"קדושים תהיו" גם בגשמיות: כיצד אכילה, שינה ובריאות הגוף נעשות חלק מעבודת ה׳ ולימוד התורה

 

- - - לא מוגה! - - - 

ראינו בסימן ר' עמוד א',

אם אי אפשר לא ללמוד ולא שומע צהריים הוא שם,

ובגלל שבין העריפה שאסור לישון ביום יותר משנת הסוס,

שהוא שיטי נשמד.

הגמרא בנושא רצוקה בדרק עבר,

גמרא אומרת שאסור לישון ביום.

הגמרא,

אני אצטט את הגמרא הזו,

אמר לה בסימן ד',

גמרא נשמדת כאן,

רק בעמדים ובלי אירעדות,

יש משהו שאפשר,

אבל אם אי אפשר לא ללמוד ולא שומע צהריים, אין ברירה,

הדבר תמודק.

סבר היום, אורח החינוך,

היה שונה ממה שהיום.

עד לפני מאה שנה

לא היה חשבון מאמון.

אדם שהיה רוצה ללמוד או לעשות כל דבר,

היה צריך להגיד מר,

או לקחת גוגל קלאס וללכת לברור.

היה חושך להגיד מר,

בעל התעורה.

אדם שהולך בלי תנ״ס היה רופא ושווה את העצמה שלו.

ולכן, באופן דומי,

במקום לחפש את הנר ולהתאמץ,

אנשים היו מתפעלים,

ואומרים ערבי, ארוחת ערב,

שמונה, שמונה, שמונה ורבע, כמה זה היה לכל הדתים בעולם.

יושבים עד עמוד השחר,

ימים אלה עמוד השחר,

ארבע, חמישים,

הם יושבים יותר מ-8 שעות,

ומילא, האדם יוצא כאן בריא, רענן, הכל בסדר,

ולכן הרי אסור לישון עבוד.

יש אנשים חושבים שהם יולדו כדי ליהנות מהחיים.

שיהיה אוכל טוב, ברוך השם בשביל דעת ובשל טוב, וכן הלאה.

אם יש לו שעה מיותרת בעולם, מה עושים?

ואני, אדם משתגח, הולך לישון כדי ליהנות מהחיים.

וגם מה אומרים לו? יש לך שעה מיותר?

הולך לעשות את התורה.

איסור לאדם

לישון ביום,

אלה הדברים שנאמרו לנו, וכך היה כמעט כל עם ישראל מראה, וזה אומר,

לא,

לא יהיה צורך לישון ביום.

החשמל, מי שמשמע אותנו, הוא ששינה לנו את סדר היום.

כלומר שאני רוצה ללכת לישון ב-8,

אני אחליט שאני רוצה כך.

הילדים לישון ב-8? איזה ילד לישון ב-8? אנחנו מתחילים את הערב

ישראל ב-8. ולכן, אומצות השתנתה, אנחנו נושמים מאוחר,

וגם לצערנו חלק מהם קמים מאוחר, לא קמים בעבוד השחר,

ומלאכול הסדר מתאפק.

כשאתה אומר, אסור לישון ביום,

היום נלך, אדם היה, בשעה 12 בצהריים.

גם בשעה 450, יהיה עבוד השחר, נהיה ליום.

שמענו שהוא לישון.

זה מה שהיה צריך להיות אם אתה מתארגן נכון את התוכן של הגמרא.

אבל, כמו שאמרתי, המציאות השתנתה,

ולכן אנחנו מסתובבים על דברי אשר בשולחן ההוא,

כשאי אפשר שעת הדחף שעניין. ולכן,

אדם שבא לישון ב-10 בלילה, עומד בסביבה,

ורוצה לישון אחר הצהריים,

כמה ארוח הצהריים, רוצה לישון

ב-4-5 או יותר מזה,

לפי הצורך של האדם, כדי שיוכל ללמוד,

כדי שיוכל להבין טוב את הסוגיה,

להבין טוב את ההלכה,

וכן גם למה אדם מותר, כדי שלא תתערב דעתו בתורה מחמת

מניעת השינה,

אלה הדברים שסיכנו עליהם הפוסקים,

וכך המספנה להערכה למעשוריהם.

אבל,

המרן אמר,

ברד ילוי,

גם כשאדם לא יכול, מתי ומה מותר, אך כמה,

ובלבד שלא יעלה איכפת, עד חצי שעה,

זמן 70 משווה, 60 משימות של השוק,

עד חצי שעה מותר, יותר מזה אסור.

תודה רבה, אדם יושבים חיים ורב פעלים,

אליו היה עוד לפני עידן החשמל.

כבר אמר אמר,

תאמין,

האדם בפקוק יותר מחצי שעה, וגם יותר מפקוק.

ליל הוא שענה רבה, ליל חמבר שבועות.

כולנו נשארים נהרים כל הלילה.

באים אחרי התפילה, כואבים,

אחרי ברכת הרזון, אדם רוצה לנוח לישון.

ואם הוא אישה עשרים דקות ויקום,

אבל שלא יהיה כואב, איך הוא יכול ללמוד ולא לעשות את כל כמה.

ולכן,

כשאין ברירה, ניתן גם,

יותר מזה,

אין מנוס, הדבר ניתן

בלכת תפילה.

על זה אמרת גם.

האדם הזה קם, ב-1700 הצהריים קם מהשינה.

גמר המחדיר נשמות ובגרים מטיל,

נראה לבריכה ביום הקיים נשימה.

תודה שלא.

על מנהגו של העולם אנחנו מבחינים בבריכות השחר פעם אחת ביממה.

פעם אחת ביום, בבוקר,

ולא כשאדם ישן אחר הצהריים,

אפילו אם הוא שמע עוד פעם את כל התרנגולת,

שעוד פעם אמרה קוקו ריקום,

לא יגיד עוד פעם, הוא נותן אסקרית,

פעם ביממה וכמונה, כך גם לגבי ביום.

מחלוקים, דיברה המלך עוסקין,

האם צריך לומר כעל שמה על המיקה?

הגמרא בברכות דת הגמרא אומרת שכעל שמה על המיקה,

בי זקנה,

כדי להגן עמינו מהמזיקים.

נפול מצידך אלף

ורמה ממילך.

ולכן כולנו מקיימים בכל לילה, רק קוראים את כל התרשמה על המיקה.

האם גם כשאדם ישן ביום,

ויש חשש מהמזיקים,

גם אם יש צורך לקרוא את כל התרשמה עלו,

יש מחלוקת?

והרמה פותחתם,

ושם הכל ביום שכן,

שצריך לומר את כל התרשמה על המיקה. יש מבין.

ולכן, כפחים כתב לנו פשרה.

לא חייב לומר את כל כל התרשמה עד ימי ה' אלוהיכל אמת,

אלא

לומר את התרשם הראשונה בלבד.

יגיד לארבעים שמות,

תעבוד ויגיד, ואחר כך ירדים,

יהיה פה צד פעולה,

צד יותר בדבר,

ושנוצעד

להתיר לך תפעולה ראשון,

ומי נראה גם שיגידו את כל התרשמה על מיקה,

והדברים האלה אומרים לזה משלושה, גם אנשים שוות בעניין זה, מה שצריך

לנהוג ולעשות בלך התפעולה.

הדיבה מפסכת ברכות בדף סנקדימה.

הנראה אומרת,

וזוהי פרשה שבמקד תורה קבועים בה,

כבר אמן יראה את הפסוק שאמר שלמה המלך

וכל דרכדך דעהו ולו ירשא הורחותיך.

אחרי המשנה סיפמה את זה בקצרה,

כספת אבות, פרק ב' משנה ו'

וכל מעשיך הביאו בשל שביח.

זאת אומרת,

ואחוכים אותם האנשים שמובילו להם,

שהגיעו לעולם כדי ליהנות מהחיים, לא היה כפוף.

באנו לעולם כדי לעמוד את הקדוש ברוך הוא.

ולא רק שאני לומד תורה,

אני מתכוון לשם שמיים.

לא רק שאנחנו עושים מצוות,

אני צריך להתכוון לשם שמיים.

אלא גם כשאדם עוסק בעניינים הראשיים שלו.

אדם מוכרח לאכול, לשפוט ולשום.

נדבר את הרכב הימיר, והשבה תברח.

והתורה החזירה אותנו,

קראנו לפני שבוע מתשפטה בעוד אנושים אחד.

כך גם לגבי השינה.

ולכן האדם נאלץ לעשות את הדברים האלה,

אבל כשהוא עושה אותם,

להתכוון בכל הדברים האלה בשם שמיים.

הוא הולך לישון.

לא בשביל ליהנות מהחיים,

אלא

השאלה היא

כדי הבריאות,

שלא תתערב דעתו בתורה,

מלחמה, מניעת רשימה.

כך גם לגבי המאכלים.

אדם מוכר, כדי שיהיה לו כוח לעבודת בורו.

הרמב״ם כתב לנו בחלק א', ביד החזקה חלק א',

והלכו דעות פרקים ד', ד',

שני פרקים

כדי להנחיש לנו את הקיום של ולשמחתם מאוד בני נפשותיכם.

והרמב״ם מקדים.

אדם לא מסוגל לבצע,

ולעשות את כל המצוות כשהוא חולה.

וצריך לבוא מבית כנסת. אם האדם הזה חולה, לא יכול לבוא.

לא יכול להתפלל במניין, לא לשמוע קדיש,

לא קדישה.

גם אם הוא רגיל ללמוד דף יומי או הלכה יומית או דבר אחר, באיזה מקום,

קדישה אל מונעת ועדו מלהגיע.

בכלל זה הדרך.

אלא שאדם ברוך השם גרים וחזק,

בכל גר מתקיים לכל המצוות.

במקר

כשאדם אוכל ושוקר וישן, עושה את כל הדברים האלה,

בזה הוא מחזק את גופו בצורך עמודת ארוהים ברק.

ולכן כשאנחנו באים לקיים את המצווה ולכל דרך אל הדעו,

גם לחשוב ולכוון על הלומה.

אבל דווקא האדם נשאר תפריך

מה אדם יאכל להרבה,

מה יאכל מעב ומה לא יאכל בכלל,

כדי שלא יסביר לביו שלו.

במקום שלום, הרב אדם טרח וכתב לנו.

גם בטרף שאחריו,

הרב אדם מדבר שם,

לא טוב שהאדם כל היום יושב,

טובץ בין המשפטאים, אפילו אם הוא עשיר,

צריך להתאמץ לעסוק גם בעבודה פיזית,

הליכה וכיוצא בזה.

אבל אמרתי שתהיה תרוץ באותו כושר,

אפשר להמשיך בכלל ותלמדו באותו כושר.

אבל כשאדם גם מתאם לביתו, החלק הזה הוא התגלבל,

ולכן הרב אדם מתפרק לנו בהרחבה גם את הנושא השני.

הרב אדם כתב ספרים ברפואה.

את הנושא הזה הרב אדם לא כתב, את הספרים שעיוור ברפואה.

הרב אדם כתב ספרים זה חלק מהתורה שלנו חלק מיד החזקה,

כדי להכחיש את פירוש הפסוק

ונשברתם עוד לנפשותיכם.

בהפך ברוך השם כולנו עושים כל אדם יהושלים שקרא את דברי הרמב״ם,

בוודאי שיעשה את הדברים האלה והרמב״ם נותן הבטחה.

סוף

הפרקים האלה.

אדם שמקיים את כל זה, פרקים ג'-ד',

ערב אני כאוה שיענוש בתוך זקנה.

אף פעם לא ימות חלילה צעיר או שיהיה חונה כל החיים.

עולם תמיד יהיה בריא ויענוש בתוך זקנה שאדם יתבצע על כל הדברים האלה להלכה למעשה, וזו החומרה שכולנו,

כל אחד ואחד חייבים לבצע את הדברים האלה להלכה למעשה.

יש דברים שבגמרא או בכישורים שכתבו בענייני רפואה,

והם יוצאו בשפנתה,

נשכנו הדברים בזה וזה.

עכשיו באמת נדבר על היסודות.

השמן של הגוף, מה שהיה נשאר על היסודות,

יש כאן דברים מסוימים בפרטים משתנים,

אבל היסודות לא משתנים, מה שהרמב״ם כותב שם,

כל הדברים האלה הם המציאות גם בימינו והערכה למעשה.

הייתי פעם ילד בן עשר,

היום לפניצה הלכתי לרוצת.

אחרי שהרופא חדש הכל היה בסדר,

שואל אותי ילד, יש לך זמן? אתה ממהר.

אמרתי לו כבר,

גם הוא מתאר את הספר, אני פנוי, כן,

מה הרופא רוצה?

אז הוא שואל אותי, הרופא הזה, מי זה היה רבי משה בן מיימון?

רבי משה בן מיימון זה היה גם חילוני ואיימני שהיה עקובים מהתורה.

ולמה הרופא שואלים?

נראה, רב אומי הוא את הספר של רבי משה בן מיימון.

הפרקים שמעתי, אפילו גילם דם דברים מדהימים.

אבל איך האדם הזה, לפני שמונה עשר שנים, כשהרפואה הייתה פרימיטיבית,

איך הוא ידע בצורה כל כך מדרגת את כל הדברים האלה?

מי זה היה? הוא נתן לדעת כל הדברים על החכם הזה.

אמרתי לו, הרב היה גדול הפוסקים שלנו וכו',

סברתי לו שהיה קודם כל הענק בתורה.

היה גם רופא, וגם רפואה.

ותראה איך שהרופא הזה,

שהיה לו שום איפה, הוא לא אמר את הדברים בגלל שהוא העריץ את הרמב״ם התורני,

בגלל שהרמב״ם היה הגדול בתורה,

אלא הוא לקח את זה כרופא.

הוא ראה את הדברים, כמה דברים מדויקים,

בוודאי שכולנו חייבים ללמוד ולעשות כפי מה שהקווה לנו רבנו ממשה בין אלמוד שם.

וכמו שאמרתי, גם בזמן הזה הרופאים צועקים,

לפעמים צועקים ואינם נעימים, יש אנשים עצומים שלא אוהבים לעשות את זה,

אבל אין דרך אחרת. אדם שרוצה לשרוד,

הוא כרח ללכת בדרך אמורה.

אבל כמו שאמרתי,

גם כשאדם עוסק בעניינים הגשמים,

יהיה תמיד לעולם כדרתו יש שם שמיים,

מפני שהפסיק אומר,

וכל דרך רגע אמורה.

היושבים, כשבאנו בהגברה הזאת,

הרמב״ן בפירושו על התורה כותב,

הוא אומר,

חלק ממצוות נבדוקה בו,

הוא המצווה הזאת.

קראנו אתמול את השקר אלוהיכל תראה, אותו תעבוד.

מה זה אותו תעבוד?

איך היא עבודת הבורא?

לא רק בעניינים הרוחניים,

אלא גם בעניינים הגשמיים שלנו.

אבל דרך רגע ראשותי יושב וכל הדברים האלה יתקבלו בהם בשם שמיים,

כל זה בגלל המצווה התוך העמוד.

תלמידו בספר החינוך אומר שזה בגלל מצוות ואהבת את השם אלוהיך.

אבל אומר בשמעון שפוט ובהחלמתו על שערי עושר הוא אומר שזה חלק קנות לתוך מה שנאמר קדושים טבעים.

כולם מודים להלכה הזאת.

מחרק לאיזה מצווה אתה משייך לזה, לאהבת השם,

לעבודת השם או הקדושים תהיו.

נקודם מבין שהדבר הזה הוא דבר שבחובה אלה דברי הגברה בברכות סמך דימל,

גברה מתפרקת לנו כאן את כל נושאי אלפי בעבר,

הן לגבי האכילה והשמיעה והן לגבי השינה,

שבכל הדברים האלה אדם יתקבל אל יושב שמיים,

קרי אם לא יאכל,

קו יגידו בעלי כל הדמות.

האדם לא יאשם, יקרוס.

זה לא דבר שתלוי בידו של האדם.

אני רוצה לישון או אני לא רוצה לישון?

הגוף גדולו של שלו.

כל אדם חייב

להנהג בהם ולהנהג בחרץ, כל אחד ואחד

חייב לישון כדי שכמו שאמרנו, יגיע בנימוי לתורה,

יגיע לשלימות ותוכל להבין אותו ולסתור את התיאוריה.

היום לאור שלנו

יש בעיה עם הנוער.

המוער שלנו בין ברוך הוא סל בשביל לבודא תורה.

עלק מהנערים אתה מדבר איתם.

מה אתה רוצה להיות בשביל גדול?

אומר לך, אני בעזרת השם לאדוני גדול הזה.

זה לא רק אומר, זה אומר שגם

תעמיד לשמוע את הדברים האלה,

שאיפה בריאה מאוד.

אבל

פעמים

הם מגזימים יותר מדי.

רק יצא,

הנער הזה חושב,

אני חושב שבין שמונה שעות, איך מתנתרן?

שמה?

אם אני אשן רק ארבעה שעות,

ואני אשים עוד ארבעה שעות לדיבור לתורה,

אני אדבר לדעות. אם אין לי עוד ארבעה שעות, אני מוכן לדמות עוד דברה או קוסנית.

זו המחשבה שחלק מהנערים מתחילים,

אתה רואה אותו, הוא רואה אותו של מאוחר, כמוקדם, וכל עצמו מלמד.

אבל קוסץ קרוב והפסיד.

כאילו לדברי התורה זהב ולנער דרסימן חוכנו.

הוא מדבר על התופעה הזו ואומר

אדם שלא ישן טוב,

לא יכול להבין אותו לסוגיה.

אדם שלא לא צלוי,

הוא לא יבין.

אפילו אם הוא לא ישן, העיניים שלו פתוחות,

אבל המוח שלו ישן.

אם היה צריך להבין את הסוגיה בשעה,

לוקח לו פי שלוש או ארבע עד שיביא איתו לסוגיה. למה? כי אדם שלא לא צלוי.

אז הוא חושב,

אני חוסך, אני ארבע שעות בואי ישן, במקום זה אני מבין.

אבל הלימוד שלו, התורה שלו, זה העין קרעין, והוא לא מבין איתו את הסוגיה,

לא יכול להעמיק אותו ולא זכר אותו לתקום.

אלא

עם השינה, אין משחקים.

אם אין אדם יאכל פחות או קצת פחות או קצת יותר, זה לא נורא.

האכילה היא פחות משמעותית.

אבל השינה,

זה הדבר הריסוגי שכל אדם חייב לדייק

בדברים האלה,

וחייב

לישון רע, שרק מתגורש, זהו זה.

אי אפשר להתקשר על הדברים האלה.

בכל זאת, ראיתי אדם מבוגר, שמנסה להתחכם.

הוא קם בבוקר, אשפה מפגח, מתפעל, דנה,

אוכל קשה, ונראה שחייב עובר לעבודה פיזית קשה.

אחרי שגומר, הוא בא לכאן לשם.

הוא מגיע לכאן, ממקום הקדוש הזה,

ומה הלך לישון?

הוא מבין את הלב.

הלשון לישון, בא לכאן ולא אמריהם.

אני מסתכל עליו.

אחרי חמש דקות, כשהוא יושב כאן,

הוא מגיע.

עד שאומרים קדיש על ישראל, ואז הוא מתעורר.

מגיע כל יום.

מה זה שווה?

הוא בא לכאן לישון?

בא לכאן לגמור תורה, או כדי לישון?

ולכן, אם האדם זה חכם לנבא,

לא ברכת העמודה בארבע,

הלך לבית, מתקלח, תאכל, גושה,

ובו בשעה שש,

הראש שלו רענן, צנון,

אחרי שברוך השם הוא נרדם,

וחילוק קצת כוח,

בכל האחרון זה לבוא דהיינות מלימוד התורה, יבין טוב את הכול,

וגם לזכור את מה שהוא לומד.

אבל לבוא בקישור לבית הכנסת, קודם כל אסור לישון בבית הכנסת.

קל וחומר, באמצע השיעור, הרב אומר על הכות,

ולפעמים שמע את ההתחלה,

הרב אומר מחלוקים,

הביא את הצד שמתירי,

ואחר כך בסוף הוא הביא את הצד של המפסיק,

וסיכם שעשוי.

אותו אדם, אחרי ששמע את הצד הראשון,

ירידה.

מה נשאר לו בראש? שמוטל.

מהרבא מה מוטל?

זה מה שקורה עם האנשים האלה,

ולכן אם אתה רואה אחד כזה,

תגיד לו,

נכון שאתה עובד קשה, ונכון שאתה רוצה גם

לעבוד את הבריאה עבודה מושלמת, אבל

תלך, תישן, תנוח,

תראה לו את דברי הטס ואבן עזב,

גם מאותם הנערים שרוצים להיות גדולי ישראל וחכמיהם.

גם אנחנו רוצים שיהיו גדולי ישראל.

השאיפה הזו, שנקרא בריאה מאוד, ואנחנו גם מעוניינים בכל זה.

אבל,

ענק בהם, ירד דור דורס. תגיד לו על הערב הזה,

גדול הדלת מוקדם, תשעה מוקדם,

שיהיה לו שמונה שעות שלה,

ואחרי זה הוא הולך לדרכו לחיים קודמים לשלום,

ונוכל אחרי זה לשמן בישיבה להבין טוב את הסוגיה בכנות,

ונוכל להפעיל את טומטם הכישורות שלו ולהגיע לטחנה הסופרית.

אבל הם מפשימו עלינו,

אבל מספרים על הגאון לינה,

שהיום נשאיר רק נורא שם.

יש הבאלן מזרפה על סגל היום שקטן לנו הרמב״ם.

הרמב״ם אומר שמונה שעות אדם אוכל לשקר ויושם,

שמונה שעות עומד, שמונה שעות אדם בבית תורה.

לשם ביעז, תהיו מחליא, אז נקראי השמונה.

נאמר שם את זה ברשוע בן נונה קדוש בריאה, והוא אומר לו,

כי אז תצליח אמריקא ואז תסכים.

שוב, עוד פעם, אז, שמונה.

גם בהצלחה וגם בהשכלה, גם בלימוד התורה.

כל הדברים האלה מחלקים לנו את היום בצורה שווה, בצורה יחתנות.

אבל כבודו יושב רק על פעם שעות.

איך זה?

שם תיאר שמונה שעות זה מועיל לנוח לי, לי זה במקרא ארבעים.

אחרי זה, אנחנו נלמוד ארבעים שעות.

אז בארבעים משמונה שעות, מספיק שמונה שעות בפמפיון.

זה השם נחתם מאוד.

למי?

למי שהוא בריא בגופו, בריא בנפשו,

בדורות הקודמים.

היו אנשים שהיו חזקים מאוד,

לא היו צריכים הרבה של מה, לא היו צריכים את כל זה.

אצלם זה היה בדיוק תורה בשביל יותר מארבעה שעות.

כל הדברים שלנו, שאנחנו נשאר האומה,

בוודאו שאדם, אותם הנערים צריך ללמד אותם שישמעו,

יאכלו כרוגן, יאכלו טוב, ישמעו טוב,

ואחרי זה בעזרת השם גם ילמדו טוב,

כדי שתהיה נפש שבירה ובוקרובים.

ורק נגיש אם האדם הזה חלילה מונע עם עצמו מהשינה,

חלילה וחס הוא יכול לקרוס,

חלילה

יטרף דעתו בתורה מחלת מונעת השנה.

ולכן צריך להצבין אותם על הערים,

אולי הנער הזה עדיין נמצא באורח חיים, עדיין לא יגיע על איזה מיניים זה.

זה רחוק את דרך העדן, עד שיגיע עכשיו.

הבטחנו, הבטחת לנו את דברי הטל, ואולי זה סימן את הפה,

כדי שיסכים אותו הנער

לשמור על עצמו מה שאמרנו במשמתו מאוד בלשטחים.

ואז,

כשהאדם הזה מתכוון לשם שמיים,

הולך לישון כדי שיהיה לו כוח להבין טוב את הסוגיה,

אוכל כדי שיהיה לו כוח לעשות תורה,

מצוות ומעשים טובים,

ואז הוא יקבל שכר מושלם על הכול.

רק יצא.

אדם שחי, ארוך השם, 90 שנה,

הגיע לעולם האמת, נו,

עסקת בטירה. כן, אמרתי טירה.

שימו לו חשבון,

כמה שנים הוא חי 90 שנה,

שמונה שעות היה בעבודה,

שמונה שעות, החילה שנייה נשלמה,

כבר לא רצינו לשעות של אלימות.

אז כמה זה מתוך החיים?

הוא שמיש.

אז מתוך התשעים?

נשאר לך 30 שנה.

עכשיו, הוא לא איבד, יש לך שותף.

הרי אני חושב ששולחת אותנו,

שנבוא לכאן ולעסוק בתורה,

היא שותפת.

נתן אליו, מגיעה הלחצות.

ואם היה איזה נדיב שגם נתנו איזה מלגה,

גם אם נדיב גם כן נגיע על האחוזים,

מה יישאר לנו?

אפשר להם לשבעה אחוז, עשרה אחוז?

אבל כשהאדם הזה זכה ולמד,

אבל לא רק למד,

אך חי יש שם שמיים ונשם יש שם שמיים,

זכרו אוהל ושנע להתקבל משכה על כל התשעים שנה,

כמו שנאמר אצל אברהם אמין,

אבל העם וכן בא בימים מהשם ורק קבעה בתורה.

דעיין הדבר,

אומנם הוא נוסף נחשבה בדת ל' בממה מספרת על דוד המלך.

בבית המלך ביקש מהקדוש מלכה הוא,

הודיעני אין שם קיצי ודת נמי מאי בעם יחבא לי.

מצד בבית המלך לדעת את העימות, מתי נלך לגמרי בית המלך לא מסתפלים,

לא נגלים, לעשות צבעים,

לא מסתפלים את זה.

מתחנן בבית המלך כדי לדעת לפחות

באיזה יום.

גם בבית המלך הסכים, אמר לו שהוא ירוי ביום שבת,

ובין המלך מלכה פיקוש,

זה לא טוב, ביום שבת יישאר ככה על רוחה שלו,

אי אפשר להתעסק עם הרוחה,

גם ראשון,

אבל לא,

בלי עקמה זמן ירקפו שלמות ממך,

ולאן מלכות ומגחת בחרתה,

עטיום קיימנו ממומן.

טוב, אם כך, דבין המלך אמר, אני אוותר יום אחד בחיים שלי בטובת שלמה,

אבל אני רוצה ערב יום שישי,

כמו אמרו יום,

כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי, שלמה היה עתיד להרחיב כל יום אלף קרבנות,

דימוי לתורה שלך שווה לתורה.

אחרי שדבין המלך ידע שימות ביום שבת,

מותר שבת והלאה,

כל השבת היה קודש אך רק לעסק לימוד התורה.

והנה הגיע יום שבת, שהוא חג השבועות,

שבו צריך להנחם בעולם.

הרבה הלך המוות, ואז הוא מתקרב אליו.

תורה של מעט מתועלת חיים.

איך קראנו אתמול למען מילוי מלחם, דיבר בנחם?

דבריי היא,

נותנת לאדם כוח בר עצמה, עורך ימים וימילת.

מצד אחד, צריך אבל לעשות את השליחות שלו.

פתאום הלך לעמם ותאם לתוכבא. מה הוא עשה?

היה לו דמי המלך עצים במילה,

הלך לנענע אותם,

ואם מישהו בא לחטוף,

אז דמי המלך הזדמניע, מי זה מחלל שבת?

כשיצא דמי המלך לא פנייה,

ואז על המגר,

הציע מלאך המוות לעשות את שבועות, דמי המלך הלך מעולמי,

שואל בספר מאיר עמי ישראל בחלק דיים, הוא שואל,

דמי המלך ישן באותה השבת,

אכל באותה השבת.

אי אפשר לצום, אסור לעשות צורות.

הדמי המלך אומרת במסכת שלכים סווי חטא,

הכל מודים בעצרת דבעינן המלכים.

חג השבועות אין מחלוקת בין יום יהושע ורבי אלעזר, כמו שאמרו בצד יתריים,

או כולו להשם, כולו, אין דבר כזה. כאן בוודאי צריך לאכול.

דמי המלך גם ישן.

למה כשדמי המלך ישן ולא עסק בתורה,

למה אז נכון במהלך הבא מתלקחת אותו?

אלא ודאי.

דוד המלך מיושע נחשב לשם שמיים.

ישן חלחה נחשב לשם שמיים.

וגם כשהוא ישן נחשב כאילו עוסק בתורה,

וגם אל תביא החם ורק המלך לפגוע בשם.

אז אתה רואה שאדם יכול להכפיל ולשולש את השכר ולהבדיל לבור,

כשהאדם הזה יחשוב היטב ויחשוב בצורה נכונה על האכילה השנייה המכשנה וכל הדברים האחרים.

האדם הזה הולך לעבודה.

אין לו מרם, ככה עבוד.

שמה אתה עובד? שאל אדם חילוני.

אני עובד, תראה שיהיה לי פרסה שהולכה ליהנות מהחיים, יש לי אוכל ישן.

מובל 2010. צריך לקנות ב-2012, זאת מחליפת אותו, וכן הלאה.

שמעיהם הם חיים,

וכל הדברים האלה הם נולדים עם הקעויות האלה,

והחיים שלהם עוברים בצורה משמונה מאוד.

אדם הזה בשמיים,

אני עובד כדי שלאבי כבר נכנסה לבית.

יהיה לי ממון, אני אוכל לפרס את בולי ביתו בכבוד.

אני אוכל לקנות ארבעת אמינים, דולב, לעשות את הסוכר, כל מה שצריך,

כל המשרות.

לא מחלקים תפילין לחימה.

אם אתה רוצה תפילין מודרות, זה עולה כסף, וכן אדם.

כשהאדם הזה הולך לעבודה בשביל המטרה הזו,

שוב,

הוא שכר מושלם,

גם עד אותם השעון שהוא בא,

לא עסק בענייני התורה והריצות לפועל, עסק בעניינים הגשמיים.

למה העניינים האלה יקבל את הסוכר המושלם?

אלה הדברים שמלמדים אותנו כחלל,

וזה מה שאלץ אדם אחד מבין.

רבי אלוהים דודו גאים לב הימין,

ראשים ורק יתב פעם בכל, כנראה עם פעם הימין,

עם כל הימין שלו.

לא קיבל סכר על שביש, על רבע,

ממה שחל,

אלא כל הימין כולם קיבל שגם בהם,

גם בעניינים הגשמיים,

הוא מתכוון לחסוך בחסוך יוצרנו ולעשות יוצר נועדת,

וזה מה שמיר המחקרן בעברות כאל דבר בשני דבר,

וכל מעשה חלוי בשם שמיים.

על זה נראה לי מפרש שאפילו תנאים של רשות,

כגון

הכילה בשלייה, ההליכה והישיבה, הכיבה,

הקשיש והשיחה וכל צורכי דודך,

כולן יהיו בעמודת דוראך או נדבה הדורם עבודתו,

שאפילו היה צונן ורעיית, אם אחר כך שאתה לאנה הטוב,

אינו משובח,

אלא התכוון שכבר משתק לפני חלוטו,

כדי לעבוד עת גאו,

וכן אפילו לשב

נושרות ישרים ולערוד במקום צדיקים,

ולראה בהעצת הנימין,

במקום זה היה כדי להתכוון,

כמו עשה לדעת עצמו להשלים חפשו ותאוותו, אינו משובח,

אלא אם כן עשה לשם שמיים, וכן משיבה,

אין צריך לומר שבזמן שהכל העסוק בתאום במצוות,

לא יתגרם לשינה להריג עצמו,

אלא אפילו בזמן שהוא יגיע, וצריך לשאול כדי לנוח מלגיעתו.

לא עשה לענת גופו, אינו משובח,

אלא התכוון לתת שינה לעיניו,

וכן כדי שלא תתערב בעתו בתורה מחמת מניעת השנה,

וכן כל קריצה וזה,

כל זה מלבד בחיסוי וכל דבריך עד העין,

אחרי חכמנו הרגישו בנו את הדברים בצורה מפורטת,

בשבוע ההנהגה שכל אדם ואדם יעשה,

ואז בעבודת השם יגיע בעולם שהוא כולו טוב,

וכדי שבזמן הוא ישלם בצערו ובשרק,

זו ההנהגה שכל אדם ואדם צריך ללמוד ולעשות.

ואנשים צריכים לדעת את המגבלות

של השינה, כמו שאמרתי,

אנשים שלא מבצעים את מה שאמרנו,

יוצא סתרן בהפסדה.

אז הוא יושב כל יום מיד הדף הלאומי,

אבל הוא דפנה את כל יום הדף הלאומי. מה הוא יודע מזה,

כמעט תפס.

אמיר הוא כל כך ישן, הוא גם לא מדפדף,

אלא מישהו, החבותה שלו, מדבר בשבילו את המדבר.

אז מה זה שבז שמגיע וישב ליד הגמרא?

לשבת לישון ליד גמרא דף יומי, זה נקרא דף יומי?

אתה יודע שהדברים האלה, דברים נתונים,

שאין בהם שום רווח,

אלא אדם צריך לישון, להיות מסודר גם בשינה,

ואחרי זה אדם יבוא ויעשוק בתורה,

ואז יהיה לו חיוויון גדול.

אנחנו חיים במדינה שזכינו להגיע אבות העגלים,

עומד בראש הלאומי.

מערכת הביטחון.

מה עושים שם?

מה שקורה שם,

אני אגיד לכם בקצרה,

חיילי חיילים

לא הושבים מספיק, לא פעם קורה שהחיילים האלה בכל ימעלה יושבים רק שעה כאן.

מה התוצאה?

לפני שבועיים ראינו ארבעה חיילים בתוך הטנק ולדימו.

זה לא שהם מחפשים להנות מהחיים ולדימו,

אלא פשוט לא יושבים מספיק ומפורסים.

מה, אתה חושב שאנשים מלאכים?

הדברה אומרת אדם שנשבר שלא ישן

שלושה ימים,

מרקים אותו ליישן לאלתר, הוא כבר הכל בלי זה.

אז מה אתה דורש מהם? בדרך כלל שאי אפשר.

אבל,

שלא שאתם יכולים לעמוד בבני ארבעיים ואין להם תוצאות.

אתם רואים עכשיו מיליון אנשים נמצאים מסכנים במקלטים בגלל המדיניות של האחד הזה,

השם רחם, נורים את הסוד.

כל כמה חודשים, עוד פעם מאותו סיבוב,

יש לנו הרוגים,

פצועים ומסכנים,

מבין אנשים עכשיו במקלטים, בחדרי ביטחון וכן הלאה. לא זכינו, לצערנו.

אבל אדם שהוא מיושר לדעתו צריך לדעתו.

אני יכול לאכול פחות מאכול יותר. אז לא אכלתי צלחת מליאה של חמים, אכלתי חצי צלחת.

שום דבר. עם האפילה אתה יכול להיות גמיש.

זה מה שלנו.

מה שלנו אדם חייב

לספק לגוף את מה שהוא צריך, בפרט לצעירות.

בחור צעיר צריך שמונה שעות.

אדם שהוא זקן, אדם בן תשעים,

אולי ארבע שעות זה הרבה, כמה אדם שעות מיותר.

אולי שלוש שעות מספיק לו.

הזקנים לא צריכים ללמוד לשמונה.

אבל אדם צעיר לימין, בחור בן גש עשרה,

זה בגלל שהוא צריך את השולח,

צריך להצביר להם את הדברים האלה.

זה לא ביטול תורה, תקבל מקום לשם שמיים,

רק כדי שברכוי, ייתן לך את זכרון ושלם גם על הדברים הללו, כדי שבעזרת השם

אחרי זה נסכים ויצליח בעבודת הגדולה.

יש הרבה נערים

שלפעמים אוהבים להישאר ערים כל הלילה.

חמישי בלילה, יום שישי.

יושב, כלומר, אני לא מתחשב עם כל הלילה. עד הבוקר אנחנו

ישב ניצול יחד בשעה שתיים בלילה.

עכשיו קיבלתי את זה.

הראש שלו לא עומד.

הוא לא יכול להגיד בסיבוב. כבר יש.

כמה אדם יכול?

חמש עשרה, שמונה עשרה שעות רצוי, אי אפשר.

אז אם אתה בעיקרוי, לא מבין, הראש לא עובד,

מה התועלת שהאדם הזה,

יושב, אומר, אני עושה משמר, ואני,

כל ידיי גם היום.

שוב, בדרות הקודמות,

ראינו כל כך חלשים, היו יותר חזקים ויותר בריאים, יכלו להרשות לעצמם את הלוקסוס הזה.

היו חושבים שבאנו, אי אפשר.

ולכן, מורה מחכה מציון היה מדגיש לתלמידי הישיבה הזאת.

לא טוב ללכת באותם המקומות

שעושים משמר כל הלילה,

עיקור כשמי.

זה מה שארה לא היה בגמיש.

אלא והנערים,

כאן, כששומעים נדבי,

שומעים להם כסף.

נותנים להם איזה מלגה,

ולכן, חכם מצוין לדע שיש בעיה,

בעצמו היה אוסף כסף,

והיה נותן לאלה שבאים ללמוד ביום שישי.

היה מסבסד אותם, היה משלם להם,

והיו תושבים בצורה מסודרת,

עדיין עקוב לבוקר, הראש שלו צנור לענק,

ורובי ילמד ביום שישי.

ואז הפריון,

ארבע השעות שלמדת ביום שישי שווה הרבה יותר ממה שאלה למדו במשך הלילה.

שוב, גם זה הולך עם אותה שיטה, הייתה הדרך.

לא תביא לצעירים שלנו אתם יודעים את הדברים האלה.

צריך להנחתם לדרך, להסביר להם את הדרך אשר יוצאו בה, את המעשה אשר הוא עשוי,

כדי שיגיעו בהבדלת השם

והשלמות בכל דבר בדומה.

הלוואי והליתה רק בעיה של עייפות.

קראתי את הלשון בשם מרן. מרן אמר,

שלא תטרף דעתו בתורה מסחמת מונעת השם.

יש כאלה שנופלים לגמרי,

צריך לאשפז אותם לרק חוני,

למדינת נשים ועוד קומות אחרים, בגלל שלא יש מי עשוי.

מגיעים גם במחלות נפש.

לא רק שהוא לא לבד טוב,

אלא הלוואי שזה היה נגמר רק בזה.

הרבה פעמים אנחנו רואים תופעות קשות מאוד.

ולכן, שוב,

נפש בריאה הוא אופן. זה הדבר שאנחנו דורשים בתוקף

גם מהנערים וגם מעצמנו. אדם הוא לא מלאך,

הגוף הוא בשר ודם.

ולכן, אדם מרגיש את עצמו כשהוא לא מרגיש את עצמו, חלש,

הוא נפש משם לצהריים,

אחרי זה יבוא לעסוק בתורה.

זו הנהגה מדי יום ליומו.

בשבט אנחנו אחרי החמין לא יכולים לבוא לגמוד,

אחרי החמין חייב מלאך,

חייב לישון.

אבל גם שמה, לא להריך יותר מלאך,

יש כאלה,

נו, יום שבת צריך לישון אחרי החמין,

גמר את החמין ב-12,

יושב עד שעה שש.

אחרי זה הולך לקלל מנחה,

הסעודה השלישית והשבת נגמרה.

זה לא זמן, יותר מלאך.

להריך יותר מלאך בוודאי שלא.

אבל את המינימום שהגוף דורש,

את הדבר הזה כולנו אמורים לנהוג ולחסוך,

כמו שאמרנו, אז תצמיח לדבר איתם, ואז תסכים,

אז בעזרת השם, הלימוד שלו יהיה לימוד מושלם,

הוא יכול להבין טוב,

הוא יכול לזכור טוב. כשאדם לומד מתוך עייפות,

הוא לא סוכב בו.

כניס בזו ומוציא בזו,

לא נשאר בראש כלום.

כשאדם יושב פה מרענק,

שומע את הדברים,

למען יעמוד ימים רבים, הדברים נקלטים במכון, נשאר הכל בראשו בשנים רבות,

וזה מה שכל אדם ואדם צריך לנהוג ולחסוך.

נמשיך, וכן בשיחה,

אפילו לספר בדברי חוכמה צריך שתהיה כוונתו לעבודת הבורא,

או לדבר המביא לעבודתו.

כאילו של דבר חייב אדם לשים עיניו בדיפו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו.

כשרואה דבר שיביא לידי עבודת הבורא יתברך לעשה,

נמלם ולחסוך.

מי שנוהג, כן, עובד את בואו כדומו.

במשנך שאמרה לנו את הכלל, וכל מעשי חייו לשם שמיים,

ודאי שגם לימוד התורה והמצוות, גם הם אמורים להיות נשמע,

והמשנה במסכת אבות,

לא עכשיו אלא גם בסוף,

בפרק האחרון, הגמרא מתארת את כל אותן הטובות שהקדוש ברוך הוא השפיע עליו,

שהוא לומד תורה נשמע, זוכה מדברים רבים,

וכל אדם צריך בשמיים ללמוד ולעשות כאלה.

יש לנו שתי סוגיות שגנים באדם שלומד תורה, שלא נשמע.

במסכת מקום דווקא ב', שם הגמרא אומר,

בעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא נשמע,

מכוך שלא נשמע,

ובו נשמע.

ואילו בעומת זה, במצוותיו חפץ מאוד, הגמרא דורשת

בברכות ו' במצוותיו, בלא במסכר מצוותיו, כמו שאמר הדנא במסכת אבות,

פרק א' בשבאים אל אנטיגנוס לסורכו,

היה תמידות של שמעון הצדיק, הוא היה אומר

אל תהיו כעובדים אף שימשים את רביו על מנת לקבל פרס,

אלא אשמה על מנת לקבל פרס.

הדברה מסיימת,

אדם שחנילה לומד שלא נשמע,

הוא כתוב שנהפכה שידעתו על התנה ולא בא לאביר העולם.

איך אתה מחבר את הסוגיות ותוספות מקרצים ואומים.

כשהאדם הזה לומד כדי להתיהר,

כדי להתכבד,

נוח לו השבע נמולה.

אבל אם האדם הזה לומד בשם מטרה של כסף וכבוד,

שם עדיין הדבר מותר, מתוך שלא נשמע,

כאילו נשמע.

אין ספק שהנשמע הוא הדבר הכי טוב,

אבל בינתיים, עד שיגיע לנשמע,

בינתיים התוספות מחלקים בין שתי הצורות, הסוגים,

בין שלא נשמע שזה בא כדי לקרטר,

כדי שהוא ייראה האלוף,

וכולם אפס אפסים,

לבין אדם

שאומנם לא הביאה לשלמינות המדרגה של נשמע, אבל הוא מתכוון לשם כסף או לשם כבוד,

אבל בעיקרון גם לתוך שלא נשמע, אם יש גם תוך משהו מהנשמע,

ובזה נשמע תוספות מותר.

רק דעה אחרונה פוספית, יש מחלוקת בהסבר לדברי הרמב״ם,

מרן בעברי דיאם סימן רשמי ו' סעיף כ',

שם מרן דיבר על הדבר הזה.

ומרן מצטט את המילים

של הרמב״ם. ולמסקנה, כמו שאמרנו,

אם האדם הזה, ברוך השם, עושה את תורה ומצוות,

אפילו שלא הגיע אליו בדרגה הגדולה שהכל יהיה נשמע מאה אחוז לשם שמיים נטו,

נכין אין איסור לדבר.

יש מתרשים כך גם בדברי הזוהר הקדוש.

הזוהר מספר לנו

ר' נשמענו יוחאי,

הימו יושב ודורש,

לא יאכין לזהב וזכוכית,

מרואטה קיבל פז.

פז הוא עוד יותר ניכר מהזעם.

חשב שם היה אחד בשם

רבי שמעון בן בזיר.

באותה שעה עדיין לא היה רבי שמעון, היה עדיין

צעיר לימין.

אמר, ככה הלכתי לימין התורה,

ניכר, נשמע אני הולך לארון,

בשם ילמד.

חשב ולמד כמה ימים, לא הגיע לו, לא זהב ולא פז.

לא התבייש, הלך שעה לר' שמעון, ובדבר אמרת לנו, הבטחת לנו תבואתה כי לפז.

לא יאללה, אני כמה ימים לומד, לא קיבלתי, לא זהב ולא פז.

רבי שמעון בהתחלה רצה להעניש אותו,

אמרת לו בית של רבי שם שמיים,

אבל מאת השם היה. באותו רגע

נכנס רב חובר

לתוך בית המדרש,

ובידו תן לי גדול מפז.

התקרב מיד לרבי שמעון וסיפר לו

אמרת עליכם נחשון לשמייה, אדוני החשב נשאר.

ואז נדרתי,

אם אנחנו ננצל את הקרע הזה מפז,

שווה בדיוני.

את זה אני אתן לרבי שמעון.

באותו רגע היה מנח מזעפו והיגענו ברוך השם בשלום, הנה כבוד הרב.

הרב ראה את הדבר הזה,

מי אביבים זה שייך לרבי שמעון בן פזי.

קראו לו פזי

לא על שם איילת פזי שאתם אוכלים,

לא זה, אלא על שם רק אין לי מי פזי.

לכן קראו לו גם את השם הזה.

טוב, נתן לו.

אחרי זמן מה, כשהוא מתקדם עוד בלימוד, הוא מבין שהוא עשה לו בסדר,

אדם לומד צריך ללמוד לשם שמיים,

לא בשבילו זהה והופעת.

בא להחזיר את זה לרבי שמעון,

ומשמעון לא רוצה לקבל את דברינו, המון לא זכים לעשות.

אתה רואה גם מדברי הזוהר, שגם אדם שלמד

שלא נשמע מדיוק אלא לשם זהה או פג,

לא נראה,

אין בזה חלילה את האיסור, האיסור שאדם הזה לומד כדי לקנטר.

הוא לומד תורה,

זאת אומרת כדי לקנטר את הלבנים או את החברים שלו וכן הלאה.

זה גרוע מאוד שאדם לומד כדי להתייהר חדשו חמור מאוד.

במבחן השנייה נראים לנו את דברי הקלמוד ירושלים.

ירושלים מספר שראו בחלום בשמרם בן שטח

שהייתה אישה שהיה ציר של בלם וגיונה באוזן שלה.

ולמה? ירושלים מסביר

מתי האישה הזו הולכת ומתפעלת שהיא צמה.

יש לשון אחד שהייתה צמה ליום אחד,

ואחת מספרת שהיא צמה ליומיים.

לשון השני של הגבלה,

הייתה צמה יום אחד, והייתה צמה יום אחד,

ומרם בסימן תקופסא אפס עיבה, ומרם דפק את הראשון השני.

זכינה זו נענשה קודקע.

ולמה נענשה?

שוביה, עשתה את זה כדי להתייהר.

כשאדם עושה בשביל כסף או בשביל מטרה גשמית אחרת, לא נורא.

אבל כשאדם עושה בשביל כבוד, בשביל להתייהר,

דבר זה חמור מאוד, כך כותב,

בשער הקדושה,

רבינו משה כתובהו ושאר הקוסקים,

וכך המסקנה כדי להתנהר,

בוודאי שהדבר הזה אסור,

וזה אין שום צד פעולה, שום צד מהטלב בדבר.

המידע שמספר בירכות שמעונית,

שהוציאו להורג את רבן שמעון בן גמליאל,

יחד איתו היה רבי שמעאל בן גמליאל.

ואז

רבן שמעון בן גמליאל פרץ מבכי.

שאל אותו רבי שמעאל,

רבן שמעון אחי, למה אתה בוכה?

חוד שראתה בחיכון ובמפיצתו של הקב' ברוך הוא. יש לנו זכות למות על קידוש השם.

אמרנו לו, לא על זה אני מצטער שאני הולך לגמרי עדן.

אני מוכן לקבל עלי את המצווה הזו, קידוש השם. אבל,

מוציאים אותנו דרום, וכאילו אנחנו עברי ימים, כאילו איך מאנשי העולם התחתור,

עשינו עבודת דרה, גילוי עריות, שמחו דמים, מחלבי שבת,

לא ידעתי זה לא מותק.

ושאל אותו רבי ישמעאל, אולי, אולי, אולי, כל הדברים אמרו לו,

בסוף העולם.

היית דורש,

היית אומר דברי תורה,

היו באים שישים לבוא לשמוע את הנשמעון לגמרי, נראה נשיא הסל עברי,

היו באים לשמוע אותו, קרע עצוב.

ראינו, אתם רואים גם את הדרך נקרא,

אמר לו, ישמעאל התחיל

לקבל עליו את המצוותים.

אתה רואה,

שבשביל הכבוד, בשביל הדבר הזה,

לא רק שחלילה אין את השכר המלא על המצוות, אלא גם אולי מגריע,

ולכן קיבל עליו את הדין הזה שזה יהיה כפרה על אותם הדברים.

היום רבי יוציא את עוד סכום החלל, הוא מלמד מזה שחזן שמשמיע קולו במאור,

מתכוון יושב שמיים,

השבוע נתן לו כישרון מוזיקלי,

מחזן, אומר יפה, תבוא על הברכה.

אבל אם האדם הזה מתכוון להתייהר,

עליו נאמר, נתנה עלי בקולה, כנשא אתייה,

ולכן הרב מסכם ואומר,

לא עונים אחריו, כניש בושה, אמן. לא עונים.

יש היום חזנים,

כנרא שיפוני העלף, שיפוני הנעס, הוא מסלסל בקול שלו, יש לו קול יפה, יודע מה כמה.

אין כוונתו לשם שמיים,

צריך להתרחף מהחזן הזה, תתפלל יחיד, ואל תתפלל עם האדם הזה,

עד כדי כך שהאדם יתכוון להתייהר.

איך תדע?

תצלם אותו, תצלם, אחר כך תראה בתמונות,

תדע, תבין בערך אם יש לך עסק.

לא צריך להיות בן רוח הקודש כדי לדעת.

ואפילו אתה רואה אותם,

עקרת פניהם ענתה בן. ולכן, הדברים האלה,

נכון שהיכרנו מתוך שלא נשמע יבוא נשמע,

אבל האחדות מסוימת ולא יותר.