יש בטחון ויש בטחון - ז | הרב אמנון יצחק

הרב: נציב יום ל-אירית חיה בת אורית, שהקב"ה ישלח לה רפואה שלימה ממתנות אוצר חינם, זכות זיכוי הרבים תעמוד לה ותדע: שכל הרפואות וכל הישועות מאת השי"ת ותתחזק באמונה ובטחון, אמן.

קהל: אמן.

הרב: אנחנו נמצאים בחלק ז' 'יש בטחון ויש בטחון' פרק יב. 

הבטחון לאפשרות הישועה; 

אחרי שבררנו בפרק הקודם, שהכוונה של בטחון אינו על וודאות הישועה רק על אפשרות הישועה, עכשיו יש לשאול: האם יש לצפות לעזר ה' בגדר ספק השקול, או אולי ראויה הנטיה להיות יותר לצד הישועה וההצלחה? איך אנחנו צריכים להסתכל על הדברים; פיפטי פיפטי שתהיה ישועה, שתהיה הצלחה, שיהיה עזר ה', חצי חצי או שכן או שלא, או שאנחנו צריכים לנטות יותר במידת הבטחון שיהיה יותר סיכוי גדול לישועה והצלחה.

בעל העיקרים: רשות וחובה לקוות יותר לישועה;

מהלשונות של הראשונים, יש לנו רשות אולי גם חוב לקוות יותר לצד הישועה! וזה על הסמך: שה' מנהיג את עולמו עפ"י החסד והרחמים, כמו שכתב בעל ה'עיקרים': 'שהבטחון נסמך על תקוות החסד, מפני שדרך ה' הוא להתחסד ולהשפיע טוב על בריותיו וביותר למי שמקווה לו כראוי! ככתוב: "רוֹצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ" (תהלים קמז יא) כלומר, ה' רוצה שנקווה לו ולחסדו וכן אמר דוד המלך בספר תהילים: "יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה' כִּי עִם ה' הַחֶסֶד" (תהלים קל ז) היות ועם ה' הַחֶסֶד, הוא: "אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן" (שמות לד ו) אז קַוֵּה, יַחֵל - אֶל ה'. וזה לשון העיקרים: 'אף אם אתה חושב שאין אתה ראוי לגמילות חסד אף על פי כן "קַוֵּה אֶל ה'" (תהלים כז יד) מפני שאין אתה סומך אלא על צד החסד מהשי"ת שהוא מקור החסד! ככתוב: "כִּי עִם ה' הַחֶסֶד" וכן אמר ירמיה הנביא במגילת 'איכה': "זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי עַל כֵּן אוֹחִיל" (איכה ג כא) זאת אומרת מה זה זֹאת? מה זה זֹאת? זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי עַל כֵּן אוֹחִיל, מה זה זֹאת? "חַסְדֵי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו" (איכה ג כב) מעולם חסדים של הקב"ה לא תמו כלפינו ולא כָלוּ רַחֲמָיו, לכן בזה שאדם מקיים את רצון ה'. מה רצון ה'? רוֹצֶה ה' אֶת... הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, זה עצמו מכשיר אותו להיות כלי קיבול לקבל חסד, אם אתה מאמין כמו שאנחנו לומדים עכשיו, אז זה כבר סיבה שתקבל חסד, וכן יוצא מן הפסוק: "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה'" ולכן "וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ" (ירמיה יז ז) וכן כתוב: "טוֹב ה'" למי? "לְקֹוָו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ" (איכה ג כה) כל מי שדורש ה', הקב"ה מחזיר לו. וכתוב: "וְהַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ" (תהלים לב י) אז מהפסוקים האלה יוצא: עצם העובדה שאתה נושא עיניך לה' ואתה סומך על חסדו, זה עצמו מכשיר אותך לקבל חסד מאת ה'! למה? כך רוצה ה'. הוא רוצה: להתחסד עם מי שראוי להתחסד, ולכן קרוב הדבר שישיג את הדבר אשר הוא בוטח בו. זאת אומרת אם שאלנו בהתחלה: איך צריך להתייחס עם הבטחון כשאני בוטח שחצי הסיכויים שיענה לי וחצי הסיכויים שלא יענה לי, או שאני צריך לנטות יותר לזה שהוא יענה לי? אז לפי ההכרעה של הראשונים צריך לנטות יותר שה' יענה לי ובפרט כיון שהוא רוצה: שאנחנו נייחל ונקווה ונבטח, ולאלה שבוטחים אז הוא כן מעניק חסדים וכו'.

ר' יונה: בשכר האמונה – ינצל מהצרה!

רבנו יונה כותב גם כן: 'כי מי שבוטח בה' שכרו; שהוא ראוי להנצל מהצרה! ואף על פי שהיתה הצרה ראויה לבוא עליו, ינצל מהצרה בזכות הבטחון, אפילו הירא מעוונותיו אם הוא סומך באמונה חזקה ברוב הרחמים והחסדים של ה', אז אין הפחד מהעוונות שקול עם התקווה לישועה, כלומר יותר קרובה הישועה ממה שהוא יענש על עוונותיו. וכך צריכה להתחזק התקווה כי חסדי ה' הם יתרים על כל עוון! וה' מרחם על מי שנכנע ומבקש את רחמיו "כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא" (יואל ב יג) זה דברי רבנו יונה (משלי ג ו). ודברי רבנו יונה הם 'קילורין לעינים!' רפואה לעינים, שגדול כוח התקווה והיחול לתשועת ה' כשסומך על רחמי הא-ל! ובכוחו מבטל הרעה אשר היתה ראויה לבוא עליו!! והכל מחמת בטחונו בהשי"ת. 

אך נראה שכל זה ברוב המקרים שאין הסכנה קרובה לוודאי עפ"י דרך מנהגו של עולם, אם סכנה כבר קרובה עפ"י דרך הטבע אז זה כבר משתנה, אבל במקום אמרנו שהסכנה קרובה לוודאי עפ"י מנהגו של עולם, אפילו שאין להתיאש מן הרחמים כמו שאמרו חכמים: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" וזאת מאחר שאין מעצור לישועת ה'! והוא כל יכול, אבל נראה שדי באופן זה לקוות על אפשרות הישועה בדרך ספק, פה צריך לקוות באופן של דרך ספק, למה? כי זה כבר מצב... זה כאילו, כאילו 'אין טבע' אם כל דבר בוטחים וזה הכל משתנה אז לא יהיה טבע בכלל כאילו 'מנהגו של עולם' כי אם הסכנה כבר קרובה, נגיד אדם עבר תאונת דרכים קשה מאד! 

והרופאים אומרים: 'שמצבו חמור!' 

אז זה לא כזה שאתה יכול לבטוח ולהיות סמוך: שחסד ה' יהיה כבר גמור, פה זה כבר סכנה שבאורח טבעי יתכן שהמצב הוא בעייתי... 

אבל בשאר המקרים שזה לא סכנה קרובה, יבטח על חסדי הא-ל: שצד הישועה תהיה קרובה בליבו, לא בתורת וודאי, אבל גם יחשוב בליבו: 'שה' יודע יותר טוב ממני מה טוב בשבילי! ולכן אם ח"ו אין הדבר כמו שאני רוצה, אז אני אקבל את גזירת ה' בלי תרעומת ובלי טענות!' 

מי שבוטח בדרך זו, לא תיפגם אמונתו אם ח"ו לא תתמלא תקוותו לטוב, מאחר שהוא מזויין באמונה: "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד".

האם הבטחון הוא בה' בלבד או גם בה'?

עכשיו, האם הבטחון הוא בה' בלבד או גם בה'? 

רבנו בחיי: רק בה'!

כתב ה"חובת הלבבות": 'לא די שישתף האדם את בטחונו בה' ביחד עם ההשתדלות או הסתמכות על בני האדם, אלא צריך לבטוח רק בה'! 

תזכרו את זה, 'רק בה'!' זאת אומרת אל תשתף את הבטחון שלך גם עם זה שאתה משתדל וסומך על בני אדם, אלא רק בה'. 

ומביא ראיה: מאסא מלך יהודה שכתוב ('דברי הימים-ב' טז יב): "וְגַם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת ה' כִּי בָּרֹפְאִים" והוא נענש על מה ששיתף את הרופאים וסמך עליהם גם כן! אסא המלך היה חולה וכתוב: "לֹא דָרַשׁ אֶת ה' כִּי בָּרֹפְאִים" היה לו אפשרות לשאול ב'אורים ותומים' והוא לא שאל והלך ונסתייע ברופאים, אז הוא נענש בשביל זה. למה? אומר רבנו בחיי: הוא שיתף את הרופאים וסמך עליהם גם כן. וזה ברור שאסא וודאי בטח גם בה' שהרי הוא היה צדיק גמור! וגם מה שהוא דרש ברופאים היה בהיתר גמור, אבל כנראה סמך עצמו יותר מידי על חוכמת הרופאים, אז זאת אומרת כל אחד לפי מדרגתו, ומדרגה של צדיק גמור, אמרנו, שהגאון מוילנא התרעם על אחיו שהוא הזמין רופא הביתה בחוליו, רבנו הרמב"ן הוא ציטט אותו ואמר לו: 'מה לרופאים בבית יראי ה'?!' מה עושה רופא בבית של יראי ה', יראי ה' יודע: שאם בא חולי צריך לחזור בתשובה, לתקן מה שצריך ולבטוח בה' שיסיר את החולי, מה מה-מה, מה? אתה בדרגה כזאת - שלא צריך להזמין רופאים!

אז הוא אמר לו: 'כתוב בתורה: "וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כא יט) – 'מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות'. 

הוא אומר לו: 'נכון, כתוב: 'שנתנה רשות לרופא לרפאות' אבל איפה כתוב שנתנה רשות להתרפא?! לרופא נתנה רשות לרפאות, זאת אומרת יכול להיות שהוא גם יהרוג את הבן אדם! אבל נתנה לו רשות, לפעמים מתחת ידו של הרופא יכול למות החולה, האם הוא יתחייב בדמו? לא. 'נתנה לו רשות לרפאות' אבל זה בשבילו הרשות, מי נתן לך רשות?! 

אז הוא אומר הרמב"ן: 'אלא שנהגו ברפואות'. 

פעם לא היה דבר כזה! כל בעיה היו הולכים שואלים את הנביא או 'אורים ותומים' ואז היו יודעים על מה בא החולי, מתקנים וממילא מתרפאים, אבל אח"כ 'נהגו ברפואות' לכן כשחזקיה המלך גנז ספר רפואות שהיה בו את כל הרפואות לכל המחלות - הודו לו חכמים! למה? כי תלו ברופאים ולא צריך את ה' כאילו חלילה! לכן הודו לו שעיני ישראל יהיו אל ה' ולא לסמוך על בשר ודם.

וה"חובת הלבבות" מוכיח: מ'מנהגו של עולם' שמי שבוטח על אדם מסוים וגם על עוד אדם - שאין בטחונו על הראשון חשוב כבטחון. 

אם אני, 'אני סומך עליך' כן אז למה אמרת גם לו? אז סימן שאתה לא סומך עלי! מה זה 'בוטח'? בוטח באחד אז גמרנו אתה לא צריך עוד אחד, אבל אם אתה 'מגבה את עצמך' פרושו של דבר: שאתה לא סומך, אתה לא בוטח. אם אתה בוטח בה' אתה גם סומך על בשר ודם?! אז איפה הבטחון שלך בה'? 

וקל וחומר מי שסומך על ה' ועל עוד בן אדם, הרי זה סותר את בטחונו ביכולתו של ה' להושיעו, ולכן זה גופא, אתם שומעים? תהיה הסיבה: שה' לא ימלא את בטחונו! כמו שאמר הכתוב: "אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ" (ירמיה יז ה) עד כאן דברי ה"חובת הלבבות". אם כן מפרש ה"חובת הלבבות": המקרא הזה לא כפשוטו ש: אָרוּר מי שסומך רק על האדם, אלא אפילו אם סומך על ה' אך גם באדם, גם בכלל אָרוּר, והנה בוודאי חלה על האדם חובת 'השתדלות' שהרי ה"חובת הלבבות" בעצמו כתב (פרק ד): שאדם חייב להתמיד ולהתעסק בדברים שבטבען הן סיבות לבריאות, אך אין לו לבטוח על הרפואה! ולחשוב: 'שמפני שהוא עוסק ברפואה - בוודאי יהיה בריא' אלא יתלה הכל: 'רק ברצון ה'!' 

אדם לוקח כדור, בסדר אתה צריך לקחת כדור תקח את הכדור, אל תבטח בכדור, אל תבטח ברופא, תבטח בה' שנותן כוח ברפואה בשביל לרפא, ואתם יודעים: שכל כדור יש לו גם 'תופעות לוואי'! תקראו בהוראות, אז גם מכדור 'טוב' שאומרים לך שהוא טוב יכול להיות שיהיה מזה 'פריחה בכל הגוף!' יכול להיות שיהיה בלגן, יכול להיות שיהיה במשך הזמן זה יפגע בכבד ויפגע בכליות ובריאות ובמה לא...! אז לכן תמיד תתלה: 'שהרפואה היא מה'!'.

יש קצת לעיין ממה שכתב הרמב"ם (פרק ד הלכות דעות הלכה כ): 'מי שנוהג עפ"י דרכי הבריאות שמנה הרמב"ם, הרמב"ם אומר: 'שהוא ערב לו שלא יבוא לידי חולי!' ומשמע: שאין תלוי דבר זה בבטחון בה'. 

אני לא מסכים פה עם מה שנכתב... 

והוא אומר: 'אך אולי יש לחלק בין צורך רפואה שכבר נחלה ובין מניעת חולי שזה מה שמדבר הרמב"ם'. 

- החלק הזה יותר נכון. 

אבל הנקודה היא, שמה הוא אומר: איך להתנהג בדרכי הבריאות כדי שאתה לא תחלה את גופך, זאת אומרת אדם אם יתנהג במנהגות שכותב הרמב"ם, מה לאכול קודם, מה לאכול אח"כ, מתי להתרחץ, מתי לא, כל הדברים שהוא כותב, אז זה אומר שאתה צריך לשמור: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" (דברים ד טו) זה הפתיחה של הפרק: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" שחובה עלינו לשמור את הגוף, שלא נזיקו בידים, לא מחמת חטאים! אלא גם אם אתה צדיק במאה אחוז (100%) אתה צריך להתנהג במנהגי הבריאות, אם תתנהג במנהגי הבריאות ואתה לא חוטא בחטאים, הרמב"ם ערב לך: 'שאתה תהיה בריא ולא תחלה אף פעם!' אבל אם אתה חוטא אז הקב"ה משתמש בחולאים בשביל לעורר את הבן אדם, זה לא קשור אם אתה שומר על הבריאות או לא. אז לכן הנקודה של הרמב"ם היא בשביל לשמור אותך, דהיינו; שאתה תהיה בריא עפ"י הטבע, שאתה צריך לאכול מה שלא מזיק, מה שבריא, איך, ומה, באיזה הפרש? הוא אומר: 'שליש אכילה, שליש שתיה, שליש פנוי' שהקיבה תעבוד קל, לא לדחוס אותה, אכילה גסה, תחנוק את עצמך וכו' וכל המערכות יצטרכו להתאמץ יותר וכו' וכו', הוא מנהיג אותנו בכללי הבריאות כפי שה' ברא את המערכת הזאת שהיא תוכל לתפקד כראוי. 

עד כאן להיום, ברוכים תהיו!

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הקב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מב כא): "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר":