אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת-חלק ב' | הרב אמנון יצחק שליט"א

- - - אין זה התמלול! אלא עיקרי הדברים מהספר 'דרכי אבות' - -  - 

דרכי אבות על מסכת אבות עמודים רסב - רעא

'רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי הוא היה אומר אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת 

רבינו עובדיה מברטנורא: 'אל תחזיק טובה לעצמך לומר הרבה תורה למדתי ולפי שהוא לא הניח לא מקרא ולא משנה הלכה ואגדה שלא למד (סוכה כח בבא בתרא קלד) היה אומר כן.

(עמוד רסג') 

אף אם יעשה האדם מצוות רבות לא יוכל לשלם אף על חסד ה' הראשון שעשה עמו שיצרו יש מאין; 

וממשיך לבאר בזה את מאמר המשנה בנתינת הטעם: 'כי לכך נוצרת' דהנה נודע כי חסדי הקב"ה עם האדם רבים הם עד למאד כחול אשר על שפת הים והמה סובבים את האדם בכל עת וכל רגע ובכל שעה והחסד הראשון שעשה עמו הוא מה שיצרו ובראו יש מאין ויש על האדם להבין בדעתו כי אפי' אם למד תורה הרבה מאד הרי שעדיין לא פרע את חובו להשי"ת אפי' כלפי הדבר הראשון שעשה עמו שהוא עצם בריאתו ובודאי שלא התחיל לפרוע את חובו בגין כל שאר חסדיו המרובים עמו אשר הם מרובים ככוכבי השמים וזהו שאמר: 'כי לכך נוצרת' כי כל ריבוי התורה הלזה בא לתשלום על החסד הראשון של הקב"ה עמך שיצרך בעולמו גם על כך אין הדבר מספיק ולפיכך: 'אל תחזיק טובה לעצמך'. 

(עמוד רסד')

ובזה פירש מאמר הכתוב בתהלים קטז, יב: "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי" והיינו; כי על אף כל מה שאשיב להשי"ת ואשלם לו על מה שהטיב עמי עדיין "כל תגמולוהי עלי" ונותר לי חובי העצום כלפיו ית' כי הלואי שאוכל לפרוע במעשי על החוב הראשון שיש לי אליו על מה שיצרני. 

(עמוד רסז')

האדם צריך לחדש חידושי תורה ולא יסתפק רק בעצם לימודו; 

היה מרגלא בפומיה דמרן החתם סופר זי"ע שהאדם המתייגע בלימוד התורה ללמוד הרבה בכמות אך אינו מתייגע לחדש חידושי תורה מדיליה אינו יכול להחזיק טובה לעצמו ולומר: כי התורה שלמד שלו היא שהרי כל זה היה מוכן ועומד כבר כאשר נוצר ולא חידש בה מאומה וזהו: 'אם למדת תורה הרבה' ולא חידשת בה כלום 'אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת' כי אתה נוצרת כבר למציאות הזו שהיתה התורה הלזו קיימת. 

לא ילמד האדם לבדו אלא בצוותא חדא עם חבר; 

כ"ק האדמו"ר בעל האמרי חיים מויזניץ זצ"ל דיבר בקדשו אודות חשיבות הדבר שיעסוק האדם בתורה בצוותא עם חבר ולא ילמד לבדו כי רק ע"י הלימוד בצוותא יבואו אל האמת וילמדו כראוי והביא ראיה לדבר דהנה העובר בהיותו במעי אמו לומד את כל התורה כדאיתא בנדה ל ע"ב וא"כ למה לו לצאת משם לאויר העולם? אלא זהו בכדי שיוכל ללמוד יחד עם חבר ועי"ז יוכל לזכות לקנין תורה. 

וביאר בזה את מאמר המשנה: 'אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך' פירוש: אין הדרך הנאותה להחזיק ולקנות קנין התורה שנקראת: "טוב" כאשר תלמד בפני עצמך בלא חבר וראיה לדבר שהרי 'לכך נוצרת' ויצאת ממעי אמך לאויר העולם ואף שכבר לפני כן היית לומד 'תורה הרבה' וזאת מפני כי עיקר תלמוד תורה וקניינה הוא כאשר ילמד האדם בצוותא עם חברים מקשיבים.

גם כשמקיים האדם את כל המצוות לא יחזיק טובה לעצמו שהרי חייב הוא לתקן על ידם את כל איבריו וגידיו; 

רבינו יונה ביאר דכוונת המשנה אינה רק על האדם שלומד תורה הרבה אלא גם מי שזכה לקיים הרבה מצוות לא יחזיק טובה לעצמו כי לכך נוצר. 

ובספר מדרש שמואל כתב ג"כ ענין זה בשם תלמיד הריטב"א וביאר הענין ע"פ מאמר הפסוק בקהלת יב, יג: "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" והנה "את האלקים ירא" קאי על מצוות לא תעשה שהמניעה מהם צריכה להיות מחמת יראת שמים ואילו "את מצותיו שמור" קאי על קיום מצוות עשה גם נודע כי רמ"ח מצוות עשה עומדים כנגד רמ"ח איברי האדם ושס"ה מצוות לא תעשה הם כנגד שס"ה גידיו כי "זה לעומת זה עשה האלקים" וכאשר האדם מקיים את המצוות עשה ול"ת הרי הוא מזכך את איבריו וגידיו. 

וזהו "סוף דבר" היינו מסקנת הדברים הוא כי "הכל נשמע" את כל המצוות שציוונו השי"ת נשמע ונעשה במלואם בין "את האלקים ירא" שהם מצוות ל"ת ובין "ואת מצותיו שמור" שהם מצות עשה וטעם הדבר כי זה כל האדם כיון שהמצוות האלו מכוונות נגד כל איברי וגידי האדם ובכדי לזכך את כולם יש לנו לקיים את כל המצוות אחת מהם לא נעדרה. 

ומעתה אין לאדם להחזיק טובה לעצמו כשקיים את כל המצוות שהרי היה מוטל עליו לזכך את כל איבריו וגידיו וכמו שכתב הרשב"ץ שאין הפועל מחזיק טובה לעצמו כשעשה מלאכת בעה"ב באמונה שהרי לשם כך שכרו בכסף מלא וכן האדם אינו יכול להתפאר במה שקיים את המצוות כיון שזוהי מלאכתו וחייב הוא לתקן ולזכך את גופו על ידם. 

וזהו: 'אם למדת תורה הרבה' וכנתבאר שקאי גם על קיום מצוות הרבה שזכה האדם לקיים את כל המצוות 'אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת' שהרי יצירת גופך בחילוק איברים וגידים מכוון בדיוק כנגד המצוות עשה ול"ת ולכן ודאי הינך מחוייב לקיים את כולם בכדי לזכך את גופך ואין לך להחזיק טובה לעצמך. 

עובדא נפלאה בענין 'אל תחזיק טובה לעצמך'; 

ומידה זו של אי החזקת טובה לעצמו בקיום המצוות נוכל ללמוד מן העובדא הנפלאה שהיתה עם הרה"ק רבי זושא מאניפולי זי"ע שכנודע היה דרכו בקודש לעבוד את השי"ת בצניעות וענוה מופלגת והיה נחבא אל הכלים והיה עוסק בכל זמנו בתורה ועבודת השי"ת ולא היה צריך לעצמו מאומה ועל אף שהיה עני מדוכא ביסורים לא ניכר על פניו מאומה כי היה שרוי בשמחה תמיד ויהי היום ובתו גדלה והגיעה לפרקה ולא היה בידו מאומה עבור הוצאות נישואיה ואף שלא היתה דאגתו נתונה על כך כלל אלא היה בוטח בהשי"ת שיזמין לו כל צרכו אמנם רבו הרה"ק ממעזריטש זי"ע ידע את כל הנעשה והזמינו לביתו ונתן לו שלש מאות (300) רובל בכדי שיוכל להשיאה רבי זושא נטל את מקלו ותרמילו יחד עם צרור הכסף ויצא לדרכו לילך אל ביתו. 

באמצע מסעו נקלע אל אחת העיירות ופנה לתור אחר אכסניא וכשמצא אכסניא הניח שם את צרורו והנה לאחר שעה קלה שמע שיש קול המולה בעיר ובירר אודות פשר הדבר ואמרו לו: 'שישנה אלמנה בעירם אשר שידכה את בתה עם איזה בחור והאלמנה הבטיחה: 'ליתן נדוניה בסך ג' מאות (300) רובל!' ואכן לאחר מאמצים רבים עלה בידה להשיג את מלוא הסכום והניחתו במקום סתר בביתה והנה היום היתה אמורה החופה להתקיים אך כבוא האלמנה אל המקום שהניחה את המעות ברצותה להביאם לחתן נתגלה לה לדאבונה שצרור המעות נגנב או נאבד וכעת החתן מסרב לילך אל החופה ללא סכום המעות שהובטח לו והאלמנה מתעלפת כל העת מרוב צער והכלה בוכה ומייללת על כי נהפך לאבל מחולה וכל המשתתפים אינם יודעים את נפשם מרוב צער ותרים אחר עצה נכונה כדת מה לעשות. 

מיד בשמוע הרה"ק את כל המתרחש חש במהרה אל מקום החופה והיסה את כל הנוכחים באמרו: 'שהוא מצא את ג' מאות הרובלים!' וכל הקהל פצחו בקול צהלה ורנה מתוך שמחה על שנמצא הכסף וביקשוהו שיביא מהרה את המעות בכדי שיוכלו ליגש אל החופה אמר להם רבי זושא: 'הן המעות אינם נתונים אצלי מפני שיראתי שמא יאבדו ממני וע"כ הנחתים במקום משומר וגם רצוני: שיאמרו לי סימן מובהק על המעות בכדי שאדע שאכן אלו המעות שהיו שייכים לאלמנה!' והאלמנה שבשמעה שנמצא הכסף שבה רוחה אליה פירטה בפניו את סדר שטרות הכסף שהיו לה שבין כולם היו ג' מאות רובל מיהר הצדיק ופנה עם צרור כספו אל השולחני חלפן כספים שבעיירה וביקש הימנו: להחליפם לשטרות שיהיו תואמים למה שפירטה לו האלמנה וכעבור מחצית השעה חזר למקום הנישואין ואמר בקול רם: 'שאכן אלו הם המעות שנאבדו' וכל הנוכחים נעמדו לראות איך שרבי זושא מוסר את המעות ובכך יוכלו סוף סוף להתחיל במעמד החופה וכבר ציוו למזמרים לפצוח בשירי החופה אולם מה מאד נשתוממו לשמע הדבר שהאורח שמחזיר את האבידה דורש עבור כך: 'שכר טירחה!' ופליאתם היתה רבה עד מאד מאחר שלא שמעו מעולם שיהודי ידרוש מעות עבור קיום מצוה גדולה זו של 'השבת אבידה' ובפרט שבמעות אלו תלוי ועומד הכנסת כלה יתומה לחופה אך רבי זושא עומד על שלו שרק אם יקבל שכר טירחה יחזיר את צרור הכסף אחד מבני המשפחה פנה אליו בשאלה איזה סכום דורש הוא לקבל בשכרו בסברו שודאי יבקש רובל או שניים וזאת יוכלו לתת לו בלית ברירה אולם כאשר שמעו שרצונו לקבל סך עשרים וחמשה רובלים ולא פחות החלו לגעור בו בקול רם על רוע לבו ונטלוהו עמם אל ביתו של רב העיירה בכדי שיפסוק כדת מה לעשות כשמוע הרב את כל הנעשה כעס מאד על רבי זושא ופסק: 'לבל יתנו לו אפי' רובל אחד (1)!' ואז הכריחוהו לתת להם את כל הסכום והוסיפו לחרפו ולגנותו בכל מיני מילות גנאי ואף ירקו לעברו לאות בזיון. 

כאשר הגיע שמע המעשה הלז לאזני רבו הק' ממעזריטש שאלו: 'מפני מה ראה לעשות בר זה לבקש סך כ"ה (25) רובל?' אמר לו רבי זושא: 'כאשר הסכמתי בדעתי ליתן את כל המעות להכנסת כלה מיד בא אלי היצה"ר וביקש להחדיר בי גבהות וגאוה ואמר לי: 'הנה מה גדולה מעלתך עד למאד בעשותך מצוה רבה ונשגבה כזו למסור את צרור כספך כאילו היו אלו מעות האלה מה שלא זכה עדיין אדם בהאי עלמא לקיים מצוה כזו!' אך אני התגברתי עליו ולא נטיתי לבי אחר דבריו אולם בשעת מעשה כאשר כבר החלפתי את השטרות ועמדתי למסרם לאלמנה בא אלי שוב ואמר לי בחלקלקות לשונו: 'דע לך זושא כי אין כמעלתך בכל העולם!' ועוד כהנה וכהנה דברי התפארות וגאוה בראותי שאיני יכול לעמוד נגדו ולהתגבר עליו ח"ו והנני מתחיל להרהר בדבריו מיהרתי לדרוש את שכר הטירחה ובכך זכיתי לצאת משם עם בזיונות מרובים ושוב לא חשתי בשום הרגשי גאוה ובכך נצחתי את היצה"ר מכל וכל'.