פרקי אבות חלק א | הרב אמנון יצחק

הרב: לע"נ טגניה בן טקלה - תהא נשמתו צרורה בצרור החיים אמן.

קהל: אמן.

הרב: אנחנו נתחיל 'פרקי אבות' בגלל שעכשיו זה הזמן, ונבאר מלמעלה בקצרה את תוכן המשניות, ונעמוד על האישים שאומרים את המשנה; מי היו, מה פועלם וכו', בקצרה הכל.

משנה א

'מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַּלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה'. (אבות א א)

מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי - דהיינו; מהקב"ה בהר סיני, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ - לימד אותה ליהושע התלמיד, וִיהוֹשֻׁעַ העביר את זה לִזְקֵנִים ולימד אותם, והם האריכו ימים אחרי יהושע והזקנים העבירו לִנְבִיאִים, דהיינו; לימדו את הנביאים; עילי הכהן ושמואל הרמתי ועוד. והנביאים מסרו את זה לְאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה והם: עזרא וסיעתו שהיו מאה ועשרים (120) זקנים, ביניהם; חגי וזכריה ומרדכי בלשן והיו שמה חנניה, מישאל ועזריה ודניאל ועוד. 

הֵם אָמְרוּ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים - שמצווים עליהם השופטים והחכמים. ואלו הן; הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, הכוונה אל תמהרו לפסוק את הדין, אלא היו מְתוּנִים לעיין היטב ביישוב הדעת בפרטי הדברים, לחקור היטב-היטב את הסיבות והענינים הנוגעים אל הדין כדי לדון דין אמת לאמיתו. 

דבר שני: וְהַעֲמִידוּ תַּלְמִידִים הַרְבֵּה, תלמדו תורה לכל אחד וגם אם יש כאלה שהם עדין לא 'מאה' (100), ללמד אותם כדי שיחזרו בתשובה. 

וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה - הכוונה סְיָג זה גדר, לעשות גדר והרחקה ע"י תקנות וגזירות שלא יבואו בני אדם להיכשל באיסורי תורה כמו שכתוב: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי" (ויקרא יח ל) חכמים דרשו (מועד קטן ה): 'עשו משמרת למשמרתי' כלומר; התורה באה להזהיר את הבית דין שיעשו תקנות, גזירות וגדרים כדי שבני אדם ימנעו מלעבור על דברי תורה.

מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, משה רבינו נולד בשנת 2368 לבריאת העולם, מאה עשרים (120) שנה לפני מתן תורה שזה היה ב-2448 לבריאת העולם מתן תורה, והוא נולד 1392 שנה לפני הספירה הנוצרית, זאת אומרת הנצרות באה אחרינו ב-1300-1400 שנה! לקחה את התורה, ה'ברית' שלנו קראה לה 'ברית ישנה' ועשתה לה 'ברית חדשה' כאילו.... 

ההורים של משה רבינו היו; עמרם הצדיק ויוכבד שהיא היתה הבת של לוי והיא היתה הנכדה של יעקב אבינו, והיא נולדה ממש כאשר ירד יעקב למצרים. אהרון ומרים אחותו נולדו מספר שנים לפני משה רבינו, הוא היה האח הקטן.

הגמרא במסכת 'סוכה' דרשה על הפסוק: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" (שמות ב א) שואלת הגמרא: 'להיכן הלך? וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי לאן הלך? וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי, 

'אמר ר' יהודה בר זבינא: 'הלך בעצת בתו, תנא; עמרם גדול הדור היה כיון ששמע את גזירת פרעה שאמר: "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א כב)

 אמר: 'לשווא אנו עמלים!' מה, נביא ילדים ושישליכו אותם ליאור?! לשווא אנו עמלים. 

מה עשה? עמד וגירש את אשתו, עמדו כל העם וגרשו את נשותיהם, רואים גדול הדור עושה מעשה כזה, כולם עשו כמותו. 

אמרה לו בתו מרים: 'אבא! גזירתך קשה יותר משל פרעה; שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות! דהיינו; לא יביאו בכלל, לא יהיה בנים ולא יהיה בנות. פרעה לא גזר אלא בעוה"ז ואתה גזרת בעוה"ז ובעוה"ב; אם לא יבואו לעולם - לא יגיעו לעוה"ב! פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, ואתה צדיק בוודאי שגזירתך מתקיימת!' 

עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו את נשותיהם. אז זה מה שכתוב: וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי, מה זה וַיֵּלֶךְ? דהיינו; הלך בעצת ביתו והחזיר את גרושתו.

מרים הנביאה היתה מתנבאת ואומרת: 'עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל מיד מצרים!' 

וכיון שנולד משה נתמלא כל הבית כולו אורה! 

עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: 'בתי! נתקיימה נבואתך' איך שהוא נולך כל הבית התמלא אור, אז הוא הבין שהיא צודקת בנבואה שלה, אמר לה: 'בתי נתקיימה נבואתך'. 

וכיון שהטילוהו ליאור עמד אביה וטפח על ראשה, אמר לה: 'בתי! היכן נבואתך?!' אותו ראש שקיבל נשיקה קיבל טפיחה, זהו שנאמר: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (שמות ב ד) כלומר; רצתה לדעת: מה יהיה בסוף נבואתה? הרי היא נתנבאה: 'שהוא יהיה מושיען של ישראל!' אם עכשיו הוא בסכנת חיים שצריך לשים אותו בתיבת גומא מי יודע מה יעלה בגורלו? אז האם תתקיים הנבואה או לא.

נאמר במדרש: כאשר בִּתיה בת פרעה לקחה את משה מן היאור, היא הביאה אותו לכל המצריות המניקות על מנת שינק מהם - אך הוא סרב לינוק מכולם! 

אמר הקב"ה: 'פה שעתיד לדבר עמי - ינק דבר טמא?!' 

לכן מיד ניגשה מרים לבת פרעה ואמרה לה: "הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת?" (שמות ב ז)

 ואז היא לקחה כמובן את התינוק-משה והביאה אותו לאמא שלו ליוכבד, ולאחר שגדל משה אצל אמו יוכבד היא הביאה אותו לבת פרעה, כנאמר: "וַיִגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (שמות ב י) והיתה בת פרעה מנשקת ומחבקת ומחבבת אותו כאילו הוא בנה! ולא היתה מוציאתו מארמון המלך, לפי שהיה יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה וכולם היו מתאווים לראותו, ומי שהיה רואהו לא היה מעביר עצמו מעליו, זאת אומרת לא היה יכול להתיק את עיניו ממנו. וגם פרעה בעצמו היה נושקו ומחבקו! 

הוא עשה גזירה: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד בשבילו, שלא יוולד מושיען של ישראל בסוף הוא מחבק אותו ומנשק אותו ומגדל אותו! 

ומשה היה נוטל את כתרו ומשימו על ראשו! 

והיו יושבים שמה חרטומי מצרים ואומרים לפרעה: 'מתייראים אנו מזה שנוטל את כתרך ונותנו על ראשו שלא יהיה זה אותו שאנו אומרים: 'שעתיד ליטול את מלכותך ממך!' 

חלק מהם אמרו: 'להורגו!' 

חלק מהם אמרו: 'לשורפו!' 

והיה יתרו יושב ביניהם ואומר להם: 'תינוק זה - אין בו דעת! בחנו אותו; והביאו לפניו קערה ובה זהב וגחלים, אם יושיט ידו לזהב - יש בו דעת והרגו אותו! ואם יושיט ידו לגחלת - אין בו דעת ואין עליו משפט מוות'. 

מיד הביאו לפניו קערה ובה זהב מצידה האחד וגחלים מצידה השני, ומשה שלח ידו על מנת לקח את הזהב ובא המלאך גבריאל ודחה את ידו ותפס הגחלת והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכווה לשונו - וממנו נעשה: "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן" (שמות ד י).

 עוד נאמר במדרש: 'כשגדל משה יצא אל אחיו וראה בסבלותם והיה בוכה! 

ואומר: 'חבל לי עליכם! מי יתן מותי עליכם? שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט!' 

והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהם ועושה כאילו מסייע לפרעה. 

אמר הקב"ה: 'אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערם של ישראל ונהגת בהם מנהג אחים! אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך...!' 

לאחר שברח משה רבינו ממצרים והגיע לבית יתרו, הוא נשא לאשה את צפורה ביתו, דהיינו; הבת של יתרו, וילדה לו את גרשום ואליעזר. 

במדרש מסופר: כאשר משה היה רועה צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ במדבר (שמות ג א) בחן אותו הקב"ה כמו שאמרו רבותינו: 'פעם אחת ברח ממנו גדי והיה משה רץ אחריו עד שהגיע לשֵׁם מקום 'חסות' כיון שהגיע ל'חסות' נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי והחל לשתות מן המים, כוון שהגיע אצלו 

משה אמר: 'לא ידעתי שרצת מפני שהיית צמא, בוודאי עייף אתה!' 

מה עשה? הרכיבו על כתפו והיה מהלך כל הדרך עד שהגיע בחזרה לצאן, 

אמר הקב"ה: 'יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך?! חייך! אתה תרעה את צאני ישראל'. 

קודם כל זה 'רועה נאמן' שלא מוותר על גדי שלא חלילה יחסר מהצאן של מי ששלח אותו – יתרו, והוא חומל על הצאן עצמו, הוא אדם בגדר 'מדבר' ולוקח בעל חי ונושא אותו על כתפו מתוך רחמים וחמלה שהוא עייף - זה נאמנות, זה רחמנות, אַה! אחד כזה יכול לרעות את צאני - את ישראל. 

ובאמת משה רבנו זכה להיות המנהיג הגדול ביותר של עם ישראל אשר הוציאם ממצרים והוליכם ארבעים (40) שנה במדבר ועלה להר סיני להוריד את התורה הקדושה לעם ישראל! 

יש מטומטם גדול בארץ ישראל היום קוראים לו: 'ביבי דיקי' האדם הזה מפגר על כל הראש! פעם ראיין אותו 'יצפאן'

 ואז הוא אמר: 'שמשה רבנו הוציא אותנו מעבדות לחרות ממצרים, אבל יש עוד אחד גם כן מנהיג דגול שהוציא אותנו מעבדות לחרות וקוראים לו 'הרצל'...! (עפ"ל) 

הוא משווה בין הטמא הזה לקדוש הזה - ימלא פיו עפר! איזה שכל?! מטומטם כזה! להשוות?! זה רצה בכלל לנצר אותנו, להפוך אותנו לגרמנים ושהשפה תהיה גרמנית ועוד דברים איומים ונוראים!! זה הוציא אותנו מעבדות לחרות.

 מסופר בתלמוד (שבת פח): 'בשעה שעלה משה למרום...

אמרו מלאכי השרת להקב"ה: 'רבש"ע! מה לילוד אשה בינינו?!' 

אמר להם: 'לקבל תורה בא' 

אמרו לפניו: 'חמדה שגנוזה לך 974 דורות קודם שנברא העולם! אתה מבקש לתנה לבשר ודם?! "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ" (תהלים ח ה) "תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם" (תהלים ח ב) 

אמר לו הקב"ה למשה: 'החזר להם תשובה' 

אמר לפניו: 'רבש"ע! מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם!' 

אמר לו: 'אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה' 

אמר לפניו: 'רבש"ע! תורה שאתה נותן לי מה כתוב בה? "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ ב) 

אמר להם: 'למצרים ירדתם?! לפרעה השתעבדתם? תורה, למה תהא לכם?' 

שוב, מה כתוב בה? "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים" בין עמים אתם שרויים שעובדים עבודה זרה?! שוב, מה כתוב בה? "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ יא) וכי יש לכם אב ואם?! 

מיד הודו לו להקב"ה שנאמר: "ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ" (תהלים ח ב) ונתנו למשה רבנו מתנות! ואף מלאך המוות גילה לו את הסוד של עצירת המגיפה: ע"י הקטרת הקטורת. 

משה רבנו נפטר בגיל מאה ועשרים (120) ביום ז' באדר בשנת 2448 לבריאת העולם, יש אומרים: שזה היה ביום שבת, פטירתו ארעה ביום ובחודש שנולד "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ" (דברים לד ו) ובנ"י התאבלו עליו במשך שלושים (30) יום!

יהושע בן נון, תלמיד משה רבנו זכה להכניס את בני ישראל לארץ ישראל! וכבש את הארץ לפניהם, 'מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ'. 

אשתו של יהושע היתה רחב שנתגירה והוא נשאהּ בגיל חמשים (50), היא היתה בת חמשים. היו להם רק בנות ומהן יצאו שמונה (8) נביאים! שנכנס לארץ היה יהושע בן נון בן שמונים ושתים (82) שנה והוא הנהיג את ישראל במשך עשרים ושמונה (28) שנה, נפטר בכו' בניסן (זה היה אתמול) יש כאלה שעלו לציונו, בכ"ו בניסן בגיל מאה ועשר (110) וזה היה בשנת 2516 לבריאת העולם, והוא קבור בכפר חֵרס שבשומרון. 

יהושע לימד את התורה לזקנים שהאריכו אחריו ימים ואלו הם: כלב בן יפונה, פנחס בן אלעזר - הנכד של אהרון הכהן, הבנים של אלדד ומידד, וכל השבעים (70) זקנים שהאציל הקב"ה מרוחו של משה עליהם. 

הזקנים לימדו את הנביאים, 'מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים' הזקנים לימדו את הנביאים, שהם; עלי הכהן ושמואל הרמתי. ושנו חכמים: 'ארבעים ושמונה (48) נביאים ושבע (7) נביאות נתנבאו להם לישראל! ארבעים ושמונה (48) נביאים הם: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יהושע, פנחס, אלקנה, עלי הכהן, שמואל, גד הנביא, נתן הנביא, דוד המלך, שלמה המלך, עידו וכו' וכו', ושבע (7) נביאות הן, שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה, ואסתר המלכה.

אחרוני הנביאים היו בתחילת בית המקדש השני! אחרוני הנביאים בישראל היו בתחילת בית מקדש השני בשנת שלושת אלפים ארבע מאות ארבעים ושתים (3442) לבריאת העולם, והם; חגי, זכריה, מלאכי - שהם היו מ'אנשי כנסת הגדול', בתקופה זו ואילך פסקה הנבואה ועל הצדיקים והחסידים שרתה 'רוח הקודש' בלבד שזו מדרגה נמוכה יותר ממדרגת הנבואה. 

בשנת שלושת אלפים ארבע מאות ושלוש עשרה (3413) לבריאת העולם עלה עזרא הסופר שהיה שקול כמשה רבינו! הוא היה ראוי לתת תורה לישראל, עלה עזרא הסופר שהוא היה ראש אנשי כנסת הגדולה, עלה מבבל לארץ ישראל בשנת שבע (7) לדריווש ועלו עמו; כהנים, לווים משוררים ועוד רבים! ומאנשי כנסת הגדולה, שוב; היו חגי, זכריה, מלאכי, דניאל, חנניה, מישראל, עזריה, נחמיה, מרדכי ועוד רבים, בסך הכל היו מאה עשרים (120) חכמים אנשי כנסת הגדולה והם חיו בתקופה של כשמונה (8) דורות לפחות!

 היום לדאבוננו ולתמהוננו, איך אנשים לא מבינים את הבלוף של המדינה הזאת? שהעתיקו את אנשי כנסת הגדולה, עשו את הכנסת פלסטלינה מאה עשרים (120) חברי כנסת שכאילו זה עומד מול זה, אתם מבינים, אם משה רבנו זה כמו הרצל והרצל זה כמו משה רבנו, אז המפגרים שיש שמה עכשיו, מאה עשרים מטומטמים!!! הם כאילו כנגד המאה עשרים גדולי עולם הנביאים שהיו לנו הבנתם? ככה זה עובד...

משנה ב', 

'שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר: 'עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים' (אבות ב ב). 

'שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הוא הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, דהיינו; האחרון לאנשי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה שלאחר שמתו כולם נשתיירה קבלה בידו, שהעבירו איש מפי איש, כמו שאמרנו; 'מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וכו'. 

הוּא הָיָה אוֹמֵר – דהיינו; היה רגיל תמיד לומר, 'עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד' – פרושו: בשביל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם מתקיים... 

עַל הַתּוֹרָה – הכונה בזכות למוד התורה ככתוב: "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיה לג כה) אם לא עוסקים בתורה יוֹמָם וָלָיְלָה אז השמים והארץ וכל חוקותיהם לא יתקימו העולם יתבטל! 

וְעַל הָעֲבוֹדָה – לא כמו עמי הארצות שחושבים: זה עבודה שצריך לעבוד עבודה במונית וכדו'. וְעַל הָעֲבוֹדָה – פרושו: בזכות עבודת הקרבנות שבית המקדש היה קיים כי מצינו שבשביל הקרבנות שהקריב נח 

נשבע הקב"ה: 'שלא יביא מבול לעולם!' 

ומשחרב בית המקדש ואין קרבנות באה התפילה שהיא עבודה שבלב 'איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה!' במקום עבודת הקרבנות: "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע יד ג) במקום פָרִים שהיו מקריבים קרבנות עכשיו שְׂפָתֵינוּ במקום הקרבנות אז זה הָעֲבוֹדָה היום בזמנינו עבודת הלב התפילה. 

וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים - דהיינו; הדבר השלישי שעליו עומד העולם זה גְּמִילוּת חֲסָדִים שאדם עושה חֲסָדִים עם חבריו כגון; ביקור חולים שמחת חתנים נחום אבלים וכדו' הָעוֹלָם מתקיים בזכות זה שנאמר: "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט ג) מה שבונה את העולם זה חֶסֶד העולם נבנה מתחילה בחסד כי ה' לא היה חייב לאף אחד כי לא היה אף אחד – כלום! והוא עשה חֶסֶד ואנחנו צריכים להמשיך את זה בחסד לכן כשהעולם לא עשה חסדים אלא גזל וחמס – הוא הביא מבול לעולם אח"כ הוא הרגיל את נח בחסד מהבוקר עד הלילה כל הלילה יוֹמָם וָלָיְלָה שנה שלימה! לעשות חֶסֶד עם החיות והבהמות והעופות לתת להם אוכל ומזון: 'הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ' (ברכת המזון) – כל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ היה בתיבה ואז הוא הרגיל אותו עוד פעם ל: עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה.

שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה כהן גדול אחרי עזרא, והוא שימש בכהונה גדולה במשך ארבעים שנה, הוא היה מנהיג דגול לעם ישראל, ובחכמתו וקדושתו הוא הציל את עם ישראל בדורו מחורבן! כמו שמסופר בתלמוד במסכת יומא; 

'פעם אחת באו הכותיים שבהר גריזים אל המלך אלכסנדר מוקדון והלשינו על ישראל: 'שכאילו הם נכנסים לבית המקדש ומקללים אותו!' 

כששמע זאת המלך כעס מאוד וחמתו בערה בו והחליט: 'לעלות לירושלים ולהחריב אותה!' 

והיה אבל גדול ליהודים הם בכו וצמו...! 

לא כמו היום יש גזירות: לחסל את הילדים עכשיו... גמרו עם הזקנים והבחורים עכשיו רוצים לחסל את הילדים ואף אחד לא בוכה ולא צם... 

אז היה אבל גדול ליהודים, הם בכו וצמו. וכשנודע הדבר לשמעון הצדיק - מה עשה? לבש בגדי כהן גדול ויצא עם יקירי ישראל ואלפי פרחי כהונה לבושים בגדי כהונה לבנים ויצאו לקראת אלכסנדר מוקדון ואבוקות של אוּר בידיהם עד שנפגשו עמו והשרים והחיילים שעמו... 

המפגש הזה אירע בשנת 3,442 שנה 34 לבית המקדש השני שעמד כבר על תלו. 

כשראה אלכסנדר מוקדון את שמעון הצדיק ירד מהמרכבה והשתחוה לפניו! 

אמרו לו השרים: 'מלך גדול כמוך משתחוה ליהודי הזה?!' 

אמר להם: 'דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני במלחמתי!' זאת אומרת אני לפני שאני יוצא למלחמה אני רואה בדיוק את הדמות של האדם הזה שהיא עומדת לפני ואני מנצח בזכותו!!! 

אמר להם לישראל: 'למה באתם?' 

אמרו: 'אפשר בית זה שאני מתפללים בו עליך ועל מלכותך: 'שלא תפסק' יטעוך זדים אלו לבוא להחריבו?!' 

אמר להם: 'מי אלה?' 

אמרו לו: 'כותים אלו שעומדים לפניך' 

אמר להם: 'הרי הם מסורים בידכם!' 

עמדו ישראל עליהם והרגום: 'וְלַמַּלְשִׁינִים אַל תְּהִי תִקְוָה' (ברכת ולמלשינים) 

ואז כרת המלך ברית עם שמעון הצדיק, ויקח שמעון הצדיק את המלך ויעלה עמו במעלות בית המקדש עד שהגיעו למקום שאין גוי יכול להכנס שם, 

אמר לו שמעון הצדיק: 'אדוני המלך! עד כאן מותר לנו ללכת ולא יותר!' 

ביקש המלך: לעשות שם אנדרטי - פסל בדמות המלך, ככה הם רגילים לפאר את שמם לעשות פסלים בכל מקום וביקש: ליתן אותו בין האולם למזבח לזכרון. 

וישיבהו הכהן הגדול: 'אסור לנו לעשות כל פסל ומסכה ותמונה אבל אני מציע: שכל התינוקות אשר יוולדו בשנה זו - יקראו: 'אלכסנדר' על שמך!' ככה הוא ריצה אותו. 

במסכת 'יומא' לט' נאמר: ש-40 שנה ששימש שמעון הצדיק בכהונה גדולה; היה הגורל עולה בימין, והיה הלשון של זהורית מלבין, דהיינו; שנתכפרו עונותיהם של ישראל, והיה הנר המערבי דולק, והיה אש של מערכה מתגבר. 

על מותו של שמעון הצדיק מספרת הגמרא במסכת מנחות קט': 'אותה שנה שמת שמעון הצדיק 

אמר להם: 'שנה זו אני מת!' 

אמרו לו: 'מנין אתה יודע?' 

אמר להם: 'כל יום הכיפורים...' הרי הוא היה כהן גדול, 'נזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ונתעטף ונכנס עמי לקדש הקדשים ויצא עמי, שנה זו נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ונתעטף שחורים ונכנס עמי ולא יצא עמי' 

לאחר הרגל חלה שבעה ימים ומת...! 

רבים עולים לקברו של שמעון הצדיק ביום פטירתו בכט' בתשרי, ושוטחים שם את תפילותיהם, לפי המסורת: קברו נמצא בירושלים בין המושבה האמריקנית לשיך ג'ראח ליד מלון אמריקן קולוני... 

משנה ג' 

'אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר: 'אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם'. 

אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ; אִישׁ סוֹכוֹ מהעיר סוֹכוֹ. קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק - למד את התורה מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר – דהיינו; רגיל לומר: 'אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס' כלומר; אל תעבדו את ה' על מנת שיטיב לכם ויגמול אתכם חסד, אֶלָּא הֱווּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, עבדו את השי"ת מאהבה מבלי לצפות להטבה ותגמול. 

ואף על פי שאתם עובדים את ה' מאהבה צריך שיהא לכם מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם כדי שתהיה עבודת ה' בשלמות; 'ברחימו ודחילו' רחימו זה אהבה דחילו זה יראה, צריך לעבוד את ה', עבדו את ה' ביראה ובאהבה צריך כי מי שעובד באהבה 

יכול להגיד: 'זה אני מעצמי וזה פה ושם... אז אם אני רוצה אני אוסיף, אם אני רוצה אני אמעט!' 

אבל זה לא אומר שהוא ימנע מעברות צריך שיהיה לו יראה גם, זה שאתה עושה הרבה דברים מאהבה, מה עם היראה? יראה צריכה לשמור אותך מעברות: "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" (תהלים לד טו).

מסופר במסכת 'אבות דרבי נתן' (פרק ה): שהיו לו לאנטיגנוס איש סוכו שני (2) תלמידים שהיו משננים את דבריו; שם האחד 'צדוק' ושם השני 'בייתוס' והם היו שונים לתלמידים והתלמידים לתלמידים אחרים, עד שעמדו ודקדקו אחריהם 

ואמרו: 'מה ראו אבותינו לומר דבר כזה? אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית?!' מה זה שרבנו אומר ככה, אַנְטִיגְנוֹס אומר: הֱווּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב אבל שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס' איך אפשר שאדם יעבוד, פועל יעבוד כל היום לא יטול שכר ערבית?! "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ" (דברים כד טו) איך זה יכול להיות?! אלא אילו היו יודעים אבותינו שיש עולם אחר ויש תחית המתים לא היו אומרים כך!' 

זאת אומרת הם אמרו: שכאילו אַנְטִיגְנוֹס ח"ו לא האמין בחיי העוה"ב! עמדו ופירשו מן התורה ונפרצו מהם שתי פרצות; צדוקים ובייתוסים.

טוב, אני רוצה להשמיע לכם עכשיו, הרב משה גרילַק נתן על זה הסבר, הוא מסביר ככה: צדוק ובייתוס שמעו מרבם אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ דברים אלו שלא התיישבו על ליבם כראוי, הרב שלהם היה הבחיר תלמידים של שמעון הַצַּדִּיק שהיה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, אבל במקום לבקש ממנו הסבר, אם לא הבנתם משהו והגעתם למסקנה אחרת ממה שהוא אמר תגשו אליו תשאלו אותו שיסביר: 'מה, מה הכוונה? כי זה לא מתסדר לכם משהו!' במקום לרדת לעומק דברי רבם, קמו והקימו תנועות רפורמיות ראשוניות בעם ישראל והם הידועים 'כצדוקים ובייתוסים'. 

וכך מסופר עליהם באבות דרבי נתן: 'אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ, היו לו שני תלמידים שהיו שונים בדבריו, דהיינו; לומדים את הדברים שלו והיו שונים לתלמידים והתלמידים לתלמידים ועמדו ודקדקו אחריהם 

ואמרו: 'מה ראו אבותינו לומר דבר זה?! דהיינו; הֱווּ כַּעֲבָדִים שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא ייטול שכרו בערבית?! אלא אילו היו יודעים אבותינו שיש עולם אחר ויש תחית המתים - לא היו אומרים כך! עמדו ופירשו בייתוסים על שם בייתוס וצדוקים על שם צדוק, ואומרים: 'מסורת היא ביד פרושים שהם מצערים עצמן בעוה"ז, ובעוה"ב אין להם כלום!' 

זאת אומרת הם אומרים הפרושים, זה לא הם, הפרושים זה החרדים כאילו, מסורת היא ביד הפרושים שהם מצערים עצמם בעוה"ז ובעוה"ב אין להם כלום, עד כאן זה 'אבות דרבי נתן'.

ואומר הרב: 'לפנינו דוגמא קלאסית לדרך הפעולה של ההיגיון האנושי, במבט ראשון: אכן הדברים יכולים לתת מקום לטעות שטעו התלמידים אם אין שכר על קיום ואם זו המסקנה, אז נדרשת הבנה חדשה על התורה שבידנו, הבנה שהיא לא תואמת את המסורת המקובלת ואז הם עמדו ופירשו מן התורה. 

אבל התלמידים הללו התעלמו בעת הניתוח "ההגיוני" מן העובדה שאַנְטִיגְנוֹס רבם האמין בעוה"ב! האמין בתחית המתים!! כלומר; אצלו לא היתה שום סתירה שגרמה לתלמידים לפרוש מן התורה, ובמקום לשאול אותו, החליטו: שהמסורת ביד הפרושים, דהיינו; רבם והדומים לו - שהם מצערים עצמם בעוה"ז ולעוה"ב אין להם כלום! 

זה בדיוק מה שקורה בימינו גם כן שכל אחד רוצה לפרש את התורה איך שהוא רוצה, כמו הרפורמים וכו' וכו' ושביבי דיקי מאמץ אותם אל חיקו וכו'.

אבל אם היו באים לרב ושואלים אותו: 'תסביר לנו את הסתירה הבולטת בין ההתנהגות למעשה שאתה מתנהג, לבין המשפט שבעינינו הוא מביך!' 

היה מסביר להם את זה בטוב טעם! והם היו לומדים כלל חשוב: כשעוסקים בנושאים רוחניים מהותיים - אין להיתפס בצורה שטחית למשפט שנאמר ע"י חכם מעמיק!! מילים עלולות להטעות, במשפט הזה יש פילוסופיית חיים שלימה!!! ולא ניתן לקלוט ברגל אחת, בקריאה חטופה, בתור לאוטובוס כמו שאומרים, או רגע לפני שנרדמים בלילה... פסוקים כאלה של הגות - דורשים מאמץ אינטלקטואלי רצוף, ריכוז מחשבתי מרבי, לב פתוח, בלי נטיות זרות המנוגדות לבקשת האמת, מה שחשוב ביותר: זה מנה גדושה של הסבר בעל פה מצד הרב עצמו, לעולם אין בכח מילים לבטא את מלוא המחשבה העומדת מאחוריהם. 

אבל אם היו שואלים את רבם, היה מתריס כלפיהם ואומר: 'אם הבנתם את דברי כפשוטם שאין שכר למצוות, שאין פרס לעבודת ה' - איך לא שמתם לב שהפתגם שאני אמרתי סותר פסוקים מפורשים בתורה?! 

למה לא שמעתי מפיכם דברים בנוסח דבריו של הפרשן, הרב הגדול דון יצחק אברבנאל שבפרושו לדברַי שואל את מה שצריך לשאול?' 

כן, זאת שאלה רטורית... 

מה הוא אמר? 'אומנם בדברי אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ יראה ספק גדול כשאומר לא לעבוד את הבורא על מנת לקבל פרס אלא על מנת שלא לקבל, אבל יִעודי התורה תמיד לא יחשו מלקרוא את בני האדם לעבודת המצווה מפני השכר! הרי נאמר בעשרת הדברות: "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ" (דברים ה טו) "וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹלתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים" (דברים ד מ) וכן במקומות רבים! 

ולא עוד, אלא שהקב"ה בעצמו אומר: "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹותַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם" (דברים ה כה) 

ואם השי"ת רוצה וחפץ שתהיה עבודתנו מכוונת להנאתנו ולתועלתנו! איך יאמר אַנְטִיגְנוֹס: שהיא עבודה פסולה ושאין ראוי לעשותה! -?! 

עד כאן שואל האברבנאל, זאת אומרת ברור שלא התכוון אַנְטִיגְנוֹס: שאין שכר ואין כלום, הרי התורה מצדדת ואומרת: שיש שכר! והיא תאריך ימים ותטיב לנו וכו' וכו',

 אלא היו צריכים לשאול הצדוק והבייתוס את הרב, ולא לחשוד בו, 

והיה אומר להם: 'וכי חלילה אני אגיד דברים נגד פסוקים מפורשים בתורה?!' 

מדברים באַנְטִיגְנוֹס שזה התלמיד המובהק של שמעון הצדיק! 

'אם הייתם באים אלי ברוח נכונה ועם שאלות נוקבות, הייתם מצליחים לרדת לעומק הענין להבין במה מדובר! ולהשכיל ולדעת: שבמשפט המצומצם והקצר שגיליתי, גיליתי את המהות של חיי אושר עלי אדמות! אז לכן, שימו לב! לא אמרתי בדברי: אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל שכר, דייקתי בדברי, ניסחתי וכתבתי: עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וקיים הבדל תהומי בין שתי המילים הללו; בין שכר לבין פְּרָס! למרות הזהות בפרוש. נכון ששתי המילים מבטאות תגמול שכר, אבל עלינו לזכור, אין בלשון הקודש מילים נרדפות 'סתם' בלא תוספת או שוני במשמעות. 

המילה פְּרָס פירושה גם, לא רק שכר אלא חלק, פְּרָס מלשון פרוסה, פְּרָס כלשון המשנה: "וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ, וְשָׁהָה כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס" (כריתות ג ג) ואם כן הרי ברור לנו שכאשר משתמשים במילה פְּרָס כתגמול במובן של שכר, כוונתנו לומר: שזה לא תשלום מלא! אתם מבינים? צדוק ובייתוס רפורמים שלי לאן אני חותר?' 

אם היו רוצים באמת להבין, התלמידים הסוררים, אם רצו באמת לשמוע, אז היו שומעים שאַנְטִיגְנוֹס אומר להם: תשמעו, אני קיבלתי מרבי הגדול שמעון הצדיק; שהעולם עומד 'עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים; עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים' ואני למדתי בבית מדרשו: ששלוש (3) האיכויות הללו הם תוכן של העולם כולו! לא רק הרוחני כי אם גם הפיזי, ואנחנו נדרשים כבני אדם וכיהודים להפוך את המושגים האלה לאורח חיינו התמידי, לנתיב שבו נצעד כל ימי חיינו. 

ועמדתי בפני בעיה קשה! כי גדול היה חשש בליבי: שהתלמידים ששומעים אותי והדורות הבאים בכלל, יחטאו בהבנת המושגים הללו, ובדרישה לחיות לאורם - הם ישאפו לקיים תורה זו, עבודה זו וגמילות חסדים זו בגלל: תועלת אישית שזה מעניק לאדם! בגלל שהם יצמיחו ככה את האישיות על כל תענוגותיה, שאדם חש שעה שהוא עוסק בתורה, בעבודת קורבנות ובגמילות חסדים והם יפסידו את העיקר! כי הם ישתמשו בזה לצרכן. 

דוגמא: שנים (2) יוצאים לקרב ללחום למען המולדת הנתונה בסכנה, שני החיילים דומים בכל; מדים, כלי נשק, רוח לחימה פועם בקרבם, אחד הוא 'פטריוט' שנקרא ע"י העם אל הדגל, השני הוא 'שכיר חרב' מארץ אחרת, כמו בסוריה, כמו באיראן, כמו בעיראק, שכירי חרב, האם יש הבדל ביניהם? בשדה הקרב - אין הבדל! כל אחד יעשה כמיטב יכולתו, אבל ממניעים שונים לחלוטין, בכל זאת אין להתעלם מן השוני העמוק הפעור כתהום בין רוחם של שני הלוחמים הללו; 

הפטריוט - מזוהה עם מטרות המלחמה וממצא את רגשותיו הלאומים עד נשימתו האחרונה, הוא חי את רוח העם שהתעוררה בשעת הסכנה, הוא חלק מן האומה הנלחמת על חייה, הוא גאה בכך, והגאווה מעניקה טעם מתוק לחייו! 

החייל השני שכיר החרב - הוא רק מצפה לשכר המלחמה, צ'ק שמן עם הכרזת: 'שביתת הנשק', אומנם הוא ילחם בחירוף נפש ויעשה מלאכתו נאמנה, אבל ליבו בל עמו, לא אכפת לו אם המלחמה צודקת, לא צודקת, בעבור מי? זה לא משנה לו, הוא משכיר את עצמו בשביל כסף, הוא לא שותף עד כלות הנשמה למטרות המלחמה, ותקוות השכר יוצרת מחיצה בליבו ולא מאפשרת לו הזדהות מוחלטת עם המטרה למענה יצא להילחם! 

מי מאושר יותר? או יותר נכון מי זכה לתגמול גדול יותר, מלא יותר עבור השירות הצבאי; הפטריוט - שרוחו התחדשה בקרבו שהתאחד מחדש עם שאיפות עמו או החייל המקצועי שלוחם היטב אך עומד בליבו מן הצד... 

עוד דוגמא מוחשית יותר: איזו אשה זוכה לגמול גבוהה יותר; זו שנשאת לדבר בגלל כספו הרב, כמו צעירות עם זקנים... או זו שנישאה לבחור עני מתוך אהבת אמת! האם קיים גמול גדול יותר מאשר ההתמזגות וההידבקות בשאיפת הלב, התמזגות בלי נגיעה עצמית כלל, האם זה לא השכר האמתי? בעוד רצון של הפקת התועלת ממעשה האגו שלי יוצר מחיצה ופוגם בשכר עצמו! 

שכר כזה קרוי בלשון חכמים: פְּרָס משמעתו; מחצה. 

ולכן התלמידים הסוטים מדרך הישרה צריכים ללמוד תורה, לקיים במצוות בגלל האמת הטהורה היצוקה בהם ורק בגללה, וכך זוכים לשכר אמתי הן בעוה"ז והם בעוה"ב! וזה השכר שנדבקים באמת המוחלטת, בשכינה ובהקב"ה, כי אם תבקשו פְּרָס שפרושו: מחצית, תפסידו לבסוף הכל! כי בפועל באמת קרה כך לצדוק ובייתוס. 

אז זאת אומרת גם אם אנחנו שומעים: 'אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אז עבד ממתי מגיע לו בכלל פְּרָס?! עצם זה: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם" (ויקרא כה נה) ממתי מגיע לך פְּרָס בכלל, מי מגיע לך שכר?! מי נתן לך בכלל משהו, יש משהו שהוא לא שלי, הכח שאני נותן לך - זה שלי! הכסף שאני נותן לך: "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב" (חגי ב ח) כל מה שאני נותן לך זה שלי, אתה פועל בשלי! "מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם" (איוב מא ג) – 'מי ביקשתי ממנו לשים מזוזה בפתח הבית לפני שנתתי לו בית, מי ביקשתי ממנו לשים ציציות לפני שנתתי לו טלית?!' מי ביקשתי ממנו איזה משהו לפני שנתתי לו אני בעצמי הכל, אתה בעצמך זה פְּרָס, פרס כמו ב'לוטו'! אתה עבד - ועבד לא צריך לבקש: 'פְּרָס', אבל האדון נותן-נותן! אבל אתה צריך להיות כעבד, עבד לא מגיע לו כלום, הוא מקבל את המזונות, לינה, אכילה ושתיה, זהו זה עבד. 

יש על זה שכר! הקב"ה נותן שכר, הוא לא חייב, אבל הוא נותן, הוא הבטיח בתורה, הקראנו פסוקים, יש עוה"ז ויש עוה"ב, יש, אבל אתה - איך צריך לעבוד? 

דוגמא נוספת: אתה בן של אבא, 

האבא אומר: 'תעשה לי בבקשה כוס תה!' 

- 'מה תשלם לי?' 

- 'חצוף! אני הבאתי אותך לעולם, אני גידלתי אותך, אני השקתי אותך, האכלתי אותך, חיתלתי אותך, מה לא עשיתי בשבילך?! עד שפעם אני יכול כבר לבקש ממך: 'כוס תה' אתה אומר לי: 'מה תשלם לי?' חצוף!' 

ככה זה נקרא 'כיבוד אב ואם'?! אתה מכבד את הבורא? אתה שואל אותו: 'מה אני אקבל?' התורה אמרה: "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ" זה ברור, אבל אתה איך צריך לעבוד? אתה צריך לעבוד את ה': רק בגלל שהוא ביקש זה הכל, עצם זה שהוא ביקש - אתה צריך לרוץ לעשות זה הכל. 

טוב, אתם מבינים את הכיון ויש הרבה מה להוסיף! 

בכל אופן, למדנו במשנה שאין לו לאדם ללמוד תורה ולקיים במצוות בשביל לקבל שכר, אלא צריך לעבוד את השי"ת מאהבה מבלי לצפות להטבה ותגמול, ככתוב: "הַלְלוּ יָהּ אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה' בְּמִצְוֹ תָיו חָפֵץ מְאֹד" (תהילים קיב א) 'בְּמִצְוֹהתָיו - נאמר ולא בשכר מצוותיו' זאת אומרת חפץ במצוות ולא בשכרן. אבל בתחילת עבודת ה' של האדם יעבוד אפילו בשביל קבלת שכר - שמתוך כך יזכה לעבוד גם לשם שמים, כמו שאמר רב יהודה בשם רב: 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה! כגון; כדי שיכבדו אותו ויקראו אותו רב שמתוך שלא לשמה יבוא לעשות זאת לשמה!' (פסחים נ).

מסופר ב'זוהר' הקדוש בפרשת 'לך לך' על רבי אבא שהיה מכריז לציבור בבתי כנסיות: 'כל מי שרוצה להתעשר ולהאריך ימים - שיבוא לבית המדרש ויעסוק בתורה! שנאמר: "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד" (משלי ג טז)

 יום אחד שמע בחור רווק את דברי רבי אבא, בא לפניו לבית המדרש 

ואמר לו: 'אני מוכן לעסוק בתורה על מנת שאהיה עשיר!' 

אמר לו ר' אבא: 'מה שמך?' 

אמר לו: 'יוסי', 

קרא ר' אבא לתלמידיו וצווה אותם שילמדו אתו תורה, וכולם היו קוראים לו: 'יוסי - בעל תאווה של העושר!' 

אחרי ימים בא יוסי אצל ר' אבא ואמר לו: 'רבי! היכן העושר שהבטחת?' 

חשב ר' אבא בליבו להענישו מפני שכל הלימוד אינו לשם שמים אלא רק בשביל העושר! 

באותו רגע שמע בת קול אומרת: 'אל תענישהו, בחור זה עתיד להיות חכם גדול בישראל!' 

ולכן המשיך ר' אבא ללמד אותו תורה בישיבה. 

למחרת בא עשיר לישיבה של ר' אבא בחיקו נשא כוס זהב משובץ בפז! הוציאו מחיקו - וכל הבית האיר מאורו!! 

אמר לר' אבא: 'רבי! אני מאד רוצה ללמוד תורה, אולם טרדות רבות מקיפות אותי ואיני מצליח בלימוד התורה, אנא ממך! ברצוני שתלמיד חכם ישתדל ללמוד תורה לזכותי - ואני מוכן להעניק לו במתנה את כוס הזהב הזה, כדי שאני גם אזכה בתורתו' 

שלח ר' אבא לקרוא ליוסי, זה היה יום אחרי, והעניק לו את כוס הזהב המשובץ בפז במתנה! והיה יוסי יגע בתורה בכל כוחו בשקידה רבה עד שנעשה לאדם גדול. לימים הבין יוסי את גודל וערך התורה והצטער על כך שלקח את כוס הזהב מהעשיר בשביל ללמוד תורה. פעם נכנס אליו ר' אבא ומצא אותו בוכה! 

אמר לו ר' אבא: 'למה אתה בוכה?' 

אמר לו: 'מה אני עושה? מניח את חיי העוה"ב בשביל הזהב?! אין רצוני לזכות אלא לחיי העוה"ב! בבקשה! קח בחזרה את כוס הזהב ממני ודי לי זכות התורה שאני לומד' 

התרגש ר' אבא ואמר: 'עכשיו אני יודע שכל כוונתו בלימודו לשם שמים ולא על מנת לקבל פרס!' 

החזיר ר' אבא את כוס הזהב לעשיר ואמר לו: 'לך ותמכרנו ותן את המעות לצדקה לעניים ולאביונים ליתומים ולאלמנות ותקבל שכרך מן השי"ת!' 

ומאז קראוהו בשם: 'ר' יוסי בן פזי!' על שם כוס הזהב מהפז וזכה לכתרה של תורה הוא ובניו בישראל'.

מסופר על הגאון מווילנא: שהקפיד כל ימיו לקיים מצוות ארבעת (4) המינים במלוא ההידור, מידי שנה בשנה הציגו לפניו אתרוגים רבים ומהם היה בוחר את האתרוג הראוי לברכה בחג הסוכות, פעם בא לגאון אדם אחד והציע לו אתרוג מהודר ביותר, 

ביקש הגאון: לרכוש את האתרוג במחיר מלא! האיש סרב ליטול תמורת האתרוג כל ממון, 

וכה אמר לגאון: 'תמורת האתרוג שלי איני מבקש אלא לזכות בשכר מצוות ארבעת המינים שיקיים רבנו בחג סוכות זה!' את כל השכר של ארבעת המינים שאתה הולך לקיים, את כל השכר הזה אני רוצה בשביל האתרוג. 

הגאון השיב בלי היסוס: 'הריני מקבל עלי בלב שלם לזכותך בשכר המצווה של נטילת ארבעת המינים בשנה זו תמורת אתרוגך!'

'באותה שנה' סיפרו תושבי העיר ווילנא: 'שהגאון גילה שמחה יתרה בשעת קיום מצוות נטילת הלולב!' 

כששאלו המקורבים: 'מה הסיבה שהוא שמח כל כך בקיום מצווה זו יותר מכל שנה אחרת?' 

השיב להם הגאון: 'כל ימי הייתי משתוקק לקיים את דברי אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ שב'פרקי אבות': הֱווּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אולם לא הגעתי למדרגה זו עד היום, כיון שיודע אני: שמובטח שכר מן השמים לקיים את מצוות הבורא. והנה באה לידי בשנה זו הזדמנות נדירה לקיים מצוות נטילת ארבעת המינים שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס - ואיך לא אשמח בכך?!' 

עד כאן, המשך יבוא...