הלכות סמיכת גאולה לתפילה וזמני תפילה – סדר תפילת שחרית וערבית, עדיפות תפילה בציבור מול סדר הברכות, ודיני ברכות קריאת שמע וזמן התפילה

 

- - - לא מוגה! - - - 

בתהילים, פרק יט,

הפסוק שם מסיים את הפרק

השם צורי וגואלי.

המזמור שאחריו

הוסמיך ליענך השם ביום צרה.

זו הסמיכות של הפסוקים,

ומזה למדנו את ההלכה,

שאדם חייב לחבר בתפילה

ברוך אתה השם געל ישראל,

מיד אחרי זה אנחנו מתחילים את תפילת העמידה,

מתחילים עם השם ספרקאי תפתח

לכל הפוסקים, לכל הדעות, אדם חייב להסמיך לחבר בין גאולה לתפילה בבוקר

בתפילת שחרני.

הגמרא דנה

לגבי תפילת ערבי,

האם גם בלילה יש את החובה או לא,

לחלוק את רבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן.

זה היה נפקא מינה.

הרב מביא לנו דוגמה.

אדם שלא הרגיש טוב, היה חולה,

הגיע לבית הכנסת מאוחר.

זה המניין האחרון של ערבית.

הוא הגיע לבית הכנסת, הם נמצאים כבר

בסוף

השכבנו הבינו לשלום.

אם הוא ירצה להתפלל לפי הסדר,

כדי להקדים קודם גאולה,

ברוך אתה השם געל ישראל,

ואחרי זה תהיה התפילה,

תפילת השמונה עשרה,

עד שהוא יגיע לשם,

הם יגמרו כבר את תפילת העמידה,

ונמצא שהוא מתפלל ביחיד.

האם ילך לפי הסדר,

או שנאמר לא?

שיתפלל יחד איתם, יתחיל מיד את העמידה איתם,

ואחרי הערבית,

אחרי שיגמור עושה שלום,

אחר כך יחזור אחרנית לקטע עבור החום.

זה הדיון של מרן כאן בענייננו.

לגבי הבוקר, לגבי שחרית, אין שאלה.

אם האדם הזה לא ירגיש טוב.

הוא יגיע מאוחר, זה המניין האחרון של תפילת שחרית.

הוא נכנס לבית הכנסת, הם כבר נמצאים,

עזרת אבותינו, אתה ומהעולם.

אם הוא יתחיל לפי הסדר,

עד שהוא יגיע לעמידה, הם כבר יהיו בסוף שחרית.

שם ההלכה היא.

לכל הפוסקים, לכל הדעות,

יותר טוב שיתפלל ביחיד.

עדיף יותר שיתפלל תפילת שחרית ביחיד,

וילך לפי הסדר,

כי חייב להסמיך גאולה לתפילה.

שאלה היא, נדמה גם את הערבית לזה, או לא?

והדיון שמרן דן כאן הביא לנו את המחלוקת הראשונים,

האם יש חובה להסמיך גאולה לתפילה בערבית,

או לא?

האם ההלכה היא כרבי יוחנן, או כרבי יהושע בנבל?

על זה מרן מסיים.

גם אם נאמר

שההלכה היא כמו בעל הלכות גדולות,

התוספות, הרשב״א,

שצריך להסמיר גאולה לתפילה גם בלילה.

פירוש הדבר,

רגע, על ישראל,

או אחרי שאומר עמו ישראל עד,

אסור לך לדבר דברים בטילים.

אלא צריך לחבר בין הדברים.

אבל כאן אצלנו, אתה שוקל, יש לך שתי מצוות.

מצווה אחת,

ללכת לפי הסדר ולהסמיר גאולה לתפילה.

מצד שני, המצווה השנייה,

תפילה בציבור.

מה יותר חשוב?

זה או זה.

על זה מרן אומר שגם לדעת בעל הלכות גדולות,

יותר טוב שמיד יעמוד ויתפלל עמהם,

יתחיל ישר בתפילת העמידה,

ולאחר מכן יחזור אחורני,

אחרי שיגמור עושה שלום, אחר כך יחזור לדברי רחום יתכפר עבורו.

אלה דברי מרן בבית יוסף,

ועל פי זה גם פה בשולחן ערוך, סימן רשת המדווה בסעיף ג',

מרן כותב

מצא סדרים שקראו קריאה נשמה ורוצים לעמוד בתפילה,

יתפלל עמהם, ואחר כך יקרא קריאה נשמה עם ברכותיה.

אלה דברי מרן,

כך הסכימו גם רוב הפוסקים.

גם רבנו חיים פלצ'י בספרו,

כף החיים,

גם הוא אומר כך, והוא מסיים, שגם על פי הקבלה כן הוא.

גם בספר שערי תפילה והון דרכו כדעת מרן.

אבל, זה לא מוזכר.

בספר מעט מים

הוא מדייק מרבנו הרי בשער הכוונות.

בדיוק כמו שבשחרית

צריך לחבר בין גאולה לתפילה,

קודם כך ישראל ואחר כך ה' סבנתה את יפתח,

ואתה מורה לו, יותר טוב שיתפלל ביחיד לפי הסדר.

הוא אומר גם לגבי הלילה אותו דבר.

מוטב שילך לפי הסדר, יתחיל ויהיו רחוב יתפר עוון,

ימשיך,

ואפילו שהמחיר יהיה שיפסיד את התפילה בציבור,

כך עדיף יותר על פי הקבלה.

כך העתיקו, כי דבריו גם עוד מחכמי המקובלים,

רבנו יעקב חיים סופר

בספרו כף החיים,

כך כותב גם בספר תורת חיים של הגאון רבי חיים סופר,

אור נציון חלק ב' וערותו.

ולכן,

אם האדם הזה כך עשה,

דעבד כאמור עבד, דעבד כאמור עבד,

אין לנו כאן פסיקה ברורה בנושא הזה.

כי אנחנו הספרדים,

בדרך כלל אנחנו מיישרים את הקו עם חכמי המקובלים.

אם לא היה את הדיוק שאומר מעט מים,

שמדייק מדברי שאר הכוונות,

עלינו קל מאוד לפסוק כדעת מראה.

בגלל הדיוק הזה,

וכן אמרנו,

אם הוא ירצה להתחיל והוא רחום,

ירצה להתפלל לפי הסדר,

אם יש לו על מה לסמוך,

יכול גם לעשות, לנמוג בדרך הזו.

אז כאן בירושלים, כמעט ואין לנו את הבעיה הזו.

יש כאן הרבה מניינים, אחד אחרי השני.

אם הוא נכנס לבית הכנסת והם נמצאים בסוף השכיבנו,

בשביל מה שיתחיל,

מה לך ולמניין הזה? הם כבר באמצע.

יותר טוב שימצא מניין אחר.

יש לנו בירושלים אלפי מניינים לתפילת ערבית, בהרבה בתי כנסת,

ילך לבית כנסת אחר, או באותו בית הכנסת בשטיבלך יחכה למניין השני,

אחרי חמש דקות יהיה לו מניין אחר,

תשמע קודם כל את ברכות השם המבורך.

לפני ערבית, חייבים לשמוע את ברכו,

שהכול יהיה לפי הסדר. ולכן במקומות האלה, מקום שיש הרבה מניינים, כמעט אנחנו לא זקוקים לכל המחלוקת הזו.

אבל מחוץ לירושלים יש הרבה מושבים,

יש להם סך הכל מניין אחד ואחד.

ואז תהיה הבעיה הנראית,

שעת הדחק שם,

אין לו ברירה,

ולכן אמרנו, הזכרנו את המחלוקת.

מתכוונה גם אם האדם הזה הגיע סמוך לחצות לילה.

אתה יכול לתמרן, להגיד,

אז אני לא אתפלל ערבית בשעה שש, אני אתפלל ערבית בשש ועשרה.

יש לי זמן, אין עוד לילה ארוך.

אבל אם האדם הזה הגיע בעשרה לאחד עשרה,

עוד כמה דקות מחצות,

ואחרי חצות לילה

לומר את קריאת שמה וברכותיה,

או להתפלל ערבית, זה לא טוב.

אך עמנו חששו והרחיקו את האדם מן העבירה, ולכן אמרו לנו מלכתחילה שצריך להקדים לפני חצות.

ואז תהיה הבעיה עבורה, טוב. אין לו ברירה שינהג ויעשה כך, יש לו על מי לשמור.

אבל מה שאין כן לגבי שחרית, שם, כמו שאמרנו, אין לנו מחלוקת.

בוודאי

ברור הדבר שחייב ללכת לפי הסדר.

פעמים קורה שאדם לא מרגיש טוב, קם מאוחר.

עד שהוא מתעורר, תשע ורבע בבוקר.

תשע ורבע,

את קריאת שמע הוא הפסיד, כבר עברו שלוש שעות.

אבל עדיין,

ברכות קריאת שמע, עדיין תפילה,

הוא יכול להספיק.

שוב, גם כאן.

לא יתחיל את תפילת העמידה,

אלא חייב ללכת לפי הסדר.

מה פירוש המילים לפי הסדר?

אני לא מתכוון שיתחיל ותתפלל חנה, קדישתי כל בכור,

לאט לאט.

אם הוא יתפלל כך, עד שיגיע לעמידה יהיה אחרי עשר.

בימים האלה, מחר,

סוף זמן ברכות קריאת שמע ושחרית,

תשע וארבעים.

אם הוא יבוא אחרי תשע וארבעים, זה לא טוב.

ולכן, נאמר לאדם הזה שהיה אנוס, שהיה חולה,

אין לנו טענות למה הוא קם מאוחר,

שתהיה לנו רפואה שלמה.

אבל הסדר שיעשה כך.

מיד ברכות השחר, ברכות התורה,

אחרי שיגמור ואני אברכם,

ידלג אתכם מיד ברוך שאמר.

אחרי ברוך שאמר ימשיך פרק אחד בלבד, אשר יושב ביתך,

אחרי זה מיד ישתבח.

אחרי זה ישתבח,

ימשיך הלאה,

יאמר את יוצר אור ובורא חושך,

יאמר קראת שמע וברכותיה,

ואחרי זה את התפילה, תפיליו שחריהם.

גמר עושה שלום במרומיו, נעשה תשע ארבעים,

אז הוא גמר את כל התפילה,

את עיקר התפילה, גמר בזמן,

וממילא הברכות שלו הן במאן דאמר, זה היה בסדר.

אבל אם ירצה ללכת לפי הסדר,

עד שיגיע יוצר המאורות,

יהיה מאוחר מאוד.

עד שיגיע לעמידה, יהיה אחר העשר,

ואז כל הברכות שהוא יאמר, שלושה ברכות של קריאת שמע,

הכל אולי ברכות לבטלן.

יש אנשים שלצערנו,

אין להם שעון על היד.

אולי שעון כמוני יש,

אבל אין להם את לוח הזמנים של השעות האלה כדי לדייק בדברים האלה.

זו הבעיה עם הרבה אנשים.

תשים לב, תראה,

אנחנו חוזרים מהתפילה, אתה רואה אנשים הולכים להתפלל.

תשע, תשע ורבע, הוא הולך.

איפה אתה הולך? הוא אומר לך, אני הולך לבסייף להתפלל.

הוא יגיע לשם,

רוצה להתפלל במניין, לא?

והחזן שלהם רוצה שיהיה להם עונג שבת.

מנגנים ביחד,

עד אשר נושש, רועת העניים, אתה תשמע.

אלה העניים ברוחניות.

האנשים האלה, הפלחים האלה,

הם מסכנים, לא יודעים מהי הלכה,

והם מסלחים את עצמם.

יהיה הרבה יותר טוב.

שימהר יתפלל בבית ביחיד, מהר מהר,

כי יגמור תשע ארבעים, עושה שלום.

ואז,

אחרי זה ילך לחפש את המניין, לשמוע קריאת התורה או להתפלל במניין נוסף.

עד שאתה הולך לבית כנסת,

הוא רוצה כאילו להרוויח תפילה בציבור,

אבל אחרי זה, מי אומר בכלל שזו תפילה?

אולי הברכות שלו לבטלה.

אם קרה לו דבר כזה,

וגמר את הברכה, ברוך אתה ה' גאל ישראל,

בדיוק תשע ארבעים.

בימי החול עוד,

יש המועצה כדי לחלץ אותו מהמחלוקת.

שיחשוב,

אם אני חייב,

נהיה תפילתי לשם שחרי,

ואם עבר הזמן, נהיה תפילתי נדבה.

בימי החול הוא יכול עדיין לתמרן בעצה הזאת.

בשבת אין קורבן נדבה ואין תפילת נדבה.

אם הוא הגיע לתשע ארבעים,

מי יתיר לו לבוא ולהתחיל את תפילת העמידה?

שם הבעיה הרבה יותר קשה,

אולי ספק ברכות להקל.

יש מחלוקת

בראשונים ובאחרונים, מחלוקת בדעת מראה.

יש אומרים בדעת מרן, שאם האדם הזה היה אנוס, היה חולה,

יאכול גם אחרי ארבע שעות.

אם לא היה חולה, לא.

קשה לנו לדייק בכל הדברים האלה.

לכן כל אדם בן תורה צריך להשתדל להזדרז.

אני אומר תשע ארבעים,

זו לדעה המקלה.

אם נלך לפי המגן אברהם ומזבח אדמה,

שמונעים את השעות האלה מעמוד השער,

כבר בשעה תשע אסור לומר ברכות קרן שמע וכו'.

אני לקחתי את הדעה של הלבוש,

הגרע, מנחת כהן, להקל.

הלכתי עם הכולה, אמרתי תשע ארבעים.

אבל יותר מזה,

יותר מתשע ארבעים, בוודאי שלא ניתן להקל בשום אופן.

לכן היה אומר מורנו ורבנו חמידה צדקא,

מי ייתן לי את המפתחות של בתי הכנסת?

אם היה לי את המפתח הייתי הולך וסוגר את בתי הכנסת בשעה תשע,

כדי שלא יבואו להתפלל מאוחר ולא ייכנסו בספק ברכות לבטלה.

אבל אף אחד לא נתן אותו מפתח.

הגבאים רוצים להרוויח את הכסף של העלייה או דבר אחר,

ולכן אף אחד לא תרם לו את המפתחות.

אבל עקרונית,

כל אדם בן תורה צריך להשתדל לדייק בדברים האלה, כדי שלא ייכנס חלילה בספק ברכות לבטלה.

ולשעת חירום אמרנו אפילו שידלג כל כך הרבה,

ובלבד שיסיים את התפילה ויסיים בזמן.

לומר ותתפלל חנה,

אפשר לומר גם בשעה עשר, עשרה ורבע,

לומר את כל הקטעים האלה שדילג,

לכל אומרם לאחר מכן.

אבל כשאתה מדבר על ברכות

ברכות קרית שמה,

שם הדבר חמור יותר, קיבלנו הוראות מרן,

והרי מרן כותב בסימן נומחת שסוף זמן ברכות קרית שמה זה ארבע שעות.

גם אם תיקח את ארבע השעות האלה מהזריחה,

ורבע על עשר הוא כבר לא יכול לבוא ולהתחיל ליוצר אור ובורא חושך,

לא יהיה בו יותר.

יש כאן כבר חשש ספק ברכה לבטלה,

ספק ברכות לעכב.

ולכן צריך כל אדם,

גם בשעת הדחק, להשתדד להזדרז.

שהיה צריך לשמור בלילה.

היה ער כל הלילה.

עכשיו הוא הולך לישון.

מתי? ב-17.

מתי תקום?

הוא אומר לך, אני לא ישנתי כל הלילה.

הוא יקום ב-10, 10 וחצי,

ילך לזיכרון משה, נשתיב לך, ויש שם מניינים.

לא כדאי, לא טובו עושה.

צריך לומר לו.

יש בשעה חמש בבית כנסת ישראל מניין רישון של פועלים.

אל תלך לישון.

קודם כל תתפלל, תתפלל מניין רישון.

הוא אומר לך, אבל זה מניין ראשון, לפני הנץ.

איך קוראים לזה אנשים? מניין של קרח, לפני אברהם?

מיטב שיהיה המניין הזה,

בזה על יבדי כול עלמא הברכות הן בסדר,

אין כאן חשש ברכה לבטלה,

בזה בוודאי הוא יוצא ידי חובה.

יגמור את כל התפילה.

גמר ב-18 ועשרה, ב-18 וחצי, הוא ילך לישון.

ואז לא יהיה מוגבל,

יוכל לישון כמה שירצה,

כך צריך לומר לאותם אנשים שלא יכלו לישון

במשך הלילה משום מה.

אם הם קרובים לזמן של עמוד השחר,

לא כדאי שילכו לישון.

עדיף יותר, שיתפללו תפילה

במניין הראשון של הפועלים,

ולאחר מכן ילכו לישון.

זה לוח הזמנים שכל אדם בן תורה צריך לדעת.

יש אנשים, לא חלק להם השם בבינה,

והם מתפללים מתי שרוצים.

אתה רואה, מתפללים ב-12, ב-13, תלך להשתים בלחים, תראה, כל מיני אנשים מרחפים,

מרחפים, תרתי משמע,

הם מסבכים את עצמם באיסורים קשים,

באיסורי ברכות לבטלה.

הרב רם רם כתב,

יורד יעס, סימן ש״ד.

אדם שאומר שהוא בשמיים לבטלה, צריך לנדות אותו.

עד כדי כך הדבר חמור.

אם האדם הזה גזל שקל אחד,

הוא יכול לתקן,

הוא יכול אחר כך לשלם את השקל הזה, ושיב את הגזלה אשר גזל,

אף אחד לא ינדף על הדבר הזה.

אבל כאן בשם שמיים זה דבר חמור מאוד,

העולם מזדעזע כשמאמר

עליו לא תישא את שם שם אלוהיך לשם.

לפעמים כל אדם ייקח לתשומת ליבו את חומרת הדברים האלה,

ויסביר גם לאותם הצעירים שמטיידים בלילה,

בלילה אין להם כוח ללכת לישון, מתעצבים ללכת לישון,

והתוצאה לצערנו שלחלק מהצעירים באים להתפלל מאוחר מדי,

זה בוודאי גרוע מאוד.

אדם ששומע קדיש או קדושה

והוא באמצע הברכות כראשונה, יכול לענות.

והגעת עזרת עדותינו אתה ומעולם.

אתה שומע מהמניין השני,

ויכול להגיד קדוש קדוש, או יהיה שמר הבא.

אבל

אם האדם הזה הגיע, ברוך אתה ה' בעל ישראל,

שם שום דבר,

לא רק אמן של ברכות, אלא גם קדיש, קדושה, ברכו,

שום דבר הוא לא יכול לענות שם. אמרנו שחייב להסמיך גאולה לתפילה.

כאן אצלנו, לגבי ערבית,

יותר כאן הדבר,

ואם הוא שומע קדיש או קדישה,

יכול לענות.

לפעמים יש טיבלך, כמו נוסיוף,

כאן הוא כבר נמצא השומר עמל ישראל עד.

בבניין השני,

ועדיין לפני צד הכוכבים,

הם אומרים, נקדישך ונעריצך.

נכון העמל,

נכון עומד.

תגיד, אבל, הוא כבר נמצא בערבית.

מה בטח?

אין שום בעיה, זה לא נקרא תרתי דסתרי.

הקדושה יכולה להיאמר גם אחרי שומר עמו ישראל לעד, יעמוד, יאמר, יענה, קדיש קדושה, כל כך.

מחלוקת בין גדולי האחרונים לגבי אמן של ברכות.

הקדמתי את החזן,

אמרתי שומר עמו ישראל לעד.

אחרי עשר שניות,

ושומע את החזן שאומר, שומר עמו ישראל לעד.

האם אני יכול להיאמן אחרי החזן או לא?

ונשחי אומר שלא.

אבי נשחי הולך באותה השיטה שאמרנו,

מה שאמרנו לשם מעט מים,

אליבא דרבנו הרי לשאר הכוונות,

שגם בלילה יש חובה להסמיך גאולה לתפילה.

אם כך, עניה תאמן, אמן לברכות,

אולי זה יהיה כעת הפסק.

כך כותב גם ארנציון, מעתיק אותו, אבל

מביא דברי החלקים ודברי רבנו חיים פלט שווהון, והמסקנה.

העצה היא,

אם אדם יכול לעקוף את המחלוקת,

הרבה יותר טוב.

איך אני עוקף?

התחלתי השכבנו ולהבינו לשלום,

ואני שומע שהחזן עדיין ראו בנים את גבורתו.

תתחיל לומר לאט,

תנגן, תאמר לאט-לאט,

תן לחזן שיעקוף אותך.

הוא אמר, שומר עמו ישראל עד,

אחריו אתה תאמר, שומר עמו ישראל עד,

ואז לא הגעת לניסיון הזה, לא הגעת לשאלה הזו,

אם צריך לענות אחריו, אמן או לא.

הוא אמר לפניך, זו העצה שנותן הרב אור לציון,

וכך באמת רצוי לנהוג ולעשות

בלכתחילה, יותר טוב שאדם לא יגיע לזה.

הגיע לזה, טוב, מה היא דאבה או אהבה? אין הברירה,

מותר לו לענות אמן, כמו שזו מצווה עוברת,

שעת הדחק,

נהיה צעד כולה בדבר, יהיה רשאי לענות אחריו אמן.

הגמרא כשדנה לגבי עמיית אמן אחר עצמו.

אדם שמברך שהכל נהיה בדברו,

הוא בעצמו עונה אמן אחר עצמו.

הגמרא אומרת, הרי זה מגונה.

ברכת המזון,

אתה חותם את הדרכה השלישית, בונה ירושלים, אמן.

אנחנו עונים אמן אחר עצמנו,

וזה הגמרא אומרת, הרי זה משובח.

והרמב״ם

מפרש את הגמרא לא רק לגבי ברכת המזון,

הוא עדין גם ברכות אחרות.

ולכן,

יש לנו חמישה דוגמאות שאדם עונה אמן אחר עצמו.

אנחנו אומרים בכל בוקר, ברוך שאמר,

ואחריה, בסוף פסוקי דזמרה, השתבח.

אסור לדבר בין ברוך שאמר להשתבח.

שניהם הכל מחובר.

ולכן, לברכה סמוכה לחברתה,

השתבח אינה פותחת בברוך.

אנחנו מסיימים את השתבח, אתה אומר,

מלך אל חי העולמים, אמן.

גם אנחנו עונים אמן אחר עצמנו.

כך גם בעמידה.

אמרנו תשעה עשר ברכות,

אתה חותם.

ומברך את עמו ישראל בשלום, אמן.

כמו שאמרנו כאן,

לגבי ערבית,

שומר עמו ישראל לעד, אמן.

ברכת ארבעה ברכות.

שתי ברכות, יפנה קראת שמע,

ואמונה ואשכיבנו אחרי.

גם כאן יש לך ארבעה ברכות שהיה אסור לדבר באמצע ביניהן,

ולכן גם כאן עונה אמן אחר עצמך.

והחודש,

בימי החנוכה, אנחנו בעזרת השם נקיים מצוות הלל.

גם שם יש לך שתי ברכות.

ברכה ראשונה,

וציוונו לגמור את הלב, הברכה השנייה היא על הילוכה.

ואסור לדבר ביניהן באמצע, כמו שלמדנו בגמרא, בברכות יד.

אם כך,

אתה חותם, בחתימה אתה אומר,

מלך מהולל בתשבחות,

גם אנחנו עונים אמין אחר עצמנו.

כך גם לגבי המפטיר.

חותם הרעה בספרות פקודת הלווים.

המפטיר מברך שבעה ברכות.

ברכה אחרונה, חותם, ברוך אתה ה' מקדש השבת, אמן.

גם הוא בעצמו עונה אמן אחר עצמו.

כל הדברים האלה הם במין בברכת המזון.

זה המנהג שלנו, של הספרדים, התימנים והעומדים.

אשכנזים לא נוהגים ככה.

תראו, תשימו לב,

הרמ״ה כותב,

אחרי דברי מר״ם, עיין סימן ר״ט והר״ם.

מה נעיין שם?

שם הרמ״ה מביא את דברי החוקים.

בברכת המזון,

אתה מפריד, אתה מגדיל

בין הברכות דאורייתא עד בוני ירושלים,

וטוב האמיתיב דרבנן. ולכן אתה אומר את האמן, להפריד ביניהם שהפועלים נשמעו.

אבל מה שאין כן כאן, כאן כולם דרבנן.

כאן אין את החילוק הזה, ולכן

האשכנזים לא אומרים מלך מהולל בתשבחות אמן,

לא אומרים לברך את עמו ישראל בשלום אמן. את המילה אמן הם לא עוני אמן אחר עצמם,

אלא רק אם אחרים סיימו והוא עונה אמן על האחרים,

ולא אחרי עצמו.

אבל המנהג שלנו,

כדברי מרן, ולכן אנחנו כן עונים אמן אחר עצמנו.

אם כך,

למה אחרי ברכות השחר אתה לא עונה אמן?

גם שם יש לך חי ברכות אחד אחרי השני.

שם

אין הברכות צמודות.

אם האדם הזה אמר הנותן הסכבי בינה,

ואחרי זה היה לשיחת טלפון או ענף.

זה לא יפסק בין הברכה הזו לברכה שאחריה.

זה לא צמוד.

ושאם כן, ברוך שאמר וישתבח,

ישתבח אינה פותחת בברוך, כי היא סמוכה לחברתה, ואסור לדבר באמצע.

תשע עשר ברכות.

האם אתה יכול לבוא ולהפסיק בדיבור בין חונן הדעת להשיבנו?

אסור לך להפסיק בדיבור.

שם הכל מחובב,

רק שם צריך לענות אמן אחר עצמו.

אבל ברכות שאין להן קשר,

כמו שבע ברכות של החתם וכיוצא בזה,

ממילא שם לא עונה אמן אחר עצמו,

זו המסקנה לנו לדידה.

אני עובר לסימן רש למזן.

מה נדבר על תפילת ערבי?

אין שליח ציבור חוזר תפילת ערבי.

זאת אומרת, יש חזרה.

לחש וחזרה בשחרית או בנמחא.

בערבית יש לנו רק לחש.

אין תפילת החזרה.

זה הסיבן.

עמי ארצות

אלה שלא יודעים לקרוא ולכתוב.

איך הם יקיימו את מצוות התפילה?

אמרו חכמינו ותקנו להם את תפילת החזרה.

אותו עם ארץ עומד כל הזמן, שומע מהחזן,

החזן מכוון עליו ומוציא אותו לידי חובה.

שחרית ומלחה שהם חובה,

תקנו חכמינו גם את תפילת החזרה.

ערבית ראשית.

ולכן, וחי גוונה, אותו עם ארץ פוטין.

מה תגיד לי אבל למדנו שהריף אומר?

שבזמנם הייתה רשות,

אבל אנחנו קיבלנו על עצמנו את תפילת הערבית שתהיה כחובה?

מי זה קיבלנו?

אנחנו.

אני, שיודע להתפלל ערבית,

כשהתפללתי ערבית פעם ראשונה, קיבלתי עליי כחובה.

אדם שהוא עם הארץ, מימיו לא התפלל ערבית, הוא לא יודע להתפלל.

ולכן,

הוא לא קיבל עליו אף פעם את תפילת הערבית כחובה.

אצלו זה נשאר רשות,

ולכן האנשים האלה אינם חייבים בתפילת ערבית,

אלא הוא שומע מהחזן מי והוא רחום,

עד שומר עמו ישראל ועד.

את קראת שמע, את הברכות,

שומע כעונה, יוצא ממנו את החובה.

נשמע אחרי זה את הקדישים,

אבל אינו חייב בתפילת ערבית בעמידה,

ושם כמו שאמרנו חכמינו פטרו אותו ולא תקנו כלל ועיקר וכל זאב.

ענף קמינה בכל הדברים האלה גם לגבי ברכת מעין שבח בלב שבת.

גם שמה דנו הפוסקים בסוגיה הזו עם תפילת ערבית רשות או חובה.

דבר שני, האם

רשות רק בימי החול או גם בשבת?

כל זה דיון שגדולי הפוסקים דנו בהרחבה בסימן רס״ח סע״ג.

הדוגמה שהה מכך,

האדם הזה אמר לחזן,

אתה אומר ברכת מעין שבע,

תכוון עלי, תוציא אותי ידי חובה.

והחזן כיוון עליו.

אומר רבנו משה גאון, יוצא,

תוציא אותו ידי חובה.

עטור שואל עליו,

האדם הזה חייב בליל שבת שבעה ברכות.

יש לך עד העל הקדוש שאתה קידשת, והלאה.

איך ברכה אחת תוציא במקום שבעה?

ולכן הטור חולק.

מרן בביתוסף מיישב. מרן אומר,

כיוון שתפילת ערבית רשות,

וכן לא חכמים,

שגם בברכה אחת מעין שבע,

גם זה פותר אותו, גם בזה הוא יצא ידי חובה.

מה שמרן מסביר, אדוני רבינו משה גאון,

מרן זכה לכוון למה שכותב בספר העיתים.

בספר העיתים,

כשמעתיק לצטט להלכה את דברי רבנו משה גאון,

נסיים את המשפט האחרון כיוון שתפילת ערבית קשור.

זה לא מוסכם.

יש מחלוקת.

נור וקציעה הוא שחולק על מרן.

הוא שואל כך,

הגמרא דיברה על ימי החו״ל,

שמה טעויות תפילת ערבי נדרשו,

אבל שבת,

תפילת ערבית בשבת היא חובה.

הגאון חידה בסדרו מחזיק ברכה,

מביא סיעתה מפיקוני הזוהר.

יש חלק מאחורים שהלכו בזה,

כך אומר רבנו יוסף חיים ברב תענים,

ברכת עשו ועוד,

ויש מחקנים. הדבר שם לא מוסכם.

ולכן,

אדם שאין לו שום בעיה,

בוודאי שחיה בתפילת ערבית של לב שבת,

בשביל מה לך לשמוע מהחזן?

בשביל מה אתה נכנס למחדוקת?

עדיף יותר שאדם,

הוא בעצמו, יתפלל בעד עצמו.

זה הדבר הפשוט והטוב ביותר, אבל

לפעמים אין ברירה, שעת אדם, כגון

האדם הזה יתפלל ביום שישי,

שכח לומר ברך עלינו.

מה הדין? צריך לחזור, לא חזר.

עד שנזכר...

עד שהתעשת,

נעשה לילה, ספר כוחד נהים.

נחלקו הראשונים והאחרונים.

האם יתפלל ערבית שתיים ויאמר פעם שנייה אתה קידשת,

או לא? זה הוויכוח שיש בין הפוסקים.

השאלה היא,

כשאדם לא אומר ברך עלינו כאילו כל התפילה שלו אפס,

הכל ברכות ובטלה,

או שזה תפילה, אלא שחסר לו דבר חשוב,

הוא ברך עלינו בגלל זה מטרחים אותו.

אם נאמר שהכל אפס,

אם כן, חסרנו תפילת ממך.

מי שלא יתפלל ממך ביום שישי,

צריך להתפלל ערבית שתיים ולאמר פעם שנייה אתה קידשת.

אבל אם נאמר לא,

וכן היה תפילה, רק חסר לו דבר חשוב, ברך עלינו.

מה הטוענת

שיחזור בפעם השנייה את ערבי, יאמר אתה קידשת?

האם בפעם השנייה הזו הוא אומר ברך עלינו אותנו מטר?

אין שם אתן ומטר.

אם כן,

וחי גוונה לא יוכל לחזור.

זה הוויכוח שיש.

בדברי מרן, לסימן קח,

סעיף יד משמע שכל התפילה שלו היא אפס.

המחלוקת הזו היא המחלוקת הראשונית בין חכמי פרובינצה,

הריף, התוספות ועור.

אז אם אני לבד במרן, שיחק ואמר פעמיים אתה קידשת.

אבל מה נעשה שהכלל בידינו תמיד?

ספק ברכות להקל, אפילו נגד מרן.

בחולים קורה דברים שכאלה,

אז יכול לעשות תנאי לנדבה.

אבל לגבי שבת, אין קורבן נדבה ואין תנאי לנדבה.

אין להם דרך אחרת, אין להם העצה, אלא

שיאמר לחזן,

תכוון עליי, תוציא אותי אל חולה בברכה עד מאר שבע.

זה הפתרון,

זה הדבר היחיד.

זה לא מוסכם.

אמרנו שיש מחלוקת, ולפי הטור לא יצא.

אין לך דרך אחרת,

בדיעבד בשעת הדחק, זה מה שניתן לעשות.

כך יהיה גם

יום שישי חל ראש חודש.

שבת זה לא ראש חודש, ליל ב'.

אותו אדם בתפילת המלאכה שכח ולא אמר יעלה ויבוא.

היה צריך לחזן, לא חזן.

שואל אותנו בלילה מה לעשות.

שוב, הפתרון, המסקנה היא,

תאמר לחזן,

תכוון עליי, תוציא אותי לכאורה בברכת בעל שבע.

זה מה שניתן, זה מה שצריך לעשות במקרה הזה.

זאת אומרת, אם נלך

לפי תיקוני הזוהר, לפי חלק מגדולי המקובלים,

יוצא לנו שתפילת ערבית חובה בשבת,

אם כך דורקת מעין שבע היא כאין חזרה.

כמו שאתה אומר, בשחרית ומלאכה יש לך חזרה,

כך יהיה הדמיון גם פה.

הנפקא מינה,

בעשרת אמת שאולי אנחנו אומרים,

המלך הקדוש אין כמוה,

אם החזן טעה ולא תיקן, יחזור לו,

גם שם יש את המחלוקת האמורה.

עכשיו המסקנה היא שיש לנו ספק ספיקה,

אמרנו שלא יחזור מספיקה.

נפקא מינה עוד.

יש להם בבית של החתן, באו הרבה אנשים לשמח אותו,

ובערב שבת יש להם עניין.

באו מקרובי החתן, קרובי הכלה, חברים,

לא רוצים ללכת בבית כנסת.

יש בחוץ גשם, קשה להם, רוצים להתפלל בבית.

מותר, אין עמון,

בין שבת אין ספר תורה,

בקלות רבה יכולים להתפלל בבית.

גמרו את העמידה של ערבי,

מתחילים ויחולו על השמיים והארץ.

סיימו אשר ברא אלוקים לעשות.

ויגידו,

ברכת מעין שבע או לא?

אם תאמר זה כמו חזרה, תפילת ערבית חובה בליל שבת.

אם אתה מתפלל בבית פרטי,

אתה לא אומר את החזרה של שחרית או את החזרה של מלאכה, אתה אומר,

גם פה תגיד ברכת מעין שבע.

אבל אם תאמר לא.

כאן זה לא כמו חזרה,

אלא כמו שהמריא הסבירה בשבת כ״ד.

אז בתי הכנסת שלהם היו מחוץ לילה.

אותו אדם שבא מאוחר,

הוא יגמור לבד אחרון,

וכשהוא יחזור לבד, יזיקו אותם המזיקים.

ולכן הגמר אומרת שזה כמו חכמים בברכת מעין שבע.

אם ככה, זה לא כמו חזרה בדין הוא שלא היה צריך את זה,

אלא כל זה בגלל המזיקים.

אז מי ייתן להם רשות לאותם האנשים בבית חתנים או בבית אבלי,

מי ירשה להם לבוא ולומר את ברכת מעין שבע.

מרן פסק בדבר הזה.

מרן אמר בסימן ר' סף י' בבית חתנים לא מברכים מעין שבע.

בית אבלים לא מברכים מעין שבע.

ולכן,

מיד אחרי שהוא גומר אשר בא האלוקים לאסון,

יעבור מיד ויאמר קדיש תתקבל.

לא כל החזנים למדו את מרן בסימן ר' סף.

יש חלק מהחזנים עמי ארצות.

אולי הוא לומד בשולחן ארוך,

אבל הוא עדיין נמצא בסימן י' סימן ד',

עדיין לא הגיע לר' סף ח'.

ולכן העיסא היא, כשהוא התחיל ויחולוד,

תיגש אליו לחזן מהר,

תלחש לו באוזן,

אל תגיד מאה ימים שבע,

אתה גומר אשר בראי אלוקים לעשות,

תמשיך מיד תתקבל. תלחש לו באוזן,

תעדכן אותו בהלכה כדי שלא יתחיל,

שלא יסבך את עצמו בספק ברכה לבטלה.

זה הדין שאנחנו אומרים בכל העולם,

חוץ

מאיר העתיקה רע.

ירושלים העתיקה אומר בספר מזבח אדמה,

שמה כן יגידו ברכת מאין שבע בבית אבלים או בבית חתמים.

הוא מביא את הכנסת הגדולה, שבית מלא ספרים דומה לבית כנסת,

הוא אומר, עיר העתיקה יש בה הרבה קדושה.

גם אם זה בית פרטי, לא גרע מבית מלא ספרים,

הוא אומר שהמנהג,

בכל מחלוקת שיש, תמיד אנחנו אומרים,

איך שנוהגים יעשו.

הוא מספר שהמנהג הקדמון מאות שנים,

שבירושלים, בעיר העתיקה,

היו אומרים לפרקת מאין שבע בבית חתנים או בבית האבלים,

למרות שאין שם ספר תורה, היו אומרים,

וכך המסקנה להלכה ולמעשה,

בין אם השואלים אותנו ספרלים או אשכנזים,

כך ינהגו ויעשו.

אבל,

כל מי זה נכון אך ורק

ירושלים העתיקה.

אבל כאן,

בשכונות האלה,

אם יש כאן בית חתנים, והם שואלים אותך.

נכון הדבר שאנחנו קוראים פה את המגילה בעזרת השם ביום ט״ו,

אבל זה לא ודאי שזה ירושלים.

לפי הרב״ז זה לא ירושלים.

שם בדין פורים יש לך נוסף לירושלים מה שסמוך או נראה,

יכולים לקרוא את המגילה ביום ט״ו.

אז אנחנו סמוכים לירושלים.

אבל מי אמר לך שפה זה ירושלים,

שאתה יכול להגיד את ברכת מאין שבע.

מה אתה אומר לי, מנהג?

המנהג שמזבח אדמה מספר לפני 350 שנה,

זה היה בעיר העתיקה, לא פה.

בזמנם לא היו יהודים.

כל המקומות האלה היה הכול מדבר שממה.

כשהתחילו לבנות מחוץ לעיר העתיקה,

זה היה לפני 140 שנה.

השכונה הראשונה שבנו הייתה כיכר ציון, מחלת שבעה.

זו הייתה התחלה.

כל המקומות האלה היה הכול מדבר שממה.

אז עיר העתיקה יש בה קדושה רבה,

עיר העתיקה יש מנהג,

שם אתה אומר שיברתי.

שיקים גם במקומות האלה עדיף יותר להימנע. כך כותב הגאון הרב ערבך,

ובא בשמירת שבת כהלכתה חלק ב',

גם אבא בידי עומר ועוד, אומרים כך.

זה לא מסתם.

הורנו החכם מנציון היה אומר,

ברכת מאין שבע בבית אבידים או בית חתנים,

גם בשכונות האלה.

הוא סבר שהקדושה לא עכשיו,

גם שכונת הבוכרים קדושה לא פחות מעיר העתיקה,

ולכן הוא כן היה אומר.

אבל שוב, עוד פעם, אנחנו חוזרים לאחרונית,

זה תלוי צמוד למחלוקת הקודמת.

תפילת ערבית רשות גם בלב שבת,

או שנלך לפי תיקוני הזוהר,

שבת זה חמור יותר,

אם זה חובה,

אז לא נוכל לשחרר את האנשים האלה, הם עובדים דומה, רק ברכת מאין שבע.

ולכן,

אמרתי מלכתחילה ספק ברכות להקהל,

אומרים גם נגד מורנו ורבנו חכם מן ציון,

אם אתה אומר ספק ברכות להקהל נגד מרע,

גם נגד מורנו חכם מן ציון נגיד כך,

אבל לפעמים אף אחד לא אמר לחזן כלום,

והחזן כבר התחיל.

האל הגדול, הגיבור והנורא,

נו, ימשיך או לא?

כאן כבר התחיל, אין לו ברירה,

שימשיך.

אבל אני, כשהוא יגיע לסוף

מקדש שבת, אני לא אגיד אמן,

אלא אני אגיד ברוך ה' לעולם, ואני אומר, ולהגיד את העצה הזו כדי לברוח מספק אמן יתומה, זה מחלוקת,

ולכן כך אני אנהג ואעשה את זה.

הנפקנונה עוד,

אדם שמסופק.

הגמרא אומרת, תמיד הכלל הוא ספק לרבנן נקולה,

תפילה לא, תפילה זה בקשת החכמים,

ולכן מספק אדם שמסופק, עושה תנאי דין דבר,

וצריך מספק להתפלל.

ערבית אומר אפילו מגדים לו,

מספק,

לא צריך להתפלל ערבית, תפילת ערבית רשות, כך כותב גם דרך החיים ועוד,

וכך המסקנה למעשייהם.

אבל זה לא יהיה, אנשים בגיל זקנה,

לפעמים בגיל 90,

אדם הזה לא זוכר מה שקורה איתו.

טעמים הוא יודע, אם נתפלל קבוע כאן,

אז הוא יכול לשאול את החברים.

אני התפללתי עם אחיהם בשעה שתיים או לא,

הם יזכירו לו.

אבל לפעמים האדם הזה לא מתפלל במקום קבוע,

הולך לשטיבלאק,

הוא לא יודע מה קרה, האם הוא יתפלל היום,

הוא לא יתפלל בלי ספק לחזור ולהתפלל על ידי תנאי לנדבה.

זה נכון שחררת המנחה.

אבל משעים כן לגבי הערבית,

עדיף יותר שיימנע,

כמו שאמרנו, תפילת ערבית רשות. אלא אם כן, אם האדם הזה,

תמיד הוא מדייק ומכוון טוב.

יש לו ריכוז,

הוא מכוון מההתחלה עד הסוף בצורה נפלאה,

אבל הוא ירצה לעשות תנאי לנדבה ויחזור עוד הפעם, רשאי.

אבל אין את החובה, מה שנאמר בגמרא בשולחן ערוך,

בסימן קז,

כל זה לגבי שחרית ומנחה.

אבל לגבי הערבית,

שם אין את החומרה הזו,

אתה רואה שגם פה אתה פוגש את הרעיון של תפילת ערבית רשות.

זה נכון שקיבלנו על עצמנו כחובה,

אבל זה לא יהיה חובה ממש כמו שחרית ומנחה,

אלא קצת פחות.

ולכן,

הנשים חייבות להתפלל.

תפילה רחמי,

האם רק אנחנו צריכים חוכמה בינה ודעת?

האם רק הגבר צריך רופא חומי עמו ישראל רפואה שלמה?

הנשים לא צריכות רפואה שלמה, בוודאי שכן.

ולכן ההלכה היא אישה חייבת.

ומה היא חייבת?

תיקח לה או שחרית או ננחה.

הערבית היא לא חייבת.

והאללה אומר לה, תתפללי.

אם היא רוצה תתפלל.

לא רוצה, לא. אם אין לה חשק, היא אומרת, אין לי חשק כדי להתפלל.

אני לא יכול לכפות עליה, לא יכול לצעוק עליה צעקול.

אם היא רוצה תבוא עליה ברכה, אבל

מצד הדין, כיוון שתפילת ערבית רשות, הן הנשים פטורות.

אני, הגבר, קיבלתי עליי כחובה.

הנשים לא קיבלו עליהן כחובה,

ולכן אין חובה לנשים לבוא ולומר את תפילת ערבית,

תרצה, תאמר,

אבל עצה טובה, שאם היא רוצה להתפלל,

כל הילדים ישנו, הכל בסדר, יש לה זמן,

כדאי שתגידי בלי נדר.

כי לפעמים היא כן תתפלל, לפעמים יש לה חתונה,

החברה שלה התחתנה, היא הולכת לשם,

ונשכח ממנה תפילת ערבית.

אז כדאי שמנקרת תאמר בלי נדר, כדי שלא יחול עליה הדבר כנדר.

זו העצה, יעוצה,

בחיי גוונה.

יש עוד דוגמאות רבות שהפוסקים דנו בכמה וכמה דברים מסביב להלכה הזו.

והסיכום,

הבנו על עצמנו כחובה,

אבל עדיין לא ממש חובה כמו שערית ומלחה, ולכן ייתכן יהיו הבדילים.

אדם שהתפלל במלחה,

ושכח,

פעם שנייה התחיל להתפלל.

זה קורה כשאדם קבוע,

יש לו מניין כל יום מנחה בארבע.

יום אחד הלך לברית מילה,

והתפללו שם מנחה בשתיים עשרה.

מי שכח מזה?

בארבע התחיל להתפלל, הגיע על הצדיקים ועל החסידים,

ואז הוא נזכר.

מה צריך לעשות?

להפסיק מייד בעצם.

הוא לא יכול להגיד מכאן והלאה יהיה קורבן נדבה,

אין דבר כזה, חצי חובה, חצי נדבה.

מה שאין כן לגבי ערבית,

נכון שקיבלנו על עצמנו כחובה, אבל זה עדיין,

אולי במידה מסוימת, רשות,

זה קרוב יותר לנדבה,

שם יש הרבה פוסקים שאמרו,

מהקטע על הצדיקים ועל החסידים,

תעשה את התנאי לנדבה, יגמור איזה נדבה,

שוב אתה רואה את ההבדל בין התפילות.

וכהנה רבות,

ולכן כל אדם יבדוק את כל הדברים האלה להלכה למעשה,

לפני שמתחיל להתפלל,

כדי שלא יבוא לכל זאת.

העציים,

אם התפללתי כבר מנחה,

12 ו-20 גמרתי,

אני כותב כאן על הזרוע, התפללתי,

כדי שלא אשכח

ולא אתפלל עוד פעם תפילת מנחה.

או אם זה קרה, הדבר בערבית.

כל לילה אני מתפלל ערבית בשבע.

אותו היום הייתי בסעודה חתן בקלה,

ב-17 כבר התפללתי ערבית.

אתה יודע שאחרי התפילה,

יכתוב לו על היד,

יעשה לו איזה סימן,

או שיקשור שרוך אדום.

יש כאלה שמחליפים את השעון במקום יד שמאל,

מעבירים את השעון ליד ימין, העיקר שיזכור,

כדי שלא יסתבך

לספק ברכות, זו העצה היעוצה בלכתחילה.