שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה... | הרב אמנון יצחק שליט"א

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום להצלחה בגאולת עם ישראל מהגזרות הקשות ולהפלת מלכות הרשעה מעלינו ורחל בת איבונה,

בריאות בכל האיברים והגידים ושלא תהיה לה רגישות לשום דבר.

אמן.

שניים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה מושב לצים.

אבל שניים שיושבין

ויש ביניהם דברי תורה,

אינן שרויה ביניהם.

במדרש שמואל, דקדק,

לא נאמר

שניים שיושבין ואינן עוסקין בתורה,

אלא כתוב ואין ביניהם דברי תורה.

למה?

מפני שעוסק בתורה זה רק כשאדם קובע

את עצמו ללמוד תורה בכל כוחו ומרצו,

כמו אדם שעוסק במלאכה

או אומנות,

וכל המחשבה תפוסה בעסק,

ועל כן לא תנה את העניין בעסק התורה.

כי אפילו אם אין לומדים את התורה באופן נשגב כל כך של עסק וקביעות,

גם כן זה לא נחשב למושב לצים.

ורק אם יושבין

ואין ביניהם דברי תורה בכלל,

אז זה מושב לצים.

וכן במידה טובה שבהמשך הדברים.

אבל שניים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה,

אפילו אם אין זה בדרגה מעולה של עסק,

והם לומדים בדרך ערעי,

כיוון שיש ביניהם דברי תורה, זוכין למעלה נשגבה,

ששכינה שרויה ביניהם.

ולזה הביא התנא ראייה מהפסוק,

אז נדברו,

יראי השם משל רעיהו.

מה זה אז?

זאת אומרת, לא קבוע, רק אז נדברו.

זאת אומרת שאין לימוד התורה קבוע כאומנות אלא בדרך ערעי,

עם כל זה,

ויקשב השם וישמע, והשכינה שרויה ביניהם.

אמנם,

זה רק כשיושבים שניים, יש ביניהם דברי תורה.

אבל אדם שלומד לבד,

אז רק אם הוא עוסק בתורה בקביעות,

הוא יזכה לשכר.

ולכן מסיים, ומנין,

התאמונים אומרים, ומנין,

שאפילו אחד שיושב

ועוסק בתורה, עכשיו הוא הזכיר כבר עוסק, לא לומד,

ומנין, שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה,

הקדוש ברוך הוא קובע לו שכר,

שנאמר, ישב בדד וידום,

כי נטל עליו מקבל שכר מושלם.

החסיד יעבץ,

זכר צדיק לברכה,

אותו תגן עלינו, אמן,

מבאר את המשנה באופן אחר,

ואז מבואר הלשון, ואין ביניהם דברי תורה.

כי למעלה אמר התנא,

וכל מעשיך היו לשם שמיים,

שאדם צריך לכוון גם במעשים הגשמיים לצורך עבודת הבורא.

עכשיו, במשנה הזאת

מדברים

על בני אדם שעוסקים במשא ומתן ובמסחר.

לכן לא נקט, ואין עוסקים בתורה,

כי זה לא העיסוק שלהם.

הם עוסקים במשא ומתן מסחר.

והם מקיימים בזיעת אפיך תאכל לחם.

אז מה אמר? ואין ביניהם דברי תורה.

כלומר, אין כוונתם

בעסק

המשא ומתן

לצורך תורה ומצוות. הם לא עושים בכל דרכיך דעהו,

שבכל דבר שאדם עושה אכילה ושתייה ושינה ועסק,

שהכל יהיה דעהו.

כל זה יהיה לשם שמיים. הם לא עושים ככה.

אז זה מושב לצים.

זה מושב לצים.

זה נקרא מושב לצים.

אבל אם יש ביניהם דברי תורה,

הכוונה שכל העסק שלהם שהם עושים, שיהיה להם פרנסה והכול בשביל ענייני התורה ועבודת השם,

שינה שרויה ביניהם.

אפילו כאלה שעוסקים במשא ומתן במסחר,

עם כל כוונתם

של להפיק מהעסק

דברים שיוכלו לעבוד את הבורא,

שכינה שרויה במעשה.

הרב הקדוש מקוצק,

זכר צדיק לברכה,

זכותו תגן עלינו אמן,

פירש את המשנה

על דרך עבודת השם כדרכו בקודש.

הוא כל דבר רואה איך עבודת השם

מתקיימת בכתובים.

וככה הוא מבאר.

שניים שיושבים ואין

ביניהם.

והאין הוא ביניהם.

כל אחד מחזיק את עצמו לאין,

לאפס.

שניים יושבים ואין,

אף אחד לא מחזיק מעצמו כלום.

זה עצמו דברי תורה.

כי הענווה,

השובה כלימוד תורה.

אכן, כאשר

הרי זה,

הרי זה,

זה ההמשך של המשנה.

שניים שיושבים ביניהם דברי תורה, מה ההמשך?

הרי זה מושב לצים.

מתי הרי זה מושב לצים?

כשאתה נהיה זה.

עכשיו,

אם אתה זה,

אז זה מושב לצים.

אבל אם אתה אין,

אז זה מצוין.

בעניין זה סיפר הגאון הצדיק רבי אלחנן הלפרין,

זכר צדיק ורחב,

זכותו תגן עלינו, אמן,

מעשה שהיה בעת שמחת נישואי

האדמו״ר מצאנז קלויזנבורג,

זכר צדיק ורחב,

כאשר

כבוד קדושת האדמו״ר רבי מנחם מנדל מסטרופקוב,

זכר צדיק ורחב, ישב

מצידו האחד,

ובצד השני ישב כבוד קדושת האדמו״ר

רבי יואל מסטמר, זכר צדיק וברכה,

ואז

האדמו״ר מסטרופקוב

כיבד תחתן לומר דברי תורה.

נענה האדמו״ר מסטמר ואמר,

כל עיקר הנחיצות לומר דברי תורה בסעודה,

כדי שלא ייכנסו כל היושבים שם,

בכלל מה שאמר התנא״ש, שניים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה מושב לציב.

אבל במקרה דידן,

כשבינינו יושב חתן

שכל-כולו תורה,

אין לנו, יש ביניהם דברי תורה גדול מזה,

ועל כן אין מן הצורך שהוא ידבר בפועל בדברי תורה.

אבל האדמו״ר מקלויזנבורג,

ברוב ענווה לא הסכים.

שיאמרו עליו דברי שמח כאלו.

ושיבא אמר, לדעתי יש לפרש ולרמוז בדברי התנא שכאשר ואין ביניהם,

כלומר שהיושב ביניהם

הוא בחינה של אין ואפס ומחוסר כל מידה נכונה,

אז חובה גדולה לדבר דברי תורה.

ותכף ומיד פתח את פיו בפלפולי דאורייתא בחריפות ובקיאות במשך שעתיים.

הרב הקדוש,

בעל בית אברהם מסלונים, זכר צדיק וברכה, זכותו תגן עלינו, אמן,

מראה שהמשנה רומזת

שניים שיושבים יחדיו.

בדעה אחת,

באחדות אמיתית,

ואין ביניהם

שום מחלוקת,

אלא שלום ושלווה,

זה עצמו נחשב דברי תורה.

אין מחלוקת, תמימי דעים,

זה ממש דברי תורה. מקיימים את התורה? זה קיום התורה? ככה מקיימים את התורה?

זה דברי תורה בפועל.

האדמו״ר מבובוב,

זכר צדיק וברכה,

סיפר מעשה שהיה עם החוזה הקדוש מלובלין,

זכר צדיק וברכה,

אותו תגן עלינו, אמן.

פעם הלך ברחוב,

ליד אחת בית המדרשות,

הוא ראה שמבית המדרש יוצא אור גדול ונשגב.

זה בעיניים שלו, הרוחניות.

והיה סבור

שיש שם בני אדם שעוסקים בתורה בדחילו ורחימו כראוי,

ולכן הם גורמים לאור הנשגב הזה שהוא רואה.

התקרב למקום,

נכנס לבפנים,

והוא רואה חסידים,

מספרים סיפורי צדיקים באהבה,

באחווה,

ברעות,

בענווה,

באחדות,

בדיבוק חברים.

ומזה הוכיח

כאשר בני אדם יושבים בידידות, בשלום, בשלווה,

בדיבוק חברים,

ומספרים מפעלות הצדיקים,

נחשב אצל הקדוש ברוך הוא כעוסקים בתורה,

וזה גרם לאור הגדול שהוא ראה.

ועוד אמר,

זה רמוז במשנה,

שניים שיושבים

ואין ביניהם,

כלומר מידת אין

שרויה ביניהם.

והם נוהגים בענווה ושפלות הרוח,

מתבטלים איש לרעהו ואוהבים זה את זה בלב שלם.

על אף שאינם עוסקים בתורה,

אינם שוחחים מסיפורי צדיקים,

עכשיו כאילו עוסקים בדברי תורה ממש.

בספר מילד האבות.

פרש שרויה, שכינה שרויה ביניהם,

זה מלשון מנוחה.

השכינה הקדושה מוצאת מנוחה ביניהם.

וביאר את הדבר בדרך משל,

אדם היו לו כמה בנים,

ושכר עבורם בדמים מרובים

אנשים שילמדו איתם תורה,

כל אחד לפי הבנתו ושכלו,

ולכל אחד נתן חדר מיוחד

לשבת ללמוד תורה במנוחה והשקט שהתעלה בלימוד.

יום אחד

פנה לחדרי הלימוד

לראות איך הילדים לומדים.

בן נכנס לחדר ללשון,

ראה שהבן שלו יושב ומשחק עם המלמנט שחמט.

בהתמלא צער ויגון

אמר במר ליבו, אוי לי,

וכי על זה אני אגיע בעסקים,

שהבן שלי יבטל זמנו בשחוק.

פנה משם כשליבו מלא עוגמת נפש,

ואין מנוחה לנפשו.

נכנס לחדר השני והשלישי,

מצא בניו עוסקים בתורה עם המלמד בחשק והתמדה.

התמלא שמחה ואמר להם,

הנחתם את דעתי,

ואני מלא נחת רוח שאני רואה לא לחינם יגעתי.

ומצאתי מנוחה לליבי.

מרוב שמחה

לא עזב את החדר,

ונשאר לשבת שם משך זמן לשמוע לימודם, לרוות נחת מהם.

כעניין הזה,

כאשר יושבים אנשים בבית המדרש ולא לומדים תורה,

אלא מדברים דברים בטלים ופוליטיקה,

בוודאי כשרואה זאת השכינה, אין לה נחת מהם,

ולא רוצה לשהות שם.

ואומר השם, מה טרחתי לברוא את העולם?

כל העולם נברא בשביל התורה,

אבל כשהוא מוצא ביניהם

שניים שיושבים ועוסקים בתורה,

אוה,

הוא מוצא נחת רוח מרובה, ושם יש לו מנוחה.

זה נקרא שרויה,

שכינה שרויה במנוחה.

מניין שאפילו אחד

שיושב ועוסק בתורה, עוסק,

שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר,

שנאמר, יושב בדד

וידום

כי נטל עליו.

היחיד הזה, אומר רבנו יונה,

אינו עוסק בתורה בדיבור פיו,

אלא חושב

מחשבות בתורה.

והקדוש ברוך הוא נותן לו שכר גם על המחשבה כמו על דיבור.

ולכן מביאה המשנה, הפסוק,

יושב בדד וידום.

אפילו ששותק

ורק חושב בדברי תורה,

כבר נטל עליו.

הוא נוטל שכר לעצמו

על מחשבותיו בתורה.

אפילו שלא דיבר.

אם מדברים, יש עוד יותר מעלה.

מוציאיהם בפה.

להוציא בפה זה עוד יותר.

אבל אפילו על מחשבה בתורה, שיושב אדם, עוסק בתורה, במחשבה,

לקבל שכר.

נו, תראו כמה הקדוש ברוך הוא מעריך

את הבנים שלו שיושבים ועוסקים בתורה, כמה נחת יש לו,

הוא משרה שכינתו ורוצה להיות במחיצתם,

לשרות איתם, שרויה, שרויה.

נו, אתם מבינים דבר כזה?

אתם מבינים דבר כזה?

נגיד שהיה אחד שומע שיש שניים לומדים פה,

והוא רב חשוב,

והיה אומר, אני רוצה ללכת לראות.

מה כבודו עושה כאן?

שמעתי שיש פה שניים שלומדים תורה, באתי לראות,

ויושב ונהנה.

שי, איך הם היו מרגישים, השניים האלה?

ופתאום מגיע גדול הדור.

שמעתי גם אני, שלומדים פה שניים, ואני יושב גם כן.

אז אתם מבינים מה זה הקדוש ברוך הוא עוזב את

שמי מרומים ובא לשמוע שניים ושורי איתם במנוחה ונהנה.

מי מרגיש ככה? מי חושב ככה?

בשעה שהוא לומד עם חברותא,

אז הקדוש ברוך הוא

משרה שכינתו ביניהם. מי חושב את זה? מי מרגיש? מי מבין בכלל את הציור?

אה?

הכל יודוך והכל ישמחוך,

והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כשם.

הכל יודוך והכל ישמחוך והכל יאמרו.

אין קדוש כשם הכל יודוך והכל ישבחוך והכל והכל והכל והכל יאמרו

אין קדוש כשם הכל יודוך והכל ישבחוך והכל והכל והכל יאמרו

אין קדוש כשם.

שבוע טוב.

הרי אני מכוון כמצוות חכמים.

רבי חנין יובלנשי אומר עושה הקדוש ברוך הוא זכות עד ישראל לפי כוח רבונו תורה ומסוות

שנה אמרנו נועה בסלמאן סדגו יגדיל תורה.