מסילת ישרים - פרק ה' - חלק א

(אין זה התמלול, אלא עיקרי הדברים מהספר 'מסילת ישרים' לרבנו משה חיים לוצאטו הרמח"ל זיע"א)

פרק ה': בבאור מפסידי הזהירות וההרחקה מהם

הנה מפסידי המדה הזאת ומרחיקיה הם שלשה; האחד: הוא הטפול והטרדה העולמית השני: השחוק והלצון השלישי: החברה הרעה ונדבר בהם אחד לאחד:

 הנה הטפול והטרדה כבר דברנו מהם למעלה כי בהיות האדם טרוד בעניני עולמו הנה מחשבותיו אסורות בזקי המשא אשר עליהם ואי אפשר להם לתת לב אל המעשה. והחכמים עליהם השלום בראותם זה אמרו אבות פ"ד: 'הוי ממעט בעסק ועסק בתורה' כי הנה העסק מוכרח הוא לאדם לצרך פרנסתו אך רבוי העסק אינו מכרח שיהיה כל כך גדול עד שלא יניח לו מקום אל עבודתו על כן נצטוינו לקבע עתים לתורה וכבר זכרנו שהיא המצטרכת יותר לאדם לשיגיע אל הזהירות וכמאמר רבי פנחס: 'תורה מביאה לידי זהירות' וזולתה לא יגיע אליו כלל 

והוא מה שאמרו זכרונם לברכה שם פ"ב: 'ולא עם הארץ חסיד' וזה כי הבורא יתברך שמו שברא היצר הרע באדם הוא שברא התורה תבלין לו וכמו שאמרו קדושין ל: 'בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין' והנה פשוט הוא שאם הקדוש ברוך הוא לא ברא למכה זו אלא רפואה זו אי אפשר בשום פנים שירפא האדם מזאת המכה בלתי זאת הרפואה ומי שיחשב לנצל זולתה אינו אלא טועה ויראה טעותו לבסוף כשימות בחטאו כי הנה היצר הרע באמת חזק הוא באדם מאד ומבלי ידיעתו של האדם הולך הוא ומתגבר בו ושולט עליו ואם יעשה כל התחבולות שבעולם ולא יקח הרפואה שנבראת לו שהיא התורה כמו שכתבתי לא ידע ולא ירגיש בתגברת חליו אלא כשימות בחטאו ותאבד נשמתו 

הא למה זה דומה? לחולה שדרש ברופאים והכירו חליו ואמרו לו: 'שיקח סם זה' והוא מבלתי שתקדם לו ידיעה במלאכת הרפואה יניח הסם ההוא ויקח מה שיעלה במחשבתו מן הסמים הלא ימות החולה ההוא ודאי כן הדבר הזה כי אין מי שמכיר בחלי היצר רע ובכחו המטבע בו אלא בוראו שבראו והוא הזהירנו שהרפואה לו היא התורה מי אפוא יניחה ויקח מה שיקח זולתה ויחיה?! ודאי שחשך החמריות ילך ויגבר עליו מדרגה אחר מדרגה והוא לא יבין עד שימצא שקוע ברעה ורחוק מן האמת הרחק גדול שאפלו הרהורי דברים לא יעלו על לבו לבקש האמת.

אך אם הוא עוסק בתורה בראותו דרכיה צווייה ואזהרותיה הנה סוף סוף מאליו יתחדש בו התעוררות שיביאהו אל הדרך הטוב והוא מה שאמרו זכרונם לברכה פתיחתא דאיכה רבתי: 'הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבה מחזירם למוטב':

 והנה בכלל זה גם כן קביעת העיתים אל חשבון המעשה ותקונו כמו שכתבתי למעלה ומלבד כל זה כל מה שישאר לו פנאי מעסקיו אם חכם הוא ודאי שלא יאבדהו אלא יאחז בו מיד ולא ירפהו לעסק בו בעסק נפשו ותקון עבודתו וזה המפסיד אף על פי שהוא היותר כללי הנה הוא היותר קל למי שרוצה למלט שימלט ממנו:

אך השני הנה הוא קשה מאד והוא השחוק והלצון כי מי שטובע בם הוא כמי שטובע בים הגדול שקשה מאד להמלט ממנו כי הנה השחוק הוא מאבד את לב האדם עד שכבר אין הטעם והדעה מושלת בו והרי הוא כשכור או שוטה אשר אי אפשר לתת להם ערמה או להנהיגם כי אינם מקבלים הנהגה והוא מה שאמר שלמה המלך עליו השלום קהלת ב, ב: "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זה עושה" וחכמים זכרונם לברכה אמרו אבות פ"ג: 'שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערוה' כי אף על פי שחמורה היא הערוה אצל כל בן דעת ולבו ירא מקרב אליה מכח הציור שכבר נצטיר בשכלו מאמתת גידל פשעה ורב ענשה הנה השיחוק וקלות ראש ממשיכים אותו מעט מעט ומקריבים אותו הלוך וקרב שתהיה היראה סרה מעליו מעט מעט מדרגה אחר מדרגה עד שיגיע אל העוון עצמו ויעשהו:

וכל כך למה? לפי שכמו שכל מציאות הזהירות תלוי בשימת הלב על הדבר כן כל עצמו של השיחוק אינו אלא מסיר הלב מן המחשבות הישרות והעיוניות ונמצא שלא יבואו הרהורי היראה בלבו כלל:

ותראה קשי הלצון והשחתתו הרבה כי כמו המגן המשוח בשמן אשר ישמיט ויפיל מעליו החצים ומשליכם לארץ ולא יניח אותם שיגיעו אל גוף האדם כן הלצון בפני התוכחה והמרדות כי בליצנות אחד ובשיחוק קטן יפיל האדם מעליו רבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות מה שהלב מתעורר ומתפעל בעצמו מדי ראותו או שמעו ענינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים ובכח הליצנות יפיל הכל לארץ ולא יעשו בו רושם כלל ולא מפני חלשת הענינים ולא מפני חסרון הבנת הלב אלא מפני כוח הלצון ההורס כל עניני המוסר והיראה: