד לו,

‫מספיק עם הביקורת שלך,

‫תתחיל לפרגן קצת.

‫הוא לא יתחיל לפרגן בגלל המשפט הזה.

‫-הוא ישאל על מה לפרגן. ‫-כן.

‫אז צריך להרגיל אותו לפרגונים.

‫אז קודם כול, שיקבל פרגונים,

‫כשהוא ירגיש שזה נחמד,

‫הוא גם יתחיל לשחרר בהמשך.

‫כתוב בפסוק,

‫ויהי העם כמתאוננים.

‫המשך הפסוק, רע בעיני אדוני.

‫שמעתם?

כשאתם קוטרים, כל הזמן מקטר, ‫כל הזמן מקטר, מקטר, מקטר,

‫זה רע בעיני ה'.

‫אתה לא יודע להכיר טובה, ‫להגיד תודה?

‫אתה לא יודע לפרגן? מה קרה?

‫ואפילו, שימו לב,

‫לא באיי העם מתאוננים.

‫לא, אפילו אם אתה רק כן מתאונן. ‫אני לא מתלונן, אבל למה ככה וככה?

‫-מה הדוגמה באמת של כן מתאונן? ‫-דוגמה,

בן אדם נכנס הביתה.

‫למה הבית כל הזמן לא מסודר ‫כשאני נכנס הביתה? למה? למה? למה? למה אני צריך לבוא לביתה, ‫בית הפוך? למה?

‫זה מתאונן, מה זה כן?

‫רגע, לא, זה הכן, כן.

‫כי זה למה. ‫אני לא אמרתי שאת לא בסדר, ‫אבל למה הבעיה היא הפוך?

‫אני לא אמרתי עלייך.

‫עוד דוגמה אחרת.

‫הוא אומר לה, שימו לב לניגון.

‫תהיי לי בריאה, אה?

‫תהיי לי בריאה.

‫הוא אמר משהו רע.

‫האישה עומדת לבעלה.

חביבי!

אה? זה באמת יא חביבי!

חביבי!

מתק שלי!

הכל תלוי בניגון.

איי איי איי איי איי

כתוב דברים היוצאים מן הלב

נכנסים אל הלב

ניכרים דברי אמת

אם אתה באמת אמיתי ואתה באמת רוצה בטובת השני הוא ירגיש בזה

הוא ישתכנע הוא יקבל

אז תשים לב לא לערבב שום דבר זר

עם באמת מה שאתה רוצה לעשות

כתוב

כתוב ככה

אבל

אם לא יהיה

אם לא יהיה כך

נידון כמזלזל בחברו

ומצערו לשם הנאת עצמו ועונשו חמור מאוד חס ושלום

מי שמוכיח

הוא אומר את האמת

אבל יש לו הנאה מזה

הנה כיסחתי אותו הראיתי לו מה זה

לחשוב שהוא שהוא זהו

זה הולך לקבל חבית על חבית

מה אתה חושב שווהבת לך כמוך זה ככה?

יש כאלה שמעבירים ביקורת על השני בזמנים לא נכונים אז כבר אמרנו את זה בשיעור הקודם שצריך להיזהר לא לכעוס

לא ביציאה מן הבית לא בכניסה מן הבית לא בערב שבת

גם בעניין של סעודה צריך להיזהר

בשעת הסעודה לא להכעיס בן אדם שמרחם בן אדם אוכל

סכנת נפשות

אבל גם להגיד תוכחת

להגיד לו מה הוא לא בסדר

גם בשעת סעודה

זה לא טוב

זה לא הזמן המתאים

כל שכן

לא בפני אנשים אחרים

או בפני המשפחה

אפילו הילדים

זה הלבנה

אבל לפעמים לא עושים את זה בשביל הלבנה

אלא בשביל כאילו שהם ייתנו לנו חיזוק נגדו שכולנו נהיה עליו

שהוא יבין כמה הוא לא בסדר

אסור לעשות את זה

מצוות תוכח תוכיח היא רק ביחיד

אתה רוצה שהוא יקבל?

אל תפדח אותו

דרך אגב

אתם יודעים שיש קרחת

ויש גבחת

אז מאיפה באה המילה פדחת?

נפדיחה

מה רציתם להגיד?

אני חושב שאתה תוכיח תמיד אחד אבל יש גם עניין פה שאני יודע אותו שאפשר להוכיח מי שלא שומע

כוונה לא שומע מספר פעמים מצווה להוכיחו בערבי זה אחרי זה אחרי שאיתרו בו וכולי וכולי אבל זה לא מדובר בין בני זוג

אנחנו מדברים בין בני זוג

כשיושבים עכשיו בסעודת שבת לדוגמה

ויש את ההורים

או אורחים או אפילו הילדים האחרים

ועכשיו רוצים לתת למישהו בראש כמו שאומרים

או לאחד הילדים או לבן הזוג או לבת הזוג

מה פתאום?

השאלה אם זה שלא ילמדו לי זה חס ושלום שאם בהתראה של מספר פעמים מול האישה חס ושלום שלא יתרה או שהיא לא תתרה בפני אנשים ואז אחד מהם יפה לחס ושלום

בתוך הבית אין עניין של מה שאתה אמרת בכלל

זה אם יש בעיות כאלה בין בעל לאישה

מי שצריך להתרות בה זה בית דין

זה כבר ברבנות

אבל ההתראה היום בדור שלנו זה לא מה שהיה פעם

אנחנו לא מגיעים לקטע של התראה אנחנו באים ומוכיחים בעדינות ובחוכמה המטרה שלנו להביא את בן הזוג למה שאנחנו צריכים

זה עניין אחר לגמרי

הלאה

עוד דבר שלא טוב לא הוכיח

זה בשעת מעשה

אין תופסין אדם בשעת כלכלתו אומרת המשנה

הוא עכשיו באמצע האקשן

זה לא הזמן להוכיח אותו עכשיו

למה הוא לא יקבל ממך

כי לפני שהוא התחיל לעשות את המעשה הקלוקל

הוא קודם כל נתן לעצמו את כל ההצדקות

למה הוא חייב לעשות את זה

ולמה יש בזה מצווה בעבירה הזאת

אז מה יועיל עכשיו תוכחת?

לא תועיל לתוכחת

רק שיצא ממנו היסר הוראה

והוא כבר סיים את המעשה

עכשיו אתה יכול

אבל בשעת מעשה

אין עם מי לדבר

למה כתוב בחז״ל שהגנב יש לו דין של רוצח?

אחד הטעמים

בגלל לפני שהוא יוצא לגניבה

הוא קודם כל מצדיק את עצמו למה הוא צריך לגנוב

הוא אמר תשמע אני במצב קשה

אני לא גונב סתם

מה פתאום חס ושלום

אני פשוט לוקח הלוואה אני אחזיר בלי נדר

יבוא יום

מה יותר טוב שהילדים שלי ירעבו?

אז הוא מצדיק את עצמו למה הוא צריך לגנוב

או הוא אומר תשמע אני לא גונב מאדם שאין לו

אני גונב מאחד שאני מכיר אותו יש לו הרבה

אז מה?

במקום להתרים אותו

אני מתרים אותו

מצדיק גם בסדר כן

יש אחד שמצדיק את עצמו ואומר שמע אני לוקח כתוב הגונב מגנב פתאום

אני מכיר אותו זה שאני הולך לגנוב ממנו וואחד גנב גנב

או שהוא גונב ואומר שמע אני לא דואג רק לעצמי

אני מחלק לחבר'ה

מביא ממה שגנבתי חומש

לא מעשר

אז כל אחד יש לו את התירוצים שלו כדי להצדיק את מעשיו

ואז הוא בטוח שהוא צריך עכשיו אתה באת להפריע לו בגניבה

אתה מפריע לו בעשיית מצווה חשובה

מזכה תרבים,

מחלק

שם מרחם

אמרו לך דברי ביקורת?

תקשיב עד הסוף

זה שמדבר עכשיו מולך

אפילו שהוא לא יודע לדבר

אפילו שהוא מדבר שטויות, לא יודע מה

אל תחתוך באמצע

אתה חכם?

תקשיב

בכלל אדם צריך ללמד את עצמו לא לענות מהר

לא לענות מהר

זה אחד הדברים שיש בחכם

והיפוכם בגולם

תקשיב, מה קרה?

ואחרי ששמעת

ואשתך טענה כלפיך כך וכך

תאמר נכון

את צודקת

אבל עכשיו תגיד מה שאתה רוצה

אז קודם כל מה עשית?

אפשרת לעצמך להשיב לה

כי אמרת נכון את צודקת

אז עכשיו היא תיתן לך גם כן זמן להשיב

אבל אם ישר אתה אומר

מה פתאום? דה דה דה דה דה דה דה אז היא ישרת תחתוך אותך מיד אחרי זה

כן ככה וככה וככה

אז מה? יש לנו פה ויכוח של חרשים

אף אחד לא שומע את השני בכלל

והכי חשוב

קיבלת תוכחת

עכשיו צריך גם לשנות את המעשים

זה לא חוכמה רק להגיד נכון את צודקת

טעיתי אשתי, את צודקת

נו אבל אתה ממשיך ברשעתך אז מה עשינו?

נו מה זה עוזר שהיא צודקת?

ואחר כך אתה תגיד נו ניקי כל הזמן כמו תקליט חוזרת על עצמה, בטח לא שינית שום דבר מה עשית?

כבוד הרב

אני אומר לך

עוד אף פעם לא שמעתי אותה אומרת שאני צודק

לא אף פעם, היא לא יכולה, היא לא מסוגלת להגיד שאני צודק

ולמה היא לא אומרת שהוא צודק?

כי היה פעם אחת שהיא אמרה שהוא צודק

ומאז מה הוא אומר לה?

את רואה שאני תמיד צודק?

הוא תמיד צודק

כל פעם שזה, את רואה, אני תמיד צודק

אז למה שהיא תגיד לו שהוא צודק?

אבל הוא משתמש בזה רק כך שהוא תמיד צודק

אדם

בן זוג

שכבר מבקש סליחה?

צריך להיות חכמים

לא להשפיל אותו,

הפוך

הוא עשה מאמץ ובקש סליחה וקשה לבקש סליחה,

קשה להודות בטעות נו אז

תרים אותו, תפרגן לו,

אשריך שאתה יודע להגיד סליחה

אשרייך

לא כל אחד מסוגל להגיד סליחה

זו דרגה

אתה נותן לבן אדם כיף

להודות בטעות שלו

יש בן אדם

שהוא הפסיק להוכיח את אשתו

למה הוא הפסיק להוכיח את אשתו?

כי זה לא עוזר

מה שלא תעשה

זה לא עוזר, הבן אדם מתייאש

הוא אומר, אין איוש בעולם כלל, בעולם כלל זה, אבל אצלי בבית יש בעיה,

מה לעשות?

בעיה

זה כמו בדידיה ועובדה

אני הייתי מתקשר לעירייה אצלנו, איפה שאני גר בראש העין

כל הזמן מתקשר אליהם

במשך קרוב לשנה, אם לא יותר

שבמדשאה בגן הציבורי מול הבית שלי

יש כל הזמן גללים של כלבים

מה זה שירותים לכלבים?

מה זה הדבר הזה? גועל נפש

ויש חוק עזר בעניין שכונסים את אלה עם הכלבים, אבל לא אוכפים את זה

יש כולה פקח אחד על כל ראש העין שאוכף את הדבר הזה

אז כל פעם הייתי מתקשר, כל יום

והייתי מודיע שיש גללים אצלנו בגינה הציבורית

אז כבר ההוא מ-1.06 אז הוא כבר מכיר אותי, איך שאני מתקשר,

כן,

אור יצחק, כן,

מרחוב כך וכך, כן,

יש לך בעיה של גללים, כן,

נטפל,

זהו

עכשיו מתי הם מטפלים?

כל כמה ימים, אני יודע, כל שבוע

הם צריכים לבוא לגזום את הדשא,

אז הם מטפלים, הם גוזמים ביחד עם הגללים,

גוזמים הכל.

הבנתם?

וככה, תקופה, ראיתי שאין עליהם לדבר, חבל על הזמן,

אז התייאשתי מהם.

זה הזכיר לי בדיחה

שאחד עומד במרפסת

והוא רואה

שני עובדים של העירייה הולכים

ברחוב, באמצע הרחוב, יש דירה.

אז הוא רואה שאחד

הולך עם טוריה

וזה שאחריו גם עם טוריה.

זה מתקדם שתי מטר, חופר.

עשה חפירה, מתקדם.

ההוא של זה שאחריו עם הטוריה בא, סוגר את החפירה.

ככה הם מתקדמים, כל שתי מטר,

הראשון חופר, השני מכסה.

אותו אחד מסתכל על שני עובדי העירייה האלה ולא מבין מי נגד מי.

מתקשר לעירייה ל-106 ואומר, שלום,

יש פה איזה משהו מוזר, יש פה שני עובדי עירייה,

הולכים באמצע השדירה.

כל אחד מהם הולך עם טוריה,

כל שתי מטר, זה חופר, זה מכסה, זה חופר, זה מכסה. מה הולך פה, מי נגד מי?

אז הם אומרים לו, תראה, אני אבדוק את הנושא, אני אחזור אליך.

טוב, מתקשרת אליו יום למחרת, אומרת לו, תראה, בדקתי את הנושא.

החוליה הזאת של העירייה, הם בדרך כלל שלושה אנשים.

אחד חופר, אחד שותל, ואחד מכסה.

זה ששותל אתמול לא הגיע לעבודה.

נו, לא תתייאש.

איי, איי, איי, איי,

העיקר לוקחים לנו ארנונה.

איי, איי, איי, טוב.

חבר'ה, אנחנו לקראת סיום.

תחזיקו מעמד.

כתוב, אין מזרזין אלא למזורזין.

למי אומרים, יאללה, יאללה, יאללה, יאללה? אין זמן, אין זמן, זה מי שהוא כבר בלאו הכי באקשן.

אבל אחד טעמן שלא זז בכלל, תגיד, לא, לא, לא, לא, הוא מסתכל עליך, מאיפה נעדת בכלל אתה? מאיפה הוא באת לי?

נכון?

אז

אם מדברים באקשן, כמו שאומרים, הם אחד שהוא רגיל להיות באקשן.

לומדים את זה, דרך אגב, משרה אימנו,

מהארי, שלא שיאים קמח, סולת וכולי.

כתוב,

במשנה של שבת,

שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה.

הסרתם, ערבתם,

הדליקו את הנר.

אחד שהוא עצבני,

איך יקרא את המשנה הזאת?

שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה. הסרתם! ערבתם!

הדליקו את הנר!

כתוב לומר, לא כתוב ביצוע.

כן, אבל כתוב שלושה דברים.

אבל צריך לומר.

נכון שזה דברים, אבל צריך לומר אותם.

לכן אומרת הגמרא שצריך לומר אותם בניחותא.

הסרתם?

הערבתם?

אה, איזה יופי.

אז תדליקו טנר.

אם הכל מוכן לשבת, מה נשאר לנו לעשות? רק להדליק טנר.

מה קורה כאשר הוויכוח בין בני הזוג הוא ויכוח הלכתי?

או,

פה זה לא פשוט.

מה, את לא יכולה לומר את ככה.

את חייבת. את לא יכולה.

מה, זה הלכה?

זה לא חומרה?

זה לא...

היה דיבור כזה.

מה עושה אצל הבן הזו?

דווקא.

בכל דבר יש מחלוקת.

יש מישהו שאומר אחרת.

אצל המשפחה שלי נהגו אחרת.

מה?

אתה חושב ככה, ואני חושב שאתה מחמירה. אתה סתם חסיד.

לא סתם חסיד, חסיד שויטה.

הלך ויכוח הלכתי.

אז בוויכוח הלכתי, כשכל אחד חושב שההלכה איתו,

אז הוא כאילו מרגיש, מה?

מה, אז את מורדת בקדוש ברוך הוא?

איפה הולכים? מנתחילים רק את הוויכוח.

כבר עשה ממנה, עשתה ממנו, השם אירחם.

כן, מה, הוא מורד בשם?

הוא כבר זה, תלת אותו, הומון.

וייזלו אה הומון.

מה קרה?

בסדר, בסדר.

אתה הצדיק, בסדר? אני המרשעת, אתה הצדיק, בסדר? מתאים לך? זהו, זה מה יש.

נאמר ואנחנו מזה.

נכנסנו להם כניסה,

זהו.

כביש ללא מוצא.

דבר חשוב נוסף.

אם כבר אדם סיפר משהו על עצמו,

איך אומרים? היה לו רגעים יפים עם אשתו,

וסיפר על עצמו משהו מהעבר שהוא לא היה בסדר,

הוא חזר על זה כבר בתשובה וכו' וכו', אבל הוא סיפר לה כאילו,

שפך את ליבו.

אוי ואבוי,

אסור להשתמש בזה.

אם בוויכוח הבא,

אתה בעצמך הודית שאתה עשית ככה וככה, אז מה אתה רוצה?

נו!

מה זה יגרום?

שהוא יותר לא ישחרר מידע.

סוגרים את הבן אדם.

זו החוכמה?

אדם שהוא,

כמו שאמרנו, על כל דבר נותן ביקורת, ביקורת, ביקורת,

באופן טבעי אף אחד לא סובל אותו.

לא יכולים לסבול מישהו שכל הזמן,

כל הזמן מקטר, כל הזמן ביקורת, על כל פיפס הכי קטן, הוא אומר, לא, זה ככה, זה לא צריך ככה,

זה ככה, ככה, ככה.

מי יכול לסבול אותו?

ואם כבר סובלים,

אז לא עושים את זה בגלל שאנחנו רוצים לעשות, אלא אנחנו עושים את זה בשבילו.

שישתוק כבר.

שיהיה רגוע, שיהיה לו טוב.

שיהיה לו טוב. טוב לו ככה, טוב לו.

זה אומר שאנחנו מתנהגים ככה כל הזמן? לא.

רק בשבילו, שהוא יהיה שקט, שהכול בסדר.

יאללה, מגיעה לכם בדיחה לסיום.

איזה זוג הגיעו לרופא.

רופא שמע את שניהם.

ואז הוא אומר לאישה,

אין ברירה,

את צריכה לקחת כדור השינה.

אז היא אומרת לו, אני? למה?

אז הוא אומר לו, כדי שבעלך יוכל לישון.

טם טרררם, טם טם, שבוע טוב לכולם. פורים שמח.