מעמדם ההלכתי של מחללי שבת בדורנו – צירופם למניין, דינם כתינוקות שנשבו והשלכות ההלכה במצוות רבות

 

- - - לא מוגה! - - - 

ראינו בסימן, יש ל״ב סעיף א׳.

מרנקה מדבר את דיני תפילת מנחה.

מלכתחילה צריך להתפלל בתפילת המנחה,

קודם תפילת לחש, ואחר כך החזן חוזר את כל תפילת החזרה.

כל מיני דברים אמורים שיש שם מניין טוב,

שיש שם השראה שונה.

אבל אם המניין בוקר וחסר משונה,

אי אפשר לומר את תפילת החזרה,

אלא שיש לנו ספקות,

יגידו תפילה אחת בטון רב.

דיברנו בשיעור הקודם כמה דוגמאות.

דוגמה נוספת יש במקום שהאנשים אינם מנקים את עצמם נוטט.

דבר מצוי הרבה בצבא.

החיילים שיש להם בסיסי קבע,

חיל האמיר וכיוצאת הזה,

יש להם שם מים זורמים ויכולים לנקות את עצמם,

כמו שגם אנחנו נמצאים בחזקת ניקיון כל הזמן.

אבל אותם החיילים שנמצאים על פני השדה, חיילי חיל,

הרבה פעמים אין להם שם במקום מים,

וכשהם הולכים לשירותים על פני השדה,

מנדה לא נתנקים במאה אחוז.

לפעמים נשאר משהו.

והרי הראוון,

אחד מגביוניים ראשונים, אומר שיש חלילה

אפילו משהו מעץ או עד אופי טובעת,

אסור לאדם הזה, בלי דאורייתא,

כלומר דברי תורה של שמיים להתפלל,

וממילא האדם הזה אינו יצטרף במניין.

אדם שהוא ברוך השם נקי,

אדם כזה יכול להתפלל, וממילא מצטרף במניין.

איש שמנוע ממילא גם לא מצטרף במניין.

לפעמים כשאדם נמצא עם אנשים מסוג זה,

אני אומר משל, חיילים, חיילי חייל.

גם דווקא שם.

יכול להיות גם בתוך העיר יש אנשים שהם מפלחים.

אתה הולך למקווה,

אתה לא יודע מה אתה רואה על הספסל.

יש שם תחתונים או טיטולים, אתה לא יודע מה יש שם.

וככה הפלחים האלה אין להם תרבות ניקיון לאותם האנשים.

אנשים כאלה, בוודאי כשלא מצטרפים למניין,

הם נראה והמילא מצטרף אותם.

יקשו שלא ספק, אתה נמצא באותם המקורות ויש לו ספק

יותר טוב, עדיף יותר, שיאמר

תפילה אחת בכל רעמי.

פה הדין גם במקום שיש מניין אנשים שהם נקיים ותורבתים, אבל חלקם מחללי שבת.

אין לך מניין נטו של אנשים שומרי שבת.

גם בהם יש לנו ספקות ומחלוקות,

וגם בהם המסקנה להלכה למעשה,

גם מאיתן אנחנו נצטרך לנהוג בדרך הזאת

תפילה אחת בכל רעמי.

על החילונים שבדור שלנו,

יש כמה וכמה סימני שאלה

שבהם דנו עם גדולי הפוסקים.

השאלה הראשונה,

אולי הם נחשבים כתינוקות שנשבו.

הדבר הראשון,

שאלה דנו עם גדולי הפוסקים.

בזמנם בדורותם לא היה להם יהודים חילונים, לא היה דבר כזה. זה רק הדור שלנו, דור משונה.

אז בזמנם היה להם את היהודים הקראים.

יהודים הקראים היו מאמינים בתורה של אחת,

לא מאמינים בתורה שבעפה, ועליהם דנו הרמב״ם

לשאר הפוסקים.

הרמב״ם בהנקות ממרים פרק ג',

שם הוא מחשיב אותם כתינוקות שנשבו.

זאת אומרת, האדם הזה גדל בבית,

אבא והאימא שלו קראים,

ממילא אין עליו הרבה פשויות,

הוא לא מביג ולא שוגג, אלא נחשב כאנוס בלבד.

אבל הרמב״ם בתשובה בפרק הדור לא כותב כך.

גם שאר הפוסקים של דנו בגבוהים האלה,

לא כולם הלכו בדרך הזו,

שהם תינוקות שנשבו.

דם בזה אני מכה יוסף

לגבי רבית,

אבל אני מצטט אותו בבית יוסף יראה דעה סימן כנט,

וכן

הרמב״ז ושאר הפוסקים דנו בהרחבה עליהם.

יכול להיות גם שהיה הבדל במציאות,

היה שינוי במציאות, בהיסטוריה של הקראים.

לא כל התקופה שלהם, 1200 שנה, היו אותו דבר.

יכול להיות שחלקם בתקופה מסוימת לא ידעו כלום,

היו בגדר תינוקות שנשבו,

ויכול להיות שחלק מהזמנים הם כן ידעו.

לכן יכול להיות שההבדלים האלה בין הפוסקים זה לא רק

מחלוקת בהלכה אלא יכול להיות שגם היה קיים הבדל במציאות.

נחזר למציאות שלנו.

היום בדור שלנו,

יש חלק מעם ישראל שהם בוודאי נקראים תינוקות שנשבו,

ואין לנו עליהם שום קושייה.

כגון,

יש ברוסיה מגון יהודים.

מתוכם 30-40 אלף יודעים מה זה דת,

אפשר לא יודעים כלום,

לא יודעים מה זה כיפוד,

מה זה ראש השנה,

מה זה פסח,

שום דבר במדיני היהדות הם לא יודעים,

מי מהם אפילו פעם אחת לא היו בבית כנסת.

אולי בקושי הוא יודע שהוא יהודי,

הסופסטה שלו סיפרה לו שהיא יהודייה.

חוץ מזה הוא לא ידע כלום.

האנשים האלה בוודאי הם בגדר תינוקות שנשבו.

גם בארצות הברית.

מתוך שישה מיליון יהודים שאי אפשר,

חמישה מיליון מהם כולם בגדר תינוקות שנשבו,

בוודאי שגם עליהם אין חושיות.

כך גם באירופה, רוב המקומות בעולם הם במצב כזה.

עיקר הסימן שאלה הוא כאן.

כאן בארץ ישראל המציאות של החילונים היא שונה לגמרי.

חלק מהחילונים שהיו ילדים לומדו או בתולמות תורה או שהלכו

בשעות הערב, הלכו לשמורי הערב.

יש תהילים וכיוצא בזה,

לומדים עם הילדים ומשניות הרבה פעמים,

או בשביל התילון, מובן לקבל את התילון, אבל ממילא ספג מעט תורה.

המדריך שם, המורה שם, לימד.

רובי מהחילונים גם שמעו אותם.

יש לך בארץ

כשני מיליון דתיים,

זה לא מעט,

ברוך השם, בין פרנות יוסף, זה הרבה לכמעט כל חילוני או שהוא שכן של אדם דתי או שהוא שכן של בית כנסת או שכן של תלמות תורה או שניהם ביחד.

פעמים רבות במקום העבודה חלק מהחברים הם דתיים שיושבים לאכול ביחד,

הרבה פעמים מתווכחים על דה ועל האק,

ולא פעם

החבר הדתי מוכיח לו באותו תורנופת דין שהוא טועה.

נו, למה הוא לא חסר בתשובה?

הוא שקוע וממטה את שערי תאווה,

ולכן הוא לא מוצא לנכון לשנות, קשה לו.

או לפעמים אשתו,

אשר הסת אותו עוזב אל אשתו.

אי אפשר לומר שכל החילונים כאן הם כולם לא יודעים כלום.

ניקח את המילה

תינוק שנשבע.

לקחת תינוק ביום אחד,

לקחת אותו לסין.

גדול שם בסין, לא יודע, שום דבר הוא לא יודע בסין.

עכשיו, בקושי הוא יודע, יש מדינת ישראל, יש להם עסק עם הפלסטינאים,

זה הכול.

אבל חוץ מזה הוא יודע לא כיפור ולא דת ולא דין.

זה נקרא תינוק שנשבע.

הוא בגדר אנוס לגמרי.

אבל החילונים, יכול להיות שהוא בגדר מזיד,

אבל אולי הם בגדר שוגג ולא בגדר אנוס.

וממילא, לא נוכל לצרף אותנו למניין,

לא נוכל לומר שהעשרה אנשים כאלה מביאים את השכינה,

אולי לא.

ואז, כל הברכות שאתה אומר,

ברוך אתה ה' מכונן הדעת, הרוצה בתשובה,

אולי כל הברכות האלו בתפילת החזרה,

אולי יהיו הברכות האלה ברכות לבטלה.

כך שהמציאות כאן מעורפלת מאוד.

אומנם, לפני שבעים שנה,

החזון איש שדן על החילונות בארץ,

הוא כתב, בזמנו בדורו,

שהחילונים הם בגדר תינוקות שנשבו.

אבל המציאות אז הייתה שונה לגמרי מהמציאות היום.

אז במציאות הייתה שהחילונים היו גרים במעוזים שלהם,

היו גרים בקיבוצים וכיוצא בזה,

אחר כך היו מגיעים לצרף,

היו מתגייסים לפלמ״ח.

הפלמ״ח כמעט כולו היה בלי דתיים.

דתיים אמרו ללכת לפלמ״ח,

והדתיים בדרך כלל הלכו ללכי או לאצל.

כך שהייתה הפרדה.

הם ידעו שיש שמורת טבע רוחנית במאה שערים, שם יש דוסים.

חוץ מזה לא ידעו הרבה,

ולכן הדברים שאמר אז המדומיש

היו מדויקים מאוד.

אבל היום המציאות אינה קטנה.

היום אפילו קיבוצניק,

הוא הגיע בגיל מ-16 להתגייס לגדנע.

רוב הקצינים בגדנע הם אנשים משלנו, דתיים.

מגיע אחר כך לצבא.

רוב הקצינים,

אז בן אלוף היום,

הם דתיים שומרי שבת.

אז אם מישהו סיפר לו כשהוא היה ילד

שהדתיים הם פרימיטיביים,

הם לא יודעים כלום,

הם כך והם כך,

אחרי שהוא שמע את כל ההשמצות,

הוא נפגש פנים אל פנים עם הקצין שלו.

הקצין הזה, את כל מה שהוא יודע,

את כל ההשכלה,

גם הקצין הדתי יודע.

נוסף לזה, הוא גם אל השמיים, יודע גם תורה.

אז הוא רואה, נפגש עם המציאות,

נפגש עם האמת.

חלק מהם,

זה גורם להם זעזוע,

והם מתחילים להתעניין יותר ויותר.

חלקם חוזרים בתשובה.

אינם שלא חוזרים בתשובה, הם שקועים במלחת שערי תאווה. קשה להם לחזור בתשובה,

לשנות כיוון, להתחיל לשמור שבת,

לשמור כשרות וכן הלאה.

שוב, לומר שהם לא יודעים שום דבר, קשה לדבר.

הרבה פעמים הוא סקרן לדעת מה זה קבלת שבת.

הוא בא לשמוע,

לפעמים הוא גם רוצה לראות איך נראה שולחן שבת שלנו, שבת מלכתה.

הם באים, מזמינים את עצמם, הם באים, יושבים,

ואחרי כל זה נו.

אתה אומר לו נו, אתה חוזר בתשובה.

הוא אומר לך, קשה לי, אשתי נו מסכימה, או תירוצים אחרים.

אבל עקרונית,

הם יודעים משהו.

ואז בזמנו של החזון, יש לא היה רדיו דתי.

היום יש רדיו דתי.

יש קול ברמה, יש רדיו קול חי, רדיו מורשת,

גלי ישראל. יש כמה תחנות רדיו, ולא פעם הם שומעים את אותן התחנות.

לפעמים הוא צריך לשמור לילה שלם.

משעמם לו,

והרדיו שלהם מביא כל מיני שטויות.

אז הוא מעביר לתחנה אחרת.

בתחנה השנייה הוא שומע דברי אלוקים חיים.

שומע את הרב מוצפי, הרב אלבז,

האמנוי גרשם וכיוצא בהם.

לפעמים הם גומרים בשפה שלהם ומשכנעים מאוד.

כלומר, שהוא נהיה מגדולי ישראל,

שהוא נהיה כבר ידען ויודע את כל התורה, זה לא אמרנו.

אבל גם לקצה האחר, שהוא תינוק שנשבע,

שהידיעה שלו אפס, גם לא.

האמת היא, כמו שאמרנו באמצע,

ולכן דברי החזון איש היו נקונים,

היום המציאות שלנו השתנתה.

השתנתה

ועוד תשתנה לטווח הקרוב.

תיקח את המציאות של ימינו.

הוא היה פרופסור לסטטיסטיקה לפני זמן קצר.

הוא נתן מספרים של הווה ועתיד בנושא הביטחוני-כלכלי.

ובסוף הוא גלש לנושא שלנו.

הוא אמר, בשנה שעברה

נולדו בארץ 110,000 יהודים.

מתוכם 92,000 לדתיים.

18,000 רק החילונים.

אז חבר הכנסת החילוני ששמע אותו צעק לו, מה, החילונים לא מביאים ילדים?

הוא אמר לו, כן, הם מביאים ילד לכלב.

זאת אומרת, הרוב הגדול הם איש שלנו.

אלא מה, אחר כך חלק מהם מתקלקלים או בצבא או במקום אחר.

אבל הרוב הגדול, אתה רואה,

יש להם את בסיס.

באים בית, שומרי מסורת,

יודעים, יש להם ידיעה מסוימת.

ולכן קשה לנו להסתמך רק על הסברה הזו כדי להתיר, לצרף אותם למניעה.

בעיה שנייה, שגם היא שנויה במחלוקת עזה בין גדולי הקוסקים.

אדם שהוא כן מחלל שבת בפרהסיה,

אבל מאמין בהשם.

יש לו אמונה,

אבל התאווה גוברת עליו,

הוא נוסע על הים או הולך לכדורגל וכיוצא לזהר.

מאיפה אתה יודע שהוא מאמין?

האדם הזה אומר קידוש.

ליל שבת לוקח יין ולומר קידוש.

יום שבת,

לובש כיפה לבנה ומגיע לבית כנסת.

אבל לחכות עד מוצאי שבת,

עד שבע וחצי, זה הרבה זמן בשבילו.

איך הבטחנים אומרים עליהם?

הם עושים הבדלה בשעה שתיים והם נוסעים לכדורגל.

לא מחכים עד הלילה.

זה האנשים,

חלק לא קטן מהאנשים האלה שטופים במ״ט שערי תאוות כדורגל,

וכיוצא בהם, ולכן הם נסחפים וילכו אחר העבר ויאבלו.

אבל לבסיס, האמונה קיים בהם.

והשאלה היא, מסתכלים אחרי המעשה,

כך אומר מנחת אלעזר, מסתכלים לפי המציאות.

אם הוא מחלם שבה, מה אכפת לי? מה הוא חושב?

ולכן הוא עדיין מחשיב אותם כגויים.

אבל לעומתו, הגאון מבין מה?

יש לו ספר על תיקוני הזוהר, בתיקון כא אומר,

מסתכלים אנחנו על האמונה. זה הבסיס.

אם הוא מאמין,

אין דינו כגוי, אלא כיהודי.

כך דעת אדוניין ציון, ומוכיח את זה מדברי ראשי בחולין ה.

כך כותב גם חיים עוזר בספרו שלא תשובות החייזר,

הגאון ארקניאבסקי ועוד.

שם ראשי מסביר מדוע ולמה מחלל שבת בפרסיה דינו כגוי.

שיש למים עשה השם את השמיים ואת הארץ,

וביום השביעי שבת לא ייבקש.

והאדם הזה, כשהוא מחלל את השבת, סימן שהוא לא מאמין במעשה בראשית.

לפי זה אומר רבי נציון,

האדם הזה הוא כן מאמין. עובדה שהוא עושה קידוש,

הוא מתפלל,

ממילא האדם הזה אין דינו כגוי.

אלה הטענות, זה הוויכוח באופן כללי.

יש לנו עשרות מקומות

שיש הבדל בין שומר שבת לבין מי שאינו שומר שבת,

זה כגוי וזה כיהודי.

השאלה היא, האם אנחנו הולכים אחרי האמונה זה העיקר או לא.

היום, לא צריך לדעת אם הוא מקדש או לא.

אם אתה נמצא במרחק קילומטר ממגרש כדורגל ביום שבת,

אתה יכול לדעת בלי שתראה את כוס היין בעדו.

כשנכנס בול, מה הם צועקים? הם שואגים, יש אלוקים.

מישהו החייב אותם? מישהו אמר להם להגיד?

הרב אלס לא נמצא שם, שיגיד להם אם יש אלוקים.

אבל אתה רואה שהם צועקים מכירות ליבם.

אפילו אנחנו בימים הכיפורים בשעת נעילה לא צועקים כמו שהם שואגים את השאגה הזאת.

אמונה יש להם. יש להם בבסיס אמונה בהשם, רק לצערנו עדיין לא הסכמנו לקרב אותם להבין יושב השמיים, להסביר להם שלא מספיק לצעוק יש אלוקים,

אלא צריך גם לשמור תורה ומצוות, לשמור שבת וכן הלאה.

אולי אשמים אנחנו, אבל עקרונית,

עקרונית הם גם נמצאים בסבך המחלוקת הזאת,

גם בדבר הזה וגם בדברים אחרים.

עוד מחלוקת נוספת יש,

אני מלמד להועיל, מדגיש.

אבותינו לא אמרו מחלל שבת,

אלא רבותינו הדגישו מחלל שבת בפריסייה.

המילה בפריסייה, הכוונה היא בחוצפה.

אבל אם האדם הזה מחלל שבת בצנעה, אין דימו כגורם.

בזמנם ודורותם, כל העדה כולם קדושים.

אדם שמעז באמצע החוב לעשן לחלל שבת,

זו באמת חוצפה גדולה, ולכן דינו כגורם.

אבל היום בדור הזה יש מקומות ויש שכונות

שכולם מחללי שבת.

האדם הזה לא מרגיש הבדל אם הוא יעשן בבית או שיעשן בחוב. הוא לא מרגיש שיש בדבר הזה חוצפה.

אתה רואה שגם אנשים שקוראים להם נשיא המדינה, ראש ממשלה או חברי ממשלה, לצערנו גם הם מחללי שבת.

ולכן,

גם בגלל הדבר הזה דנו גדולי האחרונים האם לדון את האנשים האלה כמחללי שבת, כגויים,

או שעדיין לא. גם זה שינוי במחלקה.

בסוף האות הגמרא במספת עירוני סנפט, שם הגמרא דנה,

יש לי עירוב טוב,

עשיתי צורת פתח, הכל בסדר,

אבל גר שם יהודי רשע, מחלל שבת.

והגמרא דנה.

מי נקרא מחלל שבת שפוסל את העירוב?

הגמרא מביאה דעה

ואם האדם הזה מתבייש לחלל שבת בפני אדם גדול,

אין דינו כגוי.

הייתי ילד בן עשר,

היינו גרים אז בפתח תקווה.

הלכנו ביום שבת בבית כנסת.

ממול

הגיע בעל הבית שלנו.

מרחוק אני רואה אותו, היה לו ביד סיגריה על יום שבת.

הוא ראה את אבא, הכניס את היד בכיס

עם הסיגריות.

הוא התקרב,

אמר שבת שלום יפה, והמשיך.

אנחנו המשכנו, והוא בצד השני.

הייתי סקרן לראות, נו מה יהיה הלאה?

הסתכלתי אחרונים,

אני רואה שגם הוא מסתכל אחרונים.

מה שאבא לא רואה,

פשוט הסיגריה יפה, והמשיך לעשר.

אולי עדתי,

אבל לפחות היה לו דרך ארץ

בפני אדם גדול.

יש עוד הרבה,

הרבה אנשים כנוצר בהם,

שיש להם דרך ארץ,

אחד לפני הרב הזה,

אחד לפני הרב השני,

יש הרבה מרוקאים שלצערנו עדיין לא שומרים שבת.

אם הוא יראה מרחוק את רבי דוד אבו חצר,

כולו יתמלא פחד וחלחלה.

ודאי שהוא לא יעז לפניו לעשן ביום שבת, וכן את היוצב הזה.

יש עוד הרבה דמויות שאנשים יפחדו מהן פחד רוחני ולא יחדדו שבת בפניהם.

וכמו שאמרתי, הגמרא אלוהים סט, דנה על הנושא הזה.

זאת אומרת, גם זה ישנה במחלקים.

האם זו המסקנה להלכה? יש מחלוקת בשנים ובאחרונים.

הרעיפה ראש הרמב״ן ומרן. מרן בהלכות עירובין, סימן שפה.

מרן לא העתיק את הסוגיה הזו. כנראה שמרן סובר שאם הוא מחלל שבת בפריסייה,

גם אם הוא מתבייש לחלל בפני אדם גדול,

עדיין דינו כגוי.

ומילא יש לנו כמה וכמה סימני שאלה.

יש לך, אם כן, ספק ספקה.

אבל הבעיה היא כאן, לא תוכל לומר את תפילת החזרה.

כלומר, ברוך אתה ה' חנא נדע,

כי ספק ספקה בברכות לא עבדנן.

ולכן העמצה היא במקרה כזה לומר תפילה אחת.

אחד מהחברים היה צריך להיות חזן באמריקה,

ובא אליי בשאלה.

אני צריך להיות ראש שנה וכיפור שם.

אבל התברר לי שבקהילה שם אין אפילו עשרה מניין שומרי שבת.

איך אני אלך לשם?

שאותנו לא תלך, בית הכנסת ייסגר,

וכולם ילכו לאיבוד, כולם יתבודדו.

תלך לשם ותנסה להקרב אותם, להביא לשם השמיים.

תגיד להם מוסר, תגיד להם דברי תורה.

אומר לי, אבל מה יהיה על תפילת החזרה?

איך אני אגיד תפילת חזרה? ברוכות יהיו לבטלה.

אמרתי לו, תאמר תפילה אחת בחברה.

תגיד לי, איך אפשר?

זה יפגע בהם.

זאת אומרת, אל תגיד להם את הסיבה האמיתית,

בגלל שאולי הם מחללי שבת שדינם כגויים,

אל תגיד להם את זה.

תגיד להם תורה ציבור.

תשבה את העקולים.

ככה הוא הגיע,

בין ראש השנה אחרי שגמרו את תפילת ערבי,

ביקש מהם, אני רוצה לומר שני מילים, שתי דקות.

הייתה לו אנגלית טובה, אנגלית משובחת,

ואז הוא פתח, אמר להם, שמעתי בשנים הקודמות,

היה לכם חזר שהיה מעריך הרבה, מעריך תרחה,

וזה עבוד גדול לעשות תורה ציבור.

אנחנו השנה נעשה את התפילה יותר בקצרה, תפילה אחת בקול רע,

כדי שלא יהיה תורח ציבור.

אתם מסכימים?

כן, מסכימים.

כולם הסכימו פה אחד.

כך היה ראש השנה, כיפור,

גמר תפילת מוסף,

תפילת הלחש,

יש בחזרה את תפילת

סדר כהן גדול, סדר העבודה.

כל הסיבוב קיים, קרא להם כמובן בלי חתימה.

גמר את התפילה, מוצאה יום הכיפורים, עשה הבדלה, הכל היה בסדר.

בא לצאת,

הגבאי עומד בדנת, לא נותן לו לצאת.

שם לא קוראים לגבאי בתואר הזה,

שם קוראים לו נשיא.

איך אומרים באנגלית?

אומר לו, אתה לא יצא.

למה לא יצא? אני אמרתי, הכל היה בסדר.

אומר לו, הציבור כל כך נהנה,

יא תור, בא יא תורח ציבור.

אם אתה חותם עכשיו שגם שנה הבאה, ראש השנה בכיפור אתה פה, כן.

אם לא, אתה לא יצא.

אם לא הבינו למה הוא עשה את זה,

אבל כשהוא אמר את הדברים במתק שפתיים, מרח את זה, כמו שאומרים, טוב,

אני מצד אחד הצליח לקרב אותם, להשפיע עד כמה שהוא יכול,

מצד שני, לא נכשל בהמון ברכה לבטלה.

לא פעם אנחנו הולכים לבתי אבינים,

או בשחרית או מנחה ערבית,

יחד עם האבינים יש שם מניין.

אולי אחד או שניים מהאבינים שומרים שבת,

האחרים אינם שומרים שבת עדיין.

והשאלה היא,

מה לומר שם, לחש וחזרה או לא?

עוד פעם יש לנו את כל הסימני שאלה,

ולכן המסקנה שאמרנו,

תפילה אחת בקול רב, זה עדיף יותר כדי לחמוק

כמו סלע במחלוקה.

נפקא מינה זו,

היא הולכה בעוד כמה וכמה הלכות, ובכולן אנחנו מצרפים,

מתחשבים במחלוקות שאמרנו,

אבל לא מלכתחילה, אלא בדאב.

הביאור הלכה דן במשהו דומה לזה, ואומר עצה,

שלפני שאחזור לתפילת החזרה, יאמר,

אם יש כאן מניין טוב, תהיה תפילתי לשם חזרה,

ואם לאו, תהיה תפילתי לנדבה.

אבל כל גדולי האחרונים לא הסכימו איתו.

הרי

קורבן נדבה,

כנגדו, תקנו חכמים, ותפילת נדבה.

קורבן נדבה, אני היחיד יכול להבין, לא הציבור.

אין קורבן נדבה לציבור,

ואלא גם אין תפילת נדבה בציבור.

ולכן, הפוסקים לא הסכימו עם ההעצה הזו,

ולכן חזרנו להעצה הקודמת,

תפילה אחת בכל רע.

דווקא מילה, דיברנו בסימן יא לגבי בית חרשת לציציות.

כשאדם עובד במקום כזה,

התביעייה,

השזירה, הכשירה, הכול צריך להיות לשמה.

ולכן, אתה לוקח מבית חרשת כזה אך ורק פועלים דתיים מראי שמים.

שוב, לפעמים היה אחד שהיה נראה לנו כאילו דתי,

ואחרי חודשיים-שלוש מתברר שהוא לא דתי, זרקנו אותו.

בינתיים הסימן שלה על כל הציציות.

יד אחד, אומנם אולי הדוקי הוא לא שומר שבת,

אבל כן היתה לו אמונה,

הוא כן מאמין בהשם.

נפסול את הכל או לא,

גם זה שנוי בכל המחלוקות,

אולי הם תינוקות שנשבו,

אולי כמובן שמאמין בהשם, אולי זה בסדר.

כל הצירופים שאמרנו,

אולי יהיה אפשר להכשיר את אותם הציצויות בדיעבד.

אל תשים על זה חותמת שלה בדעת,

תשים שיהיה בהכשר ארבנות, זה מספיק.

כך גם לגבי עיבוד

של קלפים

לספר תורה, תפילין, מזוזות, מגילת אסתר,

המעבד צריך להיות אך ורק יהודי ראש המיים.

אתה לא יכול להעסיק פה עלים שאינם דתיים.

כך גם הכותב.

מי שכותב ספר תורה, תפילין, מזוזות, צריך להיות אדם ראש המיים.

אי אפשר לתת לערבי שיכתוב,

גם אי אפשר לתת ליהודי שאינו שומר שבת שיכתוב.

ושוב,

אם היה אחד מהעובדים בבית החרושת הזה,

יהודי כזה שהוא לא שומר שבת, אבל מאמין.

עוד פעם, יש לנו את הסימן שאלה האם בדיעבד נוכל להכשיר את כל אותם הקלפים או לא.

כך גם לגבי דינים אחרים.

גוי שבא ונתן תרומה.

האדם הזה עומד על בודה זרה, או בודהה, או שהוא נוצרי,

בא ותרם תרומה לבית הכנסת,

אנחנו לא יכולים לקבל ממנו.

התורה אומרת בחומש ויקרא,

בפרשת בנקרא, אדם כי יקריב מכם.

מה זה מכם?

דעתי כן מומר.

אם המומר מתמודד קורבן,

לא יכולים להקריב את הקורבן הזה בבית המקדש.

והפוסקים בסימן קנדס, הייחוד א',

שם דנו בנושא הזה.

אדם כזה, שהוא לא דתי, מחלל שבת,

כבר מתרם תרומה. כבר נתן לך עכשיו לבית הכנסת, הוא שמע שעשינו שיפוצים,

גם אני משתתף,

הוציא צ'ק,

נתן אלף שקל.

נקבל את השקל הזה או לא?

גם שם יש לנו את הוויכוח,

את המחלוקת האמורה.

אם האדם הזה לא היה מאמין בכלום,

בשום מה הוא נותן תרומה?

בדרך כלל, אדם שנותרם, יש לו אמונה מאמין ולכן הוא גם מתורם. האם האדם הזה נקרם מומר? לא נגרם מומר?

אבל המחלוקת היא בוודאי בדרבנן, לא בדאוריית.

הקורבן זה דאוריית.

הדוגמה הזו זה רק דרבנן.

ולכן שוב,

אין לנו ספק ספקה בדרבנן ולהגיד חשבין בבסיס של האמונה,

ולכן בדענן כאן אפשר לקחת מידו את התרומה.

כל המחלוקות האלה לגבי אם יש צירוף

על ידי האדם הזה שיהיה כאן שכינה,

האם הוא מצטרף למניין או לא.

אבל לגבי זימון זה לא כך.

המשנה בנוסחת ברכות מימה אומרת,

עם הארץ לא מצטרף לזימון.

בין זימון של שלושה ובין זימון של עשרה,

וכך מרן עוסק בסימן קופסה דקטית.

שם הבעיה יותר חמורה.

כשאתה אוכל ביחד עם אדם, אתה מתקרב אליו,

ואז יש חשש שילמוד במעשיו.

רבותינו לא רצו שאנחנו נהיה קרובים לאנשים האלה,

רצו להרחיק אותנו מהם,

ולכן עם עם הארץ אין אפשרות לעשות זימון,

לא שלושה ולא עשרה, קל וחומר שבע ברכות.

יש לך חכן וקלע,

לא בפעם הראשונה ולא בפעם האחרונה,

אי אפשר לצרף אנשים כאלה.

גם שם יש לנו את הספק,

ספק ברכות להקל.

תהיה הדין גם לגבי קידוש,

הבדלה, תקיעת שופט,

אם האדם הזה מקדש, אם יוצא ממנו ידי חובה או לא.

לא פעם קורה, בדור השלנו,

שהבנים יתחזקו וברוך השם מהם יראה שמיים בתכלית.

אבא שלהם עדיין לא,

אבל אבא שלהם

יש לו מסורת.

ולכן, ליל שבת,

אבא שלהם לוקח כוסיים ומקדש.

האם מוציא אותם ידי חובה או לא?

תראו בסבל אור בציון חלק ב',

הוא מוכיח מדברי הרמב״ם,

שאדם שהוא מחלל שבת בפרסייה, דינו כגוי,

לא מוציא אחרים ידי חובה.

כמו שהגוי מעשה קידוש,

לא מוציא אותנו ידי חובה, כך גם זה.

השאלה היא דינו כגוי?

האדם הזה כן מאמין.

האם נחשיב אותו כיהודי טוב,

או שעדיין גוי לא כדוי?

וגם בדיעבד שקידש, אמר אבדלה או שתקע בשופר,

אולי גם בדיעבד זה לא טוב.

כך גם הנפקא מינה לגבי שוחט,

מוהל.

אסור לקחת מוהל שאינו דתי.

באחרונה יש הרבה אנשים תמימים,

מזמינים רופא שהוא יעשה תברית מולה.

הוא אומר לכם, הוא עושה את זה טוב,

סטרילי, הכול,

אבל הרופא הזה לא דתי.

המחלוקת לא רק מלכתחילה,

גם בדיעבד, ספק אם המילה הועילה,

או שצריך אחר כך להטיף ממנו דם בריא.

בוודאי שאסור לקחת רופא כזה שיהיה מוהל.

אבל,

אם הרופא הזה, נכון שהוא לא דתי,

אבל הוא מאמין באשר.

יש עוד פעם את הסניבים ואת הספקי ספקות כדי להכשיר את המילה לפחות בדיעבד.

גם שם יש לנו את סבך המחלוקת וכל זה.

אבל לתת לו שיהיה שוחט, לתת לו שאם יש גיח כשרות,

בוודאי שאינה ראומנה לסמוך על האנשים האלה, בקושי אנחנו סומכים על הדתיים.

אתה רוצה שלסמוך על המחללי שבת?

אינה ראומנה למנות אנשים כאלה שיהיו משגיחים על הכשרות,

לא בצבא ולא באזרחי,

בכל הדברים האלה בוודאי שאדם צריך לקחת את הדבר הטוב ביותר,

כולהי ואולי.

אני נפק מינה עוד לגבי ההלוואה הדרומית.

התורה מזהירה אותנו, לא תשיך לאחיך.

אסור לנו להלוות ליהודי ברבית קצוצה.

אבל לנוכחי תשיך.

לגוי אתה יכול לתת לו הלוואה ברבית קצוצה,

כמו שהוא לוקח ממני ריבית, גם אני רשאי לקחת ממנו ריבית.

עם הגוי אתה לא צריך שטר עסקה.

אבל אם בא יהודי רשע,

יהודי שאינו שומר תורה ומצוות,

בא יוסי שריד ואומר, אני צריך הלוואה.

וישהו בעיה, אני אתן לו את ההלוואה,

הוא נותן לי ערבות בנקאית ואני לוקח ממנו רבית קצוצה.

תגיד לי, אבל התורה אמרה, לא תשיך לאחיך?

איך אתה אדם דף מי? איך אתה לוקח ממני ריבית?

התורה הדגישה, לא תשיך לאחיך.

אדם שאינו שומר תורה ומצוות הוא לא בגדר אחינו,

ולכן שם מותר הדבר מלכתחילה לקחת ממנו גם את הריבית.

שוב, עוד פעם,

השאלה תהיה,

האם אדם שמאמין בהשם, אבל אינו שומר שבת בפועל?

דינו כגוי, אפשר לקחת ממנו ריבית

בלי שטר עסקה או לא?

גם כאן תהיה המחלוקת כל השאלות שדיברנו,

תינוק שנשבע, או בגלל שהוא מאמין בהשם,

אולי זה לא פרסייה.

כל הסימני שאלה האלה, עוד פעם, חוזרים אחורנית גם לנושא הזה.

והמסקנה,

מלכתחילה אסור לקחת ממנו ריבית,

אלא כל אדם ימלא את הטופס של שטר עסקה,

על ידי הטופס הזה יפתור את הבעיה.

למה לא להיכנס למחלוקת האמורה?

עדיף יותר שאדם ימלא את הטופס הזה.

בזמנו, החברים,

צילמו את הטופס הזה, כל אחד חתם,

ברגע שאדם חותם על הטופס הזה,

אפילו מאדם דתי אתה יכול לקחת קל וחומר מאותו האדם,

זה הפתרון הטכני כדי לעקוף את המחלוקת.

אבל בלי זה יהיה קשה לנו לבוא ולהתיר,

לעשות כדבר הזה,

לבוא ולקחת ממנו ריבית,

כי יש לנו ספק ספיקה לחומרה בדאורייתא,

שאולי האדם הזה אינו דומה לגודל,

וכן כל כיצא לבוא ולדאורייתא.

משטרות נייר לא היה קודם כיף לחתם סופר שיש לך משטרות נייר שזה לא כיף.

המחלוקת, שוב, גם זה רוב ככל הפוסקים היא חמור,

והמסקנה גם בזה לחומרה, כל המחלוקות האלה הן בדאורייתא.

ולכן עדיף יותר לחתום על שטר עסקה,

זה הרבה יותר טוב כדי שלא להסתבך עם המחלוקות האמורות.

למה?

המחשבה יותר חשוב, המעשה יותר חשוב ממחשבה.

תבוא במעשה עושה כמו שהוא עושה.

במחשבה הוא מאמין, זה לא עולה לו כלום, אף פעם לא מאמין.

אז במעשה הוא מוכיח עליו.

זו התעלה של המלאכה את הרעזרה.

אם המחלוקת הייתה שקולה, היה לנו מאוד קשה.

אבל כאן יש לנו את דברי הגרא.

הגאון מבינה והפוסקים מאוד מתחשבים לדברם.

ברבע האחרונים הלכו בשיטת הגרא,

הגרא, לשיטות הגאון מבינה.

ולכן קשה לנו לבוא ולמחוק,

להתעלם מהמחלוקת הזאת. נכון הדבר שאנחנו מסתכלים יותר על המציאות, על המעשה שהאדם עושה.

אבל סוף סוף הבסיס, האמונה, קיימת.

בדרך כלל האנשים האלה שיש בהם את האמונה,

יותר קל לקרב אותם, להחזיר אותם בתשובה.

אדם שאין לו את הבסיס, אין לו את האמונה,

אין עם מי לדבר כמעט.

אבל אדם שיש לו את האמונה,

הרבה יותר קל לקרב אותו אל העמונה של השמיים ולהחזיר אותו מתשובה.

ולכן, אין ספק שזה משהו, אני לא יכול להגיד שזה הכל,

אבל השאלה היא, האם האדם הזה נחשב כגוי?

אתה אומר, האדם הזה שמחלל שבת כבר לא יהודי,

יצא מכלל ישראל?

זו הסימן שאלה,

איך להבין בדברי ראשי ובשאר הפוסקים, ולכן קשה לנו להחליט בוודאות במחלוקת הזאת.

תיקח דוגמא אחרת של יין נוסף.

בעל הלוחות גדולות

וכל הראשונים הוא מראה לו שולחן ערוך בעירי דעה סימן,

קכד סעיף ט'.

כתבו שם

יהודי רשע מזג לך יין,

ראינו זה יין נסף.

אם מסיסריד מזג לך כוס יין, תיקח ותשפוך את זה,

עשוי בשתייה.

אבל אם מזג אדם שהוא כן מאמין בהשם,

אין אשהו מחלל שבת.

האם היין הזה הוא יין נסף או לא?

עוד פעם הגענו לאותה המחלוקת עם כל הסברות שאמרנו קודם.

להלכה.

ולכתחילה אנחנו לא רוצים להסתבך

בסבך המחלוקת, ובפרט שמרן באורח חיים סימן קופצה זה כבר כתב שאסור לברך גם על דבר שאסור בידי רבנן.

אולי הברכה הגפן היא ברכה לבטלה.

חכמינו לא תיקנו ברכה על דבר שאסור.

אם כך,

יכול להיות שברכת הגפן על היין הזה, אולי היא תהיה למטלה.

ולכן, העצה הפשוטה ביותר,

תגיד לו למלצר,

תביא לי בקבוק יין סגור.

זה העצה, זה הפתרון הכי קל, הכי פשוט.

לפעמים אתה לא צריך לנחש הרבה לדעת אם המלצר הזה שומר שבת או לא.

לפעמים אתה רואה את העגילים שיש לו באוזן,

התספורת שיש לו.

לפעמים יש לו קוטין, לפעמים תספורת של דשא,

ואולי צריך לצאת את זה מאחורי הליבה לכל העלמא,

אז חצי קוצים, חצי דשא.

אתה מסתכל עליו, אתה יודע שזה לא מכוחותינו.

ושוב, אם תיקח את היין שהוא ימזוג,

אתה מסתבך עם הברכה.

זה לכן עדיף יותר, תגיד לו,

הוא רוצה לצלם אותנו.

איך אנחנו פותחים את הבקבוק מההתחלה עד הסוף,

תיתן לו שאתה עושה את הסרט שיהיה שלם.

זה יסביר לו כך,

מה אכפת לו? הוא פחות עבודה בשבילו, יביא לך בקבוק,

אתה פותח,

מזג,

והכל יהיה עליבת לכל העלמא למהדרין.

אבל לפעמים יש מציאות של שעת הדחת.

לפעמים יש לאדם חבר בעבודה או שכן שמנסה לקרב אותו.

בינתיים הוא מחלל שבת.

הוא יזמין אותך לחתונה של הבא שלו, של הבן, אתה הולך.

לא פחות ולא יותר, האדם הזה מזג יין, מגיש לך,

חרוז, תגיד לחיים,

תשתה או לא תשתה?

מה תגיד לו, אתה מחלל שבת, נשפוך את זה?

אתה נמצא בסבכת מחלוקת לפעמים בשעת הדחת גדול במצורים מעין בית.

גם לגבי דברים אחרים,

גם שם יש לנו את הסימני השאלה האלה.

אדם שמוצא מציאה של גוי, פטור מן החזיר.

התורה אמרה,

וכן תעשה את הכל עבודת אחיך,

זה לא אחי.

כך גם מחלל שבת בוחרסיה דינו כגוי,

כמו שמרן כתב בחושב משפט, סימן רס, זין.

אבל האדם הזה, שהוא כן מאמין במעשה בראשית,

ולא כיהודי,

צריכים להחזיר לו את האבידה. לא צריך עוד הפעם, יש לך את אותן המחלוקות שאמרנו.

גם לגבי לימוד תורה,

מרן כתב בחירי דעה, סימן רמ״ו, סעיף ח׳.

אסור ללמוד תורה מאדם שאינו ירושמיים,

ואסור ללמד תורה מאדם שאינו ירושמיים.

הגמרא מביאה את הפסוק כי ספקי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיו,

כי מלאך השם צבעות הוא, אם הרב דומה למלאך השם צבעות ילמדו תורה מפיו ואם לאו לא.

וההמשך גם, אדם שלמד

מלמד תורה לתלמיד שאינו עגול, כאילו זורק עמד למרקוליס.

שוב אנשים כאלה שמתחילים להתקרב

בצעדים הראשונים שלהם,

הם באים לשמוע תורה,

אבל עדיין אינם בחזקת שומרי שבת.

האם במקרה הזה אנחנו יכולים ללמד אותה ובא לשמוע דברי הלכה, גמרא או כל דבר אחר?

גם שם יש לנו את המחלוקת האמורה עם כל מה שדיברנו,

אולי עם תינוקות שנשמעו או לא, גם שם יש לנו את הספק הגדול.

ללמד מוסר לאותם האנשים, ודאי שמותר.

בזה אין מחלוקת.

תאמר לו דברי מוסר, דברי יראת שמיים, כדי שיתקרב ויחזור בתשובה, בוודאי.

אבל הרבה פעמים העורך דין הזה,

לא מעניין אותו הרבה מוסר, הוא לא יבוא לשמוע את הרב סופר.

הוא בא לשמוע דווקא גמרא.

המקצוע שלהם, עורכי דין,

צריכים לדעת גמרא.

לפעמים הוא מייצג את הקליינטים שלו בבית הדין.

צריך לדעת מה המשפט העברי אומר,

כדי שלא יעמוד בפני הדיינים כמו פוסטמא ולא ידע מה להגיד.

הוא יודע, הנה הוא אומר את הגמרא,

הוא אומר את הפוסקים,

אז לפעמים הוא בא מתוך גישה עניינית.

ושוב השאלה היא, הרב שואל אותך,

אני צריך לגרש אותו? להגיד לו, אתה מחלל שבת, תסתלק מכאן?

האם הגבאי צריך לסלק אנשים כאלה, לא ייתן להם עלייה לספר תורה?

או שאנחנו מעלימים עין,

בגלל שהאדם הזה כן מאמין במעשה בראשית. עוד פעם יש לך את כל שבת המחלוקות.

בספר תורה זה קל יותר.

האדם הזה עלה עלייה לספר תורה ביום שבת.

מה אתה חייב ביום שבת? שבעה עולים.

אני מוסיף, עוד עולה.

העולה שאחריו, יהודי ראש שמאי,

החזן חוזר עוד פעם על אותה הקריאה,

ואז הוא פותח את הבעיה.

לגבי עלייה לספר תורה זה קל יותר.

אבל,

פעמים הוא לא מסתפק שהוא עולה עלייה.

יש לו אזכרה,

אז הוא רוצה גם להיות חזן? לא פחות ולא יהיה.

זה בוודאי, לא נוכל לתת לו,

ולא עוד, רק המלוכה. הוא ירצה גם להיות מלט.

בוודאי שלא.

נגיד לו,

יש לנו חזן קבוע,

החזן הוא שמתפלל, אנחנו לא מחליפים את החזן

בשום אופן. אי אפשר להסתמך על כל הדברים האלה,

על הספקי ספקות שאמרנו, כדי לתת לו להיות חזק.

תראו דברי מרן בסימן נג.

שם מרן כותב את כל המעלות שצריך להיות בחזן,

כדי שיהיה ראוי להיות לו שליח ציבור.

אפילו אדם דתי לא תמיד הוא ראוי להיות חזן, קל וחומר,

אחד כזה, אינה ואמנה לוותר לו.

אבל עלייה לספר תורה, כמו שאמרנו, שוב, אפשר להענים עין,

בגלל שאתה מוסיף עליו עוד,

כך שיהיה לך שבעה עולים נטו שהם יהודים מרעי שמיים.

גם לגבי נתינת הצדקה.

אדם שאסף צדקה, יש לו ברוך השם בקופה, והוא רוצה לחלק.

ואחד מהמבקשים, אדם לא דתי.

האם מותר לך לתת לו או לא? אותו דבר. גם שם אתה לא מצונן להחיותו.

וגם שם, אם אותו הגבי צדקה נוטה, הוא מועל בתפקידו.

הוא מועל באותו כסף.

אם הוא נתן צדקה ליוסי שריד,

הוא לא ידע את ההלכה,

הוא חייב להוציא מהכיס שלו ולשלם את מה שנתן.

שוב, אם האדם הזה, אותו העני שאינו דתי,

הוא מאמין באשר, אבל הוא עדיין מחלל שבת.

צריך לתת לו? צריך לאחיותו? לא צריך.

שוב, כל המחלוקות שאמרנו יגיעו גם לנקודה הזו, גם לסבך הזה.

כך גם בדינים אחרים.

אבל,

יש דבר שעליו אין ויכוח ואין מחלוקת לגבי דין קבורה.

רן כתב בסימן שסב ברדע,

שאסור לקבור ביחד רשעים וצדיקים.

אפילו אם יש שני סוגי רשעים.

יש רשע שחייב סקילה או שרפה,

הרשע השני חייב הרג או חנק, אסור לקבור אותם ביחד.

זה רשע גדול וזה רשע קטן,

צריך להפריד חלקה אחרת.

קל וחומר, אם האחד עובדי צדיק גדול והשני רשע גדול.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, כדי שנבין למה הקדוש ברוך הוא אמר לנו כך.

בא איזה מתווך, אומר לך, תשמע, יש דירה זול.

שטח 120 מטר,

נפחה, נוף יפה, הכל,

והמחיר הוא גזיל הזול.

120 מטר צריך לעלות

אולי

2 מיליון שקל.

אמר לך, לא, מה פתאום?

חצי מיליון.

אתה לא מאמין, בוא נלך.

אתה הולך לשם, כי

הכל בסדר, נראה משהו כמו גן עדן התחתון.

אז אתה מתעניין, למה, מדוע רוצים למכור את זה כל כך בזול?

מה מתברר לך?

במקומה הראשונה גר

ראש המאפיה, ראש עולם התחתון, פלוני.

זה מתחתיך.

מעליך יגור מהכנופיה השנייה, ואתה באמצע הפנדוויש.

אם יהיה שם אז לקרב יריות, אתה באמצע,

ולכן רוצים למכור לזול.

נו, ושהוא ילך לגור שם?

אז גם בשיכוני קבע בבית הקברות,

מסכן המת הזה שצריך לגור כשיש לידו,

מימינו ומשמאלו, כל מיני פושעים כאלה, אנשים שאינם שומרי תורה ומוצוות.

ולכן הקב' אמר לנו,

הדין הזה הוא הלכה למשה מסיני, כמו שכותב החתן סופר,

ולכן צריכה להיות הפרדה.

אז כאן,

אתה לא מתחשב בזה שהיה לו אמונה בהשם,

סוף סוף, בפועל אולי השומר שבת,

בוודאי שאי אפשר לקבוע אותו במקום,

בחלקה של שומרי השבת,

כי כמו שאמרנו,

גם בתוך הדתיים, או בתוך החילונים,

גם כן צריכה להיות הפרדה.

כל אחד מתאים לגור בשכונה שלו,

ואי אפשר לערבב,

על זה אין את הריכוח, אין את הסימן שלה.

כך גם לגבי דין אבינות.

הגמרא במסכת סנהדרין בדף מ״ז,

הגמרא מדברת על הרשעים שמתו.

אדם חושע,

המשפחה אינם חייבים בדיני אבינות.

דופשים לבנים, מתעטפים בלבנים,

אוכלים ושותים ושמחים, שמתו אויביו

של מקורום.

זה למה?

האדם הזה לא חזר בתשובה אפילו ברגע האחרון,

אין לו שום קשר.

הוא לא היה יושב עלינו שבעה, למה שאנחנו נושב עליו שבעה?

התורה לא חייבה, אין דין,

אונן, אבל,

כל הדילים האלה לא קיימים עם אותו האדם. את כל זה מרן כתב ביורד היה סימן ש״מ ה׳.

שוב, עוד פעם, תהיה שאלה אם האדם הזה כן היה מאמין.

ויכול להיות אולי שבמאים האחרונים אולי הוא כן חזר בתשובה.

אדם שיש בו אמונה, יכול להיות שהיה איזה מהפך מסוים.

גם שמה, יש סימני שאלה כאלה,

וגם בזה מן הראוי שאדם ילך וישאל,

יעשו שאלת חכם.

פעמים בבוט אין צורך להטריח אותם כי הנושא של אבינות הוא די אדם.

יש לך ספק מחלוקת,

הלכה כדברי המקל והאבד, יכול להיות שהחכם יפסוק להם שאין עליהם את החובה לשבת שבעה.

אתה רבין אותו הרצל, שכבודו אמר, עם כל הצרות שיש לו,

עכשיו אני אוסיף לו גם, הוא רוצה ללמוד בבית דין.

אז זו תורה שלא נשמעת, וכל הכללות שכתובות, מוסיף את זה עליו, אז אולי אפשר לקחות אותו.

יכול להיות, יכול להיות שכדאי באמת,

לא ללמד אותו גמרא,

אבל גם לא להרחיק אותו.

גמרא לומדת לקח ממה שהיה עם גחזית, שאושע דחף אותו לשתי ידיים.

גמרא אומרת, שמאל פתוחה וימין מקרבת,

בדור שלנו צריך לא רק

ימין מקרבת, גם שמאל.

צריך לנסות לשתי ידיים לקרב את האנשים האלה.

אלא מה, צריך להדריך אותו,

שילך גם לדורשות,

ילך לאותם השיעורים שאותם הגדולים אומרים דברי אלוקים חיים,

תביא אותו לשיעור של הרב סופר, של הרב מוצפי וכיוצא בזה,

כדי שיתקרב עוד מבחינת מצווה גוררת מצווה ולא הפוך.

ולכן גם לדבר הזה צריך להיות זהיר מאוד לא לעשות מעשה על שהאדם מתייעץ עם החכם,

החכם שמכיר אותו, מכיר את האדם הזה שמנסה להתקרב.

השאלה היא, למה הוא מנסה להתקרב?

אם הוא באמת אולי יחזור בתשובה?

או שהאדם הזה כל מגמתו מתחיל במשפטים,

במשפט העברי, ומסיים בזה.

אין לו שום קשר, שום לחלוחי.

צריך לדון בדברים האלה בכובד ראש,

לפעמים אתה דן בדיני נפשות.

והיה, אם הצלחנו לקרב אותו, להחזיר אותו מתשובה,

או חלילה דחינו אותו בשתי אדם,

יש כאן שאלה כבדה,

ולכן לא ימהרה אדם לעשות דין לעצמו, להחליף כן או לא.

עדיף שאדם ישאר,

על פי זה שאמרת לעשות בכל אשר ירוך,

שאל את החכם ועל פי זה ידע כיצד לנהוג ולעשות.

אתה מגבל את דברו, נכון?

איך הוא יכול לדעת מי רשע שם?

אדם רוצה לקבוע קרוב מפעל. תראה, יש לנו בארץ הרבה חברות קדישה.

חלק מחברות הקדישה,

המנהלים שם הם אנשים מראי שמיים,

ולכן אותם המנהלים,

הם עושים את הכול על פי כללי הערכה.

יש לנו כאן חברה קדישה עץ חיים של אב שרדני.

יש שם, כשמביאים לו מקרה,

אז הוא בודק, הוא בודק את העניין,

מי היה האדם הזה. אם הוא היה אדם שומר שבר,

אז הוא קובר אותו בחלקה שומרי שבר. אם הוא לא היה שומר שבר, הוא קובר אותו בחלקה השנייה.

גם חברה קדישה של האשכנזים, קהילת ירושלים או החסידים,

גם הם נזהרים מאוד בהלכה הזו.

החברה קדישה של המרוקאים, לצערנו, לא נזהרת.

גם חברה קדישה של הספרדים,

גם שם לא נזהרים בהלכות האלה, ולכן כדאי להתרחק מהם,

לא לקנות שם חלקה. אתה יודע, אדם שרוצה בחיים חיותו לקנות,

עדיף להגיד לו שלא יתעסק איתם.

נכון שהם מרוקאים מאותה עדה שלי,

אל תחשוב שאם האדם הזה ילך

לחברה קדישה האחרת,

אז יהיה לו חלילה איזה קיפוח, יקמחו אותו שם.

יש כאלה חושבים,

אם הוא ייכנס באותו חברה קדישה של הכורדים, והוא כורדי,

יגיע בעזרת השם לגן עדן של הכורדים.

אם ייקחו אותו אצל האשכנזים,

אז שם ידברו אילי, שהוא לא יבין בגן עדן, מה יהיה?

שם אלוהים.

כל זה דמיונות, כל זה שטויות.

אבל צריך להקפיד על ההלכה שאמרנו בדרך האמורה. רבי יחנן יעבר.