הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק עא | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום, ניר בן חיים יזכה למכור את הדירה במחיר גבוה מאוד לקונה ישר ונאמן,

שקניית הדירה תהיה בקלות.

הכרת הטוב וכ' טובה חלק ע' א'.

דיברנו על הכרת הטוב של הרב דסלר,

ויש עוד קטעים ממנו.

הטובות ברוח ובגשם

אשר נעשו עם רבנו שבורות היו על ליבו כל הימים,

שאינו שוכח להודות תמיד לגומליהן עמו,

מתוך רגשות עמוקים

שפרצו חוצה בכל אוזן.

במכתב מפעים

שיגר רבנו בשנת תרחץ מגולת אנגליה לארץ ישראל,

רבי שמואל יוסף הילמן, זכר צדיק ברכה,

מי שכיהן בעבר כראש הרבנים בלונדון.

במכתב מתנצל רבנו

כי בהיותו סובל בעיניו ממחלת הקטרקט,

נבצר ממנו לכתוב אליו זמן רב.

אבל לא משום שנשכחו ממנו זכר טובותיו עמו.

וכאן הולך רבנו ומפרט בכמה מעלות טובות עליו להודות לו,

על כל החסד

אשר הפליא עמו בתחילת בואו לאנגליה.

וכך הוא כותב,

זה זמן רב

אשר לא כתבתי על הדרת גאונו שליטא,

לא משום ששכחתי חס ושלום

את כליל תפארת המעלות,

אשר הראה כבוד גדולתו לעומתי

בעניקו אותי מטובו הגדול,

וייתר לי מנוחה ופרנסה בכבוד.

ולא זו אף זו

אפשרות לאושר רוחני משאת נפש,

יחד עם תלמידיי המופלגים המצוינים,

הירו חי שיחיו.

לא,

דברים כאלו לא יישכחו לעולמים,

ונפש מכרת טובה עד העד לא תשכח את מטיבה.

וממשיך לבאר במכתב,

כי יש לו מקור נאמן בדברי חכמים זיכרונם לברכה,

כי המכיר טובה,

זכר טובת מטיבו, קבוע בלבבו לא רק בעולם הזה,

אלא גם לעתיד לבוא לעד ולעולמי עולמים,

ובפרט לטובה שאין לה הפסק,

היינו טובה נפשית אמיתית.

אחר הדברים האלה הוא מוסיף

ומציין, כי כן,

כמעט אין יום

אשר זכר כבוד גאונתו,

מעשיו אשר עשה למעני,

לא יעברו לנגד עיניי וליבי לשכוח מלהודות לו במחשבתי

ביני לבין עצמי.

ואם כי ידוע

כי כבוד גאונו ימאס בתודה מכל מקום שבתי וזכרתי דבר זה בכאן,

למען באר כי לא מרוע לב חס ושלום

חסרו דבריי,

ומדי דברי פרצו רגשות ליבי ולא יכולתי לשום מעצור לעטי,

ומאת הדרת גאונו סליחה.

גם רבי אליהו בוצ'קו,

זכר צדיק לברכה, מי שכיהן כראש הישיבה במונטריי בשווייץ,

זכה להכרת טובה מופלאה

מרבנו

על כל הטובות אשר גמל עם משפחת דודו,

רבי חיים גדליה דסלר, זכר צדיק לברכה.

ורגשות ליבו של הרב נשפכים מתוך קולמוסו

באיגרת ששלח בשנת תרצת.

וזה הלשון.

אין מילה בלשוני.

גם תקצר יד עיתי להביע את אשר ירחש להם לבבי.

אמרתי,

אין נתחיל לדבר דבריי,

אבל גם זה אפשרות נכזבת.

כי הלא אין קץ למידת טובם

ואין שיעור לחובתי בהכרת טובתם

על כל אשר עשו ועושים

גדולות ונצורות לבני משפחתי.

יחוננם האל ברוכו,

כי אך בידו לגמול לאדם כמעשהו.

אמנם הן עתה

הנני כי אילם לא יפתח פיו.

תחשבנה שתיקתי זו לפניהם כהודאה בתודה כפולה אלף פעמים.

כיוצא באגרות אלו,

יצאו מתחת ידו של רבנו כהנה וכהנה אגרות שלומים,

בני ידידיו ובתלמידיו,

בהן העלה את רחשי ליבו הרחב בהבעת תודות

וברכות

למטיבים עמו,

כמו איגרתו מעשרת ימי תשובה

לשנת תרצה.

הוא כותב לקרוב,

הרב אליהו אליעזר סקלסקי,

זכר צדיק לברכה, בו רשם רבנו,

מודה אני לך מקרב לב

עבור התעניינותך אודותיי.

בעל הגמולות

ישיב לך כפעלך ותהי משכורתך שלמה לזכות לגמר חתימה טובה באמת,

טובה בשלמות,

ככל אוות נפשך העדינה.

בשנת תרצה,

באיגרת למשפחת ששון,

שהטיבו עימו בימי אבלו

על פטירת אביו רבי ראובן דב, זכר צדיק לברכה,

רשם כך בקולמוסו.

רוב תודה וברכה אביע להם בזה עבור יתרון אותות מסירות וחביבות

שהראו לי במשך ימי אבלי וצער יגוני.

בהיות ליבי שבור

לגודל עוצם אבדתי,

היה זיה לי לנוחם משיב נפש,

חסדיהם

לא יעברו מליבי לעולמים,

אגמול להם רם על כל רמים וירבה להם רחמים,

שמחה ורוב טובה ירדפום בשלומים.

בסיום, איגרת נוספת משנת תש״ו,

אותה שיגר מאנגליה לשווייץ,

לידידו משכבר הימים רבי יחיאל ויינברג, זכר צדיק וברכה מעשוידי אש,

מתגלה גם טפח

ממעלת הכרת הטוב שנשתבחה ברעייתו של רבנו,

כפי שחונכה על ברכי אבי הגדול,

רבי נחום זאב זיו,

וכך מציין שם רבנו.

דרישת שלום לבבית

בשם

אשתי, בקיצור,

זוכרת עדיין היא תדיר את חסדו של כבוד תורתו,

הלוא היא בת חותמי, זכר צדיק וברכה, איש האמת,

אשר עסק כל כך בהכרת הטובה,

אליבא דאמת.

כאלה וכאלה דברי שבח והודאה ממעמקי לב רוגש ומרגיש

יצאו מתחת קולמוסו של רבנו,

שאינו פוסק להודות,

לשוב ולהודות

לכל מי שגמל עם מותו.

כאן המקום לציין

שמכתבים מעין אלו שיגר בלית ברירה,

כאשר לא היה בידו, להודות פנים אל פנים,

כי לכתחילה הוא העדיף להודות

בפה ממש.

למשל, באחת הפעמים

שהגיעה בשנות מלחמת העולם השנייה ללמד

בבית תלמידו רבי משה שוואב,

זכר צדיק לברכה בלוצרן,

נאלץ לפתע לנסוע חזרה לביתו,

ולא הספיק

להודות למארחים.

זה גרם לו צער רב,

ותכף שאלה בידו שיגר דברי הודאה

עם התנצלות על כפיות הטובה ובקשת סליחה מהמתים.

וכך הוא כותב, יצר לי מאוד מאוד

אשר ברגע האחרון מאשר לא ידעו מקודם,

נפרדנו

מבלי ברכת הפרידה,

וביותר כי הייתי כאחד הפחותים,

ולא אמרתי לך אפילו תודה עבור טרחתך הרבה עבורי.

הלא תסלח לי בטוב לבבך,

אם כי לא אסלח בעצמי כפייה טובה זו.

בהזדמנות אחרת,

כאשר קרובו הרב אליהו אליעזר סטלסקי

ליווה אותו בדרכו לתחנת הרכבת,

לפתע הגיעה הרכבת,

ולא עלה בידו להביע תודתו באופן מלא על הליווי,

התיישב מיד לכתוב מכתב.

צער רב נצטערתי,

אשר בתוך משא ומתן עם הכרטיסן אודות חבילותיי,

בינתיים נסעה הרכבת,

ולא הספקתי לקחת את ברכת הפרידה

מאת חביבי ויקירי.

אבל,

מתוך צער זה נסעתי את כל דרכי,

וזה עתה הגעתי לכאן ערך חמש רגעים,

נכנסתי אל בית מר כהן,

וכאן אני תכף ומיד ישבתי לכתוב אליך יקירי פסקה זו.

הוא לא רק קיים בעצמו קשוט עצמך תחילה,

היה לו כוח גם להביע תוכחה גלויה לתלמיד,

על פגם שמצא בו במידה של הכרת הטוב.

תוכחה זו נבעה מלב אוהב אהבה עזה,

שבשולי דברי התוכחה

מנסה

רבנו ללמד זכות על התלמיד,

כיצד זה הראה לו שנעדר

היה הכרה טובה.

היה זה כאשר שלח לו אחד מהתלמידים הקרובים מכתב

בבו 14 שאלות

בנושאים שונים,

ורבנו השיב לו במכתב ארוך

על 13 שאלות.

התלמיד

קבל על התשובה חסרה,

מבלי שהודה ולו במילה אחת

על המכתב הארוך

של התשובות של רבנו.

בתחילת תשובתו כותב אליו רבנו,

בטובה תוכחת מגולה

אשר תבוא מאהבה מסותרת בעומק הלב.

אף שאת התוכחה עצמה

הוא משהה בשלב זה,

כאשר הוא פונה לדון בנושא ההלכתי שהתלמיד עלה במכתבו.

לאחר הדיון בדברי תורה,

עוזר רבנו לנושא התוכחה

תוך שהוא משתמש במילים ישירות וברורות,

וכך הוא כותב לו

אמנם

את אשר חפצתי להוכיחך הוא

אשר היה לי צער רב ממכתבך פעם.

ראשית כל,

הן אנוכי כתבתי לך מכתב ארוך כזה,

ואתה ידעת איך לא נקל היה לי הדבר,

ולא מצאתי במכתבך אפילו מילה אחת של תודה.

הלא תבין

כי לא מאשר אני צריך לתודתך אני מוכיחך,

אך מאהבתי אותך,

האם תהיה כאדם כפוי טובה?

הלא תזכור את אשר כתבנו בסוף הקונטרס הנכבד של נוטל ונותן,

באור עמוק

במה שאמרו חכמים זיכרונם לברכה.

כל הכופר בטובתו של חברו,

לבסוף כופר בטובתו של הקדוש ברוך הוא.

ולא עוד,

אלא שבראש מכתבך תזכיר אותי

כי יש עוד דבר אחד שלא כתבתי לך אודותיו.

האם זוהי התחלת התשובה על מכתב ארוך

של עשרה גיליונות?

הוא נותן לו תשובות בעשרה גיליונות.

ואחרי כל התוכחה הזאת,

עכשיו רבנו למצוא פתח של זכות.

מה הביא את התלמיד לידיכם?

אלא שהוא מוסיף לבאר לו כי גם אותו פתח צר של זכות,

לכשעצמו צריך להתרחק ממנו.

וכך הוא כותב,

אמרתי אל ליבי,

אי אפשר שיהיה בך חסרון דרך ארץ כזה.

בדקתי בדבריך עוד הפעם,

והרגשתי

כי הטעם הוא מפני שהיית בבלבול הדעת.

וזה אשם הצטערתי ממנו מאוד מאוד.

כי בכלל,

יש לך חלק יפה במעלת מנוחת הנפש,

שהיא ההפך בלבול הדעת.

בלבול הדעת הוא החסרון הכולל

אשר ישליט את יצר הרע על האדם.

ומנייני שהיית בבלבול הדעת?

כי ראיתי בדבריך שלא הרגשת היטב בתוכן דבריי.

הלוא זה אפשר רק על ידי בלבול הדעת.

ועוד ממשיך להעמיד אותו על הטעות

ולהציבו בדרך אמת,

וכך קורא לו מרגשת ליבו.

ועל כן,

באהבתי אותך באמת מעומק הלב,

מצאתי את עצמי מחויב להוכיחך.

לא, בני,

לא,

לא זו הדרך לעבדות השם יתברך.

שים לבבך להישמר מבלבול הדעת.

בהיזהר.

לחזק בך את רגש הכרת הטוב.

והיה זה לאושרך תמיד.

במכתב מאליהו חלק ג', עמ' 340-342.

כך בעדינות,

בתוכחה רצופה אהבה,

תוך שמירה על כבודו של התלמיד,

העביר רבנו את המסרים שחשוב היה לו להעבירם,

שבמכתב הבא הוא כבר משבח את התלמיד ואומר לו,

יקרת גם נכבדת מאוד בעיניי,

כי ראיתיך מקבל תוכחה.

שמחתי מאוד מאוד במכתבך, יקירי.

וזה מופיע בחלק ד', עמ' 333. וכיוצא בזה, במכתב של אחריו, כתב לו, ראיתי כי אינך משתדל להעמיק ולהבין.

מקרה נוסף

שבו ראה רבנו לנחוץ לעיר

על היעדר מידת הכרת הטוב,

קרה כשעבר להתגורר בארץ ישראל.

באחד הימים נודע לו כי שלוש מתלמידותיו בסמינר בגייצד

באו בברית האירוסין,

אך הבשורות לא הגיעו מהן.

הן לא הודיעו לו.

רבנו ראה את שכחתן מלבשרו

כהוכחה על ליקוי במידת הכרת הטוב,

והוא פנה לעיר על כך במכתב למנהל הסמינר,

הרב אברהם דב כהן,

זיכרונו לברכה.

טמאתי מאוד מאוד,

וגם היה לי צער רב

אשר לא כתבו לי בעצמן על אירוסיהן.

הרלו בצירוף למר,

גם אני חשבתי אודותן ודאגתי לטובתן,

ממש כדאגת אב לבנו.

ואחר כל אלה,

לא מצאוני כדאי להודיעני לכל הפחות בשורות קצרות

על דבר שמחת חייהן?

האם זו הכרת הטוב?

האם זהו החינוך שעסקנו בו כל כך?

האם זהו על פי השקפת התורה שלמדנו?

בטובתן ועושרה נחפוץ כמקדם,

וזהו הטעם אשר אני כותב כזאת.

נו, אתם שומעים דברים כאלה?

עומק רגשות של הכרת הטוב של רבנו

וחרדתו העמוקה מפני כפיות טובה,

הובעו באחת הפעמים בצורה חריפה.

כפי שסיפר רבי נתן כהן, זכר צדיק וברכה,

המנהל הרוחני של ישיבת קריית מלך בבני ברק,

כמו שהוא שמע מפי בעל המעשה,

הרב לשינסקי,

זכר צדיק וברכה,

שוחט ובודק דה נחלת גנים.

פעם נסע עלה באוטובוס מפתח תקווה לבני ברק

בשעת לילה מאוחרת.

לפתע ראה את רבנו עולה לאוטובוס.

בהבחינו כי אין עוד מקומות ישיבה פנויים,

קם מיד ופינה לו את מקומו.

רבנו, לפי דרכו, הודה לו מאוד על זאת.

אולם, הרב לשינסקי טען לעומתו

כי עוד בהיותו בחוץ לארץ,

שמע שהיו אומרים

כי על מעשה מצווה אין ראוי להודות ולברך איש לרעהו,

כיוון שעל ידי כן מנקים לעושה המצווה

מן השכר הנצחי השמור לו בעלמא דעתי.

לשם האוזן?

הזדעזע רבנו,

שהוא אומר בהחלטיות,

אין לא ייתכן לומר כדבר הזה,

הלא לא שייך בשום אופן לקבל טובה מבלי להודות עליה,

שכן מי שאינו מודה על קבלת טובה נעשה מושחת.

דבריו של רבנו,

כך העיד בעל המעשה,

נאמרו בהדגשה נחרצת,

עד שכל הנוכחים הרגישו את ההשחתה שבדבר.

זאת אומרת, מי שלא מודה על קבלת טובה,

הוא נעשה מושחת.

נו, אתם רואים

כמה צריך לדקדק בהכרת הטוב וליתן את הדעת על זה? זו עבודה יומיומית רגעית.

ממש על ימין ושמאל אנחנו מקבלים טובות,

וחסדים, בלי להרגיש.

כאילו זה מובן לנו מאליו.

אז צריך להתרגל,

לשים לב,

ולהודות אחרת נעשים מושחתים.

ועוד יותר, אם כלפי בורא עולם לא מודים שקמנו בבוקר ואמרנו ברכות השחר,

וזכינו להתפלל בנץ,

ולהגיד קריאת שמע,

ולהגיד תפילה,

ולהניח תפילין,

וטלית,

בשיעור,

וגם לשיר.

הכל יודוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש

הכל יודוך והכל ישבחוך והכל יאמרו

והכל יאמרו והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כשם הכל יודוך.