דין תלמיד חכם בזמן הזה – בין ירידת הדורות לסמכות מרן והשלכותיה להלכה ולמעשה

 

- - - לא מוגה! - - - 

הגמרא בברכות נ״ח, הגמרא אומרת, אדם שרואה תמיד חכם, צריך לברך עליו שחלק מחוכמתו לרעיו.

מחלוקת בפוסקים האם יש דין תמיד חכם בזמן הזה או לא.

הוויכוח הוא בגמרא במסכת שבת ק'-ב', הגמרא אומרת שיש ירידת הדורות בידיעת התורה. אם ראשונים כמלאכים, אנו כבני אדם, ראשונים כבני אדם, אנו כמלאכים.

הרי אם היו בני אדם,

אז מי שאומר את זה,

אנחנו אומרים כחמורים ולא כחמורו כשל רבי פנחס בן נהיר,

אלה דברי הגמרא בשבת ק'-ב',

ולכן על-פי זה הרבה פוסקים לא פסקו הלכה למעשה כדעת מרן,

יד קטנה, טהרת המים,

חסד לאלפים, יפה ללב, בן איש חי,

תורת חכם. הרבה פוסקים בדבר הזה נדו מדברי מרן, והטענה שלהם היא,

אם יש לנו ספק בענייני ברכות,

אפילו אם מרן פסק לברך, אומרים ספק ברכות להקל,

אפילו נגד מרן זו הטענה של אותם הפוסקים. ולכן העצה היא פשוטה מאוד, שיאמר ויברך דוד.

יאמר כך, ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל ואמר דוד,

ברוך אתה ה' אלוהי ישראל אבינו מהעולם ועד עולם,

מלך העולם,

שחלק מחוכמתו לרעה.

בזה אין לך שום בעיה,

אין לך במה להסתבך.

אין כאן חשש ברכה למטלה,

כי הוא אמר פסוק בדברי הימים, אין כאן לא תישא, זו העצה לעקוף כאן את המחלוקת.

הדרשנים פירשו את דברי הגמרא כך,

עם הראשונים כמלאכים,

אדם שיודע את ערכו,

וזהו חכם המכיר את מקומו, יודע שהראשונים היו כמלאכים.

יש לו קושיין ראשי, הוא לא הבין,

אז הוא אומר, לא זכיתי להבין את ראשי.

אולי אני אעמיק יותר, אולי אני אבין.

כך גם,

כשהוא לומד הרשב״א, תוספות או ראשונים אחרים,

הוא יודע שהם היו ענקים גדולים בתורה.

אדם כזה הוא נקרא בן-אדם.

אבל יש אנשים חצופים בדורות האחרונים,

שהם חושבים שהם בדיוק כמו הרשב״א או כמו רש״י.

אתה שומע לפעמים ברדיו כל מיני פרופסורים מבר-אילן,

בר-מינן ומקומות אחרים.

הם אומרים, הפירוש של רש״י קשה עליו.

רש״י טעה, כך הם אומרים.

הוא, יש לו פירוש אחר.

כך אומר אותו השוטה, שוטה רשע וגס רוח.

אם האדם הזה חושב שהראשונים הם כמו בני-אדם,

אותו האדם הרי הוא כחמורים והוא חמור חמורתיים,

ולא חמורו של רבי פנחס בן-העיר.

ובפנחס בן-העיר, הגמרא, במסכת חוני נה, הגמרא מספרת,

כשגנבו אותו הגנבים,

לא אכל,

כי הם לא היו מפרישים.

הגנבים לא היו דתיים, הם לא היו מפרישים תרומות ומעשרות, היו נותנים לבהמות שלהם בלי הכשר בדץ.

ולכן הוא לא אכל, נשאר עב.

יומיים, שלוש, אמרו עוד מעט, החמור הזה ימות,

יסריח להם את הרפת.

נותנים להם ללכת.

מייד הוא הכיר את הדרך,

חזר חזרה לרפת של האדם. כשהוא חזר, מייד אדונו ידע מיהו,

ידע את הגלגול של מיהו,

אמר להם, בטח הוא לא אכל, תיתנו לו מהר אוכל.

במהירות הם נתנו לו,

ולא יפרישו תרומות ומעשרות.

שוב, מריח, מסתכל, לא אוכל.

אמר להם רבי פנחס, הסרתם את זה? אמרו לו, לא, שכחנו.

נתנו לו מייד מעשר,

תרומה ומעשר, ונתנו לו מיד להתנפל מהכרע.

אמרו לו תלמידם, אבל למתנו רבנו, אדם שהוא אוכל מאכל של אדם, חייב.

הבהמה פתורה, מאכל של אדם פתוח, אמר להם, מה אני אעשה שהיא מחמירה על עצמה?

ולכן אותו החמור ידע להבחין בין התבן שמעוסר לתבן שאינו מעוסר.

אותו החמור חמורותיים שקורא לעצמו פרופסור,

תיתן לו שני מאכלים, אחד מעוסר, אחד לא.

הוא ידע להבחין? הוא לא ידע להבחין.

מי הוא זה ואיזה הוא אותו החצוף שיגיד מילים כאלה, שחלילה,

אחד מהראשונים, הכלל הוא ימרק הוא מכם.

זה הכלל

שלימדו אותנו חכמינו, רבותינו,

ולכן אסור לאדם להתבטא בדברים האלה, כמו אותם החצופים,

אותם אנשים חסרי דעת.

אולי אנחנו לא נוכל להשפיע עליהם.

יש להם בעיה נפשית, זו שריטה.

יש להם יותר מדי גאווה, מחזיקים מעצמם, אולי הפסיכיאטר, אולי, יכול לאזן אותם.

אבל ודאי שאדם ירא שמים,

אדם בן תורה צריך להיזהר מאוד בדיבורו.

תראה איך מרן הבית-יוסף כותב על הראשונים.

לפני שמרן התחיל לכתוב לנו את הבית-יוסף,

מרן כתב לנו הקדמה.

תפתחו ספר, טור אורח חיים חלק א',

יש שם ההקדמה של הבית-יוסף.

איך פוסקים הלכה?

אז בהתחלה מרן אומר,

כל סוגיה, נלמד את הסוגיה,

נראה מה אומרים הראשונים.

אם יש מחלוקת,

נראה מי צודק.

נראה, הטענות הקושיות של זה או זה,

נראה מי צודק ונחליט.

כך לכאורה היה מקום לומר.

עונה על זה מרן, לא.

זו גישה שהיא טעות, אי-אפשר לפסוק כך.

אומר על זה מרן,

מה ידענו ולא ידעו הם?

הלוואי ונזכה להבין את שיחתם.

נוכל להתחכם עליהם?

על מי מרן אומר את זה?

על הרשב״א והרמב״ם.

הם בסך הכול היו 200 שנה לפני מרן.

זה הכול.

ומרן לא היה קטיל קנה והגמיה, היה ענק שבענקים.

תראה איך מרן היה מתבטל לפניהם ואמר שאין לנו את הסמכות לבוא ולהגיד זה צודק או זה צודק.

אלא מרן נקט, יש לנו הריף, הראש הרמב״ם, שלושה עמודי הוראה, אנחנו הולכים אחריהם,

קיבלנו את ההוראות שלהם.

זו המסילה, זו הדרך של הפסיקה שמרן נוקט בה.

אתה רואה את הגישה,

גישה של תלמידי חכמים שידעו את ערכם של הראשונים.

ואילו בדור הזה קמו כל מיני אנשים משונים, חצופים,

שלצערנו לא למדו אצל אותם הענקים, לא למדו,

ולכן חושבים, טועים בעצמם. הם חושבים שהם, מי יודע מי הם?

הם בסך הכול אפס אפסים, כמו שאמרנו,

גם אינם כחמורו של רבי פנחס בן יאיר.

מרן מתייחס בהלכות האלה גם בשאלות ותשובות אבקת אוכל וגם בשולחן ערוך, בעשרות מקומות

בנושא הזה,

האם יש דין תלמיד חכם או בגלל ירידת הדורות אין.

בחלק מהמקומות מרן אומר שיש דין תלמיד חכם.

לדוגמה,

מרן בסימן רנא, הלכות צדקה,

שם מרן כותב,

גם הייתה צדקה שיש לו ממון.

כל עני שיש, כולנו יהודים, נותן לכולם.

אין לו הרבה.

סדר העדיפויות למי?

הגמרא אומרת קודם, צריך לתת את עמיד חכם.

והגמרא מספרת,

כשהיה רעב, רבנו הקדוש פתח אוצרות לתת אוכל.

לא היה מספיק,

ולכן אמר רבנו הקדוש,

מי שלמד תורה יקבל, מי שלא, לא.

היה אחד מהתלמידים של רבנו הקדוש,

יונתן בן עמרם.

הוא לא רצה ליהנות מכיתה של תורה.

כשהגיע לבקש אוכל,

שאל אותו רבנו הקדוש, קראת? אמר לו, לא.

שנית? לא.

שאל אותו רבנו הקדוש, אם כן, במה אפרנסך?

ענה לו, פרנסני ככלב וכעורב.

גם הם חיים, גם להם מגיע אוכל. נותן לי בהמה לחמה,

לבנה עורב אשר יקראו.

נתן לו. רחם עליו נתן לו.

אחרי שהוא יצא,

רבנו הקדוש הצטער, אמר, אוי לי שנתתי פיתי לעם הארץ.

אמרו לו, לא,

זה לא היה עם הארץ, זה היה יונתן בן עמרם,

שלא רצה ליהנות מכיתה של תורה.

אלה הדברים שנאמרו שם בגמרא.

הסבירו התוספות.

אז,

בדור ההוא,

במצב הזה שהיה אצל רבנו הקדוש, היה רעב ולא היה מספיק לכולם.

לחלק היה, לחלק לא היה,

ולכן היינו מוכרחים להיות מוגבלים לתת רק לאותם לומדי התורה.

אם היה לכולם, ודאי שהוא היה נותן בשפע לכולם.

אלה דברי התוספות והסוגיה שם,

ומרן פסק את כל זה להלכה ולמעשה ביורד העם סימן רנא.

גם בהמשך,

סימן ש״מ דנת, מרן כותב,

לגבי אדם שביזה תלמידי חכמים.

אדם כזה, חצוף כזה, צריך לנדות אותו.

בדברים האלה אין מחלוקת

בשני הדברים, ודאי שכולם מודים שכך צריך להיות.

בירושלמי מוסיף עוד דבר,

נוסף לווידוי,

אם האדם הזה חזר בתשובה וכעת הוא בא לבקש מחילה מהחכם,

התלמוד ירושלמי אומר שצריך לשלם לחכם ליטרה זהב.

זה הקנס שצריך לקנוס אותו.

וכך פסקו להלכה הרמב״ם והתשבץ.

שאר הפוסקים לא העתיקו את הירושלמי הזה,

כי אצלנו בש״ס הגמרא לא אמרה את זה.

גם מרן השמיט את זה.

גם ביוראי דעה שם סימן ש״ל וגם בחושן משפט בשני המקומות מרן השמיט את זה. לעניין זה אין לנו דין תמיד חכם.

כך גם יש לנו עוד שתי דוגמאות.

בזמנם בדירותם אדם היה תובע את חברו לפני ראש הסנהדרין.

אפילו שראש הסנהדרין הוא רק אחד והוא היה חייב ללכת אליו.

היום לא.

אין לנו היום יחיד מומחה אלא לעולם צריכים להיות שלושה שידונו דיני ממונות. בזה גם מרן מודה שאין לנו דין תמיד חכם מופלא כמו שהיה.

דבר נוסף,

בזמנם בדירותם אדם שנדר נדר,

יש שם את ראש הסנהדרין,

הוא לבדו היה יכול להפר את הנדר, יכול לעשות לו התרת נדרים.

היום אין יחיד מומחה,

ולעולם צריכים שלושה כדי להפר, להתיר את הנדר.

בזה אין מחלוקת.

כך גם בדברים אחרים כיוצא בזה.

אבל רוב ככל ההלכות, רוב ככל הדינים שנאמרו בגמרא לגבי דין תמיד חכם,

דעת מרן, כמו שאמרנו, שזה נוהג בימים ההם וגם בזמן הזה. בשין מרן כותב,

חכם שמת הכול קרוביו, למרות שהוא לא אחד משבעה קרובים, צריך לקרוא עליו.

גם באבן-העזר סימן ב', גם שם המרן מתייחס למה שכתוב בגמרא בפסחים דף מט', שם כתוב

ימכור אדם כל מה שיש לו ויישא בת תלמיד חכם, או ישיא ביתו לתלמיד חכם.

את זה מרן כותב להלכה למעשה.

שוב, גם בזה אומר הגאון חידה ברכי יוסף.

גם מהריו והמגן אברהם שאמרו שבגלל ירידת הדירות אין לנו דין תמיד חכם,

בזה הם מודים.

והסיבה היא, מה אתה אומר? ירידת הדורות, החכם הזה, הוא לא כמו הרשב״א.

אבל כנגד זה, הצד השני של המטבע, עמי ארצות,

גם הם ירדו.

אז למה מדלדלה?

גם אצל עמי ארצות ירדו כמה דרגות.

ולכן בזה, אני בעד לכול ענמא,

יש את החובה לשאת בת תלמיד חכם,

לא רק בדורותם אלא בימים ההם וגם בזמן הזה.

גם בחושם משפט, מרן הלך לפי השיטה הזו,

תמיד חכם שהוזמן לבית דין.

או תובע או נתבע.

הוא מגיע, יש שם מטור גדול, עשרה אנשים לפניו.

לא נותנים לו לחכות בטור, יש כאן ביטול תורה,

אלא מכניסים אותו ראשון.

כשנכנסים לבית דין, הנוהל הוא,

ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'.

צריכים תמיד לעולם לעמוד,

הן התובע והנתבע והן הבעלי דינים. כשמדברים לפני הדיינים צריך לתת כבוד לתורה, לתת כבוד לדיינים, ולכן עומדים.

אבל אם החכם הגיע, חייבים לתת לו לשבת.

לפעמים,

אם הצד השני יראה שנתנו לחכם לשבת, הוא יגיד,

אלה חברים שלו, גמרנו המשפט מכור.

ואז גם את הטענות הצודקות שיש לו,

הוא לא יאמר, הסתתמו טענותיו.

כדי שלא יסתתמו טענותיו,

ולכן נותנים גם לחכם לשבת וגם לאדם השני, לתובע ואיני נתבע, שניהם יושבים.

מהפכים בזכותו.

מרן ממשיך בסימן כ.ח.

תלמיד חכם שהוזמן לתת עדות לפני בית-דין שפחות ממנו בתורה,

אסור לו ללכת ולבזות את עצמו לפניהם.

כשאדם נותן עדות,

לצד השני העורך-דין יכול לחקור אותו שתי וערב,

יכול לנסות לבלבל אותו לעשות ממנו צחוק,

ולכן אסור לו ללכת לעדותיו.

אם בכל זאת העדות שלו נחוצה מאוד,

יש סמכות לבית-הדין לבקש.

אנחנו נבוא ללשכה של הרב ונגבה אצלו את העדות

אלה דברי השולחן הערוך בסימן כ.ח.

גם בהלכות מציאה ואבדה, גם שם מרן כותב לנו את הדברים שהם להלכה ולמעשה,

שיש דין תמיד חכם גם בזמן הזה.

הגמרא במסכת בבא מציאה כ.ב. הגמרא אומרת,

אדם שמוצא אבדה מציאה שאין בה סימן, הראה דו שלא.

אבל אם האבדה הזו אין בה סימן אבל דבר ישן שיש בו טביעות עין,

בא החכם ואומר, זה שלי.

הרי אין לך הוכחה, אין לך סימן, אבל יש לו טביעות עין. הוא אומר, אני מכיר את השעון שלי ואת עמיד חכם שהוא גם גדול בתורה וגם אינו משנה בדיבורו, כי אם במסכת פוריה ואושפיזה,

לחכם הזה צריך להחזיר את אותה האבדה.

דברי הגמרא, מרן מצטט אותם בחושם משפט, סימן רס.ס. וכך ההלכה.

אתה רואה שמרן לאורך כל הדרך סובר שיש דין תמיד חכם,

ובכל אותם הדינים קל לנו מאוד לפסוק, להחמיר.

אנחנו פוסקים כדעת מרן, קיבלנו הוראות מרן.

הדבר האחד והיחיד שיש לנו עליו את הבעיה,

אולי ספק ברכות להקל נגד מרן,

זה הדין שלנו כאן בסעיף הזה,

וגם לזה מצאנו את הפתרון הקל,

על-ידי שיקדים ויאמר ויברך דוד,

זה מה שניתן לנהוג ולעשות.

אבל בדברים האחרים ברור שאנחנו הולכים עד הסוף

כדעת מרן שקיבלנו הוראותיו, וכמו שאמרנו, עליווה דמרן,

גם בשאלות ותשובות דווקא טרוחן וגם בשולחן ערוך, מרן הולך לאורך כל הדרך,

שיש דין תמיד חכם גם בזמן הזה.

הגמרא שואלת

מי נקרא תלמיד חכם?

והגמרא עונה, שואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר אפילו מסכת קלה.

התושבץ

הוא שדן ומרחיב יותר בעניין ואומר,

אם החכם הזה למד את רובע שס,

כל אותם הדברים שהם הלכה למעשה,

שס בראשונים הוא למד,

תנאי שני הוא גם נבון שיודע ללמוד דבר מתוך דבר ושנתו סדורה ויודע ללמוד דבר מתוך דבר והוא ירא שמים,

זה נקרא תלמיד חכם שצריך לעמוד לפניו.

כל זה הובא,

בפתחי תשובה יורד דעה סימן רמ״ג סעיף קטן-ז',

כל זה דברי התשבץ שאמרנו.

ולכן,

אם האדם הזה הוא דרשן,

יודע לדרוש יפה מאוד, אתה תשמע אותו, דרשים של פרשת קורח,

כל המדרשים, מילה במילה הוא מצטט לך ישר והפוך.

תענוג לשמוע אותו.

אחרי שגמרת את החמין, עונג שבת של האוכל,

יש עונג שבת, אתה שומע את הדרשן הזה.

אבל אתה שואל אותו שאלה,

אומר לך, לא למדתי, תשאל פסקן.

מאחד כזה אנחנו לא חייבים לעמוד.

מי שלמד אצלו תורה, בוודאי שחייב לעמוד.

מי שלמד, בוודאי שזה כמו רבו.

הרי דוד המלך קרא את אחיתופל ודואג, קרא אותם.

וענה, ואתה אנוש כערכי,

אלופי ומיודעי, אשר יחדיו נמתיק סוד,

בית אלוהים נהלך ברגש.

לכן המשנה באבות אומרת, אדם שלמד מחברו אפילו דבר אחד,

קל וחומר כאן, הוא למד עימיהם שניים,

לא ללמוד לבד, אשר יחדיו נמתיק סוד,

ההלכה השנייה, בית אלוהים נהלך ברגש.

ולכן קרא אותם בשבח בתואר הזה.

אז גם אם אני יודע שהוא לא תמיד חכם,

אבל אני כן למדתי אצלו מדרשים ודברים אחרים,

ודאי שחייב לנהוג בו כבוד.

אבל אם האדם הזה לא למד כלום אצלו,

לא למדתי אצלו, לא דרוש ולא דבר אחר,

אני יושב בשטיבלך,

והאדם הזה עובר,

לא חייב לעמוד מפניו,

כיוון שאותו אדם אינו יודע פסיקת ההלכה להלכה למעשה,

אלא רק אותם התלמידי חכמים ששואלים אותם דבר הלכה בכל מקום ואומר.

הגאון רבי יוסף עדיד בתורת חכם דן,

תמיד חכם שיודע,

אבל הוא לא שולף.

תשאל אותו, לא יענה לך מיד,

אגיד לך אני אבדוק.

מעיין,

אחרי חמש דקות עונה לך את ההלכה בכל מקצועות התורה.

זה נקרא תמיד חכם.

הוא לא צריך לשלוף באותה השנייה ולהגיד,

אלא יש לו עיון טוב,

יש לו הבנה יסודית, בקי בכל כללי ההוראה,

הוא יודע איפה לפתוח כדי לעיין.

אדם שהוא לא פסקן, אדם שהוא עם הארץ,

יש בניין שיש בו 40,000 ספרים.

תגיד לו,

תעיין בספרים האלה ותגיד לי מה ההלכה.

אפילו אם הוא יושב שם 40 יום ו-40 לילה,

הוא לא יקבל את התורה,

אולי הוא יחזיר את התורה חזרה להר-סיני. הוא לא יודע כלום.

אז הוא לא יודע איפה לפתוח.

תמיד חכם שכן,

הוא יודע את הפסיקה, יודע את הכללים.

אפילו אם הוא לא רוצה לפסוק בעל-פה,

רוצה לבדוק, לסכם את הדברים בצורה מדויקת.

ודאי שגם לעניין זה הוא דינת תמיד חכם שחייבים לכבד אותו, חייבים לקום מפניו.

יש לנו בו את כל הכללים שאמרנו קודם.

יש לו דינת תמיד חכם גם בזמן הזה.

אלה דברי התשוויץ, העתיקו אותו גם בשאר הפוסקים,

וכך המסקנה להלכה למעשה.

והגמרא מתארת לנו את המציאות.

אלף נכנסים לבית המדרש,

אחד יוצא מורה הוראה.

היום יש

150,000 תלמידי ישיבות, כן ירבו.

אבל מתוכם,

נקווה שבעזרת השם יהיו 150 פסקנים,

150 מורי הוראה.

אל תחשוב שזה דבר של מה בכך.

הרבה אנשים לומדים ולומדים,

אבל לא מצליחים להגיע לסיעתה דשמיא,

והסוקש מעתתה אליבא דהלכתה. ראיתי בני עלייה והם המועטים,

אבל אדם שברוך השם יודע,

ידיו רב לו, יש לו כתפיים רחבות,

לא משנה לנו איזה עדה הוא,

ספרדי, אשכנזי,

האימא שלו נולדה ברומניה, בתימן,

לא חשוב לנו כל השטויות האלה, כל הדברים האלה.

חשוב לנו תורת אלוהיו בליבו,

יודע את התורה, בוודאי שאנחנו חייבים בכבודו אליבא דכולי אלמא.