לעשות הכל לשם שמים – האם מצווה עם אינטרס אישי נחשבת מצווה שלמה? בירור הלכתי על תורה לשמה, כוונה במצוות והשלכות מעשיות (כולל שאלת החשמל בשבת)

 

- - - לא מוגה! - - - 

קראנו שלשום את השם ארוחך אל תירך אותו תעבוד בכלל המילה אותו תעבוד אומר הרמב״ן

זה מה שאמר שלמה המלך

בכל דרכיך דעהו

והמשנה במסכת אבות פרק ב משנה י׳ המשנה אומרת

וכל מעשיך יהיו לשם שמים זאת אומרת לא רק שאדם באמת תורה צריך ללמוד תורה לשמה

אלא גם כשאדם עוסק בעניינים הגשויים וכולם מתכוון לעשות נחת רוח ליוצרנו כל זה כדי שיהיה לו כוח אבירות

ללמוד את התורה ולקיים את כל המצוות.

דיברנו אמש לגבי אדם שבאמת שלא לשמה.

הזכרנו את המחלוקת והמסקנה כמו שאמרנו קודם מתוך שלא לשמה יבוא לשמה אבל בלי ספק

שהמטרה הגבוהה ביותר שאדם יעסוק בתורה דווקא לשמה.

גדולי הפוסקים דנו בהסבר כמה סוגיות אם האדם הזה מחבר שני דברים.

אומנם הוא לומד תורה אבל הוא אומר לך תשמע קשה לי להתעלות להיות כמלאך

ולהגיד שאני מתכוון לשמה לשם שמים במאה אחוז אלא הוא מתכוון גם וגם כמוך.

האדם הזה מקבל מלגה מהישיבה

אז הוא מתכוון גם שיהיה לו בעזרת השם חיי הנצח לומד תורה לשמה אבל גם נותנים לו מתן שכרות בצדו לקבל את המלגה

וכן בשאר המצוות.

האם זה נחשב גם כעוסק בתורה לשמה או לא?

אלה הדברים שהפוסקים דנו בהם והביאו כמה סוגיות שמהם רוצים להוכיח את ההלכה הזו.

הגמרא במסכת דובה נמצאה בדף ל',

שמה הגמרא דנה לגבי אדם שמצא שטיח.

את השטיח חייבים לנער פעם בחודש אתה פותח אותו ואז לא יאכל אותו העש.

אם לא,

הצמר החילים,

העש אוהב אותו מאוד וטעים לו,

הכל הולך להגביל.

אבל כל זה כשהוא מתכוון לשם שמים.

הוא מתכוון באמת כדי לנער את השטיח שהשטיח

יישאר קיים בצורה מושלמת.

אבל אם האדם הזה באים לו הלילה אורחים,

ולכבוד האורח הדגול הוא מוציא את השטיח האדום,

הורס את זה בכניסה לכבוד עוד מעלת האורח.

אם זה לצורך האורח,

לא לצורך השטיח, לצורך העבודה, הדבר הזה.

והגמרא שואלת שם,

אם האדם הזה מתכוון לשני הדברים,

בדיוק עבר חודש.

מאז שניערתי את השטיח עבר חודש.

עכשיו אני חייב לנער אותו.

ובדיוק בלילה הזה יבוא גם אורח דגול.

לצורכו ולצורכה מים.

הגמרא שם כותבת דב שלם להוכיח מכאן ומכאן. והמסקנה היא שאסור.

שמא יראו את זה גנבים,

יראו, יש כאן שטיח יפה,

יש על מה לבוא לבית הזה, איך כדאי לעשות שם ביקור.

שמא יקרה הדבר הזה ויגנבו את השטיח, לכן הדבר אסור.

אלה הדברים שנאמרו בגמרא ובשולחן ארוך.

מה נשמע?

אילו לא היה הטעם הזה,

אם לא היה החשש הזה,

היינו יכולים להתיר בדבר למרות שכוונתו לשני הדברים גם יחד.

כך מוכיחים גם מהסוגיה בפסחים חטא.

שם הגמרא דנה אדם שצריך לבדוק את החמץ.

אם יש במקום נחשים ועקרבים, אסור.

תגיד למה, שלחי מצווה אינם נזוגים פה?

הגמרא אומרת שמא טובת במחט,

ואלך לחפש את המחט,

ונמצא, חלילה, שאינו עוסק לגמרי במצווה,

ואז ייפגע.

והגמרא מקשה על זה.

נכון הדבר שהוא עוסק

גם בבדיקת חמץ וגם בחיפוש אחרי המחט,

אבל גם זה נחשב למצווה.

שהרי הגמרא מביאה את הברטה,

אדם שאומר, סלע זו לצדקה על מנת שיחיה במי,

הרי זה צדיק גמור.

אם כן, למרות שהוא מתכוון לשני הדברים,

גם בשם מצוות הצדקה,

וגם בשביל הדבר השני,

היינו שהוא מתכוון שיחיה בנו,

אפילו אחרי אתה קורא לו,

צדיק גמור.

אלה הדברים שמנסים הפוסקים להוכיח

לעניין שלנו, שהוא נחשב

סוף סוף, יש לו כוונה גם לשם שמיים, ולכן זה נחשב כלמד תורה נשמר.

הפוסקים דנו עוד בנושא הזה בהסבר דברי התלמוד ירושלמי.

תלמוד ירושלמי הוא לא דן בנושא שלנו,

אלא הוא דן בנושא אחר.

מה רע שזה ברמקול?

זה מהמאוורר?

מה רשמונה בחוץ שם? הבחוץ?

כמו שאמרתי,

יש בירושלמי שאלה לגבי יום שבת.

יום שבת, האדם הזה רוצה לעשות מצווה וכוח נפש.

יש לו מצודה,

ואני יכול להציל את התינוק שנפל לנהר.

נכון שאסור לצוד ביום שבת?

כאן זה פיקוח נפש.

איך שהתינוק נפל,

לוקח את המצודה, מרים את התינוק, מחיה את התינוק.

אז זה אין שאלה.

אבל הראשונים דנו בהסבר הירושלמי,

אם האדם הזה באותו רגע שפורס את המצודה,

הוא מתכוון לשני דברים גם יחד.

גם להציל את התינוק,

אבל הוא אומר, בעזרת השם,

מתוך המצודה ייכנס גם דגים,

נעשה בלילה סעודה רגעית על האש,

נעשה סעודת הדייר שהתינוק ניצל,

האם מותר או לא.

מחלוקת

ומדברי הריף, הראש, הרמב״ם והרן,

משמע שעשו.

כל זה הובא בספר משנה דובריו,

סימן שכ״ את שער הציון שם,

נסתכל את דברי הפוסקים האלה.

כידוע,

בכל ענייני הלכה, בכל מחלוקת, אנחנו פוסקים

הלכה למעשה כדברי הריף, הראש והרמב״ם.

למרות שהאדם הזה מערב שני דברים, קודש וחוב ביחד,

הוא לא מתכוון רק בשביל הדגים, הוא רוצה גם להציל את התינוק.

אפילו כשאתה רואה שיש לנו בעיה בדבר,

והליבה, הריף, הראש והרמב״ם,

יש מקום להחמיר ולאסור בדבר.

זו הבעיה שאנחנו נתקלים בה בכל המחלוקות הללו.

יכול להיות אולי שיש הבדל בין דיני שבת להלכה הזאת. דיני שבת,

פיקוח נפש בשבת,

דחויה ולא מותרה.

כיוון שדחויה, לכן אולי הדבר שונה.

מה שאין כן לגבי דברים אחרים,

אולי לגבי הנושא של עוסק במצווה, פטור מהמצווה וכי זה בזה,

אולי שם יהיה הדבר שונה.

כשאנחנו מדברים על הדוגמאות האלה,

אדם חושב, אני אף פעם לא הייתי דייג

ולא אהיה דייג.

הוא חושב, הדוגמה הזו לא שייכת לי.

זה שאנחנו דיינים.

זה לא נכון.

לכולנו יש את הדוגמה הזו כל שבוע.

הבעיה היא כך.

האדם הזה רוצה להדליק את החשמל בערב שבת,

כדי שיהיה דולק בלילה, יש לו שעה וטומנט, שיחבק, כמו שכולנו עושים.

האם מותר?

אני שואל אותך אם יש מקום להתיר לו,

תענה לו.

יש יהודים שעובדים בחברת החשמל כדי לייצר לך את החשמל.

החשמל, איזו אנטנה מחוברת לשמש שיביא לך את האור

בחינם.

יש אלפיים יהודים שמחללים את השב״ח בתחנות הכוח,

והם ייצרים לך את החשמל.

אלא מאי?

החשמל הזה שמיוצר מגיע לא רק לי,

אלא הוא מגיע גם לבתי חולים,

לחולים שיש להם סכנה.

אם לא יהיה חשמל,

מכונת הנשמה לא תוכל לעבוד.

אם לא יהיה חשמל,

אדם שיש לו בעיה עם הכליה,

יש שם מכונת או דיאליזה, כליה מלאכותית.

שוב,

אם לא יהיה חשמל,

הוא יכול למות.

הוא יחליט על זה הדרך. אדם שיש לו קוצר נשימה, אסתמה,

קיבל התקף,

יכול מיד להתחבר, יש לו את המכשיר בבית,

יכול להתחבר ולנשום טוב,

עד שיעבור שעתיים-שלוש מההתקף,

ויחזור לעיתונות.

אם לא יהיה חשמל, הוא ייחנק, הוא ימות.

אז הם מתכוונים אומנם גם לאותם החולים שיש בהם סכנה,

אבל גם אני משלם להם חשבון חשמל. לא רק החולים משלמים,

לא רק בית חולים משלם, גם אנחנו.

ולכן, אם אתה מסתכל,

כוונתו לשני הדברים,

זה יהיה דומה בדיוק לדוגמה של המחלוקת הקודמת.

התינוק,

להאציל יותר, זו הדוגמה של החולים שיש בהם סכנה.

אנחנו דומים לדוגמה של הדגים.

אז אם נתכוון לשניהם,

אם לפי הראש והרמב״ם,

לפי דת, רוב הפוסקים, הדבר אסור,

אם כך,

לא יהיה יותר ליהנות מאותו החשמל בשבת,

אלא במקום שיש גנרטור,

תצטרך להתחזר לגנרטור כדי לא ליהנות מהחשמל.

אלה הן המחלוקות, הוויכוחים שיש בעניין זה.

האם כשאדם עושה את הדברים,

אבל אין כאן הכל מאה אחוז לשם שמיים,

אלא יש כאן עדיין סימני שאלה, מערער קודש וחול ביחד,

האם מותר או לא.

עובד יוסף חנין בברדיש חי מדבר בנושא הזה, והוא מביא ראיה מהגמירה במסכת הוריות בדף י'.

ודעת הרב, דעתי, שם הרב מדבר,

וגם מגיע לעולם האמת.

הוא אומר, תראו, אני עשיתי מצווה.

אני אכלתי חנין בכל שבת,

קיימתי מצוות עונג שבת.

שאל אותו המלאך,

חבר בית המשפט העליון האמיתי בשמיים,

תגיד לי, החנין שאכלת לי את העם?

הוא אומר, בטח כשאתה הייתה אלופה בבישוף,

כל שבוע הייתה עושה לי, כל שבוע יותר טוב מהשבוע הקודם.

אז אומר לו המלאך, מה שאכלת על הבריאות,

אני צריך לשלם לך על זה? זה באמת עמי החיים,

בסדר, לבריאות, מה פתאום שאני צריך לשלם?

כך גם נשאר הדברים.

יש לנו מצווה לאכול בערב כיפור.

שוב הוא ירצה על זה שכר, קיימתי את המצווה, אכלתי בערב כיפור.

כל הדברים האלה, שהם מצד אחד מצווה,

מצד שני, יש כאן גם הנהג השני,

האם יהיה לו שכר, ישלמו לו שכר, או לא?

אלא הסיממה שאלה שהרב מציב שמה,

והמסקנה של הרב בבן אשחיים,

שכן,

שיהיה לו שכר לעתיד לבור על כל אחד מהדברים האלה.

כשלמדנו לראות דעה סימן רנ״ו,

שם למדנו את דברי הגאון יד אליהו.

דברי יד אליהו העתיקו אותו חסד האלפים, בן אשחי, כפחים.

הוא דן ואומר,

חביבה מצווה ושעתה.

כמו שחייבים לעמוד

בפני אותם האנשים שמביאים לנו, מביאים לכהנים בבית המקדש ביקורים,

כך גם חייבים לעמוד בפני גבי צדקה.

גם גבי צדקה צריכים לעמוד בפניהם.

האדם הזה לוקח את הקופה ומסתולד,

אפילו אם נאמר, הוא מסתודד במוצאי שבת,

אין לי כסף,

אני עדיין עם בגדי שבת.

בסדר. אין לך מה לתת, אבל לפחות צריך לעמוד בפניך.

באמת דברים אמורים,

אם האדם הזה מתכוון לשם שמיים,

אבל אם האדם הזה מקבל משכורת ולא חשבי חינם,

נותנים לו חמשת אלפים שקל כדי שיעשו,

בזה אני לא חייב לעמוד בפניהם.

אבל

אם אותו האדם אומר,

קודם כל, בראש ובראשונה, אני מתכוון לשם שמיים,

לעשות נחת רוח ליוצרנות ולעשות רוצה מבורענת,

ולכן הוא עושה בשביל לתומים, אלמנות וכיוצא בזמן.

אבל,

הוא אומר לך, אני לא מלאך,

אני צריך לפרנס את המשפחה.

אשתי תלך מחר למכורת, תגיד להם,

בעלי עושה בשביל היתומים והאלמנות,

אז ייתנו לה חלב בחינם,

גבינה ולחם בחינם? לא.

אז הוא צריך כדי לפרנס את המשפחה,

ולכן הוא מקבל לזה משכורת.

וכרגע אומנם שהוא מתכוון לשניהם,

נחשב כעוסק במצרים,

אבל הוא חייב לעמוד מפניו או לא?

כל מה שגיברנו עד עתה,

תחשמינה גם בדבר החסר.

מכל מקום,

חלק מהגבאים לא מקבלים שום דבר, עושים את הכול

לשם שמיים בלבד.

ולכן כותב רבי דוד אבו דורם,

כשאומרים בבוקר ויברך דוד,

אנחנו עומדים.

עומדים בשעת אמירת ויברך דוד,

משום שבאותה השעה מסתובבים גבאי הצדקה לאסוף.

אנחנו אומרים, ואתה מושל בכול,

משלמים שלושה פרוטות,

ולכן משום זה המדהג שאנחנו עומדים.

ולכן לא צריך לחלק,

להגיד הגבאים שם,

מקבלים משכרת, לא מקבלים, סוף סוף יש להם,

כמו שאמרתי, גם כוונה טובה, מתוך שלא בשמה יבוא לשמה,

ולכן בכל מקרה ובחיי גבאי,

מן הראוי לעמוד בפנינו.

אחר כך, תודה רבה.