סמיכת גאולה לתפילה, ברכות שלא נזכרו בש״ס ומנהגי העדות בארץ ישראל – בירור הלכתי במחלוקות הפוסקים ובגבולות כוחו של המנהג

 

- - - לא מוגה! - - - 

אדם שגמר בבוקר את ברכות קריאת שמע,

אומר, ברוך אתה ה' גאל ישראל.

אחרי שחתם את הברכה,

אסור לו לדבר,

ולא רק דברים בטלים, אלא גם בדברי תורה,

גם לענות קדיש וקדושה אסור לו.

אלא מי היה צריך להתחיל, השם שפתי תפתח.

והסמיכות של הפסוקים,

בתהילים, פרק י״ט בסוף,

השם צורי וגואלי

הוסמיך ליענך השם ביום צרה.

מיד אחרי זה אנחנו אומרים,

יענך השם ביום צרה זו התפילה,

ולכן אליבא דקול עלמא

יש חובה לחבר בין הגאולה, גאל ישראל,

לבין התפילה.

לזה אין מחלוקת.

הגמרא בברכות ד' מביאה מחלוקת אבי יוחנן

ורבי יהושע בן לוי,

האם זה רק בבוקר או שגם בלילה.

אנחנו מדברים על הגאולה של מצרים.

ברור שעיקר הגאולה,

בעצם היום הזה יעשו כל צבאות השם מארץ מצרים,

עם ישראל יעשו ממצרים ביום.

אבל ההתחלה,

ההתחלה של הגאולה הייתה בחצות הלילה,

שהשם יקרא כל בכור,

ואז התחילה הגאולה.

בחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור,

ועם ישראל חששו מאוד ממכת הדבר שהייתה מלווה את כל המכות.

מכת בכורות, ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה,

אני, אני השם,

רק על ידי שליח אפשר לעשות את המכות האחרות,

אבל לא מכת בכורות.

מי יכול להבחין בין טיפה של בכור שהוא בכור ולא בכור?

הרי אותן המצריות הנועפות.

פעמים רבות, חוץ מהבן הבכור, הייתה הולכת עם רווקים,

וזה השני, בכור לאביו.

מי יכול לדעת? רק הקדוש ברוך הוא.

ולכן שם היה צריך, אני השם, אני הוא ולא אחר,

ולא על ידי מלאך.

אבל מכת דבר שהייתה מלווה את כל המכות,

היינו גם מכת בכורות.

מזה חששו עם ישראל,

ולכן היה צריך למרוח את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות.

ובאותו לילה, עם ישראל אמרו את ברכת לשכבנו אבינו לשלום,

והסר, מכת דבר וחרב.

כל זה היה באותו לילה.

הבכורות קיבלו את המכה,

והמדרש שומע שהיו מפרצרים עד הבוקר,

רק בבוקר נטף.

ההתחלה היה בוודאי שנעשו טרפה בחצי הלילה.

זה העיקר, ההתחלה,

או הסוף, מה שיצאנו בפועל ממצרים.

זאת ועוד.

פרעה נטרד במשה ואהרון, לא תוסיפו לראות פניי.

אמרו לו, כן, כמו שאמרת, כך יהיה, אבל

ברגע שהייתה מכת בכורות, פחד פרעה על עצמו שגם הוא ימות, גם הוא היה בכור.

התחיל לחפש את משה ואהרון.

המדרש מספר שילדי ישראל היו מהתלים בו, צוחקים עליו, תלך ימינה.

הילדים אחריהם היו אומרים לו אחר כך, תלך שמאלה,

והיו צוחקים עליו עד שבסוף הגיע ומצא את משה ואהרון. אמר להם, קומו, הוציאו מתוך עמי.

אמרו לו, משה ואהרון, מה, אנחנו גנבים? כשאנחנו יוצאים בלילה?

לא יוצא עד הבוקר.

אבל משה רבנו הלך לקראתו של פרעה.

מה, אתה פוחד?

אתה בכור?

תאמר יחד איתי את המילים? תודה.

הרי אתם בעצמכם, הרי אתם בני חורין?

על ידי זה עם ישראל ישתחררו ויהיו יכולים כבר הם ברשות עצמם,

ואז אתה תינצל ולא תיפגע.

מרן, בחוש המשפט, סימן רש נון מדגיש

שבדרך כלל כל דבר צריך קניין.

אדם שמשחרר את העבד

צריך

שטר שחרור.

אי אפשר בלי גט שחרור לשחרר אותו.

אלא אם כן,

מקרה יוצא מן הכלל שמרן שמה כותב בסימן רש נון,

אדם שהוא מצווה מחמת מיתה.

ברגע האחרון שחרמרה,

ובאותו רגע פרעה היה רועד מפחד, הוא היה נקרע כמו שחרמרה.

לכן האמירה בעל פה לבד,

היה בה כוח כמו קניין גמור ושלם,

ובאמת עם ישראל יצאו לחירות באותו רגע,

פתחו ואמרו, הללויה, הללו עבדי השם

ולו עבדי פרעה.

אבל,

כמו שאמרתי,

הבכורות היו עדיין חיים, היו מפרפרים.

בפועל, מתי יצאו? יצאו בבוקר.

האם רק בבוקר צריך להצמיח גאולה לתפילה, כמו שהגאולה בפועל הייתה בבוקר?

הוא אמר, לא, ההתחלה,

ההתחלה הייתה מכת מוות על הבכורות,

כבר בלילה פרעה אמר את מה שאמר,

זה הוויכוח שיש בין רבי יוחנן לרבי יהושע במליאו.

מחלוקת גם בין הפוסקים,

וכן גם בין המקובלים.

האם יש חובה

שלא לדבר, שלא לומר דברי תורה,

שלא לומר קדיש וקדושה

בין גאולה לתפילה של ערבית או לא, אלא הם המחלוקות והמסקנה.

אנחנו מחמירים, מרן אומר,

שצריך להיזהר לא לדבר שום מילה בין גאל ישראל לבין תחילת העמידה של ערבית,

אלא הכל יהיה לשתיקה.

אבל הבעיה היא על הדברים שבקדושה.

קדיש וקדושה אפשר או לא?

אז זה שעת הדחא, כמילא אדם ברירה,

אנחנו חוסקים כמראה שעל קדיש וקדושה

אין את האיסור הזה,

וכן יענה קדיש וקדושה.

הבעיה הנוספת,

שפעם הייתה נפוצה מאוד, היום בזמן הזה פחות.

חלק

מהתימנים הבלעדים,

אחרי השכבנו היו אומרים, יראו עינינו.

המרוקאים,

עד היום, יש הרבה מהם אומרים, יראו עינינו.

חלק מהאשכנזים, עד היום,

בהרבה מהמקומות בגלות, בגולה, אומרים, יראו עינינו.

יש שם,

כנגד כל ברכה מהשמונה עשרה, יש שם פסוק.

ובסוף יש שם חתימה, ברוך אתה ה',

האם כל זה הפסק בין גאולה לתפילה,

או שזה לא מהווה הפסק.

דבר שני,

הברכה הזו לא כתובה בש״ס.

האם יכולים לומר ברכה כזו שלא כתובה בש״ס או לא?

אלא הם שרשרת המחלוקות.

אצלכם שבע היו כאלה שהיו מוסיפים אותם.

אצל המרוקאים יש להם מנגינה מאוד יכה,

כשאומרים ותראו עינינו,

הם אומרים את זה לאט לאט, בנחת,

מנגנים,

ולכן תבוא תגיד להם, לא,

לא יכבדו ממך, מי ישמע לך?

כולם היו נהנים מאוד ושמחים מאוד מהאמירה הזו.

עד היום בתי כנסת של המרוקאים אומרים את יראו עינינו,

והתוספות כבר,

שם על המקום, כבר מאירים.

האם יראו עינינו,

האם זה הפסק בין גאולה לתפילה או לא?

גם זה קשור למחלוקת שאמרנו, גם זה חלק מהעניין.

האם נאמר שכל זה כגאולה אריכתא דמיא, כתפילה אריכתא דמיא או לא?

גם זה חלק מהמחלוקת.

המחלוקת השנייה,

אתה בא ואומר בסוף חתימה, ברוך.

הברכה הזו לא כתובה בש״ס.

בתשומות הגאונים בשם רב יהודה עיקרון,

בעמוד 50 כתוב שם

כל דבר, כל ברכה שנאמרה בש״ס, אנחנו מברכים.

ברכות שלא נאמרו בש״ס,

אלא או בירושלמי או במדרשים,

אנחנו לא מברכים את אותן הברכות.

וכאן,

בש״ס, בגמרא,

אין לנו את הברכה הזו.

זו הבעיה הראשונה.

יש לנו דוגמאות רבות,

הרבה ברכות,

שגם עליהן יש את המחלוקת.

אנחנו מברכים בכל בוקר ברכות השחר, שלא עשני אישה.

האישה במקום זה אומרת, שעשני כרצונו.

שוב,

גם שם לא כתובה הברכה הזו, שעשני כרצונו, בגמרא,

ולכן גם שם האישה אינה יכולה לומר את הברכה הזו בשם ה',

אלא בלי שם.

כך גם אנחנו ממשיכים בתפילה.

ברוך המקדש רב הרבים,

לא אומרים שם שמיים.

בברכת בורא נפשות,

ירושלמי אומר,

מסיים ברוך אתה ה' חי העולמים.

בגמרא זה לא כתוב,

ולדידן אנחנו לא אומרים שם ה', אלא אנחנו מסיימים ברוך חי העולמים.

בסוף מודים דרבנן על שאנחנו מודים לך, ברוך אל ההודעות.

אתה אומר ברוך, אתה לא מסיים שם שמיים.

במדרש פרשת תולדות כתוב,

אדם שהבן שלו נעשה בר מצווה,

מברך שפטרני מעונשו של זה.

שוב, זה כתוב במדרש, הגמרא לא הזכירה את זה.

ולכן גם בזה אנחנו חוששים ולא אומרים שם שמיים, אלא אומר ברוך אתה יהרהר שם ואלוקנו, ואינו רשאי לומר שם שמיים בפה,

בגלל חשש ספק כל דהוב שאין ספק ברכה לבטלה.

המגן אברהם בסימן ראש קפה מוסיף,

אולי הנער הזה גם לא הביא שתי שערות.

אם הוא לא הביא שתי שערות בליל הבר מצווה,

הוא עדיין קטן.

אם הוא קטן, אתה עדיין חייב לחנך אותו,

ולא פטרני מעונשו של זה.

גם שם יש לנו את הבעיה האמורה, וגם שם אמרנו,

צריכים ברכות להקל.

אחרי שגומרים את הפדיון,

הכהן קיבל את החמישה סדעים, הכל היה בסדר.

מביאים כוס יין.

הברכה הראשונה, גפן.

הברכה השנייה,

אשר קידש עובר

הברכה הזו

לא הוזכרה בגמרא, אלא שמות הגאונים.

שוב, יש להם סמכות לחבר לנו ברכות,

או רק מה שכתוב בשס. עוד פעם אותה המחלוקת, ההלכה.

לא יברך את הברכה בסוף, אלא יאמר ברוך אתה ויהרהר שם לאלוקינו.

אם הוא לא ייטעם מהיין אחרי ברכת הגפן,

בין ברכת הגפן לטעימה, המילים האלה יהיו הפסק.

ולכן, מיד אחרי שגמר את

בברכת הגפן, צריך לטעום.

אחרי שיטעם,

רק לאחר מכן ימשיך,

כמו שאמרנו, גם בפתיחה,

ברוך אתה ירהר שם לאלוקינו, גם בחתימה אותו דבר.

גם שם אותה בעיה, וגם שם המסקנה ספק ברכות להקל.

גם באבן עזר, סימן ס.ג על דם מתונים, אשר צג אגוז,

גם שם המסקנה בלי שם.

כך גם לגבי אדם שמריח ריח טוב של רוגות או לחם.

האם יכול לברך

ברכה בשם מלכות הנותן ריח טוב בפת?

יש לה ברכה מיוחדת או לא? גם שם יש מחלוקת,

וגם שם הרמה אומרת,

עדיף שאדם לא יריח, כדי שלא יבוא לידי ספק,

כי גם שם אי אפשר לברך.

איפה כתוב בגמרא שלנו שבן יכול לברך על הלחם הנותן ריח טוב בפת?

לא כתוב.

גם לגבי ברכת מעין שלוש

על האדמה ועל פרי האדמה.

האדם הזה אכל יותר מכזית חיתים, שלווה.

האם יברך מעין שלוש על האדמה ועל פרי האדמה?

גם זה לא כתוב בשס, גם זה לא כתוב בגמרא,

ואנחנו נמנעים מלומר את הנוסח הזה.

לכהנה רבות, כמו שאמרנו, יש לנו ברכות רבות

שחלק מהפוסטים כתבו,

לא כולן,

ואנחנו נמנעים מלהכיר שם שמיים מחשש ספק ברכה לבטלה.

כך אוהבים גם פה,

אלה הדברים שטענו חלק מהראשונים,

התוספות, הרמב״ם, הרשב״ם ועוד, ולכן

בארץ ישראל המנהג כדברי התוספות.

כאן בארץ

לא אומרים את יראו עינינו כלל,

קל וחומר שלא אומרים שם שמיים.

השאלה היא,

אם יהודי כעת התקשר ממרוקו,

שם במרוקו נהגו, אתה יכול לומר לו כן, אין בעיה, תאמר.

אבל,

כשהמרוקאים באו לארץ,

או האשכנזים שבאו לארץ,

האם יכולים להמשיך ולנהוג במנהגם הקודם?

כלומר, תראו עינינו עם חתימה של שמיים או לא.

מחלוקת כללית לא רק על ההלכה הזאת,

מחלוקת כללית על כל המנהגים של כל העדות,

ברגע שבאים לארץ ישראל.

כל המנהגים ננחקו,

מתחילים פה דף חדש,

רק מנהגי ארץ ישראל,

או שחייבים כל העדות להמשיך במנהג הישן שהיה להם.

התימנים בתימן, אחרי שהיו גומרים את המליחה,

רוחצים יפה את הבשר,

לא היו מניחים את הבשר במים קרים להתחיל לבשל,

אלא קודם היו חולטים את הבשר.

קודם חותכים את הבשר בחתיכות קטנות,

וזורקים כל חתיכה לתוך מים רותחים,

זה נקרא חליטה.

כך היו נוהגות כל הנשים בתימן, כך היו עושים גם בפרס,

שני המקומות.

באו לארץ,

האם מחייבת האישה הזו, התימניה, גם פה או לא?

גם זה חלק מהשאלה.

וכן, על זה הדרך.

עשרות ומאות דוגמאות של מנהגים לכל עדה ועדה,

ויש מחלוקת בכל הנושא הזה.

כפי שפתח ראשון את הנושא הזה, מרן בספרו שאלות ותשובות דווקא טרוחן.

יש שם שני תשובות, סימן ל״ב וסימן רשות ב'.

בסימן ל״ב מרן אומר

כל קהילה צריכה לשמור על מנהגיה,

גם כשעוברים ממקום למקום צריכים להמשיך במנהג הישן.

רשות ב', מרן לא אומר כך,

אלא מרן אומר על ערות שפת,

כיוון שהיהודים הראשונים שהיו שם היו ספרדים,

גם האשכנזים שבאו אחר כך

צריכים לנהוג בכל דבר

כמו הספרדים.

משום כמה כמה בטילים.

כידוע, ספר אבקת רוחן, מרן לא הדפיס אותו,

אלא אחרי פטירתו של מרן שנים רבות,

בנו רבי יהודה, בנו הקטן, הוא שהדפיס אותו.

חלק מהתשובות שיש באבקת רוחן הן תשובות שהיו בבית הדין של מרן,

וחתומים על התשובות האלה רבנים אחרים.

זה אוסף של פסקים,

וגם רבנים אחרים, גם הם נכנסו לתוך הספר הזה.

יש לך סתירה בין שתי התשובות.

אנחנו לא יודעים את מה מרן כתב ואת מה מרן לא כתב, אלא מישהו אחר.

אבל יש לנו עוד תשובה,

שלרכה נוכל להגיע לתחנה הסופית.

יש בספר שאלות ותשובות בית הוסף.

אני לא מדבר על בית יוסף מסביב לתוך, אלא יש ספר על אבן העזר,

תשובות של מרן.

שם מרן נשאל.

כשהאשכנזיה התחתנה עם מעל ספרדי,

הבעל הלך לעולמו בלי בנים.

אם כן, היא נפלה ליוון, לגיס.

היוון אומר, יש מצוות עיבוב.

אנחנו פוסקים ההלכה כדברי חכמים, כמו שכתבו הרמב״ם במרן,

יש עיבוב.

האישה אומרת, אני אשכנזיה,

אני לא רוצה להתייבם.

הם האשכנזים חוששים לדעת אבא שאול,

שאם האדם הזה מייבם שלא לשם שמיים,

הרי הוא כאילו פוגע באשת אחיו שלא במקום מצווה.

וכך פסק הרמה,

ולכן היא אומרת, אני לא מעוניינת להתייבם.

אבל אם נאמר שהגיס צודק,

הרי במצוות עיבוב הגמרא מסבירה את המילה, היא במה? בעל כורחה.

זה היה הדיון בבית הדין של מרן.

הפסק היה, מרן אומר,

כיוון שהיא אשכנזייה והיא לא רוצה להתייבם,

לא נותנים לאדם לאכול אוכל שהוא סובר, שהוא אסור.

ולכן, תחלוץ

ולא תתייבם.

אם נאמר שמרן סובר,

שכל העדה שבאה לארץ כמה כמה בתים,

למה אתה קורא לאשכנזייה?

ברגע שדרכה כף רגלה על אדמת הקודש,

הגיעה לצבא,

נהייתה ספרדייה.

קל וחומר כשהתחתנה עם ספרדית.

אז מה השאלה הזו מעיקרה?

אלא ודאי כל עדה,

כיוון שבאו עם הרבנים,

עם הדיינים,

ממילא יכולה לשמור כל העדה על המנהגים שלה.

וכן, אנחנו נאמר, גם פה.

אבל הדבר לא פשוט ולא מוסכם.

לא רק בדעת מרן יש לנו סימן שאלה,

אלא גם הפוסקים האחרים.

גם הם העריכו בדבר הזה מאוד.

שנת תח,

אמר השער, חמילצקי,

שבארצות אשכנז טבח ביהודים, היו הרבה הרוגים,

ולכן חלק מהיהודים ברחו.

חלק הגיעו לדמשק,

חלק הגיעו לארץ ישראל,

וחלק הגיעו לקהיר, מצרד.

ושוב, הרבנים אז דנו.

האם אותם האשכנזים

צריכים לעשות בכל מכל כול כמונו,

הם הפכו להיות ספרדים, כמה כמה בתים או לא?

גם בזה דנו גדולי הפוסקים.

רוב רובם של החולים שדנו אז,

בגינת ורדים או הרבנים האחרים,

או ביהודה מסלטון,

או בשמואל אניאדו, יש ספר וזאת במונדה. חצי מהספר עוסק בהלכה הזו.

רוב רובם אמרו שצריכים להמשיך

במנהגים הישנים שלהם, ולא התבטלו.

שוב,

המחלוקת הזו התחילה ביתר שאת לפני 150 שנה.

חלק מהאשכנזים, הקצבים,

רצו להקים שחיטה נפרדת.

הסיבה הייתה סיבה כלכלית.

הרי לפי מרן, רק בשר חלק מותר.

מה היו עושים עד אז?

מה שיש בו סרחה לא היה כשר.

גם את זה היו מחתימים טרף, מוכרים לגויים.

אם מוכרים לגוי, אין רווח.

הם רצו שיהיה לא רק חלק, יהיה גם כשר.

הרי הם נוהגים לנתק את הסרחות,

ואז במקום 51% נצא להם 90% שיכולים לתת ליהודים.

זו הייתה הטענה של הקצובים האשכנזים.

עוד פעם, התחילה מחלוקת קשה גם בתוך רבני אשכנזים.

אז היה עבדת אביב בירושלים, רבי שמואל סלן,

יחד עימו היה הגאון רבי מאיר אוירבך מספר עמרי בינה.

והוא, בספרו, דן באריכות בנושא הזה ואומר,

אין רשות

לבוא ולחלק,

להקים שחיטה נפרדת,

אנחנו חייבים להמשיך במנהגים של ארץ ישראל.

אסור לאכול בשר כשר אלא רק בשר חלק וגם האשכנזים נצוגים בזה.

אלה הדברים שהוא כותב שם.

בוא נסיים בסוף.

הוא היה מציאותי, הוא לא התעלם מהמציאות.

הוא אמר,

לא הרבנים החליטו בסוף,

גברה ידם של הקצבים והקימו שחיטה נפרדת.

זה מה שרם מסתתר שם. אבל אתה רואה, שרשרת לאורך כל הדורות,

היו ויכוחים קשים,

האם צריך לעשות כמנהגי ארץ ישראל או לא.

אם נאמר, צריך לעשות כמנהגי ארץ ישראל,

אסור לומר כאן את יראו עינינו.

וכנראה שזו הסיבה שכמעט כל האשכנזים כאן בארץ ישראל לא מברכים את ברכת יראו עינינו, קיבלו את המנהג של ארץ ישראל,

ובפרט שכאן המחלוקת היא בעניין דרכה.

ספק ברכות לכן,

זו כנראה הסיבה.

אבל האשכנזים קיבלו,

המרוקאים לא קיבלו.

המרוקאים עד היום, יש בית הכנסת שלהם,

שאומרים את יראו עינינו,

חלק מהם אומרים כל יום.

יש חלק,

אין זמן, בימי החול אנשים ממהרים,

אז השאירו את זה רק בשבת. בליל שבת, אנשים יש להם זמן, יכולים לנגן.

טוב, למעשה,

הם ישאלו אותנו,

אני לא אוכל לפסוק להם, אגיד להם בלכתחילה,

שיברכו את ברכת יראו עינינו.

יש לנו מרבה לחשוש, כמו שאמרתי,

ספק ברכות לאכן.

מצד שני, אני לא אבטל את המנהג שלהם.

אומרים

דבר כל כך יפה, במנגינה כל כך יפה,

למה לבטל את זה? אני אגיד להם, לפני שיתחילו, והוא רחום,

יגידו את כל יראו עינינו, מההתחלה ינגנו, יגידו יפה במנגינה,

בסוף יגידו ברוך אתה, ירהרו שם שמיים.

זה מה שמי היה אצלם,

אבל לעקור לגמרי, לבטל את המנגינה היפה הזו,

לבטל את השבח הזה לבורא עולם, אני לא אבטל,

אבל שיעשו את זה מוקדם,

שלא יהיה