מתוק לנפש פרק ד' - "יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו" | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום, יוסף גיל בן אסתר, יזכן החזרה בתשובה שלמה, זיווג הגון,

להתדבק בצדיק אמת,

וטוביה בן מאלי

יגדל לתורה ויראת שמיים טהורה, אמן.

אנחנו בפרק רביעי,

והפעם פסוק מתהלים של דוד המלך,

יראו את אדוני קדושיו,

כי אין מחסור ליראיו.

דוד המלך, עליו השלום, הזהיר אותנו בזה שכל מה שיעלה אדם במדרגת הקדושה

צריך להוסיף עוד ביראת השם,

כי אינו דומה מיראת בן כפר

הירא את השם ליראת בן כרך

הירא את המלך.

וכן אינו דומה יראת

בין כרך

לבין פלטין.

וכן אינו דומה בין פלטין

לאחד ממשרתי המלך הרואים את פניו,

כי כל מי שהוא רחוק מן המלך

הוא יותר קל ביראת המלך.

לכל הקרב,

הקרב צריך להיזהר יותר במידת הירא.

על זה אמרו ליברותינו זכרנו לך בבא מציעה ל״ג על הפסוק בישעיה נ״ח.

בגד לעמי פשעם

אלו תלמידי חכמים

ששגגות נעשים להם כזדונות כי הם קרובים יותר לשם.

ולבית יעקב חטותם אלו עמי הארץ שזדונות נעשים להם כשגגות.

וכן אמרו ריבותינו זכרנו לך בבא קמא נ״ון

וסביביו נסערה מאוד

מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם חסידיו כחוט השערה.

והוא, כי עם הארץ היראה את השם אפילו מעט

נראה בעיניו כאילו אין כמוהו יראה את השם.

אמנם הצדיק בצדקתו

כל עוד שמכיר את גדולת בוראו

יכיר כי הוא עדיין בחוץ

כי לפי ערך משהו האדם

כן צריך ליראום מהשם יתברך.

אמרנו שרבנו סעדיה גאון היה חוזר בתשובה כל יום, כל יום. על מה הוא חזר בתשובה? שהיום הוא הכיר את הבורא מה שהוא לא הכיר אתמול, אז אתמול הוא עבד אותו

פחות בהכרת השם

ממה שהוא הכיר אותו היום.

הצד השווה

שכל בירייה בעולם

יראים וחרדים מהשם יתברך.

אמנם יש כמה דרגות שונות זו מזו.

המדרגה הגדולה שבעיראה הוא אשר ירא מלפניו

כי הוא אלוהי האלוהים ואדוני האדונים,

מלכותו מלכות כל עולמים,

הוא הבורא, הוא היוצר,

הוא המנהיג את עולמו יתברך שמו לעד.

המדרגה הזאת מצויה דווקא בקהל קדושים

המכירים את גדולתו ואת רוממותו של הקדוש ברוך הוא.

אבל לא אכן אצל המון העם

כי יראתם אינה אלא מצוות אנשים מלומדה

או מסיבת דבר מה.

וזה מה שאמר דוד המלך עליו השלום

יראו את אדוני קדושיו

כי אין מחסור ליראיו. מה פירוש?

יראו את אדוני קדושיו

רוצה לומר לקדושים אשר בארץ

אני מצווה שיראו את אדוניי

כי יראה כזאת חשובה בעיני השם יתברך

כי אין מחסור ליראיו. רוצה לומר לא מחוסר יראים את השם אני מבקש מהקדושים שהם יראו את אדוניי

אלא שיראת הקדושים

היא החשובה לפני המקום יתברך

זאת אומרת דווקא היראה של קדושים

היא צריכה כל הזמן לעמוד לפני השם יתברך

וצריכים כל הזמן להשתפר בזה, להוסיף בזה

אבל אל תחשוב שאומרים יראו את השם קדושיו

כאילו יש מחסור ביראים, אז שהקדושים לפחות. לא, אין מחסור ליראיו

אבל היראה הזאת זו יראה קלה, זו לא יראה ממש בהבנה

של עומק גדולתו

יתברך

ויש כמה סימנים לזה

שיראת

הקדושים היא חשובה לפני המקום ברכו

אחד

איך נראית יראה של קדושים?

בשעה שהוא זוכר את השם בתפילתו וברכותיו

מזדעזע עצמו וכל עצמותיו יאחזמו רעד

ומכל שכן שאינו מוציא

שם שמיים לבטלה חלילה

ומכל שכן שמעולם לא יוצא מפיו שמועת השם, לא באמת

ומכל שכן חלילה לשווא ולשקל

כמו שאנו רואים בדור הזה בעוונותינו רבים

שאנשים רגילים בפיהם להזכיר את השם לבטלה על לא דבר

אוי לנו מיום הדין

כי יאמרו אלינו

מעולם לא זכרת שם בנך ותלמידך בלי צורך

אדם יגיע לעולם האמת, יגיד לו תגיד את השם של התלמיד שלך, של הבן שלך הזכרת תמיד כל הזמן ללא צורך?

אז איך הזכרת את שם השם כל הזמן ללא צורך?

איך לא ירדת מלהזכיר שם שמיים לבטלה?

הלא ידעת מה כתוב בתורה בעשרת הדיברות?

לא תישא את שם אדוני אלוהיך לשווא.

לא אמר לא תישבע.

זה כבר נזכר במקום אחר.

אלא אמר בעשרת הדיברות לא תישא.

לא תזכיר שם שמיים לבטלה.

בעוד בכל המצוות כולם לא כתוב לא ינקה

את אשר יישא את שמו לשווא. זה נאמר רק פה.

מי שנושא שם שמיים, השם לא ינקה לו.

וכמו שאמרו ריבונותינו זיכרונם לברכה,

נמצא שאפילו יראת העונש

אין לנו בה אפילו חלק

כלל ועיקר.

ואם כן, איך נאמר? חכמים אנחנו ביראת השם על פנינו.

הרי לנו ראיה כי בעוונותינו רבים אין לנו לא מיני ולא מקצתנו.

ומכל שכן, אלה שנשבעים לשקר

כמו שמורגלים כמה בני אדם כשיש הפרש בדבריהם

בין אדם לחברו,

אפילו על דבר קל, קופצים בשבועה ואומרים

ביני ובין קוני לא כאן הדבר.

מזכירים שם שמיים.

יש כאלה אומרים את זה בלשון לעז

או בערבית ואללה

או לשאר לשונות.

אוי לנו ואוי לאוזניים שכך שומעות.

ואמרו ריבותינו זיכרונם וברכה,

כל המוציא מפיו שם שמיים לבטלה,

תקשיבו טוב,

גמרא בנדר רמזן,

כל המוציא מפיו שם שמיים לבטלה,

השומע חייב לנדותו.

ואם לא נדהו, הוא בעצמו בנידוי.

אוי לנו,

אהה עלינו.

כי חס ושלום אנו כמנודים למקום

ואפילו אם אין אנו מזכירים

על שומענו מפי אחרים אנחנו חייבים, שאין אנחנו מוחים.

ומאחר שכן הוא,

איך יש לנו פה להשיב ומצח להרים ראש?

להתרעם ולומר מדוע אנחנו צועקים

ואין אנחנו נענים

ולמה אין תפילתנו נשמעת?

כי כך היא המידה.

וכבר העריכו כל חכמי המוסר.

חוץ ממה שאמרו ריבותינו, זכרון לברכה, חכמי התלמוד

על עונש וחומר עוון זה, כי הוא עוון פלילי.

וכדי הוא עוון זה, תקשיבו טוב,

לגרום

כל מיני ייסורים ופורענויות לעולם.

לא רק לאדם הפרטי.

לולא שהקדוש ברוך הוא משגיח עלינו

בעין חמלתו,

ואינו דן אותנו כפי מעשינו,

כי על כן ראוי לנו

לבכות ולהתאבל על זה ולהתעצב שאנחנו מורגלים בזה כבר שנים רבות.

וכדי לבטל את ההרגל הזה,

ראוי שיקבל אדם על עצמו קבלה גמורה בלי שינוי כלל,

שכל פעם

שהוא יוציא שם שמיים מפיו לבטלה,

לתת קנס,

סכום כסף לעניי העיר.

שיעור,

אבל כמה ליתן כסף, שיעור שירגיש צער בכל פעם שיוציא מכיסו,

ליתן את הקנס.

כמו אחת שאמרתי לו, כל פעם אתה הולך

שלומפר עם החולצה בחוץ.

נמאס לי לעיר לו, זה לא עזר. אמרתי לו, קנס עשרה שקנים.

אז יום אחד הוא שם,

אחרי זה שלושה ימים, הוא היה בסדר.

היום עוד פעם,

החולצה בחוץ, עוד עשרה שקנים.

אני מאמין שזה לאט לאט השתפר.

אז זאת אומרת,

צריך אדם לקנוס את עצמו,

כי על ידי זה מוכרח לבטל ההרגל

כדי שלא ליתן את הקנס.

בעל הכל צריך יראת שמיים.

שאם אין יראת שמיים,

אז פעם או פעמיים הוא יהיה מודה בקנס,

ואחר כך חוזר בו ואומר, תשמע, לא,

אי אפשר לתקן את עצמו אפילו בקנס,

אז מה, תועלת שאני יוציא ממון, זה לא מתקן אותי,

אז זה יעזוב אותך.

ואינו משים בדעתו השקרן הזה,

כי הבא לטהר,

מסייעין אותו,

אבל בלבד שיבוא לטהר מלב שלם.

אז סימן ראשון אמרנו, שלא מזכירים שם שמיים לבטלה, חלילה, לא אומרים שבועה, לא על אמת, ודאי שלא על שקר.

אנשים קדושים,

הם רק מזכירים את שם השם,

חיל ורעדה, אוחזים אותם, וכו' וכו'. זה הקדושים.

דעום מה הטעמך.

דבר שני, הסימן השני,

למה

השם רוצה שיראו אותו קדושיו?

סימן שני, הירא את השם יראה פנימית,

הוא בורח מן העבירה מצד שהוא ירא השם.

ואפילו שהוא בחדרי-חדרים,

הוא יודע שמלוא כל הארץ כבודו ועיניו משוטטות בכל הארץ.

ותמיד ירא וחרד,

פן חס ושלום יקראנו אסון

בעצת יצרו הרע.

תמיד הוא ירא וחרד,

פן חס ושלום יקראנו אסון בעצת יצרו הרע.

זה סימן מובהק ליראת השם,

שהוא בורח מן העבירה,

וגם בחדרי-חדרים,

הוא יודע שמלוא כל הארץ כבודו ועיניו משוטטות בכל הארץ,

ותמיד הוא ירא וחרד שחס ושלום לא יקרה לו אסון בעצת עצר.

זה סימן מובהק ליראת השם.

זה עצמו מצינו

אצל יוסף הצדיק,

עם אשת פוטיפר,

כי היא הסיתה אותו בדבריה יום-יום.

ומה הוא השיב לה?

ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת

וחטאתי לאלוהים.

נמצא שהוא ידע, יוסף,

שהשגחת השם התברך בתחתונים,

בעיניו על דרכי איש,

ובזה לא שמע לכל יצרו מיראת יוצרו.

אבל הוא בחדרי-החדרים, כאילו, אין אף אחד, הוא והיא לבד.

יש מי שמסתכל,

ומצינו בריבותינו, זיכרונו לך, שאמרו בקידוש ינד אלף, כל העובר עבירה בסתר,

כאילו דוחק רגלי השכינה

בטעם,

כי מה שחוטא

זה שהוא אומר שהקדוש ברוך הוא לא משגיח בתחתונים,

והוא סובר

השמיים שמיים לאדוני,

בארץ נתן לבני אדם.

ולפי האמת,

להשם הארץ ומלואה.

אז כשהוא אומר ככה, שמיים שמיים לאדוני, כאילו למעלה, הוא לא מסתכל בתחתונים.

בארץ נתן לבני אדם.

אבל הקדוש ברוך הוא,

ולא כל הארץ כבודו.

וכן אמר הנביא ישעיה,

ס״ו,

כה אמר אדוני, השמיים כסאי בארץ, אדום רגליי.

כביכול הקדוש ברוך הוא, כל השמיים זה כסא,

וכביכול רגליו

בארץ.

ומזה נראה,

כי הוא יתברך משגיע בתחתונים,

ואם כן זה עובר עבירה בסתר,

כאילו דוחק רגלי השם, רגלי השכינה.

אוי לנו,

אנה נוליך חרפתנו.

כי אנו בעוונותינו

וברוב פשענו

גרמנו לסילוק השכינה,

ובפשענו שולחה עימנו,

אחר שהוא בחר בנו,

ולקח אותנו להיות לו לעם סגולה.

והוא שאל מאיתנו, ועשו לי מקדש,

ושכנתי בתוכם.

זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא אומר, בוא, פתח את הלב שלך,

אני אשרי שכינתי.

בפנים.

אם אחד מהמשרתים של המלך

ישאל מאדם אחד שהוא רוצה לדור עמו בביתו,

לא ישקוט האיש ולא ינוח לבקש אופנים לעשות לו נחת רוח,

כדי שיתמין דירתו עמו,

מפני שיש לו כבוד גדול על ידי זה שמשרת המלך נמצא בביתו.

ואם זה מלך בעצמו,

יא באביי.

ואם זהו מפני בשר ודם טיפס רוחה מה נדבר ומה נצטדק

על כבודו יתברך ששוכן איתנו אפילו בזמן הגלות.

כמה היה ראוי והגון

לא ליתן שינה לעינינו ותנומה לעפעפינו

לבקש אופנים והמצאות

איך להוסיף אהבתו וחיבתו עימנו כדי שלא יסור מעלינו.

מי מתבונן על דברים כאלה?

ולא כן אנחנו עושים.

כי במעשינו המכוערים דחינו אותו מעלינו.

אוי לנו מיום הדין

ומן נענה ומן נאמר.

כי אחר שדחינו את השכינה מעלינו

פגעו בנו כמה מקרים רעים,

יסורים מיניים ממינים שונים.

היינו חרפה לשכנינו,

לעג בקלס לסביבותינו.

כי עד עתה היו רואים כי השכינה עימנו,

והיו ירעים וזעים ונבהלים מפנינו

על דרך וראו כל עמי הארץ,

כי שם אדוני נקרא עליך,

נהרעו ממך.

אז מה קרה שכולם?

יורים טילים עלינו,

מחפשים להורגנו, פיגועים.

מה קרה?

מה קרה? העולם שונא אותנו ככה. מה קרה?

פעם זה היה טיפול עליהם ממטה ופחד, בגדול זרועך.

מה קרה?

אפילו שהם לא רואים שהשכינה עזבה אותנו בחוש,

אבל המזל שלהם אומר להם, בהרגש,

בעוונותינו הרבים, הם מרגישים

שהשכינה רחקה מעלינו,

והם מצאו מקום לפגוע בנו, כאוות נפשם,

ואין מונע אותם מלמלות תאוותם. הנה, חמאס מאיים.

אם תוך כמה זמן לא נמצא להם איזה סידור, מה שהם רוצים,

הם יתחילו להפציץ מחדש.

בלונים שלהם עם חומר נפץ הגיעו ללוד,

אתמול-שלשום.

ואנחנו בעוונותינו,

תחמר ראות עינינו,

ואנחנו, תקשיבו טוב,

מבקשים אופנים והמצאות

להינצל מהם ומעצתם.

חושבים בצהל איך לעשות,

חושבים תוכניות, מה יקרה אם ככה וככה וככה, מחפשים עצות

כדי להינצל

מהם ומעצתם.

בכל אשר נראה בעינינו שהוא תיקון בהצלה.

משם יוצא לנו עוד רעה חולה.

היה טילים,

אחר כך חפיפונים, אחר כך בלונים.

כל פעם,

כל פעם שאתה מחפש עצה כאילו למגר אותם ולא לתת להם שום אפשרות,

הם ממציאים עוד רעות חולות נוספות,

וכאלה שכאילו אתה לא יכול לירות בהם.

מה, אתה טירה באחד ששולח חפיפון?

מה זה טנק?

מה זה מטוס?

זה בן אדם עם עפיפון.

וכהנה וכהנה צרות סבבונו,

וכולנו תלינו אותם במקרה,

ולא נתנו אל ליבנו, כי כל אלה גרמו העוונות שלנו.

סילוק השכינה וההשגחה מעלינו,

זה מה שגרם ופעל כל זאת,

כמו בקורונה.

הסרת ההשגחה

במסירת האנשים,

ביד הנגיף.

נו, וביגלות אלינו כל זה,

כבר נגלה לנו שזה מסיבת הרחקת השכינה מעלינו.

באיזה פנים נעמוד לפניו לומר,

שובה אדוני את שביתנו,

בהשב שכינתך לתוכנו.

בוודאי יאמר לנו הקדוש ברוך הוא כאשר אמר, יפתח

אל זקני גלעד.

הלא אתם שנאתם אותי ותגרשוני מבית אבי,

ומדוע באתם אליי עתה כאשר צר לכם?

בוא תעזור לנו, תילחם בשבילנו, אתה גיבור, כל הכבוד, בוא תציל אותנו.

אמר, מה קרה? אתם שנאתם אותי,

אתם שילחתם אותי,

זרקתם אותי,

דיברתם עליי,

פתאום צר לכם, באתם אליי?

ככה ישיב לנו הקדוש ברוך הוא, מה קרה? אתם באים אליי?

השיבה שביתנו וזה, מה קרה?

ועל זה אנחנו אומרים בעצמנו בתחנונים.

מה אמרנו?

שוטטנו בארבע פינות,

טירופה לא מצאנו.

שבנו אליך בבושת פנינו

לשחרך אל

בעת צרותינו.

מישהו מבין בכלל מה הוא אומר?

לא מבינים.

לא מבינים.

שוטטנו בארבע פינות,

טירופה לא מצאנו.

שבנו אליך

בבושת פנינו

לשחרך אל בעת צרותינו.

זו לא תחינה.

זה וידוי.

אנחנו מתוודים

שאנחנו עשינו הרעה בעיני השם יתברך.

וכשבאה אלינו צרה וצוקה,

מה היינו צריכים לעשות?

לפשפש בעוונותינו.

שאם בדבר כתוב

במסכת תענית,

צריכים לחזור בתשובה ולתקוע בחצוצרות

ולעשות צומות וכולי,

אם לא, זו מידת אכזריות.

ובבוא אלינו צרה וצוקה

היה לנו לפשפש במעשינו.

לא להפעיל מוזיקה

מבין המצרים

ולהכיר בעצמנו כי עוונותינו היטו אלה.

אבל אנחנו לא עשינו כך.

כי אם הלכנו אחרי ההבד

לבקש אופנים והמצאות,

להינצל

מן הרעה באה עלינו

עושים מסכות,

שטוף ידיים, 20 שניות,

כל מיני דברים ותרגילים,

תרגילי בריאות, משרד הבריאות.

וכראותנו שכל ההמצאות שעשינו לא הועיל לנו,

אז נותנים לב לצעוק אל השם אלוהינו.

נמצא שעשינו שתי רעות

אחרי שחטאנו.

אחת,

היה ראוי שתכף שחטאנו

לשוב בתשובה לפני שתבוא הרעה,

כדי שלא תהיה תשובה בגלל הרעה.

ואנחנו לא עשינו כן.

רק המתנו עד שבאה עלינו רעה.

ואז גם אם עושים תשובה,

זה רק תשובה מהירה מהפחד של המחלות, של הצרות, של הייסורים, של המלחמות.

דבר שני,

כי אפילו זה,

גם התשובה לא נתעוררנו תכף כשבאה עלינו הרעה,

אלא רק אחרי שביקשנו אופנים אחד ותשע,

כל מיני רעיונות.

לעשות סגר, לא לעשות סגר, לעשות זה, לפתוח לעסקים, למנוע אנשים, להגביל אותם.

כל מיני עצות.

ואחר כך, בריאותינו שלא מועילים כל תקנותינו.

מתעוררים לדעת על מי הייתה הרעה הזאת.

עכשיו נבין מה אנחנו אומרים.

שוטטנו

בארבע פינות.

רוצה לומר, כשבאה אלינו הרעה,

לא באנו ישר לקדוש ברוך הוא לבקש מחילה וסליחה וכפרה.

קודם שוטטנו בארבע פינות

לראות אם אנחנו יכולים למצוא איזה תרופה בלי לחזור בתשובה.

אולי יש איזה פטנטים שלא צריך תשובה.

ורק אז שבנו אליך.

במקום שהיה לנו להתעורר, טרם יבוא עלינו הרעה.

אנחנו לא עשינו כן.

אלא שבנו אליך, מתי? בבושת פנינו כבר.

ואז לשחרך אל בעת צרותינו,

לא קודם.

אז מה אמרנו שהיה צריך להגיד לקדוש ברוך הוא? תעוף מפה.

חסוף.

אף על פי כן חסידי השם כי לא תמנו כי לא חלו רחמיו.

פותח יד לקבל שווים

בכל אופן שיהיה.

ועונה לנו בעת צרותינו יתברך שמו לעד.

הסימן השלישי למה יראת השם של הקדושים

היא המקובלת והרצויה.

הירא את השם באמת

אינו משגיח בגופו לענג אותו במעדנים.

ומה שהוא אוכל ושותה

זה פת וקטניות ומים במסורה לקיום הגוף, לעבודת השם.

כי הוא יודע שהגוף הוא עבד לנשמה.

בכל מגמת נפשו

לענג את הנשמה.

כך דרך העולם.

את המותרות שמותיר האדון

מהמאכל והמשתה, אדם אכל הוא אדון, יש לו סעודה,

כל מה שנותר על השולחן, אוכל העבד.

האם ייתכן

שהעבד ייקח לחלקו את הבשר השמן והיין הישן וייתן לאדון את העצמות והגידים?

ודאי כי בן מוות איש שעושה כך.

והעושה זה לענות את גופו

ולענג את נשמתו?

זה אות ומופת על יראת השם אשר בקרבו,

כי הוא עושה עיקר-עיקר, וטפל-טפל.

הגוף זה רק תחזוקה,

בשביל שהנשמה תוכל לשכון שם.

זה הכול.

זה לא האדון.

זה העבד.

אז את מי צריך לענג? את הנשמה, את האדון.

דינה אנחנו רואים,

כי לנו אין מנוחה בין ביום בין בלילה.

על המחיה ועל הכלכלה ועל רדיפת המותרות לאינסוף,

בין באכילה, בין בשתייה, בין במלבושים.

ובעוונותינו הרבים זוהי מקרעה

שנתננו בידי יצרנו הרע, באמור אלינו כל היום.

למה תיגרע מפלוני שמאכלו בריאה ומשתהו יין הישן המשומר בענויו ולבושו בגדי מלך, בגדי משי ורקמה?

איפה אתה? תראה, אתה בטלן.

אדרבא,

לך נאה לך יהיה כל טוב שבעולם.

ואם הוא תלמיד חכם ולא ירא השם מקדושיו,

מה אומר לו יצרנה?

שמע, רבי יוחנן נווה קרא למאנה מכבדות.

רבי יוחנן היה אומר שהבגדים מכבדים את האדם,

אז אתה צריך חליפה ורסאצ'ה.

ואם אין לך יכולת

לקנות

מפני שזה יקר,

בוא עמי ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב.

יוחץ לו יצר רע, בוא.

בוא אני אקח אותך עכשיו, אני אפתח לך עסק,

משא ומתן, להרוויח ממון רב.

רב למלות את אהבתך.

ואחר כך מפתה אותו, אחרי שפתח לו את העסק,

לגנוב את דעת הבריות.

ולרמות את חברו.

ועבירה גוררת עבירה.

שאחר כך הוא גם נשבע לשווא ולשקר.

ואחר כך לגנוב ולגזול כבר ביד רמה.

כל זה מגרם

רדיפת המותרות.

והכל לענג את הגוף הנגוף

בעשר אצבעותיו.

והנשמה,

מסכנה, ענייה, סוערה,

יושבת בקרן זווית,

ואין משגיח אליה לתת לה אפילו את מה שנותר ממחל הגוף.

והיא מתאבלת.

כי תחת היותה בהיכל מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא,

מלחם אביה תאכל,

יושבת ומתעדנת מזיו השכינה,

והנה בעתה.

רעבה לה לחם,

צמאה למים.

ובהיות כי היא נותנת חיים לגוף,

מי היא נותנת לו כוח לעשות חיל? כי בלעדה לא ירים איש את ידו ואת רגלו ומת.

ובמקום שהיה לו לאדם להחזיק לה טובה ולגדלה ולנשאה את הנשמה ולהיות כפוף תחתיה ולתת לה שאלתה ולעשות בקשתה

ולהשביע אותה במיני מעדנים וממתקים מן התורה ומצוות ומחסים טובים.

בעוונותינו רבים הוא משביע אותם ערורים

ומשביע אותה להם שעורים, שנהיה לו שערות ובעיות,

והשקע אותם מהמרים המעוררים,

מעוונות ופשעים.

אוי לאדם

שהוא כפוי טובה.

אוי לאדם שמשלם רעה תחת טובה.

וידוע כי כל עוון וכל חטאת אינו בא אלא על ידי אכילה ושתייה.

שכן כתוב

בשמות ל״ב ויאכלו וישתו ויקומו לצחק

וכן לא נמכר יוסף אלא על ידי אכילה ושתייה.

וישבו לאכול לחם

ועל כן הזכירה תורה

פן תאכל ושבעת ורם לבבך ושכחת.

ובהיות כי האדם נשמר

מהרבות באכילה ושתייה,

כי אם דווקא משהו אחר לקיום גופו לעבודת בוראו,

זה ההוראה והעדות שיש בו יראת השם.

מי שהולך אחר תאוות גופו לענגו בכל מיני מעדנים

ואכל ושבע ודשן,

זהו מסתרא אחרא,

כמו שאמרו בזוהר הקדוש.

אם כן,

מה לו לאדם להרבות בשר

שיהיה מאכל לרימה ותולעה?

לגרום לעצמו צער אחרי הפטירה בקבר להיות מאכל ועידון לתולעים.

זה יבוא וישכנו מנשיכות פיהו.

תולעים יבואו ויעלו עליו,

יתחילו לנשוך אותו ולאכול אותו ולכרסם אותו.

וזה מוצץ את דמו עד בלתי השאיר לו שריד.

וזה ייקח לו מהעצמות היבשות,

עושה להם משכן שמה,

יטע אהולה אפדנו.

הנמלים בתולעים

יעשו מבין העצמות שלו, ייכנסו לו שמה ויעשו להם שמה אוהל של ארמון,

אפדנו זה ארמון.

אוי לגוף

שהוא מוכן לכמה מקרים רעים בין בחייו בין לאחר מותו.

ואי ואי

בשומו האדם כל זאת,

כל עצמותיו יאחזה מורעת וחלחלה.

ועל כן הלא טוב לאדם לענות את גופו ולענג את נשמתו,

כי בשלומה

של הנשמה שלום יהיה לנו.

וזה מביאו לידי יראת שמאי.

לא להימשך אחרי תאוות הגוף ופיתוי יצר הרע.

בואו ראה כמה גורם תאוות המחל.

הרי נחש הקדמוני לא מצא לפתות את חווה

והאדם הראשון,

כי אם על ידי אכילה ושתייה.

למאן דאמר זה היה חיטה, למאן דאמר סחטה ענבים.

זה גרם להביא מיטה לכל העולם כולו בעוונות הרבים,

אכילה אחת.

ועוד ידו נטויה בדורותינו אלה,

כי כמה קלקולים יוצאים מסעודות הרשות,

אשר בהם רגילים

כמה מהמון העם,

אף על פי שלא חודש

ולא שבת,

וקובעים עצמם לצבות בטן משור אבוס ויין חמר.

בהוליווד אוכלים בני אדם, תינוקות אוכלים תינוקות.

בהוליווד.

ומי ייתן בעיה?

כי אחרי האוכלם

ייתנו לב לומר,

נגיד אכלו כבר,

ייתנו לומר

דברי תורה או דברי מוסר,

לתת חלק לקדוש ברוך הוא, זה השולחן אשר לפני ה'.

ושלא יאמר עליהם שאכלו מזבחי מתים,

מזבחים שמוקרבים לפני עבודה זרה.

אלא אדרבה, שולחנם לפניהם לפח,

כי המשתה הזה לא נעשה,

אלא כי ראה אחת בחברו איזה סחורה נעה,

ויש בידו איזה סחורה רעה.

בשביל להפיל אותו, איך קוראים לזה היום?

קוראים לזה פגישות עסקים.

מה עושים בפגישות עסקים? הולכים למסעדה.

אז כשאתה, הוא מנפח אותך באכילה ומזמין לך הרבה דברים,

הוא יכול לסובב אותך ככה טוב-טוב.

ואיך עושים את זה? הנה הוא מגלה לנו

פגישות עסקים.

כי המשתה הזה לא נעשה אלא כי ראה אחת בחברו איזה סחורה נעה,

והוא, יש בידו סחורה רעה.

על ידי המשתה הזה גונב דעתו של חברו,

בהיותו משבח את סחורתו,

וגם כן מביא חברים רשעים שמודים לדבריו,

ואחר כך כמתלהלה עורז עיקים, ומגנים את הסחורה של חברו, אבל הסחורה שלך זה לא סוג טוב, זה לא...

עד שאותו עני נופל ברשתם,

ואז הוא מתפתה ומבקש לקחת את הסחורה של חברו מפני השבח שהוא שמע,

ולתת את הסחורה שלו מפני שהוא שמע כמה היא רעה.

הוא מבסוד כאילו שהוא עושה עסקה טובה.

ואז לא, מה פתאום, אינו מתרצה חברו.

הוא אומר לו, לא, לא, לא, לא, חביבי, לא, צריך לשלם ממון רעב.

כאשר ישיתו עליו רעיו ומיודעיו, אומרים, בואנה, אתה רוצה לקחת ממנו סחורה כזאת בכזה סכום?

מה אתה עושה צחוק? זה צריך לשלם.

ואז מחליפים את הסחורות כדרך הסוחרים.

הרמאי יוצא שמח מבית המשתה, היה שווה פגישת עסקים.

פי מלא סחוק, על שיצא מידו לעשות רמאות גדול כזה.

באותו העני, בגיעה סחורת חברו לידו,

והוא מגלה מה נתנו לו,

מתמלא עברה וזעם וצרה,

ומרים קולו בהיללה,

ואומרו, באי לחסרון כיס, אכלתי אותה.

הן אלה קצות דרכיהם של אלה שאוכלים למעדנים במסעדות או בפגישות עסקים,

אוחזים מעשי ערב רב,

שנאמר בהם, ויאכלו וישתו ויקומו לצחק.

הכל זה מתחיל בסעודות.

ובמקום

אשר ייאות לנו עדת ישראל, תקשיבו טוב,

להתאבל על חורבן בית מקדשנו,

ולאכול לחמנו

מפולש באפר,

על שאנו חסרים מכל טוב.

הרי כל הנביאים הבטיחו לנו את הטובות הכי גדולות שאי אפשר לשער אפילו.

ואנחנו מוותרים על זה בשביל סעודה שאנחנו עושים כזאת וכזאת, ומסתפקים.

ואפילו אם נשב לאכול ולשתות,

באיזה סעודת מצווה?

דווקא צריכים ללבוש חרדה ויראה,

כי ביום הזה של סעודת מצווה,

השולחן דומה למזבח,

לכפר חטות האדם,

כמו שאמרו ריבותינו זכרונו לברכה בברכות נה,

וגם לומר דברי תורה ודברי מוסר,

כדי שיהיה נחשב כאילו אכלו משולחנו של המקום,

שנאמר וידבר אליי,

זה השולחן אשר לפני אדוני.

אם אתה מדבר אליי,

זה נקרא השולחן שלפני אדוני. זה כמו הקרבת קורבנות, זה מכפר.

שולחנו של אדם מכפר עליו.

נו,

אז אחרי שהבנו למה יראו השם קדושיו,

כי אין מחסור ליראיו,

והבנו במה אלה הקדושים

שונים מאחרים ביראת שמיים,

אז עכשיו נשאר לנו רק לומר את מה שאמר רבי יצחק פרחי,

הקדוש ברוך הוא ישימנו,

ישים חלקנו,

אם יראה אדוני וחושבי שמו,

נזכה ללמוד

וללמד

לשמור ולעשות ולקיים את כל מצוותיו כל הימים,

כן יהי רצון,

אמן.