שלום בית וחינוך ילדים - י"ח | הרב אורי יצחק

ברוכים הבאים!

שלום בית;

בעזר השי"ת נדבר היום קצת על שלום בית ואם נספיק קצת על חינוך ילדים, 

סיפור: 'ה' מזווג זיווגים'

נפתח בסיפור שהכותרת שלו זה 'ה' מזווג זיווגים'.

שמו של הגאון רבי שמואל הנודע מן הגהות הרש"ש על הש"ס, התפרסם בעם ישראל, לא רק בשל גאוניות בתורה. רבי שמואל עסק רבות בצרכי הציבור והקים גמילות חסדים להלוואת כסף לנצרכים. הקפדה מרובה הקפיד על תשלומיהם של הלווים מקופת הגמ"ח, שאם לא כן ידע: עלולה הקופה להתרוקן חלילה! ואז לא יוכל איש להנות מכספי ההלוואות.

אחד הלווים היה יהודי פשוט, נטל הלוואה בשיעור מאה (100) רובל והתחיב לשלמהּ מקץ ארבעה (4) חודשים. בהגיע יום הפירעון, בא אותו יהודי אל בית רבי שמואל לשלם את החובות, 

נאמר לו: 'שהרב שוהה בבית המדרש', 

פנה אפוא לשם וראה את הרש"ש רכון על גמרא ושקוע בסוגיה קשה. הגיע אליו היהודי והניח את צרור כספו על הגמרא 

ואמר: 'זה החוב שלי!'.

שקוע בתלמודו, נענע הרש"ש בראשו לעומת היהודי, לומר: 'כי הענין ברור'.

יצא היהודי מבית המדרש והרש"ש המשיך בלימודו, תוך כדי לימוד פרח הענין מראשו ובעלעלו כה וכה בדפי הגמרא - כיסה את הדף שעליו הניח היהודי את שטרות הכסף. וכשסיים ללמוד סגר את הגמרא אחזהּ בידו ויצא מבית המדרש.

כאמור, הקפיד הרש"ש הקפדה מרובה על החזרת החובות לקופת הגמ"ח. לעיתים תכופות עיין ברשימת הלווים לדעת: מי מהם הגיע זמן פרעונו והיה - אם הלהּ התמהמה שלח להזכיר לו את חובו.

מבוהל כולו בא היהודי אל בית הרש"ש ואמר: "הן שלמתי כבר!" 

אך הרש"ש שדבר התשלום פרח לחלוטין מראשו החליט לתבוע את היהודי לדין תורה - על שגוזל הוא את הציבור! 

הדיינים נתנו ליהודים אורכה על מנת לחשוב בדבר ולהתחרט על מעשהו. 

השמועה על דין התורה בין הרש"ש ליהודי הפשוט – עשתה לה כנפים בווילנה, עירו של הרש"ש. יהודי העיר נדהמו לשמוע כי בדין התורה העז היהודי הפשוט להכחיש את טענת הרש"ש ולטעון: 'כי שילם את חובו!'. 

אין צורך לספר למי נטו יהודי העיר, לא יפלא כי אותו יהודי סַבל סֶבל רב! הציקו לו, פיטרו אותו מעבודתו בטענה: 'שהוא גנב!' ובנו שֶׁשַׂבע גם הוא השפלות ובזיונות - ברח מווילנה. 

{ דרך אגב, זה סיפור אמיתי! } 

לא ארכו הימים והרש"ש שוב עיין באותה גמרא שאחז באותו יום בבית המדרש, תוך כדי דפדוף מצא את שטרות הכסף ומיד צץ ועלה המאורע בזכרונו. מזועזע עד עומקי נשמתו מיהר להזמין את היהודי בעל החוב אל ביתו. 

היהודי הגיע והרש"ש קם לפניו ואומר לו: 'במה אפייס אותך על כל הצער! עוגמת הנפש והבושה שגרמתי לך?... מוכן אני לבקש את סליחתך בפרהסיה לעיני כל הקהל בבית הכנסת ובאוזניהם אשמיע דברים כהווייתם'. 

והיהודי - שהצער והסבל נכרו היטב על פניו! 

השיב: "לא יהיה בכך די כדי לפייסני! שכן, מה יאמרו הבריות? - "ברוב צדקותו וענוותנותו, נכמרו רחמיו של הרב על היהודי העלוב הזה ועל כן החליט לפייסו בפרהסיה!" כך יאמרו האנשים, אך הרושם כי גנב ושקרן אני - לא ימחה מליבם. אכן, בקשת סליחה בבית הכנסת לא תחזיר אלי את בני שנמלט מווילנה מרוב בושה"

הבין הגאון את מצבו הקשה של היהודי הנצב לפניו, הוא שקע בהרהורים בחפשו דרך כיצד לעזור לאותו יהודי אומלל ששקע בצרות אך ורק באשמתו!!! 

חלפו דקות אחדות ולפתע התנער הרב: רעיון עלה במוחו! "שלח לקרוא לבנך לשוב לווילנה" אמר ליהודי: "אקח אותו לחתן לבתי, לאחר מעשה כזה - יסור ממך כל חשד!" 

{אז לא יגידו ש"אני מרחם עליך!" כי בשביל שאני מרחם עליך אני לא אקח את בנך לחתן לבת שלי}. 

בשמע הדברים - נעמד היהודי דום! להפתעה נפלאה שכזו? לא פילל!!

מקץ ימים אחדים, נערכו אירוסיהן של בת הרב ובן אותו יהודי וכל נכבדי ווילנה נטלו בהם חלק. 

הבריות לא חדלו מלדבר על המאורע, הם ראו בכך: יד ה' - היושב ומזווג זיווגים! ומכיוון שבשמים הכריזו: 'בת הרב תהא אשתו של בן היהודי הפשוט!' - ארע כל המאורע בדבר הכסף כדי לגלגל את הדבר, שבדרך הטבע - לא היה יוצא לפועל. 

אז מה אתם אומרים... ה' מזווג זיווגים? - ישתבח שמו לעד! "עִלַּת כָּל הָעִלּוֹת וְסִבַּת כָּל הַסִּבּוֹת" (פתח אליהו הנביא ז"ל). 

יש לי עוד סיפור לספר לכם - אבל יותר מאוחר... תחזיקו מעמד!:)

אנחנו נתחיל קודם כל קצת בענינים של - מה יש לנו לעשות בחיים? איך אנחנו משפרים את עצמנו?

חברים קשורים יותר מאחים!

המאירי כותב על ספר משלי, אז הוא מסביר שם: 'שחברים קרובים נקשרים זה לזה - יותר מאחים!' שהקשר בין אחים נובע מבשר ודם, האח הוא בשרו ודמו. אבל החברים קשורים בנפשם. אמנם יש גם אחים שקשורים בנפשם - שלא יהיו טעויות. אבל יש אחים שהם אותו דם ואותו בשר אותו הכל אבל לא קשורים בנפשם...

אז ודאי מה שיותר גדול זה ענין של הקשר הנפשי ולא הקרבה המשפחתית. 

המהר"ל כותב: 'כי האדם אשר אוהב את רֵעו - אהבתו דבקה בו אף אם הגופות נפרדים, מכל מקום נפשו של אוהב קשורה בו תמיד'. 

הקשר הטבעי שהוטבע ברגשותיו של האדם!

הרמב"ן מסביר את הזוגיות בקשר טבעי שהוטבע ברגשותיו של האדם. 

שימו לב! 

וכפי שנאמר: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ" (בראשית ב כד) מה זה וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ? מה, זה דבק? מה קשור דבק? ומה שכתוב: "יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ" מה הכוונה? זהו, אתה לא מכיר בהם? זה הכוונה? - ח"ו! אז מה, מה מתכוונים פה? ולא רק זה, מי אמר את הפסוק הזה? מי אמר את הפסוק הזה? - אדם הראשון. 

אדם הראשון היה לו אבא ואמא? והוא אומר: "עַל כֵּן יַעֲזָב" הוא אומר: 'ממני תלמדו, כן, צריך לעזוב את אבא ואת אמא!'. שמעתם? "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ" - תכף תראו.

נשאלת השאלה: למה הוא צריך לעזוב אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ כדי לדבוק בְּאִשְׁתּוֹ? אי אפשר בלי? 

אומר: כבר ביצירת חוה מגופו של אדם, הרי לפי הגמרא, יש דעה שאומרת: 'שהקב"ה לקח צלע והלביש עליה בשר'. ויש דעה אחרת שאומרת: 'שהם היו תאומים סיאמים, שהקב"ה רק הפריד ביניהם ואז הביא אותה ממולו', 

אז יוצא ככה: כבר מיצירת חוה מגופו של אדם הראשון, נהיה אדם פְּלַג, חצי (1/2) גוף, זאת אומרת כשאתה לבד - אתה חצי! אתה לא שלם, כדי להיות שלם חיב את האשה. 

אז האדם משתוקק: להשלם בחציו השני, אז יש לו את הרצון להדבק במי שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו. אע"פ שהקרבה להורים - היא קרבת דם! והם השקיעו בנו רבות וע"ז מגיע להם 'הכרת הטוב' - בצורה מעולה!  

לכן כתוב בפסוק שאומר אדם הראשון: "עַל כֵּן"! למה הוא אומר עַל כֵּן"? "עַל כֵּן יַעֲזָב" בלשון עתיד "אִישׁ" מה זה אִישׁ? אדם נשוי "כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" מתי הוא נקרא אִישׁ בלשון חשיבות? - רק כשהוא נשוי, "כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" אז לכן "יַעֲזָב את אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ". 

אז במאמר מוסגר אני אומר: שאין הכוונה יַעֲזָב מתוך אי הכרת הטוב להורים – חלילה! אלא מתוך שזה היעוד להדבק באשה ולא בשום דבר זולתהּ.

זה שאתה צריך לכבד הורים – זה אין קשר, אבל הענין של ההדבקות זה באשה, כי כך אתה מגיע לשלמות.

וכפי שראינו שהמילה: "יַעֲזָב" מתפרשת בתורה גם בלשון עזרה, כפי שנאמר: "עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות כג ה) אתה רואה עכשיו את "שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ" 

אז יש כאלה הבינו: עָזֹב תַּעֲזֹב עָזֹב לא מגיע לו שאני אעזור לו עָזֹב... 

- לא! "עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" הכוונה: תעזור! 

אז יוצא לפי זה "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אָבִיו" הכוונה: שימשיך לעזור להם! צריך לכבד אותם! אבל זה לא דרגה של דבקות, דרגה של דבקות זה רק בקב"ה או בבן הזוג או בבת הזוג. עזרה, כבוד - זה בודאי להורים.

אז גם אחרי נישואין ודאי חיב בכבודם של הוריו. האשה חיבת בכבוד הוריה וצריך לעזור להם בכל מה שהם זקוקים, צריכים וכדומה. 

וכן כותב הזוהר הקדוש: שלפני שיורדת הנשמה לעולם, אז היא נחלקת לשני (2) גופים נפרדים.

זאת אומרת שהשני חלקי נשמה - הם בעצם נשמה אחת (1). אם זה זיווג משמים - זה נשמה אחת שנחלקה לשנים לפני ירידתהּ לעולם. וכאשר הם מתאחדים - הם חוזרים להיות נשמה אחת כפי שהיתה למעלה! כך אומר הזוהר הקדוש עם כל המשתמע בכך. 

נאמר בתלמוד: 'דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא: 'אִישׁ וְאִשָּׁה זָכוּ שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶן!' (סוטה יז.)

ונאמר עוד: 'לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא {מה זה אלא? – רק!} בשביל אשתו! שנאמר: "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ" (בראשית יב טז) בשביל שרה הוא הטיב לאברהם. 

שמעתם?

האחדות שבבין בני הזוג - משרה את השכינה בבית. 

אנחנו נמצאים יום לפני תשעה באב – חרב הבית! אתם יודעים איך בונים את בית המקדש? בשלום בית שאצלנו בבית! אם כל אחד מאתנו מכניס הביתה שלו את השכינה - ככה בונים את בית המקדש. וכשיהיה שלום בבית אצלי אצלך אצלך-אצלך-אצלך-אצלך אצלנו - אז זה שלום, זו סיבה להשרות שכינה על כלל עם ישראל.

אבל כשזוג מתווכחים רבים - השכינה בורחת. ואח"כ להחזיר אותה צריך הרבה שכנועים, הרבה עבודה!!

נו, אז מי שבאמת אכפת לו מחורבן הבית ורוצה: שיבנה מהרה! - איך נראה הבית שלך?... איך השלום בביתך?... אז האחדות של שני בני הזוג משרה את השכינה בבית והבית הופך להיות מעון לקדושה. 

היחסים שבן הבעל לאשה - צריכים להיות מושתתים על יסוד הבנה הדדית ואהבה פנימית ללא הסכמים הכתובים על הדף בלבד {מה כתוב בכתובה...}

לכל אדם יש דרישות ומאוויים אישיים וקיום חיי המשפחה טמון בעיקר: בכח הוויתור! שהרי רוב המקרים של אכזבה בחיי הנישואין נבעו מתוך על שאחד לא ידע לוותר על רצונותיו לטובת הזולת.

ובמיוחד כשנכנס דוקטור: 'פרינציפ!' הביתה - אה אהאהאה בכלל - לך תוציא אותו... 

למה? אם השכינה יוצאת - הטומאה נכנסת! אין דבר כזה ריק, אין, ברגע שהוצאת משהו נכנס משהו אחר, יצאה השכינה מה יכנס?!

רשב"י פוקד עקרות! 

ומסופר במדרש: 'מעשה באשה אחת בצידון ששהתה עשר (10) שנים עם בעלה ולא ילדה.

באו אצל רשב"י (זה סיפור ידוע ומוכר) רצו להפרד זה מזה, 

אמר להם רבי שמעון: 'חייכם! כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה - כך אין אתם נפרדים אלא מתוך מאכל ומשתה'. 

הלכו בעצתו ועשו לעצמם יום טוב! ועשו סעודה גדולה ואותו אחד שתה יין יותר מדי, 

כיוון שנתיישבה דעתו עליו אמר לה: 'כל חפץ טוב שיש לי בבית - טלי אותו ולכי לבית אביך!'. 

מה עשתה היא? לאחר שישן רמזה לעבדיה ושפחותיה ואמרה להם: 'שַׂאוּהוּ במיטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא'. 

בחצי הלילה ננער משנתו כיוון שפג יינו.

אמר לה: 'ביתי היכן אני נתון?'

אמרה לו: 'בבית אבא'. 

אמר לה: 'מה לי ולבית אביך?!'

אמרה לו: 'ולא ככה אמרתי לי בערב? - "כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך"? - אין לי חפץ טוב בעולם יותר ממך...!'

הלכו להם אצל רשב"י, עמד והתפלל עליהם ונפקדו. 

ואני שואל אתכם: אז למה רשב"י זת"ע זצוק"ל, למה הוא לא התפלל עליהם בהתחלה כשהם באו להגיד לו שאין להם ילדים?

כי אחרי שהם עשו גילוי כזה של אהבה - אוֹ! הוא מצדו והיא מצידה - עכשיו יש סיבה להתפלל עליהם. 

אתם שמעתם פעם מישהו שהולך להתגרש ועושה חאפלה ביחד עם אשתו שהם הולכים להתגרש? - לא מכירים דבר כזה! אה? 

שמעו לצדיק - זכו ונפקדו.

נמשיך הלאה...

איך למרות הנתינה אין הערכה?

מישהו שאל: "אני נותן לאשתי כל כך הרבה ואעפ"כ היא לא מעריכה!" 

וכן נשאלתי ע"י נשים: "אני נותנת לבעלי בלי סוף - הוא לא יודע להעריך!" 

אתם יודעים מה התשובה? כמה שתתן כמה שתתני, אם לא תלוו את זה במילות חיבה והערכה - זה לא עושה את הפעולה! וכמובן שהמילים האלה צריכים לבוא מהלב: "כי דברים היוצאים מן הלב - נכנסים אל הלב!" (ר' משה אבן עזרא בספרו שירת ישראל דף קנו).

את יכולה לקנות לבעלך מרצדס! אך אם זה לא בא מן הלב

 - הוא ישר נכנס עכשיו לענינים: "למה היא קנתה לי מרצדס? מה החישוב שלה? מה השיקול שלה?" 

ואח"כ הוא מתחיל להגיד: "יואו! עכשיו אני חיב לה מרצדס! מאיפה אני יביא כל כך הרבה...?!" 

זה כשנותנים את המתנה בלי ללוות את זה במילים היוצאות מן הלב, בהערכה! כי אם היה הערכה והשני מרגיש - הוא לא נכנס לפינות האלה בכלל. הוא יודע: שבאמת בן הזוג ובת הזוג נתנו מה שנתנו - מעומק הלב באהבה כנה ואמתית! והם לא מחפשים בשביל זה תמורה, אלא בגלל שהם באמת אוהבים ורוצים: לעשות לנו טוב! אז בודאי שהם יעריכו! אז חיבים ללוות כל נתינה - במילות הערכה.

פעם נתתי דוגמא כזאת, על אותו אחד שמביא לאשתו פרחים, הביא לה פרחים. נו, השאלה: איך זה נראה? 

אם הוא מביא לה את הזר פרחים ואומר לה (בטון גרוע): "קחי! הנה! לא תגידי: 'שלא מביא לך!' הנה!" 

זה מילות הערכה?!... - מי צריך פרחים כאלה? 

ואז הוא בא לרב ועוד אומר לו: "תשאל אותה אם אני לא מביא לה כל יום שישי פרחים? תשאל אותה... - מביא או לא מביא?" 

היא אומרת: "מביא". 

אבל איך מביא? - זה לא החכמה... 

אם כתוב: 'רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי' (סנהדרין קו:) הקב"ה מחפש: את הלב שלנו! אז בודאי שגם אנחנו שני בני הזוג שאנחנו שני חצאי נשמה – מחפשים: את הלב של השני. אז גם אם תגיד מילות הערכה, אבל זה לא יהיה מילים שיצאו מהלב - זה לא יעשה את הפעולה! חבל על הזמן!! ואפילו שתביא מרצדס, זה לא יעשה את זה... כי באמת אתה יכול להביא אפילו משהוא קטן, אך המילים שלך שוות - כמה מרצדסים...!

לבדוק: מה החסרון של השני?

צריך תמיד לבדוק: מה הצורך? מה החיסרון של בן או בת הזוג??

קודם כל. ללמוד אותו! ללמוד אותו. מה היא חסרה? הרי התפקיד שלי להיות השלמה, אם אני המשלים - אני צריך לדעת: מה חסר לה? מה היא רוצה? מה היא אוהבת?

לא 'מה אני רוצה לקבל ממנה!' אלא מה היא צריכה? מה היא חסרה שם?! שאשלים אותה.

היא במקביל צריכה אותה פעולה, אבל גם אם היא לא עושה את אותה הפעולה - אז מה? זה לא מענין אותך! אתה צריך להשלים אותה, זה הג'וב (התפקיד הנעלה) שלי.

 ואחרי שאני כבר יודע מה צורכה אני יודע מה חסרונה - אז בודאי שאני צריך למלא את כל צרכה, את כל חסרונה!

מאידך, צריך תמיד לזכור: זה שבת הזוג אינה מספקת כרגע את צרכיך - זה לא מעיד בכלל: שהיא חסרה באהבה אליך! - זה לא קשור. 

אתה רואה הרבה פעמים אדם כאילו קושר את זה: "אתה רואה היא לא אוהבת אותי, אם היא היתה אוהבת אותי - היתה דואגת לי, היתה שומעת בקולי, היתה עושה מה שאני אומר לה" 

- מה זה קשור אחד לשני?? - זה לא קשור! אותו דבר להיפך...

יש שינוים? לא להיות סטטי!

במשך חיי הנישואין יש הרבה שינויים במשפחה, מה לעשות? אנחנו מתבגרים, אנחנו לא נשארים אותו דבר. אז יש שינויים; במראה החיצוני, הגיל, בדיור - עוברים דירות, עוברים גלויות, יש שינוים בפרנסה, יש שינוים בבריאות, יש שינוים בלימוד, בכל יש - אתה לא נשאר סטטי.

ולכן, צריך האדם וצריכה האשה להתאים את עצמנו כל פעם מחדש למצב הקיים! 

וכשאתה שומע משפטים של אנשים שאומרים לך; 

הבעל אומר לאשה: "פעם היית שונה! פעם התנהגת אלי אחרת" 

או שאתה שומע: "פעם היית מתייחס אלי אחרת" כו'.

זה לא קשור אליפת מאת (מה שהיה? עבר! נגמר) עכשיו, מה המצב? צריך להתייחס לפי המצב העכשווי איך מסדרים את הענינים, לא עושים השוואות לתקופות אחרות.

אם בת הזוג משדרת מצוקה - צריך להתייחס לכך ברצינות! לטפל, יש לה מצוקה? לא משנה אם זה ענין הגשמי, ענין רוחני, ענין נפשי, לא משנה באיזה ענין - מהר לטפל.

אתם יודעים כשאדם חלילה וחס, אם מתמוטט - להרים אותו הרבה יותר קשה מאשר לעזור לו שלא יפול. תקחו סוס שעומד לפול – שני (2) חבר'ה יכולים לעזור לו לתמוך אותו שהוא יחזיק מעמד. אבל אם הוא נפל - צריך ששה (6) חבר'ה להרים אותו - זה לא אותו דבר! אתה רואה שיש אותות מצוקה, הדליקו את הנורות - ישר תטפל, לא לחכות 

לא להגיד: "יהיה בסדר! יהיה בסדר, אני בוטח בה'" 

- בסדר אשריך! בוטח בה'? - בטח תבטח בה' אבל אתה צריך לעשות מה שצריך לעשות, איייייייי.

לפעמים יש שינוי במצב הכלכלי, פעם הכל זרם - פתאום נתקענו. נו, עכשיו מה עושים? החלטנו או שהאשה החליטה: שהיא יוצאת ומפרנסת, או שאפילו עובדת יותר קשה ממה שהיתה עובדת פעם, לא משנה, כל משפחה והסיטואציה שלה, אבל אני מדבר עכשיו על המצב שיש שינוי בפרנסה. 

צריך לדעת: שטוב שהאשה תתייעץ עם בעלה, לא לעשות דברים על דעת עצמה, כל דבר להתייעץ, אפילו אם עכשיו את מרגישה נהיית בעבלבוסטה (בעלת הבית) נהיית מפרנסת... צריך לשים לב! לא לפגוע בכבוד הבעל, כי באורגינל (במקור) הוא היה צריך לפרנס ועכשיו יש איזה שהיא בעיה חלילה חולי או להבדיל הוא עכשיו עוסק בתורה, או שפעם נגיד לא היה, או כל מיני שינויים במצב המשפחתי בתוך, צריך להזהר: לא לפגוע בענין של הבעל שהוא מרגיש עכשיו: שהוא כאילו נחות! - זה סיבה לצרות... 

אז מה עושים? תתייעצי אתו, למה? כדי לתת לו את ההרגשה - שעדין הוא חשוב בעיניך! כשמתייעצים עם מישהו, למרות שאת לא חיבת לקבל את דעתו, אבל עצם ההתיעצות אתו

 - נותן לבן אדם את ההרגשה: "אני לא כלומניק שלא סופרים אותי ממילימטר" 

והמטרה: שלא יכנס לרגשי נחיתות. וכאשר עושים כך, אז אדרבא! זה מדרבן את הבעל להעריך את אשתו. שגם היא זו שמפרנסת וגם היא יודעת לשמור על כבודו ולא לפגוע בו, 

ולא להגיד משפטים שלפעמים אומרים שטויות: "תעשה לי טובה! אתה לא זה שמביא את הפרנסה הביתה, אני מביאה את הפרנסה - אז עדיף לך לשתוק!" - ה' ירחם!... משפט כזה אוֹהוֹ כמה שנים הוא יזכור לך את זה.... לא אומרים דברים כאלה. 

הרב דסלר על הקשר הטוב!

וכך כותב הרב דסלר זצוק"ל: "הקשר הטוב בין איש ואשתו יהיה כאשר שניהם יגיעו למעלת הנתינה, אז אהבתם לא תפסק וחייהם ימלאו אושר ונחת כל ימיהם אשר יחיו עלי אדמות". 

שמעתם? 

אני חוזר! 

אומר הרב דסלר: "הקשר הטוב בין איש ואשתו יהיה כאשר שניהם יגיעו למעלת הנתינה" ואז הוא מבטיח: "אז אהבתם לא תפסק וחייהם ימלאו אושר ונחת כל ימיהם אשר יחיו עלי אדמות". 

"כשיגיעו למעלת הנתינה" - לא לקבל, אלא למעלת הנתינה. 

"חֵן אִשָּׁה עַל בַּעֲלָהּ"

בגלל הצורך הקיומי של החיים והמשכם, הטביע הבורא משיכה בין בני הזוג, שהיא גדולה בעוצמתה יותר מרוב הרצונות האחרים שיש לנו בעולם! כמו שכתוב: "חֵן אִשָּׁה עַל בַּעֲלָהּ" (סוטה מז.).

לפעמים אתה הולך ברחוב {לא בתור חרדי} כשהייתי 'צעיר לימים' ולצערי לא הייתי שומר תורה ומצוות, אז כשהולך ככה ברחוב ואתה רואה גבר נאה ואשה כעורה ואתה מסתכל עליהם ואתה אומר: "מה הוא מצא בה? מה, חסר נשים יפות?!" אותו דבר להיפך, את רואה אשה נאה וגבר? - ה' ירחם איך הוא נראה, - מה היא מצאה בו...?!

ע"ז אומרים חכמים: "חֵן אִשָּׁה עַל בַּעֲלָהּ"

אתם יודעים מה פרוש המילה "חן"? מה זה שנאמר: "וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב" (משלי ג ד) מה זה החן הזה? "חן-חן" חן-חן כן חן-חן... מה זה החן הזה? מה זה להתחנחן? מה זה "חן" אה? 

רבותי, שימו לב! כשאנחנו אוכלים לדוגמא, אנחנו נהנים מהאכילה נכון? הקב"ה טבע שאנחנו נוכל להנות מהאכילה, הוא יכל לעשות שאנחנו נהיה ניזונים חלילה כמו שיש כאלה שנזונים ע"י צינורות, גם אותו אחד נזון, יש לו צינור מכניסים לו את האוכל הוא אוכל. הגוף מקבל את מה שהוא צריך לקבל. אבל מה הוא לא מקבל? - את ההנאה שלה! וזה נקרא: "חן", לא מקבל את החן. וכך בכל הענינים, אם אין את ההנאה - זה הכוונה "חֵן אִשָּׁה עַל בַּעֲלָהּ".

"חֵן מָקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו" - מה הכוונה? שהאדם נהנה לגור במקום הזה. יש לו הנאה מזה! מתענג, - 'איזה יופי!' זה משהו שהוא רוחני זה לא משהו שהוא גשמי. לא יכול להסביר את זה אתה יכול להסביר לי מה טעמת? 

- 'מתוק!' 

- 'כן, אבל מה זה מתוק? איזה דרגת מתיקות אתה יכול להסביר לי? אתה לא יכול להסביר לי' 

- "מתוק! מה, אתה לא יודע מה זה מתוק?" 

- 'כן, אבל במתוק יש כפית (1) סוכר שתי (2) כפיות סוכר שלוש (3) סוכר ארבע (4) סוכר אתה יכול להסביר לי במדויק מה זה המתוק הזה שאתה טועם כרגע באותו שוקולד או באתה סוכריה או לא יודע במה?'

- 'חמוץ'... 

אז אתה מבין בכללי שזה חמוץ, אבל אתה לא יכול להגדיר בדיוק מה... שאתה מרגיש עכשיו, לא יודע! אין אפשרות איך להסביר דבר כזה... - זה נקרא "חן". 

ובכן בואו נראה, אתם יודעים מה זה "חן"? המגנט יש לו שני (2) קטבים – אחד (1) מושך את השני וככה הם נדבקים אחד לשני, ככל שהעצמה של מגנט יותר גדולה - הם תפוסים דבוקים חזק! אז יש מגנוט, זה נקרא: "חן" אבל אם אחד מהקטבים מתהפך חלילה לא צריך שנים (2) אחד (1) אם אחד אפילו מתהפך - במקום מגנוט אנחנו נקבל דחיה.

אלולא המשיכה שיש בין בני הזוג - לא היו בני הזוג מעונינים אחד בשני וגם לא היו מצליחים להתאחד ובטח שלא לתקופה ממושכת! - עם כל מה שהם עוברים במסכת חייהם!... שהרי אנחנו יודעים: "שֶׁאֵין דַּעְתָּם דּוֹמָה זֶה לָזֶה, וְאֵין פַּרְצוּפֵיהֶן דּוֹמִים זֶה לָזֶה" (ברכות נח.) והרי אמרנו: שאנחנו עוברים הרבה שינוים בחיים! ועם כל זה - המגנוט צריך להשאר מגנוט. או ואבוי אם יהיה דחיה!

אז הבנו מתוך זה: שכדי לאהוב - יש להנות זה מזו וזו מזה. 

שימו לב! וכתוב: 'שאלולא יצה"ע - לא היינו עוסקים בכלל בפריה ורביה!' בכלל, היינו רוחניים ולא היה את המצווה הראשונה בתורה (פרו ורבו, בראשית). 

"דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ";

אבל, התורה הקדושה מלמדת אותנו: שצריך לדעת להגביל אותו! נכון, שיצה"ע הוא חלק מהענין, אבל אנחנו צריכים להגביל אותו ולגדר אותו, שלא נהיה בגדר של: "אל תהי נבל ברשות התורה" (רמב"ן קדושים).

זה שאנחנו עכשיו לוקחים מאכל עם לחם ומה עושים? מורחים עליו - חומוס, טחינה, שוקולד, לא משנה מה אתה שם עליו, או מאכלים מסוימים שאתה מתבל אותם. ירקות - לוקח ירקות - טפל! אתה שם מלח שם כל מיני ענינים כל מיני תבלינים. 

אז מה תגידו, 'אתה יודע מה העיקר? - התבלינים, הממרח, עובדה! זה מה שנתן לדבר הזה את הטעם!' 

מה פתאום! מה פתאום, העיקר: זה המאכל הבריא! כמו הלחם או הירקות, הענין של התיבול או הממרח - זה כדי לתת לך את ההנאה! את החן מאותו מאכל. אצל התימנים לא תשים לו סחוג, לא תשים לו חלבה, - לא, אין פה אוכל בכלל! על מה אתה מדבר? אתה רואה פה אוכל?! אבל מי שיאכל רק חלבה, או וואי עליו יאכל רק סחוג - אוי ואבוי! 

אז כל התפקיד הזה של התבלון של הממרח של החריף של המתוק של החמוץ - כל הדברים האלה זה בשביל לתת לנו הנאה! ממה שאנחנו צריכים באמת לצרוך.

אבל בוודאי שהעיקר: שנאכל את המאכלים הבריאים! לתועלתנו ולבריאותנו. והמיתוק או התבלין - הוא רק אמצעי כדי שנאכל לשובעה! אז כך בכל עניני העולם. 

וכך גם אמר שלמה המלך ע"ה: "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ" (משלי כה טז) כל דבר! אם אתה אוכל שוקולד-שוקולד-שוקולד-שוקולד – די! יום אחד נמאס די... דְּבַשׁ תאכל – די! בא לך להקיא חוץ מהמקום ומכבודכם... כמה אפשר לאכול דבש?! כל דבר במינון מתאים, אם זה במינון מתאים זה מה צריך. כך זה כל עניני עוה"ז. 

נסיים את הקטע של השלום בית...

הכל מן האשה!

מסופר במדרש: 'מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת ולא העמידו בנים זה מזה, 

אמרו: 'אין אנו מועילים לקב"ה כלום!' - עמדו וגרשו זה את זה. 

הלך זה ונשא רשעה אחת - ועשתה אותו רשע! הלכה זאת ונשאת לרשע אחד - ועשתה אותו צדיק. הווה אומר: 'שהכל מן האשה!'. 

הכל תלוי באשה: אם היא רוצה לעשות אותך גדול הדור - היא תעשה אותך. אם היא רוצה לעשות אותך סמרטוט - אתה תהיה סמרטוט! וואל'ה איזה 'תיק' הפילו על האשה, לא לחינם כתוב: "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב יח) הולך לעשות דברים טובים - עֵזֶר, דברים רעים - כְּנֶגְדּוֹ. היא עם השלט. זה וואחד תפקיד! זה לא פשוט. 

וכן מצינו בתלמוד על רבי עקיבא שהיה רועה צאן, מי לא מכיר את הסיפור הזה? ובתו של כלבא שבוע נתנה עינו בו אף שהיה עם הארץ גמור! אבל ראתה: שהוא צנוע ובעל מידות טובות! ולכן קיבלה עליה: לעשות ממנו תלמיד חכם!! על אף ששידוך זה גרם שאביה הדיר אותה מכל נכסיו. 

ואומנם זכתה רחל להעניק לכלל ישראל את התנא הגדול רבי עקיבא!! 

ורבי עקיבא ידע להעריך זאת וכשחזר מבית תלמודו אמר לתלמידיו: "שלי ושלכם – שלה הוא!" 

נמצאנו למדים: שיש בכח האשה לחולל פלאות! ואשריה ואשרי חלקה של אותה אשה שמדרבנת את בעלה להתעסק בתורה!!

אז אמרתי, למה ב"אשת חיל" אומרים: "נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ" (משלי ל א כג) מה זה קשור לבעלה בכלל מה שכתוב שמה באשת חיל? אלא, אם היא באמת אשת חיל - אין לו ברירה הוא יהיה: "נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ"! 

חינוך הבנים;

אז אני אסיים במשהו ככה בענין של חינוך הבנים:

יש דבר חשוב שאני רוצה להגיד עקב התיעצויות שמתיעצים אתי דרך הטלפון והחלטתי: שעוד הרבה... היות ואנשים פונים כמעט באותה שאלה, מסתמא שיש עוד הרבה מאוד אנשים שיש להם אותה שאלה, אז כדאי לדעת רבותי!

 זוגות שנשאים לא בפעם הראשונה, אפילו אחד מבני הזוג ויש להם ילדים משותפים וילדים שלהם מנשואים קודמים. אז יש בזה הרבה-הרבה ענינים וזה לא פשוט בכלל וכל דבר הוא אינדיבידואלי כמובן אבל בכללית אני אומר: עצה מאוד מאוד חשובה שהיא אל'ף בי'ת מי שרוצה באמת שהבית יזרום, שלא יהיה תקלות בענין הזה שאני הולך לדבר - אז כדאי לו לשמוע מה עצתי, זה קשה מאוד העצה הזאת! - אבל זה פוטר בעיות. 

אחת הטעויות הגדולות זה שאותו גבר שהתחתן עם האשה ולאשה יש ילדים מנשואים קודמים, צריך לדעת: שהוא לא מחנך את הילדים של אשתו מהנשואין הקודמים.

שמעתם?

כי באופן טבעי הילד מסתכל עליו כאדם זר מבחינתו, שהוא בעלה של אמא שלי: "אבל הוא לא קשור אלי! הוא לא אבא שלי אני - יש לי אבא אחר..." 

כל מה שתעשה אתו - אתה תקבל את ההפך הגמור! אתה צריך להיות: 'הדוד מאמריקה!' כלפיו. - זה קשה מאוד! כי לפעמים אתה רואה מה שהוא עושה, או אתה רואה שאפילו אשתך לא משתלטת, כל מיני דברים בלי סוף דוגמאות. 

הכל צריך להיות דרך האשה. לא דרכך, כי מה שאתה תעשה - אתה תקבל את ההפך! אם אתה תבוא מצד מלמעלה. ובאמת אם תבוא מצד הסחבק מהצד: 'אני חבר שלך, אני בעלה של אמא, אבל אני לא אבא שלך, אני רוצה להיות אבא שלך, כמו אבא שלך, לא שאחליף את אבא שלך אבל להיות 'כמו', שתרגיש, תתן לי הרגשה: שאני כמו אבא שלך!'.

מה אכפת לו לתת לך את ההרגשה הזאת? - אם כל הזמן מקבל שוחד! מקבל ממתקים מקבל מתנות. אז קודם כל; הוא יכבד אותך, הוא לא ילך נגדך, הוא לא יסכסך בינך לבין אמא - שזה אחד הדברים... שאם אתה הולך אתו ראש בראש - הוא הולך ועושה סכסוכים עם אבא שלו הגרוש ועם האמא זה... - הוהוהו... לאן אפשר להגיע עם דברים כאלה, סתם! להרוס את הכל על פאדי (חינם).

אז אם אתה כבר תקוע במצב כזה, אתה צריך להיות חכם: איך אני חי נכון! ולא הורס לעצמי את הקשר שיש לי עם האשה שאני אוהב אותה ואני רוצה לחיות אתה. 

אם יש דברים שכבר לא משתלטים או לא עומדים בזה - אז צריך לשקול: אם שייך שהוא ישאר במחיצתכם? או שלא ישאר במחיצתכם ואם לא – איפה?... כל דבר - זה לגופו של ענין. 

אבל בכללית אני אומר, אל תכנס לקטע שאתה עכשיו: 'בא לחנך אותו! צועק עליו, מקפיד עליו 

או אומר לאמא שלו לידו: "את יודעת שהוא עשה ככה וככה!!" - אל תשניא את עצמך, תהיה כמו להבדיל; השכן או מישהו שגר ברחוב שמכיר אותו מרחוק, בעל המכולת ומחייך לו תמיד! ומעריך אותו!! ומפרגן לו כו' כו'. תשחק אותה: 'לא ראיתי! לא שמעתי!!' 

בלי קשר, כל דבר מאחורי הגב תעדכן את אשתך, אם היא שומעת לקולך – תן לה עצות איך להתנהג, אם יש לך עצות לתת לה, אם לא - הולכים לרב, מתייעצים עם הרב: מה עושים עם מציאותיות כאלה וכאלה? 

אבל אל'ף בי'ת: לא הולכים 'ראש בראש' כשזה לא הבן שלך. 

"יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן";

מאידך, צריך לדעת: שהרבה פעמים... כמו שכתוב: "יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן" (איכה ד י) ואנחנו עכשיו לפני תשעה באבא אומרים את זה בקינות, "יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן" ואומרים על זה בדרשה, הרי כתוב: "כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים" (תהלים קג יג) מה פתאום כְּרַחֵם אָב היה צריך להיות כתוב: 'כְּרַחֵם אם עַל בָּנִים' איך כתוב: "כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים"? 

אלא אומרים חכמים: שפעמים שהרחמים של האמא - זה אכזריות! בסוף. נכון שכרגע היא מרחמת אבל התוצאה תהיה: שהיא תצטרך בהמשך להתאכזר. אז לא עדיף להתאכזר בילדות ואז לא צריך להתאכזר אח"כ?! 

מה הכוונה: להתאכזר? לא ח"ו לעשות דברים אכזרים! שלא יהיה טעויות... הכוונה: לחנך! למנוע את הילדים לקבל את כל מה שהם רוצים. זה שאנחנו רוצים: לתת להם את כל העולם! זה אנחנו רוצים, כל אבא רוצה לתת לילד שלו את כל העולם! מה השאלה? אם יש לו אפשרות - איזה שאלה. כן, אבל מי אמר שזה טוב? מי אמר שזה טוב?! אז צריך להגביל אותו, להגדיר אותו, 

- 'נכון, יש לי אני רוצה לתת, אבל לא תקבל'

- 'למה?' 

- 'תשאיר את זה בשבילי, יש לי את הסיבה לזה'. 

אתה לא חיב להגיד למה, קודם כל שילמד: לא הכל 'כן-כן-כן', 

מצד שני גם לא הכל: 'לא-לא! לא!'... כל דבר: "סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה" (לכה דודי) כאן יש ענין: להגביל ולהגדיר, כדי שילד ידע: שהוא תלוי בי!

הוא לא יכול להלחיץ אותי כל הזמן: "לא! אם לא תתן לי - אז ככה, זה... אם לא זה - אז אני אעשה ככה...". מה זה? טרור?! - אין דברים כאלה. 

אז אם אני עקבי והוא יודע: שאני עקבי - הוא לא יסתבך אתי. אבל אם הוא יודע: שאם הוא ילחץ יותר ויבכה יותר ויצעק יותר... אז לפעמים זה עובד – אז מה אכפת לו לנסות? אולי גם הפעם זה יעבוד. אבל אם הוא יודע: שהכלים האלה לא עובדים עלי; הוא בוכה

אני אומר לו: 'תבכה, חשוב מאוד! להוציא את כל מה שכואב לך', 

זה אמת זה לא שקר זה בריא. 

אבל אם הוא יצרח – אני אגיד לו: 'לצרוח? - אני לא מסכים! אם אתה תצרח אתה תקבל עונש על עצם הצרחה, אל תשתמש בכלי הזה כדי להרגיז אותי, לא! לא כדאי לך לצעוק - אתה תפסיד! עדיף לך לבקש יפה ואם אני ארצה לתת לך - אני אתן ואם לא – לא'. 

כשאתם תעמדו על הנקודות האלה - אתם תראו: וואי וואי איזה ילדים יהיו לכם מבחינת משמעת – סוכר! ואם יהיו עוד יותר - סוכר!! כן. 

אבל אנחנו צריכים להיות קודם כל סוכר: להיות ממושמעים, להיות עקביים. ואז הילד רואה: מי עומד מולו; אם הוא רואה ואמא רציניים - הוא נהיה רציני. אם האבא ואמא צֶ'לֶה-בֶּלֶה - תצפה לצ'לה-בלה... - מה לעשות?!

שוב, זה לא קשור לאהבה, זה לא קשור לנתינה - יש קטע שנקרא: "משמעת" זה לא קשור לכלום, זה טירונות. זה אתה צריך לדעת: 'עם אבא ואמא - לא מתעסקים!'. 

אתם צריכים לזכור: אנחנו בבית ההורים, המחנכים, השוטרים, השופטים, החברי כנסת, הנשיא, הראש ממשלה - הכל זה אנחנו. מה שתקח את כל התפקידים שיש במדינה מתוקנת - זה אצלנו בבית. אנחנו שר הפנים ושר החוץ, יש תפקידים מוגדרים והילד יודע בדיוק: מי בבית ראש הממשלה ומי הזה... הוא יודע בדיוק: מה התפקיד של כל אחד! עכשיו השאלה באמת: איך הממשלה הזאת מתפקדת?... - זאת השאלה.

אז אל תאשימו את הילדים, הילדים זה פלסטלינה. השאלה: איך אתה עובד אתם? מה אתה עושה אתם? כל ילד בא מנקודת התחלה שונה. אבל אתה יכול לעשות ממנו - איי איי אייאיי... 

וכדי שילד "יזרום אתך" - הוא צריך באמת לאהוב אותך, הוא צריך להעריך אותך! אם ילד לא מעריך את ההורים שלו ואם הוא מכיר את כל נקודות התורפה שלו יותר מהדברים הטובים שבהם, כל הדברים שהם חלשים בהם - אז הוא ישתמש בזה כנשק, אם לא היום - בעוד כמה שנים... אם כתוב: "מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ" (מיכה ז ה) - כל שכן מהילדים שלך!

למה? - כי הם יושבים מהצד 'רואים סרט', רואים איך אתם מתנהגים ביניכם אבא ואמא, - קולטים הכל! הכל רואים את הכל, את הדיבורים את ההתנהגות הם אפילו במרכאות: "קוראים לכם את המחשבות אפילו!" לפני שאתה הולך לעשות משהו - כבר קולט אותך מה אתה הולך לעשות, הוא חי אותךָ! הוא חי אותךְ! אז העבודה היא שלנו. 

ה' יזכה את כולנו: שנזכה בעזרת ה' לבנות בית אמתי. שלום בית אמתי. חינוך הבנים טהור - אמן כן יהי רצון.