זמן בין השמשות בהלכה – מחלוקת הדקות משקיעת החמה והשלכותיה: מנחה, ברית מילה, תפילין וברכות

 

- - - לא מוגה! - - - 

בשיעור הקודם לגבי סוף זמן מנחה

הזכרנו את המחלוקת לגבי בין השמשות.

כמה זמן מהשקיעה

עד ציד הכוכבים?

יש בזה מחלוקת,

והדוגמה הראשונה כאן אצלנו בתפילת המנחה.

יש לזה גם דפקא מינה בדברים אחרים.

עשרות דברים אחרים

צמודים לשאלה הזו.

בגמרא לא כתוב דקות.

בשום מקום בשס לא תמצא כמה דקות, אלא

הגמרא במסכת שבת ל״ד, הגמרא אמרה

כדי הילוך שלושת רבעי מיל.

כמה דקות אדם הולך במיל?

מזה תלמד גם כמה זה שלושת רבעי.

אלה הדברים שדנו בהם הראשונים.

ארבעה דעות יש.

וכל הארבעה דעות אתה מוצא גם בתוך הרמב״ם.

דבר נדיר, יש ארבעה דעות בדעת הרמב״ם.

כי הרמב״ם כתב בזה גם בפירוש המשניות,

מסכת ברכות ופסחים,

גם ביד החזקה

וגם בהלכות תרומות.

דעה ראשונה,

18 דקות מיל,

דעה השנייה, 22.5,

דעה השלישית, 24,

דעה האחרונה, 27. מי שאומר 27 דקות זה הסמ״ג.

יש מהפוסקים שחשבו, הסמ״ג יחידאה.

אבל

תראו

ברמב״ם דפוס

שהוציא הרב פרנקל.

יש לנו את זה כאן בפנים, בבית מדרש.

שם הוא מביא גרסה של כתב יד עתיק,

שהרמב״ם בהלכות תרומות צובר,

שהמיל הוא 27 דקות.

אם תאמר שהמיל הוא 27, כמה זה שלושת רבעי מיל?

19.5 דקות.

זאת אומרת,

בין השמשות הוא ארוך.

אבל אם תאמר לא,

המיל הוא 18 דקות.

אם המיל הוא 18 דקות, כמה זה שלושה רבעים?

13.5. או אם אתה הולך לפי 22.5.

תודה.

אז נהיה לך, כמה זה שלושה רבעים מתוך זה?

כמה יצא לנו?

נו?

קצת פחות מ-18.

17.25.

אם זה 24 דקות המיל,

אז בדיוק שלושה רבעים זה 18. אלה הם מגוון הדעות,

ובימי החול יש לנו סיכום.

הסיכום להלכה,

ברגע שאתה נמצא בבין השמשות,

אמרנו את סדר הזמנים,

שיעשה תנאי.

אם זה יום יהיה לשם מנחה, אם זה לילה יהיה לשם ערבית.

אחר כך, כשיגיע הערבית, יאמר, אם מה שהתפללתי קודם היה יום, היה מנחה, זה יהיה ערבית.

ואם מה שהתפללתי היה ערבי, זה יהיה תשלומים.

חמישה ימים בשבוע אתה יכול לעשות את הפתרון הזה.

איפה אתה תקוע? איפה אתה צריך פסיקה חד משמעית?

ערב שבת.

שלמות, הם לא יכולים להגיד,

אם זה יום יהיה לשם מנחה.

אם זה לילה יהיה לשם ערבית?

אם זה ערבית בליל שבת,

צריך לומר, אתה קידשת, מה אתה אומר? אתה חונן.

היום הזה אתה יכול, יום ראשון אתה חונן,

אם זה הלילה, יום שני, גם כן אתה חונן, אין לך בעיה.

אבל שבת אין לך את הפתרון הזה.

שם אתה צריך לדעת חד משמעית,

האם אחרי 13 וחצי דקות אתה יכול להתפלל מנחה, או שעבר הזמן?

מרן,

כתב בנושא הזה פעמיים באהבה,

הלכות פסח, סימן תנט,

יורד יעה, סימן סט. לדעת מרן שהמיל הוא 18 דקות,

הליבה במרן 13 וחצי דקות לשלושת רבעיילים,

שני המקומות.

הדוגמה הראשונה, תנט, מרן מדבר,

אדם שלש עיסה.

אם הוא יעזוב את העיסה

כדי הילוך מיל, זה יהיה חמץ.

כמה זה כדי הילוך מיל? שם מרן אומר 18 דקות.

הדוגמה השנייה, בעיורי דעה,

שחטתי את הבהמה,

שריתי אותה

חצי שעה במים, אחרי זה אני רוצה למלוח.

מצד הדין, כמה זמן צריך למלוח?

18 דקות. מרן אומר כדי הילוך מיל 18 דקות.

אנחנו מחמירים, מולחים שעה, חומרה,

אבל מצד הדין 18 דקות.

זה הדין שלא חייב יותר.

גם שם מרן הביא את המחלוקת וגם שם מרן פסק,

חד משמעית,

שכדי הילוך מיל זהו 18 דקות.

ממילא

אנחנו קיבלנו הוראות מרן,

בפרט כאן שזה ספק

ברכה לבטלה.

אם תלך לפי אותה הדעה 13.5 דקות,

אם האדם הזה יתחיל, השם סוודאי תפתח 14 דקות אחרי השקיעה,

מה יהיה לפי מרן?

ברכה לבטלה.

נכון שיש מחלוקת, ארבע דעות,

אבל מרן פסק, קיבלנו הוראות מרן.

ולכן, אין הבה אמנה להתיר,

לבוא ולהתפלל ביום שישי אחרי השקיעה, כל כך

הרבה זמן אחרי שקיעת החמה.

אין היתר,

בשום אופן לא נרשה שיעשו כדבר הזה.

כמו שאמרתי, אנחנו חוששים מאוד מהפסיקה שפסק לנו מרן בעניין זה.

גם בדברים אחרים אנחנו חוששים,

אבל בפרט בענייני ברכות,

אנחנו אומרים תמיד ספק ברכות להקם, וכאן ספר תורה גבן הוא מרן,

ולכן מן הראוי להימנע.

הרמב״ם כותב בהלכות,

בכל ההלכות שאנחנו מדברים בעניין של זמן,

הזמן הוא לא קבוע,

אלא כשאנחנו אומרים 18 דקות,

הכוונה היא שעות זמניות.

אתה אומר 13 וחצי דקות, הכוונה היא זמניות.

מה פירוש זמניות?

מהזריחה עד השקיעה יש בדיוק 12 שעות,

ואז יהיה לך מהשקיעה עוד 13 וחצי דקות.

אבל בימים האלה

מהזריחה עד השקיעה יש רק

11 שעות ו-6 דקות.

אם כך,

אתה צריך לקצץ.

בחורף

אתה צריך להוריד דקה.

ראינו,

רק עד 12 דקות אתה יכול להתפלל מנחה.

אם אתה מתחיל מנחה

13 דקות אחרי השקיעה, זה כבר לא בסדר.

תגיד, אבל הוא אמר 13 וחצי. 13 וחצי זה ביום ממוצע, היום היום הוא קצר,

או הפוך, בקיץ.

בקיץ, מהזריחה עד השקיעה יש 14 שעות ו-20 דקות.

ממילא הזמן של בין השמשות,

במקום 13 וחצי נהיה 15 וחצי.

זה פירוש המילה זמניות, זה מה שהרמה מעתיק לנו את דברי הרמב״ם, פירוש המשניות,

וכך דעת

כל הפוסקים ולכן.

בימים האלה אתה לא יכול לומר, מרן אמר, עמי בשמונה עשרה, עד 13 וחצי אני יכול. לא, לא. אתה לא יכול, כי בימים האלה היום הוא קצר,

ועוד ילך ויהיה קצר.

בעוד חודש,

מהזריחה עד השקיעה יהיה לנו 10 שעות ו-10 דקות. זה מה שיהיה לנו בעוד חודש.

ממילא אז צריך יהיה להוריד 2 דקות.

זאת אומרת,

במקום 13 וחצי יהיה לנו בין השמשות רק 11 וחצי דקות.

זה מה שיהיה לנו בזמן הקרוב.

ולכן, כל אדם צריך לשים לב,

חלק מהלוחות הלכו בדרך הזו.

לא כל הלוחות,

תסתכלו על הלוחות של אחינו בני ישראל האשכנזים,

חלק מהם לא הלכו בדרך הזו.

למה לא?

אמרתי לכם, מרן, אנחנו אומרים את כל ההסבר,

למה הם הלכו בדרך האחרת?

הם לקחו

את דברי התוספות.

התוספות בשבת ל״ה,

כשדנו על הדברים האלה,

כתבו עוד שני מילים.

הוא מתאחר הרבה.

לא זה מתאחר הרבה.

החזוניש דן בנושא הזה,

והוא הלך להשקיף,

הלך להתבונן,

הלך לשפת הים.

בשפת הים, שם אין לך משהו שיסתיר,

אתה רואה את השקיעה שם בצורה יותר בהירה.

ובקיץ,

30 דקות, 32 דקות, עדיין לא נעשה חושך.

ולכן הוא אומר, הנה, זה נקרא מתאחר. ואתה רואה שבקיץ עדיין אתה רואה את האור,

זה לא נעשה לילה.

שם הגמרא מביאה את הסימנים מתי זה לילה,

הסעיף העליון, התחתון, הגמרא מביאה את כל הדוגמאות,

ולכן החזון איש

האריך את הזמן.

יש גם תשובה בספר אור לציון חלק א'.

גם אורנו חכם לציון, גם הוא.

תמיד כשהיה באזור חוף הים וכיוצא בזה,

או כשהיה על איזה בניין גבוה ואין זיהום אוויר, אין מה שיסתיר את הריאות,

תמיד הוא היה מתבונן

בדקות שאחרי השקיעה,

וגם הוא טען, על פי התוצפות האלה,

שזמן בין השמשות הוא גמיש,

מתאחר הרבה.

אבל

יכול להיות שניתן לפרש את התוצפות,

כשהתוצפות מדברים על אירופה,

התוצפות אולי הולכות כמו רבנותם.

לפי רבנותם מתאחר הרבה מאוד מהשקיעה עד צאת הכוכבים, 72 דקות.

אז אולי התוצפות מתכוונים לרבנותם.

כך שאין לנו הוכחה ברורה מכל זה.

ולכן קשה לנו לבוא ולהקל.

בעניין כזה של ספק ברכה,

לבוא ולהגיד לאדם,

20 דקות אחרי השקיעה,

תתחיל עכשיו, תתפלל מנחה.

איך הוא יתחיל?

אולי לא,

אולי חלילה ברכות לבטלה.

נכון הדבר שאנחנו מעריצים את החזון איש, את מורנו חכם מנציון,

אבל כלל גדול בידינו, ספק ברכות לעכם.

על התשובה הזאת שמורנו חכם מנציון כתב באור לציון,

אבא ואבי עומר השיג על זה.

אבא כתב באריכות שלא מה שאנחנו נסתכל,

נראה,

יש למעלה עכשיו ברכיח, יש עדיין קצת אור, אין אור,

כמה אור, כמה הדברים האלה קשה מאוד לנחש.

מה כמות האור שתראה וזה עדיין יום או שזה כבר לילה,

קשה מאוד לנחש בדברים האלה, זה כמעט ניחוש.

ולכן כאן בעניין הזה אנחנו נאמר,

שב ואל תעשה עדיף,

מוטב שיתפלל ערבית שתיים,

זה יותר טוב מאשר יסתבך

שאולי הברכות שלו,

מה שהתפלל תפילת ערבית,

יהיו ברכות לבטלן.

ניקח דוגמא אחרת.

בא אדם, אומר לך,

מגיע לי מזל טוב, נולד לי בן.

טוב, מייד מה אתה שואל אותו?

הבן בריא? כן.

מתי הברית?

הוא אומר לך, לא יודע.

מה זה לא יודע?

וביום השמיני ימול ושא ורולתו.

אז הוא אומר לך, תראה,

התינוק הזה נולד 18 דקות אחרי השקיעה.

כך הוא אומר לך.

עכשיו, תלך לפי החזון איש.

אם תלך לפי החזון איש והוא אורך לציון,

אם הוא נולד 18 דקות אחרי השקיעה,

זה עדיין ספק יום, ספק לילה.

אתה לא יכול למול אותו לא ביום שישי, אולי זה יום השביעי,

אתה לא יכול למול אותו בשבת,

צריך לדחות את זה

ליום ראשון.

אבל,

אם תלך לפי דעת החולקים,

אתה הולך עם מרן.

אתה אומר, 13 דקות וחצי ביום ממוצע,

היום הוא קצר יותר,

12 וחצי,

מ-12 וחצי דקות עד 18 יש לך חמש דקות וחצי זמן שאחרי צאת הכוכבים של מרן.

אם כן,

לפי זה יוצא, מתי צריך למול אותו? ביום שבת.

זה הוויכוח הקשה שיש בעניין זה.

הבעיה הקשה האמיתית,

מסכן אותו אבא.

ילך למוהל.

שאל אותו המוהל, מתי היה?

יגיד לך כך וכך.

יגיד לך המוהל, תודה רבה שהזמנת אותי, אני לא בא.

למה?

לפי החזון איש וחכם ניציון, אסור למול אותו ביום שבת, רק ביום ראשון, ספק סקילה.

מה ללא ולצרות האלה?

אני לא אבא, אני לא חייב למול.

תודה רבה שהזמנת אותי, אני מוותר על ההזמנה.

תלך לרוב המוהלים.

יותר מ-90% מהמוהלים,

ספרדים, אשכנזים, כולם יגידו לך תודה רבה על ההזמנה.

אולי תמצא איזה אחד או שניים שיסכימו למול אותו בשבת,

וכמו שאמרתי, זו בעיה.

ולכן אנחנו מתפללים, כמו התפילה של אותם החסידים הראשונים,

שלמה שיהיה ספק עוד?

שייוולד בוודאי ביום שישי,

שיעשה סיום השס קצת יותר מהר.

יגמור את הדפים האחרונים מהר. תגיד למלאך,

לא יעשה את הדברים יותר מדי בכבדות,

יעמיק עם הארמשיק,

שישאיר את המארמשיף, את הדברים האחרים, ואחר כך

יצא לאוויר העולם עשר דקות לפני השקיעה,

לכל הדעות, ביום שישי הברית, זה מה שהכי טוב.

אבל לא תמיד התוכנית כבקשתך,

לא תמיד התינוק שומע למאוויים שלנו.

ולכן, יש בעיה כאן בדבר הזה.

עכשיו, בדברים האלה

אתה הולך תמיד לפי המינה.

יש לנו כלל,

לא רק בדברים דרבנה, גם בדבר דאורייתא.

המנהג הוא מטעה לנו את הכף לצד זה או לצד זה, זה מה שקובע לנו בכל מכל כול.

ולכן,

תבחן מה היה המנהג פה בארץ ישראל,

מה היה בחלב,

בארם צובע, מה היה בכל העולם,

איך היו נוהגים.

המנהג היה 18 דקות בחורף,

20 דקות בקיץ,

היו מדליקים אש במוצאי שבת.

זה היה המנהג.

זאת אומרת,

לא חששו לדברים של החזון איש ומורנו חכם בן ציון.

היום כולנו מחמירים.

לכולם יש שעון אוטומט,

ולכן קל מאוד, אתה לא צריך לעשות מלאכה.

אני לא חולה במחלת העישון, אני לא צריך לעשות מלאכה.

לא, לא, לא, אנחנו מחמירים כרבנותם.

אבל

עד לפני 60 שנה

לא היה שעון אוטומט.

ולכן,

כשהיינו הולכים לשאול צדקא לשמוע את הדרשה של אבא,

אבא היה מתחיל את הדרשה, היה חושך.

לא היה שעון אוטומט.

20 דקות אחרי השקיעה,

מול האבנקי,

היה אומר, ברוך המבדיל בין קודש לחול,

היה מדליק לנו את החשמל.

לא רק אצלנו, בכל הבתים היו מדליקים אש.

חלב, ארם צובע,

20 דקות אחרי השקיעה,

היו מדליקים.

מרוקו,

שאלתי את הרמא שאש,

אמרתי לו, הייתם עושים גם, כן, כן, היינו מדליקים.

אי אפשר היה להישאר הרבה זמן בחושך.

להשאיר את הילדים בחושך, התחילו לבכות.

אתה חייב, איך אומרים, ללכת על עיקר הדין.

כך היה עד לפני 60 שנה, כך היה בעולם שלנו, של הספרדים.

זה היה המנהל.

כמו שאמרתי, עכשיו אנחנו שינינו בגלל שזה קל,

קל מאוד.

גם בבית הכנסת יש לנו שעון אוטומטי.

את הכנסת, גם בבית, ולכן היום אנחנו לא צריכים את זה.

אבל בזמנם לדורותם, וזה מה שקבע לנו להלכה ולמעשה.

ולכן,

מעיקר הדין,

אם עשרים דקות אחרי השקיעה התינוק הזה נולד,

מעיקר הדין צריך למוד אותו ביום שבת,

זהו עיקר הדין,

אלא אם כן, אם אשאל אותך חזון אישני.

אדם שהוא קיבל עליו בהוראות החזון איש, הוא גר בבני ברק,

אז הוא הולך לפי החזון איש, בסדר, שיעשה מה שלבו חפץ.

אבל אם השואל אותנו, יהודי ספרדי שרוצה לדעת אם עיקר הדין, עיקר הדין קבע שנולד עשרים דקות אחרי השקיעה,

ממילא יהיה אפשר למוד אותו בשבת.

יכול להיות שיהיה הבדל בין הבתי חולים.

אם זה היה בית חולים ביקור חולים,

עשרים דקות אחרי השקיעה, נעילה ביום שבת.

אבל אם זה יהיה בהדסה עין כרם, לא.

מה ההבדל?

ההבדל ביניהם הוא,

לנו,

לכל אנשי ירושלים,

השמש נתכסה מהר בגלל הר הקסטל.

הקסטל מסתיר לנו את השמש.

הדסה עין כרם הם יותר דרום-מערב.

שם אין את הקסטל.

ולכן,

בהדסה עין כרם רואים את השמש עוד שלוש דקות.

רווח לכל העצלים, כת העצלים.

יכולים להתפלל, מנחה עוד שלוש דקות, יש להם זמן.

אבל לא רק לזה דווקא מינה,

דווקא מינה תינוק שנולד שם.

האם אתה אומר לו,

תדייק מתי זה היה,

ודבר שני, תביא בחשבון שהשקיעה שם בהדסה עין כרם היא שונה.

אומר לך, אשתי ילדה בהדסה.

זה שבדן אם זה הדסה הר הצופים או הדסה עין כרם.

ולכן תבדוק, תברר,

וכשיש לאדם דבר כזה ספק, סימני שאלה,

עשה לך רע והסתלק מן הספק.

נפקא מינה, א', בברית, ב', נפקא מינה, אתה כהן, הזמינו אותך לפדיון.

אתה שואל אותו מתי הוא נולד,

הוא אומר לך, 20 דקות אחרי השקיעה ביום שבת.

אם כך, תגיד לו,

הפדיון, פדיון הבן יהיה, בעזרת השם, יום שני.

יום שני בשבוע או ראשון בלילה.

אחד מהשניים, מה שנוח להם,

אבל זה היום השלושים ואחד,

אז אתה עושה את הפדיון בברכה, הכל בסדר,

אין שום בעיה בדבר.

כשיגיע לערבית יגיד,

אם מה שהתפללתי היה מנחה, עכשיו זה ערבית.

אם מה שהתפללתי היה ערבית, כעת זה יהיה תשלומים.

זה התנאי שבימי החול יכול לפתור אותו,

אתה יכול לחלץ אותו. זה מה שאומר סדר הזמנים, והעתיקו אותו גם שער החולים.

אין לנו בעיה, יכולים להשתמש בתנאי הזה חמישה ימים בשבוע.

יום שבת,

שם אין לך את הפטנט הזה,

כי אולי צריך לומר, במקום אתה חונן, אתה קידשת,

שם לא יועיל התנאי הזה,

ולכן אנחנו שוברים את הראש כדי לדעת

עד מתי ספק יום ספק לילה,

עד מתי אישה ואמנה להתפלל מנחה.

מתי אתה אומר שזה ודאי לילה שבוודאי אסור להתפלל מנחה?

זה הסימן שאלה.

והדוגמה השנייה, כמו שאמרנו,

לברית מילה,

פדיון הבן,

וכן בכל הדברים כולם שהם צמודים ליום.

כגון,

האדם הזה לא הניח תפילין,

הוא בא אחרי השקיעה.

איש ספק ספיקה במצווה דאורייתא,

אפשר להתיר לו גם לברך.

עד מתי?

עד 12 דקות מהשקיעה.

בא 13 דקות אחרי ההשקיעה, אל תברך.

יש לנו את הדוגמה הזו בכותל המערבי.

היא שמה, בצד שמאל, הכניסה,

עגלה של החב'דניקים.

הם מסתכלים,

כל אדם שנכנס עם הכיפה מקרטון,

אתה בא עם זקן, יש לך מגבעת גדולה, אף אחד לא ישאל אותך, בוא תניח תפילין. יודעים שכבר התפללת.

אבל אלה שבאים עם הכיפה קרטון, הקראת פניהם ענתה בהם,

אז הם מייד שואלים אותו, נכנסים איתו בשיחה אם הוא יהודי או לא.

יש כאלה, גם תיירים גויים, שבאים לבקר שם, אז קודם כל שואלים,

אם הוא יהודי,

אז הם מציעים לו בלשון יפה, בוא תניח תפילין, ובדרך כלל הם מסכימים.

כולם מניחים שמה תפילין.

עכשיו, לפעמים הכוכב הזה נכנס

עשר דקות אחרי השקיעה.

עדיין אי אפשר להגיד לו,

אתה יכול לברך.

אבל אם הוא נכנס 12 דקות אחרי השקיעה, בימים האלה,

לא ניתן יהיה להגיד לו שיברך להניח תפילין.

שיניח לחומרה.

מה יכול להיות?

אולי זה עדיין יום למען דאמר, אולי כרבנותיו או לחולקים.

בסדר, שיניח תפילין, אין בעיה.

ברכה, אל תאמר לו שיברך,

אלא שיגיד עם האם רק ראה שמה ולא יברך.

כך גם לגבי הטלית.

אדם שבערב כיפור הגיע,

ובא מאוחר, לא הספיק לבוא מוקדם.

עד 12 דקות תאמר לו שיברך להתעטף בצדיו.

הגיע 14 דקות אחרי השקיעה, שלא יברך.

חתן, יום חופתו,

גם כן רוצה לברך, להתעטף בצדיו.

אם הגיע מאוחר, נתקע בפקק,

שוב, הגיע 14 דקות אחרי השקיעה,

לא יוכל לברך.

אבל אם הגיע 10 דקות, 11 דקות אחרי השקיעה,

עדיין ניתן יהיה לומר לו,

יש גם כאן ספק ספיקה, יהיה אפשר לברך.

ספק ספיקה הוא.

הספק הראשון, אולי הלכה כרבנותיו.

לפי רבנותיו זה ודאי יום.

הספק השני, אולי הלכה כרבנותיו. רבי יוסי אומר שהשקיעה מאוחרת.

השקיעה היא 12 דקות אחרי השקיעה שלנו.

סברה שלישית,

תוספות רבנו אל חנן בעבודה זרה ל״ד אומרים.

כל דבר שיש לך ספק, אתה הולך אחרי החזקה.

פה יש לך חזקת יום.

זאת ועוד,

אולי ההלכה כרסמג והגרסה בהרמב״ם בהלכות תרומות,

שהמיל הוא 27 דקות.

אם כך, 19 וחצי דקות

עדיין זה בין השמשות.

אלה הם הצירופים שאתה יכול לצרף

ואולי להתיר לו לברך, להתעטף בציצית.

זאת ועוד.

פלום מגדים אומר,

בעניין טלית לא כתוב בתורה יום לילה. לא. כתוב, וראיתם אותו.

גם בין השמשות,

נניח אחרי חמש דקות מהשקיעה, ספק יום, ספק לילה.

אבל אתה רואה,

אתה רואה בין תכנת ללבן. ולכן הוא אומר, כאן זה לא צמוד להלכות האחרות שאמרנו.

מציאוף כל הדברים עד 12 דקות,

או צירוף נוסף, מחלוקת בין הראש והרמב״ם.

בגד יום,

כסות יום,

אבל דורש את זה אדם בלילה, יברך או לא,

גם זה מחלוקת.

בצירוף כל הדברים יש לנו ארבעה ספקי ספקות, ולכן יהיה אפשר להתיר לו לברך.

כך גם לגבי ברכת כהנים.

בתעניות,

אחינו בני ישראל הכהנים עונים לדוכן גם במנחה. כל כהן שצר עולה ומברך אותנו.

מלכתחילה,

צום השרדת הלבית, אם לא יבוא המשיח, יחוד ביום חמישי

בעוד חודשיים.

ואז

כולנו מתחילים מוקדם,

בשעה 16 תפילת מנחה,

קוראים בספר תורה הכל בזמן,

נסיים הכהן ברכת כהנים לפני שקיעת החמה.

זה ברכה על בטוח, זה 100%. קורה לפעמים, יש מקומות שהציבור מתאחר,

עד שהמניין יגיע ועד שהכהנים מגיעים למצווה.

שואל אותך הכהן,

הגענו? נרצה. אני עוקר את רגליי לעלות לדוכן או לא? כבר

שש דקות אחרי השקיעה, שבע דקות אחרי.

שוב, יש לנו גם שם ספק ספיקה,

ובדיעבד יעלו.

אנחנו משתדלים בנעילה, משתדלים למהר.

וברוך השם, בדרך כלל מסיימים אחינו בני ישראל הכהנים את הדרכה.

יש לך רגע בשנה שצריכים את הדרכה של הכהנים,

כמו הרגע הזה של החתימה?

ודאי שצריכים את זה, ולכן אנחנו משתדלים להזדרז.

החזן אומר, השם ספתי תפתח,

אנחנו לא עונים לו, וכי יגיד תהילתך, וכן הלאה, ברוך השם.

אבל,

אלכו אצל אחינו בני ישראל האשכנזים,

לא תמיד יש להם חזן טוב,

אלא הרבה פעמים הם נתקעים.

חמש דקות אחרי השקיעה, ושוב, שואלים אותך,

כן או לא?

תגיד לו לכהן שיעלה ויברך, גם שם יש לנו ספק ספקה במצווה דאורייתא,

גם שם אנחנו יכולים להקף.

עד מתי?

עד 13 דקות.

אבל אם הוא אומר לך,

13 דקות אחרי השקיעה,

החזן התחיל רוצה, עכשיו הוא רוצה לטון את הידיים?

בוודאי שלא,

אז זה לא נוכל כבר להקל יותר,

למשוך את הקולה הזו יותר.

אין מקום להקל בדבר.

הייתי בכותל המערבי ביום ראשון,

בא מישהו וגילה לי, אומר לי באוזן,

אתמול היו כאן אשכנזים,

ולא היה להם חזן.

ו-20 דקות אחרי השקיעה

מצאו חזן את מורנו ורבנו הגאון הרב אדס.

אמרו לו, צריכים חזן, אין מי שיקרא.

הוא שמח לזכות את הרבים, הלך וקרא להם.

ולמחרת,

לא שטחתי, ניגשתי אליו,

אמרתי לו, רבנו,

שמעתי אתמול היה כך וכך.

אז הוא אומר לי, אני לא עליתי לתורה, אני לא בירכתי.

אמרתי לו, אבל כבודו מסייע על ידי עוברי עבירה.

איך קראת להם בתורה והם בירכו?

אמרתי לו, בחלב, בארם צובה,

הוא חלבי, חכם עדס, הוא חלבי.

אמרתי לו, אבות אבותיך,

בחלב היו עשרים דקות אחרי השקיעה מדליקים אש במוצאי שבת.

אפשר לקרוא להם תפילת מלאכה?

סיפרתי לו מה שהיה עם הגאון ממוקש,

מנחת אלעזר, בא למנחת אלעזר,

מרשאל פנדרי,

וצעק עליו.

לא ידעתי.

לא ידעתי, פעם אחרת אני לא אקרא להם בתורה.

זהו.

הם האשכנזים,

לצערנו, לוח הזמנים שלהם משובש.

לא רק בלילה, במנחה.

גם בבוקר, חלק מהחסידים, אין להם שעון על הידיים,

מתפללים שחרית,

הלוואי והיה במקום בנץ החמה ב-8-9, הלוואי.

הם מעל הזמן, הם מרחפים מעל הזמן, השם מרחם עליהם ועל הזמן שלהם.

אבל,

כמו שאמרנו,

אדם צריך לדעת את עיקר הדין,

ועיקר הדין,

אין על מה לדבר.

20 דקות אחרי השקיעה, בוודאי שאי אפשר לקרוא בתורה.

ואם אדם מזדמן למקום כזה,

לא יוכל לענות אחרי יממן. ספק אמן לכולם.

עדיף שאדם יברח.

שילך משם לא להישאר במקום הזה, שיברח.

אפילו אם אין שם כהן אחר.

קוראים לך, שלמה, אתה הכהן?

אם היה מרן חד משמעית בכל המקומות אומר את אותם המילים, היה לנו קל.

גם מדוברי מרן לא חלק.

כי מרן בחושן משפט סימן לס״ז סעיף ל׳.

שם מרן מעתיק את המילים של הרמב״ם.

שם הנושא אחר, חושן משפט, זה לא הלכות ברית מילה.

אני אגיד מה הנושא.

אדם

שהוא מקעת עצלים.

אומרים לו, תאספו וסבול.

יש זמן,

עוד שבוע יש לנו ראש השנה, מה אתה עכשיו ממהר?

טוב,

נהיה שקיעת החמה.

דקה אחרי השקיעה, הוא רץ לרב.

כבוד הרב, לא עשיתי פרוסבול.

ואני הלוויתי לשלמה כהן מיליון שקל. עכשיו המיליון שקל אלך.

טוב,

הרב מיד אמר לו, תשמע,

יש אפשרות במקום לחתום על הפרוסבול בכתב, אתה תקרא לנו. נתנו את הטופס,

ישבו שלושה,

ואוסרני לכם, פלוני ופלוני הדיינים,

אלה שיושבים.

טוב,

אחרי ראש השנה,

רואה אותו המלווה, שלמה שואל אותו,

נו, מה נשמע, אתה נותן לי את ההלוואה?

אבל לא,

הילל הזקן עשה פרוסבול.

מה עשית פרוסבול?

הוא אומר, כן.

אני הייתי בבית כנסת ברוכו,

והיו שם שלושה דיינים,

ואמרתי להם בעל פה, והכול היה בסדר.

אנחנו מבקשים, מי שלא מכבד את הטלפון, שלא יבוא לכאן.

אנחנו לא מעוניינים שיהיה ביטול תורה דרבים.

נוסף לקנס, כן.

אני חוזר לנושא.

שלמה אומר לו, תגיד לי, מתי אמרת לפניהם?

והוא אומר, זה היה דקה אחרי השקיעה.

אז הוא אומר לו, תראה, דקה אחרי השקיעה

אולי זה לילה.

אם זה לילה, זה לא שווה כלום, אתה צריך לשלם לי...

טוב, הולכים לבית דין.

הולכים לבית דין, מה בבית דין צריכים לעשות?

לפתוח את הרמב״ם לשולחן ערוך.

הלשון של הרמב״ם לשולחן ערוך היא שתשכח חמבם

העיבד חובו.

יש עוד מקום שמרן כותב מילים קצת

בהבדל קטן בהלכות הדלקת נרות חנוכה.

שם כתוב, אם סוף שקיעתה לא מאחרים ולא מקדימים. מה זה סוף שקיעתה?

כל האחרונים הביאו את דברי הבח להלכה, סוף השקיעה זה צאת הכוכבים.

פה,

במילים האלה שיש בחושן משפט בעניין פוסבורט, לא כתוב את המילה סוף.

זאת אומרת, דקה אחרי זה,

לפי דעת מרן,

הוא צריך לשלם לשלומו את כל המיליון. מה שהוא אמר לפני הדיינים זה כלום.

ולמה?

מדוע מרן אומר כך? ישנו ספק ספקה.

כל הדין של שמיטת כספים בזמן הזה, דה רבנן,

וספק דה רבנן לכולה,

וכאן ישנו ספק ספקה.

אני אלך לפי הסדר.

דעה ראשונה,

הרזה והראבד אומרים,

זמנם היה שמיטת כספים, כשהיה בית המקדש, היום אין.

אין, לא מדורייתא ולא מדרבנן. זו הדעה הראשונה.

דעה שנייה,

שמיטת כספים שנה קודם,

אתה טועה בחשבון, מחלוקת בראשונים,

מתי זה השמיטה.

זה הספק השני.

ספק שלישי,

אולי ההלכה כרבי יוסף, לפי רבי יוסף זה יום גמור, זה טוב.

אולי ההלכה,

אולי גם הליבה דה רבי יהודה, אולי זה יום.

וספק ספיקה בדה רבנן,

תגיד חזקת יום, כמו שעומד תוספות רבנו אל החנן.

אם כן, על פי הספק ספיקה הזה, יגיד לו,

אני המוחזק,

קימלי, אני המוחזק ואני לא רוצה לתת לך את המיליון.

מרן לא עשה את כל הספקי ספיקות האלה,

ומרן פוסק, תשלם לו מיליון.

אתה רואה שמרן לא התחשב בספק ספיקה הזה.

אם היה מרן סובר את כל הספקי ספיקות האלה,

למה מרן אומר איבד חובו?

למה מרן שם מצטט לנו את המילים של הרמב״ם ומרן פוסק כמוהו, מילה במילה?

זאת אומרת, מרן מחייב,

אם הוא ילך לבית דין ספרדי שישימו לב על הלשון של מרן,

יגידו לו, תשלם לשלומו את המיליון שקל.

למה? יגיד, איזה ספק ספיקה.

ההוא יצעק, יגיד, כאן לא ספק אחד בדה רבנן.

יש לי חמישה ספקי ספקות, והיא יתחיל לספור את כולם.

לא, זו השאלה.

זה יעזור או לא יעזור, אני לא יודע איזה בית דין הם ילכו,

אבל לפי מרן צריך לשלם את המיליון, אתה רואה שמרן לא עשה את הספק ספקה כזה, זו הבעיה.

זאת ועוד,

אביא לך עוד דוגמה,

סימן תפטט סעיף ב' הלכות ספירת העומר כתוב, דרך התחילה מתי סופרים ספירת העומר?

אצל הכוכבים.

מצד הדין, מרן אומר, אם אנשים ממהרים, שעת הדחק,

גם בין השמשות

אתה סופר.

מה אתה סופר?

לא את היום האתמול,

את היום שקדימה.

אז מה אתה מחשיב את בין השמשות?

כאילו זה לילה, אתה אומר ספק דה רבנן, כאילו זה לילה.

למה? תגיד ספק ספקה.

ספק אולי כרבי יוסף.

לפי רבי יוסף, ברגעים האלה

זה ודאי יום.

אולי ההלכה כרבי נותם. לפי רבי נותם זה ודאי יום.

תגיד גם, יש חזקת יום, כמו שאומר תוספות רבנו אל חנן ועמוד עזרא ל' ד'.

אם כן, איך הוא מברך?

זאת ועוד,

יש לנו לא רק שמרן אומר,

אלא האחרונים העידו שהמנהג כדברי מרן.

לא רק האשכנזים,

אלא הגאון רבי בנימין נבון, הוא היה האבא החורג של הראשון לציון, הישא ברכה.

הוא מספר שהמנהג לברך ספירת העומר גם בבין השמשות, ואתה מחשיב את זה כלילה,

אתה לא מחשיב את זה כיום.

עוד פעם אתה רואה,

יש לנו שני כיוונים בדברים האלה,

ולכן בכל הדברים האלה אנחנו נצטרך להשתדל לברוח מהמחלוקת.

ולכן, העצה הראשונה,

אדם צריך לכתוב פרוסבול שלא יחכה לרגע האחרון, אחר כך יצטרך לשלם לשלומו מיליון שקל.

עדיף יותר יום קודם, בנחת,

תבוא ותעשה את הפרוסבול כדי לצאת ידי חובת מצוות שמיטת כספים.

תבוא, תיתן הלוואה לחבר שקל אחד,

ועל זה תחול השמיטה, הכול יהיה בסדר.

כך עושה אדם חכם ונבון.

אבל, כמו שאמרתי,

ברית מילה, אתה לא מתכנן את זה. זה כבר בידי שמיים, יש בעיה בדבר,

ולכן אמרנו את הדברים כדי שאדם ידע עקרונית את הכיוון בהלכה,

כדי שאם בשעת הדחק ייקלע לשאלה,

ידע את עיקר הדין,

מה דעת מרן,

וכמו שאמרנו,

כמעט קרוב לדברי מרן,

יש לנו גם את המנהג,

כך שאנחנו לא חוששים, אפילו בדאורייתא,

לא חוששים לדברי החזון ישבור לציון,

אלא חסידות בעלמא, אדם רוצה להחמיר במוצאי שבת, אמרנו,

המחמיר תבוא על ההדרכה.

ומצד הדין, אלה הם הזמנים.

בואו נתקדם.

אתה מדבר על תפילין.

אני אדבר איתך על דבר שהוא הרבה יותר קל.

לא יבוא ולא יהיה.

אנשים הלכו לבית הקברות וקברו את המת.

ברגע שסותמים את הגולל, מאז מתחילים לדמות שבעה.

איש חברה קדישה יודע הלכה.

אמר להם, עד שתגיעו לבית יהיה חושך, יהיה לילה.

הושיבו אותם במקום ועשו קריאה.

הסתכל על השעון,

תשע עשרה דקות אחרי השקיעה זה היה.

לפי הסמג,

זה יום.

ממילא,

תספור את זה יום ראשון.

יום ראשון, יום שבת הוא יקום מהשבעה.

אבל אם תאמר כמו מרן,

ממילא זה כבר שני.

מתחילים את השבעה בשני, יקומו רק ביום ראשון הבא.

זה הנפקא מינה.

עכשיו, בכל מחלוקת שיש בענייני אבלות,

מה אתה אומר ערך את הכלל? הלכה כדברי המקל והאבל.

נכון?

אם כן, הלכה או רע?

נלך לפי הדבר הזה.

אם לא היה לנו מנהג,

אם לא היה הדבר הזה,

אני הייתי מסכים איתך, הייתי הולך.

אבל קשה אפילו בעניין אבלות, קשה לנו לפסוק כך בלכתחילה בדבר הזה.

קל וחומר, לבוא ולברך

וציוונו להניח תפילין, גם שם קשה לנו לבוא ולהסתמך על ה... הבאתי לכם את מגוון הדעות.

וכדי שלא יטעה האדם לחשוב שהוא יחידאה,

הבאתי גם את מה שהרמב״ם אומר בהלכות תרומות, לפי אחת הגרסאות של הוצאת פרנקל.

אבל להסתמך על זה,

ההלכה למעשה,

קשה לנו יהיה להסתמך על זה.

אפילו בעניין אבלות,

גם שם אתה לא יכול לצאת נגד המנהג.

מכל הבחינות אתה מחשיב את זה כלילה. פתאום אתה תעשה את זה יום.

ולכן, בכל הדברים האלה צריך לזרז את אנשי חברה קדישה,

כדי שלא יבואו לידי השאלה הזו.

לא יאריכו בהספדים.

העצה הכי טובה,

יש אנשים שרוצים להספיד,

ואוהבים להספיד, ומגיע למנוח.

תגיד לו, מיד אחרי סתימת הגולל.

אתם, חלק מכם, זכיתם להכיר את מורנו ורבנו,

החכם מנצור בן שמעון,

האיש אלוקים קדוש.

היה מספיד,

מי שהיה שומע את המילים שלו היה אומר דברים של תוכן בחרוזים,

היה פה מרפיק מרגליות,

והיה מספיד, אבל,

תמיד הוא היה מבקש.

אנא, מי יספיד? אני אגיד מה שאתם רוצים, אבל לא עכשיו.

קודם כול, סתימת הגולל.

ואז,

סתימת הגולל, עשו את הקריאה, יושבים על הארץ.

הארץ הוא יכול להספיד.

כמה שהוא רוצה יכול להאריך.

כבר הם ישבו ביום,

ביום ראשון.

מה שהוא יספיד עד שיגיעו לבית יהיה מאוחר בנו.

זה מה שהוא היה עושה תמיד.

הוא היה איש הלכה.

חוץ מהצדקות שלו, בדלות בתורה, פשט, קבלה, בכל מכל כול,

הוא היה ברמח אברה ובשסע גידם, איש הלכה,

ולכן הוא היה משתדל לעשות כך.

ולכן, אם אני המנהל שמנהל את החברה קדישה,

נתנו לי רשימה, יש עשרה שצריכים להספיד.

עד שיגמרו, עד שיעלה ויבוא ויגיע,

אולי יקברו אותו 19 דקות, אולי 20 דקות.

אני לוקח חלק מהרשימה ואני אומר להם לאנשים, אתה לא שואל אותם, אתה מכתיב להם.

אתה אומר, גם אתה חייב להספיד, כך וכך קבעו,

אבל אחרי סתימת הגולל.

זה מה שצריך לעשות,

ואז לא יטריחו את האבינים שישבו עוד יום,

אלא הכל היה בזמן, לפני השקיעה.

כך צריך להנחותם הדרך.

לא תמיד אנשי חברה קדישה, יודעי הלכה,

חלק מהם סוחרים בגופות, כך הם אומרים בעצמם.

זה הסלנג שלהם, לצערנו.

אבל אדם מרב שמיים צריך להנחותם הדרך, שיעשו את הדברים האלה בצורה הטובה,

כדי שיעשו את הכול בחוכמה.

לגבי המת הוא יותר עדיף.

לא, לא, גם לא, גם לא.

תדע לך הכלל,

לפי הקבלה,

אדם שנפטר, הלך לעולמו,

שנייה אחת קודם, כמה שיותר מהר

שיגיע מתחת לאדמה, יש לו יותר נור.

יש לו הרבה קושי, הרבה איסורים, הרבה צער,

כל זמן שהוא עדיין לא נקבע.

עד כדי כך.

תיקח דוגמה.

אדם שנפטר ביום שישי בשעה שתיים.

מה עושים?

היום,

מתעלפנים לחברה קדישה,

אין שם אף אחד.

המזכירה האלקטרונית עולה,

תתעלפן ביום ראשון לטפל בעניין.

אין אף אחד.

מורנו ורבנו הגאון רבי יעקב עדס, סכר צדיק לברכה, נפטר בתשכ״ג, היום שישי.

רצו מיד הבנים,

חכם יוסף עדס ואחרים,

רצו לרבי עזרא עתיאל. הוא היה עדיין חי.

מה לעשות?

אמר להם, עכשיו תקברו.

טוב,

פנו מיד לחברה קדישה,

אמרו להם, אבל אנחנו לא נספיק לעשות טהרה, רחיצה.

חזרו אליו, אמר להם, תעשו בלי טהרה,

כמורה בלי רחיצה ובלבד

בסוף לא היה קבר מוכן,

לא היה אפשר לחלל שבת חלילה, דחו את הלוויה למוצאי שבת.

אבל דברי המקובלים הם חד משמעית.

אל תכניס את המת למקרר, לחדר קירור, פריג'ידר.

לא.

אלא צריך להשתדל לקבור אותו מיד.

עד כדי כך שאפילו את הטהרה אנחנו יכולים לוותר.

זהו, זה מה שהיה צריך להיות.

מי שנזהר בדברים האלה,

חברה קדישה קהילת ירושלים, או החברה קדישה של החסידים,

או החברה קדישה של הרב שרבני עץ חיים,

הם נזהרים בדבר הזה.

ספר לי איש חברה קדישה, אומר,

הוא היה על בית חולים הדסה, היו שמה שלושה גופות.

זאת אומרת, אם אני אזמין עוד ניידת, לא נספיק.

זאת אומרת, שמתי את שניהם,

את המת, את הגופה השלישית,

הוא אומר, ביקשתי מחילה מהנפטרים, שם עליהם, ודהר.

מיד,

במכשיר קשר שמיידון תוך כדי נסיעה,

הוא הזעיק את הצוותות, יש להם כמה צוותות מתנדבים,

שם מתן מתנדבים,

והם באים אחרי המקווה, אחרי שכולם לבושים בגדי שבת.

הוא אומר, הספקנו לעשות לכולם טהרה,

הספקנו את כולם לקבור לפני הזמן.

הוא אומר, לא יכולנו לחזור באוטו,

סגרתי את הכנים בתוך הניידת, חברה קדישה,

יצאנו מבית הקברות,

נטלנו ידיים, אומר, ועמדנו, התפללנו על מנחה,

ברחבה, ברחבה של בית הקברות,

אומר, אחרי שגמרנו, בואי קלה שבת מלכתה,

אומר, חזרנו ברגל.

הוא אומר, אבל את כל השלושה,

הצלחנו לקבור אותם,

אלה עושים את המצווה נשם שמיים,

עושים את זה ברצינות.

אבל יש חברות קדישא של עדת המערבים או עדות אחרות שעושים את הדברים בצורה אחרת,

וכמו שאמרתי, עונה לך שם איזה קול, מזכירה אלקטרונית או מזכיר אלקטרוני,

זה לא משנה אם זה איש או אישה,

ועושים את הדברים בצורה לא נכונה,

ואדם חכם ונבון צריך לדעת.

נכון הדבר שהמנוח היה מרוקאי,

אבל זה לא קשור, הנושא העדתי לא קשור לזה.

יש חושבים,

אם הוא כורדי,

איך הוא יגיע לגן עדן?

יכניסו אותו לתוך האוטו של חברה קדישה של הכורדים,

אז הוא יגיע לגן עדן של הכורדים.

אם ייקחו אותו באוטו של קהילת ירושלים,

אז הוא יגיע לגן עדן של האשכנזים, שם הם מדברים ביידיש.

זה הדמיון שלהם?

הוא אומר לך, מה פתאום, אנחנו לא הולכים לאשכנזים.

טוב, עכשיו זה בבחירות,

תעזוב את כל הסיפורים האלה, ספרדים, אשכנזים, תשאיר את זה לבחירות.

עכשיו, לא הבחירות,

עכשיו צריך לעשות את המנוחה האמיתית למנוח,

יפה שעה אחת קודם,

אלה שיודעים לעשות את המלאכה ביום שישי, וברוך השם בירושלים יש לנו,

יפנה לאותן חברות קדישא.

היה לו מזמן, היה נפטר,

הם עשו דבר יפה,

לקחו שני צוותות,

צוות אחד הלך מייד בבית הקברות לפתוח את הקבר, לטפל בכול, הצוות השני עשה את הטהרה והיה הזמן מצומצם, פנו למשטרת התנועה.

משטרת התנועה שלחה ניידת

ופתחו להם צירים, הגיעו לרמזור אדום,

הניידת עמדה באמצע הצומת ונתנו לה שיירה של הלוויה,

והגיעו גם בהלוך גם בחזור.

לפעמים משטרת התנועה, יש שם איזה קצין דתי שהוא מסייע בדברים האלה,

והם מסתייעים בדברים האלה כשהם פונים,

ביום שישי בשעה שלוש, המשטרה מבינה למה הם פונים, הם לא מבלבלים את המוח סתם.

ואז

אותו הנפטר, שעשית לו את החסד של אמת, הדבר הגדול הזה,

הוא התפלל עלינו שם כל השנים, התפלל שגמנו איתו חסד ואמת.

ושוב,

קל וחומר, אם אנחנו אומרים בכל ימי החול להשתדל להגיע לשם לפני השקיעה,

קל וחומר ביום שישי,

שצריך להשתדל כמה שיותר מוקדם,

כדי שאותו המנוח ינצל מחיבוט הקבר שלא יגיע לכל האיסורים, לכל העונשים.

יישר כוח לידידנו ששלח את האדם הזה, יישר כוח גדול,

תזכה למצוות,

קשה לנו להסתדל עם האנשים האלה.

יישר כוח גדול, תודה.

כן.

אני דיברתי על זמניות.

27 דקות זמניות, הסמאג והרמב״ם אומרים,

שזה בין השמשות.

זאת אומרת, 27 דקות זה המיל,

שלושת רבעי מיל זה 19 וחצי דקות

ביום ממוצע.

בקיץ יהיה יותר.

צריך להפיק, קשה לנו לסמוך על הדעה הזו, אפילו בעניין אבלות,

כי המנהג לא ככה.

לא נהגו עם ישראל בדבר הזה.

אם היו נוהגים כך,

אז בקיץ היה אסור להדליק 20 דקות אחרי ההשקיעה. איך היו מדליקים 20 דקות אחרי ההשקיעה?

או, פקודת אלעזר אומר, רבי אלעזר בן טובו אומר,

18 דקות בחורף היו מדליקים.

איך אפשר 18 דקות?

כנראה שהמנהג היה נגד.

ואם המנהג היה נגד הסמאג, אם כך,

גם בענייני אבלות,

קשה לנו יהיה לפסוק הלכה למעשה, הלכה כדבריה מקל באבל,

לפי אותה הדעה,

אלה הן הבעיות שיש. וכמו שאמרתי,

אם אפשר, שאנשי חברה קדישה יהיו זריזים,

וחלק מהספדנים ידחו אותם אחרי השקיעה,

אם יכול, מה יש בזה?

יבואו לשם כל אלה שאמורים להספיד,

מיד אחרי שיסתמו את הגולן יעמוד הספדן, יאמר כל מה שהוא רוצה,

אין שום בעיה, זה הדבר הטוב ביותר.

כך רצוי לנהוג ולעשות.

אבל כמו שאמרנו, לצערנו יש חברות קדישה,

אנשים שאינם בני תורה,

לא מבינים כלום בדברים האלה,

ועושים את העסק הזה, עסק מסחרי לכל דבר.

לא תמיד יש לך שם מי שישמע לנו, מי שיקשיב לנו.

אבל כשיש,

מן הראוי לזרע את זה.

עכשיו אתה עובר לנושא אחר.

נלך לפי הסדר.

מהראי ומרן בסימן לסעיף ה'

כתבו

אדם

שהיה אנוס, לא היה לו תפילית.

טוב, אין, אין.

עמד להתפלל ערבית מוקדם.

עמד להתפלל ערבית

נתלה גם מנחה.

ואז,

אחרי שגמר עושה שלום, מביאים לו תפילית.

מרן אומר, לא יניח.

למה?

אתה עושה את תרתי דה סתרי.

אם זה לילה, עשית את זה ערבית,

איך אחר כך תניח תפילית?

אלה דברי מרן שם.

על פי זה אומר אור לציון.

אור לציון חלק ב'.

אדם

ששכח, הוא חשב שיתפלל מנחה.

הוא שכח.

הגיע לבוסאיוף, ארבע וחצי,

התפלל ערבית.

הוא אומר עלינו לשבח, אומר,

אבל היום לא הייתי בברוכוף בשעה שתיים. אני לא התפללתי מנחה.

נזכר אחרי זה. מה עושים?

אומר הרב, לא, לא יוכל להתפלל את תפילת מנחה אחרי הערבית. למה? עשית את זה לילה, כמו שמה לא יכול להניח תפילית. נועדים גם פה.

אבל אצלנו כאן,

בסימן שלנו ר״ט ל״ג,

המגן אברהם אומר שכן.

הוא אומר, גם אם נאמר

שלהגיד לשם איחוד שזה יהיה רק מנחה, אי אפשר,

אבל תנסח את זה כתשלומים למנחה.

ולכן הרב אומר שכן, נתפלל מיד.

כדברי המגן אברהם, כך כתבו להלכה,

העילייה רבה,

רבנו זלמן,

כך דעת רבים מגדולי האחרונים,

כך כותב רבו של הבן ישחי בספרו על זבחי צדק,

את כל הדברים האלה.

לא ראה מורנו חכם מן ציון.

אם היה רואה את כל אותם האחרונים,

באחרונים אין מחלוקת,

כולם פה אחד הלכו בדרך הזו,

כך מסכם גם בספר תורת יקותיאל,

ולכן קשה לנו לבוא ולומר לו אל תתפלל, אלא אולי על הצד היותר טוב יגיד בפירוש,

אם אני אחייב כן לי ואם לא יהיה נדבה,

אבל שזה יהיה גם מלא תשלומים של מלאכה,

ולכן תגיד לו מיד,

יש שם עוד מניין שמתחילים ברבע לחמש מנחה שייכנס למניין ההוא,

להתפלל איתם, ברגע שיעשה את התנאי הזה, זה המצד היותר טוב,

זו הנהגה הלכה למעשה.

שוב,

התז ביורדיה על סימן ת׳ב דן בשאלה מה שאתה שואל.

הדוגמה שם.

האדם הזה לא ידע שנפטר האבא שלו.

לא ידע.

לפעמים מעלימים ממנו בכוונה, וכך צריך להיות מוציא דיבה וכסים.

אחרי שבעים יום באים ומודיעים לו,

לא צריך לשבת שבעה, מספיק שעה אחת.

טוב, כשמודיעים לו שעה אחת מספיק.

מה יהיה הדין?

בדיוק ביום השלושים. נניח היום הזה זה יום השלושים,

האדם הזה יתפלל מנחה,

גמר במוסיוף ערבית וארבע וחצי,

ואז מודיעים לו.

מחלוקת בין התז לשאר הפוסקים, האם

כן, מה שיתפלל ערבית, זה נעשה לילה,

אם כן, זה כבר יום השלושים ואחת.

מספיק שעה אחת, או צריך שבעה ימים?

הרבה מאחרונים אמרו, אנחנו אומרים את הדבר הזה שלא יתרתי דה סתרי, לכולה או לחומרה.

רק לחומרה, לא לכולה. פה אתה רוצה להקל שישב רק שעה במחלוקת.

ולכן, אותו האדם שבא להגיד לו, ייזהר, לא נאמר לו מיד,

תחכה עוד שעה.

תחכה עוד שעה,

אז תגיד לו שזה יהיה אחרי הלילה,

ואז יהיה אפשר להקל רק

שעה אחת, לא יצטרך שבעה.

אבל גם שם אתה רואה כבר את המחלוקת.

יש דבר שאין בו מחלוקת, והוא

האבא והאימא של התינוק שנולד

הלכו למוסיוף להתפלל מוקדם.

התפללו מנחה וערבית, גמרו ערבית ב-16.20.

מיד האימא קיבלה עצירי לידה,

לקחו אותה לביקור חולים, רבע ל-17 בסיוון טוב בן בא לנו.

מתי הברית מילה?

ביום שישי.

אומרת תרומת הדשא, יום שישי.

אל תגיד לי,

תשמע, שניהם קיבלו שבת, האימא הדליקה נרות, אבא אמר בואי ייקלע.

כאן זה תלוי במציאות, יום ולילה.

הרי התורה חייבה ברית המילה לא רק לאבא.

אם האבא לא יכול לעשות את המילה,

אנחנו חייבים, כל עם ישראל, ללמוד לכם כל זכר.

ולא כל עם ישראל קיבלו שבת בארבע ורבע.

ולכן, בחיי גוונה, בוודאי שהתינוק הזה ייוולד בשעה טובה,

וימונו אותו ביום שישי בחיי גוונה. שם אין מחלוקת, שם זה מוסכם.

מרן הביא את כל זה להלכה ביורד יעס יומן רס עמך בית,

וככה הלכה למעשה.

אבל בדברים אחרים, יש לנו סימני שאלה.

עוד דוגמה,

רבנו יוסף חיים ברב פעמים דן.

הזמנו את כל האנשים,

חתונה, בעזרת השם, לפני השקיעה.

הרבה פעמים בקיץ זה נוח מאוד, בשקיעה עשרה לשמונה, טוב,

אבל במקום בשבע,

הרב יתאחר, מודיע להם, אני תקוע בפקק, אני אבוא עוד עשר דקות.

בינתיים,

אמנם גמרו מנחה,

אבל אומר להם החתן, בינתיים, עד שהרב יבוא, כולל ערבית.

טוב, כוללו ערבית, הכול היה בסדר,

ועלינו לשבח, הרב הגיע.

גמרו את החופה וקידושין לפני השקיעה.

טוב, זה סימן טוב, הכול היה בסדר.

כל זה היה ביום שני ושבוע.

עכשיו, שבוע שאחריו רוצים לעשות מסיבת שבע ברכות ביום שני.

רבנו יוסף חיים דן.

הוא עשה את זה כבר החתן לילה, נכון? גם החתן, גם הכלה, התפללו.

אם זה לילה,

אז זה לא יום שני, זה שלישי.

הוא התחיל את הקדנציה החדשה, נהיה מלך ביום שלישי.

אז יום שני שאחריו, זה עדיין יום השביעי.

אפשר יהיה לברך שבע ברכות.

אבל אם תאמר,

לוקחים את זה לחומרה ולא לכולה,

עוד פעם, יש לנו חשש,

ספק, איסור ברכה לבטלה.

ולכן,

יהיה לנו קשה מאוד להורות להם שיעשו את המסיבת שבע הברכות ויגידו שבע ברכות ביום שני שאחריו.

אתה רוצה להגיד בזימון,

לברך שהשמחה במעונו,

בסדר, שם אין לך ספק ברכה לבטלה.

אבל לברך שבע ברכות ביום שני,

לעסק ביש,

ולא כדאי לומר, בגלל שהוא התפלל ערבית,

אז זה כאילו לילה, אתה מרוויח עוד יום שאפשר לברך שבע ברכות.

קשה לנו להורות בדרך הזו.

יש לנו ספק ספקה, אבל ספק ספקה בברכות לא עבדנן,

ולכן לא ניתן יהיה לברך ביום שני.

אלא הוא גומר את הממלכה שלו,

המלך דמתקרא החתן, יום ראשון בשבוע, זה שבע הברכות האחרונות.

או,

תפילין אמרנו, ספק ספקה במצווה דאורייתא, כי יש שם חיוב.

אתה חייב מדאורייתא, איך שאתה מתקרב,

כניסת היום אחרי עמוד השחר,

יש עליך חובה מדאורייתא.

יש לך ספק?

אתה מחזיר את החזקה.

עכשיו, ספק יום, ספק לילה. אתה מסופק.

חזקת חיוב היא מובילה אותך, שאתה חייב להניח,

וגם חזקת החיוב וחזקת יום,

זה מוביל אותך גם לברך.

פה אין חזקת חיוב. יש לך חובה מדאורייתא או מדרבנן לבוא ולברך שבע הברכות ביום השביעי או השמיני? לא.

יש לך מצווה, אבל לא חובה.

ולכן כאן, עוד פעם חזרנו לגבי ברכות השבח האלה,

שזה ספק עדיין בברכה,

ספק ספקה בברכות לא עבדינם,

ולמרות שרבנו יוסף חיים נוטה לומר שכן,

אבל יש חולקים,

ועדיין נצטרך לומר בדברים האלה,

ספק ברכות להכן.

למדנו ביורדיהא סימן קצ״ו, עוד שאלה מעין זו.

האישה הזו

ביום שישי.

הגליקה נרות בשעה ארבע, קיבלה עליה שבת,

התפללה ערבית,

ארבע ועשרים היא נזכרת, אני צריכה לעשות הפסק בטהרה. מייד, נכנסה להם. בתי עשתה הפסק בטהרה.

אחרי זה, היא באה לשאול את הרב,

מתי היא יכולה לטבול?

זה נקרא עדיין יום, היא יכולה לטבול בליל שבת הבא,

או צריכה לטחות במוצאי שבת.

אם היא עשתה את זה לילה,

זה כבר שבת, זה כבר לא יום שישי,

צריכה לטחות את הטבילה למוצאי שבת.

דיברנו על זה ברחבה,

שלמדנו ירדי עקוב צדקווה, מחלוקת ולמסקנה, תטבול בליל שבת.

יש מקום להתיר, כי שוב,

כאן היא שאלה של יום או לילה.

במציאות זה יום.

יש עליה מצווה מדרבנן, תוספת מחול על הקודש,

לא לעשות מלאכות וכו' וכו'.

אבל זה לא הפך את המציאות,

עדיין אתה רואה את השמש,

ואתה לא מכסה את השמש בקברה.

ולכן, בעיקר הדין,

ההפסק בטהרה שלה מועיל.

זה לא מוסכם, זו מחלוקת.

ולכן, אם היא שואלת אותנו עצה,

בשביל מה את עושה את הסדר הפוך?

קודם כל, כשתעשה הפסק בטהרה,

אחרי זה תדביק נרות, אחרי זה תתפלל ערבית, מה שהיא רוצה תעשה.

אבל בדיעבד, שלא שמה לב וטעתה,

בדיעבד זה נחשב עדיין כיום,

ותוכל לפסוק לה שתלך בליל שבת.

יכול להיות, יכול להיות. אבל אם אתה מצרף את

הדברים האחרים, יש לה גם ספק ספקה לאידך גיסא.

ולכן, קשה לנו לפסוק בדבר הזה.

יש אומרים,

אחריתה כיום מר.

כשאדם שומע את השמועה,

אז היום הזה נחשב כאילו יום ראשון.

ולכן, יש לו תוקף שלה,

וילוט,

יותר חמור מדברים אחרים.

ולכן, כדאי לשאול שאלת חכם,

לציין לחכם בדיוק

מה היה, באיזה שעה, וכו' וכו', כדי שיפסוק להם אם זה שבעה ימים,

או מספיק שההלכה כדברי המקל בערב.

ההלכה צריכה להיות באופן כללי לכולה.

אבל אני לא נותן את הפסיקה הסופית,

כדאי לשאול בעניין זה לגופו של דבר.

אני חוזר לנושא.

הגמרא ממשיכה,

מביאה לנו מחלוקת מתי נגמר מנחה ומתי מתחיל ערבית.

מחלוקת עיניים.

רבי יהודה אומר,

אפשר להתפלל מנחה

עד שעה ארבע.

מארבע פלג המנחה,

ערבית.

חכמים חולקים, לא.

אפשר להתפלל מנחה עד חמש.

רק אחרי זה מתחיל בלילה זמן תפילת ערבים.

מה פירוש המילים פלג המנחה?

זמן מנחה קטנה, שעתיים וחצי.

חצי.

חצי מזה כמה זה?

שעה ורבע. זה נקרא פלג המנחה.

והגמרא בעניין זה פוסקת לנו הלכה.

הגמרא לא משאירה את הנושא פתוח, אלא

כל אחד יכול לבחור מה שהוא רוצה.

דעבד כמור עבד, דעבד כמור עבד.

ולכן,

כל אדם, אם הוא רוצה,

רשאי ברך התחילה לבוא להתפלל מנחה בשעה שלוש וחצי,

רוצה להתפלל ערבית בשעה ארבע, אין שום בעיה, מותר.

או?

לא נוח לי, אני לא רוצה להתפלל מנחה בשלוש וחצי.

אני בא בארבע וחצי להתפלל מנחה,

מחר השקיעה

ארבע חמישים וחמש,

אני רוצה מחר להתפלל ערבית בארבע חמישים וחמש.

זה כמו רבנן, אין בעיה.

אתה יכול לבחור.

כדברי מה שכתוב בגמרא,

כך כתבו כל הפוסקים.

אתה עבד כמו רעבד, וככה הלכה.

לא רק אנחנו הספרדים עושים כך, גם האשכנזים.

אמנם בארץ הם רגילים ללמוד בין מנחה לערבית, מחכים עד שיהיה ציד הכוכבים 20 דקות אחרי השקיעה, ורק אז מתחילים והוא רחום.

אבל האשכנזים עצמם, כשיש צורך בשעת הדחן, הם מקדימים.

תלך ותראה מה קורה בצפון אירופה.

יש מקומות שציד הכוכבים בקיץ שם,

11 בלילה.

תתאר לך, יתחיל ערבית ב-11 בלילה, בליל שבת.

עד שיגיע לבית,

לא רק הנכדים ישנו, גם הילדים ישנו.

מי יעשה סעודת שבת?

לכן הם בלכתחילה מתפללים שעה מוקדם.

הם באים בשעה תשע,

מתחילים מנחה,

רבע לעשר, פלג המנחה,

מתחילים כבר תפילת ערבים.

גם קידוש, הם עושים את פלג המנחה, זהו עיקר הדין. גם האשכנזים כך נוהגים,

וכך ההלכה למעשה.

אין בזה ספק,

אין בזה מחלוקת,

כמו שאמרנו כל הפוסקים, מרן, וכך ההלכה.

יש כן מחלוקת איך לחשבן את השעה ורבע האלה. אתה אומר פלג המנחה.

איך סופרים?

מעמוד השחר עד צד הכוכבים,

או מהזריחה עד השקיעה?

מהי נפקא מינה? נפקא מינה היא כך.

מחר

אני ממהר מאוד, ואני רוצה להתפלל, להתחיל, והוא רחום יכפר עוון,

בשעה

עשרה לארבע.

שלוש וחמישים, אני רוצה להתחיל, והוא רחום.

אפשר או לא?

תלוי במחלוקת הזו.

אם אתה הולך

שעה ורבע לפני צד הכוכבים,

מחר צד הכוכבים בשעה חמש ושבע דקות.

אם חמש ושבע דקות אתה לא יכול להתפלל מנחה בעשרה לארבע, עדיין לא הגיע פלג המנחה.

אבל אם אתה אומר, לא,

ההלכה היא כמו הלבוש, הגרם, מנחת כהן,

כל הדברים האלה הם מהזריחה עד השקיעה.

אם מהשקיעה אתה לוקח עורנית שעה ורבע,

אז אין למיניך בעיה. אתה יכול בעשרה לארבע להתחיל, והוא רחום.

זה המחלוקת שיש.

תשימו לב, כמעט כל הלוחות

לא מרשים להתחיל ערבית בעשרה לארבע, אלא רק בארבע.

הם לוקחים את החשבון מעמוד השער על צד הכוכבים,

כמו שכתבו המגן אברהם,

רבי רפאל בחר מיוחס בפרי האדמה בנושא של חמץ,

עוד רבים מגדולי החולים, ככה הלכו.

אבל יש דוח אחד שלא כותב כך.

הלוח הזה קוראים לו עיתים לבינה.

הלוח הזה יוצא לאור על ידי ישיבת כף החיים.

רבי דוד סופר, הבן של החכם, הוא מוציא את זה.

ושם,

הנה, נמצא פה על הקיר,

מולי על העמוד,

ושם בלוח הם הולכים לפי השקיעה.

מחר, מעשרה לארבע, כתוב בלוח,

אפשר להתפלל, להתחיל, והוא רחום.

כך כתוב שם.

למה הם כתבו כך?

הם לא רק אומרים לך,

הלבוש, הגרע,

אלא גם הסבא שלהם, כף החיים, אומר כך,

ומעיד שכן הוא המנהג.

אבל,

כנגד כף החיים,

רבו של כף החיים, רבנו יוסף חיים,

ברב פעלים אומר, לא, מונעים את זה מעמוד השער על צד הכוכבים,

ואסור להתפלל בעשרה לארבע,

והחלנו המנהג בברדד,

כך הוא אומר.

זאת אומרת, מחלוקת בין הרב והתלמיד וכו'.

מה הכלל בידינו?

מנהג מאוחר,

אמרנו פעמים רבות את דברי החקרי לב,

ורבי חיים פלצ'י בשמיכה לחיים,

אין תוקף למנהג מאוחר,

רק מנהגים קטומים.

וכאן, כף החיים אומר שכך המנהג.

יכול להיות שבשושנים לדוד, איפה שהרב היה, כך היו נוהגים.

אבל זה לא מנהג קדמון.

זאת ועוד,

יש לך מחלוקת.

אולי הברכה שאתה אומר, ברוך אתה ה' מעריב ערבים, אולי היא ברכה לבטלה בעשרה לארבע.

איך תוכל מלכתחילה לבוא ולעשות כדבר הזה?

ולכן,

הלוח הזה הוא נפלא, הוא מדויק.

כל מה שכתוב כאן, הכול מדויק. חוץ

מהדבר הזה.

בדבר הזה אנחנו נגיד ספק ברכות להקל גם נגד

רבנו יעקב חיים סופר בעל כף החיים,

ולכן בעשרה לארבע לא נוכל לבוא ולהתיר להתחיל את תפילת ערבית.

במוסיוף,

יש להם שם בלוח, הרב דוד לוי כותב להם בלוח מתי מתחילים ערבית.

הוא לא כותב בעשרה לארבע, הוא לא הולך לפי הלוח הזה,

אלא הוא כותב לך מחר בארבע תפילת ערבית, ולא קודם לכן.

רק אחרי ארבע מתחילים המניינים של.

וכך ראוי להיות,

כמו שאמרנו, יש לנו מחלוקת בדבר.

למרות שמורנו חכם מן ציון, גם הוא הקל בדבר כדעת הרב כף החיים,

קשה לנו מלכתחילה להורות ככה.

לא כדאי להיכנס בספק, בחשש כל דעות של ספק ברכה.

אם אני הייתי עורך את הלוח, אני אגיד לכם מה הייתי עושה.

לא הייתי מתעלם.

הסבא שלהם, אם חכו את הסבא חלילה,

הייתי עושה טור אחד, הייתי אומר,

פלגה מנחה א',

פלגה מנחה ב',

ואז אדם ידע, יש לו שניים,

ידע לבחור,

המחמיר תבוא עליו ברכה.