הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק ל | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציבי יום להצלחת התורמים מראש העין האיכרים מפז ולעילוי נשמת יקיריהם,

מנוחתם עדן,

אמן.

לעילוי נשמת מורי יצחק בן יחיא מנצור, מנוחתו עדן, אמן.

לעילוי נשמת יוסף בן מרוסיה, מנוחתו עדן, אמן ואמן.

לעילוי נשמת

אהוד בן הרצליה,

תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים, מנוחתו עדן, אמן.

ויהי רצון שתהיה רפואה שלמה לכל משפחתו המורחבת.

בחזרה בתשובה, בגדול, בדרך האמת.

כן יהי רצון.

ותודה רבה לאבשלום שמעוני מטבריה על הברכות.

בלחש.

אמן.

הכרת הטוב וכפיות טובה,

חלק ל.

חיי אדם מביא בכלל סמך זן.

התורה צוותה על הבנים לכבד את אביהם ואת אמם,

כדי שבכך ישיבו להם טובה על שהביאו אותם לעולם,

ויגעו ונצטערו בגידולם משחר חייהם.

וצריך כל אדם שייתן אל אליוו,

כי האב והאם

הם סיבת היותו בעולם.

ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד

וכל תועלת שיוכל,

כי הם הביאוהו לעולם,

וגם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו.

זה על פי ספר החינוך, ל.ג.

הכרת טובה זו,

אף כחובה ממש של פריעת חוב מצד הצאצאים להוריהם.

ירושלמי פאה,

פרק א', הלכה א',

וזאת משום שהבן חייב לפרוע לאביו ולאמו

הטובה שגמלוהו,

ומי שאינו מכבדם נקרא רשע.

דכתיב,

לווה רשע ולא ישלם.

זה גם מחיוב השכל.

המצווה הזאת, אומר דרך פיקודיך,

היא מהמצוות השכליות שהשכל מחייבן.

שאביו ואמו הולידוהו וגידלוהו,

וגדל צערם עליו עד שנתגדל.

אין מן הצורך להאריך.

כידוע, מהראוי

שלא להיות כפוי טובה.

על כן, מזאת המצווה ילמדו קל וחומר שלא להיות כפויי טובה בטובת הבורא העודפות עלינו.

ועל האבא והאימא,

ועל כל הנבראים,

מבלי שהקדימו שום בריות איזה טובה לקדוש ברוך הוא.

כמו שנאמר באיוב מא' ג',

מי הקדימני ואשלם.

ובאם חס ושלום האדם יכפור בטובת אביו ואמו

שהביאו אותו לחיי העולם הזה,

בקל יוכל לבוא לכפור

חס ושלום בטובתו של הבורא עולם.

כי טובה מההורים הוא מקבל בחוש,

ואם מה שהוא מקבל בחוש הוא לא מכיר טובה,

מה שהוא לא מרגיש בחוש,

וזה פשוט לא, כאילו זה טבע,

ודאי שהוא לא יכיר טובה.

צריך להכיר טובה לא משום הרגל.

אף בעניין כיבוד ההורים

איננו חיים מתוך הכרת הטוב, אומר האור יחזקאל,

וכל הכיבוד אב ואם הנמצא בנו מחמת הטבע שהוטבע בנו,

שערי ברק קרעי דאבו.

וכשם שאדם מרגיש את איבריו,

כך הוא חש חובה לתת כבוד להורים.

אבל לחיות תמיד בהרגשת הכרת הטוב לאביו ואימו על שגידלו וחינכו והשפיעו לו כל טוב,

זה לא נראה אצלנו.

ואף זאת,

גם משום שהוא הורגל בקבלת טובה מהוריו,

לכך אינו מכיר להם טובה.

ורק בעת שמקבל מתנה או טובה חד פעמית מזולתו,

מרגיש חובה להכיר טובה ונותן.

וזה עיקר חובתנו לדעת להתגבר על תכונות ההרגל ולהכיר טובה לנותן, כי בוודאי כאשר מקבל טובה תמידית,

חובת הכרת הטוב גדולה ביותר.

רבנו בחייה בחובת הלבבות מביא דוגמה מילד אסופי שמישהו אסף אותו,

הכניס אותו לבית,

וגידל אותו, והאכיל אותו, ורחץ אותו, וחינך אותו, והכל, והכל, והכל.

והוא הודה לו, הודה לו, הודה לו, הודה לו,

ובסוף,

כשהוא התבגר,

שילח אותו, ונתן לו עוד כסף לדרך וכו'.

והבן שלו, שגודל אצלו כל הזמן,

אף פעם לא אמר לו תודה רבה,

וזה כמו שאמר לו, זה אסופי.

כי זה אצלו מורגל, מה הפירוש? זה אבא שלי, מה, הוא חייב להאכיל אותי, לתת לי, וזה הפירוש שם. אבל זה, הוא לא חייב, הוא עשה לו, אז הוא צריך להגיד תודה,

תודה, תודה.

אבל זה הוא עשה לו רק לפרק זמן קצר יחסית,

וזה עושה לו כל החיים.

והוא לא מרגיש שהוא חייב.

בחובת הלבבות,

בתחילת פרק עבודת האלוקים,

חיוב הבן בכבוד אביו הוא מהתורה,

על אב שהאב מוכרח מצד טבעו לתת לבנו את כל צרכיו.

בספר החינוך מצווה ל״ג, לכבד האב והאם,

שנאמר כבד את אביך ואת אמך,

ובה הפירוש

איזהו כיבוד,

מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא.

ועמדנו על זה בכל הלימוד של כיבוד אביהם בפני עצמו.

משורשי מצווה זו שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עימו טובה,

שימו לב,

ולא יהיה נבל ומתנכר,

וכפוי טובה,

שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוהים ואנשים.

ושייתן אל ליבו,

כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם,

ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל,

כי הם הביאו לעולם גם יגעו בו כמה יגעות בקטנותו.

כל הבאת הביקורים לירושלים זה היה רק בשביל להגיד שאנחנו לא כפויי טובה.

ועוד כתב,

כי מתוך שיקבע זאת המידה בנפשו,

דהיינו להכיר טובה לאביו ולאמו,

יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא,

שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו,

עד אדם הראשון.

ושהוציאו לאוויר העולם וסיפק צרכיו כל ימיו

והעמידו על מתכונתו ושלמות אבריו,

ונתן בו נפש יודעת ומשכלת,

שאילולא הנפש

שחננו האל יהיה כסוש, כפרד, אין הבין,

ויערוך במחשבתו

כמה וכמה ראוי לו להיזהר בעבודתו ברוך הוא.

מבואר בדברי החינוך שבלי הכרת הטוב

האדם בגדר נבל,

ככה קורא לנו הקדוש ברוך הוא התורה, עם נבל ולא חכם, עם של כפויי טובה.

הלא הוא אביך קניך ועשיך ויכונניך.

מבואר, אם כן, שהאדם בגדר נבל ובעל מידה רעה ומאוסה בתכלית,

וגם נתבהר מזה גודל החיוב כלפי אבי ואמו,

עד שנתחייב בכבוד וטרחה גדולה להאכיל ולהלביש ולצאת

ולבוא ולכסות

ולהשקות.

כל זה מחמת הכרת הטוב.

מבואר בדבריו עוד,

שימו לב,

שאף על פי שאביו ואמו,

הרי גם לעצמם טרחו

שיהיה להם יד ושם בעולם על ידי זרע של קיימא

ועוד תועלת

לעת זקנותם, שהם מי שיטפל בהם, שיהיו זקנים,

יש להם אינטרס להביא ילדים.

מכל מקום, חיובו של אדם אינו נמדד בזה,

כי קבלת הטובה מחייבת בתגמול,

ולא משום הכוונה של המטיב.

רק עצם הדבר שהוא המקבל

וחברו הנותן

גורם חובה כלפיו

להכיר לו טובה.

ועוד מבואר בדבריו,

שעל ידי כיבוד אב ואם.

ואם יתרגלו הבנים לא להיות כפויי טובה,

יבואו להכיר טובה,

לבורא יתברך.

בשפתי החיים,

מועדים חלק ב', רפ״ב,

הוא אומר מצווה זו

של כיבוד אב ואם,

היא מנויה בחמשת הדיברות שבימין נוחות הברית.

יחד עם ארבעה דיברות שעניינם בין אדם למקום.

והדבר פשוט,

שהרי הכרת הטוב לאב ולאם

היא בעצם יסוד להכרת הטוב לקדוש ברוך הוא ולקבלת עול מלכותו.

כי כשאדם מכיר טובה לאביו ולאמו,

ממילא הוא בא לידי הכרת טובתו של הקדוש ברוך הוא וכיבודו.

נוח לו לאדם שלא נברא

משנברא.

אמרו חכמים, זיכרונם לברכה, בעירובין יג.

ועדיין חייבו להכיר טובה לאביו ולאמו ולכבד אותם

על שהביאו אותו לעולם וגידלוהו.

אה,

היה יכול להגיד.

כשבית שמאי ובית הילן נמנו וגמרו,

שנוח לו לאדם שלא נברא.

אז בעצם ההורים הביאו אותו לעולם

שנוח לו שלא נברא.

אז כאילו הוא יגיד, מה אתם רוצים ממני? אני פטור, אני ביקשתי מכם, לא ביקשתי.

זה נוח לי שאני נבראתי? לא נוח לי.

אז למה אני צריך לכבד אתכם?

לא!

אלא עדיין הוא חייב להכיר טובה לאביו ולאמו,

לכבד אותם על שהביאוהו לעולם וגידלוהו.

כי אף על פי שמצד האדם טוב היה לו אילו לא נברא,

מכל מקום מאחר שהשם רוצה בבריאת האדם,

צריך האדם הנברא לבטל דעתו

מפני רצון הבורא ולשמוח על שנברא,

ומשום כך חייב להכיר טובה לאביו ולאמו

שהביאוהו לעולם.

זה בחידושי אגדות למהר״ל במסכת העבודה זרה, דף ל׳.

מה יהיה הדין

בהורים

שלא גידלו?

אפילו שמצוות כיבוד אביהם הן משום חיוב הכרת הטוב,

אין בטעם הזה בכדי להמחית מחיוב הבנים לכבד את הוריהם.

גם במקרים שבהם לא גידלו ההורים את הבנים,

ולא טרחו למענם בקטנותם.

חייבים בכיבוד אביהם, שנאמר, כבד את אביך ואת אמך,

כאשר ציווך ה' אלוהיך.

ואיפה נצטוו בני ישראל במידה הזו?

במדבר.

ושמה לא היה להם טורח גדול להורים בגידול הבנים.

אולי היו צריכים להרגיע את התינוק שהיה בוכה קצת,

והאימא, ימי העיבור.

אבל היה להם הכול.

הכול היה מזומן,

לא היה צריך לתת להם בגדים,

לא היה צריך לתפור,

לא היה צריך לכבס,

לא כלום. היו שפין בענן והכל היה מתכבס.

לא היה צריך טיטולים,

לא היו להם יציאות בכלל,

ארבעים שנה.

אז לא היה שום טרחה, שום יגיעה.

ובכל אופן, שמה הם נצטוו, כבד את אביך ואת אימך.

מן יורד מן השמיים,

מים מן הבאר,

בשר האלה הם האסלם,

ענני כבוד מגהצים,

מחליקים את המלבושים.

ובכל זאת נצטוו הבנים,

גם בהיותם במדבר,

לכבד את האב והאם,

וכך הוא לדורות עולם.

ומוכח מלשון המשנה, בבא מציעה ל״ג,

שאביו הביאו לעולם הזה,

ורק משום כך יש לו להכיר טובה.

וכן, בחינוך שאמרנו.

מה הגדרים של הכרת הטוב לאב ולאב?

הדרגה הראשונה של הכרת הטוב כנה לדעת ולהבין שעליו להחזיק טובה,

ולו גם להודות במילים לפחות

אלף מה שחברו טרח ועמל עבורו.

אולם צר העין עלול לומר

שבכל זאת אין חיוב להכיר טובה להורים שטיפלו והשקיעו מאמצים רבים

בחינוך וגידול ילדיהם.

והוא יאמר, הנאה מרובה הפיקו ההורים לעצמם מהמסירות הגדולה לבנים,

שכן הקדוש ברוך הוא נטע טבע אהבת הבנים מלב ההורים,

כדי שלא ימאסו בטרחת גידולם.

הרבה תלאות עוברים.

ההורים עם הילדים, טער גידול בנים,

וכמה טיפול וכולי.

אם לא הקדוש ברוך הוא שנטע אהבת הבנים מלב ההורים,

היו מועסים בהם. יש כאלה קוראים, נחמנה, נטרנסמים את הילדים בפחים, משאירים ברחוב,

מוכרים אותם.

ואם כן, למען עצמם עשו,

יבוא האומר ויאמר, לטובת עצמם הם עשו.

מעשיית טובה לזולת,

שנעשית למען הנת עצמו,

יאמר האומר, אין הזכאית לתודה והוקרה.

אני זיכיתי אותך להשתעשע בי.

אתה מרוויח.

אז למה צריך להכיל לך טובה, יאמר האומר?

אבל התורה דורשת השקפה אחרת לגמרי במעלת הכרת הטוב בכלל,

ובכבוד ובכיבוד אב ואם בפרט.

התורה אומרת, ברא,

זה לא התורה עצמה, חכמים אמרו, בא במציאה צדק ב',

ברא דשתת מיני מאיה אל תשדה בקלה.

בור ששתית ממנו מים אל תזרוק לתוכו צרור.

אנחנו מחויבים בהכרת הטוב אפילו לדומם.

הוא טרח עבורנו

ואין לו כוונה להיטיב.

הוא דומם.

וחייבים

להכיר טובה.

חכמים, זיכרונם לברכה, לימדו שחיוב הכרת הטוב לא מותנית

בכוונות ובטרחות של הנותן כלל,

אלא שחובה היא על המקבל משום שהוא קיבל ותו לא.

בעל מעלת החסד,

שכל-כולו חדור בשאיפה לתת ולהעניק לזולת מכל אשר לו,

הוא מסוגל להרגיש בכל טובה קטנה שהוא מקבל,

והוא ירצה לגמול טובה תחת טובה,

והוא ישתדל להחזיר גם יותר ממה שקיבל,

ולפחות יביע תודתו בפה מלא.

הלב יתמלא הכרת טובה מעצם העובדה שקיבל,

ולא ידרוש ולא יחקור האם השני טרח בשבילו

וגם לא היה מתכוון עבורו,

או כיצד ולשם מה עשה זאת.

ואם ההורים נהנו מעצם הטיפול והגידול של הילדים,

זה לא גורם במאומה מחיוב הכרת הטוב,

שהילדים צריכים להכיר להורים בלי מידה וגבול.

הרי קיבל מהם רוב טובה,

כל תוכן חייהם נתנו לו,

ועל ידם בא לו הכל.

וכי אין בזה די שיכיר להם טובה כל ימי חייו?

אמרו ריבותינו, זיכרונם לברכה בקידושין ל״א,

בזמן שאדם מצער את אביו ואת אמו,

אמר הקדוש ברוך הוא, יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם,

שאלמלא דרתי ביניהם, ציערוני.

המצער את הוריו

סימן שאינו חש שחייב להכיר להם טובה,

כיוון שטוען בליבו,

הרי להנאתם

הם מכוונים.

וחכמים זיכרונם לברכה, בעומק בינתם, הורונו,

מתוך זאת,

עלולו לחשוב גם כן שאינו חייב לכבד ולאהוב את השם יתברך.

ויכול לטעון,

כיוון שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם,

ברא את הבריות

עם חסרונות ועם מאוויים,

מן הראוי שייטיב ויחמול על מעשי ידיו ויספק להם כל צורכיהם.

וגם אצל הקדוש ברוך הוא לא שייך טרחה

ולא עמל,

הוא גם לא חסר כלום,

אז למה הוא מחויב להכיר לו טובה?

הוא רצה שאני אברר,

אז למה אני צריך להכיר לו טובה? ככה יגיד הטיפש.

להשקפה משובשת זאת עלול לבוא רק מי שהוא צר עין

ורחוק ממידת החסד,

וכן אינו מרגיש שקיבל

רק מזה שעמל וטרח עבורו.

הוא לא מסוגל לתפוס את גדולת חסדי השם יתברך.

ממילא הוא רחוק מלהודות לו על עובדו.

ואז מה עושה הקדוש ברוך הוא?

מביא לו ציפורת חודרנית, ציפורן חודרנית.

ואז הוא יודע כמה חשוב שלא היה לו קודם את הבעיה הזאת.

רק מזכיר לו.

הכרת הטוב ראשיתה בסביבתו של האדם

וקרוביו שיכיר בטובה שעושים לו.

על כן חייב כל אחד בכבוד אביו ואמו,

שגידלו במשך שנים,

חייב להם הכרת הטוב רבה מאוד.

בפרקי דרבי אליעזר מקשה על הפסוק בבראשית מו״כט ויאסור יוסף מרכבתו

ויעל לקראת ישראל אביו.

והלא האב יוצא לקראת המלך

שהוא בנו ואין המלך

יוצא לקראת האב.

אז מה אומר הפרקי דרבי אליעזר?

אומר שאביו של האדם הוא כמלכו.

למדנו בהלקות כיבוד אביהם שהוא צריך

להחזיק מההורים שלו כמו מלכים.

אפילו אם הציבור לא מחזיקים מההורים שלו כלום.

הוא צריך שיהיו בעיניו כאלה.

אז הנה הפרקי דרבי אליעזר אומר שאביו של אדם כמלכו.

המחבר אומר, שאלתי בחור אחד מה הוא אומר לאמו

שהיא מבקשת ממנו לבוא לשבת

והוא לא רוצה.

אז הוא ענה לי שהוא אומר לה שהוא יבוא בשבת שלאחריה.

אז אמרתי לו שזה לא נכון לנהוג כן,

אלא עליו לשאול אותה אם היא מסכימה

שיבוא בשבת שלאחריה.

ורק אם היא תיאות ותסכים בלב שלם,

אז יכול לעשות כן.

יושר להודיע שיבוא לשבת מבלי לברר אם הוא על דעתה. זאת אומרת, הוא כופה את עצמו בלי שהיא מוכנה לדבר.

רגיל אני להקריא בישיבה בדרך כלל לפני בין הזמנים

את דברי רבנו יונה בסוף איגרת התשובה.

וגם בספר לב אליהו הוא היה מזהיר לבני תורה לכבד הוריהם מבין הזמנים.

ומה כותב רבנו יונה?

שכל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא ברא אלא לכבודו.

ומי שרוצה לכבד את הקדוש ברוך הוא יכבד את אביו ואת אמו השותפים.

ובעיקר לשמחם בדברים.

ומי שמצער אותם גדול עוונו מנשוא.

ומי שמכבד אב ואם זוכה לעולם הזה ולעולם הבא.

ככה אומר רבנו יונה.

וכידוע,

ספר חסידים אומר שמודדים לאדם מידה כנגד מידה.

מי שיצער את תורה ויצערו אותו בניו.

מי שיכבד אותם יאריך את ימיו וכן בניו.

הכל חוזר.

יש לקדוש ברוך הוא מקאם.

מידה כנגד מידה.

וכן בחינוך.

במצוות כיבוד אביהם כתב בעיקר המצווה, שזה מהכרת הטוב.

זה מופיע בספר להבין ולהשכיל.

חובת האדם בעולמו שואל,

מדוע טבע העולם לא להכיר טובה להורים כראוי?

מי בכלל נותן דעתו כל הזמן, כל הזמן, איך אני מכיר טובה,

איך אני מחזיר,

איך אני משמח את ההורים,

איך אני... מי נותן דעתו כל הזמן?

מה גורם?

דבר ראשון זה ההרגל.

הרגלים לקבל מההורים.

עד שעלולים לחשוב שזו חובתם,

ואין להכיר להם טובה על כך.

בגיל 6 הם יכולים לשחרר אותך, מתוק, ביי ביי.

עד גיל 6 הם חייבים, אחרי זה צא לעבוד, שלום.

דבר שני, זה חוסר התבוננות.

מה העניקו לו ההורים?

ולא מעריכים ולא מודעים לכל היגיעה שהשקיעו עבורם. מתי יבינו? כשהם יגדלו ילדים.

ויש גם חינוך שלילי,

שלומדים מהסביבה שגדלו,

מחברים,

איך להתייחס להורים.

רוב הילדים הם תובעניים,

רק מבקשים, מבקשים.

האב-האב.

יש גם טענות של יצר הרע.

כשאדם מכיר טובה להוריו,

אינו רואה כל טובה שהם עושים עמו כדבר המובן מאליו,

ממילא ומכבדם.

אדם המצער את הוריו,

סימן הוא שאינו חש

שחייב להכיר להם טובה,

כיוון שטוען בליבו להנאתם הם מכוונים.

ואם יחשוב כך,

אמרנו, הוא עלול לחשוב שהוא לא חייב גם לקדוש ברוך הוא כלום.

שהרי הקדוש ברוך הוא ברא את העולם,

חייב להיטיב לחמול על מעשי ידיו,

לספק צורכיהם.

אז למה צריך להכיר טובה?

הכרת הטוב לחמיו וחמותו.

יש צד לומר שגדול חיוב הכבוד שחייב לחמיו וחמותו,

שעל ידם הוא ניצל מן החטא.

הם נתנו לו את הבת.

הוא זוכה לבנות,

נביא בנים, בניין.

וכמה מעלות טובות לאיש ולאישה שהם זכו,

הרי אדם שלא נשוי הוא שרוי בלא חומה ובלא שמחה ובלא שלום ובלא ובלא ובלא.

וכמה הגיעות וכמה טרחות טרחו חמיו וחמותו עד שגידלו את הבת,

ועד שהסיעו אותה, לא.

והיה להם קשה כברזל, וכמה הם שילמו.

ולכן חיוב הרמי על החתן שלא להיות כפוי טובה,

וצריך להיות להם כבן,

וכן חיוב הרמי על החתן שלו.

למעלה משבע שנים

כל הדרשות שנתתי

היו גם לעילוי

נשמת חמי.

כל מקום שאתה יכול לעשות,

צריך לעשות ולהשתדל.

אז רואים שאף אחד לא חי בהתבוננות.

בכל פעם שאתה עושה נחת להורים או שומע על מה שהם אומרים,

אתה מקיים מצוות עשה דאורייתא.

ויש בה אריכות ימים, ואתה יכול לזכות

מאות

מצוות עשה.

אם אמרת לך, אבא, מה אתה צריך?

להרים פה, לקחת משם, להביא משם, לחזיר לפה,

כל דבר כזה,

חוץ ממצוות חסד,

יש לך מצוות עשה דאורייתא של כיבוד אב ואם,

ואתה יכול לאסוף בלי אסוף,

בפרט כל זמן שאתה עדיין נמצא בבית.

גם כשאתה מרים טלפון,

ואתה מרגיע את אמא, ואתה משמח את אמא,

אתה תכוון תמיד, הרי אני מכוון לקיים מצוות עשה דאורייתא של כיבוד אב ואם,

שואל בשלומן, דואג, מה חסר, מה צריך להביא,

וכן הלאה.

מי נותן דעתו?

בכלל אנשים שוכחים שיש להם אבא ואמא אחר, אנשים נשואים.

שוכחים!

יואו, אבא שלי צלצל, הוא רוצה ממני את זה, איך אני אלך עכשיו, איך אני אעשה, איך אני את זה, איך אני...

במקום לשמוח שיש לך זכות.

יש לנו גם אבא, אבא שבשמיים,

הוא נתן לנו מתנה גדולה,

גדולה מאוד.

מתנה יש לי בבית גנזי ושבת שמע,

רצוני לתנה לישראל לכבודי עם.

אז מה אנחנו צריכים להודות לו, נכון?

ולשיר לפניו.

מה שרים?

ישמחו

במלאכותך שומרי שומרי שומרי שבת,

בקוראי עונג שבת,

ישמחו במלאכותך שומרי שומרי שבת,

בקוראי עונג שבת.

עם מקדשא,

מקדשא,

מקדשא שביעי שבת.

עם מקדשא,

מקדשא שביעי שבת.

ישמחו במלאכותך שומרי שומרי שומרי שומרי שבת,

בקוראי עונג שבת.

ישמחו במלאכותך שומרי שומרי שומרי שבת,

מקורעי עונג,

שבת שבות שונות.

רבי חנין יאמר, השיעומר, עושה הקודש ברוך הוא, קודש רואין,

לפי כוך, הרבו לו עם תורו ומוסוות,

שנה אמור אדון עפש למען ספגו, יגדיל תורו ויאדיר.