הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק נז | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציבי יום,

דקאלה

בין

דמקץ'

יזכה לחזרה בתשובה שלמה,

רפואה שלמה בכל האיברים והגידים,

ושהמחלה תעבור

למיסטר שווב, יימח שמו וזכרו, אמן, בעל האיפוס הגדול.

בין בנימין בן אסתר

ינצח במשפט ביום חמישי הקרוב,

בעזרת השם, ויצא ברווח.

אמן.

הכרת הטוב וכיו טובה חלק נ'ז.

הרב שלמה וולבה,

מנוחתו עדן,

כותב,

שלום וברכה וכל טוב סלע לידיד אהובי הרב ריבי כך וכך שליטא.

ליבי דוחף אותי לכתוב אליך שורות אחדות

בהתקרב הימים הנוראים.

ידידי,

לא אשכח במהרה

את הידידות והמסירות שהראית לנו בהיותי ב',

ותהי נא משכורתך שלמה מחים אדוני אלוהיך.

למדנו היום בחומש,

פרשת תצא רביעי,

הלקות גרות,

והייתה לנו התפעלות רבה,

כי כל הבדלי ההלכות של עמון ומואב,

אדומים ומצרים,

בנויים על המדידה

של כפיית הטוב של האומות

וגדרי הכרת הטוב שלהם

וגדרי הכרת הטוב שלנו כלפיהם.

עמון ומואב לא הכירו טובתו של אברהם אבינו שהציל את אביהם,

לכן הם מרוחקים לעולם.

מצרים,

הטביעו בנינו במים,

אבל היו לנו אכסניה בשעת הדחק,

לכן בדור השלישי יוכלו להתחתן איתנו.

עשו,

אף שיצא בחרם לקראתנו,

אבל הלא אחינו הוא.

מן נפלא, כי המידה העיקרית היא הכרת הטוב.

וזה הוא כותב לו במחותם,

ומחותם, ידידך אוהבך, מכיר טובתך כל הימים,

שלמה וולבל.

ועכשיו כמה דברים אסופות ומאמרים

מאת הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין, זכר צדיק לברכה,

בעל האור יחזקאל.

עניין גדול מצינו בדרכי העבודה הרוחנית,

שיש עניינים שהם תכלית האדם,

והמגיע עליהם הגיע לשיא השלמות

הנטבעת מאיתו.

באותו עניין בעצמו נטבע אפילו מקטני-קטנים,

והיא תחילת העבודה.

הנה עבדות

היא המעלה העליונה ביותר שאפשר להגיע אליה.

לגבי משה רבנו עליו השלום נאמר,

עבד השם.

אז אינן

שזו מעלה שבה נשתבח משה.

ויסוד העבדות נובע מחמת הכרת הטוב,

כדאמרינן

אנוכי אדוני אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים.

נתחייבנו בעבדות לשם יתברך

משום שהוציא אותנו מבית עבדים,

ואם כן, מחובת הכרת הטוב להיות לו עבד תמורת זה.

והנה חובת הכרת הטוב נטבעת אפילו מתינוקות.

כשאדם נותן מתנה לתינוק,

אמו מבקשת

שיאמר תודה.

זה הכרת הטוב.

באף בעלי חיים יש בהם הכרת הטוב.

ידע השור קונאו,

וחמור אבוסבע עליו.

השור יודע ומכיר את קונאו,

והחמור מכיר טובה למי שמאכילו.

ורואים שאפילו בעלי חיים מכירים טובה.

לכן הנביא תובע את ישראל.

ישראל לא ידע,

עמי לו את בונן.

למה לא מכיר טובה לקדוש ברוך הוא?

וטעם הדבר,

מפני שאפילו המעלות הגדולות ביותר

חייבות

להיות נמצאות בטבע האדם.

חייבות.

מבלעדי זה אין כל אפשרות להשיגם,

ומכיוון שהן מוטבעות בכוחותיו של האדם,

לכן גם קטן שבקטנים יכול וצריך

שיהיה לו שייכות אליהם.

לכן נטבעים הקטנים גם בהכרת הטוב.

למה לא מכירים טובה?

הרי שאנחנו רואים שגם קטנים חייבים בהכרת הטוב.

צריך להבין מדוע רחוקים אנחנו הגדולים

כל כך מחובת העבדות,

שזה היסוד של הכרת הטוב לקדוש ברוך הוא.

ביאור העניין,

כוח ההרגל הוא עניין גדול.

כל קיום התורה והמצוות אצלנו נעשים מכוח הרגל.

בלי הרגל היה קשה לנו מאוד לקיים תורה ומצוות.

רוב אנשי העולם,

כל השייכות שלהם לקיום תורה זה רק בגלל הרגל.

אבל יש סכנה גדולה מעצומה בהרגל,

כי הורגלנו מנערות לקבל טובות

מהשם יתברך,

ובגלל זה לא מרגישים בטובות

שאנחנו מקבלים,

ומשום כך לא מכירים טובה.

הקדוש ברוך הוא נותן לנו,

כי זה מורגל.

כל יום אתה פוקח עיניים,

כל יום אתה שומע,

כל יום אתה אוכל,

כל יום אתה הולך, כל יום אתה מדבר.

אתה לא מרגיש איזה חידוש.

אבל אם יש הפסקת חשמל,

ופתאום אתה רואה שאתה לא מתמצא בשטח,

ופתאום המקרר שלך, אתה מבין,

לא עובד,

והבשר יכול להתקלקל

מכל הדברים,

ופתאום אתה לא יודע איך להיכנס לשירותים,

ואתה לא יודע כלום,

וחוזר החשמל, פשש, פתאום אתה מעריך את החשמל.

ככה זה עובד.

אדם מורגל כל כך לטובות, שהוא לא יודע בכלל

כמה טוב לו.

גם עניין כיבוד הורים.

אנחנו לא חיים מתוך הכרת הטוב,

וכל זה נמצא בנו מחמת הטבע שהוטבעה בנו.

שערי ברק קרעי דאבו.

הבן הוא כמו רגל

של האבא.

כמו שאדם מרגיש את האיברים שלו,

כך הוא חש חובה לכבד את ההורים.

אבל טבעי, כאילו, באופן טבעי, זה לא מתוך התבוננות.

אבל לחיות תמיד בהרגשה של הכרת הטוב לאביו ולאמו

על שגידלו וחינכו והשפיעו לו כל טוב,

גם זה, אנחנו רואים, זה רק הרגל.

ולכן לא מכירים להם טובה.

אבל אם מקבלים מתנה או טובה חד פעמית

מהזולת,

או מרגישים חובה להכיר טובה לנו את זה, תודה רבה, תודה רבה.

למה טרחת כל הכבוד? איך חשבת עליי? וזה,

פתאום

בהורים שלך כל רגע, כל רגע.

ונותנים ודואגים ורודפים אחריך לתת לך טובות.

וזה עיקר חובתנו,

להתגבר על תכונות ההרגל

ולהכיר טובות לנותן.

כי בוודאי כשמקבלים טובה בעוד באופן תמידי,

חובת הכרת הטוב גדלה בהרבה.

בתורה רואים עד כמה חובת הכרת הטוב

גדולה ומחויבת.

ומהי התביעה לגבי מי שלא מכיר טובה?

הפסוק אומר בדברים ל״ב״ו״

על ה' תגמלו שדות

עם נבל

ולא חכם.

הלא הוא אביך קניך,

הוא עשיך ויכונניך.

זכור ימות עולם,

בינו שנות דור ודור.

וואי וואי וואי, איזה פרשה.

התורה טובה אדם ישראל.

מדוע אינכם מכירים טובה לקדוש ברוך הוא על כל הטובות שעשה לכם מאז ומעולם?

והתורה קוראת

את מי שאינו מכיר טובה בשם נבל.

למה קוראים לו נבל?

הרמב״ן מבאר.

ייתכן

שהוא ייקרא חן

בעבור שהוא נופל מבני אדם.

נבל זה מלשון נבלה.

נבלה מתה.

אדם שלא מכיר טובה הוא כמו נבלה מתה.

נבלה מתה יכולה להרגיש טובה?

לא.

גם הוא הנבל לא מרגיש כלום.

כאשר יקראו המתה נבלה שנפלה לארץ ומתה.

כך מסביר הרמב״ן.

אם כן, יאמר הכתוב,

אז זאת תגמלו את השם על הטובות שעשה ממכם עם נבל

שמשלם רעה תחת טובה?

נמצא שמי שאינו מכיר טובה הוא לא בדרגת אדם.

בעלה הוא בגדר נבלה.

נתבונן באורחות חיינו

ונראה שאפילו כשמתחזקים בתורה ובמצוות

מסתפקים מעשיית מצוות.

מסתפקים.

אך מחובת הכרת הטוב הם עדיין רחוקים.

נמצא מעתה שיכול לעשות אדם,

מעשה צדקות,

מעשה חסידות,

והוא עדיין לא בגדר אדם,

אלא

הוא נבלה כלשון הרמב״ן.

היה פה אחד לפני כמה ימים שאמרתי לו,

הוא עדיין לא בדרגת אדם בכלל.

הוא צריך לעבוד על עצמו בתור אדם.

כי אלה חושבים שהם רוצים ללמוד והם צריכים ללמוד. זה נכון,

אבל אתה בכלל לא בן אדם.

מה זה מועיל?

מה זה מועיל שאתה לומד ולומד ולומד ואתה לא בן אדם?

בחובת הלבבות,

בהקדמה לשער הבחינה.

ארבע מדרגות בחובת הכרת הטוב.

היינו שחובת הכרת הטובה

היא לפי קבלת הטובה.

הוא כותב שם ארבע בחינות בקבלת הטובה,

וממנה נובע חובות

להכיר טובה.

הבחינה הראשונה היא כוללת הכול,

והיא עוד לפני התורה.

כשם שחויבנו 26 דורות

לפני קבלת התורה,

דרך ארץ קדמה לתורה.

כמה היא קדמה? 26 דורות עד מתן תורה.

וכל זה משום הכרת הטוב על הטובות שעשה לנו השם יתברך.

וכתב במפורש

בעל חובת הלבבות,

שמי שאינו מכיר בטובה הזו יצא מכלל מדבר,

והרי הוא בגדר בעל חי.

אז גם הוא אומר שאדם כזה הוא לא אדם בכלל, הוא בהמו.

מי שלא מכיר טובות,

בלי תוראות,

מחמת השכל בלבד.

בעל חי,

ולא בעל חי,

אפילו לא כמו חמור,

ולא כמו שור.

כי ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו. אז איזה בעל חי זה?

ביסודות אלו נעלמים לגמרי מאיתנו.

חכמים, זיכרונם לברכה, אמרו בעקבותא דמשיחא חוצפה ישגא.

בירידת הדורות מכוח החוצפה תהיה עד לדרגה שנאבד מדרגת מדבר, שזה אדם,

ונהיה בעלי חיים.

כי זו שכל האנושי.

ושכל האנושי קודם לשכל התורה.

ועיין שם בארוכה,

בלשונו הזהב,

שחייבים הכרת הטוב על כל מה שנתבאר בשער הבחינה.

והנה אנו,

אף בעת שמתחזקים בעבודתנו,

מכל מקום, כל ענייננו,

זה רק מחמת שכל התורה,

ואיננו חושבים כלל

על עבודה מחמת שכל האנושי.

ובחובת הלבבות שם כתב

שעבודה משכל האנושי היא קודמת לעבודת שכל התורה.

וכל זה נאמר אף באומות העולם

על אחת כמה וכמה ישראל,

שזכינו ליציאת מצרים,

וזכינו לקריעת ים סוף,

ולכל הניסים שנעשו לאבותינו.

חייבים אנחנו בעבודת הכרת הטוב המיוחדת לנו על כל זה.

ועוד בלי התורה,

רק מחמת השכל.

ועם התורה על אחת כמה וכמה.

אומר רבי יחזקאל,

הנה התעוררתי לדבר

שהרי אנחנו עסוקים בכל יום.

הוא כל הזמן עסוק בחיובי הכרת הטוב,

ורק איננו מרגישים בזאת,

ולא מנצלים את העניינים האלה כראוי.

והרי כל הברכות שאנו אומרים,

היסוד שלהן זה מכוח הכרת הטוב.

ברכות השחר,

כולן זה הכרת הטוב.

הנותן לשכבי בינה,

שלא עשני גוי.

כל עניין הברכות, משום הכרת הטוב.

וברכת המזון, כולה ברכת

הכרת הטוב.

ברכה ראשונה על המזון שהכין לנו.

ברכה שנייה, הודעה על הכרת הטוב על ארץ ישראל, על ברית ותורה וכו'.

ברכות קריאת שמע,

הכרת הטוב.

כל התפילה כולה, הכרת הטוב.

ואומרים ומברכים,

אבל לא חושבים

על היסודות של הכרת הטוב המונחים בכל מה שאומרים.

והסיבה?

משום שאנחנו רגילים לקבל טוב, ולא חושבים על הכרת הטוב.

ועל כן התעוררתי.

שהרי בין כך אנחנו מקיימים את הברכות.

אז אם כן, מחובתנו לברך, לא סתם, אלא מדין הכרת הטוב.

ובכך זוכים להיות מכלל עבדי השם.

מי יכול להיות עבד השם? רק מי שמכיר טובה.

סבא מקלם, זיכרונו לחיי העולם הבא,

היה מתעורר לדבר בעניין הכרת הטוב.

מזה שזהירה התורה גבי עמוני ומואביש לבוא בקהל השם, ולא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם.

אתם שומעים?

מי שאין לו הכרת הטוב, לא דורשים בשלומו וטובתו לעולם.

ואסור להיטיב למי שלא מכיר טובה.

ובאר הרמב״ן שם,

כי היו גמולי חסד מאברהם שהציל אביהם ואימם מן החרב מן השבי,

ובזכותו שילח אותם השם

מתוך ההפיכה.

והיו חייבים לעשות טובה עם ישראל.

ולא רק זה, אלא גם עשו עימה עם רעה.

טובעת התורה כרת הטוב מעמון ומואב דורות רבים לאחר שקיבלו את הטובה.

וכיוון שאין מכירים טובה, אסור לישראל להתדבק בהם.

משום כך, לא יבואו לעולם בקהל השם.

בעניין הזה מפורש ביתר שאת בדברי המדרש בשמות רבה ד״ב.

בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא, ועטה לך ואשלחך אל פרעה,

אמר לו משה, ריבון העולם, איני יכול.

איני יכול מפני שקיבלני יתרו ופתח לי ביתו ואניח עמו כבן.

מישהו פותח פתחו לחברו, נפשו חייב לו.

כלל ישראל עומד במצרים, ממתין בכיליון עיניים לגאולה.

זמן הגאולה כבר הגיע,

ומשה רבנו לא יכול לקבל את השליחות להוציא את עם בני ישראל ממצרים. בינתיים מצליפים בהם הנוגסים

והם מעונים והם משועבדים.

משה רבנו מסרב.

למה?

מפני שהוא חייב להכיר טובה ליתרו שפתח לו את ביתו.

והגאולה תמתין

עד שהוא יבקש רשות מיתרו.

והשם לא אומר לו שהוא לא עושה בסדר.

מסכים איתו.

ורק כשהוא מקבל רשות הוא הולך לשליחות.

וכן אתה מוצא באליהו.

בשעה שהלך אצל הצרפית, האלמנה שמת בנה,

התחיל מתחנן ואומר,

אף גם על האלמנה אשר אני מתגורר עימה הרעותה להמית את בנה,

ומטיח דברים כלפי שמעיה.

משה רבנו שאמר לקדוש ברוך הוא,

ומאז באתי אל פרעה, הרע לעם הזה,

והצל לא הצלת,

זה היה אחד מהחטאים שהוא דיבר.

ופה מה אומר? אותו לשון כמעט.

אליהו אומר,

הרעותה להמית את בנה.

הוא אומר לה' זה מטיח כלפי שמעיה.

וישמע אדוני בקול אליהו ותשוב נפש הילד.

למה? כי הוא חייב הכרת הטוב.

לאישה שנתנה לו להתגורר כל פעם שהוא עבר שם.

שינה הקדוש ברוך הוא את כל עניין הבריאה

במסר מפתח של תחיית המתים לאליהו הנביא,

כדי שלא ייפגע עניין של הכרת הטוב

שחייב אליהו לצרפית האלמנה.

אתם שומעים מה זה?

מכוח הכרת הטוב הוא ואלישע חייו מתים.

מכוח הכרת הטוב.

כמה הכוח הזה עצום למי שיש בו.

ועוד שמה במדרש,

ולא עוד אלא שכל הפותח פתחו לחברו,

חייב בכבודו יותר מכבוד אביו ואמו.

למה?

אתה מוצא בעת שזכה אלישע ליטול פי שניים

מרוחו של אליהו,

אז היה לו ללכת אצל אבי ואמו לחיותם,

כמו שהחייה את הבן של אכסניה שלו.

וכן אליהו,

היה לו לחיות אבותיו.

אם יש לך כוח לחיות מתים, לך תחיית את ההורים שלך.

אלא שמסר נפשו על אכסניה שלו.

הסיבה לזה שחייב להכיר טובה לזולתו יותר מלאביו ואמו,

אפילו שהוא חייב

בהכרת הטוב גם להוריו,

יש לומר

מה שכתבה חובת הלבבות בשער הבחינה פרק ה'

שבטבע ההורים מונח רצון להיטיב לבניהם. אוי ואבוי אם לא היה מונח.

מה שאין כן באחרים

שעושים מעל המונח בכוחות טבעיהם.

ולכן חובת הכרת הטוב לאחרים

עדיף יותר.

על כל פנים,

רואים מדברי המדרש כמה גדול חיוב הכרת הטוב.

ועוד נתעוררתי אומר,

לדבר מעט בעניין הכרת הטוב.

הנה שמעתי שהרב שליטא אז זכר צדיק ברכה מדובר עומד לנסוע שוב לחוץ לארץ בענייני הישיבה.

וחשבתי בליבי שהלוא נוסע וטורח כל ימיו.

ואני מקבל ממנו טובה

שאני יכול לעסוק בעניינים הרוחניים בישיבה ללא טרדות כלל.

וכל זה מפני שכבוד הרב

מאפשר לי זאת.

הלא מחויב אני בהכרת טובה אליו,

ואינני מרגיש בזאת כלל.

יושבים פה אנשים,

לומדים, מתפללים,

מתי שצריך יש מזגן,

יש קפה,

סוכר,

חלב,

קולר,

כיסאות מרופדים,

תאורה,

כמה אנשים מעריכים שאנשים פה משלמים כסף בשביל זה,

וטורחים, ויגיעים,

וכל הזמן דואגים,

וכן הלאה.

וכל דבר.

מי מסתכל בכלל מה השקיעו בשבילו ומה משקיעים?

אז הוא אומר,

ואני לא מרגיש את זה כלל.

טוען על עצמו רבי חזקאל, שהיה מבין ומכיר טובה, הוא אומר, אני...

אני עדיין לא מרגיש את זה כלל, כמה אתה מטיב לי שאני יושב בשקט,

לא טורח לכלום, מתן בלי דקות.

וכל הערכה שיש לנו לרב,

ומחמת גדלותו,

אבל הכרת הטוב נעלמת מאיתנו.

וגם כאן הסיבה,

כי הורגלנו בישיבה לקבל טובות

מהרב,

ולכן קשה לנו להכיר טובה.

וביותר שמידת הגאווה הנמצאת בנו

מורה אותנו שהכל מגיע לנו.

ולכן קשה להכיר טובה,

כי המידות רעות מפריעות ומונעות מהמעלות הנמצאות בטבע לתת פריים.

על כל פנים,

מחויבים אנו להתחזק,

בחובת הכרת הטוב,

או בכל מצווה שאנחנו עושים,

להשתדל לעשותה גם מגדרי חובת הכרת הטוב.

לא רק לקיים את המצווה בגלל שיש

מצווה וצריך לכוון בכוונת המצווה,

אלא גם לכוון שאני בעצם קיום המצווה מכיר טובה לקדוש ברוך הוא,

ואני שמח לעשות את מה שהוא מצווה אותי.

גם מכוח הכרת הטוב.

ולפחות

בעת עשיית המצוות שזיכה אותנו

להניח תפילין, להתעטף בטלית, להתפלל לפניו וכולי וכולי וכולי.

ובוודאי עדיף יותר להשקיע מאמצים ומחשבות אודות הכרת הטוב.

ומספר

רבי חזקאל לוינשטיין,

אני ברוך השם זכיתי לראות בכלם

אנשים שידעו להכיר טובה.

בזכורני

שאף לנכדים של אלו שעשו להם טובה

היו מכירים בכלם

הכרת הטוב.

והשתדלו בכל כוחותיהם לגמול עימם חסד,

כי זו המדרגה של אנשים חסידים וישרים,

שיודעים את חובתם בעולמם.

ומה שאנחנו צריכים להודיע לכל העולם

זה שההכל ידוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש

כשם הכל ידוך והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כשם.

שיהיה לכם כל טוב אבל

יום רביעי היום.

ישמחו

במלאכותך שמרי שמרי שמרי שמרי שבת,

וקורא ענג שבת,

ישמחו במלאכותך שמרי שמרי שמרי שמרי שבת.

עם מקדשא מקדשא מקדשא שביעי שבת

עם מקדשא מקדשא מקדשא שביעי שבת ישמחו במלאכותך

שומרי שומרי שומרי שבת וקוראי עונג שבת ישמחו במלאכותך שומרי שומרי שומרי שבת וקוראי עונג שבת ושמחת בימיך

שהיית אך שמח ושמחת

בימיך והיית אך שמח ושמחת בימיך והיית שמח.

ימי גשמים ברכה מן השמיים.

גדול יום ירידת הגשמים יותר מתחיית המתים.

אתם יודעים למה?

בתחיית המתים יקומו רק הצדיקים.

הרשעים לא יקומו.

אבל יום גשמים, גם בשביל הרשעים.

איך השם מתי? לא צריך להכיר לטובה.

יש את הבח הבורא.

רבי חנניה ברגל שיאמר, עשו הגדול וחוז הכל ישראל לפי כוח,

חרבו לעולם תורו ומסור.

שנה אמר אדונו וסלמנו וסלמנו יחדיל תורו ויעדיר.