כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום לרפואת גלעד לוי בן שמעון ונעימה,

שהשם יסיר ממנו את המחלה הידועה

בזכות נציב יום וזיכוי הרבים,

ותהיה לו רפואה שלמה מהרה בתוך שאר חולי עמו ישראל.

אמן, אמן ואמן.

כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים,

ושאינה לשם שמיים אין סופה להתקיים.

איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמיים זו מחלוקת הלל ושמיים,

ושאינה לשם שמיים זו מחלוקת קורח וכל עדתו.

הברטנורה אומר

כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים,

כלומר, שאנשי המחלוקת ההיא מתקיימים

ואינם עובדים

כמחלוקת הלל ושמאי, שלא עבדו לא תלמידי בית שמאי ולא תלמידי בית הלל.

זאת אומרת, המחלוקת לשם שמאי מקיימת את החולקים ביניהם,

והם לא יעבדו במחלוקת.

אבל כורח ועדתו עבדו,

כי המחלוקת לא הייתה לשם שמיים.

אומר הברטנורה ואני שמעתי, פירוש,

סופה.

מה זה סופה?

כל מחלוקת שהיא לשם שמיים, סופה. מה זה סופה?

סופה זה תכליתה המבוקש מעניינה.

זאת אומרת,

האם התכלית המבוקש מהעניין של המחלוקת

יתקיים או לא יתקיים?

במחלוקת שהיא לשם שמיים,

התכלית והסוף

המבוקש מאותה מחלוקת

זה להשיג את האמת.

וזה מתקיים.

כמו שאמרו מתוך הוויכוח,

תתברר האמת.

וכמו שנתבאר במחלוקת של הלל ושמאי,

שהתברר שהלכה כבד הלל.

ומחלוקת שאינה לשם שמיים,

התכלית הנרצה בה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח.

זה התכלית המבוקש מעניינה.

וזה הסוף שלה, אינו מתקיים.

כמו שמצאנו במחלוקת קורח ועדתו,

שתכלית וסוף כוונתם הייתה בקשת הכבוד והשררה,

והם היו להפך, ולא התקיימו ונבלעו באדמה.

כל מחלוקת שהיא לשם שמיים, סופה להתקיים.

תכלית המחלוקת מתקיימת.

מחלוקת לשם שמיים,

מחלוקת שכוונת האנשים החולקים בה לשם שמיים.

מחלוקת זו מבאר

רבנו עובדיה מברטנורה, שסופה להתקיים.

היינו שהכוונה והתכלית

של אותה מחלוקת

שהיא השגת האמת, מתקיימת.

הטעם לדבר מבואר במגן אבות,

כי אינם מתכוונים לסתור דברי חבריהם.

אין הכוונה ניצוח ומחלוקת, לחלוק, העיקר להגיד הפוך מהשני,

אלא לדעת את האמת.

כל המחלוקת היא לברר את האמת.

והקב' ברוך הוא מסכים על ידם שהתקיימו הדברים,

ולכן לומדים עד היום

את המחלוקת

של בית שמאי ובית הלל.

לומדים גם את החולקים שבסוף לא נפסק מותם.

עוד פירוש,

האנשים החולקיים מתקיימים.

במה? במחלוקת

שסופה להתקיים.

עוד ביאור מבאר הברטנורה,

אנשי המחלוקת האם מתקיימים ואינם עובדים,

כמו המחלוקת של הלל ושמאי שהתקיימו,

לעומת כרח שעבדו.

בעל מלאכת שלמה מביא

את הביאור הזה,

אבל דוחה אותו.

הוא אומר, כי אין הלשון מתיישב לפי זה,

שהרי התנא אומר, סופה להתקיים.

זאת אומרת, זה חוזר ללשון סופה על המחלוקת, ולא סופם

של האנשים.

משמע שזה הולך על המחלוקת עצמה ולא על בעלי המחלוקת.

ועוד הוא אומר,

לפי זה לכאורה משמע

כי התנא בא להשמיע במחלוקת שמאי והלל, שסופה להתקיים,

כאילו ששמאי לא מת.

אפילו שאין הלכה כמותו,

כיוון שהמחלוקת הייתה לשם שמיים.

ושואל המלאכת שלמה, ואינו מובן מדוע ימות חלילה, וכי מה עשה?

מה הוא עשה?

מחלוקת לשם שמיים,

אמרנו שסופה לפי הברטנורה, אחד הפירושים שלו,

שאנשים שבמחלוקת לא ימותו. שואל המלאכת שלמה, ולמה ימותו?

למה שימותו? מה הוא עשה?

מה, הוא חלק על משה רבנו? הוא כפר? מה הוא עשה?

אז לכן הוא דוחה

את הפירוש של הרם עובדיה מברטנורה

בחלק הזה.

דברי המחלוקת

קיימים לעולם.

הרי לירמה,

המובא במדרש שמואל כתב,

כי סופה להתקיים הכוונה שאפילו לאחר שיפסיקו החולקים לחלוק זה עם זה,

עתידה המחלוקת להתקיים.

שהרי אפילו לאחר מותם

של שמיים והלל,

כל חכמי ישראל אחריהם נושאים ונותנים במחלוקתם.

אז זה נקרא שסופה להתקיים. המחלוקת נשארת ודנים בה כל הזמן.

בעל לחם שמיים מוסיף,

כי מחלוקת לשם שמיים אינה בטלה לעולם.

אפילו בישיבה של מעלה חולקים במחלוקת הזו.

יש צדדים לכאן ויש צדדים לכאן.

נמצא כי לעולם

אין סוף וקץ למחלוקת

שהיא לשם שמיים.

לעומת זאת, מחלוקת שאינה לשם שמיים,

אלא להנעת הגוף,

אין סופה להתקיים.

היינו, יהיה סוף וקץ למחלוקת הזו,

ובשעה שיפסיקו החולקים להחזיק במחלוקת הזו,

לא יימצא עוד מי שיחזיק בה.

לעתיד לבוא,

ההלכה כבית שמאי.

החידה מביא

שהוא שמע מהמקובלים,

לא בדורנו, כן?

כי לעתיד לבוא,

ההלכה תהיה כבית שמאי,

וזאת כוונת התנא כשהוא אומר, סופה להתקיים.

בסוף תתקיים הסברה של בית שמאי,

כי אלו ואלו דברי אלוהים חיים.

אז המחלוקת

על שני צדדיה סופה להתקיים כשהיא לשם שמיים.

כרגע זה בית הלל, הלכה כבית הלל,

לעתיד לבוא כבית שמאי.

אז סופה של המחלוקת להתקיים על ידי שני הצדדים החולקים.

יתרה מזו,

אף במקום שגם לעתיד לבוא

לא תהיה ההלכה כדעת החולקים,

מכל מקום החולקים לשם שמיים יש להם חשיבות

כמו אלה שההלכה כמותם.

זאת אומרת, גם אם יהיה מקום

בעתיד לבוא,

בהלכה לא תהיה כדעת החולקים,

אבל חשיבותם

תהיה כמו אלה שההלכה כמותם.

ראיה לכך,

מביא הכנסת ישראל מהפסוק

אז נדברו יראי ה' אי של רעהו,

אז נדברו

אי של רעהו.

ויכתב ספר זיכרון לפניו לירא ה' ולחושבי שמו.

צריך להבין,

אחר שאומר הכתוב נדברו,

כלול בזה שדיברו אחד עם השני.

אם כן, מה מוסיף הפסוק

שאומר אי של רעהו?

מה צריך?

אז נדברו יראי ה'

ויכתב ספר לפניו, וישמע ה' ויכתב ספר לפניו. למה צריך להגיד אי של רעהו? אם נדברו, אז מי נדברו? ודאי שאחד אל רעהו.

למה צריך לכתוב גם את המילים הנוספות?

לכאורה, כפילות מיותרת.

אלא הפסוק בא להשמיענו,

כי אם שני תנאים חולקים,

והדין עם אחד מהם,

מכל מקום חשובה לפניו יתברך, גם הדעה של השני,

וגם היא נכתבת בספר זיכרון לפני ה'.

זאת אומרת, אי של רעהו, שניהם נכתבים, גם האיש וגם רעהו.

מי שהיה הלכה כמותו, ומי שרעהו.

ועל כן מוסיף הכתוב, אי של רעהו ללמד,

כי שני החולקים נכתבים בספר

לפני ה',

שהוא ספר יראה

ה' וחושבי שמו. שניהם נקראים

יראה ה',

שניהם נקראים חושבי שמו, כי זה לשם שמיים, מחלוקת לשם שמיים.

וזה לשון רבים, לכן שניהם נכתבים לזיכרון.

מוסיף הכנסת ישראל ואומר, כי זו מדרגה גדולה ויקרת ערך,

שיזכה האדם

קרוץ מחומר,

כי אף שאין הלכה כמותו,

מכל מקום יהיו דבריו חביבין לפניו יתברך, שייכתבו בספר זיכרון לתמיד לפני ה'.

זאת אומרת, אחד,

שאפילו לא נפסק כמותו.

הוא חשוב אצל הקדוש ברוך הוא להיכתב בספר עם זה שנפסקה הלכה כמותו,

כיוון ששניהם מכוונים לשם שמיים,

שניהם נכתבים, שניהם יראה ה', שניהם חושבי שמו.

ועכשיו צצה שאלה,

איך ייתכן ששני צדדי המחלוקת יתקיימו?

המאירי שואל,

יש לתמוה, איך אפשר לומר על מחלוקת שתתקיים?

והרי כאשר יש מחלוקת בין שני צדדים,

בסופו של דבר אחד צודק

והשני לא צודק לכאורה.

ואילו המילה מחלוקת

כוללת לכאורה את שני הצדדים.

אז כיצד ייתכן

ששניהם צודקים?

זאת אומרת,

זה חלוק על זה וזה חלוק על זה. זה לא מסכים עם זה וזה לא מסכים עם זה.

ואחד צודק

או שניים צודקים. איך ייתכן ששניים צודקים אם חולקים? זה סותר את זה וזה סותר את זה.

לכן מבאר המאירי כי המילה מחלוקת

מתייחסת רק לצד אחד.

היינו, כאשר אחד אומר את דעתו

וקובע כי כך ראוי לנהוג,

אין עדיין מחלוקת.

רק כאשר השני

בא להשיב עליו בטענה

שאין ראוי לעשות כדברי הראשון, אלא צריך לעשות ההפך,

זה מחלוקת.

נמצא

כי אין המחלוקת כוללת שני צדדים,

אלא רק את השני שהוא בא להשיב ולחלוק על הראשון,

שהוא חולק עליו.

על כן אומר התנא שאם השני חולק,

אבל לא בדרך של קנטור ונצחנות,

אלא לשם שמיים להודיע את האמת,

אז יתקיימו דבריו.

אבל אם זה בדרך קנטור,

לא יתקיימו דברי השני אלא הראשון.

זאת אומרת, מתי יכול להיות שבמחלוקת

יתקיימו שני הצדדים,

אלו ואלו דברי אלוהים חיים?

מתי שזה לא לקנטור ונצחנות.

אם זה,

להגיד לשם שמיים,

את הדברים,

אז הדברים האלה מקוימים.

אבל על הדעה הזאת

טמא מדרש שמואל.

כיצד יכול התנא לקבוע,

לפי הביאור של המאירי,

כי תמיד יצדק השני?

הרי ייתכן כי גם אם כוונת השני לשם שמיים,

מכל מקום הראשון צדק בדבריו הם העיקר.

בדברי השני, שהם המחלוקת,

אין סופם להתקיים.

חוזרת השאלה שוב למאירי למקומה.

על כן מיישב המדרש שמואל,

תמיהה זו ואומר,

כוונת התנא

היא לעניין השכר בעולם הבא.

היינו במחלוקת לשם שמיים.

כמו מחלוקת בית שמאי ובית הילן,

הייתה כוונתם,

מחלוקת שמאי והילן,

הייתה כוונתם

להוציא הדין

לאמיתו.

הרי בעולם הבא יקבלו שתי הכיתות

שכר שווה.

ואפילו אם לא צדקו בית שמאי בדבריהם,

ואין הלכה כמותם

מכל מקום,

כיוון שמחלוקתם הייתה לשם שמיים, דבריהם חיים וקיימים לקבל שכר עליהם.

לעומתם, כורח ועדתו,

שהם חלקו שלא לשם שמיים,

לא התקיימה המחלוקת וירדו חיים שאולה.

זאת אומרת,

למה יש לנו מחלוקת בית שמאי ובית הילל בכלל?

בגלל שהם לא דקדקו.

התלמידים, בדברי ריבותם,

כשיש תלמידים שלפעמים לא מקשיבים טוב,

אז הוא זוכר רק מה שהוא שמע,

מה שהוא קלט,

מה שהוא הבין, וזהו.

והשני קלט יותר את הכל מעל ומתו, נהיה מחלוקת.

זאת הבעיה.

אופן הכרעת המחלוקת,

התפארת ישראל מבאר.

כאשר כולם משתדלים להגיע למטרה אחת,

והיא ידיעת האמת,

אזי גם אם הם עדיין אינם יודעים מהי האמת,

על ידי חילוקי הדעות שיש ביניהם,

והסברות שיעלו אלו ואלו,

מתבררת ומתלבנת האמת לעיני כולם.

או שמשמיים יסובבו שכולם ידעו לדעה אחת,

ואז יחזקו כולם

את אחת הסברות ויגיעו להכרת האמת.

זה בתנאי שכולם מכוונים להשיג את האמת.

בעניין זה אומר האדמו״ר,

מסאטמר, זיכרונו לברכה,

בעל ויואל מוישה,

כינה תורה קדושה מסרה בידינו כללים חזקים ומוצקים,

שעל פיהם נכריע בין השיטות ונפסוק כדברי מי ההלכה,

וזה כשיתוועדו החכמים יחדיו ויישאו וייתנו בדברים.

מבין כולם תצא שיטת ההלכה מחוורת כסמלה.

על פי הכלל, אחרי רבים לעטות.

אבל,

כלל זה לא שייך,

כי אם בזמן שכל הצדדים הנושאים ונותנים בהלכה,

כוונתם זכה לשם שמיים,

לברר וללבן את ההלכה ולהגיע אל מרכז האמת,

אז ניתן לקבוע הלכה כדעת רבים.

אבל לא כן הדבר,

בזמן שנמצאים ביניהם אנשים

שמושפעים מדעות אחרות המשוחדות,

מפניות ונגיעות שונות,

אזי אינם מצטרפים בדעתם לדעת הרוב,

כי אין דעתם דעת תורה ברורה וטהורה,

שהרי הפנייה שהם משוחדים אליה מטה את דעתם ומשפיעה על שיטתם.

באופן זה בטל הדין

של אחרי רבים לעטות.

זאת אומרת, אין פה אחרי רבים לעטות,

אחרי רבים לעטות זה מתי שכולם מכוונים באמת

על מנת להשיג את האמת.

אבל אם יש כאלה שידוע

שהם משוחדים,

ודאי שהם לא נמנים במניין.

כן, כמו שעושים בחירות לרבנות פה וממנים דיינים והכול,

ברור שאין פה בחירה

שהיא באמת לפי מעלת הנבחר,

אלא משוחדים או מאוימים

או אינטרסים וכו'.

ממילא הם מעמידים רק אשירות.

יש סיפור מדהים מהרב איינשטיין

שפעם אחת לא יכלו להכריע באיזה נושא,

ואומרים שהוא דפק על השולחן ואמר שצריכים לשמוע לדעתו.

למה?

הוא אמר כי אני מעולם

לא קראתי עיתון,

לא החזקתי עיתון וגם לא הצצתי בכותרת של עיתון.

אם יש פה מישהו

שהוא כך עשה,

אז ראוי לשמוע את דעתו.

זאת אומרת, הוא לא היה מוטה ולא משוחד

משום דבר חיצוני חוץ מהתורה הקדושה.

כל-כולו תורה ורק תורה.

עד כדי כך, תארו לכם מה זה נקרא שיכול להיות הטייה

שאם בן אדם שהוא דיין, פוסק והכול,

קורא עיתונים.

לא יאומן כי יסופר. איפה תמצאו את זה בדורנו?

ולפי זה,

דאור המשנה.

כל מחלוקת שהיא לשם שמיים,

סופה להתקיים.

אם החולקים כוונתם רק לשם שמיים,

סופה להתקיים.

אז ידעו בסוף איך לקיים את ההלכה למעשה.

סופה להתקיים. זאת אומרת, תתקיים מזה מחלוקת ההלכה הרצויה.

אולם אם אין כוונתם טהורה לשמיים,

אין סופה להתקיים.

האמת לא תתברר מאותה מחלוקת ולא ידעו

איך לקיים אותה למעשה.

עכשיו לא פלא שכתוב שבדור שלנו לא תימצא הלכה ברורה,

כי מי מתכוון לשם שמיים?

ולכן

התורה והאמת יעשו עדרים-עדרים,

וזה המצב שבו אנחנו נמצאים.

לדברי

הרבי מסטמר,

הוא אומר

שאין דין אחרי רבים להטות

היכן שדעתם של הרבים משוחדת.

ויש ראיה מדברי הגמרא במסכת סנהדרין,

כי בעת שצר סנחריו

על ירושלים,

ביקשו שבנה סופר וסייעתו לכרות ברית עם סנחריו,

ואילו חזקיהו המלך התנגד.

וכיוון שסייעתו של שבנה גדולה יותר מזו של חזקיהו,

חשש חזקיהו

שמא נוטה דעתו של הקדוש ברוך הוא אחר הרוב.

אמר לו הנביא,

לא תאמרון קשר

לכל אשר יאמר העם הזה קשר.

כלומר,

קשר רשעים הוא, וקשר רשעים אינו מן המניין.

מפרש רשי שם

שאין המניין של שבנה מניין להיחשב כרוב.

דהיינו שבמקרה זה אין אומרים אחרי רבים להטות,

כיוון שאין דעת זו הנובעת מפניות ונגיעות שונות

עולה למניין.

קשר רשעים אינו מן המניין. זה מושג שנובע מהפסוק הזה.

אז זאת אומרת, מי שידוע לנו

שהוא משוחד לא מצטרף למניין

כדי לפסוק הלכות.

מה סימן למחלוקת אם היא לשם שמיים?

לכאורה, בכל פעם שאדם נתקל במחלוקת,

עומד הוא נבוך ואינו יודע להחליט

אם המחלוקת היא לשם שמיים או לא.

היערודבה שואל

וכי באמת

מניין לו לאדם לדעת אם מחלוקת זו היא לשם שמיים ואם לאו?

הרי ידוע הוא כי היצר הרוע אומר על כל מחלוקת שהיא לשם שמיים.

לכן נתן נתנה סימן מובהק.

בשעה שיפגשו בעלי המחלוקת

אלו עם אלו,

אם הם יהיו באהבה ורעות,

כמו שהיה אצל הלל ושמאי,

שנהגו חיבה זה בזה,

זו הוכחה כי המחלוקת היא לשם שמיים.

הם היו מתחתנים ביניהם גם.

אבל אם בעלי המחלוקת שונאים זה את זה, כמו שס,

כפי שהיה אצל קורח ועדתו,

כששנאו את משה רבנו עליו השלום,

בוודאי שזו מחלוקת שאינה לשם שמיים.

והכל תלוי בשורש הדברים.

בספר אהבה בתענוגים

לזקנו של אחידה

כתב

כי אהבה במחלוקת

שני הפכים.

אהבה נובעת משלום.

ואילו השורש של המחלוקת נובע משנאה.

מודיעה לנו התנאה

כי כל הדברים הולכים אחרי היסוד שלהם.

אם היסוד לשם שמיים,

אז אפילו המחלוקת שהטבע שלה גורם ביטול הקיים,

מכל מקום סופה להתקיים.

לעומת זאת, האהבה שהטבע שלה גורם קיום,

אם היסוד אינו לשם שמיים,

כי אם האהבה תלויה בדבר,

סופה להתבטל,

כמו שאמר התנאה במשנה הקודמת.

אם כן, הכל הולך

לפי העיקר,

לפי ההתחלה של הדברים.

במחלוקת לכבוד שמיים

אין מקום לשלום.

נקודה תמוהה מביא הרבי מסטמר בשם המפרשים.

מדוע המחלוקת לשם שמיים סופה להתקיים?

הלוא יותר טוב אם היה נעשה שלום ביניהם,

במחלוקת לא הייתה מתקיימת.

מבאר כי אפשר ורמזו לנו כאן

שמחלוקת לשם שמיים

זה כאשר המחלוקת היא עבור כבוד השם יתברך

בתורתו הקדושה

להילחם נגד מארסי הדת.

ומי שדעתו באמת לשם שמיים עבור התורה הקדושה לעולם לא יוכל לעשות שלום עם הרשעים.

כי אין שלום אמר אדוני לרשעים.

וכיוון שאין שלום אמר השם נמצא שהמחלוקת מתקיימת לעולם.

כמו שהסברתי לגבי ש״ס.

המחלוקת שלהם הייתה לשם כיסא,

שלהם, לא לכבוד השם.

הפוך, לכבוד השם היה צריך להרבות

חיילים שיעשו עוד פעולות.

אך אותם האנשים שאין מחלוקתם לשם שמיים,

אלא יש להם איזה פנייה בנגיעה אחרת,

ורק תולים זאת כאילו בכוונתם לחיזוק הדת,

הסוף הוא שהרשעים

משחדים אנשים אלו,

כמו שהלכו לכל כותבי המכתבים, כתבי הפלסתר השונים, ואימו עליהם שלא יקבלו תקציבים,

ושינו מכתבים אפילו שכתבו בשבח מה שאנחנו עושים,

אז הולכים ומשחדים הרשעים האלה את האנשים,

ובטל הדבר, ואין המחלוקת מתקיימת

שאין מוחים עוד עבור כבוד השם יתברך בתורתו הקדושה.

התחלתם ואמרתם שכל המחלוקת היא לשם שמיים,

אבל נגמרה

הצרה של הבחירות,

ומה עכשיו?

אין המחלוקת קיימת.

מה נשאר רק? השנאה. כי אין על מה לחלוק יותר, אין יותר בחירות. לא הולכים יותר לבחירות, אז נגמר.

לא.

אלא השנאה נשארת.

מדבריו אלה עולה גם יישוב לקושייה לצד השני.

מדוע המחלוקת שאינה לשם שמיים אינה מתקיימת?

אדרבה, כיוון שאין המחלוקת לשם שמיים, טוב היה שיחלקו לעולם.

שהרי פיזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם.

כמו שנאמר מסכת סנדרין ע'

אלא כאמור, כשאין המחלוקת עם הרשעים לשם שמיים,

אין סופה להתקיים, כי משתיקים את המחלוקת על ידי שוחד וכדומה.

בעניין המחלוקת אומר בעל החרדים

כי המחזיק במחלוקת, כמובן שלא לשם שמיים, עובר בלאו,

כמו שס.

אך במקום שיש אנשים המתייצבים על דרך לא טובה,

שם אדרבה,

אם אינו מחזיק במחלוקת כמו אני,

אז עובר הוא בלאו ונענש מפשעיהם,

כי צריך לחלוק על הרשעים תמיד.

עד כאן המשך ירוק.