תפילת שווא ומה מותר לבקש מהשם – ניסים בגדר הטבע, כוח התפילה, ברכה בדבר הסמוי מן העין וקבלת כל הנהגת השי"ת באמונה

 

- - - לא מוגה! - - - 

סעיף אלוקים

בן-הוא

ראינו בסימן ר' ל' סעיף א',

הגמרא במסכת רבות,

דף סבבה אומרת המתפלל על מה שעבר כדום שנכנס

לעיר ושמע כל זבחה באים ואמר יהי רצון שלא נראה את כל זה בתוך ידי

או שהייתה אשתו מעברת אחרי ארבעים יום לעיבורה ואמר יהי רצון שתלב את אשתי זוכה

הרי זו תפילת שווא אלא

תתפלל אדם על העתיד אבו ותיתן ודאה

עד שעבר

גם כשאדם מדבר עם הקדוש ברוך הוא ומתפלל צריך להיות מיציאותי

לא לדבר שטויות,

דבר שהוא מיציאותי, יש סיכוי שיתגשם ויהיה,

הדבר כזה תבקש מהקדוש ברוך הוא שיהיה,

אבל על דברים שאין סיכוי חבל לדבר עליהם ולכן הגמרא אומרת אדם שישתה בהיריון,

ייקח אותה ללדת

אז הוא מתפלל לקדוש ברוך הוא בבן אשר עולם וירצה משתלב זכר.

נו, אם היא נקבה,

אז הבת תהיה זכר? לא, לא ייתכן שיהיה כדבר כזה,

ולכן אם זו תפילת שווא לא מתאים שהאדם יבוא להתבקש דבר כזה, לפעמים הוא קורא לחכם

שיברך את אשתו שתלב בן זכר.

אם זה אדם בתוך ארבעים יום זה מצוין.

עד יום הארבעים תברא המין של האדם לא מושלמים

אבל לא רק רבותינו ידגישו לנו את הדברים האלה אלא היום הרופאים מראים לך את זה והוא פרסם.

עכשיו אתה רואה את העובר אתה רואה שעד יום הארבעים עדיין לא הושלם ואז אם הוא יבקש יכול להיות שהתפילה שלו או התפילה של החכם טוען אבל אם זה כבר אחרי ארבעים מאוד אם הוא אשתו כבר צהר על נדל בוודאי שזה לא יועיל לגבי הבן הזה

מה שהחכם מברך אותו אולי זה כן יועיל בעוד שנה

תודה לדבר אולי שתבין בן זכר אבל הבן הזה גם היה הרי זו תפילת שעה ולכן אדם לא יכול להתפלל דברים שאין להם אחיזה במציאות וכן כל תרצה בזה אלה הדברים שהגמרא מלמדת אותנו ואלה הדברים שהרד כותב והרדכה למעשה אבל הגמרא בבקשה על זה מיד אני ממש שואל את זה הרי בחומש בראשית

הרשת והרצה כתוב שם ואחר ילדה הבאת התקרא שמה דימה

אחרי מה זה? מה זה לאחר?

אחרי התפילה של לאה אמנו.

לאה הייתה בראיון, פרחותה רחל היתה בראיון.

עשתה לאה חשבון,

צריכים להיות שני מעשר קצר השבחיה,

אני כבר הבאתי שישה.

השפחות, בגלל זה איפה, הביאו גם כן קוד אחת שניים,

גם בנכפלי, גם באשר.

אם אני אביא עוד בן, אם כך,

אז אני אביא שבעה שבטים.

מה יישאר לאחותי רחל?

רק אמרה חד שבט חד אלא על ילדו, תהיה לפחות מהשפחות.

ולכן התפללה הקבוש ברוך הוא ואת תפילתה התקבלה.

דינה שהייתה בהתחלה בין מאחד מבן לבת,

יוסף, שתחילתו היה בת,

מרפש מאוד,

ומקובלים אומרים יוסף היה מסכסך בשערו,

ושברכו להעניש אותו,

אני מגלה בך את הדור,

ולכן התחיל הסיפור עם אשתו של חטיפה עזיר לך.

השאלה היא, יוסף היה צדיק יוסף העולם. יסוד,

מה זה, מה שייך לו ולסוד בשחר?

זה כמו שתגיד,

כשעוד מראה לרב הראשי הראשון לציון ילך לראה שחקן כדורגל, אני יודע.

זה לא שייך, זה לא, לא מתחיל בכלל.

מדברים אומרים, היסוד שלו, מה הוא היה?

הוא נוצר בת.

בגנים נשאר משהו, ולכן היה מסרסם לסערות.

אבל אתה רואה היא, התפילה הועילה.

הגמרא עונה, אין מזכירים מעשה נסים.

זאת אומרת, שם היה נס.

הצביחה לאה, הייתה אחת מארבע אמהות,

שהיה להן כוח גדול עצום ורע,

ולכן היה נס מחוץ לגמר הטבע.

אבל אנחנו לא יכולים לשנות סדרי מחסרי בראשים ולעסוק נסים מחוץ לגמר הטבע,

ולכן לנו הדבר לא מותאם, זה הטעות של הנמרה.

נמרן מתוססת בסימן תרפ״ב בהלכות חנוכה,

ובין דברי הקולנוע. קולנוע אומר, אדם ששכח לומר בחנוכה הוא קוראים על הנסים.

בדיעבד יצא, יצא ידי חברת פרקת המזון, ומה חוסר?

אפילו אחי יש לו עדיין אפשרות להשלים את פרקת המזון לפני שיגיע הרחמניה חיינו,

לומר כך

הרחמניה יעשה עימנו נסים ונפלאות,

כאשר עשה עם אבותינו בערבים מהר בזמן הזה,

ימי רתידיה בן יחנן,

או ימי מרדכי בהסתר.

גם הרמב״ב יוסף כותב את זה, גם הרמה וההגה, והרמה.

שוב השאלה היא,

אתה מבקש הכלשבחי יעשה עימנו נסים ונפלאות? הרי אמרנו הרגע,

אני מסכימי עם מעשה נסים.

הרמב״ם חושה את זה במסכת פעמים בדף כ״ד.

שם הרמב״ם מדברת על אחד שהדמרא לא קורא לו בשם, אלא הבן של הרדימי.

היה לו פועלים שהעצת לתת להם ארוחה, ולא היה, היו עניים ירודים.

ניגש לעץ התהלה, אמר תהנה תהנה,

תתני פירותייך, וכך אמר.

עץ התהלה מליאה דוגמה לפירות ונתן להם לאכול.

אמר לו הרב שבעתיים פרחת את גורעך שתוציא התהנה תהנה קודם זמנה, גם הוא ימיד קודם זמנה.

ככה הוא.

גם במעשה שיש בעמוד ב' עם רבן, כבר שם קורה דבר מזעזע.

שם המעשה היה,

זה אדם אחד שחי עם גויה,

אחרי הדין צריך לתת לו מלכות.

הוא נהיה אותו לבידים של רבן ונתנו לו מלכות.

בדרך כלל,

הרופא קובע מראש כמה מכות האדם הזה מסוגל לקבל ולא למות.

שם הרופא טען.

מתול המכות, הוא מת.

הדברים נשמעו אצל הקסר שהוא בקלר.

הוא רצה להעניש את רבח, איך אתה עושה דבר כזה, אתה הורג בגלל שהוא הלך עם גויה, אז מה יש?

זה גזענות, לא?

ואז האימא שלו, האימא של שירות רכה, שמעה מהסיכלות,

אמר לו אל תתעסק,

עם הרב של האדודים,

מתפלל על החש תמות, תמות. למה לך? שמעה לך.

אמר להם, אני אומר לך שהם יכולים לעשות דברים כאלה.

אמר לו הנה, כשיש עצירת גשמים,

הם מתפללים, ואז זה יורד גשם.

אמר להם, איך הוא אומר שזה בגללם?

אולי בינקו היה צריך לירד גשם, במקרה, הם יתפללו במקרה ירד גשם.

אמר להם, עכשיו חודש חמוץ, אלא יום.

אם היום הוא מסוגל להוריד גשם או לא?

ואז היא העבירה את ההודעה לרבה, כך ומכך העניין,

ורבה מליאל אסף את עם ישראל, התפללו, וירד גשם.

באותו לילה הגיע אבא, אבא של רבה,

בא אליו בחלום.

איש אדם שמטריח בקדוש ברוך הוא, אף אחד ייקח,

להוריד גשם בחודש תמוז?

תקום מהר מהמיטה, תלך למיטה אחרת.

כך היה. שמענו מליאל, עברנו למיטה אחרת.

בבוקר הסתכלו על המזרון,

היה כולו נעוץ. היו סימנים של תקיעות, של סכינים,

אותם מלאכי חבלה שקילאו ממנו.

אתה רואה שגם לשנות את הטבע, סדרי מעשה בראשית,

גם אותם הענקים בדורם,

גם הם,

הקדוש ברוך הוא,

לא כל כך בקלות מקבל את הדברים האלה.

אז איך אנחנו נבקש, אמרנו, עשה עימנו ניסינו לפיות?

בתירוץ,

אחרונים ששואלים את זה, כאילו שם נשארי תשובה ועוד,

נתנסים.

יש הבדל בין נס הוא מחוץ לגדר הטבע לבין נס שהוא בתוך בגדר הטבע.

כאן שהבת של בתה של רחל תהפך להיות בן, תהפך להיות יוסף,

בגלל נס, מחוץ לגדר הטבע אחרי הוויינו.

אבל כאן נכון הדבר שהיה נסים ונפלאות במלחמה של המכבים.

מסת הגיבורים ביד חדשים רבים ביד מעטים,

המכבים היו יחסית לרומאים,

היו מעט מאוד.

מול היעד, ליוון היה לא רק הרבה חיילים, אלא היו להם פילים וכו'.

לפי נתחיל,

יותר הרם בחידושם במסכת חולים אליו צדיקים.

הוא אומר שגם על פי הטבע מעט לוחמים עזי נפש יכולים להבריח הרבה פחדים.

זאת אומרת, זה לא המספר קובע אם יש לי עשרה חיילים מול עשרה חיילים.

עמים שניים יכולים להרוויח את כל העשרה.

וזה מה שהיה, בכל הדבר שהיה עשי עתד שמירא, והיה נס,

אבל זה נקרא נס בגדר הטבע.

אנחנו מבקשים שהסדר ניסו לקרות כאשר עשה עם אבותינו בעימים ההם בזמן הזה.

איזה נס היה? נס בגדר הטבע. את זה אנחנו כן יכולים, כן רשאים, לבקש מה שאין כן על נסים שהם מחוץ לגדר הטבע,

כמו שאמרנו שהבן יהיה אחרי ארבעים יום,

ייהפך מבין לבת ובת לבן,

עושה כבר דבר שהוא לא לפי הטבע,

ולכן הגמרא אומרת שהרי זו תפילת שם. יש לי תרציב שיש לדין בין יחיד לרבים.

היחיד הם לקוחו.

ושם אתה אומר, רחמנו יעשה עימנו ניסים לנסות, לשון רבים.

הרבים יש להם את הכוח אפילו מנס מחוץ לגדר הטבע. בכל מקום,

אדם ילמד מזה, גם כשיש לו בקשות, הוא קורא עליו,

הוא רוצה,

אבל לא כל דבר שאתה רוצה, תדבר בסגנון שאתה פונה אל הקדוש ברפור.

לחלום חלומות בלילה עכשיו. איזושהי בעיה מותר לעשות חלום ותעשה לו בבוקר הקדוש ברפור.

אבל כשאדם מתפלל,

בתוך התפילה אתה מדבר עם הקדוש ברפור.

לא מתאים שאדם לדברים שטויות, ולכן יהיה תמיד כבול למסגרת האמורה,

דבר שהוא בצוותי, ירקש דבר שאינו לו.

לפי מה שהגמרא מסיימת,

פרל אדם על העתיד לבוא, וייתן לו דם שאמר כבון. ומכינת סקר החומר,

ורצום לפניך השם מלואינו שתכניסני לרכב הזה ושראות.

כשאדם עובר ממדינה למדינה, צריך להראות את הדלקון.

לפעמים הכל עובר, מהיר, חלק, הכל בסדר.

אתה נוסע לשוויץ, צרפת, יש לך דלקון טוב,

בר תוקם, הכל בסדר, אין לך בעיה.

אבל אם האדם הזה החליט לנסוע לאומן,

שם באומר, אל תחשבו שאם יש דרכון,

הכל עובר בסדר.

שם השוטרים מקבלים מסכורת קטנה,

הם מקבלים רבע מהשוטרים שלנו.

איך הם יכולים לחיות?

והם צריכים שוחד.

אז גם אם הדרכון שלך בסדר,

מקמצים כל מיני עליבאות, מעכבים את האדם הזה,

אולי יקחו אותו למעצר,

לך תיכנס לבית סוהר שיש שם 101 שיטורים מסוממים כמו שיש שם ברוסיה.

יש כאלה, כדי לא להתעכב, הם ממהרים מאוד,

אז בעיקריו, בתוך הדרכון הם שמים חמש דולר, הם נותנים לו את זה.

אז הוא מייד לוקח את החמש, מחזיר את הדרכון, הכל בסדר, מחתים אותה.

אבל אלה שלא נותנים את זה,

צריכים להתפלל לקדוש ברוך הוא שתכניסני וככה זה לשלום. נכנס לשלום אומר,

מודה אני בפניך השם אלוהים שהכנסתני וככה זה לשלום,

ואחר כך כשהוא יוצא, יאמר הודעה לקדוש ברוך הוא, מודה אני בפניך השם אלוהים שהוצאתני וניקח את זה לשלום,

שם שהוצאתני ושלום,

כאילו תלכני בשלום,

ממשיך את כל תפילת הדרך עד שמאה תפילה.

הגמרא במסכת אברהם מציעה בדף מבית, הגמרא אומרת,

הנכנס למוד גאונו אומר,

ברצון לפניך השם אלוהים שקשרה הערכה בקרי הזה.

הנביא מלאכי אומר לנו,

הביאו את המעשר אל בית האוצר, ובחנוי נא בזאת, לא יפתח אתם את רובות השמיים,

ואני קוטין לכם ברכה עד ובלי די.

זה נקרא בנוספת העני בדף ט', נקרא לסבירה.

אדם שהוא נותן מעשרות,

עשר אתה עשר, תזכו את המעשר שהוא נותן, נהיה לו גם הרבה עושר.

מה זה עד בלי די?

עד שיבנו שפתותיכם מלמר די, וכך יהיה לאדם הזה הרבה ממון, הרבה כשפה.

אדם שקצר את התבואה,

או פירות או ירקו לדבר אחר,

מביא את הכול לבית האריזה.

מבית האריזה שם, שוקלים את הכול.

לפני שהתחילו לשקול, נבקש את הבקשה הזאת.

הרי למדנו במשנה במסכת אבות,

אל תרבה לעשר ומודות.

אדם לא לוקח תרומת מעשר בל,

תרומת מעשר צריכים להיות בדיוק אחד ממאה. ולכן הוא שוקל, הוא בודד, הוא כדי לדעת כמה יש שם, כדי שייתן את המעשר, לתרומת מעשר,

ייתן את הכול בצורה מדויקנת.

אבל לפני כן,

אתה רוצה שיתקיים לך הפסוק עד בלי די?

קודם כל,

תבקש מהקדוש ברוך הוא, יורצנו בפניך השם אלוהי,

ותשלח ברכה בכרם ובזיכם.

הרמב״ם כבר מראה בכסף משמעוורים שברוב העולם לא נוהגים לומר את זוהר.

והסיבה היא, למה לא?

כשיש תאומות ומעשור צריך לומר את זה.

מחוץ לארץ אין לא תאומות ולא מעשור, ולכן שם לא רגילים לומר את זה.

אבל כאן, ברוך השם, אנחנו כאן בארץ ישראל,

וברוך השם, החקלאות שלנו מפותחת,

וגם ארץ זבת חלם ובשים וזה פריאה. ברוך השם,

כל אותם החקלאים שמביאים את האוצר שלהם, את הפירות והירקות,

לבית האריזה, לפני שהתחילו לשכול,

לא ישכח לומר את הלבן הזה.

אפילו אם הוא שכח בהתחלה.

חלק מזה כבר שקלו.

התחיל למוד אומר,

ברוך השולח ברכה בקבר הזה. עדיין יכול.

אבל אם גמר,

שכח מכל זה,

רק אחרי שגמר לשכול ולמדוד את הכול, רק אז,

הוא בא לבקש,

הרי זו תפילת שווא,

שאין הברכה מצויה, אלא בדבר הסמול מן העין, שנאמר,

יוצא ראשים, התחילה את הברכה באסמיך, המילה באסמיך בדבר הסמול מן העין, ולכן אז כבר זה מאוחר מדי, ולא שייך לומר את כל העין.

בספר כרם ציון,

ההלכות רומות,

הגישה מעשיונה בשם הגאון, יצחק בוזנטל.

זאת אומרת, שאפילו בארץ ישראל אין צורך בזמן הזה לבקש את כל זה.

הוא מסתמך על דברי הסמול בחוש המשפט, סימן סמול ג',

שם הוא אומר, למה לא תקנו חכמינו את היובל בזמן הזה? למה אין יובל מדרע בלח?

כי אסור לחרוש ולזרוע לא רק בשבועית,

אלא גם בשנה שאחריה, ביובל.

כיוון שאין היובל מדאורייקה,

במילא ההבטחה בציביתית והלכתית שהתבואה תהיה בשלוש שנים,

לא קיימת תבואה אלא דברי ההסמה,

ולכן לא תקנו חכמינו תלווה.

אז הוא אומר גם פה.

ומתי הייתה הברכה?

ולכו תלכים רוחה עד בלי די.

כל זה היה בזמן שהיה תרומות ומעשיות מדאורייתא.

אבל מאז שגנו עשרת השבטים,

רוב העם לא נמצא פה בסדר העולם.

כך פספו הרמב״ם,

מרם לראות היה סימן ש״ל סעיף ב׳ ולכן אם זה דרבנה, אין לך את ההבטחה הזאת.

וממילא אין צורך לומר את התפילה שתשלח ברכה ותקרם להם זמן.

במחילה מקולו, הרב לא צודק.

האם הפסוק הזה, לרקטו לכם ברכה עד בלי די,

מה שאמר הנביא מלאכי,

האם זה נאמר בזמן שעלו כתובות ומעשרות מדאורייתא? לא.

אבל לפני אלפיים וחמש מאות שנה,

שבה סנחרין נגלה את עשרת השעון.

כבר אז הקדושה של ארץ ישראל נחלשה ותרומות ומעשרות מאז ועד היום זה דרבנן ועל זה הנביא מדבר, על התקופה שלנו ארגז אחיה ומלאכים לא היו בתקופת תחילת בית ראשון, הם היו בסוף היו בתחילת בית שני ולכן אם הנביא הבטיח ברכותי לכם ברכה עד בנידיים הוא דיבר עלינו גם על המצב שלנו שתרומות ומעשרות מדרבנן ובלי ספק שהיה דאורייתא

היה יותר שפע, הברכה הייתה יותר אבל גם היום בזמן הזה אי אפשר לומר שאין בכלל ברכה ולכן חקלאי שיודע את המציאות, יודע את ההלכה לפני שהוא בא לאחור שורות מאסון קודם כל הוא יבקש את הבקשה הזו ואם יש שם 100 טון על ידי התפילה שלו אולי יש שם עוד כמה טונות שיתבשך שם זה מה שצריך ללמוד ולעשות ולכתחילה

הרמב״ם כותב גם זרים שהם מלחתה למשיחה מר״ם לא כותב דברים שאינם למעשה שהם מלחתה למשיחה הרי מר״ן עצמו ביורד יער שימי לדא בסייפת מר״ן אמר תרומות ומעשות בזמן נמצאת לאדוני גם על שרוב העם לא פה מר״ן כתב לנו כאן בסימן ר״ש נבי סייפת שאדם שבא למדוד את התבואה קודם כל אני מבקש שתשלח ברכה בכלא הזה נשמע שגם בזמן הזה

שכל התרומות הם עשו לידי רמב״ם ואף על פי כן עדיין הוא נראוי לבקש את זה אין כאן חלילה חשש ברכה לבטלה כל זה סך הכל תפילה ועלמא וחבל להפסיד את זה יש סיכוי שבעזרון השם ובשיכוי צד השם יפה איתה ברכה ועל סמכה שיהיה לו בעזרון השם שפע רוחני וגשמי לכן כדאי שכל חקלאי ילמדו אותו כדי שימהג ויעשה כן בפועל ההלכה ולמעשה

הגמרא במשרפת חולים בדף קו מספרת מה נסיבות שממנו גם למדו הפוסקים איך הברכה נעושה באותם הדברים שהם סמורים לעין עכשיו הגמרא מספרת

עליה יהודית ששכר סבן יש לי כאן חבית יין תיקח את החבית הזו מחרס יש כאן מלא יין תעביר את זה למקום אחר ואני אשלם לך באמצע הדרך אותו אדם מתעלף

ולכן הסבן הזה מוריד את החבית כשהחבית נובעה בקרקע הכל יתפוצץ

אותו אדם בעל החבית היין מיד תבע אותו לבדני

אמרו מה זה אני לא לקחתי אותך בחינה שתעשה לי טובה אתה מקבל כסף

אדם שהוא נושא שכר חייב אפילו בגנבה ובעבודה כאן וחבל בפשיעה איך עשית דבר כזה?

כשהגיעו לבדני התובע אמרת

דברים שלו לפני נור בר הר השם ואחריו דיבר סבן כבוד הרב אנשים ראו איך שהורדתי את החבית לאט לאט לא הורדתי אותה בצורת נפילה על שזה יישבר עשיתי את הכל בשיא העלילות והפעילה הכי נשבר זה אונס

ובאונס אני צריך להיות פתור נור בר הר השם תבין מיד שיש כאן מעשה של בלי זה ולכן יצר מחיצה על כך שאסר ותקע

תקע לו שופר אם לא יבוא השיד מיד יהיה בחרם

מהחרם אפילו השידים פוחדים מי היה הגיע לשם

הגיע ושואל אותו ואומר על השם תגיד לי למה שווה לאדם הזה את החבית

הוא לא הכחיש ולא שיקר אלא הוא אמר כבוד הרב הוא שם את החבית על האוזן שלי כאב לי שברתי לו את זה

אמרנו בואו לרב השם כבר מזמן הבאה יש איסור

לכל השמים אין להם רשות להיכנס מי נתן לך רשות להיכנס ולכן אתה חייב לשלם

אז הוא ענה מיד בסדר אני מקבל את הפסק אבל אין לי כיס שלא היה ריק

טוב ניתן לך דחייה כמה זמן זה זמן בבין חודש

מגיע חודש שעוד לא בא עברו כמה ימים

הגיע, שם את כל הכסף, שילם את הכול, שאל איתו, בוא דבר נשק, אבל אמרנו, חודש, למה איחרת? מה קרה?

הוא אמר, כבוד הרב, תראה, נכון שאנחנו השדים לוקחים,

אבל גם לנו יש בעיה של איסור גזל,

בגלל שהוא מנוי, סחור, שקוט, אסור לנו להיות.

כשיש ברכה,

חלק מהברכה עדיין הוא לא זכה בזה, זה כמו הפקר,

משם אני יכול לקחת.

במשך החודש לא הזדלמים לי הרבה מקומות כאלה,

התעכבתי עד שהשגתי,

אבל הנה, ברוך השם היום שהעלמתי,

אלה הדברים שהגמורה מספרת,

ועל זה יסתדרו לנו החכמינו את הברכה שאנחנו שומעים בשם את הכהנים מידי הבהמות.

הם מברכים אותנו, הכהנים, וברכה השם לשמורך, אומר השם,

וברכה השם אל ממון וישמורך מאה חזקים. מה הקשר בין הדברים?

אלא, אם הקדוש ברוך הוא ייתן לך הברכה,

אל תפחד שחלק מההברכה הזו יבוא איזה שם, וייקח חלק מזה, יוצאים משם המעשרות או יותר,

ישמריך מהמזיקים, שכל השפע, כל הברכה תישאב אצלך מההתחלה ועד הסוף.

זה מה שאנחנו מצפים שהקדוש ברוך הוא תמיד יברך את עמו ישראל, שלכולנו יהיה את השפע.

בזמן שישראל עושים רצונו של מקום,

השפע הוא כאן, בארץ ישראל.

וחלק מהשפע מתגלגל גם במקומות אחרים.

אם לא עושים רצונו של מקום, חלילה, השפע הולך למקומות אחרים.

כמו אדם ששופך מים על הסלע,

כל המים נשפכים והסלע מתייבש בתוך כמה דקות.

כך גם בזמן שלא עושים רצונו של מקום.

בזמן שמפרישים קומות ומעשרות,

ואז זה קיים גם, כמו שאמרנו,

ברכתי לכם מחר עד בני די,

עד שיבלו שפתיכם, ינאמר,

כל זה בפירות, ירקות, תבורה, כדניות.

אבל אדם שהלך לבנק והוציא מהבנק כסף.

הוא צריך כסף לקנות דירה, הלך והוציא מזומנים.

אז לפני שהוא יושב לספור,

הוא אומר לי ברצון,

השם תשלח ברכה בכסף הזה.

כן, השם הזה לא יעשו שום דבר.

הכסף הזה, ספרו אותו לא פעם אחת, יותר מפעם אחת.

מהרגע שהוא יוצא מבנק ישראל, עד שמגיע הרעיון שלך,

הוא יתגלגל וספרו אותו כמה פעמים,

אם הכסף לזה אין לך סיכוי שיוליד את הכסף הזה לעוד 200 שקל לעוד 1,000 שקל, אין סיכוי,

שם זה תפילת שם.

אבל בפירות ירקות, תבורה, כדניות, שם באמת מן הראוי לומר את חברתך האמירה.

הגמירה מרושיכה, אדם שנכנע סובלת המרחץ,

צריך להתפלא לפני כן,

ירצון לפניך השם אלוהיו שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום,

ותוציאני מהאו הזה וכיוצא מול העתידה הזאת.

היום לא מבינים דבר כזה.

והסיבה היא,

הסגנון, הצורה של הבנייה של בתי המרחץ אז,

הייתה שונה מאוד מהסגנון שלנו.

אז היו בונים את בתי המרחץ,

ומטה היה התנור, שם היו החצי.

ואז היו בונים את הברכה,

את המקווה, ומעליו האנשים היו עומדים.

לא פעם היה קורן, בעניין המשל,

הכל היה מתמוטט ואנשים היו נסעפים חיים.

ולכן לפני כן היה צריך לבקש,

תוציאני מהאו הזה וכיוצאו לעתיד אדרום.

היום אין כבר את הטכניקה הזאת, אתה נכנס לאמבטיה,

מתחת לאמבטיה אין שמה לא גחלים, לא עצים ולא אש,

ולכן היום לא רגילים את זה. אמנם יש עדיין מחיינים.

הם טוענים שהבעיה היא לא רק האש,

שמא האדם הזה יקבל קבייה מהמים החמים.

אבל גם זה היום לא מצוי.

לפני שאדם פותח את הברז, קודם כל הוא בודק,

הוא פשיט איזה אצבע אחת,

אם זה חם מדי,

אז הוא ממזג את זה.

לא מצוי שחלילה האדם הזה פתאום יקבל קבייה,

דבר שהוא מדהים,

ולכן אין חובה בעיקר הדין לבוא ולומר את הלשון הזה. רוצה לומר שתכניסנו לשלום, תוצאנו לשלום.

רוצה לומר את הדבר הזה, שוב אין כאן ברכה,

שיהיה כאן חלילה הברכה לבטרה, מישהו יוצא לו מה יאמר,

אבל...

את החובה העבורה, כיוון שהמציאות השתנתה מן הקצה אל הקצה.

נשמור אותו מתביעה גם כאילו.

שוב, גם תביעה שאדם מתביע בתוך האנגליה אדם זה מדהים מאוד.

לתינוקות יש חשב שבאדם גדול שיודע לומר, יודע לומר את התפילה הזאת גם זה דבר שהוא כמעט מיותר ולכן לא כדאי, אין צורך לומר, אבל אדם רוצה, אמר, אמר.

הגמרא ממשיכה, נכנס לכיס גם אומר,

ירצון לפניך השם אלוהי, שיהיה עסק זה ומפורג כי הוא הופך לימן עד ההלכה שכיזונה ברוך רופא חולים.

בזמנם היו אוכלים הרבה בשר והיו עומדים עבודה פיזית, ואז נראה לי הפסגנים ולכן היו צריכים הרבה בשר כדי שיהיה להם כוח.

מצד שני,

הרבה בשר היה גם ביבוי דם וביבוי דם היה מצדיק מאוד ולכן כל כמה חודשים היו מקיזים דם,

אם מורידים מאדם 75% מהודים, נשאר רק 25%. אם הרופא שעושה את זה יודע לדייק,

הכל עבר בשלום,

אז הוא אומר,

לפני שמתחיל את הכול, הוא אומר לי רצון שיהיה עסק זה ולרפואה כי הוא רופא חינם עד.

אבל אם הרופא הזה, בעייתו,

יוריד לו במקום 75% יוריד לו 80% והאדם מסיים את זה.

ולכן, לפני שהוא נכנס לעשות,

לבצע את ההקזה,

צריך קודם כל לבקש מהקדוש ברוך הוא שיהיה עסק זה ולרפואה כי הוא רופא חינם עד.

ממילא, גם היום, כל אדם שנכנס לניתוח,

לא משנה אם הניתוח הזה יוציאו לו דם, יכניסו לו דם,

אבל צריך לעסוק על אדמה או כל דבר אחר.

גם בזה, לפני כן, לבקש מהקדוש ברוך הוא שיהיה עסק זה ולרפואה כי הוא רופא חינם עד מטה,

אחרי שגומר, ברוך השם, הכל נגמר בשלום,

יכול לומר,

או את תפילת השבח לגורע עולם ולפחות החולים,

או הדומל, ככה נאמר גם את הדומל,

כל ניתוח בגדלן שאחרי זה גם צריך לבקש שבח לגורע עולם, הדומל החייבות אומרת שזה נלד מכל תעודים.

אבל גם כשנוכח כדורים, יש עוקר ראש, נוכח אקמול,

לא צריך בשביל אקמול לבוא לבקש שיהיה עסק זמן ומפואר וכולי,

אנחנו מדברים על חולים ממש,

לא על דבר כיף ועלמא,

על זה לא שייך לבוא ולבקש את כל זה.

הגמרא מסיים עד שם,

שרבי עקיבא היה רבי לומר,

כל מה דאבי ורחמנה לא תבין.

כל מה שהקדוש ברוך הוא עשה עימנו,

הכל הוא לטובתנו.

בעוד שבועיים נקרא בפרשת ראה,

בנים אתנו השם אלוהיכם,

הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו כמו האבא שאוהב את בננו יותר.

לפעמים נראה לך דבר כאילו יש לך דבר לא טוב.

אתה מפסיד, אתה קח, אתה רואה דברים שלא תואמים את הציפיות שלך.

ואחי אדם צביקה הצביק עניו דינו יתברך,

ולא חלילה להטיח דברים כלפי מעלה.

אשתו של איוב אמרה לו לפני שבוע,

ואיות שעבי אב,

אמרה לו דברים קשים,

ראה חילוקים ממות,

וענה לה, כדבר אחת המלויות הוא גדל,

גם את אותו הוא נקבל מאת השם ואת הרע. לא נקבל,

כדאי שאנחנו נקבל כל דבר ודבר בצורה מושלמת,

מהקדוש ברוך הוא, כמו שאמרנו, כל בעביד מחמלה לטרמון. שם בגמרי מספר את הרבי עקיבא,

היה שם תרנגול,

וזה אחר זה הכל עלה. תרנגול מת, המרכבה, נשאר ככה במדבר, חושך בית המוות.

אבל אחרי זה מה?

עבדו שם שוגלים.

שוגלים עבדו, לא הרגישו שהוא נמצא שם,

אף אחד בריגה שלו.

אילו הנר היה דולק,

או אם החמור היה נוער,

או התרנגול היה עושה כוכוי, מיד היו באים אליו, שוגלים אותו, הורגים אותו.

אחרי זה מיד אתה רואה בחוש שהקדוש ברוך הוא קיבלנו את הנר כדי להציל את החיים שלו.

כך גם אנחנו פעמים רבות,

הקדוש ברוך הוא עושה עימנו מושלמות.

נפלאות. לפעמים יש לנו הסבר, אתה רואה אחר כך שזה היה לטובה.

רצית לנסוע באוטובוס, איך שהיגרת עשר שניות קודם,

טוב, הנהג נסע, סגרת דלת, עכשיו צריך לחכות עוד שעה שלמה.

באותו רגע האדם הזה כואב מאוד, מה יעשה עכשיו השעה הזו, לא חבל שאיבד את האוטו,

אבל אחר כך הוא שומע,

אותו האוטובוס התהפך, היו שם הרוגים, פצועים, אז הוא שמח, אה, קדוש ברוך הוא הציל אותי, וכן כן יוצא בזה.

לפעמים בעל הנס מכיר בנוסף, ולכן אנחנו אומרים לו כל יום בתפילה,

אנו ספר שבכל יום הוזמן וכו',

אבל לפעמים האדם לא יודע, אגב,

הקדוש ברוך הוא מציל אותנו, מקדים רפואה למכה,

ונראה לך הדבר כאילו הדבר הזה לא טוב,

אבל כל דאבי ולכוונה ניתן לנו.

אצל נחומי שבנזון,

היה מגדולה התנהלת בתור שלפני רבי העקימה,

הוא היה רגיל לומר,

גם זו נטובה.

כל דבר ככה היה אומר, ולכן קראו לו על שם הפתגם הזה נעשה הדבר כמו שם המשפחה שלו. זה היה התואר שלו, נכון, יש גם זאת.

הגמרא מספרת שחכמי ישראל נתנו בידו תיבה מלאה מרגליות כדי שילך וייתן לקסר להעמיר את רוע הגזירה.

היום מספיק לתת מעטפה.

במילה זה היה מספיק לעטפה, היה צריך לתת תיבה גדולה מלאה אבנים טובות ומרגליות.

במלון שהוא התאפסם שם הגנבים גנבו את זה.

וכדי שלא ירגיש, והראו את זה במקום זה עפר.

הוא לא ידע מזה.

הוא הגיע לקסר, נתן את המתנה הזו, חשב שיש שם מרגליות.

הילד פתחו אירוע עפר, אמרו מה אתה בא ליצחון על הקסר?

רצו להרוג אותו.

אליהו הנביא נגימה כאחד מהסרים, ואמר להם אולי העשר הזה כמו העפר של אברהם אבינו שנאמר לו

ייתן כעפר חרמון וקש דל כשתוק.

אמרו להם תנסו.

היה להם מדינה אחת שהיו כל הזמן נלחמים עליה ולא יכלו לה.

הם לקחו את העפר הזה מסוג, ובאמת ככה היה.

ואז,

לא רק שדיברו את הגזרה אלא מילאו לו את אותה התיבה במקום עפר,

שמו שם מרגליות טובות ומרגליות שבזכותו היה הניצחון הגדול.

באותו רגע שראה את האסון הנורא שבמקום מרגליות יש שם עפר.

הוא לא מטיח דברים כלפי מעלה.

אני בא בשליחות עם ישראל,

שוכי מצווה אינם מזוגים. למה?

אמר גם זו נטולה.

קיבל עליו מיד את הדין,

ומיד הצביק עליו את מה שנעשה.

ולכן הקב'ה, עם האנשים האלה,

הקב'ה נותן להם מידה כנגד מידה.

אדם כזה שאף פעם לא מטיח דברים כלפי מעלה,

אדם כזה הקב'ה אוהב אותו,

הוא השתדל להטיב עמו כהנה וכאן.

או אם אדם הולך להנחם במילים ביום ראשון, יום ראשון, לפעמים הפצע כואב מאוד,

בפרט אם קרה דבר בצורה פתרונית,

כי לפעמים חלק מהאנשים באותו רגע מאבדים את השכל,

איך אומרים, מתחלפנים,

מתחילים לדבר שטויות.

צריך אדם להרגיע אותם,

להגיד להם את מה שאמרנו עם רבי עקיבא, אנחנו נשכם זאת,

והקב'ה יודע את החשבונו שלו.

כבר אתה נהיית מנהל חשבונו של הקב'ה,

אתה עושה פנקסים,

מה לפי דעתך טוב,

מה לא טוב, כן מגיע לו, לא מגיע לו, מי שם אותך שופט העמיון בשמיים כדי שתקבע את הדברים האלה.

אנחנו תמיד אומרים,

הקב'ה הוא דיין האמת, הוא צדיק וישר פועלו,

ולכן גם בדברים הגשמיים שלנו, כשאנחנו רואים כל דבר ודבר,

צריך כל אדם לקבל את הדברים באהבה, בהיבה,

לא רק את הדברים הטובים,

שבהם אדם נהנה,

אלא גם את הדברים האחרים, גם בהם כל אדם ואדם צריך להיות נבון וחכם,

ולא חלילה לפנות מהפה כשכוש דברים גדולים,

אלא תמיד אדם יאמר את הדברים האלה,

כל דעבי רחמנה ליטב עמיון.

המדרש מספר שהאב דורו של יעקב אבינו,

אנשים לא יכולים, אלא

פתאום נתנשמה, אדם היה מתעטש ומת.

עד שבא יעקב אבינו וביקש שקודם אדם יהיה חולה.

על ידי זה הוא יודע שהוא צריך למות,

בינתיים לכתוב צוואה, להסתדר את התעניינים שלו,

וככה הוא.

ולכן,

המדרש אומר, כשאדם מתעטש אומרים לו אסותה, בבריאות.

הוא עונה בשעתך כבי תהיה ה' ככה אנחנו אומרים מעטים וכאן על המקום שגם על הדבר הזה,

גם כן לשבח את גדולי העולם.

נכון שהיום מהעיטוש אף אחד לא מת,

אבל זה מזכיר את ההיסטוריה, את האהבה,

ולכן אנחנו מברכים אותו לבריאות,

והוא אומר, ישועתך כביתי אשר.

לפעמים הוא רוצה להקדים, לפני שהוא אומר את המילים,

ישועתך כביתי אשר,

הוא רוצה קודם כל לומר, ברוכים תהיו. אלה שאמרו לו לבריאות, הוא רוצה קודם לברך אותם.

בזה יש מחלוקת בין אגורה באהוליך לבין הים של שלמה לבין האחרונים.

האם יכול קודם כל להגיד ברוכים תהיו,

ואחרי זה נשבח את ה' משועתך כביתי ה' או שצריך להפוך את הסדר?

הוויכוח הוא, האם נדמה את זה למה שנאמר בתורה בחודש פראשית כבר אשר לך לך?

שם מסופר,

אברהם אבינו הצליח להכות את אותם ארבעה מלאפים החזקים,

חזר לניצחון גדול.

אותו שם בן נוח שהיה כהן, מלכיצבג היה כהן גדול, כהן לאל עליון,

בא וברך את אברהם אבינו,

ברוך אברהם לאל עליון, כהני שנים בארץ,

וברוך אל העליון אשר ביגן צריך בידיך.

ואז הייתה עליו ביקורת,

קודם לשבח את אברהם, קודם את העבר,

ואחרי זה את הקדוש ברוך הוא צריך קודם כל לשבח את בורא העולם.

ולכן הענש,

אתה כהן לעולם, הוא היה כהן, ואין זרעו אחריו כהנים,

איבד את הכהונה ועבר הכהונה לזרעו של אברהם אבינו. אתה רואה משם שקודם תהיו לשבח את בורא העולם, ואחרי זה את האדם.

ולכן טוען עבור אביך גם פה.

קודם כל תאמר את הפסוק ושאול אותה כבדי השם,

ואחר כך תשבח את מי שאתה רוצה לשבח,

זו ההנהגה שצריך להיות ברך התחילה.

כמו עכשיו, גם במקומות אחרים אנחנו רואים את הדבר הזה,

שתמיד אדם צריך ללכת בדרך להקשרה,

קודם כל לתת שבח ואולה לבורא העולם.

גם בסורת הקדוש אומר על מה שנאמר בחומש בראשית פרשת רכים.

עכשיו, לעקור אבינו בירך את יוספו בניו,

אבל לפני שהתחיל את הברכה,

המהלך לבורא עולם במקום לברך את הנעמים,

לפני כן,

חיפרו הדין והוא תשבח.

קודם כל אמר,

האלוקים וארבעם תהיו מודיע עד היום הזה, וכו', אחרי שגמר את כל התשבח,

אחר כך ביקש,

הוא יברך את הנעמים.

גם בתפילה אנחנו אומרים, שלושה ברכות שבח,

מגן אברהם, מחיה אמיתי מאל הקדוש.

רק אחר כך אנחנו מבקשים,

אתה חולה לאדם דם, ושאר בבקשות האחרות.

אם כך, כמו ששמעו הדין גם פה.

חזר הקדוש אומר,

אם אדם לא מתחיל בשבח,

ממילא גם בבקשה שלו, לא תיענה.

אתה רואה, אתה קורא, כל הדברים האלה,

מעשה עבור צמא לבנים. מה שעשה יעקב אבינו,

בא גם ללמד אותנו מוסר הסתר, שגם אנחנו נצטרף לנהוג ולעשות כדבר הזה.

כך אנחנו עושים גם בראש שנה.

אנחנו לוקחים את התנאים,

סימנם מבטאים, אתה אומר,

שלשון נופל על השון,

על התנאים אנחנו נאמר, יהרצון מתערב על שם אלוהינו,

שאיתנו אויבינו יסברנו ובכל מקשר עטונו.

איך הסדר אתה מתחיל? קודם כל הארץ.

בירכת את הקדוש ברוך הוא, אתה טועם בפני ההתברה,

אחר כך על ההתברה השנייה אתה לוקח ואומר, יהרצון, גם שם הסדר הוא כך.

ממילא מועדים גם פה, גם בדבר הזה, גם כן יהיה כך.

תהילת ה' ידבר בי,

ואחרי זה נדבר כל נושא השם פצצה לעולם.

קודם כל תתחיל פעילת השם, הוא שולח את הקדוש ברוך הוא.

לכן גם אדם שמקבל מחברות כוס יין,

אז העולם רגילים,

מקבל את היין, אומר לחברו לחיים,

קודם כל תברך את השם, תגיד הגופן, אחרי שתשבע ותשתה,

אחר כך תאמר לחבר שלך חיים זה מה שראוי גם שם לנהל ולעשה.

זה טוב ביין אתה יכול לשתות מיד,

אבל לפעמים הוא הביא לו כוס תה חם,

פוסק אחד עדיין אי אפשר לשתות.

אז במקום לברך,

תאמר רק את הפסוק מי שם השם מבורק מעטר אל העולם,

ולאחר מכן יאמר לחברו תודה או בעל הבית או בעלת הבית, אחרי זה יודה להם. אבל קודם כל שם החברי העולם,

כמו שכתב אגרון ואיליה אמוני וסוכנו יתניהו,

הוא שהביא לנו את שבע המקורות האלה,

ולכן ההנהגה שלנו צריכה להיות גם פה, גם בדבר הזה, ולכתחילה,

כדאי לחוי שדעת הגרוע והולך. נכון שלא כל החברים הסכימו איתו,

אבל עדיף יותר לנאום ולעשות כך, גם כשאתה מתפלל,

גם בתפילה,

קודם כל להתפלל לבורא עולם, כמו שאנחנו עושים בתפילת העמידה,

ורק לאחר מכן יחזור לסוף,

לשבח, להתפלל, לבקש שחמים גם על בני הילדים הערביים.

אני עובר בסימן ר׳נדא.

מר״ן כאן מפרש לנו את הפיסוק

בכל דרכיך בערב, זאת אומרת בהנהגה שלנו בעולם הזה נכון שיש לנו נשמה בזה העיקר אבל יש לנו גם גוף ואי אפשר לנשמה לחיות בלי הגוף אנחנו חייבים לאכול, לשתות, לישון אם האדם לא יאכל להשתה הנשמה תיפרח האדם ירות כך גם מחוסר שינה וכיוצא בזה ולכן

מר״ן אומר אם אי אפשר לו ללמוד ולא שינה צהריים שם אין לו ברירה כדי שהאדם הזה תהיה נפש בריאה וגוף בריא.

אומנם הגמרא בסוכה כתבה והגמרא אומרת שאסור לישון ביום,

כוונת הגמרא ככה

אדם שברוך השם נרשם טוב בלימה הכל בסדר,

יש לו שעה פנויה,

והאדם הזה חושב שהוא נולד כדי ליהנות מהחיים לאכול טוב, מאדמים, מרתקים וגם לישון,

יש לו שעה מיותרת אז הוא לוקח את השמיכה ומשתפח אני והנער נשתפח במקום זה, זאת תלומה טובה ולכן אדם שברוך השם נרשם טוב בלילה הגמרא אוסרת לישון יותר משיתי נשמר אבל אדם שלא ירשם טוב בלילה מאיזה סיבה כלשהי אז זה מר״ן מדגיש ואומר אם אי אפשר ללמוד בראש שנת צהריים מותר לו לישון כבלתו לשם שמיים ואז

קדוש ברוך הוא ייתן לו שכר גם על מה שישן ומקיים בזה את מה שנאמר בכל ברכיך דעמי ראיין הדבר

הדמורה במסכת שבת בדף ל׳ הדמורה מספרת דוד המלך ביקש מהקדוש ברוך הוא

ודעני השם כי ציו בדף ימי בהי ודעה מהדירה נגיד לך יש לך עוד כך וכך שנים אבל דוד לא ירופק

נכון שאי אפשר להגיד כמה שנים אני אהיה תודיע אני רק את היום שאני צריך למוד בו

וזה הקדוש ברוך הוא הסכים

אמר לו שהוא ימי ביום שבת ולכן דוד המלך מאז כל שבת היה יושב ועוסק בתורה היה מתאים אליהם

הודיע אותו היום שבת חג השבועות מלאך המוות ואנחנו נתקרב אליו

התורה שלנו היא תורת חיים

מה עשה מלאך המוות המתכוון הזה?

יאללה דוד המלך בגינה עצים הלך וקשקש בהם כאילו איזה אדם בא לחטוף

דוד המלך נפגש לזה בחיבוב שבת גם יום טוב הוא יצא כדי להוכיח

ואז

גרד את המדרגה והפנה ואת הפחד נשמעותו

אם נאמר שעל השינה על האכילה המשתייה אין את השכר אלא רק על מה ש...

אדם לומד, אז למה מלאך המוות חיכה עד שהוא ילך ליצועות שבס?

למה מלאך המוות בשעה שהוא אוכל או בשעה שהוא ישן?

הרי אי אפשר לעשות תהליך בחג השבועות. הכל מודיע בעצרת ובעין ימנה לכם, כמו שכתוב בפסחים סבכים.

אלא דבר, גם כשדוד המלך היה אשם, גם כשהיה אוכל,

הכל היה בשם שמיים,

אני אשם כדי שיהיה לי כוח לדמות תורה, כדי שהראש יהיה צנוד.

ולכן גם זה נחשב כאילו ממש לומד,

וגם אז מלאך המוות לא ילך להתקרב אליו.

רק כשהפסיקנו על לימוד כדי ללכת ולהוכיח, לצעוק שבס,

רק אז הלכה מלאך המוות לבוא ולהתקרב אליו.

נמצא כשאדם לעתיד לנו יקבל שכר.

עם האדם הזה יש שכר ברוך השם.

כל חייו,

לא היה לו את הדמיון, כאילו הוא נולד כדי ליהלות מהחיים.

אלא הכל נעשה, נעשה ונחת רוח ליוצרנו ולעשות יוצר דורנו.

אני ישן טוב כדי שיהיה לי כוח ומריאות כדי שיוכל גם ללמוד טוב. זו ההנהגה הטובה שכל אדם ואדם צריך לאכול טוב, לישון טוב וגם ללמוד טוב. אחרת, אם האדם הזה לא יישן טוב,

הם איננו ירדם.

הוא יאמור ללמוד את הדף היומי, אבל הוא ירדם.

אני מכיר אדם, כל יום מובן לשיעור, אף פעם הוא לא מחסיר.

אני מסתכל על חמש דקות,

אחרי חמש דקות האדם הזה נאמן.

עובד קשה, מגיע אליה והוא נרדם. מה זה שהוא בא?

כל יום מדווף דף, דף יומי.

הוא מדווף, אבל הוא נרדם ליד הדף.

אין בזה שום תואם.

הוא גומר את העבודה, הולך לבית,

ינוח מעט, נשאר חצי שעה, שעה, יחליף כוח,

אחרי זה יבוא ללמוד את הגמרא, ילמד את ההלכה,

הכול מיודעים טוב, ויהנה מאותו הלימוד.

התורה זה באנגנזר, סילבן כהה, מדגיש ואומר.

אותם האנשים שמנסים להתחכם,

הוא לא ישן טוב, הוא אומר, חבל על הזמן.

מה, אני ישן שמונה שעות, זה יותר מדי, מספיק ארבע.

הוא לא ישן טוב,

יום אל הרוב שלו לא צריך.

הוא בא ללמוד את הגמרא, הוא לא מבין.

היה יכול להבין את הסוגיה הזו עשר דקות, רבע שעה.

ובגלל שהרוב שלו לא צריך, הוא הוכיח לו פי ארבע, פי חמש.

פרצה ספרו ויש ספרו.

אדם שרוצה באמת להתקדם בלימוד התורה,

חייב,

כמו שאמרנו,

נפש שמיעה בגוף בריא,

ואז האדם הזה יוכל להבין טוב את הסוגיה,

יוכל לסגור טוב ולהתקדם טוב בלימוד.

אלא שהכוונה,

כשהוא הולך לישון, בא לאכול,

הכוונה תהיה לשם שמיים,

כמו שאמר לנו הקנה בעוות פרק ב' משנה יב',

וכל מעשיך היו לשם שמיים. מה זה כל מעשיך?

לא רק המצווה עצמה, הלימוד עצמו, הכל יהיה נשמה.

אלא גם כשאתה עוסק בעניינים הגשמיים,

השאלה השתייה השונה,

גם בהם נתקרר לשם שמיים,

ואז הקב' ייתן לו את ספרון ושמן,

כשיגיע לעולם האמת יקבל שכר גדול, עצום ורב על כל מה שלמד ועל כל מה שאחר ושתה וישם.

היה זה טיפש אחד,

ראה את המוכר,

מוכר שקלים, ראה אותו מוכר, ומשלמים לו ככה הרבה כסף,

עושה חשבון,

זה סך הכל 50% שקלים, 50% סביקות,

ואנשים משלמים לו 10 שקלים על כל קילו.

אז הוא הלך, חשב את הקליפות, אמר, 50% אנשים ייתנו לי 5 שקלים.

אבל על קליפות לבד, גם אדומה אף אחד לא ייתן לו.

כשהקליפה הזו עוטפת את השקל, יש לה את הערך.

כך גם אנחנו מכנים את השינה,

החילה ושתייה כעין קליפה.

כשאדם מתכוון לשם שמיים בשביל השקל,

גם על הקליפה,

גם על השינה,

גם על החילה ושתייה,

כדי שברכוי ייתן לנו את הכל במסומנים שם בעולם האמת,

ייתן לנו לשחרר את השכר המושלב,

כמו שאמרנו עד ונדאג.

רבי חניה, תזכור ברוך רבנו.