ברכת האילנות וברכת החמה; זמנן, דינן וחיובן לנשים, זריזות, ספק ברכות ושיטת הקבלה, עיונים מקיפים

 

- - - לא מוגה! - - - 

הפרי, לפני הפרי,

קודם כל, ויוצא פרח,

ויצא ציץ,

ורק בסוף ויגמור לשכנים.

כשאדם רואה אל הנדם מלבלווה, צריך לברך ברכה בשם ומלכות,

לשבח את בורא העולם.

פעם אחת בשנה אנחנו מברכים את הברכה הזו, מלך העולם,

שלא חיסר בעולמו כלום, ברא בו בריות טובות, איננו טובות, נענות בהן בני אדם.

אלה דברי הגמרא, ככה העתיקו להלכה כל הפוסקים,

ומרן בשולחן ערוך סימן רכו.

וכך, בעזרת השם,

נזכה ונחיה ונעשה מחר בבוקר.

לכן תחילה אדם צריך להיות זריז,

זריז ונזכר,

שיקום מוקדם, יתפלל בנץ החמה,

גומרים את התפילה בשבע, שבע וחמישה,

מיד אחרי זה ילכו יחד הציבור למקום שיש שם אילנות,

שתי אילנות

שמגדלים פירות.

הלשון של הגמרא, אילנה דמלבלבה, מיעוט רבים שניים,

ויברכו מיד בבוקר.

בדאבה, עד לא בירכו בבוקר, יכולים לברך אחר כך.

אבל מלכתחילה אדם צריך להיות זריז.

מהגמרא במסכת ראש השנה ל״ב למדנו

שאם יש לאדם שני דרכים,

או להיות זריז, לעשות את המצווה מיד,

אבל לא יהיה לו הרבה אנשים יחד עמו.

זה לא יהיה ברוב העם.

או שיחכה,

יהיה אחרת המצווה, כדי שהמצווה תהיה ברוב העם הדרת מלך.

מה יותר טוב?

מה יותר חשוב?

מהגמרא מוכרח,

זרזים הקדימים למצוות יותר חשוב.

ולכן, גם לגבי ברכת האילנות.

אפילו אם הוא אומר, תראה,

הציבור שלנו, לא כולם באים בראש חודש. ביום שבת יש יותר אנשים,

או בחול המועד באים פי שניים.

תוותר על העדיפות של ברוב עם,

ותהיה זריז ונשכר. כבר מחר בבוקר צריך לברך מיד את ברכת האילנות.

דיברנו בנושא הזה בהרחבה כשלמדנו יורה דעה סימן ר״ס.

שם למדנו שיש לאדם בן ברית מילה,

צריך כבר בבוקר השכם

לבוא ולעשות

גם שם נאמר הכלל, ואשכם אברהם בבוקר.

ואם האדם הזה רוצה לעכב את המצווה

כדי שאחר הצהריים יהיו יותר אנשים, גם זה לא כדאי.

אלא תאמר לו,

זריזים הקדימים למצוות.

שיתפללו עם הנץ החמה.

מיד אחרי הנץ החמה יבוא אליהו הנביא יחד עם המוהל ויעשו את המצווה כהלכתה.

גם שם זה יותר מהודר ויותר טוב.

אדם שלא יכל משום מה לא בירך ברכת האילנות בבוקר ראש חודש,

אלא התאחר.

בא ביום כט בניסן ושואל אותנו,

האם אני יכול לברך את ברכת האילנות?

האורה תגיד כן?

כתוב בגמרא ימי ניסן,

וגם כט גם זה ימי ניסן.

אבל יש כאן בעיה עם אותו האדם,

ראה אילנות אילנד מלבלבי.

ראה ולא ברך.

ואחר כך ביום כט הוא רוצה לבוא לברך.

השאלה אם רשאי או לא.

לפי דעת מהרם,

הסמק ורבנו מנוח

לא יכול לברך אחר כך,

וכך מצטט להלכה

המגן אברהם.

הכנסת הגדולה אומרת זה גם בדעת מרן השולחן ערוך.

הטעם שלהם הוא

אדם שאכל פרי חדש.

שלושה ארבעה פעמים הוא אכל, ולא בירך שהחיינו.

כעת בפעם החמישית

מביאים לו את האבטיח, והוא נזכר.

זה חדש, צריך לברך שהחיינו.

האם יעלה על הדעת שיברך שהחיינו?

הרי השמחה פגה.

כבר לא שייך להגיד את שהחיינו.

אז מזה הם למדו גם לעניין ברכת האילנות.

פעם הראשונה אתה רואה אילנה דמלבלבי, אתה יכול לברך.

אבל אם הוא ראה כמה וכמה פעמים את הפרדיסים האלה, ולא בירך.

מתי הוא בא לברך?

בכט? זה מאוחר.

זו הטענה של המערב.

כנגד זה, העגור והמהריל חולקים.

לפי דעת המעריל,

גם על האבטיח יברך שהחיינו.

היא גופה, אתה מביא ראיה משם, גם שם,

גם על זה הוא אומר שאפשר לברך,

כיוון שהחיינו היא ברכת השבח.

לעולם אפשר לשבח את בורא העולם, אם לא אמר,

אם לא בירך בפעם הראשונה,

גם באכילה החמישית יכול לברך.

אבל הבעיה היא,

יש לנו מחלוקת

בנושא ברכות,

ותמיד הכלל בענייני ברכות ספק ברכות להקל.

אלא מאי?

יש מאחרוני דורנו שאמרו,

בספר ישמח לב של הגאון הרב גגין אומר,

יש מנהג.

למרות שראה את אותם הפרחים, אילנה דמלבלבי ולא ברך,

יכול לברך אחר כך, אפילו ביום כט בניסן,

עדיין אפשר לסמוך על דברי המהריל והעגור,

כיוון שיש מנהג, במקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל.

אבל גם זה עדיין היתר חלש מאוד.

ולמה?

יש לנו כלל

שאמרו אותו,

החקרי לב

והגאון הרבה חיים פנצ'י בספרו, שמיכה לחיים.

הם אומרים,

הכוח של המנהג שהנהיגו גדולי עולם,

הראשונים,

ראשונים כמלאכים,

יש לזה כוח ועוצמה.

אבל מנהגים מאוחרים שאנחנו מנהיגים,

מי זה אנחנו?

החקרי לב היה לפני כ-200 שנה.

מ-200 שנה והלאה,

אין עוצמה, אין כוח לאותם המנהגים.

הוא מסביר ואומר,

הראשונים כמלאכים, אתה מביא להם שאלה,

היו יורדים לעומקה של הלכה,

מחליטים מכוח ודאי.

אנחנו,

הפסקנים האחרונים,

הולכים תמיד לפי הרוב.

או ספק דאורייתא לחומרא, ספק דרבנן לכולם.

לא אומרים דברים מכוח ודאי.

מה שהם מנהיגים, המנהג הוא לא מכוח ודאי במאה אחוז.

ולכן הכוח של המנהג הוא חלש.

אם אלא עוד הפעם חזרנו לכלל ספק ברכות להקל.

ולכן,

טוב יעשה כל אדם,

איך אנחנו אומרים תמיד, כביש עוקף מחלוקת,

שישתדל לא להגיע למחלוקת הזו,

ולכן ישתדל לקום מחר בבוקר השכם, מיד אחרי התפילה,

ללכת ולברך מיד את ברכת האילנות, זה מה שרצוי לעשות.

יש מחמירים, נוסעים מחוץ לעיר.

הם מפרשים את המילים שנאמרו בברכות מ״ג,

מה זה הימן דנפיק?

נפיק, הכוונה, יוצא מחוץ לעיר.

מי שרוצה לעשות טיול,

אני לא מתנגד, למה לא יעשה טיול שנתי,

ילך לברך ברכת האילנות. אבל הלשון של הגמרא, נפיק הכוונה,

יוצא מהבית שלו לגינה, גם זה נקרא נפיק.

ולכן אין חובה לצאת דווקא מחוץ לעיר,

אלא גם בגינה, גם במקומות כאלה שהעצים הם בתוך העיר.

אפשר לברך עליהם את ברכת האילנות,

ואין ממה לחשוש.

יש מקומות שלא נהגו לברך, אבל כמו שאמרנו,

אנחנו נוהגים לברך את הברכות האלה בשום מלכות,

ולא חוששים לאותה השיטה.

הם אומרים כל זה על פי דברי הראב״ד, אבל גם הראב״ד עצמו,

הוא לא אומר חלילה שיש הווה אמנה לברכה לבטלה,

גם הוא מסיים,

מי שירצה לברך, בוודאי יש לו על מה לסמוך.

ולכן המנהג פשוט של עם ישראל,

ספרדים, אשכנזים, תימנים,

כולנו מברכים את ברכת האילנות ממחר בבוקר והלאה.

ספר ציצי אליעזר כותב,

אם האדם הזה ירצה הלילה לברך,

לא רואים, אי אפשר לברך.

אבל אם יש לו פרוג'קטור,

וזה מאיר את הפרדס,

הוא רואה, הנה נדם מלבלבה. הוא רואה את זה כל כך יפה,

אין בעיה,

לפי דעת הרב אפשר לכתחילה לברך גם בלילה.

אבל בדרך כלל אין לנו פרוג'קטורים,

ולכן רוב האנשים הולכים מחר אחרי התפילה,

ובעזרת השם מברכים, נברך

את ברכת האילנות.

ברכת האילנות צריכה להיאמר על עצי פרי ולא על עצי סרק.

גם אם יש שם פרחים יפים,

עץ יסמין או דבר אחר,

אבל זה לא אוכל,

אלא אך ורק על עצי פרי.

האחרונים נחלקו,

מה יהיה הדין אם העץ הזה הוא מורכב?

מין על שאינו מינו.

האם אפשר לברך או לא?

זו המסקנה,

מלכתחילה אל תברך.

מי שדן בזה בנושא אחר בברכת שיחיינו היה הלכות קטנות,

ראשי תיבות הלקט.

הוא אומר,

אם יש לך פרי מעץ שהוא ממזר, כלאיים,

מין בשאינו מינו,

אל תברך על אותו הפרי ברכת שהחיינו.

יצירתו של הפרי הזה נגד רצונו של בורא עולם, נגד רצון הבורא יתברך,

ולכן אי אפשר לברך עליו שהחיינו.

העתיקו אותו רבים מגדולי הפוסקים,

פתח הדווי, רב פעלים ועוד,

ומזה למדו גם לענייננו, גם לגבי ברכת האילנות,

איך טובו לשבח את בורא עולם שלא חיסר בעולמו כלום,

וברא בו בריות טובות ואילנות טובות.

זה אילנות טובות?

הרי זה נגד מה שאמרה התורה בחומש ויקרא פרשת קדושים.

את חוקותיי תשמרו,

שדך לא תזרע כלאיים,

בהמתך לא תרביע כלאיים. התורה אסרה לנו את הדברים האלה.

הקדוש ברוך הוא רוצה שנשמר את שמורת הטבע שבו העולם נברא,

שכך יישאר.

אז אם אותו אדם הלך וקלקל,

איך אפשר לברך את ברכת האילנות על אותם העצים?

זו הטענה של אותם הפוסקים.

לא רק בזה, גם בדוגמאות אחרות הם אומרים את זה.

הגמרא אומרת לנו כלל,

אדם שרואה גבר יפה,

אומרים לך, זה הגבר הכי יפה בעולם.

איך קוראים לזה היום? מסתבל.

צריך לברך על הברכה בשם המלכות,

שככה לו בעולמו,

או באימה.

יש לך סוס,

ובחרו את הסוס הזה, זה מלך היופי. הוא הסוס הכי יפה.

אתה רואה אותו, אתה מעורך ברכה בשם המלכות, שככה לא בעולמו.

גם שם דנו הפוסקים.

ומה יהיה אם הגבר היפה הזה הוא ממזר

יצירתו בעבירה נגד רצון הבורא?

או,

היה התחרות מי הפרדה הכי יפה בעולם,

ונבחרה הפרדה הזו, היא מלכת היופי.

מסתבל.

אבל,

מה זה פרדה?

זה גם כלאיים.

האבא שלה סוס, אמא שלה אתון,

ויצא העגל הזה, הממזרתה הזו.

יצירתה נגד רצונו בורא יתברך. הקדוש ברוך הוא אומר לנו, באמתך לא תרביע כלאיים.

ולכן גם שם,

לפי הלכות קטנות וסיעתו,

אין לברך עליהם.

אלא במקום הברכה שככה לו בעולמו,

תאמר פסוק,

מה רבו מעשיך השם שהסוס הזה יפה מאוד או שהממזר הזה יפה מאוד, תגיד מה רבו.

אבל להגיד ברכה בשם ומלכות, יש לנו בעיה,

מחלוקת.

אמנם היעבץ, יש חולקים על כל המהלך הזה,

והרבה מהאחרונים הלכו בשיטת היעבץ שאפשר לברך.

כמו שאתה מברך על הפרי המורכב בורא פרי הארץ,

אפשר גם לומר שהחיינו.

אבל אנחנו חוששים מאוד בענייני ברכות,

גם בנושא ברכת האילנות ולכתחילה,

לא כדאי לברך על אותו הפרי המורכב,

גם בזה נאמר שב ואל תעשה.

הרוקח הוסיף ואמר שגם על גוי לא מברכים שככה לו בעולמו.

הוא אומר, על יהודי אתה יכול לברך,

זה רצונו של הקדוש ברוך הוא שיהיה עוד יהודי ועוד יהודי,

עוד חייל בצבא השם. על הגוי לא,

אלא על הגוי אפילו אם הוא יפה מאוד, תגיד מה רבו מעשיך השם.

אבל רוב הפוסקים לא הלכו כך.

ומרן בסימן ריש קפה לא הלך בשיטת הרוקח.

אבל גם אם נאמר שעל הגוי אפשר לברך,

יצירתו של הגוי היא לא בעבירה.

מותר למוחמד להתחתן מפטמה,

אין שום איסור.

אין כאן מעשה עבירה.

מה שאין כן לגבי ממזר.

ממזר, אשת איש שבגדה ויצא העגל הזה הממזר,

כאן יצירתו נגד רצון הבורא יתברך,

כאן הדבר יותר חמור,

ולכן כמו שבכל מקום אנחנו אומרים ספק ברכות להקל הוא עדין גם פה.

אם האדם הזה אומר לך, תשמע, אצלנו אין אילנות רגילים. הכול מורכב.

מה יעשה?

יש לנו העצה פתרון קל כדי שלא יסתבך בספק איסור לא תישא את שם השם אלוהיך לשווא.

העצה היא כך.

יאמר

ויברך דוד את אדוני לעיני כל הקהל ויאמר דוד

ברוך אתה אדוני אלוהי ישראל אבינו מעולם ועד עונה מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות לענות בהם בני אדם.

כשהוא אומר את הפסוק ויברך דוד מצד אחד יש כאן ברכה,

יש כאן שם ומלכות,

אז הוא אמר הכל בסדר.

מצד שני אם אולי היה חייב

אין כאן איסור חלילה לא תישא את שם השם אלוהיך לשווא.

הרי זה פסוק בדברי הימים.

ולכן אומר פרי תבואה

אפשר מספק לומר את הפסוק הזה.

זהו כביש עוקף מחלוקת גם פה וגם בדוגמה הקודמת לגבי אדם שראה

את אילנדם מלבלב ולא ברך,

הוא בא לשאול אותנו ביום כט בניסן,

תענה לו אתה יכול לברך אבל תקדים קודם כל ויברך דוד,

אפשר לנהוג ולעשות כן.

אולי אם יהיה שם איזה עני,

נשמע אותו אומר ויברך דוד,

אולי יבוא לבקש ממנו אחר כך צדקה,

טוב שייתן לו.

המצווה הזו של ברכת האילנות כמו שאמרנו באה פעם בשנה אבל אין על זה ברכת שהחיינו.

גם ברכת החמה שיהיה לנו בעוד שבועיים, יום רביעי,

י'ד' בניסן, גם על זה לא שייך לברך שהחיינו וקיימנו.

על הברכות האלה, ברכות השבח,

לא תקנו חכמים לומר גם שהחיינו.

מי שרוצה להחמיר, למה לא? שייקח בגד חדש או פרי חדש,

יברך עליהם שהחיינו, אין בעיה.

אבל מצד הדין אין צורך לברך.

אתה מסתכל על השמש בברכת החמה,

אתה רואה דבר משונה באותו יום? לא.

שמש היא רגילה,

שום דבר משונה לא רואים באותו יום,

אלא השמש נמצאת בתחנה,

באותו מקום שהקדוש ברוך הוא ברא אותה,

נמצאת השמש, הירח וכל הכוכבים באותו מקום המדויק.

אבל לא רואים כאן דבר מיוחד, דבר משונה,

ולכן לא שייך לברך על זה ברכת שהחיינו.

יש מחלוקת, אבל שוב, גם בזה הכלל הוא תמיד בידינו.

ספק ברכות להקל, מן הראוי שלא יברך.

יש כאלה

שלפחות החזן מברך על פרי חדש שהחיינו,

ומכוון לפתור את כל הקהל.

הנה חלמה, אם הוא יכול להביא אבטיח או דבר אחר,

יש לנו כעת כמה וכמה פירות חדשים.

יביא פרא או ירק חדש, אברך עליו שהחיינו,

ויכוון לפתור את כולם כדי שנצא ידי חובה, ליבה דכול עלמא.

המחמיר בדברים האלה,

תמיד המחמיר תבוא עליו ברכה,

כדי לסמל את השמחה שבאמת כולנו שמחים,

פעם בשנה זוכים לדבר הזה,

כדאי.

אבל אם אין לו פרי חדש ולא בגד חדש,

בשום אופן אל תתיר לו לברך את ברכת שהחיינו אינו רשאי לנהוג ולעשות כן.

אדם שרוצה לברך את ברכת האילנות בחודש אדר,

או לא הספיק לברך בחודש ניסן,

הוא יוצא בחודש אייר.

האם יכול לברך או לא?

דנו בזה גדולי הפוסקים,

ורוב ככל הפוסקים אומרים שאפשר.

נכון שהמילים שנאמרו בגמרא, האדם שיוצא בימי ניסן,

הגמרא דיברה בהווה, דיבר הכתוב בהווה.

בדרך כלל בימי ניסן יש את הפריחה,

ולכן הגמרא אמרה את המילים ניסן.

אבל ניסן לאו דווקא,

אלא גם אם אתה רואה את הפריחה בחודש אדר,

או גם בחודש אייר אתה רואה עדיין עצים שיש בהם את הפריחה,

ועדיין אין שם פרי,

לפי דעתם אפשר.

אבל הגאון חידה והבן אישחי לא מפרשים כך,

אלא הם אומרים,

ניסן דווקא.

וכך אמרו הרבה מגדולי המקובלים, שניסן דווקא.

ולכן אנחנו הספרדים צמודים לדברי המקובלים.

לא בירכנו בימים שעברו, כולנו מחכים למחר.

מחר ראש חודש ניסן, בעזרת השם,

נזכה ונחיה ונברך מחר,

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות בלכתחילה.

חלק מאחינו האשכנזים הליטאים,

הם לא הולכים לפי הקבלה תמיד.

אצלם לימוד הקבלה,

חלק מהם לומדים את זה להלכה ולא למעשה, זה בתיאוריה.

והרבה מהם כבר בירכו, לפני שבוע-שבועיים הם כבר בירכו ברכת האילונות.

אז אם היה איזה מישהו שטעה ובירך איתם,

הוא שואל אותך אם מחר אני אברך עוד פעם?

תגיד לו לא.

הכלל בידינו, ספק ורצות להקל.

הרי רוב הפוסקים אומרים ניסן לאו דווקא,

אז איך הוא יחזור לברך?

אלא מה, הוא רוצה לצאת לדי חובת הגאון חידה והבן איש חי,

שאמרו דווקא ניסן?

אז יש לו עצה פשוטה מאוד,

יאמר לחזן, תברך את הברכה שלא חיסר בעלמו כלום,

ותפטור אותי, תוציא אותי ידי חובה.

זה יעשה כדי לצאת לדי חובת המקובלים.

לפי הקבלה,

יש מעלה גדולה לברך את ברכת האילנות.

זה מתקן את הנשמות שמגולגלים באותם העצים.

הרי הזוהר הקדוש בחומש דברים, פרשת כי תצא,

על הפסוק והיה בכל אשר תלד,

שם כותב לנו הזוהר את כל הנושא של גלגולי נשמות,

שנשמה אחת יכולה לבוא כמה פעמים לעולם הזה,

ולא רק בעולם החי,

על ידי גלגול באדם ובבהמה,

אלא גם בצומח.

אז הרבה פעמים אנחנו מתקנים את הפירות האלה שיש בהם את הגלגולי נשמות,

על ידי שאתה מברך בכוונה טובה,

בורא פרי העץ, בורא פרי האדמה, בורא נפשות וכיוצא בזה.

לא רק ברכת הנהנין,

אלא לפי דברי המקובלים,

גם ברכת האילנות היא מתקנת מאוד,

ולכן כל אדם משתדל להיות זריז ונשכר,

ייקח את הסידור, יש שם גם את הקטע,

ריבון העולמים, שאמרו המקובלים לומר,

כדאי שיאמר את כל זה,

כדי שהכל יהיה מתוקן ומושלם.

כדי להמחיש את הדברים,

יש סיפור מפורסם מלפני 200 שנה.

הגאון רבי יעקב ניניו, היה הרב של טבריה,

היה גדול, עצום ורב גם בקבלה.

יש לו ספר אמת ליעקב.

אחרי שגמרו את התפילה בראש חודש ניסן,

יצא יחד עם המקובלים האחרים לברך ברכת האילנות.

היה שם פרדס של איזה גוי.

הגוי ידע שאלה האנשים צדיקים והחסידים,

קיבל את כולם בספר פנים יפות,

בבקשה, תפאדלו.

נכנסו כולם, בירכו ברכת האילנות.

אחר כך גמרו, הלכו לדרכם.

שנה הבאה, שנה שאחריה,

עוד הפעם באו לאותו הפורדס.

עמד אותו הגוי שם עם מקל,

אמר להם שאף אחד לא ייכנס כאן.

מי שייכנס אני אתן לו מכות, הרים את המקל.

טוב, הם הלכו, חיפשו מקום אחר.

אחד מהם הכיר את הגוי, אמר לו, מה קרה לך?

שנה שעברה כיבדת את החכמים, אמרת לנו תפאדלו,

מה קרה השנה הזו? למה אתה מגרש אותנו?

אז הוא אומר, אני אגיד לך את האמת,

מה היה?

אחרי שהרבנים האלה הלכו,

כל העצים שלי, כולם התייבשו, הלכו לאיבוד.

אני נטעתי את הכל עכשיו מחדש.

מה אתה רוצה, כל שנה אני אעשה מחדש נטיעות?

אלה הדברים שלו.

הוא צדק. מה שהוא אמר,

זה לא היה דמיון, זה היה אמת.

שאתה מתקן את האדם,

סיים את התפקיד, הולך לעולמו.

גם אצל העצים האלה,

עשו אותם המקובלים את הברכה,

לא כמו שאנחנו מברכים שלה בלה,

אלא הם עשו את זה על פי הכוונות,

ולכן הכל היה מושלם.

העצים האלה גמרו את התיקון שלהם, לכן התייבשו.

טוב,

זה באנשים גדולים, ענקים בתורה, ענקים בקבלה.

אנחנו אומרים מה שאנחנו יכולים, רחמנא ליבה באם,

אבל כמו שאמרנו, אדם משתדל להיות זריז ולא לאחר את הברכה הזו,

כדי שלא ייכנס לספקות, למחלוקות שאמרנו.

המחלוקת הזו,

אם ימי ניסן דווקא,

או לאו דווקא וגם באדר אפשר,

המחלוקת הזו מסתעפת לעוד נושא.

אם באה אליך אישה ושואלת,

אני רוצה מחר בבוקר לקחת את הסידור ולברך שלא חיסר בעולמו כלום,

וברא בו האם אני יכולה או לא.

גם זה שנוי במחלוקת.

האם נאמר שהברכה הזו היא מצווה שהזמן גרמה,

לפי החידה והבן איש חי,

רק בניסן.

אז אם זו מצווה שהזמן גרמה, נשים פטורות,

ממילא גם לא יכולה לברך.

הרי לפי הרמב״ם ומרן השולחן ערוך בסימן תקפט שאיו,

אסור לנשים לברך וציוונו לשמוע קול שופר.

מי ציווה אותה?

לשקר זה ברכה לבטלה.

אז גם פה אולי נאמר כך.

אבל הרבה מגדולי הפוסקים

התירו לכתחילה גם לנשים לברך את ברכת האילנות.

כך כותב האדרת.

האדרת ראשי תבואת רבנו אליהו דוד רבינוביץ' תאומים.

הוא היה חמיב של הרב קוק,

היה פה מחכמי ירושלים לפני מאה שנה.

והוא מביא ראיה מדברי עטורי אבן, שאנשים יכולות לברך.

הדוגמה של עטורי אבן,

מצוות עשה דאורייתא של ביקורים.

והמשנה במסכת ביקורים אומרת

שגם אישה שיש לה פרדס,

יש שם ביקורים,

גם האישה יכולה להביא לקיים את המצווה.

שואל עטורי אבן, על מה ולמה?

הרי גם זו מצווה שהזמן גרמה.

הרי המשנה אומרת,

עד חג הסוכות מביא ביקורים וקורא.

אחרי זה מביא ואינו קורא עד ימי החנוכה.

אחרי החנוכה לא מביא ולא קורא.

אז אחרי החנוכה אין את מצוות הביקורים. אז מצווה שהזמן גרמה, נשים פטורות.

למה אתה מחייב את האישה הזו להביא ביקורים?

מתרץ ואומר עטורי אבן.

מצווה שהזמן גרמה, פירוש הדבר.

אני יכול גם כעת לתקוע בשופר.

אבל הקדוש ברוך הוא אומר, באלף בתשרי,

באותו יום הקדוש, לא לפני ולא אחרי.

גם כעת אני יכול לנענע בלולב.

אבל הקדוש ברוך הוא אומר, בטוו תשרי, לא לפני ולא אחרי.

זה נקרא מצווה שהזמן גרמה.

אבל הביקורים לא. הביקורים זה לא הזמן גרמה.

הביקורים זה דבר שהוא תלוי במציאות.

המציאות היא שגוררת אותך על התאריכים האלה.

אחרי ימי החנוכה,

אין על העצים ביכורים.

אין.

אם אין, ולכן גם לא שייך לקיים את המצווה.

לו יצויר שהקדוש ברוך הוא ישנה סדרי מעשה בראשית,

ובחודש טבת או שבט יהיו לך על העצים ביכורים,

אז נביא גם בחודש טבת ושבט.

זה לא שהקדוש ברוך הוא אמר לנו תאריך עד חנוכה ולא יותר,

אלא זה עניין של המציאות.

אם זה עניין של המציאות,

בזה גם הנשים חייבות.

ממשיך ואומר האדרת,

גם פה למה אתה מברך בחודש ניסן על הפריחה שלא חיסר בעולמו כלום?

כי המציאות היא שבימי ניסן יש את הפריחה.

אילו הייתה הפריחה בחודש טבת או בחודש אב,

היינו מברכים אז, בחודש אב.

ולכן גם פה המציאות היא שגוררת אותך לתאריך הזה,

ולא שיש קדושה מיוחדת באותו יום,

ולכן לפי דעתו אם האישה רוצה לברך,

יכולה.

ראיה לדבר מביאים מדברי המאירי בסנהדרין מב.

שם הגמרא אומרת

על החתימה של הברכה

של ברכת הלבנה,

ברוך אתה ה' מחדש חודשים.

הגמרא אומרת, גם נשי דידן מברכה.

אומר המאירי,

אישה או עם הארץ שלא יודעים את כל ברכת הלבנה,

יכולים לברך ולומר ברוך אתה ה' מחדש חודשים.

כך הוא מסביר את אהבה אמנה של הגמרא,

השאלה היא,

איך האישה יכולה לברך?

הרי גם לברכת הלבנה יש תאריך.

עד טז אפשר לברך,

מליל טז והלאה אי אפשר.

אם כן, איך זה שהנשים יכולות לברך?

על מה אומר המאירי?

שוב, התירוץ הוא,

זה לא עניין שיש קדושה מיוחדת בכל חודש עד יום טו,

אלא זו מציאות.

עד טו הלבנה הולכת ומתגברת,

והאור שלה הולך ומתחזק.

אחרי זה הוא הולך ונחלש.

אם היה לי איזה מנואלה, איזה גלגל, יסובב את הירח,

והייתי משנה את זה,

שגם בטז תהיה האורה שלו,

תהיה האור הלבנה כאור החמה, יהיה עדיין הולך ומתגבר,

נוכל לברך גם אחר כך.

אז המציאות גרמה ולא הזמן גרמה,

ולכן המאירי אומר שגם הנשים יכולות לברך,

ושם תלמד גם לברכת האילנות.

המסקנה שם לגבי ברכת הלבנה,

נשים לא מברכות,

ולא בגלל הפשטנים,

הרי אמרנו סברה יפה שכן יכולות לברך,

אבל על פי הקבלה אומר שני לוחות הברית.

האישה חווה אכלה מעץ הדעת ופיתתה גם את האדם הראשון שיאכל.

ולפי דברי המקובלים,

יש קשר בין עוון עץ הדעת למה שקרה ללבנה,

שלחה ומיעטה את עצמה, ולכן שם הנשים נמנעות, לא מברכות בכלל ברכת הלבנה.

אבל כאן לגבי ברכת האילנות,

כאן לא שייך את העניין הזה, את הטעם הזה,

ולכן כאן, אם תרצה האישה, כן יכולה לברך.

מזה נלמד גם לגבי ברכת החמה.

בעוד שבועיים, רביעי בבוקר, אנחנו נברך עושה מעשה בראשית,

פעם אחת לעשרים ושמונה שנים אנחנו מקיימים,

משבחים את בורא עולם.

באה אישה ושואלת, אני רוצה לברך ברכת החמה.

האם אני יכולה?

יש לה היתר?

גם שם כותב בספר נוהג כצאן יוסף.

הרב היה הנכד של רבי יוסף יוספא, הבעל ספר יוסף אומץ.

והרב אומר, כן, האישה יכולה לברך.

תגיד למה? זו מצווה שהזמן גרמה.

האם עכשיו אתה יכול לברך עושה מעשה בראשית?

אתה חייב לחכות עד יום י״ד, עד יום רביעי.

אז למה האישה יכולה לברך?

שוב הוא אומר את הסברה שאמרנו.

זה לא עניין שיש קדושה מיוחדת באותו יום.

הרי פעם הקודמת, לפני עשרים ושמונה שנים,

בירכנו ביום רביעי,

ד' בניסן.

אם ירצה השם, בעוד עשרים ושמונה שנים נזכה ונחיה ונברך,

זה יהיה בכ״ג בניסן.

אתה רואה שזה משתנה.

אין קדושה מיוחדת באותו היום.

אלא מאי?

אותו רגע שהקדוש ברוך הוא ברא את השמש, הירח, הכוכבים,

שם אותם באותו מקום שעכשיו הם נמצאים בו, לכן אנחנו משבחים ואומרים עושה מעשה בראשית.

אז זה לא הזמן גרמה אלא המציאות

של מערכת הגלגלים שנמצאים במקומם,

המציאות היא שגוררת אותנו לאותו יום.

ולכן אם ירצו לברך יכולה לברך,

אין איסור בדבר.

בכל אחד מהדוגמאות שהבאנו,

בכל אחד מהם יש מחלוקת.

על כולם.

ואף על פי כן אנחנו אומרים אם רוצה לברך, יכולה.

מדוע ולמה? תגיד אם יש מחלוקת, ספק ברכות להקל.

התשובה לדבר,

יש לנו כאן בעניין זה ספק ספקה.

שמא, אין המצוות האלה זמן גרמה,

ולכן האישה יכולה לברך.

אפילו אם תאמר כדברי החולקים שהברכה הזו היא מצווה שהזמן גרמה,

אולי ההלכה כדעת רבנותם ושאלות ותשובות מן השמיים,

שהאישה אם רוצה יכולה לברך וציוונו לשמוע קול שופר.

היא לא חייבת,

אבל אם היא רוצה להכניס את עצמה לעול המצווה,

חולה גדול המצווה והעושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה,

וגם מי שאינו מצווה ועושה מקיים קצת מצווה.

אולי הלכה כרבנותם?

אפילו אם תאמר שאין הלכה כרבנותם אלא כדעת הרמב״ם

שאומר שאסור לאישה לברך על מצוות שהזמן גרמה.

וכך פסק לנו מרן בהלכות שופר בסימן תקפט סעיף שזו ברכה לבטלה,

אז אולי גם פה זו ברכה לבטלה,

אבל גם שם הסבירו לנו הראשונים את טעמו של הרמב״ם.

הסמג והרב המגיד אמרו,

איך האישה הזאת תבוא ותאמר

מלך העולם אשר קדישנו במצוותה וציוונו לשמוע קול שופר?

מי ציווה אותה? זה שקר.

ולכן הרמב״ם מונע אותנו מלברך.

לפי זה, פה אצלנו,

לא שייך הדבר הזה.

מה היא אומרת בברכת החמה עושה מעשה בראשית?

מה היא אומרת בברכת האילנות שלא חיסר בעולמו כלום?

אין כאן לשון וציוונו.

אז אולי במקרה זה ייתכן וגם הרמב״ם יודה שאם היא רוצה לברך,

היא יכולה.

ואין כאן חלילה עוון ברכה לבטלה,

זה הספק ספקה שיש לנו.

זאת ועוד.

תראו בספר שדה חמד,

הוא מצטט את דברי עמודי אש ועוד מאחרונים,

שאמרו שעל פי דברי בעל העיטור,

רק בברכת הנהנים יש את הכלל ספק ברכות להקל.

אבל ברכת שבח,

אין את החשש הזה.

אדם תמיד יכול לשבח את בורא עולם.

ככה הם למדו מהגמרא בערובין מ'.

יש חולקים.

אנחנו מצרפים את כל זה כדי להגיע לספק ספקה,

שאם תרצה האישה לברך

את הברכה עושה מעשה בראשית,

יש לה על מה לסמוך,

או אם היא תרצה לברך ברכת האילנות,

אין חשש איסור, כמו שכתבו מעורי אור, נוהק עצון יוסף ושאר האחרונים.

אם היא לא רוצה להיכנס למחלוקת,

יש הצעה פשוטה מאוד.

תאמר לבעלה, תברך בקול רם, תוציא אותי.

או החזן יברך בקול רם, יוציא אותה ידי חובה, זה מצוין.

אבל לפעמים בעלה כבר בירך,

הוא קם בנץ החמה, הוא בא לבית ואומר לה, כבר ברכתי ברכת האילנות.

הייתי בשמעון הצדיק, יש שם הרבה עצים, ברכנו שם.

אז אם כך,

אין לה ברירה, אלא שהיא בעצמה תברך.

אם היא רוצה, היא יכולה לברך,

אבל אם היא שואלת אותנו עצה,

תגיד גם לה את העצה, ויברך דוד. מה שאמרנו קודם,

שתאמר את הפסוק הזה, ואחר כך תאמר את הברכה שלא חיסר בעולמו כלום, או עושה מעשה בראשית,

בזה היא חומקת מסלע המחלוקת,

לא תצטרך את הספק ספקה.

אבל בעיקר הדין על פי הספק ספקה הזה, שאמרנו,

יש לה היתר, אין חשש בדבר.

עוד דוגמה שהפוסקים דנו דבר מעין זה.

בעוד שבועיים, ליל טז בניסן,

נתחיל לברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר,

נקיים מדי לילה מצווה.

הרמב״ם אומר,

האישה לא חייבת,

ממילא אסור לה לברך.

הרמב״ם אומר, כן,

יכולה האישה לקיים מצוות ספירת העומר,

גם הנשים חייבות.

ומערי פרלה ושאר האחרונים שואלים,

איך זה?

איך אתה אומר שזה שייך לנשים?

הרי האישה לא מצווה במצוות שהזמן גרמה.

אתה יכול כעת לברך ספירת העומר?

זה רק בטז בניסן.

מתרץ ואומר מערי פרלה,

בתורה לא כתוב לברך ספירת העומר בטז בניסן.

אלא התורה אמרה,

וספרתם לכם ממחרת השבת מיום אביאכם את עומר התנופה, שמע שבתו תאומות תהיינה.

אילו היה לנו כעת בית המקדש,

אם הקדוש ברוך הוא היה אומר שנקריב היום את קורבן מנחת העומר,

היינו מיד סופרים גם את ספירת העומר.

זה צמוד למציאות של קורבן מנחת העומר,

ולאו דווקא לתאריך.

ולכן,

אם זה לא צמוד דווקא לתאריך,

ממילא לפי הרמב״ן יכולה גם האישה לברך ולספור.

ולכן,

מאותה הסברה לומדו הפוסקים סייעתה גם לדברנו בנושא של ברכת האילנות.

אבל החולקים לא מקבלים את זה.

החולקים אומרים,

עד שאתה מביא לי ראייה מהרמב״ם,

תביא ראייה מהרמב״ם. הרמב״ם אומר שלא מברכים.

זאת ועוד.

למה האישה לא יכולה לברך להתעטף בציצית?

גם שמה תגיד.

למה לא מברכים? למה אין את המצווה בלילה? בגלל שחושך.

אז המציאות גרמה, ולא הזמן גרמה.

אז למה אסור לאישה לברך להתעטף בציצית?

אלא ודאי שאין הבדל.

אלה הם הוויכוחים בין גדולי הפוסקים,

ולכן אמרנו גם את העצות איך האישה תוכל להסתדר בצורה שלא תסתבך בספק, בחשש כל דהוא של ספק ברכה.

ברכת האילנות.

אנחנו יכולים ממחר והלאה.

יש לנו חודש שלם, עליבא דקולה עלמא,

שיכולים בכל ימי חודש ניסן,

אבל אמרנו שהאדם משתדל להיות זריז ונשכר.

ברכת החמה, סך הכל יום אחד בלבד,

ערב פסח י״ד בניסן.

וגם אותו היום, לא כולו,

אלא רק חלק מהיום אפשר לברך את ברכת החמה.

עד מתי?

לפי דעת היעבץ הגאון חידה ועוד,

יכולים לברך את ברכת החמה עד הצהריים, עד חצות.

אבל המפרש על הרמב״ם, רבנו עובדיה,

ורוב האחרונים הלכו, כדעת המגן אברהם,

שעד שלוש שעות אפשר לברך את ברכת החמה, ולא יותר.

ולמה?

אחרי שלוש שעות כפר השמש זזה,

כבר לא נמצאת בתחנה שבו היה מעשה הבריאה.

כפר השמש זזה,

אז על מה אתה מברך עושה מעשה בראשית?

זה מאוחר מאוד.

ולכן גם בברכת החמה אדם צריך להיות זריז ונשכר,

יקום מוקדם ויברך את ברכת החמה בעתו בזמנו,

ולא יאחר בשום אופן.

מחלוקת נוספת.

אתה אומר לי שלוש שעות.

איך מונים את השלוש שעות האלה?

מעמוד השחר או מהנץ?

אם האדם הזה קם מאוחר והוא שואל אותך בשעה תשע,

האם שעה תשע אני יכול לברך את ברכת החמה?

אם נלך לפי המגן אברהם,

הוא מפרש את דברי תרומת הדשן,

שמונים את זה מעמוד השחר.

שעה תשע בבוקר כבר עברו שלוש שעות.

אי אפשר לברך.

אבל אם נלך לפי הלבוש והגרע,

אפשר לברך עד תשע ועשרים,

כי עדיין לא עברו שלוש שעות מהזריחה,

לפי שיטתם.

גם פה יש לנו ספק ספקה.

בדיעבד, אם האדם הזה שואל אותנו בשעה תשע,

יכולים לעכל לו.

אולי ההלכה כדעת היעבץ והגאון חידה,

שעת חצות אפשר,

הרי אנחנו קיבלנו הוראות חידה.

אפילו אם תאמר שלא,

אולי מונעים את זה מהנץ החמה ולא מעמוד השחר,

ולכן כן יהיה אפשר לברך גם בשעה תשע.

שוב, אנחנו אומרים את זה,

פתרון לשעת חירום.

אבל לכתחילה אדם צריך להיות זריז.

פעם אחת לעשרים ושמונה שנים אנחנו זוכים לברך את הברכה הזו.

אז איך האדם הזה ימשיך לישון כאילו לא קרה כלום?

יש לך הזדמנות לקום מוקדם, לשבח את בורא העולם,

יקום, יתפלל בנץ החמה.

אני לא ראיתי בשום מקום שיש עוון להתפלל בערב פסח בנץ החמה.

אין שום עוון.

אלא אדרבה, יראוך עם שמש לפני הריח דורדורים.

אין לך עיתוי יותר יפה לקיים את הפסוק הזה, יראוך עם שמש,

כמו אותו יום שצריך לברך את ברכת החמה.

אשתדל לקום כדי שיברך את הברכה הזו בזמנה.

אבל, קורה לפעמים אדם חולה.

מה נעשה לו? אנוס,

רחמנה פתרה,

אז מעיקר הדין יכול לברך גם בתשע.

אתה רואה לפעמים את האדם הזה בשמונה וחצי,

עם הטלית, רוצה ללכת לבית כנסת להתפלל.

אתה שואל אותו, מה עם ברכת החמה?

הוא אומר, אנחנו נברך עם המניין אחרי התפילה ברוב עם.

תגיד לו שיברך מיד.

הוא יכול עדיין להציל את המצב שיהיה לבדיק ולעלמא, עדיין לא עברו שלוש שעות מעמוד השחר.

יקדים.

מיד אחרי שגומר את ברכות התורה,

יאמר את המזמור,

עללו את השם מן השמיים, יברך ברכת החמה ואחר כך ילך להתפלל.

זה עדיף יותר כדי לא להגיע למחלוקת הזו.

לכן יותר טוב, עדיף יותר שיברך אפילו לפני התפילה.

זה טוב יותר ומהודר יותר.

אבל אם הוא קם בשעה עשר,

האדם הזה היה חולה,

קם מאוחר, היה מרשח,

ובשעה עשר הוא שואל אותך,

אז תגיד לו את העצה שיגיד קודם.

ויברך דוד,

ואחרי זה יסיים עושה ועושה בראשית.

גם בזה אין לנו אפשרות להורות לו לכתחילה שיברך.

אמנם קיבלנו הוראות אחידה,

אבל כמו שאנחנו אומרים,

ספק ברכות להקן נגד מרן השולחן ערוך,

הכלל הוא גם אומרים ספק ברכות להקל גם נגד מרן החידה.

ולכן קשה לנו להורות לו בעשר בבוקר שיברך את ברכת החמה.

לכן אמרנו את העצה שאומר את הקטע ויברך דוד,

זה מה שרצוי לנהוג ולעשות בלכתחילה.

גם לנשים, אם היא תשאל אותנו, גם כן נגיד לה את העצה האמורה.

השואל ומשיב,

הוא אומר שהנשים לא יכולות לומר את ברכת החמה,

הוא מביא נימוק אחר.

הוא מביא את הסיפור שנאמר בספר ירמיהו,

אותן הנשים שהיו עובדות את השמש והירח,

והנביא היה צועק עליהן, שואג עליהן,

והן ענו לו, כשהן עובדות את השמש יש להן שפע,

כשהפסיקו לעבוד נפסק השבע הגשמי.

בגלל אותן הנשים הארורות שאמרו את הכפירה הזו,

לא מתאים שהאישה תעמוד מול השמש ותאמר את ברכת החמה.

הפוסקים לא קיבלו את הדברים שלו.

הפוסקים אמרו,

אבות אכלו בוסר ושני בנים תכהנה.

אז היו איזה נשים לפני אלפיים ארבע מאות שנה שעשו מה שעשו.

מה אשמה האישה הזו? האישה הזו היא אישה צדקת,

למה תמנע ממנה את הברכה?

ולכן הפוסקים לא התחשבו בסברה הזו, ולכן אמרנו שמעיקר הדין,

יש לה היתר לאותה אישה לברך, אף על פי כן אם היא רוצה להחמיר,

מצאנו לה דרך פשוטה מאוד וקלה מאוד,

שתאמר את הקטע, תתחיל, ויברך דוד.

בעזרת השם נזכה השנה הזו לברך,

ונזכה לברך עוד כמה פעמים יחד עם מלך המשיח במהרה בימינו, אמן ואמן. רבי חנניה.