תפילת שווא ומה מותר לבקש מהשם – ניסים בגדר הטבע, כוח התפילה, ברכה בדבר הסמוי מן העין וקבלת כל הנהגת השי"ת באמונה

 

- - - לא מוגה! - - - 

סעיף 1 נתניהו

ראינו בסימן ר' כסעיף א'

הגמרה במסכת רבות,

דף ס׳ בדברה אומרת המתפלל על מה שעבר כגום שנכנס לעיר ושמע כל זבחה בעיר ואמר יהי רצון שלא נראה את כל זה בתוך ידי או שהייתה אשתו מעברת אחרי ארבעים יום לעיבורה ואמר יהי רצון להסתובב אשתי זוכה הרי זו תפילת שווא אלא

תתפלל אדם על העתיד עבור וניתן הודעה

עד שעבר

גם כשאדם מדבר עם הקדוש ברוך הוא ומתפלל צריך להיות מלצינותי

לא לדבר שטויות דבר שהוא מלצינותי יש סיכוי שיתגשם ויהיה הדבר כזה לבקש מהקדוש ברוך הוא שיהיה אבל על דברים שאין סיכוי חבל לדבר עליהם ולכן הגמרא אומרת אדם שישתה בהיריון

ייקח אותה ללדת

אז הוא מתפלל לקדוש ברוך הוא בבנוש של עולם וירצה משתלם את זכר

נו די מנקבה,

אז הבת תהיה זכר? לא, לא ייתכן שיהיה כדבר הזה ולכן אם זו תפילת שווא לא מתאיג שהאדם יבוא להתבקש דבר כזה, לפעמים הוא קורא לחכם

שברך את אשתו שתלם ליד בן זכר

אם זה אדם בתוך ארבעים יום זה מצוין

עד יום הארבעים כדורי המין של האדם לא מושלמים אף אחד לא רק רבותינו ירגישו לנו את הדברים האלה אלא היום הרופאים מראים לך את זה והוא פרסם שם אתה רואה את העובר אתה רואה שעד יום הארבעים עדיין לא הושלם ואז אם הוא יבקש יכול להיות שהתפילה שלו או התפילה של החכם תוהי אבל אם זה כבר אחרי ארבעים לא אם אשתו כבר צהר על הדל

בוודאי שזה לא יועיל לגבי הבן הזה

מה שהחכם מברך אותו אולי זה כן יועיל בעוד שנה בבן עבר אולי שתבין בן זכר אבל הבן הזה גם אמר לי הרי זו תפילת שעה ולכן אדם לא יכול להתפלל דברים שאין להם אחיזה במציאות וכן כל תיוצא בזה אלה הדברים שהגמרא מלמדת אותנו ואלה הדברים שהגמרא כותב להערכה למעשה אבל הגמרא בבקשה על זה מיד, נראה שאלת אותנו

הרי בחומש בראשית פרשת ועצר כתוב שם

לאחר ילדה בת בתקרה של רדימה אחרי מה, ומה זה לאחר?

אחרי התפילה של לאה אמנו לאה הייתה בהריון ואחותה רחל הייתה בהריון עשתה לאה חשבון

צריכים להיות שמים עשר תרצה על שוטח אני כבר הבאתי שושה

השפחות בינה וזליפה הביאו גם כן כל אחת ושניים,

גן ונפאלי, גן ואשם.

אם אני אביא עוד בן, אם כך,

אז אני אביא שבעה שבטים.

מה ישאר לאחותי רחל?

רק אמרה שבחן יהיה לה על ירון יותר פחות מהשפחות,

ולכן התפאלה הקב' ברוך הוא ותפילתה התקבלה.

בינה שהייתה בהתחלה בית על מאוחד מבין לבת יוסף שבחינתו היה בת מרפש להיות בית.

המקובלים אומרים יוסף היה מסכסך בשערו ושברכו ומעניש אותו ואני מגרף לך את הדוב ולכן התחיל הסיפור עם אשתו של תקופה זרחה.

השאלה היא, יוסף היה צדיק מסוד העולם. מסוד,

מה שייך לו לסוד בסיער?

זה כמו שתגיד שעוד גמרא לרב הראשי הראשון לציון ילך יהיה שחקן כדורגל, אני יודע. זה לא שייך, זה לא מתחיל בכלל.

המקובלים אומרים, היסוד שלו, מה הוא היה?

הוא נוצר בת.

בגנים נשאר משהו, ולכן היה מסרסר בשערו.

אבל אתה רואה, הנה התפילה הועילה.

הגמרא עונה, אין מזכירים מעשה נשיא.

זאת אומרת, שם היה נס.

הצליחה לאה, הייתה אחת מארבע אמהות, שהיה להן כוח גדול עצום ורע, ולכן היה נס מחוץ לגמר הטבע.

אבל אנחנו לא יכולים לשנות סדרי מעשה מראשי ולעסוק בישים מחוץ לגמר הטבע,

ולכן לנו הדבר לא מותאם, והטעות של הנמרה.

מרן בבית יוסף, בסימן פרש פב בהנחת חנוכה,

רביאו דברי הקודמות.

קודם אומר, אדם ששכח במר בחנוכה ופורים, אנה ניסינו.

בדיעת עבד יצא, יוצא על ידי חברת ברכת המזון, ולא חוסר.

אפילו אחי,

יש לו עדיין אפשרות להשלים את ברכת המזון לפני שהגיע הרחמני חיינו,

לומר כך,

הרחמניו יעשה עימנו מוצאים ונבנאות,

כאשר עשה עם אבותינו, והמין מהר בזמן הזה,

עימנו עתידיה בן רחנן, או עימנו הודחה באצלנו.

גם הרמב״ם יוסף כותב את זה,

גם הרמב״ם והגאה באבותינו.

שוב השאלה היא,

אתה מבקש הכדוש ברוך הוא יעשה עימנו ניסים ונפלאות? הרי אמרנו לה, רגע,

אני מסכימי עם מעשי ניסים.

הגמרא ממחושה את זה במסכת טעמי בדף כד.

שם הגמרא מדברת על אחד שהגמרא לא קוראה לו בשם, אלא הבן של רב דמי.

היה לו פועלים שהעץ יפת להם ארוחה, ולא היה, היו עניים יהודים.

ניגש לעץ לתאנה, אמר תאנה, תאנה,

יתני פירותייך, וככה היה.

עץ התאנה מליאה ומתמלא פירות, ונתן להם לאכול.

אמר לו אבי שבעלתיים, פרחת את דורך שתאנה שתאנה פירות קודם זמנה, גם הוא ימיד קודם זמנה.

ככה היה.

גם במעשה שיש בעמוד ב' עם רבן, גם שם התואב רבן מזעזע.

שם המעשה היה,

היה אדם אחד שחי בגויה,

והדין צריך לתת לו מלכות.

תני אותו לבידים של רבן ונתן לו מלכות.

בדרך כלל, הרופא קובע מראש כמה מכות האדם הזה מסוגל לקבל ולא למות.

שם הרופא טען.

נתון למכות, הוא מת.

הדברים נשמעו אצל הקסר שהוא בקר.

הוא רצה להעמיש את רבח, איך אתה עושה דבר כזה, אתה הורג בגלל שהוא הלך עם גויה, אז מה יש?

זה גזענות, לא?

ואז האימא שלו, האימא של שהוא בקר,

שמה מהסיכוי, אמר לו, אל תתעסק עם הרב של העבודים.

מתפלל עליך שתמות, תמות. למה לך, בשבוע לך?

אמר לה, אני אומר לך שהם יכולים לעשות דברים כאלה.

אמר לו, הנה, כשיש עצירת גשמים,

הם מתפללים, ואז זה יורד גשם.

אמר לה, רק הוא אומר שזה בגללם.

אולי בינקו היה צריך לרדת גשם, במקרה, הם התפללו במקרה ירד גשם.

אמר לה, עכשיו חודש חמוץ, אלא היום.

אם היום הוא מסוגל להוריד גשם או לא?

ואז היא העבירה את ההודעה לרבה, כך וכך העניין,

ורבה מיד אסף את עם ישראל, התפללו וירד גשם.

באותו לילה הגיע אבא, אבא של רבה,

בא אליו בחלום.

איש אדם שמטריח בקבוש ורקמו אף אחד לכך,

להוריד גשם וחודש תמוז,

תקום מהר מהמיטה, תלך למיטה אחרת.

ככה היה. שמענו מיד, עמדנו מיטה אחרת.

בבוקר הסתכלו על המזרון,

היה כולו נעוץ, היו סימנים של תקיעות, של סכינים,

אותם מלאכי חבלה שקילאו ממנו.

אתה רואה שגם לשנות את הטבע, סדרי מעשה בראשית,

גם אותם הענקים בדורם,

גם הם,

הקב'ה לא כל כך בקלות מקבל את הדברים האלה.

אז איך אנחנו נבקש שהרבם יעשה עימנו ניסינו לפתור בתירוץ אחרונים ששואלים את זה,

קוראים שם משערי תשובה ועוד מפרצים?

יש הבדל בין נס שהוא מחוץ לגדר הטבע לבין נס שהוא בתוך בגדר הטבע.

כאן שהבת

שבתה של רחל תיהפך להיות בן, תיהפך להיות יוסף,

זה נקרא נס מחוץ לגדר הטבע, אחרי אבינו.

אבל כאן נכון הדבר שהיה ניסים ונפלאות

במלחמה שהן המכבים.

במחסת הגיבורים ביד חדשים רבים ביד מעטים,

המכבים היו יחסית לרומאים,

היו מעט מאוד,

מול היעד,

ליוון היעד, לא רק הרבה חיילים, אלא היו להם פילים וכו'.

בוא נתחיל, תותן הרן בחידושן למסכת חוני מדם סדיקות.

הוא אומר שגם על פי הטבע מעט לוחמים עזי נפש

יכולים להבריח הרבה פחדנים.

זאת אומרת, זה לא המספר קובע אם יש לי עשרה חיילים מול עשרה חיילים.

פעמים שניים יכולים להבריח את כל העשרה.

וזה מה שהיה, בכל הדבר שהיה סעתא דשמיא, והיה נס,

אבל זה נקרא נס בגדר הטבע.

אנחנו מבקשים שהסדר ניסים ונפלאות כאשר עשה עם אבותינו ואיינים היום בזמן הזה.

איזה נס היה? נס בגדר הטבע. את זה אנחנו כן יכולים, כן רשאים, לבקש,

מה שאין כן על נסים שהם מחוץ לגדר הטבע, כמו שאמרנו,

שהבן,

אם אחרי ארבעים יום נהפך מבין לבת ומבת לבן,

זה כבר דבר שהוא לא לפי הטבע,

ולכן הגמרא אומרת שהרי זו תפילת שם. פשוט רציתי שיש מקדים בין יחיד לרבים.

היחיד אין לקוחו, ושם אתה אומר, אמרנו יעשה עימנו נסים ונפלאות בשור רבים.

הרבים יש להם את הכוח אפילו מנס מחוץ לגדר הטבע. בכל מקום,

אדם ילמד מזה, גם כשיש לו בקשות, הוא מתגורר עליו, הוא רוצה.

אבל לא כל דבר שאתה רוצה, תדבר בסגנון שאתה פונה לקבוש ברוך הוא.

לחלום חלומות בלילה עכשיו. איזושהי בעיה מותר לעשות חלום,

ותעשה לו בבוקר הטלת חלום.

אבל כשאדם מתפלל,

בתוך התפילה אתה מדבר עם הקבוש ברוך הוא.

לא מתאים שאדם יגידם שטויות, ולכן יהיה תמיד כבול למסגרת האמורה,

דבר שהוא מציאותי, ולבקש דבר שאינו עולה.

לכן מה שהגמרה מסיימת,

פלל אדם על העתיד גבוה וייתן לו דם שענר כגון. ולכן הסקר החבר,

ורוצום לפניך על שם אלוהינו שתכניסני לכך הזה ושלאות.

כשאדם עובר ממדינה למדינה, צריך להראות את הדלקון.

לפעמים הכל עובר מהר, חלק, הכל בסדר.

אתה נוסע על איש ביץ, צרפת,

יש לך דלקון טוב, דל תוקן, הכל בסדר, אינך בעיה.

אבל אם האדם הזה החליט לנסוע לאומל,

שם לאומל, אל תחשבו שאם יש דרכון הכל עובר בסדר.

שם השוטרים מקבלים מסורת קטנה.

הם מקבלים רבע מהשוטרים שלנו.

איך הם יכולים לחיות?

אז הם צריכים שוחד.

אז גם אם הדרכון שלך בסדר,

מתכנסים כל מיני עניבות, מעכבים את האדם הזה,

אולי ייקחו אותו למעצר,

לך תיכנס לבית סוהר שיש שם 101 שיטורים מסוממים,

כמו שיש שם ברוסיה.

זה היה סכמי שלו.

יש כאלה, כדי לא להתעכב, הם ממהלים מאוד,

אז בעיקרה, בתוך הדרכון הם שמים חמש דולר ונותנים לו את זה.

אז הוא מייד לוקח את החמש, מחזיר את הדרכון, הכל בסדר, מחתים אותה.

אבל אלה שלא נותנים את זה,

הם צריכים להתפלל לקדוש ברוך הוא שתכניסני וככה זה לשלום. נכנס לשלום, הוא אומר,

מודה אני בבניך השם אלוהינו שהכנסתני וככה זה לשלום,

ואחר כך כשהוא יוצא,

יאמר בהודעה לקדוש ברוך הוא, מודה אני בפניך השם אלוהינו שהכנסתני וככה זה לשלום,

שם שהכנסתני ושלום,

כאילו תלכני בשלום,

ממשיך את כל תפילת הדרך עד שומע תפילה.

הגמרא במסכת דברי המציעה בדף מב, הגמרא אומרת,

הנכנס למוד גאונו אומר,

ורצוני בפניך השם אלוהינו שתשלח לו ערכה בקני הזאב.

הנביא מלאכי אומר לנו,

תביאו את המעשר אל בית האוצר, ובחנוי נא בזאת, לא יפתחו את המטרפות השמים,

ובריקודי לכם ברכה עד בלי די.

הגמרא במסכת תעמי בדף ט,

הגמרא מסבירה,

אדם שהוא נותן מעשרות,

עשר תעשר, תזכו את המעשר שהוא נותן, יהיה לו גם מלאכי עושר,

מה זה עד בלי די?

עד שיבנו שפתותיכם מלאכי די,

וכך יהיה לאדם הזה הרבה ממון, הרבה שפע.

אדם שקצר את התבואה,

פירות או ירקו לדבר אחר,

מביא את הכול לבית האריזה.

מבית האריזה שם, שוקלים את הכול.

לפני שהתחילו לשקול, נבקש את הבקשה הזאת.

הרי למדנו במשנה במסכת אבות,

אל תרבה לעשר ומודות.

אדם לא לוקח תרומת מעשר ברט,

תרומת מעשר צריכים להיות בדיוק אחד ממאה. ולכן הוא שוקל, הוא בודד, כדי לדעת כמה יש שם, כדי שייתן את המעשר, לתרומת מעשר,

ייתן את הכול בצורה מדויקלת.

אבל לפני כן,

אתה רוצה שיתקיים לך הפסוק עד במידי?

קודם כל,

תבקש מהקב' ברוך הוא, רצון בפניך השם אלוהי,

ותשלח ברכה בכרם ובזרחם.

הרבי בנק הרטבר מראה בקס המשנה שאומרים שברוב העולם לא נוהגים לומר את זה.

והסיבה היא, למה לא?

כשיש תאומות ומעשרות צריך לומר את זה.

מחוץ לארץ אין לא תאומות ולא מעשרות, ולכן שם לא רגילים לומר את זה.

אבל כאן, ברוך השם, אנחנו כאן בארץ ישראל,

וברוך השם, החקלאות שלנו מפותחת,

וגם ארץ זבת חלם ובשים וזפר יה, ברוך השם,

כל אותם החקלאים שמביאים את האוצר שלהם, את הפירות והירקות,

לבית האריזה, לפני שהתחילו לשקול,

לא ישכח לומר את הדבר הזה.

אפילו אם הוא שכח בהתחלה.

חלק מזה כבר שקלו.

כי למוד אומר,

ברוך השולח ברכה בקבר הזה. עדיין הכול.

אבל אם גמר,

שכח מכל זה,

רק אחרי שגמר לשקול ולגדוד את הכול, רק אז,

הוא בא לבקש,

הרי זו תפילת שווא,

שאין הברכה מצויה, אלא בדבר הסמול מן העין, שנאמר,

בצו השם התחילה את הברכה באסמיך, המילה באסמיך,

בדבר הסמול מן העין, ולכן,

אז כבר זה מרחב מדי, ולא שייך לומר את כל הזמן.

בספר כרם ציון,

ההלכות רומות,

נביא שם עשרה בשם הגאון, רב יצחק בוזנטל,

זאת אומרת שאפילו בארץ ישראל אין צורך בזמן הזה לבקש את כל זה.

הוא מסתמך על דברי הסמול בחוש המשפט, סימן סמול ג' שם הוא אומר,

למה לא תיקנו חכמינו את היובל בזמן הזה? למה אין יובל מדרע בלח?

כי אסור לחרוש ולזרוע לא רק בשבועית,

אלא גם בשנה שאחריה, ביובל.

כיוון שאין היובל מדאורייקה,

במילא ההבטחה בצוויתית ובלכתי שהתבואה תהיה בשלוש שנים לא קיימת היום,

אלא דברי הסמול, ולכן לא תיקנו חכמינו תלווה.

אז הוא אומר גם פה,

ומתי הייתה הברכה?

ולכו תלכים רכה עד בלי די.

כל זה היה בזמן שהיה תרומות ומעשיות מדאורייתא.

אבל מאז שגלו עשרת השבטים,

רוב העם לא נמצא פה סדר העולם.

כך פסקו הרמב״ם, מרם לראות הער סימן ש״ל סעיף ב׳ ולכן אם זה דרבנם, אין לך את ההבטחה הזאת וממילא אין צורך לומר את התפילה שתשלח ברכה ותראה מה זה.

ומכילה מכלו הרב לא צודק.

האם הפסוק הזה, לרקטו לכם ברכה עד בלי די,

מה שאמר הנביא מלאכי,

האם זה נאמר בזמן שהיו תלוות ומעשרות מדאורייתא? לא.

אבל לפני אלפיים וחמש מאות שנה,

שבה סנחירין נגלה את עשרת השבטים,

כבר אז הקדושה של ארץ ישראל נחלשה,

ותרומות ומעשרות מאז ועד היום זה דרבנם.

ועל זה הנביא מדבר, על התקופה שלנו.

ארגזי חיה ומלאכים לא היו בתקופת תחילת בית ראשון, הם היו בסוף,

היו בתחילת בית שני.

ולכן, אם הנביא הבטיח ברכותי לכם ברכה עד בני די, הוא דיבר עלינו,

גם על המצב שלנו של תרומות ומעשרות מדרבנם.

ובלי ספק שהיה דאורייתא, היה יותר שפע.

הברכה הייתה יותר.

אבל גם היום, בזמן הזה, אי אפשר לומר שאין בכלל ברכה,

ולכן חקלאי שיודע את המציאות, יודע את ההלכה,

לפני שהוא בא לעצמו שורות מאסון,

קודם כל נבקש את הבקשה הזאת.

ואם יש שמה מאה טון,

על ידי התפילה שלו, אולי יש שמה עוד כמה טונות שיתבשר שם.

זה מה שצריך לנאוג ולעשות ולכתחילה.

הרמב״ם כותב גם דברים שהם מלכתה למשיחה.

הרמב״ם לא כותב דברים שאינם למעשה, שהם מלכתה למשיחה.

הרי מרן עצמו,

ביוראי דעה, שימה ודא' סעיפה, מרן אמר,

תרומות ומעשתות בזמן נמצאת על אדם, זאת אומרת שרוב העם לא פה.

והחבר הכי מרן כותב לנו כאן, בסימן ראשון סעיפה,

שהאדם שבא למדוד את התבואה,

קודם כל נבקש שתפתח ברכה בכלא הרסים.

נשמע שגם בזמן הזה שכל התרומות הם עשו נדירה לנער ואף על פי כן עדיין מלא ראוי לבקש את זה.

אין כאן חלילה חשש ברכה לבטלה. כל זה סך הכל תפילה ואנמא וחבל להפסיד את זה.

יש סיכוי שבעזרת השם,

כדי שיפכוי צד השם יפה איתה ברכה ועשה לך, שיהיה לו בעזרת השם שפע רוחני וגשמי.

לכן כדאי שכל חקלאי ילמדו אותו כדי שינהג

ויעשה כן בפועל ההלכה למען השם.

הגמרא במשרפת חולים בדף קו' מספרת מה נסיבות,

שממנו גם למדו הפוסקים איך הדרכה נעשית

באותם הדברים שהם שמו מן העין.

רחום הגמרא מספרת,

על יא יהודי ששכר בסטן יש לי כאן חביד יין,

תיקח את החביד הזו מחרס,

יש כאן מלא יין, תעביר את זה למקום אחר ואני אשלם לך.

באמצע הדרך אותו אדם מתעייף ולכן הסבבה לזה מוריד את החבית כשהחבית נוגעה בקרקע הכל יתפוצץ.

אותו אדם בעל החבית היין, מיד תבע אותו בבדים.

אמר לו מה זה, אני לא לקחתי אותך בחינה שתעשה לי טובה,

אתה מקבל כסף.

אדם שהוא נושא שכר חייב אפילו בנלבה ובעמידה כרחה ובפשיעה.

איך עשית דבר כזה?

כשהגיעו לביבי, התובע אמר את הדברים שלו לפני אמור ברב השם ואחריו דיבר סבבה כבוד הרב אנשים ראו איך שהורדתי את החבית לאט לאט לא הורדתי אותה בצורת נפילה על שזה יישבר עשיתי את הכל בשיא העלינות והפעילה הכי נשבר זה אונס

ולא אונס אני צריך להיות פתור

אמרו ברב השם, תבין מיד שיש כאן מעשה של ביבי

לכן יצר מחיצה, נחקח ששב ותקע.

תקע בשוחר, אם לא יבוא השיד מיד יהיה בחרם.

מהחרם אפילו השידים פוחדים, מיד הוא הגיע לשם.

הגיע ושואל אותו, בואו נראה על השם, תגיד לי למה שאלה לאדם הזה את החבית?

הוא לא הכחיש ולא שיקר אלא הוא אמר, כבוד הרב הוא שם את החבית על האוזן שלי, כאב לי, שברתי לו את זה אמר לו, בואו נראה רב השם כבר מזמן הבאים

יש איסור בכל השמים, אין להם רשות להיכנס. מי נתן לך רשות להיכנס?

ולכן אתה חייב לשלם.

אז הוא ענה מיד,

בסדר, אני מקבל את הפסק, אבל אין לי, כיף שלא איירג.

טוב, ניתן לך דחייה, כמה זמן זה זמן בבין? חודש.

הגיע חודש, יושב לא בא.

עברו כמה ימים, יושב הגיע,

שם את כל הכסף, שילם את הכול.

שאל אותו, לא אמר על השם?

אבל אמרנו, חודש. למה איחרת? מה קרה?

הוא אמר כבוד הרב, תראה, נכון שאנחנו, השדים, לוקחים,

אבל גם לנו יש בעיה של איסור גזל.

בגלל שהוא מנוי, סחור, שקוד, אסור לנו לדוח.

כשיש ברכה,

חלק מהברכה עדיין כולו זכה בזה, זה כמו הפגר.

משם אני יכול לקחת.

במשך החודש לא הזדלמו לי הרבה מקומות כאלה.

התעכבתי עד שהשגתי, אבל הנה, ברוך השם, היום שילמתי.

אלה הדברים שהגמרא מספרת,

ועל זה הסבירו לנו חכמינו את הברכה שאנחנו שומעים בשם בית הכהנים מידי הבהמות.

הם מברכים אותנו, הכהנים, לברכה השם ישמריך, אומר השם,

לברכה השם בנמון וישמריך מהחזקים. מה הקשר בין הדברים?

אלא אם הקב' ייתן לך הברכה,

אל תפחד שחלק מההברכה הזו יבוא איזה שם וייקח חלק מזה,

יוצאים משם מהעשרות או יותר.

ישמריך מהמזיקים שכל השפע, כל הברכה תישאף אצלך מההתחלה ועד הסוף.

זה מה שאנחנו מצפים שהקדוש ברוך הוא תמיד יברך את עמו ישראל, שלכולנו יהיה את השפע בזמן שישראל עושים רצונו של מקום.

השפע הוא כאן, בארץ ישראל.

וחלק מהשפע מתגלגל גם במקומות אחרים.

אם לא עושים רצונו של מקום, חלילה, השפע הולך למקומות אחרים.

כמו אדם ששופך מים על הסלע.

כל המים נשפכים והסלע מתייבש בתוך כמה דקות.

כך גם בזמן שלא עושים רצונו של מקום.

בזמן שמפרישים קרובות עם העשרות ואז זה קיים בנו, כמו שאמרנו,

ואני קוטין לכם מחר ובידיי עד שיבלו שפתותיכם ונמר בעולם.

כל זה בפאות, ירקות, תבורה, כדויות.

אבל אדם שהלך לבנק והוציא מהבנק כסף,

הוא צריך כסף לקנות דירה,

הלך והוציא מזומנים.

אז לפני שהוא יושב לספור הוא אומר ברצון שהשם תשלח דרכה בכסף הזה.

הכסף הזה ספרו אותו לא פעם אחת, יותר מפעם אחת מהרגע שהוא יוצא מבנק ישראל, עד שמגיע ליד שלך הוא יתגלגל וספרו אותו כמה פעמים אם הכסף הזה אין לך סיכוי שיונית הכסף הזה עוד 200 שקל לעוד 1,000 שקל, אין סיכוי, שם זה תפילת שם אבל בתורות ירקות תבואה קטניות, שם באמת מן הראוי גמר את חברתך האמירה

הגמרא ממשיכה, אדם שנכנע על שורת המרחץ, צריך להתפלל לפני כן

ירצוי בפניך השם אלוהי שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום ותציאני מהאו הזה וכיוצא בו לעתיד על זה

היום לא מבינים דבר לזה, רק סיבה היא,

הסגנון, הצורה של הבנייה של בתי המרחץ אז הייתה שונה מאוד מהסגנון שלנו

אז היו בונים את בית המרחץ, ומטה היה הפזור, שם היו החצי

ואז היו בונים את המקווה ומעליו האנשים היו עומדים

לא פעם היה קורה, בניין נרשם הכל היה מתמוטט ואנשים היו נסרפים חיים ולכן לפני כן היה צריך לבקש תציאני מהאו הזה וכיוצא בו לעתיד עבורו

היום אין כבר את הטכניקה הזו, אתה נכנס לאמבטיה,

מתחת לאמבטיה אין שמח,

לא גחלים ולא עצים ולא אש ולכן היום לא רגילים בזה, אמנם יש עדיין מחיימים,

הם טוענים שהבעיה היא לא רק האש,

שמא האדם הזה יקבל קבייה מהמי בחניה,

אבל גם זה היום לא מצוי, לפני שאדם פותח את הברז,

קודם כל הוא בודק,

רשית איזה אצבע אחת, אם זה חם מדי, אז הוא ממזג את זה,

לא מצוי שחלילה האדם הזה פתאום יקבל קבייה,

דבר שהוא מדהים,

ולכן אין חובה בעיקר הזה לבוא ולומר את הלשון הזה. רוצה לומר שתכניסנו לשלום, תוצאנו לשלום, רוצה לומר את הדבר הזה, שוב, אין כאן ברכה שיהיה כאן חלילה ברכה למטרה, מי שיוצא לבוא יאמן,

אבל אין את החובה העבורה, כיוון שהמציאות השתנתה מן הקצה אל הקצה.

נחמר אותו מתביעה גם כן, נכון.

שוב, גם תביעה שאדם יתבע בתוך האדם הזה מדהים מאוד,

אולי תינוקו חשב שבאדם גדול שיודע לומר, יודע לומר את התפילה הזאת,

גם זה דבר שהוא כמעט מיותר ולכן לא כדאי, אין צורך לומר,

אבל אדם רוצה, אמר, אמר.

הגמרא ממשיכה, נכנס לכיס גדם אומר, יוצא בפניך השם אלוהי שיהיה עסק זה במפורע,

כי הוא הופך לבנם עד ההלכה של כיס גדם, ברוך רופא חולים.

בזמנם היו חילים הרבה מסעדות,

היו עובדים עבודה פיזית, ואז נהיה חזקנים,

ולכן היו צריכים הרבה בשר כדי שיהיה להם כוח.

מצד שני,

בהרבה בשר היה גם ריבוי דם, וריבוי דם היה מצדיק מאוד.

ולכן כל כמה חודשים היו מקיזים דם,

היו מורידים מהדם 75% מהודים, תשאר רק 25%. אם הרופא שעושה את זה יודע לדייק,

הכל עבר בשלום,

אז הוא אומר,

לפני שמתחיל את הכל, הוא אומר לי, רצון שיהיה עסק זה במפורע, כי הוא הופך חינם עד ההלכה.

אבל אם הרופא הזה לא היה טוב,

יוריד לו במקום 75% יוריד לו 80%,

האדם מסיים את זה.

ולכן, לפני שהוא נכנס לעשות, לבצע את ההקזה,

צריך קודם כל לבקש מהקדוש ברוך הוא שיהיה עסק זה במפורע, כי הוא הופך חינם עד ההלכה.

ממילא, גם היום, כל אדם שנכנס לניתוח,

לא משנה אם הניתוח הזה יוציאו לו דם, יכניסו לו דם,

אבל צריך לעסוק על אדמה או כל דבר אחר.

גם בזה, לפני כן, לבקש מהקדוש ברוך הוא שיהיה עסק זה במפורע, כי הוא הופך חינם עדה.

אחרי שגומר, ברוך השם, הכל נגמר בשלום,

יכול לומר,

או את תפילת השבח לגוררי העולם, ברוך הולכים החולים,

או הגומל, יכול לומר גם את הגומל,

כל ניתוח בגדל שאחרי זה גם צריך לבקש שבח לגבי האדם, אבל מלח הילדות אומר שזה נעלם מכל פעולים.

אבל,

גם כשמבקח כדורים, יש לו כאב ראש,

מבקח אקמול,

לא צריך בשביל אקמול לבוא ולבקש שיהיה עסק זה במפורע וכו',

אנחנו מדברים על חולים ממש לא על דבר כאב ועל מה,

על זה לא שייך לבוא ולבקש את כל זה.

הגמרא מסיימת שם,

שרבי עקיבא היה רבי נאמר,

כל מה דאבין רחמנה וכף עמיין, כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה עימנו,

הכל הוא לטובתנו,

ועוד שבועיים נקרא בפרשת ראה בנים אתנו, השם אלוהיכם, קדוש ברוך הוא אוהד אותנו כמו האבא שאוהד את בננו יותר.

לפעמים נראה לך דבר כאילו יש לך דבר לא טוב, אתה נפסיד, אתה קח, אתה רואה דברים שלא תואמים את הציפיות שלך.

להחליט אדם צריך להצדיק עניו, דינו יתברך ולא חלילה להטיח דברים כלפי מעלה.

אשתו של פיוב קראה לו לפני שבוע, בריאות שעבי אב,

אמרה לו דברים קשים, הרי חילוקים מימות,

וענה לה, כדבר אחת המלויות הוא גדל גם את הטוב לקבל מאת השם ואת הרע לא נקבל.

כדאי שאנחנו נקבל כל דבר ודבר בצורה מושלמת מהקדוש ברוך הוא, כמו שאמרנו, כל דאבי נחמדה לטעון.

שם בגרום מספר את הרבי עקיבת,

אין לו נר דולק, היה שם תרנגול וזה אחר זה הכל עלה.

התרנגול מת, המרכבה נשאר ככה במדבר, חושף בצוואר.

אבל אחרי זמן רב עברו שם שוגלים.

שוגלים עברו, לא הרגישו שהוא נמצא שם,

אף אחד בריגה שלהם.

אילו הנר היה דולק,

או אם החמור היה נוער, או התרנגול היה עושה קוליקו, מיד היו באים אליו, שוגלים אותו והורגים אותו.

אחרי זה, מיד אתה רואה בחוש שהקדוש ברוך הוא, קיבלנו את הנר כדי להציל את החיים שלו.

גם אנחנו פעמים רבות,

הקדוש ברוך הוא עושה אימן עם עשרים ונפלאות,

ופעמים יש לנו הסבר, אתה רואה אחר כך שזה היה לטובה.

רצית לנסוע באוטובוס, איך שהיגרת עשר שניות קודם,

נו, הנהג נוסע, סגרת דלת, עכשיו צריך לחכות עוד שעה שלמה.

באותו רגע האדם הזה כואב מאוד, מה יעשה עכשיו בשעה הזו,

לא חבל שאיבד את האוטו,

אבל אחר כך הוא שומע את אותו האוטובוס התהפך, היו שם הרוגים,

פצועים,

ואז הוא שומע,

אה, הקדוש ברוך הוא המציל אותי,

וכן כן יוצא מזה.

לפעמים בעל הנס מקים ומניסה, ולכן אנחנו אומרים בכל יום בתפילה,

על מסך שבכל יום נגמרנו וכו'.

אבל,

פעמים האדם לא יודע גם,

הקדוש ברוך הוא מציל אותנו, מקדים בפועל המכה,

ונראה לך הדבר כאילו הדבר הזה לא טוב,

אבל כל דאביב לכוונה היתה רבי.

אצל נחום איש גם זו,

היה מגדלה תלמיד בתור שלפני רבי העקיבה,

הוא היה רגיל לומר גם זו לתומן.

כל דבר כך היה אומר, ולכן קראו לו על שם הפתגם הזה נעשה הדבר כמו שם המשפחה שלו, זה היה התואר שלו, נחום איש גם זו.

רגמורה מספרת שחכמי ישראל נתנו בידו תיבה מלאה מרגליות,

כדי שילך וייתן לקסר להעביר את רוע הגזירה.

היום מספיק לתת מעטפה.

אז היום מספיק לתת מעטפה, צריך לתת תיבה גדולה מלאה אבנים טובות ומרגליות.

במקום שהוא התאפסם שם,

הגנבים גנוו את זה.

וכדי שלא ירגיש, ויראו את זה במקום איזה עפר.

הוא לא ידע מזה.

הוא הגיע לקסר, נתן את המתנה הזו, חשב שיש שם מרגליות.

אלה תפקו, אמרו עפר, אמרו, מה אתה בא ליצחם על הקסר?

רצו להרוג אותו.

אליהו הנביא נדמה כאחד מעשייהם, ואמר להם,

אולי העשר הזה, כמו העפר של אברהם אבינו,

שנאמר לו, אתן כעפר חדמון, כקש כדו תשתוק,

אמר להם, תנסו.

היה להם מדינה אחת שהיו כל הזמן נלחמים עליה, ולא יכלו לה.

תפקו את העפר הזה לסרור, ובאמת כך היה.

ואז,

לא רק שדיברו את הגזירה, אלא ניגעו לו את אותה התיבה, במקום עפר, שמו שם מרגליות טובות ומרגליות, שבזכותו היה הניצחון הגדול.

באותו רגע שראה את האסון הנורא, שבמקום מרגליות לא שמע עפר,

הוא לא הבטיח גלויים כלפי נעליים.

אני בא בשפיחות עם ישראל,

שוכי מצווה אינם מגזוקים. למה?

אמר, גם זו נטולה.

קיבל עליו מיד את הדין,

ומייד הצדיק עליו את מה שנעשה.

ולכן הקדוש ברוך הוא, והאנשים האלה,

הקדוש ברוך הוא נותן להם מידה כנגד מידה.

אדם כזה, שאף פעם לא מטיח דברים כלפי מעלה,

אדם כזה, הקדוש ברוך הוא,

אוהב אותו,

להשתדל להיטיב עמו כהנה וכהנה.

האם האדם הולך להנחם במילים ביום הראשון, ביום השני, לפעמים הפצח כואב מאוד,

בפרט אם קרה דרה בצורה פתרומית,

ולפעמים חלק מהאנשים באותו רגע מאבדים את השכל,

איך אומרים, מתחלפנים,

מתחילים לדבר שטויות.

צריך אדם להרגיע אותם,

להגיד להם את מה שאמרנו עם רבי עקיבא, אנחנו נשכם זאת,

והקדוש ברוך הוא יודע את החשבונות שלו.

מה, אתה נהיית מנהל חשבונות של הקדוש ברוך הוא?

אתה עושה פנקסים, מה לפי דעתך טוב,

מה לא טוב, כן מגיע לו, לא מגיע לו?

מי שם אותך שופט העניין בשמיים כדי שתקבע את הדברים האלה?

אנחנו תמיד אומרים,

ברוך הוא הוא בעין האמת, הוא צדיק וישר פעלו,

ולכן גם בדברים הקשמיים שלנו, כשאנחנו רואים כל דבר ודבר,

צריך כל אדם לקבל את הדברים באהבה ובחיבה,

לא רק את הדברים הטובים שבהם האדם נהנה,

אלא גם את הדברים האחרים, גם בהם כל אדם ואדם צריך להיות נבון וחכם,

ולא חלילה לחלוט מהפרק,

קשקוש דברים גדולים,

הנה תמיד אדם יאמר את הדברים האלה,

כל דוד רחמנה ליטב אבינו.

המדרש מספר שהרב דורו של יעקב אבינו,

אנשים לא היו חולים,

אלא הלך המוות והאינו ככה פתאום את הנשמה,

אדם היה מתעקש ומת,

עד שבא יעקב אבינו וביקש שקודם אדם יהיה חולה,

על ידי זה הוא יודע שהוא צריך לנות,

בינתיים לכתוב צוואה,

לסדר את התהלימים שלו,

וככה לא.

ולכן,

המדרש אומר,

כשאדם מתעקש אומרים לו אסותא, בבריאות,

והוא עונה לישועתך כביתי השם,

ככה אנחנו אומרים אותי פה כאן על המקום,

שגם על הדבר הזה, גם כן לשבח את גדולי העולם.

נכון שהיום מהעיתוש אף אחד לא מת,

אבל זה מזכיר את ההיסטוריה, את העבר,

ולכן אנחנו מברכים אותו לבריאות,

והוא אומר לישועתך כביתי השם.

לפעמים הוא רוצה להגדיל, לפני שהוא אומר את המילים

לישועתך כביתי השם,

הוא רוצה קודם כל לומר ברוכים תהיו. אלה שאמרו לו לבריאות, הוא רוצה קודם לברך אותם.

בזה יש מחלוקת בין אבוה ואהוליך לבין הים של שלמה לבין האחרונים.

האם יכול קודם כל להגיד ברוכים תהיו,

ואחרי זה לשבח את ה' לישועתך כביתי השם,

או שצריך להפוך את הסדר.

הוויכוח הוא,

האם נדמה את זה למה שנאמר בתורה בחודש בראשית פרשת לך לך,

שם מסופר,

אברהם אבינו הצליח להכות את אותם ארבעה אלפים החזקים,

חזר לניצחון גדול.

אותו שם בן נוח שהיה הכהן, כלומר כי צדק היה כהן גדול, כהן אל אליות,

בא ובירך את אברהם אבינו,

ברוך אבינו מאל העליון כבר לא שמיים בארץ,

וברוך אל העליון אשר ביגן צריך בידיך.

ואז הייתה עליו ביקורת,

קודם לשבח את אברהם, קודם את העבל ואחרי זה את הקדוש ברוך הוא.

צריך קודם כל לשבח את בורא העולם,

ולכן הענש,

אתה כהן לעולם, הוא היה כהן בין זרעו אחריו הכוהנים,

איבד את הכהונה ועבר הכהונה לזרעו של אברהם אלי. אתה רואה משם שקודם צריך לשבח את בורא העולם ואחרי זה את האדם,

ולכן טוען הגורה בעבריך גם פה, קודם כל תאמר את אותו פסוק, תשאול אותך כבדי השם ואחר כך תשבח את מי שאתה רוצה לשבח זו ההנהגה שצריך להיות בלכתחילה.

כמו עכשיו, גם במקומות אחרים אנחנו רואים את הדבר הזה שתמיד אדם צריך ללכת בדרך הכשרה,

קודם כל לתת שבח ואולה לבורא עליו.

גם בסופו של הקדוש אומר על מה שנאמר בחומש בראשית פרשת ויחי.

עכשיו, לעקו אבינו בירך את יוסף ובניו,

אבל לפני שהתחיל את הברכה במהלך אבו אלקדימו הוא יברך את הנעמים וכן

להתחיל לעקו אבינו ולשבח.

קודם כל אמר האלוקים אמרו אותי ומודיע עד היום הזה וכו',

אחרי שגמר את כל התשובה אחר כך ביקש הוא יברך את הנעמים.

גם בתפילה אנחנו אומרים שלושה ברכות שבח מגן אברהם ומחיי המתים מאל הקדוש.

רק אחר כך אנחנו מבקשים אתה חונן לאדם דם בשאר הבקשות האחרות.

אם כך, כמו ששמעו הדין גם פה.

חזור הקדוש אומר, אם אדם לא מתחיל בשבח ממנו אלא גם בבקשה שלו היא לא תיענן.

אתה רואה, אתה קורא, כל הדברים האלה,

מעשה אבו את סימן אבינו, מה שעשה יעקב אבינו בא גם ללמד אותנו מוסר אסתל,

שגם אנחנו נצטרף לנהוג ולעשות כדבר כזה.

כך אנחנו עושים גם בראש שנה.

אנחנו לוקחים את התמרים,

סימנם יפתא, אם אתה אומר שלשון נופל על לשון, על התנאים אנחנו נאמר, ירצנו מתענך על שם אלוהינו,

שאיתנו אויבינו יסמרנו וכן במקשר רעתנו. איך הסדר אתה מקים? קודם כל ארץ.

בירכת את הקדוש ברוך הוא, אתה טוען בפני התמרה,

אחר כך על התמרה השנייה אתה לוקח ואומר,

להירצות. גם שם הסדר הוא כך.

ממילא מועדים גם פה, גם בדבר הזה, גם כן יהיה כך.

פעילת ה' ידבר פי,

ואחרי זה וידריך כל נושא ה' חדשה לעולם ואין. קודם כל תתחיל פעילת ה' ושולח את הקדוש ברוך הוא.

לכן גם אדם שמקבל מחמודות כוס יין,

אז העולם רגילים, מקבל את היין, אומר לחמודו לחיים,

קודם כל תברך את ה' תהיה דה יופן,

אחרי שתשבח ותשתה,

אחר כך תאמר לחבר שלך,

חיים, זה מה שראוי גם שם ללמוד ולעשור.

זה טוב, ביין אתה יכול לשתות מיד.

אבל לפעמים הוא הביא לו כוס תה חם, כוס תה חם עדיין אי אפשר לשתות.

אז במקום לברך,

תאמר את הפסוק, מי שם ה' למורת מעתה ועל העולם,

ולאחר מכן יאמר לחברו תודה,

או בעל הבית, או בעלת הבית, אחרי זה יודה להם.

אבל קודם כל, שבח לבורא העולם,

כמו שכתב,

הגאור בידיעה עמנית וסלחונות אליהו,

הוא שהביא לנו את שבע המקורות האלה,

ולכן ההנהגה שלנו צריכה להיות גם פה, גם בדבר הזה, ולכתחילה,

כדאי לחוי שדעת הגאווה בהולך. נכון שלא כל החולים הסכימו איתו,

אבל עדיף יותר לנהול ולעשות כך, גם כשאתה מתפלל,

גם בתפילה,

קודם כל להתפלל לבורא אדם,

כמו שאנחנו עושים בתפילת העמידה,

ורק לאחר מכן יחזור לסוף, לשבח, להתפלל, לבקר שכמים גם על בני הידע הערבי.

אני עובר בסימן ר״ל ל״ד.

ברנקה מפרש לנו את הפיסוק

״בכל דרכיך דענו״.

זאת אומרת, בהנהגה שלנו בעולם הזה,

נכון שיש לנו נשמה וזה העיקר,

אבל יש לנו גם גוף,

ואי אפשר לנשמה לחיות בלי עדיף.

אנחנו חייבים לאכול, לשתות, לישון.

אם האדם לא יאכל וישתה, הנשמה תפרח, האדם ימות.

כך גם מחסר שינה וכיוצא בזה.

ולכן,

מר״ד אומר, אם אי אפשר לו ללמוד בלא שינה צעירה, נשאל, אין לו ברירה כדי שהאדם הזה תהיה נפש בריאה בגוף בריא.

אמנם הגברה בסוכה כתבה, והגמרא אומרת שאסור לישון ביום,

כוונת הגמרא כך.

אדם שברוך השם נרשן טוב בלילה, הכל בסדר,

יש לו שעה פנויה.

האדם הזה חושב שהוא נולד כדי ליהוד מהחיים, לאכול טוב, מאדמים, מעותקים, וגם לישון, יש לו שעה מיותרת,

אז הוא לוקח את הסמיכה ומשתתח, אני והנער ישתתח.

במקום זה, זאת תמיכה טובה.

ולכן, אדם שברוך השם נרשן טוב בלילה,

הגמרא אוסרת לישון יותר משיטים ושמר,

אבל אדם שלא ישן טוב בלילה, ואיזה סיבה כלשהי,

על זה מרן מדגיש ואומר,

אם אי אפשר ללמוד בראש שנת צהריים,

מותר לו לישון כבלתו לשם שמיים,

ואז כדי שברכו ייתן לו שכר גם על מה שישן,

ומקיים בזה את מה שנאמר בכל דרכיך תעמוד.

רעיון הדבר,

הדמרא במסכת שבת בדף ל',

ונורא לספר לי שדוד המלך ביקש מהקדוש ברוך הוא,

ודעני השם כי צי ומדעת ימי מהי ודעה מהדר עמי.

ושלכם עוד לא, אי אפשר לגלות,

להגיד לך, יש לך עוד כך וכך שנים,

אבל דוד לא הרפק.

נכון שאי אפשר להגיד כמה שנים אני אגיע,

כי לי אני רק את היום שאני צריך למוד.

וזה הקדוש ברוך הוא הסכים,

אמר לו שהוא ימי ביום שבת.

ולכן דוד המלך מאז, כל שבת היה יושב ועוסק בתורה, היה מתאים אליהם.

הגיע אותו היום, שבת חג השבועות,

מלאכן מוות ואנחנו נתקרב אליו.

התורה שלנו היא תורת חיים.

מה עשה מלאכן מוות על התכוון הזה?

ילד דוד המלך בגינה עצים הלך וקשקש בהם כאילו איזה אדם בא לחטוף.

דוד המלך נפגש בזה בחילול שבת, גם יום טוב.

הוא יצא כדי להוכיח,

מיד,

ירד את המלאגה,

מלאכן מוותקח את נשניתו.

אם נאמר שעל השינה, על התחילה המשתייה,

אין את השכר אליו, רק על מה שאדם לומד,

אז למה מלאכן המוות חיכה עד שהוא ילך לצורך שבת?

בכלל מלאכן מוות בשעה שהוא אוכל או בשעה שהוא ישן.

הרי אי אפשר לעשות תהליך בחג השבועות. הכל מודיע בעצרת בבעין המלאכים.

כמו שכתוב, בפסחים סו״פ.

אלא דודאי,

גם כשדוד המלך היה אשם, גם כשהיה אוכל,

הכל היה בשם שמיים.

אני אשם כדי שיהיה לי כוח לדמות תורה, כדי שהראש יהיה צנון.

ולכן גם זה נחשב כאילו ממש לומד,

וגם אז מלאכן המוות דרך להתקרב אליו. רק כשהפסיקנו הלימוד כדי ללכת ולהוכיח, לצעוק שבת, רק אז אכן אמר במלאכן המוות לבוא ולהתקרב אליו.

נמצא כשאדם לעתיד לבו יקבל שכר.

אם האדם הזה ישראל ברוך השם, כל חייו לא היה לו את הדמיון כאילו הוא נולד כדי ליהלות מהחיים,

אלא הכל נעשה לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות יוצרנו ועוד יוצרנו.

אני ישן טוב כדי שיהיה לי כוח ומריאות כדי שיוכל גם ללמוד טוב. זו ההנהגה הטובה שכל אדם ואדם צריך לאכול טוב, לישון טוב וגם לבנות טוב. אחרת אם האדם הזה לא יישן טוב,

למה למה הוא ירדם? הוא יבוא ללמוד את הדף היומי אבל הוא ירדם.

אני מכיר אדם כל יום מבנה לשיעור,

אף פעם הוא לא מחסיר.

הוא מסתכל עליו חמש דקות,

אחרי חמש דקות האדם הזה נרדם.

הוא עובד קשה, מגיע העלייה והוא נרדם. מה זה שהוא בא?

כל יום מדווף דף, דף יומי.

הוא מדווף אבל הוא נרדם מיד הדף.

אין בזה שום טוען.

הוא גומר את העבודה,

ילך לגרי,

ינוח מעט, יושן חצי שעה-שעה,

יחליף כוח,

אחרי זה יבוא ללמוד את הגמרא, ילמד את ההלכה,

הכול מלמדים טוב, ויהנה מאותו אלימות.

התורה זהב, בן ינא עזר סלימן כהה,

מדגיש ואומר,

אותם האנשים שמנסים להתחכם,

הוא לא ישן טוב, הוא אומר חבל על הזמן.

מה, אני אשן שמונה שעות, זה יותר מדי, מספיק ארבעה.

הוא לא ישן טוב, הוא אומר לעבוד שלו, לא צריך.

הוא בא ללמוד את הגמרא, הוא לא מבין.

היה יכול להבין את הסוגיה הזו עשר דקות, רבע שעה.

ובגלל שהרוב שלו לא צריך, והוא לוקח לו פי ארבע, פי חמש.

הוא רוצה ספרו ואי אפסלו.

אדם שרוצה באמת להתקדם בלימוד התורה חייב,

כמו שאמרנו, נפש שנויה ועקבות בריא,

ואז האדם הזה יוכל להבין טוב את הסוגיה,

יוכל לסגור אותו ולהתקדם טוב בעניין.

אלא שהכוונה,

כשהוא הולך לישון, בא לאכול,

הכוונה תהיה בשם שמיים,

כמו שאמר לנו הקנה והעבוד, פרק ב' משנה יב',

וכל מעשיך היו לשם שמיים. מה זה כל מעשיך?

לא רק המצווה עצמה, הלימוד עצמו, הכל יהיה נשמע.

אלא גם כשאתה עוסק בעניינים הגשמיים,

החלה השנייה השונה,

גם בהם להתקדם לשם שמיים,

ואז הקב' יתמר את ספרו ושמן,

כשיגיע לעולם האמת,

יקבל שכר גדול עצום ורב על כל מה שלמד ועל כל מה שאכר ושתה וישם.

היה איזה טיפש אחד ראה את המוכר מכל שקלים,

ראה אותו מוכר והוא משלם לו ככה הרבה כסף,

עושה חשבון,

זה סך הכל 50% שקלים, 50% ספיקות,

ואנשים משלמים לו 10 שקלים על כל קילו,

אז הוא הלך, עכשיו את הקליפות, אמר 50% מהאנשים ייתנו לי 5 שקלים,

אבל על קליפות לבד גם אגורה אף אחד לא ייתן לו.

כשהקליפה הזו עוטפת את השקל,

יש לה את הערך,

כך גם אנחנו מכנים את השינה,

אכילה ושתייה, כעל קליפה,

כשאדם מתכוון לשם שמיים בשביל השקם,

גם על הקליפה,

גם על השינה,

גם על החילה ושתייה,

כדי שברוך הוא ייתן לנו את הכל במזומנים שם בעולם האמת,

ייתן לנו את השכר המושלב,

כמו שאמרנו עד כה ומדי.

רבי יחנן, יאללה, תודה רבה.

תודה רבה רבה רבה.