חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי | הרב אמנון יצחק שליט"א

- - - אין זה התמלול! אלא עיקרי הדברים מהספר 'דרכי אבות' - -  - 

(דרכי אבות עמוד רעא')

חֲמִשָּׁה תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאֵלּוּ הֵן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ. הוּא הָיָה מוֹנֶה שִׁבְחָן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, חָסִיד. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, יְרֵא חֵטְא. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר. הוּא הָיָה אוֹמֵר: אִם יִהְיוּ כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: אִם יִהְיוּ כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם:

רבינו עובדיה מברטנורא: 'בור סוד' גרסינן ולא בור סיד כלומר כבור טוח בסיד, 'שאינו מאבד טפה' כך הוא אינו שוכח דבר אחד מתלמודו 'אשרי יולדתו' מאושר במדות טובות עד שכל העולם אומרים עליו 'אשרי מי שילדתו ויש אומרים על שם שהיא גרמה לו שיהא חכם שהיתה מחזרת על כל בתי מדרשות שבעירה ואומרת להם: 'בבקשה מכם בקשו רחמים על העובר הזה שבמעי שיהיה חכם!' ומיום שנולד לא הוציאה ערשתו מבית המדרש כדי שלא יכנסו באזניו אלא דברי תורה, 'חסיד' שעושה לפנים  משורת הדין 'ירא חטא' מחמיר על עצמו ואוסר עליו דברים המותרים מיראתו שמא יבא לידי חטא דאם לא כן מאי רבותיה אפילו עם הארץ אפשר להיות ירא חטא 'מעין המתגבר' לבו רחב ומוסיף פלפול וסברות מדעתו, 'אבא שאול אומר משמו של רבן יוחנן בן זכאי ואלעזר בן ערך בכף שניה' מצאתי כתוב: דאבא שאול לא נחלק על תנא קמא ושני הדברים אמרם רבן יוחנן בן זכאי ושניהם אמת דלענין הבקיאות והזכרון היה ר' אליעזר מכריע ולענין החריפות והפלפול היה רבי אלעזר בן ערך מכריע.

משנה י: 'חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי' 

כאן נמנו רק המיוחדים שבתלמידי ריב"ז; 

במגן אבות הקשה: הרי בלי שום ספק היו לריב"ז אלפי תלמידים וכדאיתא במסכת פסחים כו' ע"א: 'אמרו עליו על ריב"ז: שהיה יושב בצילו של היכל בית המקדש ודורש כל היום כולו' ופירש רש"י שם: 'שההיכל גובהו מאה אמה וצילו הולך למרחוק ברחוב שלפני הר הבית ומתוך שרחוב גדול היה ומחזיק בני אדם הרבה היה דורש שם מפני החמה שאין בית המדרש מחזיקן' עד כאן לשונו נמצא מזה שהיו לו תלמידים רבים ולא היו כולם יכולים להכנס לתוך בית מדרש אחד,  (עמוד ערב') ולפיכך הוצרך לדרוש בפניהם ברחוב שלפני ההיכל ואם כן למה זה אמר התנא שהיו לו רק חמשה תלמידים? וביאר: שלא מנה התנא את כל תלמידיו אלא את הגדולים שבהם שנמסרה להם הקבלה והם התנאים הראשונים שנזכרו במשניות ובברייתות. 

מחמשה תלמידים אלו היה לריב"ז עצמו תועלת גדולה; 

ובמדרש שמואל ביאר הענין: בהקדם הדיוק מפני מה נאמר: 'היו לו לריב"ז' ולא היה די באומרו 'חמשה תלמידים היו לריב"ז'? ותירץ: דהנה נודע שתועלת גדולה באה לרב ע"י שמלמד את תלמידיו וכמו שאמרו חז"ל תענית ז' ע"א: 'ומתלמידי יותר מכולם' אך תועלת זו אין הרב מקבל מכל תלמידיו אלא מן התלמידים המיוחדים המחכימים את רבותיהם ואצל ריב"ז היה שייך ענין זה רק אצל אלו חמשת התלמידים. 

והנה תיבת 'לו' נאמרת כאשר מדברים על הנאת וטובת המדובר ועל דרך שפירש רש"י על הפסוק בראשית יב, א: "לך לך מארצך" ש"לך" היינו; 'להנאתך ולטובתך' ועל כן שפיר מנה התנא רק את אלו החמשה ונקט לשון: 'חמשה תלמידים היו לו' כי רק אלו התלמידים הועילו להנאתו ולטובתו ובהם נתקיים אצלו המאמר: 'ומתלמידי יותר מכולם'.

ובמו שהתבטא פעם א' מרן החתם סופר זי"ע: 'שיש לו רק י"ג תלמידים' וכאשר שאלוהו: 'והרי רבינו העמיד משך השנים תלמידים לאלפים ורק בישיבתו הרמה שבפרשבורג ישנם כמה מאות תלמידים!' ענה ואמר: 'כי התלמיד האמיתי הוא מי שדבוק ברבו בכל עוז מן השעה שמשכים בבוקר משנתו עד עת שכבו על משכבו בלילה ובכל מעשיו ומחשבותיו במשך כל שעות היום דעתו נתונה על רבו להדבק בדרכיו ולעשות כמעשיו הטובים ותלמידים כאלו יש לי רק י"ג'. 

רבי יוחנן בן זכאי מנה את שבח תלמידיו הענוים שלא הכירו במעלת עצמם; 

ובתפארת שלמה ביאר: כי אלו חמשת התלמידים היו מופלגים למאד במידת ענוה ושפלות הרוח עד כדי כך שלא הכירו כלל במעלת עצמם ולכן היה ריב"ז מונה שבחם ודוקא לפי שהיו מופלגים במידה זו זכו שתמסר אליהם הקבלה והם ימסרוה לדורות הבאים וכדברי המגן אבות דלעיל. 

והטעם שגילה את מעלתם הוא משום שלפעמים יארע שהענוה גורמת שלא ידע האדם את מעלת עצמו ואז לא ישתמש במעלות שנתן לו הקב"ה וע"כ הוצרך ריב"ז למנות שבחם ולהודיעם זאת בכדי שידעו להשתמש בהם. 

'הוא היה מונה שבחן'  ריב"ז לא מנה כל שבחם אלא שבח א' מיוחד לכל תלמיד;

במדרש שמואל דייק בלשון המשנה שנקטה לשון: 'מונה שבחם' ולא נקטה מגיד או מספר שבחם? וביאר: כי כאן לא היתה כונת ריב"ז לפרט ולספר כל עוצם מעלתם ושבהם כי אז 'יכלה הזמן והם לא יכלו' שהרי הם היו גדולי התנאים ולכן לא אמרה המשנה לשון הגדה או סיפור כי לשונות אלו מורים על אמירת פרטים רבים אלא נקטה לשון: 'מונה' והיינו; שריב"ז היה 'מונה' על כל אחד מהתלמידים שבח אחד וע"כ שייך שפיר לשון זה כאדם המונה דרך מנין. 

ובשם רבינו יונה כתב לבאר: כי הנה באמת יש להקשות; איך מנה ריב"ז את שבח תלמידיו? והלא אמרו חז"ל ערכין טז' ע"א: 'לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי גנותו' הרי שאסור לשבח אחרים? וע"ז תירץ רבינו יונה: כי ריב"ז באמת לא סיפר שבחם בפני אחרים אלא היה רק 'מונה' שבחם בינו לבין עצמו ומעתה אתי שפיר למאד לשון 'מונה שבחם' ולא נקט לשון סיפור או הגדה כי אז היה נשמע שסיפר את השבח לאחרים אך באמת היה רק מונה שבחם בינו לבין עצמו. 

האיסור לספר בשבח חבירו הוא רק בפני שונאיו; 

ובענין השאלה שהובאה: איך סיפר שבח תלמידיו והלא אסור לספר בטובתו של חבירו? יישב הסמ"ג לאוין ט': שהאיסור בדבר הוא רק אם מספר שבח האדם בפני שונאיו שאז חיישינן שמחמת שנאתם אותו יספרו בגנותו אבל בפני אוהביו מותר וליכא למיחש למידי וכן הוא גם דעת הרמב"ם בפרק ז' מהלכות דעות הלכה ד' האיסור הוא להרבות בשבח חבירו אך מקצת שבחו מותר לומר. 

ובשפת אמת תירץ ע"פ מה שפירשו הראשונים רש"י רי"ף ורשב"ם על דברי הגמרא בערכין שם שהאיסור לספר בשבח חבירו הוא רק להרבות בשבחו יותר מדאי שכיון שמדבר כ"כ הרבה בשבחו יתכן שעי"ז יבוא לספר בגנותו אבל לספר מקצת שבחו מותר ולפ"ז אתי שפיר שכיון שריב"ז סיפר רק שבח ומעלה אחת שהיתה לכל א' מהם אין בכך איסור. ובאמת בספר חפץ חיים הלכות לשון הרע כלל ט' באר מים חיים אות ה' כתב: דהראשונים הללו למדו דין זה לחלק בין כשמרבה בשבחו לכשממעט מהא דריב"ז שמנה שבח תלמידיו לפי שהיה זה רק שבח אחד. 

בפניו ליכא איסור לשבחו;

והרב חיד"א תירץ באופן אחר: כי רק כשמספר בשבח האדם שלא בפניו יש לחוש שמא האחרים שישמעו יספרו בגנותו אבל כאשר מספר שבחו בפניו אין לחשוש שמא שאר השומעים יספרו בגנותו כיון שלא ירצו לבזותו בפניו וכיון שריב"ז סיפר בשבחם בפניהם ליכא איסור. 

ריב"ז שיבח את תלמידיו דייקא במידה שעמלו נגד טבעם והגיעו לשלימות; 

בספר מפי ספרים וסופרים תמה כמה תמיהות במשנה זו האחת (1) שלכאורה מסתבר שכל חמשת (5) השבחים הללו היו ראויים להאמר על כל אלו התלמידים של ריב"ז ולדוגמא; מה שנשתבח רבי יהושע בן חנניא 'אשרי יולדתו' בודאי גם שאר אמהות התנאים הקדושים שנזכרו היו מאושרים בחלקם וגורלם שזכו להוליד בנים שכאלו עוד יש לתמוה (2): מפני מה באמת היה ריב"ז משבחם וכי רצה לגרום להם לבוא לידי גסות הרוח והתנשאות ח"ו? ותו (3) הא פשיטא שלא מנה את כל השבחים שהיו אלו התנאים הקדושים מעוטרים בהם ועל כרחך שהיתה לו כוונה מיוחדת בכך שפירט דברים אלו בדוקא. 

והביא בשם הגה"צ רבי שאול בראך זצ"ל אב"ד קאשוי בספרו 'חלק לעוה"ב' שהתנא משמיע בדבריו דברי הדרכה לרב המלמד את תלמידיו שיתבונן היטב לעקוב אחר טבעו ומהותו של כל תלמיד מתלמידיו ואת החלש ישבח אם מתייגע להבין ולהשכיל כפי כחו ואילו את החכם שמתעצל בלימודו יוכיח אפי' אם מחמת כשרונותיו מצליח לדעת ולהבין יותר מאחרים מ"מ אין הקב"ה מונה דפים אלא שעות ועל כל אחד ואחד מוטלת החובה לנצל את כוחותיו שנתנו לו מן השמים. 

וזאת היתה כוונת ריב"ז ששיבח את כל אחד מתלמידיו בנקודה החלשה שהיתה בו מעיקרא ואע"פ כן התגבר על כך כפי כחו ובזה עודדם וחיזקם להמשיך במעשיהם ובעבודתם הקדושה ואילו את שאר התלמידים לא היה צריך לשבח בנקודה מסוימת זו שנשתבח חבירם מפני שלא היו צריכים להתאמץ בענץ זה בפרט ובזה נתיישבו כל הדקדוקים.