דיני עניית אמן – חיובה, תנאיה והשלכותיה במציאות המודרנית (טלפון, רדיו ואינטרנט)

 

- - - לא מוגה! - - - 

היינו בסימן רטו סעיף ב',

מרן מפרט כאן את דיני עניית עמל.

התורה בחומש דברים, פרשת האזינו.

התורה אומרת לנו, כבשם אדוני יקרא,

הבו גודל ללוהינו.

הגמרא דורשת כמה דרשות מהסיפור הזה.

הדרשה הראשונה,

בגמרא במסכת ברכות בדף מ״ה.

כשאדם בא לברך ברכת המזון, צריך קודם לומר זימון.

גם ביומה ל״ז הגמרא דורשת את הפסוק הזה על הכהן גדול.

הוא היה קורא את הפסוק ביום הכיפורים,

כי ביום הזה יכפר עליכם ומתאר אתכם מכל חטאותיכם לפני השם תדארו.

כשהיה אומר בסוף, לפני השם,

היה אומר את שם המפורש.

וכל האנשים, כשהיו שומעים את שם המפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה, היו קוראים על פניהם ונופלים ואומרים

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועיל.

וזה הרמז בפסוק,

כי שם השם יקרא, כשהיו שומעים את שם המפורש,

עזבו גודל אלוהינו, היו אומרים ברוך שם.

בספרי,

על הפסוק הזה, הוא דורש.

כשהאדם מברך ברכה,

אומרת ברכת המזון,

אנחנו השומעים חייבים לענות אמן, הבו גודל לאלוהינו.

זה המקור של עניית אמן.

רוב הפוסקים הבינו שהפסוק לא מדבר על הנושא של עניית אמן.

כל דין עניית אמן הוא רק מדרבנן ולא מדאורייתא.

אבל יש מיעוט מהפוסקים שסוברים שיש מקור לעניית

אמן מדאורייתא הרמב״ן בפירושו על התורה או בספר צידה לדרך שהיה מתלמידי הרשב״א.

מתוך דברי שניהם למדו תיבת גומה והפרי מגדים שהם סוברים שהאמן הוא מדאורייתא,

והפסוק שאמרנו כי שם השם יקרא אבו גודל אלוהינו,

עניית האמן היא מן התורה.

הכיצד?

כשאתה מברך ברכת המזון על מה שאכלת ושבעת,

הברכה היא דאורייתא,

ממילא גם ענייה תאמן לפי הרמב״ן וצידה לדרך תהיה גם היא מן התורה.

זה מה שיצא על פי דבריהם.

כך כתבו גם,

בלי קשר לדברי האחרונים, כך כתבו המביט

ובערב שבע.

אבל כמו שאמרתי, הם מיעוט.

רובה דרובה של הפוסקים סוברים שהאמן אינה מדאורייתא, אינה מדרבנה.

דווקא מנהג שיש לנו ספק,

ספק אמן לכולה.

זו המסקנה, כמו שנראה גם בהמשך.

אבל כולם יודעים שהנושא של עניית אמן הוא דבר חמור,

ושזה אסמכתה מהפסוק.

וידוע המעשה עם הרב אבואר,

שלא ענה אמן אחרי ברכת הילד ונענש הדבר חמור, כך שכל אדם צריך לשים לב.

כשיש חובה לענות אמן, בוודאי שמן הראוי

שאדם ישים לב ויקיים את חובתו.

הנושא של עניית אמן מוזכר גם בגמרא במסכת סוכה בדף נא.

מתוך המעשה שם למדו הפוסקים את ההלכה בעניין זה.

שם מסופר על בית הכנסת הגדול שהיה באלכסנדריה.

בית הכנסת הזה נבנה על ידי הגולים מארץ ישראל אחרי בית ראשון.

כל מי שפותח סוף ספר מלכים ב'

וכן בסוף ספר ירמיהו, קורא שם את האסון הנורא שהיה לעם ישראל אחרי שנהרג גדליה בן אחיקם,

ועם ישראל אז עזבו,

נטשו את ירושלים וארץ-ישראל נשארה שוממה שנים רבות.

אותם הגולים שגלו למצרים במשך הזמן התעשרו ובנו את בית הכנסת המפואר הזה.

הגמרא אומרת שם, מי שלא ראה בית כנסת מפואר כזה לא ראה מימיו,

כל כך הוא היה משהו גדול ומפואר ואדיר.

הגמרא אומרת שם שהיה מכיל מיליון ומאתיים אלף

כפליים כיוצאי מצרים. כל כך היה בית כנסת גדול וענק.

ובאמצע היה שם בימה של עץ שעליה היה עומד החזן.

אנחנו כאן שומעים את החזן, מרחק של 20-30 מטר אתה שומע את החזן.

אבל מקום כזה ענק שמכיל מיליון ומאתיים אלף,

בוודאי שאלה שנמצאים, יושבים רחוק,

בוודאי שלא שומעים את קולו של החזן.

אם כן, איך הם יענו אמן?

הגמרא אומרת שהיה להם סודרים.

כשהיה גומר את הברכה,

אומר מגן אברהם, מרים את הסודרים.

כשמרים את הדגל,

גם אלה שנמצאים בסוף, גם מי שלא שמע,

יודע שהחזן גמר את הברכה,

ועל סמך זה היו עונים אמן.

אלה דברי הגמרא,

ואליבא דקולנמא,

אנחנו לומדים מדברי הגמרא, שאין בעיה,

אפשר לענות אמן גם אם לא שמעתי.

גם כשלא שמעתי,

אבל אני יודע בצורה ודאית

שהרגע בשנייה הזו הוא גמר את הברכה,

אנחנו עונים אחריו אמן,

אלה דברי הגמרא.

נחלקו הראשונים בהסבר דברי הגמרא.

האם,

אם אתה לא שומע את שם שמים,

האם אתה חייב לענות אמן,

או רק רשאי לענות אמן?

רבנו יונה והראש סוברים,

רשאי לענות אמן, אבל לא חייב.

אלה שהיו יושבים רחוק

בסוף בית הכנסת באלכסנדריה,

כשהיו רואים את הדגל,

היו רשאים לענות אמן, אבל לא הייתה חובה.

והטענה שלהם היא,

מאיפה למדנו את החובה לענות אמן?

כי שם השם יקרא,

אבו גודל אלוהינו.

כשאתה שומע שם שמים, כי שם השם יקרא,

אז

אבו גודל אלוהינו, אתה חייב לענות אמן.

אבל אם לא שמעת שם שמים, לא צריך.

אבל הרמב״ם,

רוב הפוסקים לא נקטו כך,

אלא רשאי אור זרוח, בן אבודיה מברטנורה,

השיטה מקווצת,

והבנו ישעיה האחרון,

כולם סוברים שחייב לענות אמן גם אם לא שמעתי את שם השם.

ומרן הלך בעקבותיהם.

מרן כותב, אף פי שאינו חייב באותה ברכה,

חייב לענות אחריו אמן.

מרן לא כתב רשאי,

אלא הלשון של מרן, חייב לענות אחריו אמן,

וכך ההלכה.

זאת אומרת, אנחנו מפרשים את הגמרא,

שאותם האנשים בבית-הכנסת באלכסנדריה,

שהיו רואים את הדגל שהחזן גמר מגן אברהם, הוא מחיי המתים,

היו חייבים לענות אמן, וכך המסקנה על ההלכה למעשה.

אבל היו הלכה כאן על המקום, בדיבור המתחיל שלא שמע, גם כן מצטט את כל דברי הראשונים והאחרונים שדיברנו,

והמסקנה היא,

גם אם לא שמעתי, אני חייב לענות אמן.

דווקא מינה,

לפעמים אדם מדבר עם חברו,

אתה מדבר בטלפון עם החבר בארגנטינה.

כשמדברים הרבה, נהיים צמאים.

והאדם הזה, אתה שומע אותו מעבר לקו הטלפון,

לקח כוס מיץ ומברך שהכול נהיה בדברו.

האם רשאי לענות אמן או חייב לענות אמן?

המסקנה היא, חייב לענות אמן.

נכון שארגנטינה רחוקה מכאן

12,000, תריסר 1,000 קילומטר או יותר.

אפילו הכי, המרחק לא אומר שום דבר.

אין לנו שום בעיה עם המרחק.

גם שם, בבית-הכנסת, באלכסנדריה,

היו האנשים בסוף, בקצה בית-הכנסת,

היו רחוקים מהחזן.

אלא מאי?

מספיק שהאדם יודע.

הידיעה שהוא גמר מגן אברהם הייתה על-ידי הדגל.

היום, איך אתה יודע?

הידיעה על-ידי הטלפון.

נכון הדבר שבטלפון יש את המברנה.

המברנה קולטת ומשדרת.

אבל כאן הוא לא בא להוציא אותי ידי חובה.

אני לא שותה לא מים ולא מיץ.

כיוון שהוא לא בא להוציא אותי, אלא רק

אני בא לענות אמן,

מספיק ידיעה.

כמו הידיעה שאתה יודע על-ידי הסודרין,

שלכן היה שמה את החובה לענות אמן,

גם פה הידיעה שאותו האדם שם ורק עכשיו שהכול נהיה בדברו.

אתה יודע שכעת בזמן אמת הוא סיים את המילה בדברו,

ממילא אתה עונה אחריו אמן.

הבאתי דוגמה של מקום רחוק.

כך הוא עדין גם, מקום קרוב. אין הבדל אם זה רחוק או קרוב.

בכל מקרה, בוודאי שחייב לענות אמן.

אבל יש דוגמאות יוצאות מן הכלל,

כשאתה שומע ברכה או אתה שומע קדיש,

דרך הלוויין.

שם, אם הלוויין הזה ישן מיושן,

לא עונים אחריו אמן.

כגון,

הלוויין של דר וסוחרת,

של מוצאי שבת,

כשהבא אומר את השיעור,

אחרי השיעור אומרים קדיש על ישראל.

אז היו הרבה זמנים שהלוויין היה ישן.

כשהלוויין ישן,

משלמים כסף פחות,

ולא כמו כסף של לוויין חדש.

ולכן,

עובר זמן.

מהרגע שהוא אומר, יתגדל ויתקדש שמרבה,

עד שאתה שומע,

עובר שלוש או ארבע שניות.

הכלל הוא,

אמן, אני יכול לענות

עד זמן כדי דיבור.

כדי דיבור הוא,

שלום עליך רבי.

כמה זמן לוקח לומר שלום עליך רבי?

שנייה או שנייה ורבע.

אז עד שנייה ורבע אתה יכול לענות אמן.

אבל אם עברו 100 זמן, מהרגע שהוא סיים בדברו,

או סיים, התגדל והתקדש שמרבה.

עד שאתה בא לענות אמן,

עבר יותר מהזמן הזה, עברו 2-3 שניות,

איבדת, הפסדת את עניית האמן.

אפילו בתחנות הרדיו היו פעמים רבות

שחלק מתחנות הרדיו היו להן משדרים ישנים.

אתם זוכרים, לפני עשר שנים היו כמה עשרות תחנות ערוצי הקודש,

וחלק מהן היה להן משדר ענתיקה, משדר ישן.

היית רוצה לשמוע, לדעת,

אם הלוויין, אם המשדר הוא חדיש או לא,

היה קל מאוד לדעת.

נניח שיהיה שידור שמופיע בכל הערוצים.

תשים חמישה מקלטי רדיו.

במקלט אחד אתה שומע, הוא כבר נמצא,

לפיכה חרבה להם תורה ומצוות.

אתה מגיע לרדיו השני,

הרדיו השני אומר, רבי חנניה בן הקשה אומר.

מה האמת?

האמת, החזן כבר הגיע, לפיכה חרבה להם.

אלא מאי, ברדיו השני יש להם איזה לוויין ענתיקה,

שהוא ישן מיושן,

ולכן הוא עדיין מפגר, הוא עדיין נמצא, רבי חנניה בן הקשייה.

זהו, זה ממחיש לנו את ההבדל בין החדיש לישן.

עכשיו, הטלפון עובד עם לוויין חדיש,

ולכן אתה שומע אותו בזמן אמת.

פעם, לפני שנים רבות,

היה צריך לדבר, היה צריך לחכות עד שהוא ישמע אותך,

יעבור שתיים-שלוש שניות,

אחר כך הוא עונה לך.

אי אפשר היה לדבר בצורה שוטפת, כמו שהיום אתה מדבר,

כאשר ידבר איש אל רעיו.

אבל היום אין לך שום בעיה עם הטלפונים.

כל סוגי הטלפון, כולם עם משדר חדיש, ולכן,

בין אם האדם הזה מדבר עם חברו שיחה מקומית, שיחת חוץ,

כל הברכות שאתה שומע דרך הטלפון,

אתה יכול לענות אמן, גם אם לא שמע שם שמים, כמו שסיכמנו,

ההלכה כראשי,

כרמב״ם ואורו זרוע, שחייב לענות אמן.

רק אם אתה יודע בוודאי שהלוויין הוא ישן,

כמו שאמרתי על הלוויין של מוצאי שבת,

שם יכול להיות שאין לך את האפשרות לענות אמן,

כיוון שעבר כדי דיבור.

כך גם לגבי דברים אחרים.

נניח אדם שבר מילן לא שומע טוב,

יש לו בשתי אוזניו, יש לו מכשירי שמיעה.

שוב, במכשיר השמיעה יש שם את המברנה,

אבל הוא שומע אותי בזמן אמת.

אני אומר שהכל נהיה בדברו, הוא שמע אותי,

והוא חייב לענות אמן.

לצאת ידי חובת מגילה,

בכל מכשיר שיש שם את המברנה,

אתה לא יוצא ידי חובת מגילה.

קידוש, הבדלה, פרשת זכור, פרשת פרה,

שם אתה לא יכול לצאת ידי חובה.

למה? כי אתה צריך לשמוע את קולו של הקורא את המגילה.

אתה צריך לשמוע את הקול במישרין של הקורא פרשת זכור.

המברנה זה כמו קלטת,

זה כמו שקולט ומשדר מייד,

ולכן אי-אפשר לצאת ידי חובת הבדלה לא בטלפון ולא במכשירי שמיעה,

אלא הוא צריך לחלוץ מאוזנו את מכשיר השמיעה כדי שיצא ידי חובת הבדלה,

הבדלה, מקרא מגילה, זכור, קידוש וכיוצא בזה.

אבל מה שאין כן לגבי עניית אמן, אין כאן את הבעיה הזו.

אני לא בא להוציא אותו ידי חובה.

בין הסך הכול אני מברך לעצמי שהכל נהיה בדברו ואותו אדם שומע.

אז מה לי אם הוא שומע על ידי האוזן,

או שרואה את הסודרין של בית הכנסת שבאלכסנדריה,

הוא יודע שגמר החזן מגן אברהם,

או שהוא יודע על ידי המכשיר שמיעה,

על ידי המברנה וכיוצא בהם.

ולכן,

לכולם המסקנה להלכה ולמעשה שתמיד חייב לענות אמן.

רק בדוגמה החריגה, כמו שאמרתי,

אם יש לווין ישן מיושן,

שמה יהיה פתור.

כשיש לאדם ספק, הוא לא יודע,

זה חדש, זה ישן, הפתרון הכי קל.

אני סוגר את הרדיו,

מכבה, אל תשמע את הקדיש ואל תיכנס לספקות הללו.

אבל כשאתה יודע בוודאי,

אלה הדברים שלמדנו מדברי הגמרא,

וכך מרן פוסק לנו, שחייב לענות אמן אחרי אותה הברכה.

אחרי קול יהודי שאדם שומע ממנו, כמו שאמרנו, חייב לענות אמן.

כל זה כשאתה שומע במישרין, ולא עבר זמן כדי אמירת שלום עליך רבי.

באינטרנט, בדרך כלל, על פי רוב,

עובר יותר משתי שניות.

יש מקומות באינטרנט שעובר רבע דקה או יותר מזה, עד כדי כך.

ולכן,

אם אתה מתכתב באינטרנט עם איזה אדם,

אתה צריך איזה עסק יש לך איתו,

ואתה רוצה לגמור את העסק, אתה מדבר איתו, ותוך כדי כך הוא מברך שהכול נהיה בדברו.

שם, על פי רוב,

אי אפשר לענות אמן.

בדרך כלל באינטרנט זה יותר משתי שניות.

אני לא אומר את זה בצורה כוללת,

בצורה גורפת על הכול. יכול להיות שגם שם יש אולי הבדלים.

ולכן, אדם שרוצה לענות אמן,

צריך לבדוק את הדבר הזה.

אבל מי ספק?

ספק אמן לכולה. כמו שאמרנו,

לא חייב מעיקר הדין לבוא ולענות את האמן.

כל מה שאנחנו חייבים לענות אמן,

כשהאדם הזה יהודי יראה שמיים.

אבל הגמרא ממשיכה שם במסכת

ברכות

בדף נג', אם היה המברך אפיקורוס,

או כותי, או תינוק,

או שהיה גדול וישנה ממטבע הברכות,

אין עונים אחריו אמן.

ולכן, אם האדם הזה אין לו לא דת ולא דין, לא מאמין בשום דבר,

אדם כזה,

אפילו שהוא אמר ברכה, שם כיפה על הראש,

ואמר את הברכה,

שיאמרו, אחי,

אנחנו, אסור לנו לענות אחריו,

אמן.

בזמנו, לפני כמאה וחמישים שנה,

התחילה התנועה הרפורמית בגרמניה.

הרב של גרמניה היה אז הגאון,

רבי עזריאל הילדסהיימר.

יש לו ספר שאלות ותשובות, ושם בסימן ו' הוא כותב

אם אדם שומע ברכה מרביי רפורמי,

עומר רביי קונסרבטיבי.

הוא אמר שהכל נהיה בדברו,

אל תענה אחריו, אמן. כיוון שאותם האנשים הם בחזקת אפיקורסים.

הם לא מאמינים בתורה מן השמיים,

כל המוח שלהם לא עובד בצורת החשיבה הנכונה שאנחנו יודעים.

אפילו אם האדם הזה לפעמים כלפי חוץ,

כשהוא נמצא איתנו,

אז כלפי חוץ הוא צריך להיראות כמונו.

אז הוא יוציא מהכיס כיפה,

כיוון שזה כיפה לבנה,

ויברך ברכה.

אבל מתחת לכיפה הכל מעפן.

האדם הזה אין לו אמונה.

אותו האדם אפיקורוס.

ולכן לא עונים אחריהם אמן.

יש חלק מהם ליצנים שאפילו ביום הכיפורים הם אוכלים.

לא רק הם,

אלא אחרי שגומרים את התפילה, גמרו את תפילת שחרית,

אז הוא הרבי צריך לנאום.

על מה הוא מקבל משכורת?

צריך להגיד איזה נאום. נאים לה חמש דקות,

אחר כך הוא אומר להם,

אני רואה שאתם עייפים מאוד, רעבים, צמאים,

כולנו יורדים למטה,

נעשה שם קידושה רבה.

הוא עושה להם קידושה רבה ביום הכיפורים, אוכלים, שותים.

אלה יהודים?

אלה אנשים שלא מתאים בכלל לחבר אותם אלינו.

ולכן על האדם הזה,

על אותם הליצנים אמרו חכמינו,

אפיקורוס שמברך ברכה,

אל תענה אחריו. אמן, הוא אמר את הברכה מן השפה ולחוץ, אבל הוא לא מאמין בברכה,

לא מאמין בשום דבר,

הוא מאמין רק בדבר אחד,

בכסף.

הם מאמינים, הם יודעים לעבוד נפלא.

המוסד הקונסרבטיבי הוא המוסד העשיר ביותר בעולם,

אחרי הוותיקן.

הוותיקן גנבו מהיהודים אלף שנה, להם יש יותר.

הם אחריהם, הבאים בתור אחריהם, אלה הקונסרבטיבים, יש להם מלאן מסרי.

אבל, כמו שאמרתי, וכל רוח אין בקרבם,

ולכן אם אתה רואה את הרביי שלהם, תדע שאחריו לא עונים אמן.

אבל,

אחרי אדם לא דתי.

הרבה מהאנשים שאינם חובשי כיפה,

כשרוצים לאכול משהו, מוציאים כיפה מהכיס

ומברכים אחריהם, בוודאי שאנחנו עונים אמן.

יש חלק מהם שהם בגדר תינוקות שנשבו.

מתוך 15 מיליון יהודים שבעולם,

יש הרבה מיליונים שאינם יודעים, גדלו בבית לא דתי, אינם מבינים הרבה.

הם לא כופרים, יש בתוכם, יש בליבותם את

האמונה בהשם, ולכן עונים אחריהם אמן.

תראו מדברי הרמב״ן על הפסוק,

וכפי שתשגו ולא טענו שם על המילה הקהל.

הרמב״ן מדבר שם ואומר שהמדובר הוא באנשים שהם בגדר תינוקות שנשבו.

חושבים, התורה הייתה פעם, פעם היה צריך לקיים את כל הדברים האלה. היום לא צריך, היום לא חשוב, העיקר הלב, כך הם אומרים לך.

אז אותם תינוקות שנשבו, אין לנו איתם בעיה.

גם ברמב״ם הלכות ממרים, פרק ג',

גם כן הוא מפרט לנו שם,

מה ההגדרה של אותם האנשים, תינוקות שנשבו.

אבל, לא רק מצד הנקודה הזו.

אפילו האנשים שגדלו בעיר שיש בה דת,

יש שם יראת שמיים,

אבל הם עצמם נמשכים אחרי התאוות.

גם אנשים כאלה. אם הם מאמינים בהשם,

אנחנו עונים אחריהם אמן.

אמנם הגמרא אמרה לנו בחולין ה' בכמה מקומות,

שמחלל שבת בפרסייה, דינו כגוי.

ואם כן, אם הוא דינו כגוי,

איך אתה עונה אחריו אמן, אחרי אותו אדם?

אבל,

הגמרא מתכוונת כשהאדם הזה אין בו אמונה.

אבל אם האדם הזה מאמין, אין דינו כגוי.

המקור לחילוק הזה הוא דברי הגרא.

הגאון מווילנה,

יש לו חיבור על תיקוני הזוהר.

ושם, בתיקון כא',

הוא אומר את הסברה הזו.

אחריו הלכו בדרך הזו הבניין ציון, רבי יעקב וטינגר.

כך כתבו גם האחיעזר, הגאון הרב קנייבסקי ועוד.

יש חולקים.

המנחת אלעזר חולק.

בענייננו,

כיוון שרוב הפוסקים אמרו שהאדם הזה שמאמין בהשם,

אין דינו כגוי,

הוא ממלא עם אותו האדם. אפילו שהוא במוצהר, הוא לא דתי.

האדם הזה אינו חובש כיפה,

אבל הוא לקח כעת כיפה וברך את הברכה כעוגן.

המסקנה היא שעונים אחריו, אמן.

אני אף פעם מימיי לא הייתי, לא במגרש כדורגל ולא בכדורסל.

אבל חברים שחזרו בתשובה סיפרו לי שנכנס גול,

מה הם אומרים?

הם צועקים כולם, בשאגה, יש אלוקים.

אתה רואה, יש להם אמונה בהשם.

אולי לפני שעה הוא נסע באוטו ביום שבת, נסע במכונית,

חילל שבת.

אפילו, אחי, כשנכנס גול,

והם לא אומרים את זה מן השפה ולחוץ, הם אומרים את זה מקירות ליבם.

אפילו אנחנו ביום הכיפורים, בשעת נעילה,

לא צעקנו השם הוא האלוקים כמו שהם צועקים.

אתה רואה שהאמונה קיימת בתוכם.

לא מזמן היה סקר, שאלו את האנשים מי צם בכיפור.

יותר מ-80% הם ענו שהם צמים בכיפור.

יש הרבה שהם אפיקורסים,

ואת האנשים האלה אמרנו קודם שעליהם לא עונים.

אבל הרוב הגדול,

רוב העם, העם שלנו הוא טוב, ועמך כולם צדקים.

ולכן, כשיש לך סתם אדם,

סתם אדם חילוני, אתה הולך אחרי הרוב.

הרוב כן מאמינים בהשם,

ולכן, בלי ספק שאפשר לענות אחריהם אמן,

או אם אותו אדם אומר קדיש.

לפעמים האדם הזה יש לו אזכרה, אתה יודע שהוא לא דתי,

אבל כשיש לו אזכרה של האבא, הוא מגיע לבית הכנסת ואומר קדיש.

נענה אחריו אמן או לא? שוב, גם זה שייך למחלוקת האמורה והמסקנה.

כן, אפשר לענות אחריו קדיש,

כיוון שהאדם הזה מאמין.

אם הוא לא מאמין, למה הוא בא לבית כנסת?

בשביל מה הוא אומר קדיש?

בוודאי שמי שכן בא ואומר את הקדיש, בוודאי שיש בו אמונה,

ולכן אין לנו בעיה, אנחנו יכולים לענות אחריהם קדיש.

מרן ממשיך לגבי הכותי.

מרן אומר שלא נמאמן אחרי הכותי.

הכותים היום, אנחנו מזהים אותם אלה שקוראים לעצמם שומרונים.

חלק מהשומרונים גרים היום בעיר שכם.

יש שם שכונה של השומרונים וכמחציתם גרים בחולון.

אלה שבחולון יש להם תעודת זהות כחולה, כמונו.

אלה שבשכם יש להם תעודת זהות ירוקה, כמו של הפלסטינאים.

אבל מבחינת ההלכה אין שום הבדל ביניהם.

שניהם חשובים כגויים,

ובין זה ובין זה, אם הוא לקח מים וברחשי הכול,

אל תענה אחריו אמן.

הכת הזו, הם לא מרובים, בסך הכל אלף בני אדם,

אבל זו כת עתיקה מאוד, יותר מאלפיים ארבע מאות שנה.

יסופר עליהם בספר מלכים ב'.

אחרי שסנחריב הגלה את עשרת השבטים מהגליל ושומרון,

הוא רצה לחלוב את מה שיש בארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש,

היה כאן שמן אפרסמון ועוד,

ולכן הוא הביא את אותם הגויים מכותה.

על שם העיר כותה קוראים לאותם האנשים כותים.

הביא אותם לפה וישבו מייד בעיר, בערי השומרון.

אבל התחילו האריות לבוא ולאכול מהם.

האריות היו רק שם, רק מהם היו אוכלים.

היהודים שהיו כאן, שבט יהודה,

המקום הזה בדורו של חזקיהו והלאה,

עדיין היה קיים.

כאן לא היו מגיעים האריות.

ואז הם באו ושאלו,

מה קרה? למה מהם אוכלים האריות?

למה מאנשי שבט יהודה, מהיהודים לא?

מה, הבשר שלהם יותר טעים לאריות?

ענו להם את מה שנאמר בתורה בחומש ויקרא, פרשת בחוקותי,

ולא תקיא הארץ אתכם וטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי.

ארץ ישראל פולטת את הרשעים ואת הזיפתים,

הארץ פולטת אותם, הארץ מקיאה אותם,

ולכן האריות באים, אוכלים מהם.

מפחד האריות, לכן הם הלכו והתגיירו.

לכן מכנים אותם בשם גרי אריות.

מאותו רגע שהתגיירו,

מאות שנים היה ויכוח, הייתה מחלוקת בין חכמי ישראל.

אתה רואה במשניות, בברייתות, מחלוקת

האם אותם הכותים הם יהודים,

הגיור שלהם היה גיור אמיתי,

או שכולם גרי אריות והגיור שלהם הוא אפס אפסים,

זה כמו הגיורים של הצבא.

האם באמת זה שווה משהו או לא?

המסקנה,

הגמרא אומרת שבסוף התגלה שיש להם דמות יונה בהר גריזים,

שאותה הם עובדים.

ולכן הגמרא מסכמת שדינם כגויים לכל דבר,

ולכן גם פה אצלנו מרן מצטט לנו את דברי

הגמרא בברכות נג שאם אותו השומרוני, אותו הכותי,

ברך ברכה, אפילו ששמעת את כל הברכה

מההתחלה ועד הסוף,

אפילו אחי אתה לא עונה אחריו אמן,

כיוון שאותם הכותים, כמו שאמרנו, עובדי עבודה זרה,

משתחווים לאותה היונה, ולכן לא עונים אחריהם אמן.

אלה הדברים שמרן כותב, וכך המסקנה להלכה ולמעשיהם.

על דברי הגמרא שם

במסכת ברכות,

רבנו יונה,

חלק מהראשונים מפרשים.

יש הבדל אם אתה שומע מהגוי את כל הברכה או חלק מהברכה.

הרמ״ה כותב לנו את דברי רבנו יונה,

שאם אני שומע מהגוי את כל הברכה,

אני עונה אמן.

אלה דברי הרמ״ה.

אבל מרן לא סובר כך.

מרן השמיט את דברי רבנו יונה.

מרן הלך בעקבות רוב הראשונים.

יש 14 ראשונים שאומרים שאסור לענות אמן אחרי הגוי.

נכון הדבר שהאדם הזה אמר לפניך את כל הברכה מההתחלה עד הסוף,

אבל כיוון שהאדם הזה עובד עבודה זרה,

בשעה שאמר שם שמיים, אדנות,

מי אומר לך שהאדם הזה התכוון להשם?

אולי התכוון לעבודה זרה שלו?

כך כתבו הרבה פוסקים בדעת הרמב״ם,

כך דעת רוב הפוסקים וכך ההלכה.

רבנו יהודה עייש בספרו מטה יהודה שואל,

הרמ״ה חולק על מרן,

אז היה צריך לכתוב הרמ״ה ויש אומרים,

אבל הרמ״ה לא תמיד טורח לכתוב ויש אומרים, הרבה פעמים לא ניכר הדבר שבא לחלוק.

אבל מצד האמת,

יש כאן מחלוקת בין מרן להרמה,

ואנחנו שולחים בכל דבר כדעת מרן,

לכן אסור לענות אמן אחרי הגוי,

אפילו אם שמעת את כל הברכה מההתחלה ועד הסוף.

בין שתי הקצוות, לענות אחרי הגוי או לא,

יש לנו עוד דעה,

רבנו יעקב קסטו מארי קש בספרו ערך לחם.

הוא אומר,

ישמעאלי שברך ברכה בערבית.

אנחנו אומרים שם השם, אדנות.

הם אומרים את שם השם, התרגום שלהם, אמה,

א' ל' ד'.

אם שמעת ממנו את כל הברכה, תענה אחריו המיל.

הרי אמרתי קודם שהרמב״ם סובר שלא,

ושם,

במצרים, כל דבר הולכים לפי הרמב״ם, והריקש,

תמיד בדרך כלל כל פסקי ההלכה שלו מיישר,

עושה כמו הרמב״ם. למה כאן הוא אומר, לענות אמיהן?

אלא הישמעאלים הם מאמינים בה' כמונו.

האמונה שלהם באל יחיד ומיוחד, אמונה שאין בה דופי,

ולכן כשהוא אמר שם שמים אדנות,

הוא לא התכוון לשם עבודה זרה.

הם לא עובדים עבודה זרה.

ולכן לפי מעריקש יש מקום להבדיל בין גוי לבין גוי.

חטס אומר, גוי שלא עובד עבודה זרה, אין חובה

לענות אחריו אמן,

אלא רשות.

אפשר לענות אחריו אמן.

כך משמעות גם הריקש,

שאותם הישמעאלים,

אין לנו בעיה,

אנחנו יכולים ואנחנו רשאים לענות אחרי ממל, העתיקו אותו יד אהרון, כף החיים ועוד, וכך המסקנה להלכה למעשה,

שאם אנחנו שומעים מגוי

את כל הברכה,

באותו הגוי יש לו אמונה בבורא עולם, ממילא אפשר לענות אחריו אמן.

אפילו אם תאמר אולי כעטורי זהב שאין חובה,

אבל בוודאי שרשאים אנחנו לענות אחריהם אמן,

כך שהמחלוקת בין מרן להרמה תישאר לגבי גוי שעובד עבודה זרה.

יש בהודו היום 800 מיליון שעובדים את הבודהה,

אלא עובדי עבודה זרה.

יש מספר, כן, זה בעולם, נוצרים.

גם הנוצרים, האמונה שלהם יש בה דופי.

אומנם הם מאמינים בהשם,

אבל ביום ראשון כשהם הולכים לכנסייה הם משתחווים לצלב.

האמונה שלהם יש בה דופי שיש לו מרים,

יש לו ישו,

יש כך ויש כך.

כל זה פוגם בוודאי שהם דינם כעובדי עבודה זרה,

ולכן אמרנו שאפילו אם שמעת את כל הברכה כולה מתחילה ועד הסוף מאותו הנוצרי וכיוצא בהם,

לא עונים אחריו אמן. מה שכן הקלנו שמותר לענות אמן,

זה לגבי גוי שאינו עובד עבודה זרה.

עכשיו הייתי צריך להגיד שיעור בבית הסוהר.

נסענו לשם,

היה איתי,

היה שם יהודי תלמיד חכם שהיה משותק ברגליים.

אז לפני שנכנסנו למטה השיעור,

נפגשנו קודם עם הקצינים,

עם הקצינים שנמצאים שם בשטח,

והביאו לנו שתייה.

אני בירכתי, החכם בירך,

היה לאותו החכם, היה לו עובד זר שהיה מטפל בו.

גם הוא לקח את השתייה,

בירך שהכול נהיה בדברו.

אלה הקצינים, חלק מהם, לקחו, שתו בלי ברכה.

אני שתקתי, לא הגבתי, אבל החכם השני לא שתק.

הוא אמר להם, אתם לא מתביישים?

זה גוי, זה עובד זר, הוא יודע לברך.

למה אתם לא מברכים?

אז אמרו לו, אנחנו גדלנו מצפון תל אביב, שם לא לימדו אותנו כיצד מברכים.

עד כדי כך,

אוי לו אותה בושה,

הוא נמצא צמוד כל הזמן עם החכם,

הוא למד גם איך לברך.

אז אותו הגוי מאמין בהשם.

אין לו לא עבודה זרה ולא דבר אחר,

מממילא, אם הוא מברך ואתה שומע את כל הברכה כולה מההתחלה ועד הסוף,

אז להלכה אחרי אחד כזה אפשר יהיה לענות אחריו אמן.

כל מה שאנחנו חייבים לענות אמן,

אם האדם הזה ברך ברכה נכונה,

אבל אם האדם הזה שינה ממטבע שתבוא חכמים בברכות,

אם הברכה שלו הייתה לבטלה,

אין לענות, אסור לענות אחריו אמן.

כגון,

האדם הזה לקח בוטנים,

במקום לברך על הבוטנים, בורא פרי האדמה, אמר בורא פרי העץ.

זה ברכה לבטלה, מה זה? הבוטנים גדלים על העץ?

אין כאן מחלוקת, אין כאן ספק.

אליבא דקולה עלמא.

כיוון שהברכה שלו היא לבטלה,

אסור לענות אחריו אמן.

מי שעונה אמן אחרי ברכה לבטלה,

האמן הזו נקראת אטומה,

וחלילה יש כאן, יש בדבר הזה סכנה,

ולכן מן הראוי שאדם ייזהר לא לענות אחריו אמן. וכן, כל כיוצא בזה.

דיברנו על הדוגמה של ברכה לבטלה בברכת הנהנים, הוא עדין גם בכל המצוות האחרות.

בכל ברכת המצוות, אם אתה בקיא בהלכה,

ואתה יודע בוודאי שהמברך הזה נכשל ואמר ברכה לבטלה,

תיזהר שלא לענות אחריו אמן.

אבל,

יש לנו מאות מחלוקות בדיני ברכות.

יש דברים שהם לא ודאי,

אלא הדברים האלה הם בגדר ספק.

אותו אדם לא שאל אותנו, עמד וברך.

תענה אחריו אמן או לא?

המסקנה היא ספק אמן לכולה,

לא לענות אחריו אמן.

אבל,

כדי לא להיכנס למחלוקת יש לנו עצה.

תאמר את הפסוק ואמרה האישה אמן אמן.

או, תאמר את הפסוק, ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

והיה,

אם אני חייב לענות אמן, הנה אמרתי, אמרתי אמן ואמן.

אם אני לא חייב, אין כאן חשש שיש כאן איסור של אמן את אומה.

אני אמרתי פסוק.

בזה אתה פותר את הבעיה בכל אותם הדברים, בכל המחלוקות. כגון,

אדם שנסע למערת המכפלה,

נסע לביתר,

עכשיו הוא רוצה מחר יום חמישי,

רוצה לברך הגומל.

אין ספק, עליבא דיקול עלמא,

חייב לברך הגומל.

על זה הוא מברך ואנחנו עונים אמן.

אבל אם האדם הזה לא נסע,

לא לביתר ולא לחברון.

בסך הכל הוא נסע לבית שמש.

הוא נסע חצי שעה וחזר,

והוא מחר עומד, הוא לא שואל שאלות, עומד, מברך אמן.

נענה אחריו אמן? לא נענה? מחלוקת גדולה.

זה לא דבר פשוט.

הסוגיה במסכת

פסחים דף צדק דף. משם הפוסקים מנסים ללמוד לענייננו.

שם התורה אמרה לגבי קורבן פסח,

אדם שהיה בדרך רחוקה צריך לעשות במקום פסח ראשון קורבן פסח שני.

והשאלה של הגמרא שם,

הוא היה בדרך רחוקה,

אבל היה לו סוס טוב.

הוא יכל להגיע מאילת עד ירושלים,

יכל להגיע בתוך זמן קצר מאוד על ידי הסוס.

האם זה נקרא דרך רחוקה או לא? זה הדין של הגמרא,

וממנה הפוסקים בספר בית המדרש ועוד דנו האם יכול לברך תפילת הדרך בשם,

האם יכול לומר הגומל או לא. מחלוקת, להלכה.

מי שנוסע לבית שמש, אפילו אם חזר באותו יום,

אסור לו לברך ברכת הגומל.

אבל אותו האדם, אותו הכוכב, לא שואל שאלות. יש אנשים,

אלה שלא באים ללמוד תורה,

הם מודיעים בלי ללמוד.

יש להם השראה,

הוא יודע. אתה שואל אותו מאיפה? הוא אומר, אני בטוח, ודאי, כך צריך להיות.

מי אנחנו שנחלוק עליו?

ולכן אותו אדם עמד ברכת גומל. ואתה יודע, האדם הזה לא נוסע לבית הר.

שם מי שנוסע, יש שם זרקות אבנים.

שם, לצערנו, יש סכנה.

אבל כשאדם נוסע לבית שמש,

אין כאן שום זריקת אבנים ואין סכנה.

ממילא אסור לך תחילה לברך הגומל.

יש לך מחלוקת?

יש לך ספק?

ספק ברכות להקל.

אבל אותו אדם לא שואל שאלות.

אני עונה אחריו אמן או לא?

תגיד את הפסוק, ברוך ה' לעולם אמן ואמן. כשהוא אומר את המילים הגומל החייבים טובות,

אתה תתחיל ותאמר את הפסוק, בזה אתה חומק מהמחלוקת.

וכן כל כיוצא בזה. למדנו למעלה בהלכות ברכות,

הבאנו עשרות סוגי דברים שעליהם יש מחלוקת.

אותו אדם לוקח פפאיה

ובירך על זה בורא פרי האדמה.

האם זה נכון או שצריך לברך על זה שהכול, זה נהיה כמו סוכריה?

הזכרנו באריכות, הסברנו בהרחבה את המחלוקת ואמרנו,

המסקנה היא לכתחילה תברך על הפפאיה,

על הדובדבן שהכול נהיה בדברו.

אבל אותו אדם לא שואל שאלות. כמו שאמרתי, יש אנשים שלא באים ללמוד,

הוא הפסקן של הדור.

מי אנחנו שנלמד אותו מה לעשות?

אם אתה מנסה להעיר לו,

איך הוא מסתכל עליך כאילו נפלת מהשמיים? מי אתה בכלל שתבוא תלמד אותי? הוא הפסקן הגדול.

והוא אמר כבר, בורא פרי האדמה.

נענה אחריו אמן או לא? יש כאן מחלוקת.

ושוב, להלכה במחלוקות הללו פתרון קל מאוד.

כשהוא אומר את המילים בורא פרי, אתה תתחיל לומר ברוך השם לעולם.

הוא גמר את המילה אדמה,

אתה אומר אמן ואמן,

וכן כל כיוצא בזה, בכל דבר שאנחנו מסופקים.

איך ההלכה? כך כדאי לנהוג ולעשות.

כך גם לגבי לחם שיצנים אותו במצנם.

למדנו למעלה בסימן קסח סעיף זין,

הפירוש של רבנו חננאל הערוך ורב האי גאון,

דבר שנכסס,

ומרן תרגם את זה בספרדית העתיקה,

וזהו הלחם היבש שלנו שאנחנו מייבשים אותו במצנם.

מרן הביא את המילה הזו בספרדית העתיקה,

ולא כל המפרשים הבינו טוב,

לא כולם הבינו כהוגן את דברי מרן.

אבל הגאון הביא חיים סופר בספרו,

תורת חיים,

הוא טרח ולקח את המילון של הספרדית העתיקה,

ושמה הוא חיפש לראות מה הם מתרגמים את דברי מרן בסימן קסח סעיף זין.

מרן שם כותב,

על אותו הלחם שכוססים אותו,

מרן מתרגם שהכוונה היא הנקראים בישקוניש.

מה פירוש המילה הזו?

אז הוא מביא שם שמכניסים את הלחם פעם שנייה לתנור,

ולכן כוססים אותו,

יורד דרגה במקום המוציא,

מברך על זה בורא מיני מזונו.

את כל זה מעתיק להלכה בספר וזאת הברכה,

פסקי תשובה ועוד.

ולכן אמרנו שאם האדם הזה לוקח לחם,

מכניס אותו למצמם,

בלועזית אומרים טוסטר,

לקח אותו וייבש את הלחם, מוציא אותו, נהיה יבש לגמרי,

וכוסס אותו, מזונות.

יש כאלה שלא מייבשים את זה הרבה, רק מחממים את זה,

וזה יוצא עדיין רך,

עדיין המוציא.

אבל יש כאלה שאוהבים אותו יבש לגמרי.

מי שמוציא את הלחם יבש לגמרי,

דברי מרן, אני קורא לך את מרן,

סימן קסח, סוף סעיף זין,

שצריך לברך על הלחם הזה, בורא מיני מזונות.

אותו האדם לא ידע.

בטעות אמר על זה המוציא לחם מן הארץ.

תענה אחריו ואמן או לא? תגיד זה נגד מרן. מרן אומר מזונות. איך אתה מרחם מוציא?

שוב, מי ספק?

אתה לא יודע איך ההלכה? יש שלושה פירושים.

כלומר, מי ספק?

ברוך אדוני לעולם, אמן ואמן. גם לגבי הברכה האחרונה.

שוב, אותה הבעיה, אותו הספק.

ולפי דעת

תורת חיים, וזאת הברכה, פסקי תשובה,

צריך לברך על הלחם שהוצאת מהמצנם,

בורא מיני מזונות, ועל המחיה.

האדם הזה לא עושה כך. הוא חולק עליהם.

הוא פוסק, צריך לברך את ברכת המזון.

מי אנחנו שנחלוק עליו? הוא פסק, גמרנו.

אבל הוא אומר, ברוך אתה השם, אזן את הכול.

אני אענה אחריו, אמן, או לא? מחלוקת.

שוב, להלכה,

אל תענה אחריו, אמן, בצורה רגילה.

אולי הברכה, אולי ברכת המזון שלו ברכה לבטלה,

אלא גם שם, שהוא אומר, ברוך אתה השם, אזן את הכול,

גם שם תאמר את הפסוק,

ואמרה האישה, אמן, אמן,

או ברוך השם לעולם.

כך אתה עושה עם כל הברכות שיאמר על הארץ ועל המזון, בונה ירושלים, בכולם שייך את הכלל, את הדיל שאמרנו,

וחלקה יוצא בזה. הבאתי דוגמאות של מחלוקות שלצערנו אנחנו נתקלים בהן,

ולא רבים יחכמו, לא כל האנשים בקיאים בהלכה,

ואותם שלא בקיאים בהלכות ברכות הרבה פעמים מסבכים את עצמם,

ולא רק את עצמם,

מסבכים גב אותנו לגבי חובת עניית האמן,

ולכן מצאנו את הפתרון בכל הדברים האלה, לומר ברוך השם לעולם, אמן ויאמן.

הוא הדין גם לגבי ברכת ההלל בראש חודש.

מרן בסימן תכב מספר לנו שהמנהג בארץ ישראל שלא לברך על ההלל בראש חודש,

ובמחלוקת הזו,

כאן בארץ ישראל הספרדים לא מברכים.

לא רק הספרדים,

בצפת,

בית-הכנסת של האשכנזים לא מברכים על ההלל בראש חודש.

בית-הכנסת הזה עתיק יומין,

לתקופתו של מרן ולפני כן,

ולכן הם קיבלו את מנהג ארץ ישראל, שם האשכנזים לא מברכים על ההלל.

אבל חוץ משם,

כל השתיבלכים, כל בתי-הכנסת כן מברכים.

אדם שלא זכה להתפלל בנצח המים הספרדים,

הולך אחרי זה לשתיבלך ושומע את החזן האשכנזי מברך על ההלל. יענה אחריו אמן או לא?

מחלוקת. יש שלמדו מדברי התשבץ,

שאין לענות אחריו אמן, ויש חולקים.

הביאור הלכה, הורדה ציון, הם אומרים שכן לענות.

מה אני עושה?

יענה? לא יענה?

שוב, פתרון, אתה חומק מהמחלוקת בקלות רבה,

שכשהוא אומר את המילים וציוונו לקרוא,

כשהוא מתחיל את המילה לקרוא, אתה מתחיל לומר ברוך השם לעולם.

הוא גמר את המילים, את ההלל,

אחרי זה אתה אומר מיד אמן ואמן, זה הפתרון בכל סוגי המחלוקות. רבי חנניה וילה, כאשר הוא אומר.

סגנית וערבי חנניה וילה,

איך יצאו את זה חווה באבית כסף במצרים וחשבו...