כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו | הרב אמנון יצחק

נציב יום יבול בן אבנר, ולאה הדר בת משה יזכו לבנים זכרים ויתקשרו להודיע לשמח אותנו ויגדלו בנותיהם עם יראת שמים, אמן.
קהל" אמן.
הרב: משנה, "כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו וכל המחטיא את הרבים, אין מספיקין בידו לעשות תשובה", משה זכה וזיכה את הרבים, זכות הרבים תלויה בו, שנאמר "צדקת אדני עשה, ומשפטיו עם ישראל",  ירבעם חטא והחטיא את הרבים, חטא הרבים תלוי בו, שנאמר: "על חטאת ירבעם בן נבט, אשר חטא והחטיא את ישראל".
הברטנורא אומר: "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו" כדי שלא יהא הוא בגהנום, ותלמידיו בגן עדן, יש הגנה מיוחדת למי שמזכה את הרבים, אם הוא זיכה את הרבים אז הרבים ילכו לגן עדן, ואם יאפשרו לו מן השמים לחטוא, אז הוא יהיה בגהנום, אז כדי שהוא לא יהיה בגהנום, והתלמידים יהיו בגן עדן, אז כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו, שומרים עליו מן השמים שלא יבוא לידי חטא. וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, מן השמים לא מסייעים לו לעשות תשובה, למה, כי הוא מחטיא את הרבים, שלא יהיו בגן עדן אם הוא יעשה תשובה, ותלמידיו יהיו בגהנום כי הוא החטיא את הרבים, כולם הולכים לגהנום, אז גם הוא ילך לגהנום.
משה זכה וזיכה את הרבים, שזיכה ולימד את התורה לכל ישראל, "צדקת אדני עשה, ומשפטיו עם ישראל" ממשפטיו שעם ישראל כאילו הוא עשאן, ז"א כוון שישראל עושים את המשפטים, זה נחשב כאילו הוא עשה אותם. וירבעם חטא והחטיא את הרבים, חטא הרבים תלוי בו, מזה שלא אמר על חטאות ירבעם וישראל שמע מינה שהכול תלוי בירובעם, ז"א על חטאות ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל, אבל לא כתוב על חטאות ירבעם וישראל, שגם הם חטאו בגינו, אלא הכול נופל עליו, בצאוורו, והוא אחד מן המלכים שאין להם חלק לעולם הבא.
כל המזכה את הרבים, מפרש ה"תפארת ישראל", מה זה מזכה את הרבים, מדריך אותם בדרך הישרה, מלמד אותם תורה, יראת שמים ומוסר, או גורם להם לעשות מצוות, אנשים אלו שעושים כן אין חטא בא על ידם, מן השמים מונעים אותם מחטאים. ההיפך ממה שש"ס אמרו, כנראה לא למדו את המשנה.
החסיד יעבץ מדייק בלשון התנא, שלא נקט שאינו חוטא לעולם, אלא אמר שאין חטא בא על ידו, לומר כי למזכה הרבים לא יזדמן לידו דבר שיחטא בו, אבל לא שנשללת ממנו הבחירה, הוא תמיד נשאר בבחירתו, ואם הוא ירצה הוא יוכל לבחור ברע, כמו המרצים החדשים. גם הרב, רבי יוסי בן שושן אומר, כי המזכה את הרבים, הובטח לו שלא תארע על ידו שום תקלה, לא ליחיד, ולא לרבים, אבל אין ביטחון שאם הוא התכוון לחטוא שלא יוכל לחטוא, וכן מוכח בלשון התנא, אין חטא בא על ידו, ולא אמר מונעין אותו מלחטוא, בספר משנת רבי אהרון להגר"א קוטלר, מסכם את העניין ואומר, כי זיכוי הרבים יש בו רווח גדול ונפלא, מלבד עצם העניין שזכות הרבים תלויה בו, כמו שמפרש במשנה, ויש לו שכר כנגד כולם, עוד יש לו סיוע מיוחד מהשמים לשומרו מהחטא, ומקלים עליו הרבה את הבחירה, כי מונעים אותו מן השמים ממכשול, זאת ועוד, מגלגלין על ידו זכות הרבים שממציאים לו, שיגולגלו זכויות על ידו, ואין לשער כלל גודל הרווח שהאדם מרוויח על ידי כך, שהרי זוכה גם לשמירה יתרה מן השמים, שלא יכשל בחטא, וגם לריבוי זכויות, מה שלא היה יכול להשיג על ידי בחירתו, ומצווה גוררת מצווה, וגם זכות אבותם מסייעתם, כמו שכתוב במשנה אח"כ, ואין לדבר סוף. ודרך נוספת מבאר החסיד יעבץ, יתכן לפרש כוונת התנא, אין חטא בא על ידו, שאין הוא גורם לאחרים לחטוא, אין חטא בא על ידו לאחרים, כי ה' יתברך ישים דברים בפיו, כדי שלא יטעו השומעים בכוונתו, וגם בהוראותיו ייתן ה' יתברך שלא יורה שלא כדת, אמרתי כבר כמה פעמים, שימצאו אם אמרתי פעם יש איזה דבר נגד התורה חלילה, נגד ההלכה, ארבעים וארבע שנה, אלה המרצים החדשים, כל יום אנחנו מוצאים בהם דברי הבל וריק,  נמצא לפי זה כי אין הפירוש שהוא עצמו לא יחטא, לפי החסיד יעבץ, אלא שהשומעים לא יחטאו מחמת שלא הבינו היטב את הדברים, או מצד שהוא חלילה טעה בהוראתו.
פעמים רבות מביא המדרש שמואל, ימצא שאדם עושה דבר המותר לעשות, אך מי שרואה אותו טועה, ומדמה את הדבר לדבר אחר האסור, ומכוח ראיה זו באו להתיר את האסור, ועל כן אסרו חכמים זיכרונם לברכה, דברים מסוימים, משום מראית העין, שחלילה לא יטעו במה שראו, על כך אומר התנא, שמזכה הרבים אין חטא בא על ידו, היינו ה' יתברך מודד לו מידה כנגד מידה, עבור זיכוי הרבים שלעולם לא יכשל אדם בחטא על ידו, מי שדרכו לזכות את הרבים, ודרך הטבע ימנעו אותו מלחטוא, אומר המדרש שמואל, כי אדם רגיל החוטא, הוא לא חש בושה כל כך גדולה מאנשים מחמת חטאו, אבל מי שעוסק בזיכוי הרבים יודע שאם יחטא, ילעגו עליו כולם, הרי אתה אמרת כך וכך, נאה דורש נאה מקיים, כולם מסתכלים עליו יומם ולילה לראות אם הוא עובר על דברי עצמו, ויגידו, תראו את האיש המדריך אותנו הוא בעצמו חטא, כמו איציק, כמו כל החברה האלה, שמשנים בדיבורם, פעם אומרים כך, פעם אומרים אחרת, לא לשמוע, אח"כ כן שומעים, אבא יצא נגד שווקי, אח"כ הוא מביא אותו לידו ושומע אותו, וכל מיני דברים וקשקושים כאלה. בושה זו אין למעלה ממנה, כשרואים שהוא לא מקיים בעצמו את מה שהוא אומר, וזה גם הרסן שלא יחטא מזכה הרבים,  נמצא כי המזכה הרבים בדרך הטבע לא יחטא,  גם בלי סגולה רוחנית עליונה, וזה מה שאמר רבי יונתן אייבישיץ לשומעיו, אמר, למה אני מרבה לדבר דברי תורה ודברי מוסר, כי אני שומר על עצמי על ידי זה שאני אומר לאחרים, וכולם יודעים מה אמרתי ולא אוכל לעבור על דברי, כי כולם ילעגו לי. התנא דקדק בלשונו ואמר, כל המזכה את הרבים,  לא יסתפק באמירה כל המזכה את הרבים ותו לא, אלא ללמד אותנו מהריבוי של כל, אומר החיד"א שגם אם זיכה את הרבים בדבר אחד, או זיכה אותם בדבר מועט, נחשב הוא כבר למזכה הרבים, כמו כן אף יש זיכוי יתכן ויזכה אותם למונעם מן החטא, ועל כך מידה כנגד מידה בא שכרו שאין חטא בא על ידו, אם הוא זיכה אותם בזה שהוא מנע אותם מחטא, אז מן השמים ימדדו לו מידה כנגד מידה שגם אותו ימנעו מן החטא, אומנם אם יזכה אותם ללמוד, או לקיים מצווה, זוכה בכפלים, גם יש לו חלק במצווה, וגם מצוה גוררת מצווה, ואם כן יש לו חלק במצוות אחרות, ובד בבד נוספת לו גם הסגולה להינצל מן החטא. כמו ה"שומר אמונים" שאומר שלהרבות אמנים ולהגיד אותם כראוי, אם אדם מזכה את הרבים באמירת "אמן". אבל לומר כדין, זה גם כן נקרא מזכה את הרבים, כמובן שזה לא מתקרב למה שאדם מחזיר בתשובה לגמרי, ומורה חטאים בדרך.
מה הטעם שאין מזכה הרבים בא לידי חטא, מפרש רבינו יונה, מפני שאדם שיש בידו זכויות גדולות כאלו, מידת הדין נותנת לשלם לו שכר טוב וגדול, שלא יגיע לחטא ולהרהור עבירה, לא מידת הרחמים, לא מידת החסד, אלא מידת הדין בעצמה, היא נותנת לשלם לו שכר טוב וגדול, שלא יגיע לחטא ולהרהור עבירה, זה אומר רבינו יונה, רבינו עובדיה מברטנורא מפרש, על פי דברי הגמרא במסכת יומא פ"ז, כי הטעם שאין חטא בא על ידי מזכה הרבים, כדי שלא יהא הוא בגהנום ותלמידיו בגן עדן, זה ביומא פ"ז, טעם אחר אומר החסיד יעבץ, כוון שאדם המזכה את הרבים מוסר את נפשו לאהבת הבורא, ואם הוא יחטא זאת תהיה סיבה שגם אותם אנשים אשר הוא מזכה אותם יחטאו, כוון שישימו את דבריו ללעג, אז לכן הקב"ה שומרו שלא יחטא. למה התנא אומר, אין חטא בא על ידו, ולא אומר, זכות הרבים תלוי בו, על זה עומד ה"מדרש שמואל", בתחילה אומר התנא, כי המזכה את הרבים שכרו הוא, אין חטא בא על ידו, בסוף המשנה שהיא הראיה לרישא, מביא התנא את הראיה ממשה רבינו, שזיכה את הרבים, ומה שכרו, זכות הרבים תלוי בו, אז הראיה הזו, שזכות הרבים תלוי בו היה צריך להביא התנא גם בהתחלה ברישא, כל המזכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בו, ולא לומר אין חטא בא על ידו, ככה מתמיהה ה"מדרש שמואל" ואז הוא מבאר, אצל משה רבינו היו שתי בחינות, האחת שהוא זיכה את הרבים ולימד אותם תורה ומצוות, אבל הייתה לו עוד בחינה נוספת, ששייכת רק אצל משה רבינו, עצם נתינת התורה לישראל, באשר התורה ניתנה לו לבדו, שהרי הקב"ה אמר לו, פסול לך, הכוונה לעצמך לבד,  והוא נהג טובת עין ונתן אותה לישראל, וזה על פי נדרים ב-ל"ח, אז הבחינה הזאת שייכת רק במשה רבינו, ולכן מעלתו גדולה יותר והיא זכות הרבים תלוי בו. היינו רק בצירוף שתי הבחינות הללו, נתינת התורה, והן זיכוי הרבים, אפשר לומר זכות הרבים תלוי בו, לעומת זאת, אצל כל אדם שייכת רק הבחינה הראשונה, שמזכה את הרבים להדריכם בדרך הישרה, על כן אין שייך לומר במזכה הרבים, כי זכות הרבים תלוי בו, אלא רק המעלה שאין חטא בא על ידו, אבל זה לא יכון במי שמחזיר בתשובה,  שזה מעלה שהיא כוללת את השתיים, משום שזה, כאילו בראו, כאילו יצרו, כאילו ילדו וכו', ועל זה נאמר אצל אברהם "ואת הנפש אשר עשו בחרן", ז"א אי אפשר לומר שאברהם אבינו היה לו רק זכות שלא יבוא לידי חטא, בזכות הרבים של כל מי שהביא לאמונה אין לו? וודאי שיש לו, אבל אם אדם מזכה את הרבים במצוות מסוימות, אז אי אפשר לומר שכל זכות הרבים תהיה תלויה בו, לפי דברי המדרש שמואל.
כמה תלמידים צריך לעשות כדי שיקרא מזכה הרבים, לדעת התוספות יום טוב, על פי דיוק בדברי חכמים ז"ל, השכר שאין חטא בא על ידו הוא דווקא אם יש לו תלמידים רבים, על הדברים האלה טוען, הרב עמדין, בחיבורו "לחם שמים", כי הם שיבוש, הוא לא מסכים עם התוספות יום טוב, שמדייק בדברי חכמים, הוא אומר כי וודאי שאם זיכה אחד, מבלי שיכול לזכות יותר, מבלי שיכול לזכות יותר, נחשב מכלל מזכה הרבים, וגם להיפך מחטיא הרבים, גם כן באחת, כי הכול הולך אחר הכוונה, ז"א אחד רצה לזכות הרבה, אבל לא יצא לו, רק אחד, אז נחשב מזכה הרבים. אחד רצה להחטיא הרבה, אבל החטיא רק אחד, נקרא מחטיא הרבים. למה, כי הכול הולך אחרי הכוונה, ואם היה ביכולתו לזכות את הרבים עוד, היה עושה. ולא עוד, אלא אפילו אחד שזיכה לעצמו בלבד נחשב כמזכה הרבים, למה, לפי שכולם זוכים על ידו, אחד מעיר מזכה את כל העיר, אחד ממשפחה מזכה את כל המשפחה, וכן כאן, אם עושה כל מה שביכולתו לעשות לזכות אחרים, אף שלא עלה בידו, המחשבה מצטרפת למעשה, כמו מי שחשב לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה, מעלים עליו כאילו עשאה, כמו כן, מזכה הרבים, נחשב לו כאילו זיכה כבר את הרבים בפועל ומועיל גם כן שיזכו רבים על ידו. מי שמחלק דיסקים כמו שאמרנו, ולא לקחו, או לקחו וזרקו, היות וכוונתו לזכות את הרבים, נחשב לו כל כאילו החזיר אותם בתשובה, או כמו שאמר רבי נפתלי מאמסטרדם, הוא אמר שהוא מתכוון להחזיר את כל העולם בתשובה, שאלו אותו איך תעשה את זה, הוא אמר בזה שאני אעשה את עצמי מאה אחוז לפי התורה, כשיראו אותי ויראו תורה מהלכת זה כבר יחזיר את כולם בתשובה,  אולם ה"שפת אמת" כתב, כי לטעמו של רבי עובדיה מברטנורא, שלא יהא הוא בגהנום ותלמידיו בגן עדן, צריך שיהיו לו תלמידים בפועל, כי לפי מה שכתוב, שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידיו בגהנום, אז צריך שיהיה תלמידים, אז כל הפירוש הקודם לא מסתדר עם החלק הזה שאומר, כדי שהוא לא יהיה בגן עדן ותלמידיו, איזה תלמידיו אם אין לו תלמידיו, לכן הוא אומר זה לא מסתדר, אם כי די בכך שזיכה אדם יחיד, וכבר שייך לו הטעם הזה שלא יהיה התלמיד שלו בגהנום והוא יהיה בגן עדן, אוו זה מסתדר אפילו באחד, נמצא איפה לדבריו כי הבטחה שאין חטא בא על ידו, זה אפילו אם אדם זיכה אדם אחד, ה"מלאכת שלמה" אומר, כי הבטחת התנא, שמזכה הרבים אין חטא בא על ידו, נאמרה דווקא במזכה הרבים שהוא טוב מתחילתו, אבל אם אין הוא טוב מתחילתו, אף אם הוא מלמד לאחרים תורה, יתכן שיבוא חטא על ידו, כפי שמצאנו בחכמים ז"ל על אחר,  שהיה רבו של רבי מאיר, ועם כל זאת שנה ופרש, וכל זה מפני שלא היה טוב מתחילתו, כי אביו התכוון רק ליופי התורה חשיבותה וכבודה, ולא התכוון לשם שמים.
יש שני סוגים של מזכה הרבים, אומר המהר"ם שיק, יש המזכה את הרבים מצד אהבת ה' שהוא אוהב את המקום, וכוון שכן מרוב אהבתו לבורא, הוא משתדל להרבות אוהבים לה' יתברך, ומי שמזכה את הרבים רק על מנת שלא יבוא חטא על ידו, זה בחינה אחרת, הגם שבחינה זו אינה טובה כל כך, כמו הבחינה הראשונה שעושה מאהבה, מכל מקום גם זו מצווה מן המובחר היא, הוא לא רוצה על ידי שהוא יזכה את הרבים, שחלילה יכשל בחטא וזה ישמר, וככה הוא ישמר.
מעלת מזכה הרבים מצד אהבת ה', מעלה גדולה היא, שאינו מתיירא כלל שיסית אותו היצר הרע, כי גודל אמונתו בה' יתברך גדולה מאד, ועיקר התבלין נגד יצר הרע זו האמונה התמימה, בלי לחפש שום טעמים, כי אם ישאל אדם טעם אפילו על מצווה קלה מאד, כבר יצר הרע ימצא לו דרך להסית אותו, היום יסית אותו לעבור מצווה קלה, למחר חמורה, ולכן צריכים להיזהר במצווה קלה כבחמורה.
הגאון הצדיק הרב דסלר, במכתב אליו אומר, כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, זו עצה שזכות הציבור תגן עליו, לומר אם יסתייע בזכות הכלל, היינו שיעשה את עצמו נחוץ לכלל, כגון, שהוא עוסק בהרבצת תורה וכד', אז הזכות של הכלל תגן עליו וגם תרומם את מעלתו הרוחנית, ואפילו אם אין הוא ראוי מצד עצמו, מכוון שהוא ממציא את עצמו מעבודת הכלל, יוכל לזכות  למעלות גבוהות ביותר.
עד כאן להיום, תודה.