מותר לברך שהחיינו על תפוז ואשכולית? המחלוקת הגדולה וההכרעה להלכה!

 

- - - לא מוגה! - - - 

היינו בסימן רכה סעיף ג' אדם שאוכל פרי חדש מזרח עלי ברכת שהחיינו כמו

שהגמרא אומרת בערובין מ'

אם לא ברך בפעם הראשונה אכל ושכח לברך אל ברכת שהחיינו

נחלקו הראשונים אם יכול אחר כך בפעם השנייה לברך.

זה דבר שמצוי כשאדם אוכל עם אחרים,

כולם כבר ברכו שהחיינו ולכן הם לא מברכים וגם הוא

לא שם לב וברך רק בורא פרי העץ.

גם אחרי שבוע עוד פעם מביאים לו סברס,

בפעם השנייה הוא נזכר.

פעם ראשונה אני אכלתי לפני שבוע ואז לא ברכתי שהחיינו.

האם יכול לברך כעת או לא? לפי דעת המהריל יכול לברך את ברכת שהחיינו.

אבל לפי דעת רבנו מנוח וסנאק אינו רשאי לברך שהחיינו.

המחלוקת גם בדעת מרן. מה מרן יסבור בהלכה הזו?

אפיקי המגינים אומרים שמרן יאמר שיברך,

אבל הכנסת הגדולה בדעת מרן אומר שמרן פוסק שאסור לברך כדעת רבנו מנוח.

כך דע רוב הפוסקים. רוב האחרונים הלכו בדרך הזו שאסור לו לברך,

אך על פגה השמחה.

רק בפעם הראשונה יש לאדם את השמחה השלמה.

בפעם השנייה כבר אין הרבה שמחה ולכן בפעם השנייה אינו רשאי לברך.

כך דעת הגר״א,

גם הגול מווינה הסכים כך,

כך דעת חסד לאלפים ושאר האחרונים להלכה.

כלל גדול בידינו, ספק ברכות להכם.

אבל הכנסת הגדולה ממשיך ואומר לנו עצה פשוטה מאוד.

הוא אומר,

האדם הזה יכול לנהוג ולעשות כך.

בפעם השנייה שיבוא לאכול,

יביא פרי חדש אחר.

הניח זה היה עניין עם הסברס?

שכח לברך על הסברס?

יש כעת גם דובדבנים.

או יש כעת בשוק תפוח עץ ענה.

גם התפוח עץ ענה, גם הוא,

יש לו עונה קצרה מאוד.

רק החודשיים האלה הוא נמצא.

בסוף אילול כבר ייעלם, לא יהיה.

ולכן, שיביא פרי חדש אחר.

קודם יברך בורא פרי העץ ושיחיינו על הפרי החדש האחר,

ויחווה לפתור בזה גם את הסברס, גם את אותו הפרי שאכל בפעם הראשונה ולא בערך עליו שיחיינו.

חלק מהפוסקים דיברו כאן.

חלק מהפוסקים דיברו בזה בסימן תקנא, סעיף יז בהלכות בין המצרים.

שם כתוב,

משבע עשר בתמוז עד תשעבעיו אנחנו נוהגים שלא לאכול טרי חדש,

כי יש שם ברכת שיחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה,

והזמן הזה הוא זמן לא טוב.

כל רודפיה השיגוה בין המצרים.

אותו אדם שוב אכל בין המצרים את הטרי החדש,

שכח לברך שהחיינו.

שם הם הביאו גם את ההלכה הזו, ושוב, גם שם ההמלצה היא בדרך הזו,

במהלך הזה שאמרנו,

שיביא עוד פרה חדש אחר,

או אם אין לו פרה חדש אחר, אין לו את האפשרות הזו,

יאמר, יקדים ויאמר ויברך דוד.

לא יאמר קודם העץ ואחרי זה שהחיינו, כמו שאנחנו רגילים,

אלא קודם כול יקדים עץ שהחיינו,

על-ידי האמירה עד ויברך דוד.

הוא אומר את כל הפסוק,

הבינו מעולם ועד עולם, מלך העולם,

שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה,

ואחר כך יאמר את ברכת בורא פרי העץ.

והיה.

אם הוא חייב, הנה הוא אמר שהחיינו.

אם הוא לא חייב, הוא אמר פסוק בדברי הימים, תודה.

הוא אמר פסוק בדברי הימים,

כך שאין כאן חשש שלאו דאוראליתא לא תשא את שם השם אלוהיך לשם,

כמו שאמרנו את העצה הזו פעמים רבות בשם ציון לנפש, חיה, הצליח,

פרי תבואה, פתחי תשובה, יורד לאר סימן, שכח ועוד,

ולכן כך יכול ללהוג ולעשות ברכתחילה.

יש לו היתר רשאי לעשות אחד משני הדברים, וזהו יעקוף את כל סלע המחלוקת.

האחרונים דנו האם על פרי מורכב הרכבה מין בשאינו מינו.

האם על דבר כזה מברכים שהחיינו או לא?

הפירות המורכבים שלא היו בברירת העולם,

יש לנו כמה מהם דבר שמצוי,

תפוז אשכולית, אוקלמנטינה.

כשהקדוש-ברוך-הוא ברא את העולם היה רק אתרוג.

האתרוג היה בברירת העולם,

אבל הדברים האחרים עדיין לא היו כאלים,

אלא הרכיבו אותם. לפני 300 שנה בערך הרכיבו על החושחש את הלימון והאתרוג,

ערבבו, ועצי העגל הזה יצא להם התפוז,

או האשכולית או הקלמנטינה.

השאלה היא על דברים שכאלה מדרכים שהחיינו או לא.

הלכות קטנות,

מר רם חגיז היה כאן בירושלים לפני 350 שנה.

הוא כותב בספרו הלכות קטנות,

על פרי המורכב אי-אפשר לברך שהחיינו.

מה אתה בא לשבח את הקדוש-ברוך-הוא?

אתה אומר לו ברכת שבח והודאה שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה.

אבל הפרי הזה הוא דבר שיצירתו נגד רצונו של הבורא יתברך.

כך קראנו בתורה בחונש ויקרא,

פרשת קדושים.

את חוקותי תשמרו,

שדך לא תזרע כלאיים,

בהמתך לא תרביע כלאיים,

ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך. זה הפסוק שנאמר שם.

לכן,

אדם שהוא בא להרכיב מין בשאינו מינו עובר על ייסודו אורייתא.

איך הפרי הזה הגיע לעולם?

על-ידי שעברו על רצון הבורא יתברך,

על-ידי שעשו את הכלאיים הזה,

הרכיבו מין בשאינו מינו.

אז איך תבוא לשבח את בורא עולם על הדבר הזה?

זו הטענה של הלכות קטנות, העתיקו אותו על פתח הדמיר, כף החיים ועוד.

הרבה מאחרונים הלכו בדרך הזו.

מי שחלק על זה בתוקף היה היעבץ.

היעבץ אומר, נכון הדבר שיצירתו בעבירה,

אבל מותר לאכול את אותן הפירות.

מי שאמר לנו, הקדוש-ברוך-הוא,

שאסור לעשות את ההרכבה הזו,

הקדוש-ברוך-הוא אומר, מותר לך לאכול מהפירות.

מותר לך לברך בורא פראי עץ.

אז אם מותר לברך בורא פראי עץ, תברך גם שהחיינו. מה ההבדל?

יצוא הטענה של היעבד, ועוד הרבה אחרונים הלכו בעקבותיו.

הנפקא מינה לא רק כאן.

יש לנו עוד כמה דוגמאות שמצטעפות בוויכוח והמחלוקת הזו.

לקמאן בסימן רשכו, מרן כותב,

בחודש ניסן אנחנו יוצאים, רואים את עצי אילן העצים שנותנים פירות.

אדם שרואה אותן, רואה את הפריחה היפה,

מברך, שלא חיסר בעולמו כלום.

דראבו, בריות טובות, אילנות טובות,

להיענות בהן בניעד העם.

כשאדם רואה שני העצים, אבל שני העצים האלה הם מורכבים.

הרכיבו אותם מין בשעינו מינו.

האם אני יכול לשבח את הקדוש-ברוך-הוא,

לשבח את בורא העולם ולומר את הברכה הזו?

או שעל-פי דברי הלכות קטנות,

כמו שברכת שהחיינו אתה לא רשאי לומר,

אולי גם את הברכה הזו לשבח את בורא העולם, ברכת האילנות, אולי גם שמה לא.

גם שמה תהיה אותה הבעיה.

לפיה יעבד, אין שום בעיה, אתה יכול לברך את הברכה הזו.

עוד נפקא מינה בכל המחלוקת הזו למה שמרן כותב דקמאל בסעיף י'

אדם שרואה גבר יפה,

רואה איש יפה תואר ויפה מראה, אין כמוהו בעולם.

אתה מברך ברכה, משבח את הקדוש-ברוך-הוא שברא אדם כזה, יצור כזה,

אתה מברך בשם המלכות שככה לו בעולמו.

זו הברכה שהגמרא אומרת.

ומה יהיה הדין אם האדם הזה שואל,

מי זה האדם הזה כל כך יפה?

עונים לך, אמא שלו בגדה בבעלה,

הלכה עם מישהו אחר, ויצא העגל הזה, זה ממזר.

שוב, יצירתו, נגד רצון הבורא יתברך.

האם אפשר יהיה לברך עליו את הברכה שככה לו בעולמו,

או שאי-אפשר לברך את הברכה האמורה?

גם על זה תחול המחלוקת לפי הלקות קטנות.

אי-אפשר יהיה לברך עליו את הברכה הזאת.

מרם, נמשיך.

אדם שרואה בהמה יפה,

גם עליה צריך לברך את הברכה שככה לא בעולמו.

אנחנו, האנשים,

אי-אפשר יהיה לנו מה לעשות בחיים, לומדים תורה.

החילונים, אין להם מה לעשות.

אז איך הם הורגים את הזמן?

אחד הדברים שלהם הוא,

הם עשו לפני חודשיים התחרות,

מי זו מלכת היופי, הפרה הכי יפה?

בבאר תודיה היתה פרה אחת, הם החליטו שהיא מלכת היופי.

טוב,

בשבילי כל הפרות אותו דבר, אני לא מבין מה יפה ומה לא.

אבל אם תראה את הפרה הזאת,

תברך בשם מלכות שככה לו בעולמו, היא פרה יפה. הם כן מבינים ביופי, ככה הם אומרים.

ולכן,

בחיי גוונה צריך לתת תודה, לשבח את דברי העולם שפרה בראייה יפה,

הפרה הזאת היא פרה יפה,

עוד והדר מלכותה, אולי צריך לשים לה גם כתר על הראש לפי המושגים שלהם,

אבל צריך לברך על איבא לכול עלמא שככה לא בעולמו.

ומה יהיה הדין אם עשית התחרות מי הפרד הכי יפה בעולם?

ויצא הפרד הזה והוא מספר אחת בעולם.

האם אפשר לברך על הפרד הזה שככה לא בעולמו?

איך הפרד הזה נוצר? שוב,

האמא שלו אטום, אבא שלו סוס,

תורה אמרה, בהמתך לא תרביע כליים.

עוד פעם, יצירתו נגד רצון הדורא יתברך.

האם תוכל לשבח את דורו העולם להגיד את הברכה הזו,

או שלא ניתן, שוב, גם כאן אתה מסתבך עם המחלוקת האמורה,

האם דבר שיצירתו בעבירה נגד רצון הדורא,

אי-אפשר לומר עליו ברכת שבח,

שככה לא בעולמו שהחיינו על ברכת האילונות,

או שלא אכפת לנו מה שהיה, אתה מסתכל על ההווה באשר הוא שם,

אלה הדברים שדנים עליהם גדולי הפוסקים.

להלכה,

כנן גדול בידינו,

ספק ברכות לעבדינו. ולכן יש לנו עצה פשוטה מאוד,

יקדים ויברך דוד,

ויסיים בסוף שככה לא בעולמו.

או יאמר ברוך אתה ויהרהר שם שמים יאמר שם לאלוקנו בלב וימשיך מלך העולם שככה לא בעולמו.

זו העצה, כך גם לגבי ברכת האילונות.

אבל עצמנו כאן, לגבי ברכת שהחיינו,

העיד בעל ספר פלא יועץ בספרו החסד לאלפים.

רבי אליעזר פאפו,

פלא יועץ, זה הספר המפורסם ביותר,

הוא כתב גם ספרים בהלכה.

יש לו שני קרחים, אחד על אור החיים, השני על יורד דעה, והוא כותב שם,

המנהג שמברכים על פירות מורכבים.

נכון הדבר שההלכות קטנות אמר שלא,

המנהג בזה כדעת היעבץ וסיעתו.

ככה העתיקו להלכה גם שאר החולים.

רבינו יעקב חיים סופר, בעל כף החיים, אומר,

לא נכון,

אני נמצא בירושלים ואני רואה שבירושלים נוהגים כמו בבחדד ולא מברכים שהחיינו על פרי מורכב.

כך הוא טען.

בא חברו הגאון רבי ענרם אבו רבי, יש לו ספר מטבעם.

הוא עונה לו,

הרב היה בירושלים אבל לא ידע מה יש בירושלים.

הרב היה גר ליד בית-הכנסת חושני ודוד.

שם בבית-הכנסת הייתה הספרייה שלו, הייתה לו ספרייה ענקית.

הוא היה יושב ולומד שם כל היום, מהבוקר עד הערב.

לפעמים היה הולך להתפלל בבית-כנסת יששכרוף בבייף.

זה נקרא בית-כנסת מכוונים,

שם היה ראש המקובלים, הגאון רבי חיים שאול דויק הכהן,

יחד עם שאר המקובלים.

היה מסביב לרדיוס הזה,

או אולי פעם בחודש היה הולך לכותל. זה הכול. חוץ מזה,

לא היה מעורב בעניינים של ירושלים. היו יותר מ-100 בתי-כנסת,

אולי המעורב בכל הקהילות, בכל המקומות.

והאמת, אומר לטבעם, יש מנהג בירושלים.

מה שהיה בזמנו של חסד ואלפים,

המנהג הזה המשיך.

נכון שבבבל ובגדד לא נהגו לברך על פרי החדר שהחיינו,

אם הוא מורכב,

אבל הוא אומר, פה אנחנו כן נהגנו,

ולכן במקום מנהג אמר לנו תרומה כדו של כלל,

שבמקום מנהג נובים ספק ברכות להקל.

ככה העתיקו גם מהרי קולון לשאר הפוסקים,

ולכן מי שירצה לברך על התפוזים וכיוצא בהם,

רשאי, אין בעיה בדבר.

האחרונים, הם לא כותבים תפוזים.

השם תפוז, הדביקו אותו במאה האחרונה.

הם קוראים לו בערבית פורטיקל.

זה השם שעליו הפוסקים מדברים,

מי שמבין ערבית מייד יודע שעל זה המדובר.

ולכן, כמו שאמרנו,

להלכה, כיוון שהמנהג הוא לברך,

יהיה אפשר להתיר לכתחילה לברך את הברכה הזו.

כדי להבין את המנהג,

מדוע כך הנהיגו, הרי יש לנו כלל ספק ברכות להקל.

למה הנהיגו כך?

יש לנו כמה וכמה יסודות, כמה טעמים בדבר.

טעם הראשון,

הגמרא במסכת סנדרינס המכפאת, הגמרא העוסקת,

האם הגוי בן נוח מצווה רק שבע מצוות בין הנוח,

או שמצווה גם שאסור לו להרכיב שני העצים,

מין בשאינו מינו.

זה הדיון שבגמרא.

יש דיון גם בדברי הרמב״ם.

האם נאמר יש דין הלכה למשה מסיני שלא רק שבע מצוות,

אלא גם אסור לו להרכיב עץ עושה פרי, מין בשאינו מינו. זה הדיון.

מחלוקת בפוסקים.

אם נאמר שהגוי לא מצווה,

יהיה לנו כאן הרבה יותר קל.

היום,

מי עובד בחקלאות?

מי נמצא בשמש החמה הזו?

מי נמצא על פני השדה לעשות את ההרכבה?

היהודים לא נמצאים שם.

כל היהודים בני מלכים. ברוך השם, לכולם יש טלפון,

מנהלים את העולם בטלפון.

מי הולך לעבוד בשמש?

מביאים פועלים מתאילנד, מהפיליפינים או מקומות אחרים,

או שהסודנים נמצאים שם והם עושים את זה.

אם נאמר שהגוי לא מצווה על איסור הרכבה,

אז אתה לא יכול לנסח ולומר יצירתו בעבירה. לא, שום עבירה לא נעשתה כאן, לא היה כאן, שום דבר מעיקרה, דבר שאסור.

זאת ועוד.

החסוניש דן על כל הנושא שלנו,

והוא אומר שיש הבדל בין שאתה לוקח שני עצים שהם מין ושהם ממינו,

לבין שני העצים שהם מין במינו.

לערב שני העצים שהם מין במינו, מותר.

אני לוקח ענבים, האחד קוראים לו קברנט,

השני קוראים לו ענבים מוסקת.

יש להם קצת הבדלים, ואני מרכיב אותם זה עם זה. מותר. שניהם ענבים, שניהם אותו דבר, ולכן הדבר מותר.

ממשיך ואומר החזמיש,

כל המינים האלה, האשקולית, התפוז, הקלמנטינה והלינות,

כולם פרעות אדם.

אם זה פירות אדם, אז זה מה שאתה רוצה, אתה יכול להרכיב.

זה הספק שנוביל אותנו לתוכו החזמיש.

הרב קוק,

כששמע שהחזמיש כך אומר, חלק על זה בתוקף.

הוא אמר,

כשאתה לוקח את החושחש ומרכיב עם התפוז או הקלמנטינה, הדברים האלה,

נכון שכולם קוראים להם בשם משפחת פירות אדם,

אבל הם לא אותו דבר. אתה רואה שהם שונים במראה, בטעם, בגודל,

ולכן, לפי דעת החזון הרב קוק, אין היתר להרכיב זה עם זה.

שיבוא אלינו חקלאי, יעמוד כאן וישאל. אני רוצה להרכיב. מה אנחנו עמים, לא? לא, אל תרכיב.

מחלוקת בין החזונים של הרב קוק,

ספק דאורייתא לחומרה, בוודאי שיהיה אסור.

אבל כאן אני לא דן אם לעשות כדבר הזה.

אני דן לגבי העץ בדיעבד.

האם בדיעבד זה ייקרא עץ מורכב, עץ שאסור?

או שבדיעבד אולי לא?

זה הספק הנוסף שיש לנו.

עוד דבר,

הוסיפו גדולי האחרונים,

תראו בספר אוכל ציון חלק ב' מביא בשם האחרונים מה שאמר בית אפרים.

בית אפרים אומר,

יש הבדל בעצים האלה בין אם זה הרכבה ראשונה,

ממזר,

או שזה דור שני, שלישי, ממזר בין ממזר.

מה שהתורה אסרה בצורה הזו,

אני לוקח מסורית, מפשח את גזע העץ,

מכניס כאן את השתיל החדש וקושר.

זו הרכבת העין ואת זה התורה אסרה.

היום כבר לא עומדים בשיטה הזו, אלא היום מביאים משם כוורת דבורים והכוורת עושה את העבודה שלהם.

זה נקרא האבקה.

זאת אומרת, יש כאן פרדס של תפוזים,

יש כאן פרדס אחר של חושחש,

והדבורים מוצצים מכאן לכאן, מעבירים את הכול,

והרכבה נעשית הרבה יותר טוב מאשר הרכבת עין.

או יש להם אפשרות להזריק זריקה.

ליד ימין יש לו את המקדחה, עושה חור,

ליד שמאל הוא מזריק את הזריקה,

שם על זה פלסטר כדי שלא יישפך החומר,

וגם אז גם כן נעשה הכול.

הדברים האלה, מי אומר שיש איסור דאורייתא?

מי אומר שהתורה אסרה להביא לשם כבר הדבורים? אפרים נאמר,

בן נוח מצווה שעשו לו להרכיב שני מיני עצים, מין בשאין ומינו.

מישהו יגיד שהדבורים מוזרים, לדבורים יש איסור,

ולכן יכול להיות שהדבורים נעשו בדרך השנייה,

זה מה שטוען הבית אפרים, שרק הרכבה ראשונה,

זה נקרא הרכבה.

אבל אם זה לא הממזר אלא ממזר בממזר,

אז לא תהיה בעיה.

כך גם לגבי ההדרכה,

שככה לא בעולמו.

אם אתה דן על הממזר, לא נברך, תגיד יצירתו בעבירה.

אבל אם אותו הממזר הלך להתחתן עם ממזרתה כמוהו,

וברוך השם שומרים תורה ומצוות, היתה הולכת למקווה, הכול היה בסדר.

והגיעו בן, הבן הזה אסור לו לבוא בקהל, הוא נקרא ממזר מין ממזר. התורה אמרה גם העשיריון לא יבוא.

אבל אתה לא יכול להגיד שיצירתו בעבירה.

אבא שלו לא עשה שום עבירה.

אמא שלו הלכה למקווה, הכול היה בסדר.

אז על הממזר, בן-ממזר, אם הוא יפה,

אם הוא הגבר הכי יפה בעולם,

אז כן יהיה אפשר לברך עליו, שככה לא בעולמו.

כך יוצא לפי הדעה של בית אפרים,

ואלה הם ספקי ספקות כדי להתיר לנו את הדרכה, ברכת שהחיינו, לברך על התפוז, האשכולי.

יש לנו כמה ספקות, ולכן הנהיגו לברך.

עוד פעם נסכם.

שמא הכול מן אחד, כמו שאמר החזון איש, ואין כאן איסור בהרכבה כלל.

אפילו אם תאמר כרב קוק שיש איסור הרכבה,

אולי עשה את זה גוי,

ולגוי מותר.

אפילו אם תאמר שגם לגוי אסור,

אולי זה נעשה על-ידי האבקה, על-ידי זריקה,

והתולדות,

היום התפוזים הם לא מורכבים בעצמם.

הרכיבו את הסבא של הסבא שלו, לפני הרבה דברות הרכיבו אותם.

אולי התולדות שבהן אין את הבעיה האמורה זו הסיבה שהנהיגו לברך עליהם את ברכת שהחיינו,

ובמקום מנהג לא אומרים ספק דרכות להקל, ולכן המסקנה להלכה למעשה שכן מברכים על אותם הפירות את ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

לגבי המצרים לגבי מחייה שלו, אם אני רואה את זה דברי עדיין,

אני צריך להתאבד לאכול.

תשאיר את זה במקרר עד אחרי תשעה באב, ורק אז תברך.

אישה בהיריון, אם היא מתאווה,

זה קצת סכנה.

אבל אתה, ברוך השם, יכול להמתין בסבלנות.

לא יקרה שום דבר, תשאיר את זה במקרר עד אחרי תשעה באב.

לנו אין יותר. אבל, כמו שאמרתי כאן, בדוגמה שלנו, היום אנחנו סך הכול ליל ט' בתמוז,

הלילה הזה, הליבן דקול-אלמא, אתה יכול עדיין לברך בימים האלה ברכת שהחיינו, וגם על האשכולית, על התפוס, גם כן אפשר לברך.

שוב, שאלה נוספת.

האם יברך ברכה אחת שהחיינו על האשכולית ופותר בזה גם את התפוס והקלמנטינה? כולם, דבר אחד או לא,

בספר אורחות רבנו בשם החזון יושמר יברך שלושה ברכות.

ולמה?

האשכולית יש לה טעם אחר,

התפוס טעם אחר, אקלמנטינה טעם אחר, כל אחד יש לו טעם אחר,

ולכן תברך שלושה ברכות.

כך כותב גם אור לציון חלק ב' וכך ההלכה שעל כל אחד בפני עצמו יכול לברך את ברכת שחיינו, כמו שנראה בהמשך בסעיף ד',

זו המשמעות של הפוסקים שם לכנון ולכן אפשר להתיר, לבוא ולברך. אבל כל זה טוב לגבי שחיינו.

מי אומר שגם לגבי ברכת האילנות יש לנו את הזכות, יש לנו את הרשות לבוא ולשבח את דורא העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות. אולי האילן הוא זה, אולי לא טוב.

ולכן גם שם המסקנה להלכה למעשה תהיה יותר מהודר,

יותר טוב שיקדים ויברך דוד, כמו שאמרנו קודם, כדי לעקוף את המחלוקת.

אבל כאן אצלנו, לעניין פירות הדר ושהחיינו,

אין צורך לעשות את העצה,

את ההידור הזה של אמירת ויברך דוד,

אלא יכול מייד לברך את הברכה בעורק פרי העץ ושהחיינו.

אילו היה רק ספק ספקה, נכון.

אבל יש לנו מנהג.

ברגע שיש מנהג, והמנהג הזה הוא מנהג קדמון.

זה לא התחיל לפני חמש דקות, המנהג הזה, אלא רבי אליעזר פפו,

בעל-פלא יועץ וחסד לאלפים,

הוא חי ופעל לפני 250 שנה.

מי מספר לך שכבר אז, בדורו,

היה מנהג פה, במקומות האלה, לברך שחיינו.

ולכן אנחנו באים להסביר מדוע הנהיגו אותם הפוסקים, אותם החכמים,

הביאו בחשבון את שרשרת הבעיות האלה.

מאז ומתמיד הערבים הם שעזבו לעבוד בחקלאות.

היהודים התעסקו יותר, היו צרופים,

עובדים בזהב הכסף, וכן הלאה. לא עבדו ארצות בחקלאות,

בודדים עבדו בחקלאות בנושאים האלה כאן בארץ-ישראל. ולכן יש לנו ספק ספקה, ועל-פי זה הנהיגו.

ולכן, אם יש מנהג, אין לנו ממה לחשוש, מעיקר הדין,

מותר לכתחילה לברך עליהם את ברכת שהחיינו,

כך הוא עדין גם בדברים אחרים.

תראה, אם אתה הולך בשביל הרעיון של ההאבקה,

אם אתה מחשיב את ההאבקה כדבר שמשנה את היסודות,

משנה את הגנים של העצים,

היום רוב העצים לא מה שהיה,

לא נשארו בצורה האוריגינלית,

אלא המציאות השתנתה.

יש לנו היום אלפי כוורות בארץ-ישראל. בכל מקום שיש כוורת,

זה דרכם של הדבורים, זה האוויר מכאן לשם, משם לכאן,

וזה משנה את היסודות מהר.

כשאתה עושה הרכבת עין בצורה שאמרתי קודם,

זה משנה רק מכאן ולמעלה.

למטה, העץ ממשיך אותו דבר.

מה שהיה נותן קודם לא נעשה מורכב במטה,

אבל אם זה על-ידי ההאבקה של הדבורים,

זה משנה את כל העץ כולו, עד כדי כך.

ולכן אני לא יודע אם יש היום בארץ-ישראל הרבה עצים שהם אינם מורכבים.

את הגפן, את עץ הענבים, קשה להרכיב.

לאנוכי לי תעתיך סורק וכו', שם יש לנו מציאות שזה בוודאי ענבים. יש דברים מודדים שקשה להרכיב אותם,

אבל רוב העצים,

אם זה שקדים או דברים אחרים, בקלות רבה אפשר להרכיב אותם,

ואין לנו ברירה אלא לסמוך על המהלך שאמרנו,

שבמקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקהל. יא נפקא מינה בדברים האלה גם לגבי עפר שזיף.

שוב, יש הרבה אנשים טעים ואומרים אסור לברך שהחיינו על עפר שזיף.

וכך כתבו גם התלמידים של חכם עם ציון,

בספר אור לציון, חלק ב.

שעפר שזיף, הרוב הוא כלאיים נמזר,

איך נטעו אותו?

הם מסבירים, הם אומרים לך, עפר שזיף.

לקחו אפרסק יחד עם שזיף, מה יצא העגל הזה? כך הם מסבירים.

אבל במחילה מכבודם, תלמיד טועה ברבות או לא,

המציאות אינה כאין.

שאלנו את אנשי המקצוע, אגרונומים.

יש אחד מהטובים בעולם, שמו פרופסור גולדשמיד,

הוא יהודי ירושלים,

יהודי פנסיונר, הוא אחד מהטובים בעולם. שאלנו אותו, אמר, מה פתאום?

לא היה ולא נברא.

אף פעם לא היה קשר בין האפר שזיף לבין השזיף,

אלא מה שעשו, עשו בהיתר.

לקחו שני סוגים של אפרסק,

שניהם אותו דבר,

מין במינו כדי שהקליפה תהיה יותר חלקה.

יש אנשים שלא אוהבים לאכול את הקליפה של האפרסק, זה מחוספס,

לא אוהבים את זה,

זה מה שהם עשו.

בגלל שנהיה דומה לשזיף,

הקליפה נעשית חלקה מאוד דומה לשזיף,

לכן הדביקו לה את השם אפר שזיף.

אבל מעולם לא היתה כאן הרכבת איסור, מעולם לא היה כאן קשר בין האפרסק לבין השזיף.

לא רק הוא,

יש עוד מדענים אחרים שאומרים את זה, תראו בספר וזאת הברכה ועוד.

ולכן,

מי שמביא כעת את האפרשזיף,

יש לו שם בלעזית, קוראים לו נקטרונה.

מי שלוקח דבר כזה עכשיו, לא אכל עד עכשיו,

ייקח ויברך, בורא פרי העץ ושהחיינו.

אני אגיד לך, אבל יש מחלוקת,

אם בכל מחלוקת אנחנו נסווג ברכות להקל,

איך אני אעז לברך ברכת שהחיינו?

תענה לו,

אלה שחלקו עלינו הם פשוט לא יודעים את המציאות,

ולכן הם אמרו בטעות את מה שאמרו.

אם היית מביא להם את פרופסור גולדשמין, היו שומעים אותו והיו חוזרים בהם, היו מבינים מייד שכל מה שהם אמרו אמור דברים בטלים,

ולכן להלכה ולמעשה על האפר שזיף מברכים שהחיינו.

ולא רק זה בלבד,

אלא ברכתי שלשום על האפר שזיף שהחיינו.

עכשיו מביאים לי פרי חדש שנקרא שזיף.

אני עוד הפעם אברך עליו שהחיינו.

אתה לא יכול לומר,

כבר ברכת על האפר שזיף, זה אותו דבר. לא,

זה לא אותו דבר. אין שום קשר בין האפר שזיף לבין השזיף.

ולכן תחזוב עוד הפעם ותברך עליו, גם על השזיף,

תברך עוד הפעם בשם המלכות שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה.

פשוט אותם האנשים שאמרו כן,

גם בספר פסקי תשובות, גם הוא העתיק שזה מורכב,

צריך לתקן אותם, להעיר את תשומת לבם,

שהאפר שזיף אינו עץ מורכב, אין לו שום קשר בין השזיף לבין האפר שזיף,

ולכן יש ברכה שהחיינו על האפר שזיף.

אדם שאכל אפרסק וברך עליו שהחיינו, ואחר כך אחרי יומיים הוא בא לאכול אפר שזיף.

האם יברך או לא? עוד הפעם,

האם זה אותו דבר, אותו סוג?

אתה רואה את החרצן, הגרעין שלו, ממש דומה לאפרסק.

האם יחזוב ויברך או לא?

אנחנו נראה תיכף בסעיף הבא.

בסעיף הבא, בסעיף ד',

המסקנה של הפוסקים,

אם זה שונה הרבה בטעם, יברך,

אם זה לא שונה הרבה בטעם, לא יברך. זאת אומרת, אנחנו מחשיבים אותו הפרסק,

אבל כשיש לך כמה סוגים,

אם זה שונה בטעם, זה יכול להיות שעוד הפעם יברך עליו שוב את ברכת שהחיינו. אבל על השזיף?

בוודאי, ברור שכן. למה?

אין שום קשר בין השזיף לבין האפרשזיף.

כמו שאסור לדבר, להוציא דיבה על ארץ-ישראל,

אסור גם להוציא דיבה על פירותיה.

להוציא לעז, להוציא שם רע על האפרשזיף, להגיד שהוא ממזר, שהוא מורכב, גם זה לא טוב. גם זה לא בסדר, מן הראוי שלא יגידו כך, אלא יגידו את האמת.

ולכן המסקנה היא שאפשר לברך על האפרשזיף,

בין אם האוכל איש או אישה, אין הבדל בהלכות האלה בין אנשים לנשים.

מברכים על זה את ברכת שהחיינו.

אמר רבנו לגבי אחרי אדם שמבחינתי אותנו קודם.

יש לנו מחלוקת גדולה ולוסקית. אולי נברך קודם כל שיחיינו ואחר כך קוראים גייל.

אם נברך קודם עץ ואחר כך שהחיינו, למעלה אמר נעשה.

בסדר, אם לא היה מנהג, הייתי אומר כמוך.

אבל יש מנהג, אם אתה רוצה אתה יכול, אבל קשה לנו לחייב.

כי המנהג היה לברך העץ ושהחיינו.

גם זה היה חלק מהמנהג ולכן קשה לנו

לבוא ולעקור ולחדש ולהפוך את הסלר.

אין לנו את הזכות הזו.

אדם שאוכל אתרוג,

מחלוקת גדולה בפוסקים האם מברכים על אתרוג,

על ריבת האתרוג, ברכת שהחיינו או לא.

ההלכות האלה נאמרו כבר בתקופת הראשונים, לקט יושר ראו ראשון שדן בזה ואחריו דנו כל הפוסקים עד אחרוני אחרונים.

שלושה טעמים יש לדבר.

טעם הראשון,

ברכנו בטו בתשרי מלך העולם שהחיינו,

שלקחנו את האתרוג יחד עם עליליו.

אם כן, ברכת על זה שהחיינו.

קראנו בדברי הגמרא בעירובין מ שמעיקר הדין שהחיינו, לא רק כשאדם אוכל, על הראייה,

כבר על הראייה אפשר לברך את ברכת שהחיינו, הנה ראינו וברכנו.

זה הטעם הראשון.

טעם שני, אומר השל אברהם,

הוא אומר, אנשים לא אוכלים את האתרוג כמו שהוא,

הוא יותר מדי חמוץ.

מה עושים?

אחרי החג גמרת את המצווה,

מקלפים את זה, שורים במים להפיג את החריפות.

אחרי ששנית את זה במים, מבשלים את זה עם סוכר ואז זה נעשה ריבה טעימה.

אם יש לפניך שני סוגים,

סוג אחד מלפני שלוש שנים,

הקופסה השנייה מלפני שנה.

תיקח ותטעם משניהם.

אתה יכול להרגיש הבדל בטעם? לא.

על מה מלאכים שהחיינו?

דבר חדש שניכר בטעמו, בחידושו, הוא יותר טעים ויותר עסיסי.

פה הוא לא ניכר,

ולכן בחיי גוונה,

לפי דעת אשר אברהם,

אלוהון אברהם מבוצ'ה, עד שחי ופעל לפני 200 שנה, הוא נפטר בשנת תפרש, בערב ראש השנה. ולכן, שוב, לפי הטעם הזה,

כיוון שאוכלים אותו ריבה, והירידות האלה,

אל שום הבדל בין החדש והישן, לא מברכים עליו שהחיינו.

טעם נוסף,

הלכות קטנות אומר,

הגמרא במסכת סוכה, בדף ל' הגמרא אומר,

פרי עת הדר,

מה זה הדר?

שדר בעינן משנה לשנה.

מתי מברכים שהחיינו?

על פרוש שלא נמצא כל השנה.

עכשיו אין תפוזים.

בחודש תשרה יבואו תפוזים, וכן הלאה.

אבל כאן האתרוג, כל השנה כולה יש על העץ.

לא רק בחודש אלול תשרה,

כשאנחנו צריכים אתרוגים בשביל המצווה.

גם כעת, גם בחורף, תמיד יש על העץ אתרוגים.

אם הוא קיים כל השנה כולה,

כמו שאתה לא מברך שהחיינו על המלפפון,

הוא קיים כל השנה, אותו דבר גם זה.

זו הטענה הנוספת.

אלף קמינא, בין הטעמים,

אישה שלא בירכה על הלולב, לא על נטילת עולה, ולא שהחיינו. אז הטעם הראשון נפל,

אבל עדיין הטעמים האחרים קיימים.

נכון שיש חולקים על כל הטעמים ביחד, ואומרים לברך שהחיינו?

אנחנו חוזרים לכלל, ספק ברכות להקהל. אותו טעם יש גם לגבי הלימון. גם הוא, מתי שתבוא לעץ הלימון, יש.

אתה רוצה בחורף לקחת לימון,

אתה יורד לגינה, אתה כותב,

יש לך את הלימון,

תיקח, תפריש עליו תרומות ומעשות ותאכל, אין שום בעיה. אותו דבר גם כעת, כל השנה כולה יש.

אז אם נלך לפי הטעם הזה, שוב, גם על הלימון לא ניתן לדרך.

כשהעולם נברא, היה רק האתרוג.

אחרי האתרוג, לפני כאלפיים שנה,

עשו את ההרכבה, ויצא העגל הזה לימון.

מהלימון לחושחש,

לפני 300 שנה הם הרכיבו את התפוזים, האשקוליות, קלמנטינה, מנדרינה וכיוצא וזה.

כל זה בשלבים יותר מאוחרים.

ולכן, המסתנה,

על האתרוג והלימון אין ברכת שהחיינו, אולי זה נפתר ממה שאמרנו שהחיינו בחג,

על שלושת הדברים האחרונים, והם האשקולית, התפוז והקלמנטינה,

עליהם אמרנו שיש מנהג,

ובמקום מנהג באו ואי מסווג ברכות להקל,

ולכן עליהם אמרנו שעדיין כן ניתן לברך עליהם את ברכת שהחייאנו.

אבל אני גם אומר שככה לא בעולמו,

ועשו את העבודה צרה.

מחלוקת.

ספר הרוקח הוא שדן בשאלה שלך.

הם דנים אם יש מחלוקת בהלכה הזו בין התלמוד בברי לבין התלמוד הירושלמי,

האם גם על הגוי מברכים שככה לא בעולמו או לא.

הרי הגמרא אומרת, מעשה ידיי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?

אתה רואה שהקדוש ברוך הוא מסתכל על הגויים האלה,

מעשה אדם. נכון שהגויים האלה היו רשעים ירושעים.

לא רק שהעבודה עבודה זרה, עשו הרבה צרות לעם ישראל, אפילו הכי הפסוק קורא להם,

לא קרא זה אל זה כל הלילה, מה זה זה אל זה? ביקשו מלאכי השרת לומר שירה, ואקרא זה לזה ואמר,

אמר להם הקדוש ברוך הוא, מעשה ידיי טובעים בים.

אתה רואה שם את ההבדל שסוף-סוף בצלם אלוקים עשה את האדם. ולכן, גם שם יש מחלוקת. מרן פסק שגם על גוי,

גוי יפה, מרן אמר בסעיף י' שמברך עליו את הדרכה שככה לא בעולמו. זו דעת מרן.

יש את המחלוקת, כמו שאמרנו,

אבל עקרונית אתה לא יכול להעביר ראייה מהגוי לענייננו. שם מותר לגוי להתחתן עם הגויה ולהביא גוי,

אבל הממזר הוא יותר גרוע.

יצירתו בעבירה. אשת אישה זו בגדה בבעלה, הלכה ועשתה מה שעשתה, ולכן כאן הדבר עוד יותר מסובך,

ולכן אמרנו שיגדיל את ההקדמה ויברך דוד.

זו העצה הייעוצה מלכתחילה.

מנדרינה ואשקולית.

אמרנו שעל כל אחד יברך. מתי על כל אחד יברך?

כשאתה מביא הלילה את האשקולית,

אחרי יומיים את הקלמנטינה, וכן הלאה.

אבל אם מונחים לפניך על השולחן חמישה פירות חדשים,

נמצא כאן עכשיו סברס, דובדבן, אנה,

אנה זה התפוח הארץ הארוך הזה, כולם פירות חדשים.

אני לא מדבר רק שלושה פעמים,

אלא כמו שעכשיו דירכתי על הכוס תה הראשון, שהכול.

זה פתר גם את הכוס תה השני,

כך גם לגבי הפירות, אותו דבר ברכת שהחיינו.

שהחיינו אחת פתרה את כל השלושה.

אבל אם האדם הזה אומר, לא, אני רוצה לזכות בכל פרי שהחיינו לבד, אני רוצה על כל אחד,

אז פשוט לא יודע, שיביא הלילה רק את הסברס,

מחר בלילה יביא רק את הדובדבנים,

מחרתיים רק את האנה. כל יום יביא דבר אחר, ויברך כל פעם דבר אחר.

אבל בבת אחת, כולם על השולחן,

והוא אומר לכם, אני רוצה לברך על כל אחד. זה כמו שאתה חוזר, תברר, בורא פרי העץ על כל דבר.

אמרנו את זה בשל מרשכה רבי ז' במשפטים אפשריים.

רבים מהאחרונים הלכו בדרך הזאת,

ולכן אסור לנו להרבות בברכות לברך כמה וכמה פעמים את ברכת שהחיינו,

אלא גם בזה צריך להיות זהיר שלא ירבה, לא יגרום ברכה שאינה צריכה.

אולי מברך על פירות העץ מברכים שהחיינו, גם על פירות האדמה.

הרממה לקמאל בסוף סעיף ו' הרממה דן בהלכה הזו, הלשון שלו,

לכן אין מברכים שהחיינו על ירק חדש, שעומד כל השנה בקרקע.

מסביב לדברי הרממה דנו גדולי האחרונים,

בעיקר אחרוני אשכנזים,

ולא כל האשכנזים מברכים על פירות האדמה,

לא כולם מברכים את הברכה שהחיינו,

אבל אנחנו מברכים על כל פירות האדמה שהחיינו,

וכך המסקנה להלכה ולמעשה. עכשיו, השם מצוי.

אתה הולך לשוק, אתה קונה באמיה.

אבאמיה, פרי אדמה, אף אחד לא אומר שעל אבאמיה בורא פרי העץ,

ועל אבאמיה אנחנו מברכים ברכיו שהחיינו. אבאמיה לא נמצא כל השנה כולה,

ולכן נברך עליו. איך מברכים?

אתה מבשל את זה, לוקח בכף, מברך אדמה ושהחיינו.

אבל אם האדם הזה אומר לך, תשמע,

אני לא אוכל את הבאמיה לבד, אני אוכל את זה עם לחם, אני רעב.

אז אם כך,

אם הוא רעב ואוכל לחם, וברך המוציא וברך על העיקר, הוא פוטר את התפילה.

על אבאמיה לא יברך את ברכת אדמה,

אבל רק אדמה זה פוטר.

שהחיינו עדיין במקומו עומד, ושהחיינו כן יכול לברך. ולכן, אחרי שאכל חתיכת לחם,

עכשיו הוא רוצה לקחת מהבאמיה,

יברך רק ברכה אחת,

יאמר את ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה,

ולאחר מכן יוכל לטעום מהבאמיה. אנחנו נוהגים לברך על הדבר הזה.

כך הוא עדין גם לגבי חצילים.

החצילים נמצאים כמעט כל השנה כולה,

אבל יש שבועיים שמגיע החציל הטוב,

זה נקרא בשפה של הירקנים ולאדי,

חציל שהוא משובח וטוב,

הוא לא מצוי כל השנה כולה, רק שבועיים, שבועיים-שלושה, וזה נעלם.

על החצילים האלה,

שהם ניכרים בטעמם ובחידושם, יברך עליהם שיחיין.

שוב, אני לא אכל את החצילים ואת הפדינג'אן לבד, אני אוכל אותם עם לחם.

אפילו אחי.

אכלת את הלחם, תבלע,

אחרי זה אתה לא צריך לברך אדמה על החצילים,

אלא תיקח את החציל ותברך עליו,

שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה, אבל רק על זה שייך לברך.

סתם חצילים נמצאים כל השנה כולה.

כל השנה יש מהחממות,

ולכן חצילים רגילים, אין עליהם ברכה שהחיינו.

רק הבלאדי הזה,

רק עליו שייך לברך את הדרכה האמורה,

כך גם לגבי הדברים האחרים,

גם בהם שייך את הדבר הזה. הגמרא, כשדיברה בעירובין מ',

הגמרא דיברה על הדלעת.

שוב, גם את הדלעת, אוכלים את זה עם לחם.

שוב, גם שם יהיה אותו דבר, אותו כלל ואותו דין.

כך גם לגבי הלפת.

גם הלפת לא נמצא כל השנה כולה, וגם עליו צריך לברך שהחיינו. כך גם על העגבנייה.

גם העגבנייה לא נמצאת כל השנה, ומברכים עליה ברכת שהחיינו.

ואם אתה אוכל את העגבנייה הזו עם לחם,

בורא פרי אדומה. לא צריך לברך, יישאר רק ברכת שהחיינו.

והשאלה היא,

על המלפפון אמרנו שאין ברכת שהחיינו. למה?

המלפפון קיים כל השנה כולה.

תמיד יש לך מלפפון ואין צורך לבאר שהחיינו, כי הוא לא ניכר טעמו בחידושו.

גם עגבנייה היום יש כל השנה כולה.

אנחנו קונים גם בחודש שבט אדר, יש עגבניות מהחממה.

מדוע ולמה אנחנו אומרים שיברך ברכת שהחיינו על העגבנייה?

הסיבה היא פשוטה.

כשמגיע סוף אדר, מגיעה העגבנייה הטובה,

איך קוראים לזהר ירקנים? בא נביא.

על הדבר הזה אתה יכול לברך שהחיינו כיהיו טעים הרבה יותר.

תיקח שתי עגבניות, אחת מהחממה ואת העגבנייה השנייה.

תיתן את זה לאדם שבחדר חשוך. אל תגיד לו כלום, תגיד לו תטעם,

ומיהיה והוא יגיד לך, זו העגבנייה, זה הטעם הטוב.

הרבה יותר טעים, הרבה יותר עסיסי.

כיוון שהוא ניקח בטעמו, בחידושו,

ולכן גם על העגבנייה צריך לברך את ברכת שהחיינו, כך גם על הכרובית.

הכרובית נקראת בערבית זהרה, כמו פרח.

גם זה לא נמצא כל השנה, וגם עליו צריך לברך שהחיינו, אבל צריך להיזהר בו מאוד.

לא רק אנחנו אוהבים מאוד את הכרובית,

גם התולעים אוהבים מאוד את הכרובית.

ולכן,

רק אם יש גוש-קטיף,

יקנה משם ויבדוק את זה היטב אחרי שבדק,

מבשל את זה, מטגן את זה, כל אחד יעשה מה שרוצה,

ואז גם על הכרובית ניתן וצריך לברך על זה ברכת שהחיינו. שוב, אם הוא אוכל את זה עם לחם,

אין על זה ברכת אדמה,

אלא רק ברכת שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה.

החומוס קיים כל השנה כולה,

ולכן על החומוס לא מברכים ברכת שהחיינו,

אבל יש חומוס שמברכים עליו ברכת שהחיינו.

לפני חודש,

מי שהיה במחנה יהודה,

נקחו שם חומוס ירוק,

בערבית קוראים לזה חמנה מלאנה.

אתה לוקח את השרביטין האלה,

נועך אותם בשני הידיים,

ויורדים לך גרגירי החומוס הירוק, וזה טעים מאוד.

יברך על זה בשם מלכות שהחיינו.

כאן זה ניכר טעמו וחידושו.

זה לא החומוס הרגיל שאתה אוכל בפיצוחים אלא זה בכלל טעם אחר,

ולכן גם על זה צריך לברך עליו את ברכת שהחיינו, וכך גם לגבי האננס.

אותם הפירות המסוכרים או אותם הפירות המיובשים, כולם על כולם אין ברכת שהחיינו,

הם נמצאים כל השנה כולה.

אבל כשאתה לוקח אננס, אתה כותף את פרי האננס מהעץ,

הוא לא נמצא כל השנה ויש עליו ברכת שהחיינו,

כך גם לגבי הפרי שנקרא אפרסמון.

גם האפרוסמון לא נמצא כל השנה כולה, כך גם האבוקדו,

גם הוא לא נמצא כל השנה כולה,

ולכן לברך עליו את ברכת שהחיינו, כך גם לגבי הגויאבה.

שוב, גם לגבי הגויאבה,

לא רק אנחנו אוהבים מאוד את הגויאבה, גם התולעים,

הוא נגוע מאוד ולכן צריך להיזהר בו מאוד.

אני אוהב מאוד גם את הגויאבה, גם את התהילה,

אבל אני יודע שיש בהם תולעים.

אין חובה לאכול כמה קילו כדי שהברכה שהחיינו תחול.

גם בחמישה גרם שאתה אוכל זה מספיק.

אני חותך חתיכה מהגוערה ובודק את זה, חתיכה קטנה.

בודק בסבלנות דקה אחת או שתיים,

ראיתי שאין שם התוליים,

מברך העץ ושהחיינו זו, בזה קיימתי את המצווה.

התאנה ליד העוקץ, שם יש הרבה תוליים.

צריך עוד יותר להיזהר שם.

אני חותך מהצד השני חתיכה מהתאנה, חתיכה קטנה, ארבעה-חמישה גרם.

אני בודק את זה. יש לי זמן, יש לי סבלנות, אני בודק את זה.

אם זה טוב, נקי, אין בו חשש שתוליים.

גם התאנה ניכרת, עכשיו היא מגיעה, זה הזמן שלה, ניכרת בטעמה ובחידושה.

וגם על התאנה, חנתה פגח, גם עליה ניתן וצריך לדבר שהחיינו, וכן כל כיוצא בזה. רבי חננבל, בבקשה,

אדוני היושב-ראש,