שמחת בר־מצווה והפרדה בשמחות – יסודות ההלכה וגודל מעלת מזכי הרבים

- - - לא מוגה! - - - 

חסר נזיקי האיבה והאהבה,

אובל אברהים,

אף שתהיו ימה וכוי,

שמוכה וכוי,

וכוי וטוב,

ואובל אברהם, ורבו ימיך וסיפוריך שלא חיים.

היינו בסימן רכה סעיף ב' בהגהה.

יש אומרים, מי שנעשה בנו בר-מצווה יברך שפטרני מעונשו של זה.

אדם שברוך השם והבן שלו הגיע לגיל מצוות,

הבן שלו נולד לפני 13 שנים, ג' בתמוז.

הלילה הזה הבן חוגג את הבר-מצווה.

יש מצווה לעשות סעודה.

אנחנו מפייטים, יומת הבן לרבנן,

מצוות תפילין וכו'.

זאת אומרת, אנחנו גם עושים את מה שעשה רבי שמעון בר יוחאי.

הזוהר מספר,

כשנעשה רבי אלעזר בנו של רבי שמעון נעשה בר-מצווה,

אותו יום עשה רבי שמעון יומת הבן לרבנן, עשה להם סעודה,

גם אנחנו עורכים סעודה באותו ערב.

סעודה, הכוונה,

יהיה לך עשרה מניין,

אפילו אם תביא לכל אחד פיתה פלאפל.

מספיק.

לא חייבים לעשות פירמידה של צלחות,

להביא צלם וצלמת וכל מה שעושים היום. זה, אין חובה, אף אחד לא חייב אותנו.

אבל יש אנשים אוהבים,

איך קוראים לזה היום? סיבה למסיבה.

בסדר, שישמחו, שיעשו מה שרוצים.

מה שאנחנו רוצים,

שיהיה, כמו שאמרתי, מניין, זהו, זהו העיקר.

פעמים רבות התאריך שהנער הזה יהיה בר-מצווה הוא יום שבת ז' בתמוז.

ז' בתמוז אתה לא עושה, לא באולם ולא במקום אחר,

אפילו אחי,

טוב שיזמין באחת מהסעודות,

או בליל שבת או ביום שבת,

יזמין באחת מהסעודות שיהיו שם עשרה,

יאכלו אתן וישמחו אתן.

זה מה שכדאי לנהוג ולעשות.

לא רק לגבי נער שנעשה בר-מצווה, גם בת,

גם אם לא בת נעשית בת-מצווה,

גם בה שייך את הכלל האמור.

תראו בספר בן איש חי, שאר האחרונים,

כולם הדגישו את ההלכה הזו,

שגם בבת באותו היום, התאריך שהגיע בדיוק הזמן,

אצל הבן, 13. אבל אצל הבת, ויבן ה' אלוהים את הצלה, בנה יתרה,

אצלה כבר בגיל 12,

היא מתחייבת בכל המצוות מדאורייתא.

גם שם יש את המצווה לחגוג ברוב פער והדר, כמובן בצניעות שלא יהיה תערובת אנשים ונשים, אבל גם בבת שייך את הכלל הזה,

שגם בה אנחנו מחשיבים את זה לסעודת מצווה.

תודה.

המקור השני שממנו אנחנו לומדים שיום הבר-מצווה נחשב ליום טוב,

אומר המהרשל רבי שלמה אלומיה בספרו, ים של שלמה, בקידושין ל',

שם הוא כותב את ההלכה ומשם נלמד את המקור, שגם עם מבט ייחשב הדבר כסעודת מצווה.

שם הגמרא מביאה מחלוקת.

האם סומך היה במצוות או לא? והמסקנה היא שכן.

רבי יוסף, כידוע, היה סגן נאור, לא היה רואה.

והוא אמר,

מי שיוכיח לי שסומך היה במצוות אני אעשה יום טוב לחכמים, שהרי אני מצווה ועושה,

בלשון הגמרא,

אדם מפקיד נא ועביד נא,

שגדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה.

אלה דברי הגמרא.

אומר המהרשל, שם רבי יוסף היה חייב גם לפני כן.

על הבשורה לבד הוא אמר, אעשה יום טוב לחכמים.

כאן, בפועל,

הנער הזה אתמול לא היה חייב מהתורה בשום מצווה.

ברוך השם, הלילה הזה,

אצל הכוכבים, שמונה ועשרה כבר התחייב בכל המצוות מדאורייתא.

בפועל הוא נכנס לעול המצוות והתחייב.

ודאי שגם על זה הוא צריך לשמוח מאוד,

לשמוח ולשמח גם אותנו.

אלה דברי המהרשל.

לפי זה, לא רק הנער שנעשה בר-מצווה,

גם אותה נערה שנעשית בת-מצווה נכנסה לעול המצוות,

גם בה שייך הכלל הזה,

גם בה שייך העניין של המצווה האמורה.

באמת היום בדור שלנו מגילים הרבה בתים, הרבה משפחות,

עושים ברוב פאר והדר, שמחים גם בשמחת הבת-מצווה,

בתנאי שהכול יהיה בצניעות, שהכול יהיה בהפרדה.

אלה שעושים את השמחות שלהם,

ברית-מילה, בר-מצווה, בת-מצווה או חתונה,

עושים את זה בתערובת,

אין להם סיעתא דשמיא, לא תהיה להם הרגשה של שמחה,

גם ההמשך לא תמיד יהיה טוב.

אתה רוצה שהזוג הזה יתחילו את החיים ברגל ימין?

חייבים הפרדה.

כך למדנו מדברי ספר חסידים.

הוא אומר,

אם ישבו ביחד אנשים ונשים ולא היתה הפרדה,

אין אפשרות בזימון לבוא ולומר,

נברך אלוקינו שהשמחה במעונו.

אין שמחה במעונו של הקדוש-ברוך-הוא כשיושבים ביחד יש תערובת אנשים ונשים.

אלה דוברי הרב, וכך הסכימו גם שאר האחרונים.

הדברים האלה פורסמו לפני כמאה שנה על-ידי חכמי ירושלים, הדגישו את ההלכה הזו,

ועל הכרוז הזה חתמו כל גדולי הדור,

ובראשם הגאון רבי חיים שאול דודק הכהן, הוא היה ראש המקובלים כאן,

בעל כף החיים,

גם חכמי הספרדים וגם חכמי האשכנזים.

הגאון רבי עזרא עטיה, אב בית-הדין רבי יהודה שעקב, רבי חיים זונפלד ועוד,

כולם הסכימו פה-אחד לדבר הזה.

ואכן, ברוך השם, איכשור דרא, והיום אנחנו הולכים לשמחות.

ברוך השם, יש הפרדה נולאה.

הבעיה היא, פעמים רבות אנחנו, משפחת החתן,

עורכים את השמחה, שבת חתן,

מזמינים גם את משפחת הכלה.

שם יצר רע רוקד באמצע.

הוא רוקד על המחיצה.

הוא אומר, זו שמחה משפחתית.

כולנו משפחה בשביל מה צריך את המחיצה הזו,

ולכן הרבה פעמים אתה ניגש לשם ואתה רואה יושבים בערבוביה,

וזה לא טוב.

גם זה אסור על-פי ההלכה.

ולמה? הדבר פשוט מאוד.

יושבים ביחד אנשים ונשים,

הבן-דוד של החתן עם הבת-דוד של הכלה.

יש איזה קשר ביניהם? לא. הם לא קרובי משפחה.

לפעמים היא יושבת מולו.

סעודה של חתן וכלה זה לא שתי דקות שאתה יושב באוטובוס,

מגיע לתחנה ואתה יורד.

סעודת חתן וכלה של יום שבת כזה,

אומרים את כל הבקשות,

מתחילים מאוד להסתתר עד הסוף, עד אברכת השם בכל העת.

אם כך,

הוא יושב כמה שעות.

תגיד לי, הוא יוסף הצדיק?

הוא יסגור את העיניים כל הזמן ולא יסתכל עליה?

בוודאי שעלולים להיכשל.

ובפרט עם אותה בחורה חצופה, היא גם שרה אתם.

נו, הייתכן?

ולכן לא צריך להתפתות לאמירה שטותית כזו.

הן משפחה. נכון שהן משפחה רחוקה,

אבל המשפחה הזו יכולה להיות הנשים מעבר למחיצה והגברים בצד אחר,

ואז נוכל לזמן בשם ה' ולומר,

נברך ילוקנו שהשמחה דמעונו.

מרן הדגיש את ההלכות האלה בסימן תקכט בהלכות יום טוב,

שהבית-דין הוא מצווה, הוא אחראי לשים לב בדברים האלה בכל השנה,

קל וחומר בחגים או בשמחות.

ולכן כולנו צריכים לשים לב,

לפעמים אדם מגיע,

האנשים האלה נמצאים על הגדר, מה שנקרא.

תאמר לו, תיגש לאבא של החתן,

תאמר לו בנעימה, בלשון יפה.

פעם היינו בשבת חתן כזו,

היתה שם מחיצה,

באה איזה חצופה אחת והסירה את זה. אמרה, כאן משפחה, לא צריך.

טוב, גמרנו, שלום עליכם ועליכם השרת.

הגיע הרב תופיק, היה צריך לקדש.

הגיע עכשיו למרנן, ואין קידוש, שביתה.

למה? תחזירו את המחיצה. אם לא, לא.

מייד החזירו את המחיצה.

הכול היה יפה, יכולנו לשיר, יכולנו לשמוח, לא מעמידים אף אחד בניסיון. אתה עושה את הכול על טהרת הקודש.

זה מה שצריך, זה מה שראוי לדאוג ולעשות כל הימים.

כך עושים אנשים בני תורה,

וחתונה כזו, שמתחיל החתן את החיים ברגל ימין,

בעזרת השם, יזכה לאריכות ימים ושנים באושר ועושר.

כשמתחילים בצורה עקומה, לא יודע מה יהיה ההמשך,

לא יודע מה יהיה באחריתם.

ולכן צריך לדבר על לבם, שיקפידו בדברים האלה.

זה לא חסידות,

זה לא חומרה.

לפעמים אומרים עלינו מלים, זה קיצוני, אתה רואה? הוא נהיה נטורי קרתא. ככה הם מסתכלים עלינו.

מה זה שייך לקיצוני?

האם האיסור ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם?

האם הדבר הזה הוא איסור קיצוני?

כולנו, כל עם ישראל, מוזהרים, כולנו מצווים בדבר הזה, וכולנו חייבים לשים לב שתהיה הפרדה.

אדם יושב בליל שבת,

האשה והבנים,

כולם משפחה אחת,

מותר לבן להסתכל על האמא שלו,

אין שום בעיה, כאן הכול מותר, כאן לא צריך חלילה מחיצה.

אבל ברגע שיש לך שבת חתן באים גם המשפחה של הכלה וגם המשפחה של החתן.

אז כמו שאמרתי,

הבן-דוד של החתן עם הבת-דוד של הכלה,

אין ביניהם קשר גם.

ודאי שיש איסור בראייה ובהסתכלות.

ולכן צריך לשים לב לכל הדברים האלה,

כדי שלא תצא תקלה מתחת ידם אף פעם. ישיבה מהפרדה, אבל זה לא נמצא,

הם אמרו שזה חלק עונו?

כן, לא נמצא, אני אגיד לך איך.

אני אגיד לך איך, פשוט מאוד.

אתה רואה כאן את הספסנים עד המקום שאתה יושב,

עם הפנים למזרח.

את כל הספסנים בצד השני תסובב עם הפנים למארב, כאן הגברים, שם הנשים.

מה אכפת לי אם יש מחיצה בפועל או מחיצה טבעית?

אתה יושב ומסתכל עלי,

והנשים מסתכלות על הצד השני, אין שום קשר,

אין בעיה.

אבל אם יושבים בצורה אחרת, אל תתפתה גם לדבר הזה. צריך, כמו שאמרנו,

לדאוג שחלילה אנשים לא יקשטו בלאו החמור הזה ונשמרת מכל דבר רע.

הלילה הזה היא ארצאית האזכרה של האדמו״ר מחב״ד האחרון,

הגאון ולמנחם מנדל שניאורסון מלובביץ.

הוא היה האדמו״ר שעשה את הדברים ששום רב אחר או אדמו״ר אחר לא עשה.

גדולים מעשי חייה.

זו ההגדרה על אותו האדם.

האדמו״ר הזה היה שונה מכל האדמו״רים.

קודם כול, גדלות בתורה.

היה ענק בתורה.

היה ענק ביראת שמים.

היו עוד אדמו״רים שהיו גדולים בתורה ויראת שמים,

אבל הוא היה המחדש הגדול של דורנו בקירוב רחוקים.

אחרי השואה הוא הגיע לאמריקה,

אז היה חי עדיין חמיב,

האדמו״ר אברם, יצא קודם.

כולם היו עסוקים לשקם את ההריסות.

אף אחד לא חשב להתחיל לקרב,

להחזיר בתשובה. זה היה מושג רחוק מאוד מהשכל.

הרב הוא שפרץ את החומה שלהם.

אתה רואה, ברוך השם, עשרות אלפים מתקרבים לאבינו שבשמים.

היום יש לך מאות ארגונים בכל העולם שעושים את זה.

מי היה הנחשון הראשון?

מי פרץ את החומה שלהם? הוא.

הוא הראשון.

ואתה רואה שכל החסידים שלו ממשיכים את דרכו.

יש למעלה מ-4,000 בתי חב״ד בעולם שהמשימה העיקרית שלהם היא לקרב את ישראל לאבינו שבשמים.

ואתה רואה את התוצאות,

מדי יום ביומו עוד ועוד אנשים מתקרבים לאבינו שבשמים.

אחרי שהוא התחיל בזה, לפני 60 שנה,

אחרי זה העתיקו את השיטה הזו,

גם אחרים, וברוך השם, גם האחרים עושים חיל.

אבל לא נשכח מי היה הנחשון הראשון.

תמיד אנחנו נותנים את הקרדיט לראשון,

האחרים הם העתיקים. מותר להעתיק. אין בזה כל הזכויות שמורות.

כל אחד ואחד מאתנו, לא רק רשאי, חייב להעתיק.

אתה רוצה לדעת מנין לנו? תיקח את הזוהר.

הזוהר אומר, אם היו האנשים מונעים את המעלה הזו של מזכי חייוויה,

היו רצים אחרי הדבר הזה כאדם שרץ אחרי החיים.

אם היו אומרים לך, יש רופא,

הפרופסור עזרא יכול לתת לי כדורים, כל כדור אני אחיה עוד עשר שנים.

הייתי בוחר את הבן שלי והייתי רץ לתת לו כסף,

שביא לי את הכדורים האלה.

כך אנשים היו רוצים אחרי החיים.

תדע לך, החיים, חיי הנצח הם מי שמרכז את כל כוחותיו,

את כל משימותיו,

לקרם את אותם האנשים.

היום במדינה שלנו יש שני מיליון דתיים, שני מיליון חילונים.

באמצע, בתווך,

יש מיליון יהודים שומרי מסורת.

צמים בכיפור, עורכים את ליל הסדר,

אבל לא שומרים שבת כמו שצריך.

את המיליון האלה לא קשה לקרב.

קל באופן יחסי לקרב אותם, להביא אותם ביום שני, שישמעו את דברי מורינו ורבינו הגאון הרב סופר וכיוצא בזה.

ואז כשהמיליון הזה יצטרף אלינו, נהיה מעצמה, נהיה חזקים יותר,

ובכוח זה יהיה לנו קל מאוד גם לקרב את המיליונים האחרים,

לקרב את ישראל לאבינו שבשמים.

זכותו של הרב יגן על כל עם ישראל,

כדי שיחיש מלך המשיח לגאולנו גאולה קרובה במהרה. אמן. בכבוד דוד יעלה ויבוא וימכור.