סוד כוחו של השלום - חלק א | הרב אמנון יצחק

נציבי יום: 

לגאולת עם ישראל ברחמים וחזרה בתשובה שלמה ואמיתית לכל התורמים אמן. 

רפואה שלמה ליחיאל דהרי בן זוהרה - והקב"ה יוציא אותו ממחלקת קורונה בסורוקה לחיים טובים ולשלום אמן. 

אופיר בן אורית - שתזכה בזכות הנציב יום לזיכוי הרבים לחזרה בתשובה שלמה ואמיתית להמשיך לזכות את הרבים בתורה מצוות ומעשים טובים וזיווג הגון מהרה אמן. (אופיר זה לא שם של בת).

אנחנו פותחים בסדרה חדשה: 'סוד כוחו של השלום' חלק א'.

אחד הדברים הגדולים ביותר שעליו יש הבטחות גדולות ועצומות בדברי חז"ל: השלום והאחדות בעם ישראל. שזהו הכלי לכל הברכות וההשפעות, כמו שנאמר ('עוקצין' ג): 'לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום'.

כשרצה הקב"ה לתת לעם ישראל את התורה הקדושה, המתין עד שכל ישראל היו בשלום ובאחדות, ורק אז נתן את התורה הקדושה. כך גם אנו רואים: רק מפני שלא היתה אחדות בעם ישראל החריב הקב"ה את בית המקדש, שלא נחרב אלא על שנאת חינם.

גם במישור האישי והפרטי של כל אחד ואחת – כל קיום התורה ומצוותיה תלוי במעלת השלום והאחדות, כמאמר רבי עקיבא: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט יח) זה כלל גדול בתורה".

וכמו שהשיב הלל הזקן לגר שבא להתגייר, וביקש ללמוד על רגל אחת, אמר לו הלל הזקן ש:"העיקר הוא – מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך, והשאר לך תלמד".

גם במישור הגשמי מידת השלום היא הכלי לכל השפע והברכה של האדם. על ידי השלום זוכה אדם לפרנסה בשפע וברווח גדול. על ידי מחלוקת מאבד הברכה והשפע ח"ו. כמו שכתבו חז"ל, מובא בשל"ה הקדוש (יומא קצז): 'מחלוקת אחת דוחה מאה פרנסות'.

והמשכין שלום בין אדם לחברו מקבל שכרו כבר בעולם הזה, דהיינו את הפירות. ובשכר זאת זוכה לשמירה והגנה מכל רע, וזוכה לאריכות ימים ושנים טובות! (תנחומא כ).

גדולי הדורות תלו את כל גילוי תורתם לעם ישראל ואריכות ימיהם בעולם הזה - במידת השלום והאחדות. כמו שאמר רשב"י, בגלותו לתלמידיו את הסודות באידרא, מובא ב'זוהר' פרשת נשא: "אנן בחביבותא תליא מילתא". אנחנו תלויים במידת האחדות והשלום. ככה הוא אמר לתלמידיו.

והאר"י זלה"ה הזהיר תלמידיו ביותר: 'להיות תמיד בשלום ושתהיה אחדות ואהבה ביניהם'. וכאשר הם לא נזהרו בכך אחרי שהוא הזהיר אותם, ונשותיהם רבו בערב שבת, מזה השתלשל שגם התלמידים רבו בינם לבין עצמם, אמר להם האר"י זלה"ה: 'מפני כך נגזר עליו להסתלק מן העולם'. ובאותו שבוע הוא נפטר.

וכך ארע בחוסר שלום ואחדות בין כל עשרים וארבע אלף תלמידים של רבי עקיבא, שמתו כולם בין פסח לשבועות.

נשאלת השאלה: מה החשיבות הגדולה של מידת השלום? ומדוע אחדות היא התנאי היחיד לקבלת התורה, עד שלא קיבלו ישראל את התורה, רק כשהיה שלום ואחדות ביניהם "וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר" (שמות יט ב) 'כאיש אחד בלב אחד' מדוע מידה זו היא הכלי לכל הברכות והשפע? ולמה היא תנאי לבנין בית המקדש? ולמה היא הדרך היחידה לזכות לקיום תורה ומצוותיה? שחכמים הפליגו בשבחה: 'שלא מצא הקב"ה כלי לברכה ולשפע, אלא מידת השלום?'

ומדוע הגמרא (ברכות סד) אומרת שתלמידי חכמים מרבים את מידת השלום בעולם? מרבים שלום בעולם, למה לא כתבו שתלמידי חכמים מרבים תורה בעולם, עבודת תפילה בעולם, מרבים מעשי חסד בעולם? אלא כתוב 'מרבים שלום בעולם', למרות שהם מרבים עוד הרבה דברים בעולם, למה הדגישו בעיקר את מידת השלום בעולם?

ולמה אחדות היא תנאי יחיד שהציבו גדולי הצדיקים לתלמידיהם שחפצו לינוק מאור תורתם, עד שלפעמים כל אריכות ימיהם של הצדיקים היתה תלויה בשלום בין התלמידים, וכאשר התלמידים לא נזהרו – הסתלקו מן העולם? וכאשר היו באחדות זכו לקבל הרבה מתורת רבותיהם? אלה השאלות.

והתשובה לכל זה נמצאת בדברי חז"ל ובדברי גדולי הדורות המבארים: שאהבת ישראל היא המידה והיסוד שעליו עומד כל הבנין הרוחני של עם ישראל בכלל ושל כל אחד ואחד בפרט. כמו שכתב הגאון הקדוש רבי אלעזר אזכרי זיע"א בספרו 'החרדים' (פרק סו אות קע): 'לכל הדברים אם אין יסוד אין בנין. לכן תעשה תחילה את היסוד קבוע שלא ימוט לעולם ואחר כך בנה את כל בנינך. היסוד של הכל הוא השלום והאחדות. ולכן מפני זה היה סיבת חורבן בית המקדש כי הקב"ה אומר: 'תבנו אתם את היסודות ואני אבנה על זה את הבנין'. עד כאן לשונו הקדוש.

אז הבונה בנין גדול צריך להעמיד יסודות חזקים ואיתנים בעומק האדמה פנימה ואז יתקיים ימים רבים. לולא זאת, הרוחות יפילו את הבנין, ולא ישאר זכר. ככה אהבת ישראל: היא היסוד והשורש והבסיס של כל עבודת ה' של האדם. לכן אנחנו רואים גם במישור הכללי של עם ישראל תמיד זכו לדברים גדולים במשך הדורות רק בזכות האחדות ביניהם: זכו לבנין בית המקדש, בנין המשכן, שחכמים כתבו (יומא ט) שכל סוד קיומו של בית המקדש היה תלוי באהבה ובאחדות שהיו בעם ישראל, וכשלא היתה – נחרב הבית, וזה לשונם: 'בית שני, שהיה בו תורה וגמילות חסדים, מפני מה נחרב? מפני שנאת חינם. ללמדך: ששקולה שנאת חינם כעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים!'.

ודרשו חז"ל את הפסוק בשיר השירים (פרק ג): "תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה" על בית המקדש, לרמז: שבנין בית המקדש תוכו מלא באהבת ישראל, ורק על ידי כך היה לו קיום. וזה הטעם שבמקום הקדוש ביותר בבית המקדש, קדש הקודשים, היו מוצבים הכרובים אשר היו פורשים את כנפיהם כש"פְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו" (שמות כה כ). זאת לרמז לכל עם ישראל שעלו לבית המקדש: על המעלה והחשיבות של מידת האהבה והאחדות ביניהם, ועל ידה יש קיום לבית המקדש.

גם הגאולה העתידה, שאנו מצפים ומחכים, רק בזכות האחווה והאחדות בעם ישראל. לכן אמרנו 'כנישתא חדא' צריכים שיהיו בחיבור ובאחדות ובאהבה ממש, כמו שכתבו חז"ל (יומא ח): הטעם שנבנה לעם ישראל בית שני ועדין לא נבנה בית המקדש השלישי - זה רק בעוון שנאת חינם שעדין נמצא בינינו.

וכך כותב החיד"א זת"ע ('מדבר קדמות' אות יט) וכן ה'פלא יועץ' זתע"א (ערך 'שנאה') על הפסוק (ישעיה נב ג): "חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ" שבעוון שנאת חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם, ירד עם ישראל לגלות, וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ, כלומר בעבודת הכיסופין, השתוקקות, לא תִּגָּאֵלוּ. שפרושו; שלא יעזרו לעם ישראל שום צומות וסיגופים והשתוקקות להשי"ת לבנות את בית המקדש, לא יעזור, עד שיתקנו את השנאת חינם ורק אז יגאלו גאולת עולמים.

בספר הקדמון 'מעשה ניסים' מסופר מעשה פלא! הר המוריה, שהוא המקום שעליו נבנה בית המקדש, היה שדה של יהודי אחד. כאשר נפטר ירשו אותו בניו; אחד מהם היה נשוי והיתה לו משפחה גדולה, ואחיו היה רווק. כשקצרו את התבואה עשו שתי ערימות גורן שוות בגודלן והתחלקו האחים ביניהם ביבול של השדה. בלילה, חשב הרווק: 'הרי לאחי יש משפחה גדולה! ואני רווק' קם ממיטתו, לקח חבילת אלומות גדולה מגורנו והעביר לערימה של אחיו. 

באותה עת, חשב גם האח השני לעצמו: 'אחי צריך להתחתן והוא זקוק לכסף רב לנדוניה!' גם הוא הלך לשדה להעביר אלומות מגורנו לגורן של אחיו. כשקמו בבוקר נוכחו לראות ששתי הערימות שוות. התפלאו האחים, והחליטו: להביא שוב אלומות תבואה גם בלילה הבא. ובבוקר – ראו שהן שוות כאתמול. וכך כמה לילות. וראו פלא! שהערימות נשארות שוות בגודלן. בלילה החמישי נפגשו שניהם באמצע הדרך כשכל אחד נושא אלומות תבואה לערימתו של אחיו והודו לבורא עולם שחנן אותם באחוות אחים כה נפלאה!! לכן ה' בחר במקום הזה, אשר חשבו בו כל אחד על טובת רעהו, להשרות שם את שכינתו, ולבנות בו את בית המקדש. 

כי במקום בו שורה אחדות – בו שוכנת השכינה. וזה הפרוש "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט יח) כלומר שעל ידי אחדות ואהבת ישראל משרה השי"ת את שכינתו במקום הזה.

ויש עוד סיפור מדהים! שהיו שנים שגדלו ביחד והיו אוהבים זה את זה מאוד. חברים אמיתים. ואחד מהם עלה לגדולה והיה משמש אצל המלך בדרגה כבודה וחברו נשאר עני מסכן. פעם אחת היתה גניבה מהארמון, חיפשו בכל הרחובות, ומצאו את העני הזה מסתובב, אמרו: 'זה בטח הוא' ואסרו אותו. חברו שמע שאסרו אותו – הלך לראותו ונתן עירבון ושחרר אותו עד שיהיה המשפט. היה משפט, וגזרו עליו: 'תליה!' האשימו אותו: 'שהוא גנב!' לא מצאו כלום, אבל האשימו אותו שהוא גנב. ככה זה, כמו המשטרה בישראל: מאשימים את זודורוב, העיקר לנקות את השוטר ואת ביתו... אז ככה זה עובד. 

אז כיוון שנגזר עליו ככה, והוא היה ערב עליו, אז באו לקחת את מי? את זה שהיה לו השררה, אמרו לו: 'אתה היית ערב עליו? הנה, בבקשה, הוא נידון למוות, אתה עכשיו תהיה בעץ התליה'. לקחו אותו לבצע את הפשע ולפני שתולים אותו רץ העני ואמר: 'לא, לא, זה אני הגנב! זה אני הגנב! תורידו אותו מהעץ' והשני אומר: 'לא, לא, אני צריך להיתלות. לא אתה' התחילו להתקוטט שמה; מי צריך להיתלות? ועצרו את הכל וסיפרו למלך מה קורה שמה, שכל אחד אומר: שהוא רוצה להיתלות. לא שמעו דבר כזה מעולם! המלך בא לראות את הדבר, ואכן השתכנע שכל אחד רוצה להיתלות. 

מכיון שהוא ראה שיש ביניהם כזאת אחווה – אמר להם: 'הדין בוטל! ושניכם לחיים, מאחר שראיתי שיש אהבה כזאת ביניכם, אני רוצה שתצרפו אותי כאוהב שלישי!'. המלך בעצמו רוצה להיות אתם בחברותא, כמו שאומרים, נהיו שלושה. וזה משל לישראל: אם אנחנו בשלום הקב"ה אומר: 'אני רוצה להיות אתכם גם כן בשלום'. אין כלי מחזיק ברכה כמו השלום.

[בניגון...:] "עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן" שלום עליכם. תהיו בריאים.

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הקב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל,לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת,שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מב, כא): "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".