ברכת האילנות וברכת החמה – זריזות במצוות, ספק ברכות להקל ודיני נשים לאור ההלכה והקבלה

 

- - - לא מוגה! - - - 

אדוני היושב-ראש, אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת,

היינו בסימן ר״כט סעיף ב׳.

מרן מביא לנו את דברי הגמרא בברכות מ״ט,

הרואה חנה בתקופתה והוא מכ״ח לכ״ח שנה והתקופה בליל ד׳.

כשרואה אותה ביום ד׳ בבוקר אומר ברוך עשה מעשה בראשית.

לפני שנתיים וחצי,

י״ד בבין ניסן, ערב פסח תשסט,

זכינו לקיים את ברכת השבח,

בירכנו בשם מלכות, עשה מעשה בראשית.

יש אומנם מחלוקת איך הסיבוב,

הרי כל הגרדונים מסתובבים כל הזמן.

אף אחד מהשמש, הריח, כוכבים, כדור הארץ, אף אחד לא עומד.

כולם כל הזמן נעים.

יש להם אבל מסלול קצר ומסלול ארוך.

המסלול הארוך פירושו,

אחרי 28 שנים,

השמש, האורח, כל מערכת הגלגלים,

חוזרים בדיוק לאותה נקודה שהקדוש ברוך הוא ברא אותם, תלה אותם.

כמו שאמרנו, יש מחלוקת, אבל ההלכה כרעבדה לא שייך במחלוקת הזו לומר סווג ברכות לעכב, כי המנהג,

עם ישראל נוהג, דבריו,

לא רק אנחנו בירכנו לפני שנתיים וחצי,

גם דורי דורות,

מאות בשנים, תמיד הפוסקים מעידים שהמנהג הוא, כמו שכתב מרן,

שאנחנו מברכים את הברכה האמורה.

יש מחלוקת אם השמיים מעוננים.

זאת אומרת,

אתה לא רואה את גלגל השמש,

אבל יש אור.

גם כשמזג האוויר מעונן יש אור.

במציאות השמש נמצאת באותו מקום שהקדוש ברוך הוא ברא אותה.

אתה רק לא רואה,

אבל במציאות השמש נמצאת שמה.

ולכן,

הפנים מהירות אומר, אפשר לברך.

יש אור, אתה רואה, ברוך השם,

מאור השמש יש תאורה טובה,

גם אם אתה לא רואה ממש את גלגל השמש,

אפשר לברך.

אבל זרע אמת בדעת הרדב״ז חולק. הוא אומר, לא,

צריך שיראה ממש את גלגל השמש.

למה הדבר דומה?

אנחנו מברכים בכל חודש ברכת הלבנה.

כשאתה רואה את הלבנה בהירה,

השמיים בהירים, אתה מברך.

אם יש עננים,

ככל שיש אור מהירח בין טו לחודש,

אפילו אם יהיו עננים,

אתה הולך,

זה לא חושך הפעילה.

יש אור, יש תאורה.

אפילו, אחי, צריך לראות ממש את גלגל הירח.

כך גם גלגל השמש.

כך דעת רואו הפוסקים וכך ההלכה.

כלל גדול בידינו, אין ספק ברכות להקל.

ולכן, לא מברכים אלא אם כן יהיה בהיר.

בפעם האחרונה, לפני שנתיים וחצי,

כשברכנו את הברכה הזו,

ברוך השם היה בהיר. פנינו בנץ החמה,

מיד אחרי התפילה בנץ, יצאנו, השמיים היו בהירים, ברכנו מיד.

אבל מי שזוכר,

לפני שלושים שנה,

תשמ״א.

גם אז בירכנו את ברכת החמה, אבל אז,

כשגמלנו את התפילה בנץ, היה עדיין מעונן.

לקח שעה,

כמעט שעה, עד שהשמיים התבארו.

מה עשינו? חיכנו.

אנחנו ידענו את המחלוקת,

ולכן פחדנו להיכנס לספק ברכה. חיכנו. רק אחרי שעה,

נהיה בהיר, ואז בירכנו, הלוואי לכול העלמה. זה מה שהיה צריך לעשות.

בין הכתחילה. אבל,

יש אנשים לא בקים בהלכה.

גמרו את התפילה, תודה. גמר את התפילה, ומיד, עמד וברך.

שואל אותך, בדיעבד יצאתי או לא? תגידו כן.

סוף סוף הדבר לא יצא מידי מחלוקת.

אולי ההלכה, כדעת הפנים מהירות וסיעתיו,

שלא צריך שיהיה ממש בהיר.

וכן, אם הוא יחזור עוד הפעם לברך,

לפי הפנים מהירות תהיה ברכה לבטלה.

וכאן, בדיעבד יצא. אבל, עצה טובה,

אם אני עדיין לא בירכתי,

אני אברך והוציא אותו, את האדם הזה, כדי שיצא לידי חובה לבד לכול העלמה.

אבל אם אין מישהו שיברך בשבילו,

אין לו היתר לבוא ולברך בשם ומלכות עוד הפעם.

כמו שאמרנו, חזרנו לכלל של ספק ברכות לעקר.

ממתי עד מתי אפשר לברך את הברכה הזאת?

גם בזה יש מחלוקת.

המחלוקת מתחילה איך לפרש את הרמב״ם.

הרמב״ם אומר,

בבוקר יום רביעי מברכים את ברכת החמרה.

מה זה בבוקר?

רבנו עובדיה מפרש בהרמב״ם אומר,

הכוונה היא רק בבוקר, עד שלוש שעות.

ושוכריך ומקומך.

מה זה נקרא בוקר? עד מתי אתה קורא קריאת שמע? עד שלוש שעות.

גם פה, תודה רבה.

כך דעת רוב הפוסקים, יש יותר מ-30 אחרונים שהלכו בדרך הזאת, בשיטה הזאת.

יש חולקים.

החולקים, הדעה הראשונה שחולקת אומרת עד חצות,

הדעה האחרונה, כל היום.

הם לא חולקים על הרמב״ם, אלא הם מפרשים את הרמב״ם.

הם אומרים,

גם הרמב״ם מודה שזמנה כל היום.

זה היום שבו ניתנו המאורות כל היום כולו.

למה הרמב״ם אמר בבוקר?

זירוזים הקדומים למצוות, כמו שכתוב, ואשכם רמב״ם בבוקר.

זה כל הטעם, זה כל הסיבה.

אבל לא משום חלילה שרק בבוקר.

עוד פעם, יש לנו מחלוקת.

כמו בכל מקום, ספק ברכות להקל.

רובה לרובה של האחרונים הלכו, כמו שאמרתי,

על היבא דרבנו עובדיה,

יותר מ-30 אחרונים אמרו עד שלוש שעות ולא יותר, ולכן כך ההלכה.

תודה.

אין שום עוון פעם אחת ל-28 שנים לקום להתפלל בנץ החמה,

בחיי תפילה בנץ, ברוב העם, לברך.

לא ראיתי שיש לזה חלילה עוון.

אפילו אלה שקמים ב-12,

הולכים ל... שתיב לך,

הולכים לזכרונוישה להתפלל ב-12 בצהריים,

פעם ב-28 שנים, אני חושב,

יהיה להם על מי לסמוך אם יקומו יותר מוקדם וביחד עם

עם ישראל יברכו את ברכת החמה, זה מה שרצוי לנהוג ולעשות,

לזרז את כולם זרזים הקדימים למצוות בכל המצוות, קל וחומר במצווה נדירה כזאת שהקדוש ברוך הוא יזכה אותנו עוד פעם, עוד 26 שנים, יחד עם מלך המשיח בעזרת השם נברך עוד פעם, וגם אז נתפלל בעזרת השם בנץ החמה,

ומיד אחרי זה נזכה ונברך את הברכה האמורה.

מחלוקת נוספת יש לגבי הנשים.

אישה שרוצה גם היא לברך עושה מעשה בראשיתו,

גם היא יכולה או לא.

דעת הרבה פוסקים לא, ניסו לאנשים לברך.

למה?

כל מצווה שהזמן גרמה, יש לה זמן קבוע, לא מברכות. גם פה אתה יכול עכשיו לברך ברכת החמה? לא.

יש זמן קבוע, פעם אחת ל-28 שנים מברכים,

אם יש לה זמן קבוע,

ממילא לא ניתן לברך.

אבל הרבה מגדולי הפוסקים חלקו על דברי החתם סופר, הכתב סופר,

חלקו עליהם.

הרבה מהם אמרו, אפשר לברך.

הם לא חולקים שיש תאריך קבוע,

אלא מה הם אומרים?

שלא הזמן גרמה,

אלא המציאות של עולם הגלגלים היא שגורם את הברכה.

ולכן, דעת הרבה מהפוסקים,

שכן,

שאנשים יכולות לברך.

המחלוקת מתחילה לא רק אם זה זמן גרמה או לא.

יש טענה שנייה,

אמרנו הרגע,

שמברכים כולנו ביחד ברוב העם הדרת מלך.

זה מתאים לנו, לגברים,

לנשים, כל כבודה בת מלך פנימה.

לאנשים לא מתאים שיצאו החוצה.

ולכן יש אומרים, מטעם זה שלא.

או טעם אמרו,

כי יהי חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים.

איפה עם ישראל היה ניכר בגאונות,

בחוכמה הנפלאה שלו במשך כל הדורות?

הגמרא אומרת,

זה על חוכמת התכונה הזו לקבוע את התאריכים.

זה מה שעם ישראל היה מופלה בכל הדורות.

לא היה שום עם,

שום מקום בעולם, והיו אנשים חכמים שיתנו את חוכמת התכונה הזו של לקבוע שנים,

חודשים וכולי, כמו עם ישראל.

לפני חמישים שנה היה איזה מגען שידע טוב אסטרונומיה והוא טען, הוא אמר שהחשבון שלנו לא מדויק. זה לא בדיוק 28 שנים,

הוא עשה חשבון במחשב,

יצא לו שיש הבדל שנייה אחת.

טוב,

בא וישב עם החכם. החכם למד טוב את הרמב״ם ואמר לו בוא נעשה עוד פעם את החשבון.

הוא עשה עוד פעם את החשבון והתברר לו שהוא טעה.

אין שום חלילה,

שום זיוף, אלא השנייה שהוא אמר, מה שהוא הוסיף זה היה מיותר.

אתה רואה כמה חכמינו בלי מחשב, בלי שום דבר,

ידעו לדייק בכל הדברים האלה,

ולכן נאמר עלינו כי יהיה חוכמתכם ובינתכם.

על מי זה נאמר? זה על הגברים.

לנשים אין חכמה לאישה אלא בפלך, ולכן ממילא, הנשים מנועות.

זו הטענה הנוספת.

אבל,

נחזור לטענה הראשונה שזה מצוין של זמן גרמה.

החולקים אומרים, לא, זה לא זמן גרמה אלא המציאות.

ואם ראיה לדבר,

המשנה במסכת ביקורים, המשנה אומרת

הנשים מביאות ביקורים.

עכשיו שיש לה נחלי צדה וחרם,

ברוך השם,

יצאו הענבים, הענבים הראשונים יצאו, מביאה אותם גם היא לבית המקדש,

עושה איתה מצווה.

שואל בספר טובי אבן במסכת מגילה כ',

איך הנשים מביאות?

הרי יש זמן קבוע למצוות הביקורים.

עד חג השבועות לא מביאים.

מחג השבועות עד חג הסוכות מביאים וקוראים.

אחרי חג הסוכות מביא ואינו קורא.

עד חנוכה.

מחנוכה והלאה לא מביא ולא קורא. אם כן, יש זמן.

אם יהיה זמן, תגיד, מצווה שהזמן גרמה, נשים פתורות.

איך המשנה מחייבת את הנשים בהבאת הביקורים?

איך עושה רצפי קודש נכון חג?

ראש ישיבה,

זה היה מזדוק,

נצא בשעה עשר,

מביתו תחום קשר הרעים שרע,

ויער ערבי צהילות.

בדקו של הכוהן הקודם,

והאחים של רשום הנשים שרוצים בווייקורים.

מטרץ את אורי אבן והתירוץ שלו הוא שלכל גב להמחיש לנו את ההיתר כאן.

הוא אומר,

מה שנאמר במשנה על לוח זמנים זה לא שיש איזו קדושה בחודש חשוון שצריך להביא ביקורים,

בחודש טבת לא.

לא, אלא פשוט מאוד.

בחודש חשוון אתה יכול למצוא ביקורים,

בחודש טבת גמרנו.

עונה של הפירות נגמר, אין ביקורים. במציאות.

לו יצוייר שהיית יכול לשנות את המציאות,

בחודש טבת היה ביקורים, היינו מביאים.

אז זה לא הזמן גרמה, אלא המציאות אם יש ביקורים או לא.

כך מתארף יפה עטורי אבן.

על פי זה אומר הרצבי שגם הנשים יכולות לברך את ברכת האילנות.

כך כותב הרצבי בחלק א', סימן קייח.

הוא אומר, גם שם,

למה אתה מבאר בחודש ניסן?

זה לא גזירת הכתוב שחכמינו קבעו דווקא בניסן, אלא חודש ניסן כל עצי הפרי מוציאים פרחים.

אילו היו הפרחים במקום ניסן, היה בחודש אב, היינו מברכים באב.

אז זה לא הזמן גרמה, אלא המציאות של הפריחה גרמה.

מה פירוש המילים זמן גרמה?

גם כעת אני יכול לקחת שופר ולתקוע,

אבל כעת אין שום מצווה. התורה אמרה, באלף,

בתשרי, בעוד שנה, זהו.

יש קדושה באותו יום ורק באותו יום.

גם כעת אני יכול לקחת דולב, אתרוג, לנענע,

אבל כעת אין שום מצווה. למה? התורה אמרה,

לקחתם לכם ביום הראשון טו בתשרי.

אז שם היה זמן גרמה, יש קדושה באותו יום.

פה אין קדושה בזמנים האלה,

בלוח הזמנים של הביכורים או של ברכת האילנות,

אלא העונה.

העונה, במקרה זה בחודש ניסן.

אילו היה באייר סיוון, היינו מארחים בסיוון.

לפי זה, גם פה,

במקרה,

פעם אחת לעשרים ושמונה שנים,

יצא לנו ביום יו ד' בניסן.

מי שזוכר, פעם הקודמת, בתשמ״א, לפני שלושים שנה,

זה היה ביום ד' בניסן.

אז זה לא תמיד בד', לא תמיד בי' ד', זה מתגלגל.

אז אין קדושה באותו יום משהו מיוחד.

אלא מאי?

הקדוש ברוך הוא מגלגל את כל עולם הגלגלים,

אז במקרה היום הזה הגיע הזמן,

ממילא גם האישה יכולה לברך, זה לא הזמן גרם.

זו הטענה של חלק מהפוסקים,

ויש להם סיעתה חשובה לדברי הרמב״ן.

הרמב״ן לא מדבר פה, אלא

הרמב״ן אומר,

גם האישה מברכת מלך העולם,

אשר קדושה ממצוותיו וציוונו על ספירת העומר, היום אחד העומר.

כל הפוסקים, כולם, אבני נזר, כל האחרונים שואלים.

זו מצווה שהזמן גרם, מתי אתה מברך על ספירת העומר?

מתחיל מיום טז' עד ה' בסיוון.

איך אפשר להגיד לאנשים שיברכו? איזה אבה ממנו.

באמת שהרמב״ם וכל הפוסקים חולקים,

וההלכה היא שאסור לאנשים לברך.

אבל להבין את הרמב״ן, מה חלילה הרמב״ם לא ידע שיש זמן?

איזה סברה זו?

תלמיד תלמידו, הגאון רבי יהודה חלבה,

תלמידו של הרמב״ם היה, מר רם חלבה,

יש לו ספר חיבור על מסכת קידושים.

בנו רבי יהודה יש לו ספר על התורה בפרשת ויחיד,

עכשיו הוא מביא את הקשייה הזו.

הוא מתרץ יפה, הוא אומר,

בתורה לא כתוב לספור ספירת העומר ביום טז' בניסן,

אלא כתוב,

ולקחתם לכם ביום הראשון,

ביום אביאכם את קורבן,

אחרי שהאדם מקריב ומקיים מצוות עשי דאורייתא, הקרבה קרבה מנחת העומר,

אותו יום מתחילים, וספרתם לכם במחרת השבת,

וביום אביאכם את עומר הטלפה.

זה לא צמוד בתאריך טז',

זה צמוד לקרבה מנחת העומר.

אילו קרבה מנחת העומר היה שבוע קודם או שבוע אחרי, היינו מדרכים בזמן אחר.

ולכן הרמב״ם סובר שזה לא מצווה שהזמן גרמה,

ולכן לפי דעתו גם הנשים יכולות לברך,

זו הסברה שם,

אז אם שם כן,

אף אנו נאמר גם פה.

זה המהלך שהאחרונים מנסים להסביר גם שם את הרמב״ם,

ממילא גם פה אצלנו יכולות הנשים לברך.

אבל מה נעשה? עוד הפעם,

הרבה אחרונים חולקים, אמרנו גם סיבות אחרות,

ולכן כותב בן איש חי בשם האחרונים,

כמו בכל מחלוקת ספק ברכות לאקן,

הוא הדין גם פה, ספק ברכות לאקן,

ולא ניתן,

אי אפשר להתיר לאישה לכתחילה לברך עושה מעשה בראשית,

אלא שתשמע מבעלה או תשמע מהחזן ותצא בזה ידי החובה. זו ההנהגה הלכה למעשה,

ולא כדאי שייכנסו בספק ברכה למתנה.

נכון שגם הן שמחות מאוד בדבר הזה,

אף על פי כן,

שם ואל תעשה עדיף,

יותר טוב שלא יברקו.

הלילה

יורצייט של רבי משה מנטיפיורי

היה גדול, עצום ורב,

לא בתורה, בתורה הוא היה אדם רגיל,

אלא היה גדול, ענק, במעשה חסד.

היה מיליארדר,

יש הרבה יהודים שהם מיליארדרים בעולם,

אבל כמה שהם יותר עשירים ויותר טמאים ויותר קמצנים.

יש הרבה אנשים, אתה רואה שאפילו כשהוא בא לבית כנסת,

בקושי הוא ייתן לך עשרה עשרים אגורות,

שם בבית שלו יש את המיליארדים,

ואם הוא בבית הכנסת,

הון ועושר בביתו ושדקתו עומדת לעד.

אבל הוא היה גדול, כמו שאמרתי, גדול בכסף,

היה לו הרבה וידע להשתמש בכסף שלו והציל את עם ישראל,

הציל אותם מהרבה צרות.

יש אנשים רק תורמים, מתולה,

וחוץ ממה שתרם,

ידע גם להשתמש בעושר שלו גם לדברים אחרים.

הייתה אז בזמנו, לפני 150 שנה,

הייתה עלילת דם בדמשק,

לקחו לבית הסוהר את הגאון רבי אברהם אלטבי,

היה צפוי לגזר דין מוות.

מייד, הוא נסע מייד לשם.

היום מלונדון לדמשק זה כמה שעות טיסה.

חמש שעות הייתה בדמשק, אז הייתה אונייה.

הוא לא התמהמה, מייד אמר לאשתו אנחנו נוסעים והגיע לשם.

איך מבטלים את הגזרות הקשות?

יש שפה בינלאומית

שדרכה אתה יכול לפתור את כל הבעיות.

אתה נכנס לאסד, אתה נותן לו את המעטפה,

זה עובד לא רק במדינת ישראל.

פה אתם יודעים, אתם כבר מכירים את הפטנט הזה. זה עובד בכל העולם.

נכנס, מדבר איתו, לא יפה אתה לוקח את החכם שלנו וזה,

טוב, אחרי זה שחררו אותו, הכול נגמר. ככה עשה גם במקומות אחרים וכן כל כך יוצא בזה. היו לפעמים מדינות

שהיו צריכים הלוואה,

לפתוח במלחמה או דבר אחר, היו צריכים המדינות הלוואות ממנו.

ושוב, כשהיה נותן להם את ההלוואה,

לא רק שהיה מבקש ריבית,

אלא גם ריבית דריבית,

תיזהרו על היהודים שלנו,

אל תיגע בהם, אם תיגע בהם לא ייתן לך הלוואה.

הוא היה משתמש בהון שלו לטובת עם ישראל בכל העולם כולו.

רק פעם אחת ויחידה,

לא רצה לשמוע, לא רצה לעזור.

הייתה איזה עיר בפולניה ששם המשה אמר, גזירה,

אסור ליהודים ללמוד שטריימל ביום שבת.

בואו נתנו אצל מנטפיורי, תראה, יש גזירה קשה.

תבואו, תעזור לנו.

אמר להם, תסבירו לי, אני לובש ביום שבת קסקט.

אתם מכירים את התמונה שלו?

אבל גם אם ילבשו כמוני קסקט.

מי אמר שבקיץ החם צריכים ללבוש כובע פרווה?

איפה כתוב את זה בתורה?

הוא לא קלט את הדבר הזה, אמר להם, תסתדרו לבד.

אבל חוץ מהדוגמה של השטריימל,

תמיד כשהיו פונים אליו,

כל דבר היה ראש וראשון לכל דבר שבקדושה,

ובפרט שפך מהונו מכספו כאן בארץ ישראל.

עד שהיה מנטיפיורי כל היהודים היו רק בעיר העתיקה.

היה שם דוחק נורא,

אבל לא היה לאנשים כסף לבנות בניינים במקום אחר.

היו יהודים שם בעיר העתיקה, אני מרודי.

הוא בא ובנה שכונות,

לא בנה בניין אחד, אלא שכונות.

התחיל עם ימין משה.

אתם מכירים הרבה שכונות בירושלים,

ימין משה, מזכרת משה, קריית משה,

כל השכונות האלה, משה משה,

הוא בנה את השכונות האלה וחילק את הדירות חינם, אין כסף, לעניים.

המדינה נותנת משכנתה, כאילו עוזרת,

ועל המשכנתה הזו לוקחת רבי די רבי,

כך נוהגים אותם שהם עכברה דשכי בדינארד.

יש להם 60, 70 מיליארד, יש להם שם בבנק ישראל, ורוצים עוד, וחולבים אותנו.

הוא לא ביקש, לא משכנתה לשום דבר, אלא

היו שלושה רבנים, תלמידי חכמים,

יודעים שהמשפחה הזו, האנשים העניים,

היו מביאים אותם, משכנים אותם,

חילק את כל הדירות שהיו שם לאותם עניים. לבנות שכונה זה הרבה כסף, זה לא חמש מיליון או עשר מיליון,

מאות מיליונים הוא שפך אז לטובת השכונות בירושלים,

גם לרבות קבר רחל,

מי שזוכר עוד את הבניין הישן,

היום כבר בנו שם מעם זה בניין גדול,

חדש,

אבל הבניין הישן הוא בנה את זה. עד אז היה הכול פתוח, אנשים היו באים,

עומדים בגשם או בשמש, והיה קשה מאוד,

הוא בא ואמר לאחמי ירושלים, אני רוצה לבנות בניין,

היה שם גם בור כדי שיהיה מים לשתות, אז לא היו מים זורמים,

הוא בנה גם ליד זה את הבור,

ובנה את הבניין.

אלא,

כשאחמי ירושלים אמרו לו,

אתה בא לבנות,

תשתדל שיהיה גם לכהנים אפשרות להיכנס.

כך היה.

הוא עשה פותח טפח,

כדי שגם אחינו בני ישראל, שבט הכהנים,

גם הם יוכלו להיכנס שם,

וכל זה היה תרומתו של משה מנטיפיורי.

הוא עשה את הדברים האלה,

לא זכה שיהיו לו בנים, בנים לא היה לו,

אבל כמו שאמרנו,

ידע לזכות את עם ישראל ונתן בעיקר ללומדי התורה.

הייתה לו אזכרה,

אז הוא אמר לרבי שמואל סלנט,

תאסוף עשרה חכמים שילמדו משניות ואחרי זה יגידו קדיש.

כמה ייתן?

זו לא מתנה של כמה שקלים,

אלא 5,000 שקל לכל אחד, כמו משכורת שלמה.

אז הרבנים שמעו מזה, אלה שהיו צריכים לבוא,

הבינו,

התחילו לבוא לשבת כל הלילה, ללמוד תורה בשביל לקבל 5,000 שקל.

אחרי שגמרו פרק אחד, למדו אותו טוב, קדיש,

נתן להם, תלכו הביתה.

כולם הופתעו, מה, 5,000 שקל על שעה?

אמר להם, אני לא באתי להתעמר בחכמים בגלל שיש לו אזכרה לאבא שלו.

אני באתי כדי לסייע לתואר אותם לומדי התורה,

יש לי את הזכות לסייע בעדם.

כך היה לו עין טובה גם עם החכמים,

גם עם כל עם ישראל.

הוא היה בעצמו מדקדק במצוות, היה זהיר,

קלה כרחמו ברעב.

פעם הייתה לו תקלה,

ומייד אחרי זה הוא תיקן, חזר בתשובה.

התקלה שלו הייתה,

הוא היה סקרן לדעת מה יש בתוך הר הבית,

אבל אסור לנו להיכנס, אנחנו תמאי מתים. מה הוא עשה?

בנו ארגז גדול מזכוכית.

מכל הצדדים, למטה, זכותית משוריינת.

ביקש מכמה ישמעאלים,

מכמה חנורים על שניים, שירימו אותו, וכך היה.

ירימו אותו, הסתובב בכל הר הבית, ראה שם את המחיצות מזכוכית.

שמע מזה אחד החכמים בירושלים, הלך

ועשה עליו חרם,

דקה בשופר, איך הוא נכנס לדעת.

מייד אחרי זה הלך לראשון לציון רבי מאיר פניג'ל.

אז הוא היה הראשון לציון, הרב הראשי כאן.

הלך אליו, אמר לו, כך וככה.

היה?

אמר לו, הרב, זה אסור לי. מה שעשית, גם אם עשית ארגז וזכוכית,

עדיין אתה תממת,

וגם זה לא יעזור לנו. זה לא מבודד את הטונאה,

ולכן היה אסור.

אמר לו, אתה לא ידעתי.

מייד חלץ את הנעליים, כמו אדם שמנדים אותו,

מייד חלץ את הנעליים לשם על הקרקע,

וקיבל עניו נזיפה.

מייד הרב הביא עוד שניים, עשו לו במקום אתרה.

אדם אחר, שתורם כל כך הרבה, אולי היה מרגיש,

מי החצוף הזה שינדה אותי?

מי זה שיגיד עליי?

הוא קיבל עליו מייד את הדין, הבין שהוא טעה,

מייד הוא שם על הקרקע, קיבל עליו את הנזיפה,

מייד עשו לו את האתרה במצלח מכל העם בשגגיו.

באופן כללי, כמו שאמרתי,

היה אדם ירש שמים מדקדק במצוות,

תרם מהונו מעודו עשרות בשנים.

עד גיל 60 הוא עבד.

אחרי גיל 60 המניות שלו תמיד היו למעלה.

היום יש לנו מפולת, זה עולה, זה יורד.

אצלו אף פעם לא הייתה מפולת. תמיד המניות שלו היו בגובה למעלה,

ולכן אחרי גיל 60 הוא הפסיק לעבוד.

זכה לאריכות ימים, נפטר בגיל 101. כשהיה בגיל 100 היו כאן הרבה חגיגות.

עשו כאן חגיגת המאה לכבודו של רבי משה מנטיפיורי, סמכו כולם.

כל אלה שנהנו ממנו ידעו מי האיש הגדול הזה,

אבל שנה אחרי זה, שרק חיים לכל חי.

בכבוד, יעלה ויבוא וימכור לנו את הנר.

יחזקאל נמצא?

אם יחזקאל לא נמצא, כן נמצא, נמצא, בכבוד.