לעשות הכל לשם שמים – האם מצווה עם אינטרס אישי נחשבת מצווה שלמה? בירור הלכתי על תורה לשמה, כוונה במצוות והשלכות מעשיות (כולל שאלת החשמל בשבת)

- - - לא מוגה! - - - 

קראנו שלשום את השם אלוהיך אל תירך, אותו תעבוד.

בכלל המילה אותו תעבוד, אומר הרמב״ן,

זה מה שאמר שלמה המלך,

בכל דרכיך דעהו.

והמשנה במסכת אבות, פרק ב', משנה יו', המשנה אומרת,

וכל מעשיך יהיו לשם שניים.

זאת אומרת,

לא רק שאדם באמת תורה, צריך ללמוד תורה לשמה,

אלא גם כשאדם עוסק בעניינים הגשמיים וכולם מתכוון לעשות נחת רוח ליוצרינו, רק זה כדי שיהיה לו כוח אווירות

לקיים וללמוד את התורה ולקיים את כל המצוות.

דיברנו אמש לגבי אדם שבאמת שלא לשמה.

הזכרנו את המחלוקת והמסקנה,

כמו שאמרנו קודם, מתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

אבל בלי ספק שהמטרה הגבוהה ביותר,

שאדם יעסוק בתורה דווקא לשמה.

גדולי הפוסקים דנו בהסבר כמה סוגיות,

אם האדם הזה מחבר שני דברים.

אומנם הוא לומד תורה,

אבל הוא אומר לך, תשמע,

קשה לי להתעלות, להיות כמלאך,

ולהגיד שאני מתכוון לשמה לשם שמיים במאה אחוז.

אלא הוא מתכוון גם וגם כזו.

האדם הזה מקבל מלגה מהישיבה.

אז הוא מתכוון גם שיהיה לו בעזרת השם חיי הנצח, לומד תורה לשמה,

אבל גם נותנים לו מתן שכרה בצדו, מקבל את המלגה,

וכן בשאר המצוות.

האם זה נחשב גם כעוסק בתורה לשמה או לא?

אלה הדברים שהפוסקים דנו בהם,

והביאו כמה סוגיות שמאוד רוצים להוכיח את ההלכה הזו.

הגמרא במסך הגמרא נמצאה בדף ל',

שמה הגמרא דנה לגבי האדם שמ...

את השטיח חייבים לנער, פעם בחודש אתה פותח אותו ואז לא יאכל אותו העש

אם לא, הצמר החלים, העש אוהב אותו מאוד, טעים לו,

הכל הולך ליבונן

אבל כל זה כשהוא מתכוון לשם שמיים

הוא מתכוון באמת כדי לנער את השטיח, שהשטיח יישאר קיים בצורה מושלמת

אבל אם האדם הזה באים לו הלילה אורחים

ולכבוד האורח הדגול הוא מוציא את השטיח האדום,

הורס את זה בכניסה לכבוד מעלת האורח

אם זה לצורך האורח,

לא לצורך השטיח, לצורך העבודה, הדבר הסביב

והגמרא שואלת שם

אם האדם הזה מתכוון לשני הדברים

בדיוק עבר חודש

מאז שניערתי את השטיח עבר חודש, עכשיו אני חייב לנער אותו

ובדיוק בלילה הזה יבוא גם אורח דגול

לצורכו ולצורכה מים.

הגמרא שם כותבת דב שלם להוכיח מכאן ולכאן,

גם המסקנה היא שעשו.

שמא יראו את זה גנבים,

יראו, יש כאן שטיח יפה,

יש על מה לבוא לבית הזה, איך כדאי לעשות שם ביקור.

שמא יקרה הדבר הזה ויגנבו את השטיח, לכן הדבר אסור.

אלה הדברים שנאמרו בגמרא בשולחן ארוך.

מה נשמע?

אילו לא היה הטעם הזה,

אם לא היה החשש הזה,

היינו יכולים להתיר בדבר, למרות שכוונתו לשני הדברים גם יחד.

כך מוכיחים גם מהסוגיה בפסחים ח'.

שם הגמרא דנה,

אדם שצריך לבדוק את החמץ.

אם יש במקום נחשים ועקרבים, אסור.

תגיד למה שלחי מצווה אינם נזוגים בו?

הגמרא אומרת שמא תאבד במחט,

וילך לחפש את המחט,

ונמצא חלילה שאינו עוסק לגמרי במצווה,

ואז ייפגע.

ומה המחשב הזה?

נכון אגב?

שהוא עוסק

גם בבדיקת חמץ וגם בחיפוש אחרי המחט,

אבל גם זה נחשב למצווה.

שהרי הגמרא מביארת אברתה,

אדם שאומר, סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני,

הרי זה צדיק גמור.

אם כן, למרות שהוא מתכוון לשני הדברים,

גם בשם מצוות הצדקה וגם בשביל הדבר השני,

היינו שהוא מתכוון שיחיה בנו,

אפילו אחרי אתה קורא לו,

צדיק גמור.

אלה הדברים שמנסים הפוסקים להוכיח לעניין שלנו, שהוא נחשב

סוף סוף, יש לו כוונה גם לשם שמיים, ולכן זה נחשב כלומי תורה ישמר.

הפוסקים דנו עוד בנושא הזה בהסבר דברי התלמוד ירושלמי.

תלמוד ירושלמי לא דן בנושא שלנו,

אלא הוא דן בנושא אחר.

מה רעש הזה ברמקול?

זה מהמאווררת?

כמו שאמרתי,

יש בירושלמי שאלה לגבי יום שבת.

יום שבת, האדם הזה רוצה לעשות מצווה, פיקוח נפש.

יש לו מצודה ואני יכול להציל את התינוק שנפל לנהר.

נכון שאסור לצוד ביום שבת?

כלומר זה פיקוח נפש.

איך שהתינוק נפל,

לוקח את המצודה, מרים את התינוק ומחיה את התינוק?

אז אין שאלה.

אבל הראשונים דנו בהסבר הירושלמי,

אם האדם הזה באותו רגע שפורס את המצודה,

הוא מתכוון לשני דברים גם יחד.

גם להציל את התינוק,

אבל הוא אומר, בעזרת השם,

בתוך המצודה ייכנס גם דגים,

נעשה בלילה סעודה רגעית על האש,

נעשה סעודת הודיה שהתינוק ניצל,

האם מותר או לא.

מחלוקת

כדברי הריף, הראש, הרמב״ם והר״ן משמע שעשו.

כל זה הובא בספר ובמשנה דורר,

סימן שכ״ח שער הציון שם,

לצטט את דברי הפוסקים האלה.

כידוע,

בכל ענייני הלכה, בכל מחלוקת, אנחנו פוסקים

הלכה למעשה כדברי הריף, הראש והרמב״ם.

למרות שהאדם הזה מערב שני דברים, קודש וחוק ביחד,

הוא לא מתקרב רק בשביל הדגים, הוא רוצה גם להציל את הקינוק.

אפילו, אחי, אתה רואה שיש לנו בעיה בדבר,

והליבה, דריף, הראש והרמב״ם,

יש מקום להחמיר ולאסור בדבר.

זו הבעיה שאנחנו נתקלים בה בכל המחלוקות הללו.

יכול להיות אולי שיש הבדל בין דיני שבת להלכה הזאת. דיני שבת

וכוח נפש

בשבת

בחומיה ולא מותרע.

כיוון שבתחומיה, לכן אולי הדבר שונה.

מה שאין כן לגבי דברים אחרים, אולי לגבי הנושא של עוסק במצווה, פטור מהמצווה וכי זה בזה,

אולי שם יהיה הדבר שונה.

כשאנחנו מדברים על הדוגמאות האלה,

אדם חושב, אני אף פעם לא הייתי דייג ולא אהיה דייג.

הוא חושב, הדוגמה הזו לא שייכת לי.

זה שייך לדייגים.

זה לא נכון.

לכולנו יש את הדוגמה הזו כל שבוע.

הבעיה היא כך.

האדם הזה רוצה להדליק את החשמל בערב שבת

כדי שיהיה דולק בלילה, יש לו שערות עומד, שיחבק, כמו שכולנו עושים.

האם מותר?

אני שואל אותך אם יש מקום להתיר לו,

תענה לו.

יש יהודים שעובדים בחברת החשמל כדי לייצר לך את החשמל.

החשמל, איזו אנטנה מחוברת לשמש שיביא לך את האור בחירה?

יש אלפיים יהודים שמחללים את השב״ך בתחנות הכוח והם מייצרים לך את החשמל.

אלא מאי?

החשמל הזה שמיוצר

מגיע לא רק לי,

אלא מגיע גם לבתי חולים,

לחולים שיש להם סכנה.

אם לא יהיה חשמל,

מכונת הנשמה לא תוכל לעבוד.

אם לא יהיה חשמל,

אדם שיש לו הרבה מילים בעיה עם הכליה.

יש לו מכונת או דיאליזה, קנייה מלאכותית.

שוב,

אם לא יהיה חשמל,

הוא יכול למות.

הוא יחליט על זה הדרך. אדם שיש לו קוצר נשימה, אסתמה,

קיבל התקף,

יכול מיד להתחבר, יש לו את המכשיר בבית,

יכול להתחבר ולנשום טוב,

עד שיעבור שעתיים-שלוש מההתקף ויחזור לעיתונו.

אם לא יהיה חשמל, הוא יחנק, הוא ימות.

אז הם מתכוונים אומנם גם לאותם החולים שיש בהם סכנה,

אבל גם אני משלם להם חשבון חשמל. לא רק החולים משלמים,

לא רק בית חולים משלם, גם אנחנו.

ולכן, אם אתה מסתכל, כוונתו לשני הדברים,

זה יהיה דומה בדיוק לדוגמה של המחלוקת הקודמת.

התינוק,

להאציל יותר, זו הדוגמה של החולים שיש בהם סכנה.

אנחנו דומים לדוגמה של הדגים.

אז אם נתכוון לשניהם,

אם לפי הראש והרמב״ם,

לפי דת, רוב הפוסקים, הדבר אסור,

אם כך,

לא יהיה יותר ליהנות מאותו החשמל בשבת,

אלא במקום שיש גנרטור,

תצטרך להתחזר לגנרטור כדי לא ליהנות מהחשמל.

אלה הן המחלוקות, הוויכוחים שיש בעניין זה.

האם כשאדם עושה את הדברים,

אבל אין כאן הכל מאה אחוז לשם שמיים,

אלא יש כאן עדיין סימני שאלה מערב.

חודש וחול ביחד, האם הוא טען או לא.

עובד יוסף חנין ובליש חי מדבר בנושא הזה, והוא מביא ראייה מהגמרא במסכת הוריות בדף יוג.

ולדעת הרב, דעתי, שם הרב מדבר,

וגם מגיע לעולם הארץ.

הוא אומר, תראו, אני עשיתי מצווה.

אני אכלתי חנין בכל שבת,

קיימתי מצוות עונג שבת.

שאל אותו המלאך,

חבר בית המשפט העליון האמיתי בשמיים,

תגיד לי, החמין שאכלת על ידיים?

הוא אומר, בטח כשאתה הייתה אלופה בבישוב.

כל שבוע הייתה עושה לי, כל שבוע יותר טוב מהשבוע הקודם.

אז אומר לו המלאך, מה שאכלת לבריאות,

אני צריך לשלם לך על זה? והוא אין את עמי החיים,

בסדר, לבריאות, מה פתאום שאני צריך לשלם?

כך גם בשאר הדברים.

יש לנו מצווה לאכול בערב כיפור.

שוב הוא יוצא על זה שכר, קיימתי את המצווה, החלתי בערב כיפור.

כל הדברים האלה, שהם מצד אחד מצווה.

מצד שני, יש כאן גם הנהג השני.

האם יהיה לו שכר, ישלמו לו שכר או לא?

אלא הסיממה שאלה שהרב מציג שם, והמסקנה של הרב בבינוש חיים,

שכן,

שיהיה לו שכר לעתוד לבוא על כל אחד מהדברים האלה.

כשלמדנו לראות דעה סימן ר' נ' וו',

שם למדנו את דברי הגאון יד אליהו.

דברי יד אליהו העתיקו אותו חסד האלפים, דריש חי, כפחי,

הוא דן ואומר חביבה מצווה ושעתה.

כמו שחייבים לעמוד

בפני אותם האנשים שמביאים לנו, מביאים לכהנים בבית המקדש ביקורים,

כך גם חייבים לעמוד בפני גבי צדקה.

גם גבי צדקה צריכים לעמוד בפניהם.

אדם הזה

לוקח את הקופה ומסתובב,

אפילו אם נאמר, הוא מסתובב במוצאי שבת,

אין לי כסף, אני עדיין עם בגדי שבת.

בסדר. אין לך מה לתת, אבל לפחות צריך לעמוד בפניה.

באמת נראים מה מורה,

אם האדם הזה מתכונן לשם שמיים,

אבל אם האדם הזה מקבל משכורת, הוא לא חושב בחינם,

נותנים לו חמשת אלפים שקל כדי שיהיה הסוף.

בסדר, אני לא חייב לעמוד בפניה.

אבל אם אותו האדם אומר,

קודם כל, בראש ובראשונה, אני מתכוון לשם שמיים,

לעשות נחת רוח ליוצרינו ולעשות רצון בוראנו,

ולכן הוא עושה בשביל יתומים, אלמנות וכיוצא בזה.

אבל,

אני אומר לך, אני לא מלאך,

אני צריך לפרנס את המשפחה.

אשתי תלך מחר למכובת, תגיד להם,

בעלי עושה בשביל היתומים והאלמנות,

אז ייתנו לה חלב בחינם,

גבינה ולחם בחינם? לא.

אז הוא צריך כדי לפרנס את המשפחה,

ולכן הוא מקבל לזה מסקודת.

וחייג אמנם שהוא מתכוון לשניהם,

נחשב כעוסק במוצרייו, הניב חייב לעמוד מפניו או לא?

כל מה שדיברנו עד עתה,

תחמינה גם בדבר הזה.

בכל מקום,

חלק מהגבאים לא מקבלים שום דבר, עושים את הכול לשם שמיים בלבד.

ולכן כותב רבי דוד אבו דירם,

כשאומרים בדוקר ויברך דוד,

אנחנו עומדים

בשעת אמירת ויגרך דוד,

משום שבאותה השעה מסתובבים גבאי הצדקה לאסוף.

אנחנו אומרים, ואתה מיושם בכול,

משלמים שלושה טרוטות,

ולכן משום זה המדהג שאנחנו עומדים.

ולכן לא צריך לחלק,

להגיד הגבאים שם מקבלים משכרת, לא מקבלים, סוף סוף יש להם,

כמו שאמרתי, גם כוונה טובה, מתוך שלא בשמה יבוא לשמה,

ולכן בכל מקרה ובכלל גבנך,

מן הראוי לעמוד לפני...