סעודת בר־מצווה בזמנה וברכת שהחיינו כהלכתה – דיני שמחה, ספק ברכות ומציאות זמננו

 

- - - לא מוגה! - - - 

אנחנו מודים לכבוד מורנו ורבנו, גדול מחזירי התשובה בדורנו,

הגאון רבי ראובן אלבז, שהקדוש-ברוך-הוא ייתן לו כוח ובריאות לעבודתו ידברך להמשיך להגדיר תורה ולהגיעה ולהחזיר את כל עם ישראל לאבינו שבשמים במהרה.

היינו בסימן רכה סעיף ב' בהגהה.

אדם שנעשה בנו בר-מצווה,

מצווה לערוך

סעודה באותו היום, כמו שכתוב בזוהר הקדוש,

רבי שמעון בר יוחאי,

כשנעשה בנו רבי אלעזר,

נעשה בר-מצווה,

עשה יום טוב לחכמים.

כך אנחנו שרים,

מפייטים,

יומת הבא לרבנן.

ולכן מן הראוי שאדם ישים לב לקיים גם את המצווה הזו, הן בבר-מצווה והן בבת-מצווה.

תאמין שהיום התאריך נופל ביום שבת.

נניח שהילד הזה נולד בז' בתמוז.

מתי זה ז' בתמוז? יום שבת זה.

אז בעולם אי-אפשר לעשות ביום שבת,

או שהם הקדימו או שמאחרים.

אבל המצווה, דווקא באותו יום.

כך גם, על-פי דברי המרשל בקידושין ל״א,

גם כן אנחנו לומדים שמצד גדול המצווה והעושה, גם כן צריך לדייק באותו יום.

ולכן העצה היא, כדאי שאדם ישתדל,

ביום השבת,

או בלילה או ביום, שיזמין עשרה אנשים שיאכלו כזית לחם,

כדי שיזכו לעשות יומת הוועדה רבנן עוד באותו היום.

כשאדם הולך לקבוע תאריך באולם, שישים לב,

לקחת עמו את תעודת הזהות,

שם בספח יש את התאריך המדויק.

אתה מכתיב לבעל האולם,

בעוד ארבעה חודשים יש לי בר-מצווה.

אני רוצה שיהיה מדויק,

שלא יגיד לך בערך, לפני, אחרי,

אחר כך יש לו חתונה או סיבות אחרות.

אלא אם אתה הולך מוקדם, ארבעה-חמישה חודשים קודם,

הכול עדיין ריק, כל הימן שלו ריק,

אתה לוקח את התאריך מתעודת הזהות, שם זה יהיה מדויק,

ואתה מכתיב לו את התאריך כדי שבאמת תהיה סעודת מצווה, יומת הבא לרבנן.

אם לא, אין בזה הרבה מהמצווה הזאת.

ולכן,

שעת הדחק,

לפעמים אדם לא השיג אולם אלא רק בתאריך אחר,

אז עושים דבר אחר.

מביאים אחד מהחכמים שיאמר שם במקום סיום מסכת.

גם זה טוב, גם זה נחשב לסעודת מצווה מצד אמירת הסיום מסכת. אבל מלכתחילה יותר טוב להכתיב לבעל העולם את התאריך המדויק ששם נעשה החתן הבר-מצווה, נעשה גדול המצווה והעושה,

ואז יהיה הכול מההתחלה ועד הסוף, סעודת מצווה.

אחינו האשכנזים שהולכים בעקבות הגר״א, הליטאים,

מברכים גם ברכה בשם ומלכות שפטרני מעונשו של זה.

אנחנו לא נהגנו לברך.

הספרדים, התימנים ורוב האשכנזים לא מברכים, אלא או שיגיד בלי שם או שיאמר על-ידי אמירת ויברך דוד. אנחנו חוששים.

נכון הדבר שהוא הגיע לגיל בר-מצווה,

אבל אולי לא הביא שתי שערות,

והרי בקידושין עין הגמרא אומרת שאם לא הביא שתי שערות, הלכה למשה מסיני, שהוא עדיין כמו ילד קטן.

אז מי אמר לך שמייד באותו לילה כבר יש לו שתי שערות? ספק, בספק, אתה לא יכול לברך.

זאת ועוד, הברכה הזו לא נעברה בשס, בגמרא שלנו, תלמוד בבלי.

ולכן בגלל שתי הטענות האלה אנחנו לא מברכים.

אדם שנמצא באולם שמחות,

והאבא של חתן הבר-מצווה הוא יהודי אשכנזי-ליטאי והוא הולך לפי רבותיו.

הוא כן מברך.

לנו יש בעיה, סימן שאלה, אם אנחנו יכולים לענות אחריו אמן.

אם חלילה נאמר שהוא לא הביא שתי שערות,

אם חלילה הברכה היא לבטלה,

אסור לנו לענות אמן אחרי ברכה לבטלה,

זו הבעיה.

ולכן במקום לענות אמן בצורה רגילה יאמר את הפסוק,

ואמרה האשה אמן אמן.

בעיה, אם צריך לומר אמן, הנה אמרתי, אמרתי לא פעם, אמרתי פעמיים אמן.

אם לא צריך,

כאן אין חשש של אמן עיתונה,

כי כאן הוא אמר פסוק, ואמרה האשה אמן אמן,

או הפסוק, ברוך ה' לעולם אמן ואמן, גם זה יכול להיות טוב, או זה או זה,

כדי לחמוק מסלע המחלוקת.

בספר הר-צבי הוא דן על אותם האשכנזים שכן מברכים. והוא שואל,

יש לך ספק, אולי לא הביא שתי שערות, איך הם מעזים לברך?

אז הרב עונה ואומר,

רוב הנערים מביאים שתי שערות באותו ערב,

והולכים אחרי הרוב גם בעניין ברכות.

כך הוא מביא בשם המהרן,

הגאות מימוניות והגאות בעקיבא איגר,

בבמות קכא,

שם הגמרא מספרת,

היה יהודי בשם חסה שנסע ולא חזר.

בא איזה גוי, מסיח מפי תומו,

הוא שואל, מי נמצא בבית של חסה?

הוא סיפר שהאונייה טבעה.

שמע מזה רב נחמן, הוא נשבע ואמר,

ה' אלוקים אכנו כברי לחסה.

אני אומר אלוקים בקוף, הוא אמר בה'

שהאונייה טבעה, הדגים אכלו אותו, ואותו אדם מת.

שואל המהרן,

אונייה שטובעת לא מאה אחוז שכל אותם הנוסעים מתים. הגמרא שם מביאה את הסיפור עם רבי עקיבא, ועוד אתה רואה שלפעמים יש מיעוט המצוי של ניצולים.

אז אולי האדם הזה ניצול,

ואולי השם שמים שאתה אומר, אולי זה שם שמים לבטלה?

כך שואל המהרן.

עונה ואומר המהרן, על-פי רוב מתים.

ולכן,

כיוון שעל-פי רוב במציאות הוא לא קיים,

היה רשאי רב נחמן להישבע בשם השם.

מזה לומד הר-צבי, גם פה נענייננו.

רוב הילדים מביאים, עם רוב הנערים מביאים שתי שערות,

ולכן אין לנו חשש בדבר.

מעיקר הדין, כן אפשר להתיר להם לברך.

זה מלמד עליהם זכות, וכמו שאמרתי, זה נוגע גם לנו לגבי דין עניית אמן.

הם לא כולם מברכים באותו לילה,

אלא הם נוהגים לברך,

כמו שאומר רב יהודאי,

אחרי שהילד עונה לתורה.

הניח עבר מצווה היה ביום שלישי רביעי,

ביום חמישי מגיעים לבית-כנסת.

אם חגיגת הבר-מצווה היתה ביום חמישי בלילה,

אז ביום שבת, אחרי שהוא גומר את קריאת התורה,

לפני שמתחילים מי שברך,

ואז האבא עומד ואומר,

אנחנו אומרים, כמו שאמרתי, או בלי שם, בהרהור שם ואלוקינו,

או שיאמר את הפסוק ויאמר דוד,

אחד מהשניים. אבל להזכיר שם שמים, אנחנו חוששים בדבר.

הדברים, מה שהרב פרק מצטט בשם הגאות מימוניות, מהרם ובעקבייגר,

הם בוודאי נכונים שם באותה הסוגיה.

השאלה אצלנו,

האם באמת יש רוב במציאות כבר באותו לילה או לא?

זה כבר בסימן שאלה.

המקנח שם, בקידושין העין, אומר שבאותו לילה עדיין אין לו. הוא אומר רק למחרת, ייתכן ויהיה.

אבל באותו לילה לא. ולכן, אם הוא האבא,

אם הוא ברק באותו לילה, הבעיה, אולי, זה ברכה לא טובה, היא עוד יותר מסובכת.

ולכן הצענו את הפתרון של ואמרה האישה, אמן, אמן.

זו העצה, הייעוצה, ולכתחילה, וזה מה שראוי לנהוג ולעשות.

אני עובר לסעיף ג'

הרואה פרי חדש שמתחדש משנה לשנה מברך שהחיינו,

ואפילו רואהו ביד חברו על האילן.

ונהגו שלא לברך עד שעת אכילה.

הגמרא במסכת ערובים בדף מ', הגמרא אומרת,

אדם שבא לאכול או לראות פרי חדש צריך לברך מייד ברכת שבח לבורא עולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה,

וכך נוהגים כל עם ישראל.

הדוגמה של הגמרא שם,

דלעת.

אדם שבא לאכול את הדלעת אחרי הבישול מברך שהחיינו. זו הדוגמה של הגמרא.

אבל לאו דווקא דלעת.

כל פירות או ירקות, דבר חדש שאתה לא רואה אותו כל השנה בשוק, על כל אחד כזה צריך לברך את ברכת שהחיינו.

אומנם הגמרא שם הזכירה שהחיינו רשות,

אבל מדברי אוהל מועד,

מהרם רקנאתי הגאות הסמק ודבריהם הוכח שבזמן הזה הרי זה כחובה. כך כותב האליער רבה וכך העתיקו האחרונים.

למה הדבר דומה?

למדתי בגמרא במסכת ברכות כח, תפילת ערבית רשות.

התוספות על המקום אומרים בזמנם, בדורותם,

אבל היום קיבלנו על עצמנו את תפילת ערבית חובה.

ממילא גם אנחנו שמברכים שהחיינו על פרק חדש,

אצלנו הפך הדבר הזה נעשה כחובה,

ולכן כל אדם ישים לב, כשבא לאכול פרי חדש, ישים לב לדייק ולומר את הברכה כהלכתה.

אנחנו נוהגים כדברי הלכות קטנות,

שקודם כול מברכים ברור פרי העץ ואחר כך מברכים שהחיינו.

והסיבה היא, ברור פרי העץ אתה אומר כל יום.

כשהחיינו אתה אומר פעם בחודש, פעם בחודשיים, זה יותר מצוי,

כי אין מה שנאמר תדיר ושאין אותו דיר, את הדיר קונים, גם פה יותר מצוי.

כך המנהג שלנו.

את דברי ההלכות הקטנות ככה העתיקו גם אחרונים רבים, יד אהרון ועוד.

אבל האשכנזים לא כולם נוהגים כך. הם נוהגים כדברי המאמר מרדכי, קודם כול, שהחיינו ואחרי זה העץ.

כי הדוגמה שהגמרא דיברה,

הגמרא לא אמרה כשאדם אוכל, הגמרא אומרת כשאדם רואה פרי חדש.

אני עובר בשוק מחנה-יהודה, אני רואה, על הראייה צריך לברך.

כבר אתה רואה? תברך מייד כשהחיינו. למה תעכב את זה אחרי בורא פרי העץ?

זו הטענה שלהם, ולכן הם נוהגים, חלק מהאשכנזים מקדימים קודם את שהחיינו.

אנחנו לא נוהגים כך.

למה? כי מרן כותב, נכון שהיה אפשר לברך על הראייה,

אבל המנהג, אומר הראש, נוהגים שלא לברך עד שעת האכילה,

אז אדם מרגיש את ההנאה,

מרגיש את השמחה במאה אחוז. בראייה לבד עדיין אדם לא מרגיש הרבה שמחה.

ולכן אנחנו מעכבילי,

וכך ממילא ראוי לעשות גם לגבי הברכה,

קודם כול העץ ואחרי זה שהחיינו.

כל הוויכוח הזה הוא מה יותר טוב, מה ראוי מלכתחילה.

על דיעבד אין שאלה. אם אדם טעה והקדים קודם שהחיינו, יצא.

או אם והיה האשכנזי,

שרגילים הם להקדים קודם שהחיינו.

אם טעם הקדים העץ, נכון אחרי זה לברך על שהחיינו.

אין בזה מחלוקת לגבי דיעבד, בין כך ובין כך זה בסדר.

אבל השאלה היא רק מה יותר מהודר,

ואנחנו, כמו שאמרתי,

מהדרים קודם כול להקדים בורא פרי העץ.

ואם הוא לוקח לברך על באמיה,

עכשיו, בעונה הזאת, אתה הולך לשוק, יש באמיה חדשה.

גם על הבאמיה צריך לברך בורא פרי האדמה ושהחיינו.

אם האדם הזה אוכל את הבאמיה עם הלחם באמצע הסעודה,

אז הלחם המוציא הוא העיקר,

פוטר את התפילה,

ואין ברכת בורא פרי האדמה על הבאמיה.

אף על-פי כן תיקח מעד בכף,

תברך רק שהחיינו,

ואחרי זה תאכל את הבאמיה. כך גם לגבי דלעת חדשה ודברים אחרים.

גם על הירקות אנחנו כן מברכים ברכת שהחיינו,

ולכן גם על העגבנייה שמגיעה בתחילת ניסן אנחנו מברכים על העגבנייה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

ואם הוא אוכל את העגבנייה הזאת באמצע הסעודה, אז כמו שאמרתי,

אין לו ברכת אדמה אבל יברך עליה ברכת שהחיינו.

אומנם היום בדור שלנו,

בפרט כאן בארץ-ישראל,

יותר מ-40% מהעגבניות הן עגבניות של חממות.

פעם לא היתה עגבנייה בחודש טבת-שבט, היום יש, ברוך השם יש.

ואף על-פי כן עדיין לא איבדנו את ברכת שהחיינו, אנחנו יכולים לברך. והסיבה היא כך, העגבנייה שבאה מהחממה,

הצבע שלה זרוד ואין לה טעם עסיסי כמו העגבנייה שבאה בחודש ניסן.

תכניס אדם לחדר חשוך, תיתן לו שתי עגבניות,

אחת שגדלה בחממה בחודש שבט,

השנייה שצמחה בצורה טבעית. איך קוראים לזה היום האנשים? בלאדי.

הוא לוקח את שניהם ונותן לו. תגיד לי מה אתה טוען.

מייד הוא יגיד לך על העגבנייה האדומה,

טעם טוב, טעם עסיסי.

יגיד לך מייד, כיוון שזה ניכר בטעמו ולכן עדיין לא איבדנו את הברכה, יכולים לברך גם על העגבניות האלה בברכת שהחיינו,

אבל על המלפפון הפסדנו את הברכה.

פעם לפני 50 שנה גם על מלפפון היינו מברכים בורא פרי האדמה ושהחיינו.

היום בזמן הזה הטעם של המלפפון שגדל בחממה בדיוק אותו דבר כמו המלפפון שאתה מקבל בחודש ניסן,

כבר אין הבדל בטעם ולכן על זה לא מברכים את ברכת שהחיינו.

כך גם תפוחי עץ, כמעט בכל השנה כולה אתה מוצא את התפוחי העץ,

ולכן חוץ מהזן שנקרא אנה,

חוץ מזה,

כמעט כל הסוגים אין עליהם ברכת שהחיינו.

אבל עכשיו הגיע לשוק סוג תפוח עץ,

הוא לא עגול לגמרי אלא הוא קצת מאורך,

קוראים לזה אנה,

וזה לא קיים כל השנה.

זה עכשיו מגיע,

אחרי תשעה באב, בסוף אב כבר לא תמצא את זה.

ולכן על דבר כזה זה ניכר בחידושו ובטעמו.

על זה כן יהיה אפשר לברך שהחיינו.

כך גם רוב הפירות, רובם הגדול,

ניתן וצריך לברך עליהם שהחיינו.

בימים האלה יש לנו את הדובדבן,

יש לנו את הסדרס,

גם על הסדרס ניתן וצריך לברך שהחיינו.

כך כותב אדון רבי רפאל בחר מיוחס בספרו פרי האדמה,

אומר, על הסדרס מברכים שתי דרכות בוראי פרי העץ ושהחיינו וכך אנחנו נוהגים.

ישבתי ליד אדם,

אמרתי לו, אנחנו ברקנו שהחיינו על הסדרס, למה אתה לא מברך?

הוא אומר לי, אני לא אוהב את זה. הוא אומר לי, זה חצץ, איך אתם אוכלים? אני לא יודע.

מי שאוהב יברך ויאכל,

מי שלא אוהב אסור לברך.

אפילו אם הוא יאמר, טוב, אני לא אברך העץ, אני אברך שהחיינו. אין דבר כזה.

מי שלא אוהב, זה כל זה לפי הטעם שאדם אוכל ונהנה. כן, מי שלא אוהב, על טעם וריח אין לי להתווכח, ולכן בזה לא יברך.

קל וחומר על הנאת הריח, אפילו אם יהיה לך איזה פרחים שלא נמצאים כל השנה אלא רק בעונה מסוימת,

הנאת הריח היא הנאה חלשה מדי,

ולכן גם שם לא תקנו חכמים את ברכת שהחיינו.

כשיש לאדם על השולחן בבת-אחת אשתו קנתה,

גם דובדבן, גם תפוח עץ אנה,

גם סדרס, כולם מונחים.

לא יברך שלושה פעמים שהחיינו על כל אחת, אלא כמו שבברכת בורא פרי העץ אמרת פעם אחת ואתה פוטר את כולם,

גם פה, גם ברכת שהחיינו,

כותב מרשגר מזן במשפטים אפשרים שיברך פעם אחת בלבד.

ככה העתיקו להלכה,

יד הארון, שערי תשובה, כפר חיים ועוד, וככה המסקנה למעשה,

שלא יכפול, לא יחזור עוד הפעם לברך שוב. אלא אם כן אשתו רוצה שהוא יברך כל לילה שהחיינו.

לא מביאה לו את הכול ביחד,

הלילה הזה מביאה לו רק סדרס,

מחר בלילה תביא לו את הדובדבן,

בליל שבת, כדי שיהיו לו ברכות, היא תביא לה את תפוח העץ אנה, וכן הלאה, בסדר. אם זה בלילה אחר,

אז אין לך שום בעיה,

אתה יכול לחזור ולברך.

אבל אם הכול נמצא אצלו והוא רוצה לאכול מכולם באותו הערב,

לא שייך לברך כמה פעמים,

אלא יברך פעם אחת בלבד את ברכת שהחיינו.

אנשים שיש להם לב טוב ויש להם כאן הזדמנות,

אחרי שחברו מברך את שהחיינו,

הוא אומר לו, מברך אותו, היא רצון שתשנה ותיתן לי בשנה הבאה.

כך כתוב במדרש, תנחומה פרשת כי תבוא.

יש אנשים שאומרים את זה,

הוא מברך אותו ואומר לו,

תזכה לשנים רבות, נעימות לטובות. מברכים אותו שיזכה ויחיה ויאריך ימים ושנים, ויזכה עוד לברך שהחיינו על זה ועל הדברים האחרים מדי שנה בשנה.

כך נוהגים אנשים שיש להם עין טובה,

יש להם הזדמנות לשבח ולברך.

איך אומרים בשפת העם? יש להם הזדמנות לפרגן.

הדרשנים שואלים,

יש לנו נגעים שבר מינן מגיעים על אדם שעשה עוול לשון הרע,

אז יש נגע טמא, נעשה צרעת,

אבל יש נגע טהור,

ראהו הכהן וטיהר אותו.

אם זה טהור, האדם הזה לא דיברו לשון הרע,

אז למה בכלל בא עליו הנגע הזה? בשביל מה צריך שיבוא נגע טהור?

אז כך הוא שואל.

התשובה שהוא עונה, הוא אומר,

האדם צריך לדעת גם לשבח,

כמו שאמרתי, לפרגן.

הוא לא שיבח,

לא פרגן, ולכן בא עליו הנגע הטהור.

הוא לא דיבר לשון הרע, לא מגיע לו נגע טמא,

אבל גם זה חיסרון.

ולכן אדם ששומע את חברו של מברך שהחיינו, לא רק שיענה אמן,

אלא גם שיברך אותו בדבר הזה,

ובעזרת השם גם הוא,

גם המברך וגם המתברך, ובאו עליך כל הברכות האלה,

וישיגוך. אמן, וכן נאור. התלמוד הירושלמי בסוף מסכת קידושין אומר,

בעתיד אדם ניתן דין וחשבון על שלא אכל מיני מגדים.

זאת אומרת,

נכון שבזמנם ודורותם הייתה רשות, אבל זה לא היה לגמרי רשות,

אלא אדם צריך להתאמץ לזכות במצווה הזו.

והירושלמי מסיים במעשה של רבי אלעזר.

רבי אלעזר, כידוע, היה עני מרוד,

אפילו אחים,

היה מצמצם פרוטה לפרוטה כדי לזכות לברך תמיד על כל דבר ודבר שהחיינו.

אני לא חייב לאכול כאילו דובדבנים כדי לברך שהחיינו.

דובדבן אחד מספיק, וכן הלאה מכל דבר ודבר,

אבל הוא היה מקפיד לברך על הכול,

וזה מוסר השכל גם לנו.

כי ממנו תאכל, גם שם הרמז,

שיש מצווה לאכול מהפירות החדשים,

כמו שאמרו,

בעל האור שמח וספרו משך חוכמה ועוד, ולכן כל אדם משתדל לעשות את הדברים הללו.

הגמרא בנוסכת תענית קפה, שם הגמרא מתארת את העניות הנוראה שהייתה לרבי אלעזר.

הוא תרם דם, אחרי הכזת דם היה רעב מאוד ולא היה לו מה לאכול.

מצא איזה שום אחד, הכניס לפה,

איך אומרים, וסחב לו את הלב,

והתעלף.

והנה השם ניצב עליה.

ואז רבי אלעזר פתח, ריבונו של עולם.

על מתי אני אחיה בעניות כזו שאין לי מה לאכול?

אמר הקב'- ברוך הוא, מה אני אעשה?

נולדת במזל של עוני.

אם אתה רוצה,

אני אחריב עוד פעם את כל העולם,

נברא את כל העולם מחדש,

אולי תיוולד במזל טוב.

עונה רבי אלעזר לקב'- ברוך הוא.

כולי הי ואולי ויתר.

אבל אתה רואה שמה, איזה עניות היתה, לעונה רבי אלעזר,

שהקב'- ברוך הוא אומר לו, דוגלי, נולדת במזל של עוני.

אפילו אחי הוא לא ויתר, כל וחומר שאנחנו לא נוותר ונשתדל ונזכה ונחיה ונרש תומר ברכה ונשתדל לברך את הברכה הזו תמיד כל הימים.

יש לנו עוד עשרה ימים צום 17 בתמוז.

בין המצרים, בין 17 בתמוז לתשעה באב,

כתבו ספר החסידים ומרן בשולחן ערוך סימן,

תקנא סעיף יז, שאנחנו אז לא מברכים שהחיינו.

איך תאמר שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה?

כל רודפיה ישיגוה בין המצרים, זה זמן לא טוב. ולכן כדאי שכל אדם ישים לב,

כל הפירות החדשים שהגיעו בימים האלה ישתדל למהר לקנות אותם ולברך עליהם בימים האלה, לפני 17 בתמוז,

כדי שיזכה לברך את הברכה האמורה בצורה נכונה, בעיתוי הנכון.

זה מה שצריך לנהוג ולעשות.

לא רק אנחנו מברכים את ברכת שהחיינו, אלא גם אדם שלא רואה, השונא,

אבל גם הוא מרגיש את הטעם הנפלא, הטעם הטוב של הפרי החדש,

ולכן גם הוא בוודאי צריך לברך את ברכת שהחיינו. אלא שיש חלק מהפירות שחייבים בדיקה. לפני שאתה בא לברך, תפתח קודם כול את התנר,

תבדוק, אין שם תולעים, תברך העצב שהחיינו.

השונא מסכן לא יכול לבדוק,

אז אם יש לו אישה ובנים שהם רואים,

הם יבדקו עבורו.

על התמרים צריך לברך שהחיינו,

ולכן כשמגיעים התמרים בסוף אלול,

הם מגיעים בצבע צהוב בשרביטין שלהם.

אלה התמרים החדשים,

צריך לברך עליהם העץ ושהחיינו.

אבל בעוד חודש יגיעו לשוק תמרים בצבע החום, תמרים לחים.

על התמרים האלה אסור לברך שהחיינו.

התמרים האלה הם לא חדשים,

הם משנת תש״ע, משנה שעברה.

הם היו בקירור ובעוד חודש יוציאו אותם מהקירור, אבל הם לא חדשים,

ולכן עליהם צריך להיזהר לא לברך שהחיינו. היום בשוק מחנה-יהודה יש ירקנים ערבים והם לומדים את סודות המקצוע.

הם מוכרים, הם צועקים, שהחיינו.

טוב, הוד מעלת הפסקן הערבי פסק שהחיינו.

מי אנחנו שנחלק עליו?

בסדר, הוא יגיד שהחיינו מאה פעם, אבל על הטמאים ועל הלחים האלה, כמו שאמרתי, אין אפשרות לברך שהחיינו. זו ממש ברכה לבטלה, אלא רק על הצהובים האלה,

רק עליהם צריך לבוא ולברך את ברכת שהחיינו. כשיגיעו לשוק אז שוב נזכה ונוכל לברך עליהם את הברכה האמורה.

כן.

כל אדם ישים לב לברך את הברכות האלה בצורה מדויקת, שילמד היטב את סימן ראש כה,

ידע על מה כן מברכים, על מה לא מברכים.

אם הוא לא זוכר, ספק ברכות מהכאל. אם אדם לא יודע, בוודאי, אולי כבר יכול להיות שיתארח אצל איזה אדם,

או בפורים, או בזמן אחר,

וכבר אולי ברך,

מספק, לא כדאי לברך. אבל בכל זאת יש לך פתרון קל.

מישהו אחר, אשתך בוודאי לא בירכה. היא תאמר את הדרכה שהחיינו, תוציא אותך ידי חובה, אין בעיה. או העצה של ויברך דוד.

אבל במקרה כזה, כשאתה רוצה להשתמש בעצה של ויברך דוד,

אתה לא יכול להקדים העץ.

אולי כבר אכלת את הפרי החדש,

ממלם ויברך דוד זה יהיה הפסק בין בורא פרי העץ לטעימה.

ולכן, קודם כול תתחיל עם מיברך דוד,

ותסיים, אבינו מעולם ועד עולם מלך העולם שהחיינו וקימנו והגענו לזמן הזה, ואחר כך תאמר את ברכת בורא פרי העץ, כך יעשה אדם כשיש לו ספק.

אבל כדאי שאדם ישים לב, ידע.

אם יש לך יומן, תרשום ביומן.

ברוך השם, זכיתי לברך היום ברכת שהחיינו,

ואז אם יש לך ספק, תפתח את היומן ותדע לפי זה אם צריך לברך, אם לאו. זה מה שכל אדם ינהג ויעשה. יש דברים שעליהם אין ברכת שהחיינו משום שהם קיימים בשוק, נמצאים כל השנה.

אדם שלוקח חומוס, קונה פיצוחים, חומוס, שקדים, אגוזים,

כל הדברים האלה נמצאים כל השנה, עליהם אין ברכה.

אבל מי שהולך כעת לשוק,

יש חומוס טרי,

בערבית קוראים לזה חמלה מלאנה. שם זה רך וטוב, שם זה ניכר בחידושו.

מי שקונה דבר כזה יברך, בורא פרי האדמה ושהחיינו. על זה אין בעיה.

אבל אתה קונה פיצוחים גרעיניים,

גרעיני דלעת, גרעיני חמניות, גרעיני אבטיח,

כל הדברים האלה נמצאים בכל השנה כולה.

אין הבה אמנה לבוא ולברך עליהם ברכת שהחיינו,

וכן כל כיוצא בזה.

מרן אומר, אפילו אדם שלא אכל יותר משנה,

לא יבוא ולא יהיה, האדם הזה, היתה לו סכרת גבוהה,

כמה שנים לא אכל לחם.

הרופא אמר, זו סכנה.

עכשיו, ברוך השם, היום קיבל תשובה מהמעבדה,

הכול מאחמוז. הרופא אומר לו, מותר.

עכשיו הוא הולך למאפייה, קונה עשתנור ובא לאכול בשמחה, הוא שמח מאוד.

שוב נברך.

נכון שאתה לא אכלת, אנחנו אכלנו. הלחם נמצא כל השנה.

לא הולכים לפי האדם, הולכים לפי המציאות, לפי הרוב,

ולכן לא אברך על זה שהחיינו.

כך גם לגבי הדברים האחרים.

בזמנם ודורותם היו מברכים שהחיינו על הזיתים.

לא היה מצוי כל השנה,

היו רק מתחילים להגיע הזיתים החדשים בסוף אלול.

היום לא כך. היום יש לנו בקופסאות שימורים כל השנה כולה זיתים,

ואין שום הבדל בטעם בין הזיתים הרגילים לבין הזיתים שבשימורים.

הכול אותו טעם, אותו דבר,

ולכן היום איבדנו את ברכת שהחיינו מהזיתים.

כמו שאמרתי קודם, לגבי המלפפון אין היום שהחיינו,

כך גם בזה.

יכול להיות עוד איזה דברים שבמשך השנים עלובים להשתנות עם התחכום של החלומות,

ולכן כל אדם, יעקב, צריך לדעת על מה כן ניתן לברך ומה לא ניתן לברך, כדי שלא ייכנס חלילה בשום חשב של איסור ברכה לבטלה.

והקדוש ברוך הוא יזכה אותנו, שתמיד באמת נוכל לומר שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

אמן ואמן. רבי חנניה בן עקשיה אומר.