הלכות ט' באב | הרב עמנואל טולדנו

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

זה יום תענית,

תשעה באב הוא יום תענית,

להתענות,

לא לאכול ולשתות.

ונוסף לזה הוא יום אבל.

אנחנו רואים בגמרא בתענית דף ל',

תנו רבנן,

כל הדברים האסורים באבל אסורים בתשעה באב.

אסורים

ברחיצה, בשיחה,

בנעילת הסנדל ובתשמיש המיתה,

ואסורים בתלמוד תורה.

זה חמישה דיני אבלות,

זה חמישה דינים באבלות.

אז גם בתשעה באב

זה יום אבלות,

אסור להתרחץ,

אסור לסוך,

ואסור לנעול לסנדל,

אבל יש פה שאלה גדולה.

שואל את זה, אני חושב, אבוח בשולחן ערוך

על הטור.

במסכת תענית דף

יא אני חושב,

יש שם ספק בגמרא אם מותר לאבל לרחוץ פניו, ידיו ורגליו בצונן,

ומסקנת הגמרא שאבל יכול לרחוץ פניו, ידיו ורגליו בצונן,

אבל לא לרחוץ כל גופו בצונן או פניו, ידיו ורגליו בחמין.

ככה לך אני מדבר, זאת אומרת,

אפילו אדם שברמינן מת לא מת,

ועכשיו הוא בתוך השבעה.

אסור לו לרחוץ

כל הגוף בצונן, לעשות מקלחת על כל הגוף,

או אפילו לרחוץ פניו, ידיו ורגליו בחמין אסור,

אבל לרחוץ פניו, ידיו ורגליו בצונן מותר אפילו לאבל גמור.

חושקן אבלות של תשעה ואב,

שזה אבלות ישנה על עורבון בית המקדש,

זה יותר קל, זה מבואר בגמרא בבמות מ״ג שיותר קל אווילות ישנה מאבוילות חדשה.

אז יש להכסות קושייה גדולה.

אמרנו שתשעה באב אסור בהכיל אותייה מדין תענית,

ואסור בחמישה עינויים,

רחיצה, סליחה,

נעילת הסנדל ודבר אחר, תשמיש המיטה, ואסור גם בתלמוד תורה,

זה מדין אבלות.

אבל מצאנו במסכת פסחים דף נ״ד עמוד ב׳.

כתוב שם

עומר אבו אל-עזר

אסור להושיט ידו, אצבעו,

במים בתשעה ואב,

להכניס אצבע במים,

במים קרים,

בתשעה ואב,

כדרך שאסור להושיט אצבעו ביום כיפור.

במים ביום כיפור.

למה אסור להשיט אצבעה ותשעה באב?

הרי תשעה באב מדין אבלות.

מדין אבלות

יכול לרחוץ פניו, ידיו ורגליו, אפילו אבל גמור, יש לו מת.

בתוך שבעה ימים יכול

לרחוץ פניו, ידיו ורגליו בצונן. אז למה כאן אפילו אצבע אסור להכניס למים?

אלא כאן כתוב בגמרא הזאת

שמלבד איסור אבלות,

חמישה עינויים מדין אבלות,

יש עוד דין מדין תענית,

יש עוד חמישה עינויים כמו ביום כיפור.

ביום כיפור זה לא יום אבל חס ושלום,

להפך זה יום שמחה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו יום שנוכל לכפר את עוונותינו.

זה יום של שמחה, יום כיפור.

ומותר בתלמוד תורה,

כי זה לא אבלות.

אז למה אסור בשאר העינויים?

גם כן,

יום כיפור אסור באכילה ושתייה,

ואסור ברחיצה,

בשיחה,

בנעילת הסנדל

ובתשמיש המיטה.

זה לא מדין

אבל חס ושלום, אין אבל ביום כיפור.

זה מדין עינוי.

יש חמישה עינויים, הוסיפו את זה במסכת יומי.

בפרק יום הכיפורים לומדים מפסוקים

תוספת עינויים על הצום של יום כיפור.

מלבד לא לאכול ולשתות,

מתענים עוד

מהתענוגים האחרים,

מהתענוג של הרחיצה, מהתענוג של השיחה,

שנעילת הסנדל,

מטענים עינויים נוספים מדין תענית, לא מדין אבלות.

אז לכן גם בתשעה באב אפילו להושיט אצבעו במים אסור.

למה?

כי יש גם דין עינוי.

לא כמו שלכאורה אמרתי,

זה יום תענית

ויום אבל.

עמישה עינויים זה מצד האבלות.

לא ככה, זה לא רק מצד אבלות.

יש שני איסורים, אדם

שילבס נעליים בתשעה באב

עובר על שני איסורים.

על איסור מדין אבלות,

אתה צריך להתאבל מטה, הולך עם נעליים

ומלבק דין אבלות

מצד

מצד

דין עינוי.

הרי אתה, זה כמו יום כיפור,

צריך

חמישה עינויים.

אז אמרתי פעם בדרסה אצל בעלי בתים,

תראו דבר פלא,

אם אדם יאכל ביום תשעה באב, עבר על איסור תענית.

אז לא עבר על איסור אבלות.

וכי אבל אסור באכילה או שתייה?

אבל מותר באכילה או שתייה.

אפילו בבשר ויין מותר אז,

התימנים אוכלים בשר ויין, זה רק מנהגים.

מן הדין

אבל מותר לאכול

באבלותו.

רק למה לא אוכלים בתשעה באב? מדין עינוי.

זה לא מדין אבלות.

אבל למה לא לובשים נעליים?

יש שני איסורים.

איסור מצד אבלות,

אתה אבל לך, אתה לובש נעליים.

וחוץ מזה, מדין עינוי.

חמישה עינויים.

חז'ל

הוסיפו בתענית.

לא רק לא לאכול ולשתות.

צריך גם להוסיף עוד ארבעה עינויים מהתענוגים האחרים.

זו תוספת במצוות עינוי.

אז בתשעה באב

זה גם יום עינוי,

תענית וחמישה עינויים.

זה רואים מרב אל-עוזר.

אסור אפילו להושיט אצבעו במים.

מדין אבל מותר לרחוב שפיים ולדבור רגליים.

רק זה מדין, מדין,

לא מדין אבלות,

מדין עינוי.

מדין עינוי אפילו לא שתצבעו עשו.

לכן

אמרתי לבעלי בתים,

מי שהולך עם נעליים עובר יותר חמור ממי שאוכל.

מי שאוכל

עובר על איסור תענית,

אבל זה לא עובר על איסור אבלות,

כי אבל מותר באכילה.

לאכול זה לא סתירה לאבלות.

גם אבל צריך לאכול ואוכל.

אבל אם הוא לובש נעליים הוא גם לא, לא, לא, הוא עובר על אבלות

וגם עובר על עינוי.

לפי שצריך

חמישה עינויים

ביום כיפור זה לא יום אבלות כלל,

זה רק יום עינוי,

ואסור בחמישה עינויים.

וגם בתשעה באב אסור בחמישה עינויים מצד עינוי ומצד אבלות.

אז מי שלובש נעליים עובר שני איסורים.

יותר חמור ממי שאוכל.

ככה יוצא.

עכשיו, הסתפקתי ספק.

תמיד היה לי הספק הזה.

שנים רבות.

ידוע,

הרמב״ן עליו השלום

אומר שחולה,

חולה

שאין בו סכנה,

פטור מנתענית.

חולה פטור מנתענית,

בתשעה באב.

מביא ראיה מן הגמרא.

דרש רבה במחוזה

עוברות ומניקות

מטענות ומשלימות

בתשעה באב

כדרך שמשלימות ביום כיפור.

שואל הרמב״ן, הרי עוברות ומניקות

הן בריאות, הן לא חולות.

אישרה בהיריון, אז היא חולה?

אישרה, זה קצת יותר, היא צריכה לאכול גם בשביל העובר,

אבל היא לא חולה.

אם חולה חיה ותשעה ואב,

היה לו לומר לרבא חולה חיה ותשעה ואב,

וקל וחומר עוברות ומניקות.

מדאמר רק עוברות ומניקות,

משמע דווקא הן שהן לא חולות,

אבל חולה לא גזרו בו רבנן כלל.

חולה לא חייב לצום,

וכך נפסק בשולען ערוך.

חולה,

אדם יש לו חום 38, 38 וחצי,

הוא כבר צריך,

הוא לא יכול להסתובב.

הוא צריך לנוח בבית.

זה נקרא חולה שנפל למשכב,

פטור מנתענית.

אפילו רק 38 חום וחצי,

ודאי הוא צריך לשכב. אולי

יש כאלה שגם ב-37 וחצי כבר מטושטשים.

אבל לא נדבר 39 חום.

אז מי שחולה, שאין בוסה קונה,

פטור מנתענית.

איך, ואיך,

אז להתענות הוא לא חייב.

כי הוא חולה.

ביום כיפור הוא חייב.

רק אם יש בו סקונה.

אז פיקוח הנפש דוחה.

אבל בתשעה באב

לגמרי לא גזרו בו רבנן.

לגמרי לא גזרו בו רבנן.

אז הסתפקתי.

כיוון שחולה לא חייב באיסור אכילה ושתייה,

האם יש לו איסור חמישה עינויים מדין תענית?

לכאורה, תשמע, זו שאלה יפה, אני שואל.

לכאורה החמישה עינויים

זה באו בתור תוספת לתענית העיקרית.

עיקר הצום זה אכילה ושתייה.

אדם, לצום, לצום, להתענות, לא לאכול.

הוסיפו חז״ל עוד עינויים

מהתענוגים האחרים.

מנעילת הסונדל, מרכיצה, סליחה.

הוסיפו רבנן עוד עינויים. אבל זה רק בתור תוספת.

אבל אם חולה מותר לו לאכול,

אז הוא פטור מעצם, מעיקר התענית.

יכול להיות שאין לו חמישה עינויים מדין תענית.

יהיו לו חמישה עינויים רק מדין אבלות.

מדין אבלות הוא חייב.

גם חולה חייב,

אסור לו ללבוש נעליים.

זה טוב, אפשר לא להתקרר. אני מדבר,

ילבוש נעלי בית,

גם בבית.

אבל אסור לו ללבוש נעליים.

ואסור לו להתרחץ.

מדין אבלות.

אבל אני שואל האם גם מדין עינוי אסור לו.

אפשר לומר מתי,

העניין,

עמנואל אתה שומע?

מתי רבנן אמרו איסור

חמשת עינויים מדין עינוי?

בתור תוספת לעיקר הצום.

עיקר הצום הוא אכילה ושתייה.

תוסיף גם לא לטענות משאר העינויים.

אבל מי שהוא פטור מלטשום הוא חולה.

הרי אמרנו לו, גזרו בו רבנן, לא חייב להתענות.

אז לא נוכל לומר אבל מכל מקום חמישה עינויים תתענה.

יש לומר זה רק בתור תוספת, בתור שיפוץ לתענית.

אבל מי שלא חייב בעיקר הצום

לא חייב גם ב...

מהי נפקא מינא? אבל בין קודם מצד אבלות הוא חייב.

נפקא מינא, אם מותר לחולה לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן.

מדין אבלות, הרי אין איסור.

אבל מותר לו לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן. אפילו אבל בתוך שבעה.

ומדין עינוי, אז זה תלוי בשאלה

האם שייך לומר שחייבים בעינוי,

חמשת מן העינויים גם למי שלא חייב בעיקר הצום?

למי שחייב בעיקר הצום מוסיפו לו רבנן

שגם

לשר עינויים.

אבל מי שלא חייב בעיקר הצום,

אפשר לומר, לא חייבו אותו רבנן בכלל בשאר העינויים.

זה הספק שלי כבר מהרבה שנים,

ולא נפשט לי הספק.

נפקא מינא, אם חולה,

יכול לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן.

אם נגיד

רק מדין אבלות הוא חייב

חמשת עינויים,

אז אבל הרי מותר לרחוץ פניו ורגליו בצונן.

אבל אם נגיד זה גם מדין עינוי,

אז לכאורה,

הנביר היה מן הגמרא,

שאמרו אסור להושיט ידו,

אצבעו במים,

כמו ביום כיפור.

הגמרא אומרת שהוא לא חולה,

הוא חייב לצום,

אז גם צריך

לא להרטיב אצבעו במים.

אבל אם הוא חולה שמותר לא לאכול,

אז לא מסתבר, אבל חמישה עינויים אתה חייב.

כי העינויים זה בתור תוספת,

זה בתור תוספת

לקרעצום.

אבל מי שלא חייבי קרעצום,

זה היה חייב להסביר לנו את זה.

לא משנה אם זה,

את ההיסטוריה של הדברים כתב הרב מיבריסקי.

שיש שני דינים בתשעה באב,

דין תענית ודין עינוי,

יכול להיות שיש גם חמישה עינויים

במי שלא חולה.

אדם לא חולה

הוא צריך לצום בחמשת עינויים ומצד עינוי כמו יום כיפור,

זה הוכחנו מהגמרא בדף נ״ד במסכת פסחים,

אמר רב אל-עוזר, אסור להושיט אצבעו במים

כדרך שאסור להושיט אצבעו ביום כיפור.

מצד עינוי כמו יום כיפור.

אבל,

וגם מצד אבלות.

הוא חייב שני דברים, גם מצד אבלות.

אבל אם הוא חולה זה הסתפק.

מכיוון שהוא פטור מעיקר רצון.

אולי לא חייבו אותו רבנון בשאר העינויים מדין עינוי.

למה?

כי העינויים מדין עינוי זה שיפוץ

של הצום. הצורה של הצום,

אל תתענה רק מאכילה ושתייה.

תתענה גם מתענוגים אחרים.

אבל מי שלא ייפטור מעיקר הצום, אז הוא ישמור את העינויים.

אפילו שהוא אוכל, זה לא נראה.

אבל קשה להכריע לבד.

לא פשטנו את הספק.

עכשיו, אסביר משהו מדין סודה מפשקת.

במשנה כתוב,

בסודה מפשקת

לא יאכל אדם שני תבשינים,

ולא יאכל בשר ולא ישתה יין.

ויש להתפלא,

הרי סודה מפשקת זה ביום ח' אב.

בערב תשעה ואב אוכלים סודה מפשקת.

למה יש דינים, וכי בשמונה אב עוד לא נחרב בית המקדש?

שרפת המקדש הייתה ביום ט'.

למה שיהיו דינים כאלה?

אז כתוב באמת בגמרא,

למה אסור לאכול בשר ולשתות יין בסודה מפסקת?

שלא יהיה שולחנך מלא ושולחן רבך חסר.

שולחן רבך זה הקדוש ברוך הוא.

היה לו בית המקדש, היו מקריבים קורבנות כל יום

ומנחות ונסכים,

ועכשיו חסר. אין לא בשר, לא קורבן

ולא נסכים

ולא יין.

לכן, שלא יהיה שולחן רבך חסר ושולחנך מלא.

אבל זה פלא, אבל ביום ח' לא נשרף המקדש.

המקדש נשרף ביום ט'.

אז

הביאור הוא ככה.

הביאור של דינית סודה מפסקת הוא

בגלל שלמה אוכלים

אדם אוכל

שתי שעודות ביום.

אני גם היום בצרפת

ראיתי אנשים בבוקר,

הם אוכלים חתיכת עוגה או חתיכת

מזונות עם כוס קפה וזהו.

זה האוכל של הבוקר.

אבל ב-12 אוכלים ארוחת צהריים

ובערב אוכלים ארוחת ערב.

שתי ארוחות ביום זה עיקר המאכל של האדם. גם בריאוף מביא ככה.

הריאוף, כל הבשר מביא. שתי ארוחות זה מה שאוכלים בני אדם.

עכשיו,

מה שבצרודה מפסקת

אוכלים לפני התענית.

אבל זה למה אתה אוכל עכשיו?

במקום הסודה של הערב.

וחוץ מזה, כל האוכל

למה אדם אוכל?

שיהיה לו כוח לעתיד.

לא על העבר, בכלל רעב.

אנחנו עושים אדם אוכל בגלל שהוא רעב.

אבל האמת היא,

האוכל זה בשביל לקבל כוח בעתיד.

אז כל סעודה מפסקת היא במקום סעודת הלילה, בשביל שיהיה לו כוח ללילה.

זה נקרא סעודת תשע ואף.

אז אתה רק מקדים אותה,

זה בעצם הסעודה של תשעה באב.

כי אתה מקדים אותה לפני כן, בכלל איסור תענית.

לכן הסעודה הזאת יש לה דין שלא יהיה בה שתי תבשילין,

לא יאכל בה בשר ויין,

שלא יהיה שולחן רבך,

כי זה סעודה תשעה באב, ובתשעה באב נשרף הבית.

התחיל להצטרף, אבל זה בתר ההתחלה הולכים.

ונגמר בעשיר.

ונגמר בעשירים.

לכן,

לכן ידידים שצעודה מפסקת.

זו צעודה של תשעה באב.

לכן נסביר עוד דין.

אם למשל אחד,

אחד,

אני וחברי אוכלים בשעה 15

ארבעה הצהריים.

ערב תשעה באב.

אבל הוא רוצה לאכול עוד אכילה לפני השקיעה.

אני לא רוצה, אני מספיק לאוכל הזה.

אז אני צריך לתנאי דין שעודה מפסקת?

והוא לא.

כי הוא הרי יאכל עוד אכילה.

אז האכילה היא האכילה של הלילה

במקום הלילה.

לכן יש לה דין.

אבל האכילה של הצהריים זה לא בשביל הלילה. אתה רואה, הוא אוכל עכשיו ורוצה עוד פעם לאכול אחרי זה. אז זה היסוד, מה שאנחנו חוזרים.

כל הדין נמשך שעודה מפסקת

כי היא נקראת סעודת תשעה באב.

משנברורה מביא שצריך לו, בשעה שאוכלים סעודה מפסקת,

בשם ירושלמי,

לומר דא היא סעודתה דת תשעה באב.

למה כל הדינים האלה של תשעה באב, סעודה מפסיקת?

בכלל שהיא סעודה במקום הלילה זה סעודה של תשעה באב.

אתה אוכל, מקדים את הסעודה.

הסעודה של תשעה באב זה הדין שלה.

עכשיו,

לכן אסור בצר או יין, כי זה סעודה של תשעה,

ובתשיעי נשרף המקדש.

ולכן, שלא יהיה שולחנך מלא ושולחן רבך חסר.

עכשיו, אם אחד חולה,

פטור מנצום,

אמרנו מקודם בשם הרמב״ן,

לא גזור רבנן כלל על חולה.

עכשיו, אם זה חל במוצא ישר בתשעה באב.

תשעה או תשעה בשבת ונדחה.

עכשיו הוא בא, אם הוא בא לאכול הוא צריך לעשות את הבדלה.

על מה יעשה הבדלה?

אני אמרתי שאסור לעשות הבדלה על היין,

רק על מיץ ענבים.

כי אתם יודעים,

בשולדה מפסקת מותר מיץ ענבים, מן הדין,

מן הדין, לא מן המנהג.

נהגו אפילו מיץ ענבים לא סוטים,

בשבוע שעל בתשעה באב.

אבל מצד ההלכה,

לפי שמה זה, שלא יהיה שולחן רבך מלא ושולחן חסר.

דברים שמקריבים לקדוש ברוך הוא,

ועכשיו הם בטלו.

לכן זה אוסר אותך שגם אתה לא,

שולחן רבך חסר ושולחנך מלא.

אבל דברים ביין,

נסחים זה רק מיין.

נסח שיכר.

צריך נסח המשכר, יין המשכר,

לא מיץ ענבים.

צריך יין שתסס,

יש בו אלכוהול.

צריך נסח שיכר.

אז לכן המיץ ענבים,

מותר במדינה בשבילה מפסקת,

רק מצד המנהג.

עכשיו,

אם הוא אוכל בתשעה באב,

הוא צריך לעשות הבדלה.

אם הוא יעשה על היין,

הרי היין אסור לשתות.

לפי זה שלוי שולחן רבך חסר ושולחן רבך מלא. ביום תשעה באב לשתות יין?

אתה, בית המקדש ערב, אין נסחים.

אתה תשתה יין?

אז לכאורה

על מה יעשה

קידוש,

יעשה אבדולה?

על מיץ ענבים.

כי אם יעשה על יין, הרי זה אסור לשתות יין.

ואיך הוא ישתה? מה תגיד בשביל מצוות הבדלה מרן מתיר לשתות?

זה בשבוע שעל בתשעה באב,

שכל האיסור הוא מנהג.

אז במקום מצווה לא נהגו.

אבל כאן, שהאיסור לשתות יין בתשעה באב זה מן הדין.

כי ביום תשעה באב לא שותים יין,

לא אוכלים בשר.

אז לכן אני אומר לא לעשות עם היין.

ועל פי שיש כאלה, יש רבנים גדולים שהתירו לעשות על היין ממש.

אבל מה שאני אומר, אני הבאתי

הבאתי גמרא בדף ל' עמוד ב'.

הגמרא אומרת

כל האוכל בשר

ושותה יין בתשעה באב.

עליו הפסוק אומר

ותהיה עוונותם

על עצמאותם.

העבירה הזאת

היא חקוקה בעצמות.

ככה אם היא חקוקה רק בבשר,

האדם, כשהוא נפטר,

הבשר נהיה עפר

ונמחק העבירה גם.

אבל אם היא חקוקה בעצמות

ותהיה עוונותם על עצמאותם.

אז כתוב, מה הוא?

כל האוכל בשר ושותה היא בתשעה באב כמה שונה גמרא.

בדף לומד עמוד ב'.

ולא זוכה ורואה בשמחתה.

בעניין ירושלים.

שוער רשי, רשי היה קשה לו.

מה זה אוכל בשר ושותה יין?

בתשעה באב לא אוכלים.

אז רשי יכול לפרש עם החולה.

כשגם חולה אסור לו לאכול בשר ולשותה יין,

משום שלא יהיה רבך חסר.

שוען רבך חסר ושוען מלא.

רשי לא פרש ככה.

רשי פירש

האוכל בתשעה באב והכוונה במסעודה מפסקת.

אבל אילו לדבר רשי היה טוב מאוד לפרש

אכל בתשעה באב או חולה ואכל בתשעה באב.

אבל אסור לו לאכול בשר ויין, למה?

וגם שני תמשינים, כי זו סעודה של תשעה באב.

יש לה אותו דין של מסעודה מפסקת.

לא אוכלים בתשעה באב.

לא בשר ולא יין ולא שני תבשנים.

רבי חננה בנהל קשה אומר, רצה הקדוש ברוך הוא זכות את ישראל.

לפיכך חירבה להם תרומץ.

שנאמר אדוני חבץ ומען צדקו ירדי תרבד.

אני רואה שהתחילו ל...