ברכת "שהחיינו" וברכת "משנה הבריות" – גדרים, חידושי מציאות והשלכות הלכתיות למעשה

 

- - - לא מוגה! - - - 

אנחנו מודים לכבוד הרב על הדברים המאלפים שאמר, יישר כוח ושפתיים יישק.

היינו בסימן רכה, סעיף ו'.

כותב רב שרירה גאון, טרי שאינו מתחדש משנה לשנה,

אפילו אם יש ימים רבים שלא אכל ממנו,

אינו מברך שהחיינו.

הזכרנו את כל הפרטים ופרטי הפרטים,

מתי אנחנו, בעזרת השם, מברכים שהחיינו על כל טרי שמגיעה העונה שלו.

מדגיש רב שרירה גאון,

אנחנו הולכים בדבר הזה לפי המציאות אך ורק פרי עונתי אבל לא מתחשבים באדם.

ולכן אדם שלא אכל לחם עשר שנים יש לו בר-מינן מחלת סיילק או סכרת או שניהם ביחד,

עשר שנים היה אסור לו.

היום קיבל את התשובה מהמעבדה, המעבדה אומרת הבן-אדם בריא.

הולך לרופא, הרופא אומר לו אתה יכול לאכול לחם,

הולך לתנור,

הולך לעשתנור לקנות פיתה,

כולו מאושר, שש ושמח. סוף-סוף אפשר לאכול לחם.

כשאתה אוכל דובדבנים חדשים אתה שמח,

אבל לא בקצב של השמחה של הבן-אדם הזה.

הבן-אדם הזה, אתה רואה אותו קורן מאושר ושמח.

הוא אומר לך,

אני רוצה עכשיו לברך לא רק המוציא לחם מן הארץ,

גם כשאחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה אתה רואה אותו שמח כולו.

אף-על-פי-כן אומר רב שירה הגאון, אסור לו לברך שהחיינו.

ולמה?

נכון שהוא לא אכל,

אבל אנחנו אכלנו.

יש כל השנה לחם,

אין שום הבדל בין הלחם הישן לחדש,

ולכן אין רב אמנה שיבוא ויברך שהחיינו.

את דברי רב שירה הגאון העתיקו הסמק, הסמק,

הטור והשולחן הארוך,

וכן גם שאר הפוסקים,

וכן כל כיוצא בהם.

כל הפוסקים פה-אחד הסכימו לדבר הזה. זאת אומרת, לא הולכים לפי השמחה של הבן-אדם,

לא הולכים לפי מה שהוא, אכל או לא אכל,

אלא אנחנו מסתכלים במציאות אם הפרי הזה הוא פרי עונתי.

הזכרנו כבר בשיעור הקודם את כל הפירות העונתיים,

אם זה הגז, דובדבן,

סברס או תפוח עץ אנה,

כל אותם הדברים שמצויים עונה מסוימת, תקופה מסוימת.

אבל כל סוגי הפירות שמצויים כל השנה כולה, כמו תפוחי עץ,

כל סוגי הירקות שמצויים כל השנה כולה, כמו גזר, אפונה וכיוצא בהם,

כל הדברים האלה,

אי-אפשר בשום אופן לבוא ולברך עליהם את ברכת שהחיינו. זה כלל גורף שלעולם אין אפשרות לבוא ולברך.

הרמ״ם ממשיך.

הוא מביא לנו את דברי רבנו מנוח.

הגמרא במסכת ברכות בדף ל״ז, הגמרא מספרת,

הכהן,

כשהיה בא להקריב את המנחות בבית-המקדש,

הכהן היה מברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

על-פי אותה סוגיה כותב רבנו מנוח,

פרי המתחדש שתי פעמים בשנה, מברכים עליו שהחיינו, אבל כשאין לו זמן קבוע לגידולו, אין מברכים עליו.

מרן בבית-יוסף מביא את דברי רבנו מנוח ומרדכי, מביא אותם בעניין הזה, בסוגיה הזו.

אבל השאלה היא האם דברי הגמרא, הסוגיה הזו, נוגעת לנו או לא.

כהן שיגיע כעת לבית-המקדש,

הוא מראה לשומר, מראה ללוי, אני כהן, הנה תעודת זהות.

כן, בשביל מה באת?

הוא אומר לו, אני רוצה לעבוד עבודה בבית-המקדש.

לא ייתנו לו להיכנס לעבוד, אין דבר כזה.

זה לא כל אחד שבא, כל כהן, ייתנו לו מתי שירצה,

אלא יש סדר.

הסדר הוא 24 משמרות כהונה,

כל משמרת עובדים בבית-המקדש שבוע.

אם אתה אומר 24,

בשנה יש לנו 50 שבועות,

זאת אומרת, כל כהן יוצא לו בממוצע פעמיים בשנה שהיה עובד.

אז אם נלך לפי ברכת שאתה בא לאכול וליהנות מאותן המנחות ופעמיים בשנה הוא יברך שהחיינו,

מזה נלמד גם לגבי מאכלים אחרים.

אפילו שהפרי הזה מתחדש לא פעם אלא פעמיים, אפשר יהיה לברך.

בזמנם, בדורותם, הייתה להם את הדוגמה הזו עם המלפפון.

והיו מברכים על המלפפון פעמיים בשנה.

זה המהלך, למאן דאמר.

אבל מרן מביא לנו את דברי הרמב״ם.

הרמב״ם, כשכתב את ההלכה,

הוא כתב מי שמתחדש משנה לשנה,

וגם מרן כתב את המילים האלה של הרמב״ם למעלה בסעיף ג.

זכורי המשמע, דווקא אם הוא מתחדש פעם אחת בשנה אבל פעמיים לא,

או שנפרש לאו דווקא מרן בבית-יוסף מסופק בדבר.

כך מפרשים את דברי מרן רבי אברהם הלוי בגן המלך,

כך מפרש עיקרי הדת והגאון רבי אלישע דנגור בגדולות אלישע. הם אומרים שמרן נשאר בזה בספק.

אבל תמיד כשהרמב״ם אומר הלכה,

בסוגריים יש לנו את המקורות.

מיני להרמה את ההלכה הזו? כתוב כאן בית-יוסף.

זאת אומרת, הם הבינו בדעת בית-יוסף שכן אפשר לברך פעמיים בשנה.

גם המשנה ברורה על המקום אומר,

בדעת מרן והרמה, שיברך פעמיים בשנה על אותו דבר. זאת אומרת, לפי דבריהם, בזמנם ובדורותם היו יכולים לברך על המלפפון פעמיים, וכן כל כך יוצא בזה.

רבים מגדולי הפוסקים,

הגאון רבי יפאל בחר בספרו פרי האדמה,

מאמר מרדכי, הרבה אחרונים הלכו בדרך הזו,

אבל כבר דיברנו בשבוע הקודם ואמרנו שהיום בזמן הזה לא מברכים על המלפפון אפילו פעם אחת בשנה. ולמה לא?

בזמנם ובדורותם לא היו להם החממות.

היום יש החממות.

כשאתה מקבל את המלפפון בחודשים שבט-הדר,

או היום בחודשים האלה,

שום הבדל אין, אתה לא מבדיל הבדל בטעם,

כולם אותו דבר, כולם טובים.

ולכן היום אפילו פעם אחת בשנה אין לנו את היכולת לבוא ולברך, כך שהדוגמה של המלפפון נפלה.

יכול להיות שיש דוגמאות אחרות. בפרט באזורים כמו קו המשווה,

יכול להיות שיש עוד דברים מעין זה להלכה.

אנחנו חוששים בכל דבר לספק ברכות להקל,

בפרט אם נלך לפי הגישה הקודמת,

שמראה לעצמו מסופק.

ולכן, גם אם יהיה פרי חדש שמתחדש פעמיים בשנה,

אנחנו נברך עליו רק פעם אחת בשנה,

נברך עליו את ברכת שהחיינו,

ואין ראייה מהסוגיה שם.

אולי מה שהוא מברך שם פעמיים, שהחיינו,

זה לא על האכילה של המנחות,

אלא על המצווה.

כמו שאתה מברך,

וציוונו להדליק נר חנוכה, ואתה אומר, גם שהחיינו על המצווה.

פה יש לו פעמיים בשנה את המצווה, גם כן נברך פעמיים.

זו הדחייה שכותב יד אהרון בהסבר הצד השני של החולקים.

ולכן ההלכה, כמו בכל מחלוקת, אנחנו אומרים,

ספק ברכות להכה, לו עדין גם פה,

כך דעת חסד ואברהם, כך דעת רבים מגדולי החונים,

ולכן לא נוכל להעיז ולומר שיברך פעמיים, אלא פעם אחת ולא אשנה לו.

אבל כל אותם הדברים שמצויים כל השנה, כמו הפיצוחים,

על הפיתוחים אין הבא ממנה לבוא ולברך את ברכת שהחיינו.

שקדים, אגוזים, אגוז קוקוס, נמצאים כל השנה.

אדם קונה גרעינים,

אם זה גרעיני דלעת,

גרעיני חמניות, גרעיני אבטיח,

גם הם מצויים כל השנה כולה.

החומוס גם כן מצוי כל השנה, אתה לא יכול לברך עליו,

אלא אם כן אתה מקבל את החומוס הירוק.

בחומוס הירוק,

אתה מולל את השיגולים, אתה לוקח אותו, הוא רך וטוב, שם הוא ניכר טעמו בחידושו.

אבל חוץ מזה גם על החומוס בדרך כלל אין לנו הווה אמנה לבוא ולברך.

יותר מזה,

הדוגמה של הגמרא במסכת ערובין מ,

הגמרא אומרת, מברכים על דלעת שהחיינו.

היום גם זה לא.

אגיד לך אדם, מה אתה חולק על הגמרא?

לא, אני לא חולק. המציאות השתנתה.

בזמן הגמרא רק תקופה מסוימת היתה הדלעת נמצאת,

יותר לא.

היום, בגלל החממות,

היום מגדלים את הדלעת בחממות וכל השנה כולה מצויה לנו הדלעת. אתה לא מרגיש הבדל בין חודש כסלו טבת לבין תמוז אב.

יש לך לעולם את הכול ולכן לא נוכל להתיר לברך עליה ברכת שהחיינו.

קל וחומר בשר ודגים, גם הבשר והדגים או כמין ופיתויות אינם בכלל צומחים מהאדמה והם בוודאי מצויים כל השנה כולה וגם עליהם אין ברכת שהחיינו.

עד לפני כמה שנים היינו מברכים שהחיינו על הזיתים.

שוב היה הבדל,

אתה כותף עט את הזיתים, אתה כובש אותם,

היה הבדל, והטעם הטוב יותר היה בכבישה של הזיתים החדשים.

היום לא. היום בהווה יודעים לכבוש יפה את הזיתים,

יש שם חומר משמר,

ואם תעשה עכשיו כבישה חדשה שום הבדל לא תרגיש,

לא יהיה הבדל לטובה בזיתים החדשים יותר מהזיתים הישנים,

ולכן גם בזיתים אין עליהם ברכת שהחיינו.

כך גם בחצילים.

גם בחצילים, עד לפני דור אחד היינו מברכים עליהם שהחיינו.

היום יש את החצילים שבאים מהחממות,

וגם עליהם אין ברכת שהחיינו.

החסה החזרת, גם אם היינו מברכים עליה שהחיינו,

היום החסה נמצאת כל השנה כולה, כך גם הקולורבי, הכרוב, גם הם.

היינו מברכים עליהם שהחיינו פעם.

היום כל השנה כולה אתה יכול למצוא את הקולורבי,

כך גם לגבי הלפת, הלימון, המלפפון,

כל הדברים האלה שקיימים במציאות כל השנה כולה, ואתה לא יכול להבחין בין החדש והאשם.

ולכן, אם אדם ינסה לברך על זה שהחיינו,

אפילו אם הוא אומר לך, אני לא אכלתי את זה שנה,

תדגיש לו, לא הולכים לפי האדם אם הוא אכל או לא אכל,

אלא הולכים לפי המציאות.

כך גם תפוח-אדמה.

המהרי, לפני 600 שנה היה דעתו שאפשר היה לברך בזמנם, בדורותיו,

שהחיינו על תפוחי-אדמה.

אבל,

כמו שאמרנו, היום המציאות השתנתה,

וגם הרב יודע, היום יש לך כל השנה כולה.

אם תיקח עכשיו תפוח-אדמה ותטגן אותו, תבשל אותו,

האם יהיה הבדל אם כתבת את תפוח-האדמה אתמול, היום או מחר,

כולם אותו דבר, ואין הבה אמנה לברך?

כך גם לגבי הצנון, הקישואין, תפוחי עץ, כל הדברים האלה,

אין עליהם ברכת שהחיינו. צריך להעיר לאנשים. לפעמים האנשים לא מעודכנים,

רגילים, התרגלו בילדותם לברך על המלפפון או על הדברים האחרים,

ולפעמים הוא לא רק התרגל אלא גם הוא יודע ספר,

הוא פותח לך כף החיים,

הוא פותח לך את ספרי הפוסקים.

הנה כתוב מה שכתוב, משה אמת ותורתו אמת.

אנחנו לא חולקים חלילה על הפוסקים,

אבל בזמנם, בדורותם של הפוסקים,

לא היה את הגידול של החממות, אותם הירקות או הפירות לא היו.

בחורף בפרט לא היית מוצא את כל אותם הדברים.

היום, ברוך השם, גם בחורף מצויים לנו כל הדברים האלה,

ולכן אנחנו כן יכולים לברך עליהם.

אם הם רק באים עונה מסוימת, הלאה וכי, לא נוכל לברך עליהם,

שב ואל תעשה עדיף.

הדגשנו גם לגבי התמרים.

בעוד חודש יביאו לנו את התמרים הלחים,

צבע חום,

ומביאים אותם מההקפאה מהקירור.

גם הם אינם פרי חדש,

אלא הם גדלו בשנה שעברה, תש״ע.

אלא שכעת הם מביאים לנו את זה לשוק.

היו כל החודשים האלה בהקפאה. ולכן, גם בזה אתה אומר, אין על זה ברכת שהחיינו.

אבל לא עקרנו לגמרי את ברכת שהחיינו מהתמרים, אלא בחודש אלול יגיעו לשוק תמרים בצבע צהוב.

הם מגיעים עם השרביטין שלהם.

הם באמת טעימים מאוד, זה עסיסי וטוב,

ניכרים בטעמם,

ולכן עליהם כן יהיה ניתן לבוא ולברך עליהם את ברכת שהחיינו.

מי שירצה לדחות את זה לליל ב' בתשרי,

יום שני של ראש השנה,

ישים את זה על השולחן כדי שבשעת הקידוש שיברר שהחיינו יכוון לפתור גם את זה. עדיף יותר שלא יברך לפני אלא ביום השני לא ישים את זה על השולחן בלילה הראשון.

יאמר יתמו איבנו ושונאינו על דברים ישנים.

לילה השני יניח את זה על השולחן מעין מה שמרן אמר בסימן תר.

אני חושב שהשום קיים כל השנה כולה. אני לא יודע אם יש הבדל.

נכון שהוא מגיע לשוק בעונה מסוימת,

הוא מגיע בשפע,

אבל מייבאים לנו ממצרים, מכל מיני מקומות, או שאנשים שומרים,

ועד כמה שאני יודע אין הבדל בטעם של השום,

אין הבדל בין החדש והישן. אם יהיה הבדל,

אם אתה רואה שזה יותר חריף, יותר עסיסי, אני מסכים, אני לא שולל,

צריך לבדוק את המציאות. תנסה, אם תראה שיש הבדל במציאות, כן.

אבל מי אוכל שום לבד?

אוכלים את השום עם קצת או הרבה לחם. אתה לוקח שני גרם, אם זה חצי קילו לחם.

בסדר, אם אתה חושב שיש בזה הבדל, יניחא נאמר.

אני עובר לסעיף ז'

אינו מברך שהחיינו על הבוסר אלא כשהבשילו האשכולות ענבים, וכן בכל פרי אחר גמרו.

כותב הרשב״א,

אדם שאוכל בוסר לא מלרך על זה העץ, וגם אין ברכה שהחיינו.

כגון אדם שלוקח את השקדים,

השקדים הירוקים,

כשמגיעים לשוק בחודש, שבט הדר,

מגיעים רכים מאוד ואוכלים אותם עם הקליפה,

אבל זה עדיין בוסר.

אדם נוטע את הפרדס לא בשביל לאכול את השקדים עם הקליפה,

אלא נטיעת הפרדס כדי שיהיו לך שקדים קשים,

מהם אתה מקבל 50 שקל לקילו.

על השקדים הירוקים מקבלים סך הכול 5 שקלים לקילו.

אז איזה פרדסן ילך לנטוע בשביל ה-5 שקלים?

ברור שהעיקר הוא השקד הקשה. על השקד הקשה אמרנו קודם, הוא קיים כל השנה,

עיניו ואמנה לאלוהיך עליו שהחיינו. אבל אם זה, כמו שאמרתי, ירוק, ובכל זאת הוא נאכל, הוא טעים לנו,

מברכים ברכת הנהנים.

אבל כיוון שאין על זה ברכת העץ, אין גם ברכת שהחיינו.

כך גם אדם שיש לו עט ענבים.

הענבים מתבשלים בסוף אייר שמגיעים לפרשה והימים ימי ביקורי הענבים, ואז אנחנו נהנים מהטעם המתוק העסיסי של הענבים.

יש אדם שלו סבלנות.

הוא יורד בגינה,

לוקח את הענבים שלו שהם עדיין סמדר ובוסר.

שוב, אסור לברך עליהם ברור פרי העץ, כמו שמרן קדם למעלה בסימן רשב, אלא אתה מברך עליהם, או שהכול על האדמה. בכל מקרה,

אין ברכת שהחיינו.

הרדבז, יש לו מהלך אחר בכל הנושא.

והנפקא מינה לגבי דיעבד.

ברור הדבר שמלכתחילה אנחנו הולכים על דיבה די הרשב״א, מרן, הרמא,

כך ההלכה הפסוקה שעל בוסר לא מברכים ברכת שהחיינו.

אבל אם האדם הזה לא ידע, וטעה וברך, וידי עבד יצא.

מה שמצוי מאוד, הטעות הזו היא עם המישמיש.

מה עושים הסוחרים כדי שנקנה את המישמיש בחודש ניסן?

אם זה בוסר, אף אחד לא יקנה.

איך הם מצליחים לעבוד עלינו בעיניים?

הם שופכים על זה צבע מאכל בצבע כתום.

אתה רואה את הכתום הזה, אתה חושב, הנה, זה בשל כל צורכו,

זה טוב, זה טעים, ואז הוא עלול לקחת ולאכול.

יאכל? אני לא מתנגד שיאכל, אבל אין שהחיינו אם זה בוסר.

צריך לברך על זה שהכול בלי ברכת שהחיינו.

ולכן צריך אדם להיות חשדן כבדהו וחושדהו.

אפילו אם קנית את זה בשוק מחנה-יהודה,

והירקן הערבי אמר שהחיינו.

הם למדו את המילה הזו, הם יודעים לעבוד על האנשים, לקדם את הבחירות שלהם.

טוב, הוא יגיד מה שיגיד.

הערבים עדיין, לא ראיתי ביניהם אף אחד שהוא פסקן שיפסוק לנו אם יברר שהחיינו או לא.

בוודאי שלא.

אדם מסופק אם זה בשל או לא, תחתוך חתיכה, תיתן לילד.

תראה, מייד, כשהוא מתחיל ללעוס,

אם הפנים שלו נעשו חמוצות,

אתה מבין שזה חמוץ, גמרנו.

אבל אם הוא אומר לך, זה טעים, זה טוב, אם הילד נהנה,

גם אתה תיקח ותברך על זה, העץ ושחיינו. אדם יבדוק מכל אותם הפאות כדי שלא חלילה יברך על הבוסר, שלא ייכנס במחלוקת.

אבל אם האדם הזה לא ידע,

כמו שאמרנו, הצליחו לרמות אותו,

והוא לא עשה ניסיון,

בירך, העץ ושחיינו. אחר כך הוא טועם, הוא רואה שזה בוסר.

אחרי חודש הוא מקבל את המישמיש הטוב, המישמיש המבושל,

והוא אומר לך,

לפי הרשב״בי מרן,

אז לא יצאתי ידי חובה, אז היתה ברכה לבטלה.

עכשיו הנה, המישמיש הזה עכשיו מבושל, עכשיו אני אברך, שהחיינו.

אבל אם אתה לוקח את הרדב״ז שאומר שכן יצאת ידי חובה,

בפעם השנייה, אם תברך, יהיה חלילה ברכה לבטלה, שהחיינו.

אז אתה אומר, ספק ברכות להקל נגד מרן,

צריך לחשוש לדעת הרדב״ז, ומי שברך בדיעבד על הבוסר,

מאי דיעבד אהבה בדיעבד יצא.

כך מצטט להלכה אפלים מגדים,

וכך הסכימו עמו שאר האחרונים,

וכך המסקנה להלכה ולמעשיהם.

אני עובר לנושא חדש, סעיף ח'

הרואה כושי,

אדם שרואה את הכושי מברך עליו,

מלך העולם, בשם מלכות משנה הבריות.

יש בודדים בעולם שעליהם אין מחלוקת.

על רוב הכושים בעולם,

גם על ברק אובמה, יש מחלוקת אם יברך או לא.

הבדחנים אומרים, בוודאי שכן.

אומר לך הבדחן,

אובמה ראשי תיבות,

אומרים, ברוך משנה בריות.

טוב, מי אנחנו שנחלוק על הבדחנים?

אבל אם לדין יש תשובה,

ספר הלכות קטנות של מעריך הגז,

אוחי הוא פעל כאן בירושלים לפני 350 שנה,

הוא אומר,

הקדוש ברוך הוא ברא את האדם הראשון,

צבע העור שלו היה בהיר,

עד תיבת נוח.

שם החם עשה עבירה,

ולכן חם לקה בעורו, נהיה כושי.

ולכן, כיוון שהשתנה,

הקדוש ברוך הוא ברא את הבריאה לבנים,

הוא פגם, ולכן אומרים, משנה הבריות.

אז הוא אומר, לפי זה,

כמו ששם אותו חם היה בן של נוח ואשתו היו לבנים,

ויוצא העגל הזה שחור,

אז אותו דבר גם אצלנו.

אם יהיו האבא והאמא לבנים והבן יצא שחור,

רק אז יברכו משני הבריות.

אבל אם האבא והאמא שלו כושי,

אבא שלו ואמא שלו סודני,

ויוצא גם הבן שלו כושי,

כושי מוליד כושי, זה לא משנה, זה טבעו של עולם.

ולכן אומר לקות קטנות,

על סתם כושי אי-אפשר לברך את הברכה בשני הבריות,

כדבריו,

כך כתבו גם יד אהרון ועוד.

יש חולקים. זה לא מוסכם,

אבל עוד הפעם, כמו בכל מחלוקת שיש,

אנחנו אומרים ספק ברכות להכם,

לכן קשה לנו להתיר לברך.

זאת ועוד,

בספר תורת חיים של הגאון רבי חיים סופר,

הוא מביא לנו את הלשון של רשי שם בברכות נח.

הוא מפרש את המילה כושי, שהוא שחור הרבה.

למה ראשי צריך להדגיש את המילה שחור הרבה?

גם שאר הראשונים העתיקו את המילים האלה.

הוא רוצה ללמוז,

אבא שלו ואמא שלו לבנים, והוא שחור הרבה.

אבל אם גם האבא ואמא שלו שחורים,

אין צורך לבוא ולברך את ברכת שחיינוף.

אלה הדברים שהרבה מהאחרונים הלכו בהם.

כלל גדול בידינו סווג ברכות לעכב,

ולכן אם בעוד חודש תראה את אובמה,

לא תוכל להגיד עליו ברכה בשם שמים,

תגיד בהרהור שם, או תעשה את העיתה שאמרנו תמיד, ויברך דוד.

בצורה כזו תוכל להגיד. אבל לומר שם שמים אנחנו חוששים מאוד.

זאת ועוד בספר חיי אדם מוסיף עוד נקודה. הוא אומר,

בזמנם ובדורותם לא היה הדבר הזה, לא היו מצויים הכושים.

אתה פתאום רואה כושי, זו היתה לו הפתעה גדולה,

ולכן היה צריך לברך משנה הבריות.

מי שזוכר, כאן בארץ-ישראל לפני 50 שנה כמעט לא היו כושים, לא היה דבר כזה.

הסודנים עדיין לא הגיעו לכאן, לא היה הדבר הזה.

לכן אם היינו רואים איזה כושי פעם בכמה שנים, זו הייתה באמת תופעת טבע חדשה,

ועל זה נאמר שיברך שהחיינו.

אבל במקום שמצויים הרבה כושים,

היום אתה הולך לתל-אביב או למקומות אחרים, אתה רואה עשרות אלפים מהם,

אם אנחנו כבר רגילים בזה,

אדם לא מתפעל ועל זה לא שייך לברך את הברכה.

אתה מחבר את זה עם הרעיון הקודם של הלכות קטנות,

ולכן אנחנו חוששים עוד יותר,

אולי הברכה תהיה לבטלה,

ולכן נמלצנו או בהקדמת ויברך דוד או על-ידי הרהור שם ואלוקינו,

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות.

מרן ממשיך מביא לנו עוד כמה דוגמאות.

אדם שהוא אדום הרבה, גיחור,

גם עליו מברכים בשני הבריות. או הלבקן,

הלבקן הוא לבן מאוד,

גם הצבע השיער שלו,

אפילו הריסים והגבות, הכול לבן כשלג.

גם על אחד כזה מברכים עליו בשני הבריות.

אפילו אם הוא בחור צעיר, בן 16,

אבל הכול אצלו הפך להיות לבן. זה פגם גנטי בדרך כלל,

חסר לו משהו בגנים, ולכן כולו הפך לבן.

והמסקנה, גם על אחד כזה שאדם רואה צריך לברך עליו בשני הבריות,

כך גם לגבי הקיפח.

מה זה קיפח?

אמנם הוא 1.70 מטר כמונו, אבל הוא יותר מדי שמן.

בטנו גדול מתוך עוביו נראית קומתו מקופחת,

נראה כאילו נמוך, בגלל שהוא 300 קילו שמן מאוד.

גם על אחד כזה מברכים את שני הבריות.

כך גם על הננס.

אדם מבוגר, אבל לא זכה להיות גבוה,

אלא נשאר גובה של מטר כמו איזה ילד.

הילדים קוראים לו אבא לקטן.

גם על אחד כזה, מי שרואה אותו,

יברך עליו בשם המלכות, משני הבריות.

אם הם יהודים,

הדוגמאות האלה,

צריך להיזהר מאיסור הונאה,

ולכן היזהר שלא יברך בקול רם.

יבוא איזה טיפש, איזה אדיוט,

ויגיד בקול רם, לזכות אותו ולאמן את הננס הזה.

זה עכשיו מרושע, שהוא בא וקנטר אותו. די לו, מסכן האדם הזה, מהסבל שלו,

לבוא גם לברך,

אלא יאמר את הברכה בלחש,

יתרחק ויאמר את מה שהוא צריך.

הדרכונה,

היינו מישהו מלא יבלות, אתה לא רואה כמעט את העור שלו מרוב יבלות,

או פיתויי הראש על-ידי כישוף,

כל השערות שלו נעשים חתיכה אחת.

זו סכנה לחתוך את השיער, להסתפר, סכנה גם לשריק.

אני מימי לא ראיתי דבר כזה.

האבא מספר שבמצרים הוא ראה אחד כזה שכישפו לו את השערות,

אז מי שיראה אחד כזה שכל שערותיו דבוקות זה בזה, גם כן צריך לברך בשאלות ומלכות משנה הבריות.

הגמרא מסיימת,

גם על הפיל והקוף,

גם עליהם צריך לברך בשאלות ומלכות משנה הבריות.

בספר שאלות ותשובת הרבי,

אחד מהראשונים, הוא אומר,

לאו דווקא פיל וקוף,

אלא אם יהיה לך בהמה,

חיה ועוף שהם משונים,

לברך עליהם את הברכה הזו.

גם באחרונים, הגול פעם חוות יאיר, יש לו ספר מקור חיים,

הוא אומר עוד דוגמאות.

הוא מדבר לגבי אדם שחלילה יש לו במקום שניים-שלושה רגליים,

או תאומי שיאם, כל מיני תופעות שהן לצערנו קיימות, לא הרבה, אבל קיימות בעולם.

לפי המהלך הזה יכולים לברך גם עליהם את הברכה, מבשני הבריות.

אבל המאירי אומר, רק הפיל והקוף, רק אלה, לא פחות ולא יותר.

הגאון, הרב אוירבך, בספרו של שולחן שלמה,

הוא מביא גם את המאירי,

אבל הוא שואל, למה רק אלה? מה נשתנה?

וצריך עיון. ולכן הוא פוסק, הפסק של הגאון היה להלכה ולמעשה לכתחילה,

על כל חיה משונה, אם אתה רואה קרנף,

יש לו באמצע הפנים, יש לו קרן.

גם זה משונה מאוד.

ולכן, לפי דבריו, גם על הקרנף אף אחד יוצא בו,

גם כן ניתן וצריך לברך שהחיינו.

אבל אם לדין יש תשובה,

אם אתה רוצה לדעת מדוע ולמה המאירי אומר דברים צודקים,

תפתח משניות זרעים א',

יש שם את הפירוש מלאכת שלמה ומסכת כלאיים פרק ח',

שם נוכל להבין יפה את כל העניין.

המחבר של המלאכת שלמה היה הגאון מביא שלמה עדני.

בתחילת ימיו הוא היה בתימן-עדן,

סוף ימיו הגיע כאן לירושלים.

הוא חיבר את החיבור הנפלא הזה, שיש בו גם בקיאות עצומה וגם עמקות,

ושם הוא מפרש לנו את הנושא. הרב, לא היה לו כסף להדפיס את הספר, היה עני מרוד.

רק אחרי פטירתו הצליחו להדפיס את הספר הזה,

ספר ענק שמאיר לנו את העיניים בהסבר דברי המשניות.

ושם הוא מביא את המקובל לרבנו משולם.

הוא מתחיל עם הגמרא, במסכת סנהדרין קט כתוב,

כשבני-אדם בדור המבול או בדור הפלגה השחיתו דרכם,

הקדוש-ברוך-הוא יעניש אותם לא רק מגיהיני גיהינם,

אוכל מפירותיהם בעולם הזה, הפך אותם לקופים.

כך הגמרא אומרת בסנהדרין קט.

מוסיף ואומר רבנו משולם, מביא לנו גם את המדרש,

חלק מהם גם הקדוש-ברוך-הוא הפך אותם לפילים.

ולכן הנוסח של הברכה עכשיו יהיה יותר מובן.

הקדוש-ברוך-הוא לא ברא קופים ופילים בבריאת העולם.

הקדוש-ברוך-הוא ברא בן-אדם.

אותו אדם שהיה פעם בן-אדם משנה הבריות ועשה אותו קוף.

אותו שהיה בן-אדם עשה אותו הקדוש-ברוך-הוא פיל.

אם כך, רק שני אלה צריך לברך עליהם.

הקרנף, מעיקרי הקדוש-ברוך-הוא ברא אותו כך,

אז הוא לא השתנה,

הוא נשאר כמו שהיה.

ולכן, לפי זה,

שאר בהמה חיה ועוף,

או שאתה רואה תהומי סיאם,

או אתה רואה תרנגולת שיש לה ארבע עגליים במקום שניים,

על כל הדברים האלה,

אי-אפשר יהיה לברך את הברכה בשלום המלכות. לפי המירי יש כאן חשש,

ספק, איסור ברכה לבטלה.

מושם לא מדבר על הדוגמה שלנו בהתחלה.

אלא המשנה שמה עוסקת בנושא אחר,

ואחר כך הוא יורה את הדוגמה שלנו.

שם המשנה מדברת בלב שהתורה אסרה,

לא תחרוש בשור ובחמור יחדה.

לפעמים האדם הזה יש לו רק את החמור,

והחמור בעלייה קשה לו לסחוב את המחרשה.

מה עושה אותו עגלון?

יורד מהעגלה, והוא רוצה למשוך ביחד עם החמור.

המשנה אומרת מותר.

למה?

אסור לך לקחת בהמה וחיה ולערב אותם יחד. האדם הוא לא בהמה ולא חיה.

האדם מותר עם כולם. אחר כך המשנה מדברת על הפיל והקוף.

איזו שאלה זו? למה הפיל והקוף, איזה הווה אמנה להגיד שיהיה מותר יחד עם החמור?

על זה הרב מסביר. הוא אומר, אם נלך לפי המקור שלו,

פעם הוא היה בן-אדם.

אז אם נלך לפי זה, כן היה צריך להתיר.

כך הוא מסביר שם את דברי המשנה ואחר כך הוא ממשיך את הנושא שלנו, מדוע מברכים עליהם את שני הבריות.

הוא ממשיך ואומר, ולכן הקוף דומה לאדם.

החילונים, כשלומדים בבית-הספר שלהם,

יש להם תורה חדשה.

הם אומרים, המורים שלהם מספרים,

שהסבא שלו היה קוף,

חתכו לו את הזנב ונהיה מורה או עורך-דין. כך הם אומרים, זו התורה החדשה שלהם.

אם אתה בודק טוב אתה רואה כאן את דברי המקובל רבנו משולם שבמלאכת שלמה,

בדיוק להיפך.

זה נכון שהקוף דומה לאדם, הסבא של הקוף היה בן-אדם ואחר כך נהיה קוף. הם כנראה מפחדים שאחר כך יהיו קופים ולכן הם לא אומרים את האמת.

אבל המדענים בדבר הזה אומרים בדיוק להיפך מהמציאות.

דבר שני, הוא ממשיך, גם הפיל מבין מלשון בני-אדם.

החיה שהכי קל לאלף זה הפיל.

עצבנו כאן, גן-החיות,

הפיל אוכל ואינו עושה, רק אוכל, שום דבר לא עושה.

אבל אם תלך לדרום-מזרח אסיה,

שם אתה תראה את הפילים עובדים, אין דבר כזה,

הם לא פרזיטים.

מה זה, מלא מופת?

לחם בחינם?

יש חלק מהם במקום משאיות.

אם האף הגדול שלו מרים את הקורות על הגב,

יש חלק מהם בדיוק כמו אוטובוס.

הוא מעלה את הנוסעים עם האף הגדול שלו על הגב,

כשמגיע לתחנה הוא עוצר,

הוא לא מזייף כמו אגד שלנו,

אלא הוא מדייק מאוד. אתה רואה, יש לו שכל.

בזמנו, לפני 2,200 שנה,

היוונים שלחמו נגד המכבים,

הם השתמשו בטנקים החיים האלה, היו מאלפים את הפילים.

קל מאוד לאלף את הפילים. למה?

ה-AQ שלו, המוח הזה פעם היה בן-אדם,

ולכן הוא שונה מכל החיות הפרימיטיביות.

ולכן, בלי ספק שעל השניים האלה, או על כל אחד מהם,

ניתן וצריך לברך משני הבריות,

אבל על האחרים לא. אדם רוצה לברך על הקרנף,

להגיד ויברך דוד,

או העצה השנייה, לאחר שם ואלוקנו,

וחוש את דעת הרבי לדעת הגאון הרב רוי רובך וסיעתו, למה לא?

אבל להגיד שם שמים,

גם אם אתה רואה את התרנגול עם ארבע רגליים,

או אתה רואה עגל עם שלוש לשונות,

או תאומי שיאם, וכל הדברים המשונים האחרים,

וכולם, אי-אפשר לברך עליהם את הברכה על שם שמים,

יש לנו אך ורק שני דברים,

וההסבר של המנכד שלמה הוא הסבר יפה.

גם בהלכות נתינת ידיים לסימן קנט, שם למדנו, צריך שיהיה כוח גברה.

אתה לא יכול לפתוח את הברז ולטל ידיים לאכילה,

אלא צריך כוח גברה.

והפוסקים ממשיכים שם, מה הדין עם הקוף.

גם ביורד היה סימן ב',

שאסור לתת לגוי ש... או לתת לקוף שישחט.

וזהבה מנה, לחמור ודאי אסור. למה לקוף כן?

הווה אמנה, אולי פעם הוא היה בן-אדם, אולי מותר.

לכן מדגישים,

גם לקוף אסור לו שייקח וישחט את הדהמה חיה בעוף שלנו. וכן על זה, אתה רואה בכמה מקומות הדגישו,

וכנראה הדברים רומזים לכל הפרשנות הזו שאמרנו,

ולכן להלכה ולמעשה,

מי שרואה אותם יברך עליהם את הברכה בשם המלכות.

בימים האלה, ימי החופש הגדול,

הרבה פעמים המורים של הקייטנות מבטיחים לילדים,

אם אתם תהיו ילדים טובים אני אקח אתכם מחר, תהיו לגן-החיות.

אז בדרך, באוטובוס, יסביר להם המורה. כשהם מגיעים לשם צריכים לברך את הברכה בשם המלכות משנה הבריאות.

אבל הבעיה היא,

מי שהולך לשם אחר-הצהריים לקופים, אין תרבות ניקיון,

והם מלכלכים את המקום, יש שם סירחון נורא.

עוד חודשיים נקרא, בחומש דברים, פרשת כי תצא,

והיה מחלך הקדוש. אסור להזכיר שם שמים מקום שיש ריח רע.

ולכן צריך להיזהר לא לברך אם יש ריח רע.

הפיל הוא גבוה, אתה רואה אותו מרחוק.

אתה רואה אותו מרחוק, במקום שאתה רואה אותו אין שם ריח רע, ארבעה עמוד ממקום שקלה ריח אתה יכול לברך.

אבל אם התקרבת ממש סמוך אליהם ויש ריח,

צריך להיזהר לא לברך אלא להתרחק אחורנית,

כדי שיוכל לברך,

אלה הדברים שצריכים להיות הלכה למעשה. כך יסביר לתלמידים שלו,

הוא יחד עם התלמידים יאמר את הברכה הזו. מרן, בסוף סעיף ט',

מרן אומר,

ואינו מברך אלא פעם ראשונה שהשינוי עליו גדול מאוד.

הסביר עתן, אז הוא אומר,

המילים האלה של מרן הן גם על סעיף ח' וגם על סעיף ט', גם על הדוגמה שלנו, על הפיל והקוף.

ולכן, אם האדם הזה היה לפני חודש, לקח כיתה אחרת בגן-החיות,

עכשיו, על אותו הפיל, אותו הקוף,

הוא לא יכול עוד הפעם לחזור ולברך משנה הבריאות, כי את הקוף הזה הוא ראה, את הפיל הזה הוא ראה.

אבל הטור והרמה חולקים.

הטור והרמה אומרים, אם חודש לא ראה,

יכול לחזור עוד הפעם ולברך. וכך נוהגים אחינו האשכנזים, כך פוסק החזון איש ועוד.

אבל אנחנו קיבלנו הוראות מרן ולדידן,

פעם ראשונה ואחרונה על הפיל והקוף הזה,

יותר אתה לא יכול לברך עליו שהחיינו. או ראיתי כושי,

הכושי הזה בן לאבא ואימא לבנים,

בירכתי עליו שהחיינו, בירכתי עליו משנה הבריאות.

אחרי שגמרתי את הברכה, הלכתי.

אחרי חודשיים אני רואה אותו עוד הפעם, שוב, לפי מרן,

אתה לא יכול עוד הפעם לברך עליו את ברכת משנה הבריאות,

אלא הפעם הראשונה והאחרונה. האשכנזים יכולים להקל, הם נוהגים כלאבת הרמה אחרי חודש אחרון עוד הפעם לחזור ולברך שוב,

אבל אנחנו איננו רשאים לחזור ולברך,

אלא ספק ברכות להקל. אלא אם כן אם האדם הזה נוסע לגן-החיות בתל-אביב,

לכיתה השנייה נתן להם פרס יותר גדול, הם נולדו יותר טוב,

מחר הם נוסעים לספארי,

ושם הוא יראה פיל אחר, קוף אחר.

הם אומרים שהפיל הכי גבוה בעולם נמצא שם.

אז הוא רואה פיל אחר? כן. אין בעיה, יברך עוד הפעם משנה הבריאות.

אבל על אותו הפיל, אותו הקוף,

כמו שאמרנו, פעם אחת ולא אשנה לו, זו דעת מרן. כך גם לגבי הדוגמאות האחרות.

בכולם שייך את ההגבלה שאמרנו.

אין אפשרות לחזור ולברך כמה וכמה פעמים, אלא על כל הדברים האלה פעם אחת בלבד. כך גם לגבי הננס.

אמרנו, אדם שרואה את הננס מברך משנה בריאות.

ראיתי אותו לפני חודשיים,

מאז לא ראיתי אותו, עכשיו אני רואה אותו עוד הפעם.

שוב, גם בזה לא יברך את ברכת משנה הבריאות,

אלא פעם ראשונה ואחרונה בחיים.

יותר אינו רשאי לברך את הברכה.

כמו שאמר מרן,

כיוון שכבר ברך עליו בפעם הראשונה,

אז השינוי עליו גדול מאוד, אז שייך להביע את כל זה בברכה משנה הבריאות.

אבל מה שאין כן,

אם האדם הזה כבר ברך פעם אחת,

לא יחזור לברך שוב. כך גם,

הרואה את החיגר ואת הקטע ואת השומא,

מוכה שחין בו הקנים,

וכן מי שמנומר בנקודות דקות.

אם הם ממעי עמם,

נברך משנה הבריאות. אם נשתנה אחר כך, בעין האמת. גם על כל הדוגמאות האלה, גם כן נחול הכלל הזה,

על כל אחד מהם.

פעם ראשונה אתה יכול לברך את הברכה משנה הבריאות,

יותר על אותו אדם,

גם אם תראה אותו אחרי כמה שנים,

אין אפשרות לחזור ולברך. אלא שמרן מדגיש,

יש הבדל אם האדם הזה נולד כך,

נולד כך, מברכים משנה הבריאות,

אבל אם הוא נולד נורמלי,

ואחר כך עבר תאונה ונקטעה לו הרגל,

בזה במקום משנה הבריאות,

כאן הוא נולד נורמלי, לא שייך משנה הבריאות, אלא במקום זה,

כשהוא רואה אותו, צריך לברך עליו את הדרכה,

דיין האמת.

אלא שבזה כותב הראב״ד.

דווקא מי שמצטער עליו,

אבל אם הוא לא מצטער עליו,

הוא ראה את אבו מאזל שנחתך לו הרגל,

הוא לא מצטער,

אז ממילא הוא לא יכול לברך את הברכה בשם המלכו דיין האמת, וחיי גוונה אינו רשאי לברך. אבל אם האדם הזה מוכר לו,

קל וחומר למוכרו משפחה, לפעמים כשאדם הולך לשם ורואה את הדבר הזה,

פורץ בבכי מר, ולכן צריך לומר צידוק הדין,

כמו שאדם קורא לו אסן,

על כל דבר,

כך גם על הדבר הזה,

על כל אחת מהדברים האלה, בואו קנין וכיוצא באל,

יברך את הברכה, כמו שאמרנו, יגיד גם את דיין האמת.

הלילה הזה הוא ליל היורצייט של רבנו יעקב בעל הטורים.

הוא היה בנו של הראש, רבנו אשר.

תחילת ימיו הוא נולד בארצות אשכנז.

אבל בארצות אשכנז, אז, בתקופה ההיא,

תקופת ימי הביניים ויותר,

מסעי הצלב,

היו הורגים,

היו הרבה קהילות שנמחקו מתחת פני האדמה.

אבל היה נס שהראש שרד, נשאר בחיים,

ואותו קסר שמע מה שעשה אותו התליין שלו,

הוציא אותו להורג, תלו אותו ברחובה של עיר,

ונהיה רווח והצלה ליהודים.

אבל הראש ידע,

זה רווח והצלה באופן זמני.

הוא ידע שהנוצרים האלה, הרשעים האלה, לא אוהבים אותנו.

הוא חשש מאוד שמחלילה עוד הפעם יקרה משהו,

החליט לעזוב.

מייד הוא ברח לאיטליה,

מאיטליה מייד הוא הלך לארצות ספרד,

שם בילה עד סוף ימיו.

גם בנו, רבי יעקב, גם כן הלך יחד אתו.

כל העושר הגדול שהיה להראש,

טלטולי הדרכים הכול התבזבז,

ושארית ימיו הוא היה חי על הקצבה שהקהילה של הספרדים אימצו אותו לרהב עליהם.

גם רבנו יעקב בעל התורים היה עני מרוד.

מי שפותח טור אורח חיים חלק ב' בסימן רמ״ב,

שם הטור מדבר,

האם אדם עני ילך לפשוט את ידו לקבל צדקה כדי לקיים מצוות עונף שבת,

שיוכל לקנות בשר ודגים או לא?

ושם הכותרת של השאלה ששאל רבי יעקב, בעל התורים, את האבא שלו.

כגון עני, הוא היה עני מרוד,

האם מוטב עשה שבתך חול ואם תצטרך לבריות או לא? זו השאלה, מזה אתה רואה שהוא חי בעוני.

אבל עניות מבחינה גשמית,

מבחינה רוחנית,

הרב השאיר לנו אוצר עצום.

ספר הטור מקיף את כל מקצועות התורה בקצרה.

גם מרן רבי יוסף קארו שחיבר לנו את בית-הוסף,

בית-הוסף הלך לפי הסדר של הטור בתחילת אור החיים, עד סוף חושן משפט,

יש שם התורה כולה בקצרה, כל התורה כולה מזכיר לנו גם, אם יש מחלוקת בין הראשונים,

מזכיר בקצרה את הדברים ומחווה את דעתו.

יש לו עוד ספר שהוא קיצור פסקי הראש של אבא שלו.

הספר הנפוץ שכולנו רואים כמעט כל יום,

בחומש יש לנו את דברי רבנו יעקב בעל התורים, יש שם פירושים נפלאים.

הוא לקח את הדברים של רשיעא אבן עזרא,

ולא פעם הוא מבין לנו את המדרשים,

וכדי שנזכור את העניין,

אז הטור נותן או ראשי תיבות, או סופי תיבות, או גמטריה,

ואת ברתי אקים את יצחק,

ראשי תיבות, הוא אומר, אשר קידש ידיד מבטן, ראשי תיבות אקים.

בכלל זה הדרך. בכל מקום אתה רואה שפע עצום של גמטריהות,

דברים נפלאים, מתוקים מדבש,

לא זכה להגיע לארץ-ישראל,

בדרך נפטר לבית-עולמו,

זכותו יגן עלינו, אמן ואמן, וכבוד יחזקאל כהן יעלה ויבוא וימכור את הנר לעילי נשמעת רבנו יעקב בן אשר בעל התורים.