ברכה לבטלה – בין דאורייתא לדרבנן: השלכות הלכתיות ומעשיות במצבי ספק וטעות

 

- - - לא מוגה! - - - 

אדוני היושב-ראש,

כנסת נכבדה,

הגענו לסימן רטו סעיף ד'.

הגמרא במסכת ברכות בדף ל״ג אומרת לנו כל המברך ברכה שאינה צריכה

הרי זה נושא שם שמים לשווא והרי הוא כנשבע לשווא ואסור לענות אחריו אמן.

אלה דברי הגמרא, כל הפוסקים העתיקו זה להלכה אבל מחלוקת בראשונים כשהגמרא מנמקת ומביאה לנו את האיסור שנאמר לא תישא את שם השם אלוהיך לשווא.

האם הכוונה היא כפשוטו שיש כאן לאו גמור מדאורייתא

או שהפסוק הזה אסמכתה והאיסור הוא רק מדרבנן?

רב פלטוי גאון, רב האי גאון,

רבנו מנוח,

יש לנו 21 ראשונים שאומרים שהאיסור הוא מדאורייתא.

לפי רבנו מנוח,

אדם שמברך ברכה לבטלה לוקה כמו אדם שאכל כזית חזיר,

חיה מלקות כך הוא עדין גם בזה.

אבל לעומתם,

התוספות בראש השנה ל״ג אומרות שהאיסור הוא דרבנן והפסוק שהבאנו הוא אסמכתה בעלמא.

כך דאגו 27 מהראשונים.

מי שמטה את הקו הוא הרמב״ם,

והרמב״ם דיבר בזה בשלושה מקומות,

ביד החזקה,

בשאלות ותשובות פאר הדור, בסימנים פז וקה.

מרן כאן, בסעיף הזה שקראתי,

מרן מצטט מילה במילה את לשונו של הרמב״ם.

אם נאמר בדעת הרמב״ם שזה דאורייתא,

גם מרן יסבור שזה דאורייתא.

אם נאמר שכוונת הרמב״ם שזה אסמכתה,

ממילא גם מרן יסבור כך.

יש לנו מחלוקת גדולה גם בדעת הרמב״ם בין גדולי הפוסקים.

יש לנו הרבה דברים שהם נפקא מינא למעשה בנושא הזה.

אחת הדוגמאות שנחלקו בו גדולי האחרונים.

ביום צום אדם טעה,

לקח בידו כוס מים וברך שהכול.

עדיין לא טעם ונזכר לתענית אסתר,

האם יטעם או לא יטעם.

אם זה קרה ביום הכיפורים, אין שאלה.

שמה האיסור לטעום הוא דאורייתא,

חצי שיעור אסור מן התורה,

כמו שלמדנו ביומא עג את דברי רבי יוחנן, מרן העתיק להלכה בהלכות יום הכיפורים, סימן תרש יח,

שם בוודאי שאסור לטעום.

לטעום אפילו טיפה אחת,

לאכול אפילו גרם אחד בפני שאוכל,

עובר על איסור דאורייתא.

מוטב שתהיה ברכה לבטלה בשב ואל תעשה,

ולא איסור אכילה בקום ועשה.

מה צריך לעשות שם?

שמה אליבדיקו לעלמא,

יאמר מיד,

ברוך שם כבוד מלכותו,

כמו שמרן כתב לנו בסימן רשת,

אדם שנכשל ואמר ברכה לבטלה,

אומר מיד, ברוך שם, והוא רחום יכפר עוון.

אבל כשהמדובר הוא בתעניות שהן,

אסור לאכול ולשתות בהן רק מדרבנם,

כמו שאר התעניות.

יש לנו בעוד חודשיים תענית אסתר,

אחרי זה 17 בתמוז,

באותם עצומות שם נחלקו זרע האמת בשנת האחרונים,

האם נטעם משהו או לא.

אם נאמר שהאיסור ברכה לבטלה הוא לא מדאורייתא אלא מדרבנן,

אז טוען זרע האמת שאסור לו לטעום.

שניהם איסור דרבנן, הברכה לבטלה,

וכן גם האיסור לטעום.

מוטב שיהיה למפרע איסור ברכה לבטלה בשב ואל תעשה איסור דרבנן כזה,

ולא בקום ועשה שייקח ויטעם.

ולכן זרע האמת אומר שייזהר שלא לטעום.

אבל הרבה מהאחרונים חלקו עליו,

ואותם האחרונים חששו מאוד לשיטת רבי גאון ורבנו מנוח שאומרים שברכה לבטלה היא איסור גמור מדאורייתא.

אם כך,

כדאי שהאדם הזה יציל את הברכה לבטלה על-ידי שיטעם קצת.

הוויכוח הוא,

מרן כתב למעלה בסימן קצדו,

מרן העתיק את דברי הגמרא בברכות מ.ה.

שאם אדם אוכל דבר איסור,

אף על-פי שאינו אסור אלא מדרבנן,

אין מברכים עליו, לא בתחילה ולא בסוף.

אז הטענה היא, היום זה יום צום.

מ. אלא,

גם אם האדם הזה כן יטעם,

בלאו הכי הברכה שלו הוא ברכה לבטלה.

אסור לאכול ולשתות.

אז מה יועין במה שיטעם?

זו הטענה שכנגד, ולכן הם אומרים שווה אל תעשה.

אבל לאידך ייסע.

יכול להיות שכל דברי הגמרא והשולחן ארוך,

בדבר שמצד עצמו הוא אסור באכילה.

לקחת בשר עוף עם חלב, בישלת אותם ביחד,

שם החפץ מצד עצמו, המאכל אסור.

פה לא. פה המים שברך עליהם שהכול,

המים הם מים מותרים.

אלא מהי?

הזמן הוא הגורם.

בזה מי אמר לך שלא יטעם? אולי כן.

אם נאמר איסור ברכה לבטלה מדאורייתא מוטב שיעשה איסור דה רבנן שיטעם קצת ובזה יציל שהברכה לא תהיה ברכה לבטלה של דאורייתא.

מניין לנו שאנחנו עושים חשבון מסחרי בדברים האלה?

את זה אנחנו מלמדים מהגמרא במסכת שבת דף ד.

שם הגמרא דנה.

אדם שלקח בצק הדביק פת בתנור ביום שבת.

אחרי כמה שניות נזכר זה יום שבת,

התירו לו לרדות.

הרי רדיית הפת ביום שבת היא אסורה מדרבנן.

לא אכפת בכלל.

אומרים לאדם חטוא,

אומרים לו שהוא יעשה עוון ברדיית הבצק הפת כדי שהוא יזכה,

כדי שהוא עצמו יינצל מאיסור יותר חמור.

את הגמרא הזו מרן מצטט בסימן רנג סעיף וו.

מרן מצטט את הגמרא הזו להלכה ולמעשה.

אם כך, נאמר גם פה את המהלך הזה גם בענייננו.

אלה הדברים שדנו בהם הראשונים והאחרונים.

הדוגמה של הראשונים לא הייתה בדוגמה הזו,

חילה אדם שמגיע בליל שבת

עדיין לא קידש.

לפני הקידוש אסור לאכול ולשתות.

אבל בטעות לקח את הלחם וירך עליו ומוציא.

אחר כך הוא נזכר, אני עדיין...

מה אמרתי קידוש?

מה עליו לעשות?

נחלקו בזה המערם מרוטנבורג, המורדכי ועוד.

הרמ״מ מצטט לנו את הנושא הזה בסימן רע״א סעיף ה'.

הרמ״מ נותן לנו פתרון קל.

הרמ״מ מביא את דברי המורדכי.

אם זה קרה בליל שבת שבירך על הלחם

המוציא לחם מן הארץ,

לא קרה כלום.

יש אפשרות להציל את הברכה לוודי כל העלמא.

איך?

כמו שאנחנו יכולים לקדש על היין,

אפשר לקדש גם על הפת.

שלא יפסיק אלא אחרי המוציא ימשיך את הברכה השנייה, יתפוס בידו את שתי החלות, את הלחם ישנה,

יגמור מקדש שבת, יבצע ויטעם.

זה הפתרון קל מאוד.

אבל אם תראה לו הדבר הזה במוצאי שבת לפני ההבדלה, טעה הוא בירך המוציא,

שם אי-אפשר לעשות הבדלה על הלחם.

מה יעשה?

שם אין לו ברירה אלא לטעום קצת.

שם הרמ״א לא הלך בדעת, כדעת המערם,

אלא כדעת תלמידו, כדעת המרדכי.

במחלוקת הזו זה מה שהרמ״א כתב שם.

אבל הרמ״א עצמו במקום אחר כתב אחרת.

הרמ״א בסימן תקטו״,

שם הוא כתב,

אם הגוי הביא לענבים ביום שבת או ביום טוב.

כיוון שהוא כתב אותם ביום שבת,

ביום טוב.

אותם הענבים הם מוקצה, אסור לאכול אותם.

אם האדם הזה טעה והכניס לפה את הענבים האלה ולעס,

אומר הרמ״א,

אסור לו לבלוע, שיפלוט את זה מה...

אבל למה שלא יציל את הדרכה?

איסור מוקצה דה רבנן.

אם תאמר שהברכה לבטלה דהורייתא,

אולי כדאי שיטעם, כדאי שיבלע.

זו השאלה שעומדים עליה הגאון רבי יהודה עייש בשבט יהודה,

ושאר האחרונים.

הרבי יהודה עייש מיישב, מתרץ, בצורה פשוטה מאוד.

הוא אומר, מה שכתב הרמ״א בסימן תקטו,

מדובר שמה שהוא לא בירך.

אל האדם הזה קודם היה לו תמרים.

כשהוא בירך על התמרים, התכוון לפטור גם את הענבים.

אחר כך, כשהוא לקח בטעות את הענבים שנקטפו ביום טוב, הוא לא בירך על זה שום ברכה.

אלא מאי? הוא הכניס את זה כבר לפה וכבר לעש.

האם יבלע? לא יבלע. אנחנו מדמים את זה למה שאני אומר במשנה.

המשנה במסכת תרומות דן האדם שטעה והכניס לפה תרומה.

אז כמו ששם הוא הדין פה, ולכן הרמב״א אומר שלא יבלע.

זאת ועוד.

הלקט יושר אומר, הברכה חלה גם אם אתה לא בולע.

רק אתה לועס, אתה מרגיש את הטעם,

כבר הברכה חלה.

ולכן הרמב״א אמר שיפלוט.

אבל לעולם,

אם האדם הזה שואל אותך,

עדיין לא הכניס לפה,

הוא רומז לך שהוא רוצה לדעת אם הברכה תחול או לא תחול, אם יכניס לפה או לא,

לעולם להגיד לו שכן, כמו שהרמב״א כתב בסימן ר״ע לגבי הדוגמה של ההבדלה.

כך יהיה גם לגבי מקומות אחרים.

בעל השדה חמד חיבר ספר מכתב לחזקיהו,

ושם הוא שואל שאלה כעין זו בדוגמה אחרת.

אנחנו נזהרים אחרי ראש חודש אב,

אנחנו נוהגים לא לאכול בשר.

האדם הזה שכח.

לקח בשר או נקניק, מרח.

אחרי שגמרת הברכה נזכר, אבל אנחנו לא אוכלים בשר.

יטעם או לא יטעם?

הרב מצטט את דברי הרב זרע האמת, ועל-פי זה הוא בונה את הפסק, לא יטעם, אלא יאמר מיד ברוך השם.

הרב עצמו, אחר כך, כשחיבר את השדה חמד,

מביא בהרחבה את המחלוקת והמסקנה של הרב,

שכן יטעם.

שם זה עוד יותר קל מהדוגמאות שדיברנו.

שם זה איסור גמור.

אולי במוקצה זה איסור חפצא.

שם זה רק מנהג בעלמא.

אם זה רק מנהג,

הרבה יותר קל,

וכדאי שיוותר על המנהג כדי להציל את הדרכה.

זאת ועוד.

המנהג מהו?

אנחנו בגלל זכר לחורבן.

בבית-המקדש על המזבח היה בשר, היום אין.

כשהאדם הזה אוכל הרבה בשר,

הוא מתכוון לשמוח, להתענג, זה מה שאסור, זה המנהג לאחמר.

כאן הוא טוען סך הכול גם אחד או שניים כדי שהברכה תחול,

ואין לו כאן כוונה והנאת שמחה,

ממילא הוא גם לא עובר על המנהג.

ולכן המסקנה של החכם, של הרב שדה-הלן,

שכן יטעם וכן כל כיוצא בזה.

עוד דנו בהרחבה הארכונים לגבי אדם שאכל בשר,

ובתוך שש שעות טעו ברחשי הכול על גבינה או חלב.

גם שם דנו, יטעם או לא יטעם.

גם שם יש אריכות בדברי האחרונים,

לא רק בדברי האחרונים הקדמונים שהתחילו בדברי המארם המרדכי וסיעתם,

אלא גם אחרוני דורנו,

גם היום, בימים ההם ובזמן הזה, גם היום יש מחלוקת.

תראו תשובה באבי עמר חלק ב' על השאלה האחרונה הזו שאני אומר.

אבל גם היום,

חלק מחכמי דורנו אומרים שלא יטעם. תשאל את הרב ולהרשיב,

יגיד לך, אסור לטעום ביום הצום.

מוטב שיגיד, ברוך השם.

כך הוא אומר, הולך בשיטת זרע האמת.

יש חולקים. יש אומרים,

נכון, אסור מדרבנן לאכול גבינה עד שש שעות.

אבל כאן, כיוון שכבר ברח,

אז אם לא יטעם,

יהיה ברכה לבטלה שלימן דאמר דאורייתא.

אם יטעם,

זה עליבה דקול עלמא רק דרבנן.

מה שהתורה אמרה, לא תברשל גדי וחלב עמו דרך בישון עשרה תורה.

אבל אם הוא אוכל בזה אחר זה,

זה דבר שהוא עליבה דקול עלמא, רק איסור דרבנן.

הוא אומר לה,

נגיד לו העצה שכן יטעם קצת להציל את הדרכה.

זאת מאוד דעת חכמי צרפת,

מייד אחרי ברכת המזון,

אם הוא צחצח שיניים,

הוא יכול לאכול גבינה.

אנחנו לא פוסקים ככה. אנחנו הולכים,

כדעת הרמב״ן הוא מרן לשולחן ערוך

בסימן פטט שצריך להמתין שש שעות,

מלכתחילה, ודאי שאנחנו נמתין שש שעות,

אבל נצרף אותם כדי להגיע לסניף לספק ספקה כדי להתיר לאדם הזה שיטעם קצת.

וכך ההלכה למעשה, אין לנו ברירה אלא להתיר לו שכן יטעם.

מכל הנושא הזה אתה רואה עד כמה הדבר חמור,

ולכן כדאי שאדם לא יגיע לדבר הזה.

יש אנשים,

ליד הכיור בליל הצום,

שמים שלט צום כדי שאדם לא יטעה ויברך על המים,

שמים שלט יפה בכיור של בית-הכנסת, בכיור בבית.

אה, דבר יפה.

לפעמים אדם מזדמן ברית מילה בשעה עשר.

אחרי המילה אומר לו אבי הבן,

אל תלך,

יש כאן בשר חלה, כשר למהדרין, תשב לאכול אתנו.

הוא אכל.

בדרך כלל כשאדם אוכל בצורה מסודרת,

אכל בשר בשעה אחת-שתיים,

הוא זוכר, עד שש שעות הוא לא אכל לא גבינה ולא מאכלי חלב.

אבל כאן הוא יצא מהשגרה,

כאן הוא אכל בשעה עשר,

בשעה שתים עשרה, החבר נתן לו סוכריה, כתוב על זה סוכריה חלבית.

בהכשר עבדת,

בהכשר הכול,

נטעם או לא יטעם.

כאן האדם הזה שכח מכל מה שהיה,

זה דבר שהוא מצוי מאוד,

ודאבל אנחנו אמרנו שכן יטעם משהו ואחר כך יפנות, יוציא החוצה את הסוכריה.

מלכתחילה כדאי שיעשה לעצמו את הסימן.

אם יש לו איזה חוט אדום בכיס,

הוא היה בקבר רחל, לקח משם חוט אדום,

שיקשור על האצבע שלו את החוט האדום עד שש שעות,

או שיחליף את השעון במקום יד שמאל, יד ימין. יעשה איזה סימן, יעשה איזה היקף,

כדי שלא ישכח שלא יגיע לבעיה הזו, שלא ייכנס לבוץ.

אם הוא נכנס לבוץ צריך להביא חילוץ, צריך להביא גרר לבעיה.

ולכן כדאי שישים לב בכל הדוגמאות שהבאנו,

שאדם בן תורה ייזהר מאוד שלא יגיע לכל זה.

הגאון רבי משה הלוי בספרו ברכת השם חלק ב' הוא דן בעוד דוגמה.

האדם הזה קם בבוקר,

לא שם לב, שכח שהוא עדיין לא התפלל,

לקח חתיכת עוגה ולך עליה בורם מיני מזונות.

אחרי שגמר את הברכה נזכר,

אני עדיין לא התפללתי שחרית,

הרי אסור לאכול ולשתות לפני שהאדם מתפלל שחרית, שנאמר,

לא תאכלו על הדם.

האם כדי להציל את הברכה יטעם או לא יטעם?

הוא אומר לו, לא יטעם.

הוא מבין לנו את דברי הזוהר,

שעליו לא תאכלו על הדם זה לאו גמור מדאורייתא.

גם בפשטנים, הרעב, הרבה מהראשונים אומרים שזה לאו גמור מדאורייתא.

אם זה דאורייתא וזה דאורייתא,

מוטב שתהיה הברכה לבטלה בשווי אל תעשה,

ולא יטעם, לא יאכל, לא יעשה עוון, לא תאכלו על הדם, בקום ועשה.

אלה הדברים שהרב כותב שם.

אבל,

תלמידו יש לו ספר שאלות ותשובות אל ישיב הכהן.

הוא דן בנושא הזה והוא כותב,

הוא אומר, מתי יש איסור דאורייתא?

אם האדם הזה אוכל ברצינות,

יושב, אוכל, סועד,

ואותי השלכת אחרי גביך. אחרי שהאדם הזה אוכל ושותה והתגאה, אחר כך הוא בא להתפלל.

שם יש את האיסור דאורייתא. אבל כאן, כשהוא טועם גרם אחד או שניים,

הוא יודע שזה לא דרך אכילה וגאווה.

כל זה רק להציל את הברכה.

גם אם נאמר שההלכה כהרעה שיש איסור דאורייתא לאכול לפני התפילה,

כאן לא שייך את ההגדרה חצי שיעור אסור מן התורה.

כאן הדבר הרבה יותר קל.

הרי מרן כתב לנו בסימן פטט,

אדם שהוא רעב או צמא

ואין דעתו מתיישבת,

קשה לו לכוון בתפילה עד שיאכל וישתה.

מרן אמר שיאכל.

כדאי שיאכל, כדי שיתפלל בכוונה.

אם זה היה איסור גמור מדאורייתא גם בגרם אחד, חצי שיעור,

איזה הווה מנה להתיר לו.

אתה רואה מכל הדבר הזה שכנראה שבמעט שבמעט בזה התורה לא עשה.

ולכן המסקנה שם,

גם בזה נוכל לומר בדיעבד שיטעם משהו.

אבל ברור הדבר שבלכתחילה אין היתר לאכול לפני התפילה,

לא בחור ולא בשבת.

ולא חשוב מי זה האדם הזה.

אם הוא חבדניק,

אם הוא אשכנזי,

ספרדי,

אין לנו הבדלים.

בשולחן ערוך, בפוסקים,

הדבר מוסכם שאסור לאכול ולשתות.

אנחנו דנים על הגרם, לאכול גרם אחד או שניים,

טעה ובירך אם מותר או לא. על זה יש לך פלפולים ומחלוקות קשות בין הפוסקים.

לשבת ולאכול ליהנות מהחיים ולעשות שעודה לפני,

אינה ואמנה בדבר.

בוודאי שהדבר אסור לגמרי מכל וכול.

הנפקא מינה עוד בדבר הזה,

במחלוקות שאנחנו אומרים,

עם איסור ברכה לבטלה דאורייתא או דרבנן,

הנפקא מינה לגבי אחינו בני ישראל המוהלים.

פעמים רבות מזמינים מוהל,

והמוהל לא חוקר ודורש. יש מוהלים, יש בהם הרבה תמימות,

הוא לא חוקר ודורש, לא שואל שאלות.

אומרים לו,

מחר תבוא בשעה 12 יש ברית מילה.

אני כן מכיר את המשפחה.

האימא של התינוק הזה, האימא הזו,

קוראים לה גיורת.

אנחנו יודעים את האמת. אנחנו יודעים שהגיורת הזו שהתגיירה בצבא או במקום אחר לא שומרת, לא שבת ולא דבר אחר.

אוכלת חזיר, הכול רגיל,

כאילו לא היה כלום.

הוא, האדם הזה,

טועה, הוא לא יודע, הוא לא מכיר.

אבל אנחנו כן מכירים.

לפי ההלכה,

אין שום בעיה למול גויים.

יש היום בעולם 200 מיליון גויים שעושים ברית מילה.

הם עושים את זה מטעמי בריאות.

זה כמו חיסון נגד סרטן המין, עץ ודברים אחרים, ולכן הם עושים את זה.

הם באים למוהל, אומרים לו, קח 1,000 שקל,

בוא תעשה ברית מילה על הגויים.

אין שום עוון.

אבל, בתנאי,

אסור לברך.

איך אתה תגיד, וציוונו על המילה.

מי ציווה אותך?

לא כתוב בתורה, אין שום חיוב למול את הגוי.

ולכן,

אם אותו המוהל יבוא מחר וימול את אותו הגוי,

עם האמא שלו גויה,

אם הגיור היה אפס אפסים,

היוצא מן התמא תמם, אלא גם התינוק הזה, גם הוא גוי.

עכשיו, שהמוהל הזה יבוא ויברך על המילה,

וברכה לוותרה.

כל שכן, עם המוהל הזה,

הוא לוקח אחר כך כוס יין ומברך אשר קידוש ידים מבטן עוד ברכה למטלה.

יש לו כמה ברכות למטלה.

כי אם נאמר שהאיסור הזה הוא איסור דאורייתא,

אם נלך בהבנת הרמב״ם ומרן שזו המסקנה,

לא נוכל לשתוק. אני לא אוכל להחריש ולשתוק ולומר,

מפני כבוד הבריות ומפני דרכי שלום, אני אשתוק.

אתה לא יכול לשמור על זכות השתיקה בדבר הזה,

אלא חייבים ללכת ולומר לו,

כיוון שאותם האנשים נחשבים כגויים גמורים לכל דבר, בין נקולה ובין לחומרה.

לא רק פה לגבי הנושא של הדרכה,

שאנחנו חוששים מאוד תמיד ואומרים,

ספק ורחוב להקל,

אלא אנחנו רואים את הדברים האלה מכוח ודאי.

מה זה ודאי? כגון.

אדם שנכבה לו החשמל דקה אחרי השקיעה,

שבוע השקיעה, יום שישי זה, חמש ורבע.

דקה אחרי זה היה עומס על החשמל,

היו מזגנים, היה כמה דברים, והכול נפל.

מה עושים?

מרן בסימן רסא, מרן אמר לנו פתרון כאן.

האיסור אמירה לגוי בין השמשות עדיין לא גזרו בדוגמה הזאת.

תקרא לגוי,

אתה יכול לומר לו, לא רק לרמוז, אתה יכול לומר לו,

תרימי את המפסק הראשי, אולי שקודם יכבה את המזגן, שלא יהיה עומס,

ואחר כך רואים את המפסק הראשי, אין שום בעיה.

לא רק גוי שהוא בחזקת גוי,

גם אותו האדם שאומר לך, יש לו נייר, יש לו תעודה,

שכאילו הוא יתגייר,

מבחינת ההלכה אנחנו מחשבים אותו לגוי גמור,

ואפשר לקרוא לו לכתחילה,

בוא תדליק לנו את החשמל.

אילו היה הדבר ספק,

הייתי אומר, צריך להיזהר, יש כאן, לפני עבר לא תיתן מכשול, איך אני אכשיל אותו?

אבל אם אנחנו אומרים שהוא גוי גמור,

אתה לא מכשיל אותו. לגוי מותר להדליק בשבת, אין שום איסור בדבר,

כך כתבו גדולי הפוסקים בעניין זה.

הראשון שידן בזה היה חמדת שלמה,

אחריו בית יצחק, האחיעזר ועוד רבים מגדולי האחרונים אמרו תנאי יסודי.

אתה רוצה לגייר?

אתה יודע מראש שהגר הזה,

אחרי שהתגייר ישמור תורה ומצוות, הכול יהיה בסדר.

זה נקרא גר.

לאדם הזה אנחנו חייבים הכול.

התורה מצווה אותנו, ואהבתם את הגר.

יש לנו נוסף למצווה, ואהבת לרעך כמוך.

בגר אנחנו צריכים להוסיף עוד אהבה על אהבתו.

אבל אם האדם הזה, אתה יודע מראש שהוא לא מתכוון לשמור תורה ומצוות,

אלא בשביל המשכנתה או בשביל סיבות אחרות הוא צריך תעודה.

מה, אתה חושב שהנייר עושה את האדם?

הנייר לא עושה אותו יהודי.

להבדיל,

תיקח קוף,

תעשה לו ברית מילה,

תכניס את הקוף לתוך המקווה,

ואחר כך תיתן לו תעודה.

כתוב שם שהוא התגייר, עשה את הברית מילה כדת וכדין.

היה במקווה, המקווה הכי מהודר בעולם.

ושהוא יגיד שהוא יהודי?

זו בדיחה.

גם פה, גם להבדיל לגבי בני אדם, אדם שהוא רציני.

גוי שרוצה להתגייר ברצינות,

כמו שאמרה רות המואביה,

עמך עמי אלוהיך אלוהי, כל הדברים שאמרה לה קיבלה את הכול,

לכן זכתה ויצאה ממנה זרע המלוכה,

יבוא בעזרת השם, משיח צדקנו ויגל אותנו במהרה, שהוא היה מזרעה,

מזרע של רות המואביה.

אבל כשהאדם הזה ליצן,

אז הוא בא לפני בית-הדין,

שם בבית-הדין הוא לוקח כיפה, כיפה לבנה או כיפה סרוגה,

עומד שם ואומר, כן, כן, הוא מסכים.

ואחר כך הוא ממשיך לאכול חזיר ביום הכיפורים.

מישהו יעלה על הדעת שזה גר אמיתי? זה הכול ייצנות, הכול בדיחה, אין בזה שום ערך.

למה הדבר דומה?

יש לי גמ״ח, אני נותן לאנשים הלוואה.

מישהו הגיש בקשה, אתה עושה שיעורי בית לדעת מי האדם הזה,

אומרים לך, תראה,

ב-98% מהמקומות שהוא לקח הלוואה לא החזיר.

שני מקומות הוא החזיר.

אנחנו עכשיו יושבים עם חברי ההנהלה לדון, ייתן לו הלוואה או לא?

רק משוגע ייתן לו הלוואה.

ב-98% הוא גנב, הוא לא נותן.

אז בוודאי שאני לא אגיד,

אולי ב-2% אולי גם לי הוא יחזיר.

שם בכסף אתה נזהר.

למה כאן, עם האנשים האלה, אתה נותן להם תעודה?

הרי 98% מכל אלה האנשים שעוברים את הטקס של הטבילה עושים את הכול כאילו.

אתה רואה, אתה בודק בכל העולם, אתה רואה, 98% לא שומרים לא דת ולא דין, ממשיכים לאכול ביום הכיפורים וכיוצא בזה.

אז למה תיתן לו תעודה?

אין הווה ימינה נתן.

אפילו הם נתנו.

היה להם טעות לאותם האנשים ונתנו לו תעודה.

כמו שאמרתי,

לא התעודה קובעת ועושה את האדם ליהודי,

אלא מהות העניין, המהות של הגיור,

זה מה שקובע לנו.

ולכן אמרנו שגם לכולנו, לא רק לחומרה,

ודא שדינם כגויים לכל דבר.

מראנו חכם מנציון במבצעו היה מוהל.

באור נציון חלק א',

לפני 25 שנים,

הוא כבר כותב ומזהיר את חבריו המוהלים.

אם מזמינים אותך לעשות ברית מילה ביום שבת והאימא אומרים שהיא גיורת,

עשו לו ללכת ולמול.

אם נאמר שהיא לא שמרת מצוות ודינה כגויה,

ממלה, אם הוא ימון אותה ביום שבת,

הוא חייב מיתה, חייב סקילה, אותה המוהל.

התורה התירה לנו ביום השמיני אמון, ביהודי,

שם זה דוחה שבת.

אבל לא בגוי.

בגוי אין הווה מנע, ומי שימון אותו חייב סקילה.

כבר אז הוא הזהיר על הבעיה, על התופעה הזו, ולצערנו הדברים נעשו פי כמה וכמה חמורים.

אם אז היו 40% או 50% שכן היו שומרים תורה ומצוות,

היום אתה רואה בכל העולם את התופעה הקשה הזו,

בקושי 2% מהם שומרים תורה ומצוות. הרוב הגדול, לצערנו, לא שומרים.

ולכן, זיל בתא רובה.

ולכן אנחנו גם לכולה אנחנו נחשיב אותו שהאדם הזה דינו כגוי לכל דבר.

בספר היכל יצחק,

את הספר הזה חיבר הרב הראשי לישראל לפני 60 שנה,

הרב הרצוג.

הוא דם.

אדם כזה התגייר,

ויום אחרי הגיור אנחנו מסופקים.

האם הוא התכוון כך? לא התכוון כך?

האם נגדיר את העניין הזה ספק דאורייתא? אולי הוא יהודי.

אם הוא קידש אישה, תגיד, אולי הוא מספק אם היא מקודשת? וכן הלאה.

כל הספקות וכל התורה כולה. מה הדין?

הרב עונה.

הרב אומר,

יש לנו כלל בכמה מקומות בגמרא, בשולחן ערוך, נאמר,

כשיש לך ספק אתה מחזיר את העניין לחזקה הקודמת.

מה הוא היה קודם?

חזקת גוי.

אז יש לך ספק,

אולי בשעה שטבל יתכוון או לא יתכוון,

יש לך ספקות? תחזיר אותו לחזקה דמעיקרה,

תשאיר אותו בחזקת גוי. זו הטענה של הרב.

והעתיקו אותו גם שאר הפוסקים מהלכה למעשה.

ולכן בכל הדברים האלה אין לנו ספק שאנחנו חייבים לומר למוהן כדי שייזהר שלא יבוא לידי איסורי דה רבנן. זה מה שעלינו לנהוג ולעשות בלכתחילה.

עוד דווקא מינה בנושא הזה,

במחלוקת הראשונים, האם איסור ברכה לבטלה זה דאורייתא או דה רבנן,

דנו הפוסקים לקמאן בסימן רצדיק א'.

שם הדוגמה היא כך,

התחלנו סעודת חתן מקלה.

הגיע חצות,

רבע לשתים עשרה.

בא אליך אבא של החתן, הוא אומר, תראה, עכשיו אנחנו התחלנו.

עד שאנחנו נגמור לשיר, עד שנגמור את הסעודה, יהיה שתיים, שתיים וחצי.

עד שנתפלל מלאכה.

אנשים ילכו לישון כדי לנוח קצת,

הם לא יספיקו לחזור לסעודה השלישית. מה יהיה?

יפסידו סעודה שלישית.

זאת ועוד, אנחנו צריכים להגיע למאה ברכות.

אם אין סעודה שלישית גם לא מקיימים מצוות מאה ברכות. מה יהיה?

הראש נותן לנו פתרון, נותן לנו עצה.

יעשו כך,

שיפסיקו מים אחרונים חובה,

ברכת המזון, יברכו הגפן אשר בארץ ששון ושמחה,

ואחרי זה מנחה.

מיד אחת המנחה,

עוד הפעם נטילת ידיים, המוציא, סעודה שלישית.

איך ההוראה?

זה גורם ברכה שאינה צריכה.

את כל האוכל הזה יכולת להמשיך.

מה אתה חותך לי באמצע את הסעודה,

ועוד הפעם נטילת ידיים, עוד הפעם המוציא, וברכת המזון.

אם נאמר שאיסור ברכה לבטלה הוא דרבנן,

אפשר להבין את דברי הראשון.

ראש יפה מאוד, הראש לשיטתו,

הראש מצטט להלכה את דברי התוספות,

הראש סובר איסור ברכה לבטנא דרבנן.

יש לנו כלל,

בהרבה מקומות הגמרא אומרת עשה דוחה לא תעשה,

גם פה.

יש לך מצוות עשה של מאה ברכות,

יש לך מצוות עשה דרבנן של שלוש סעודות.

העשה הזה ידחה את האיסור גורם ברכה שאין לה צריכה,

ולכן הראש אמר לנו את העצה הזו,

מובן מאוד, יפה מאוד.

השאלה היא,

האם גם מרן סובר כך?

הוויכוח הוא על מה שקראנו אצלנו כאן, ברשת טו, סעיף ד'.

מרן העתיק את הרמב״ם.

אם נאמר שהרמב״ם סובר שאיסור ברכה לבטלה דאורייתא,

אז איך מרן שמה מתיר? איך מרן מעתיק את הראש?

זה לא שייך לנו, לחרבה.

הפוסקים מתרצים ואומרים, כאן זה לא ברכה לבטלה ממש,

אלא הוא גורם ברכה של נצרכה.

בשבת ק״כ למדנו, לא תעשה כל מלאכה.

עשייהו דעשו רק גרמא שרם, מהתורה גרמא מותר,

האיסור הוא רק מדרבנן.

כאן הוא גורם ברכה שאינה צריכה. אם זה רק גרמא דרבנן, לצורך המצווה כן יהיה מותר, וכך המסקנה, בשעת הדחק כן יהיה מותר.

אני אומר בשעת הדחק, ולכתחילה לא כדאי לעשות כך.

ולכתחילה,

טוב שאבי החתן וכל המשפחות יהיו מאורגנים יפה,

יתחילו תפילה מוקדם,

יתחילו סעודה מוקדם,

יגמרו את הסעודה מוקדם, יבואו אחר כך כולם בשעה 1600, סעודה שלישית.

זה מה שצריך לעשות בלכתחילה.

אבל לא תמיד האבא של החתן,

המושכות של הסוס בידו,

שילך לאן שהוא רוצה.

אתה מגיע לסעודה חתן נקלה, לפעמים צריכים לחכות, הסבתא עדיין לא הגיעה,

מחכים לה, או סיפורים אחרים,

סיפורי סבתא.

לכן אין ברירה לפעמים ומתאחר הזמן. טוב, שעתא דחא כשנא,

לא תהיה לנו ברירה,

אנחנו כן נתיר, כמו שאומר הראש,

כי מרן הביא את כל זה להלכה לכמן.

זאת ועוד.

עוד דוגמה שקשורה, אבי אנתליה.

חלק מאחינו בני ישראל יוצאי מרוקו רגילים לעשות כך.

גומרים את הקידוש,

לא מתחילים מייד נטילת ידיים והמוציא.

לוקח חתיכה מהדג, מברך שהכול, טוען.

לוקח מעט מהסלב, מברך אדמה, וטוען.

ואחר כך ניגשים לנטילת ידיים.

או חלק גדול מאחינו בני ישראל התימנים, אחרי הקידוש,

לא מתחיל עם נטילת הימים המוציא.

יש להם קודם כול את הג'עלה.

מה זה הג'עלה?

יושבים,

אומרים דברי תורה, פרשת שבוע,

דברי ההגדה, דברי ההלכה, ובינתיים,

ונשארים רעלים.

האישה מביאה להם את הקובאנה, את הדברים האחרים, ואוכלים.

שוב, יש לך אפשרות פשוטה מאוד,

תעשה נטילת ידיים, תברך המוציא,

והלחם שברכת עליו המוציא פותר גם את הקובאנה, את הג'חנון, את כל הדברים האחרים.

אז למה תקדים? למה תברך ברכה מיותרת לכאורה?

שוב, גם כאן,

אם נאמר, אנחנו רוצים לזכות במאה דרכות.

יש לי גירעון,

ועל-ידי שאני מברך על הדג של הקול, על הסלת אדמה, אני משלים את המאה ברכות.

נכון שכאילו יש כאן גורם ברכה שאין אצלך,

אבל כמו שעשה דוחה לא תעשה,

האישה דרבנן של מאה ברכות ידחה את האיסור הזה.

זה הוויכוח שיש גם שם. ולהלכה,

בימי החול בוודאי שאסור לעשות כדבר הזה.

אם אתה רוצה לאכול,

קודם תברך המוציא ותפתור את הדג.

אל תברך שהכול לפני ברכת המוציא. אין דבר כזה.

זה מצוי הרבה גם בחתונות.

הלחם כבר נמצא על השולחן,

אבל יש אנשים,

הוא לא רוצה לקום עכשיו ולטול ידיים, בינתיים הוא מתחיל עם הסלטים ועם הדברים האחרים.

מתי נטיל את הלחם? הוא אומר, תכף, תכף אני אקום.

זה לא בסדר.

הוא גורם ברכה שאין אצלך. חייב לקום מייד,

ליטול ידיים, לברך המוציא, ויתחיל לאכול מהסלטים או מהדברים האחרים.

על החול אין לנו מחלוקת. אין ספק, ודאי שאסור מלכתחילה לגרום ברכה שאין אצלך. אולי זה לא תאורייתא דה רבנן, אבל איסור דה רבנן מאה, בוודאי שיש.

מה שאנחנו יכולים לסמוך להקל לגבי שבת כדי להגיע למאה ברכות. וגם זה, לא לכולם.

לי יהיה אסור לעשות את הדבר הזה. למה לי אסור?

אני מגיע למאה ברכות בוודאי בלי הדג ובלי הסלט.

אני תמיד רגיל אחרי ברכת המזון לברך על צבל סמים, אסבה וסמים,

יש לי אחרי זה עץ אדמה שהכול,

או בורא נפשות או מעין שלוש,

בכל סעודה יש לי שישה-שבעה דרכות, אני עולה לספר תורה,

אני בקלות עובר את המאה דרכות.

אז בלי,

אם אני אעבור לפני נתינת ידיים מהמוציא לברך על הדג, בשביל מה אתה עושה את זה?

תברך קודם מהמוציא, תפתור את הדג.

ולכן,

למי שבלאו הכי הגיע למאה הדרכות אין הווה מנה להתיר.

אבל רוב האנשים,

לא כולם עושים את הדרך הזו ולא לכולם יש את המאה הדרכות. טוב, נוכל להתיר להם בשעת הדחק, ואלה שנהגו לתימנים ולמרוקאים, בוודאי שיש להם על מי לסמוך,

יכולים להמשיך גם במנהגם.

אין בדבר הזה חשש מעיקר הדין.

הדבר מותר.

מה?

עדות אחרות שלא נהגו? אז כמו שאמרתי, אם אפשר להימנע,

להגיע למאה הדרכות בלי זה,

עדיף יותר שלא.

הדרשנים נתנו לנו רמז יפה למצווה הזו, מצוות מאה הדרכות.

הרי אדם שגזל מחברו מצווה,

כונסים אותו, צריך לשלם עשרה זהובים.

אם אתה מברך בכל יום 100 ברכות,

אז יש לך כמה זהובים?

1,000. האלף לך, שלמה.

יום שבת, כל הברכות, החובה שאתה מברך מגיעות רק ל-80.

יש לנו מינוס, יש לנו חיסרון 20 ברכות שהן 200 זהורים.

איך תשלים את הכול?

אתה משלים את זה על-ידי שאתה אוכל מאכלים,

אתה מרבה ו-200 לנותרים את פריו.

יום כיפור, גם זה אסור, אי-אפשר להרבות באכילה ושתייה, היה אסור לאכול.

איך אנחנו נקיים את המצווה של 100 ברכות ו-200 לנותרים את פריו,

יושבת בגנים, חברים מקשיבים ונוקריך שמיעיני?

תאמר לאותם האנשים שעולים לספר תורה,

כשאתה מברך את הברכות אשר בחרבנו מכל העמים אשר נתן לנו,

תכוון לפתור אותנו.

ואז אתה עונה אמן, שומע כעונה,

בזה כאילו אנחנו בירכנו את הברכות,

בזה נגיע לחשבון של 100 הברכות.

אז אם האדם הזה עושה את החשבון הזה גם בשבתות,

יש לו ציבור של בני תורה שבכל שבת הם מכוונים להוציא אותנו,

אז יש לו בלאו הכי את 100 הברכות.

אבשימא נתיר לו שיברך על הדגים לפני נטילת ידיים. לכן לגבי עדות אחרות,

לנו אין מנהג, עדות אחרות לא נהגנו בדבר הזה, ואם האדם הזה בלאו הכי יש לו 100 הברכות,

לא כדאי לייעץ את העצה הזו,

לא כדאי להיכנס למחלוקת.

כן, סוף-סוף הדבר, כמו שאמרנו, לא יצא מידי ספק ועדיף להימנע מכל זה.

אבל עקרונית לאותם העדות, התימנים והמרוקאים,

בהם בוודאי שיכולים להקל יותר בדבר, הם נגעו במקום מנהג,

לא חוששים,

במקום מנהג, לא אומרים ספק ורחוקות להקל, כמו שאמרו תרומת הדשא ושאר הפוסקים,

גם מרן, בהרבה מקומות,

בהרבה דברים, מרן נקט להלכה למעשה את הכלל הזה שבמקום מנהג לא אומרים סבן,

ולכן גם כאן לא נחשוש בדבר, נוכל להקל להם.

אבל לעדות האחרות,

כמו שאמרתי, צריך לבחון לגופו של אדם.

אין כלל גורף שלכולם מותר או לכולם אסור,

אלא צריך יהיה לבחון אם האדם הזה באמת יש לו בלאו הכי את המאה הדרכות, או שהוא נזקק בדרך הזאת, להיתר הזה,

כדי שישלים את המאה.

בכל הדברים האלה שאנחנו אומרים,

נפקא מינה עוד למעשה עם איסור ברכה לבטלה מדאורייתא ומדאורייתא, לגבי לפסול לעדות.

אדם שמברך ברכה לבטלה במזיד.

רן כתב לנו בחושן משפט סימן ל'ד', אדם שעובר עבירה במזיד נפסל לעדות מדאורייתא.

אבל אם האיסור הוא דרבנן, צריך קודם להכריז עליו.

השאלה, תפסול את הקידושין אם הוא היה עד? לא תפסול.

גם כאן יש את נפקא מינה, אם נאמר שאיסור ברכה לבטלה הוא מן התורה,

שוב,

זה יהיה דבר חמור שצריך יהיה להיזהר מאוד מאותו האדם, לא למנות אותו לעד. אם אתה יודע שהוא קלדף ואם הוא יברך ברכות לבטלה,

צריך יהיה להיזהר לא לקחת אדם כזה לעד,

שמא חלילה יפסול לך את הקידושין, שמא הקידושין מעיקריו לא יהיו קידושין טובים, ולכן אחד כזה, ישתדלו להתרחק ממנו כדי לא להגיע לבעיה האמורה.

עוד נפקא מינה דנו הפוסקים לגבי אדם שאולי צריך לעשות מחר פדיון הבן.

מה זה אולי?

האמא של התינוק, בעל החכם, והיא מספרת לו את האמת.

את חטאי אני מזכירה היום, לפני כמה שנים,

לפני החתונה, כך וכך היה, היה לה הפלה בחודש הרביעי.

הפלה בחודש הרביעי, מי מלח, והדד הזה הוא לא בכור.

מחר בעלה צריך לברך שתי ברכות,

וציוונו על פדיון הבן, שהחיינו.

כל זה ברכות ובטלה.

האם אנחנו יכולים לשתוק,

לשמור על זכות השליקה, או שחייבים לומר לו, לגלות לו את האמת?

גם בזה הפוסקים דנו בהרחבה אם יהיה מותר לה לשתוק,

או שאנחנו חייבים לגלות לו.

לפעמים, לא נעים,

אבל לא יקרה שום דבר. אתה אומר לו את האמת,

לא, אין טקס, אין פדיון, אין כלום, אין שום בעיה.

לפעמים, האדם הזה רק ישמע שכך וכך היה.

ילך מחר לבית-דין, מחר יהיה גט.

ולכן חלק מהפוסקים השתמשו בדברי הגמרא בסוכה דף נב.

שם כתוב

שאפילו שם, שם ה' שנכתב בקדושה וטהרה,

נמחה על המים ומחה אל מי המרים כדי לעשות שלום בין איש לאשתו.

כאן לא כל שכן.

אלה הדברים שחלק מהפוסקים אמרו שנשתוק.

גם האישה, גם החכם ששמע את הסיפור ישמור על זכות השתיקה, ומה שיהיה, יהיה, העיקר שלא יהיה גט.

אבל החולקים טוענים, הרב אלישיב, בחידושיו לסוכה נב הוא אומר שלא דומה זה לזה.

שם הדוגמה שנאמרה בגמרא,

האישה הזו אישה טהורה, היא לא בגדה בבעלה.

על-ידי שאתה מוחק את שם ה' ומשקה את האישה את מי המרים,

ואחרי זה הכול, ברוך השם, היה בסדר,

נקיוטה ונזרועה זרה.

מגלים את האמת למפריע שהכול היה בסדר.

שם האישה הייתה טהורה.

פה לא, האישה לא הייתה טהורה.

ולכן כאן הדבר חמור יותר.

והבעיה היא לא רק לגבי הבעיה של שתי הברכות של הפדיון.

עד שאתה דן על הפדיון,

הברכות שבירכו בשעת החתונה, אם זה מקח טעות,

אם הוא היה יודע והיה מסכים,

אתה אומר למפריע הכול אפס,

כל השם הברכות היה לבטלה. הם חיים באיסור, אין כאן לא חופה ולא קידושין.

ולכן, כדי למנוע את כל הבעיה הזו,

מי שבידו למנוע, ודרך כך זה השטחן.

אם השטחן הוא ירא שמים,

מן הראוי שיאמר לחתן את כל האמת.

אולי בפגישה הראשונה זה עדיין מיותר.

אולי הוא לא ירצה, היא לא תרצה, בשביל מה לך לספר סיפורים.

אבל נפגשו חמישה-שישה פגישות, אתה רואה שהעסק רץ,

הכול מתקדם.

תפוס את החתן בארבע עיניים, יאמר לו השטחן,

כך וכך וכך היה.

רוצה להתחתן, לא רוצה לא להתחתן.

לא תהיה כאן רמאות ולא יהיה כאן שום שקר,

אלא מן הראוי שהשטחן יאמר לו.

אי-שטחנים, כל המחשבה שלהם כדי לקבל 5,000, בשביל זה הוא עושה את השידוך.

אומר לך, אם אני אגיד לו,

אולי העסק יתפוצץ ואני אפסיד 5,000, כך אומר לך השטחן.

על שטחנים כאלה אמרו, שטחן,

בראשי תיבות, שקר דובר כסף נותן.

אבל אם השטחן איזה אדם טוב, אדם הגון,

שעושה את הדברים בתבונה ובחוכמה,

אם הוא יודע את האמת,

כדאי אם שיאמר לו את זה, יאמר לו את זה בלשון יפה.

לפעמים גם החתן לעתיד הוא לא היה פעם מלמד ו' צדיקים של הדור.

ממילא מתאים לו ענבי הגפן וענבי הגפן, דבר נאה ומתקבל.

ולכן, בדברים האלה,

טוב שהשטחן הוא שיקדים ברפואה למכה,

ואז לא יגיעו לשאלה אם ייוולד בן בכור.

עדיין, לפעמים הוא ידע מזה,

סבר וקביל, הכול היה בסדר.

המשפחה שלו לא יודעת מזה.

עכשיו נולד בן, חושבים כולם שזה בכור, כולם מחכים, מחר בלילה פדיון הבן,

ובא האבא לשאול אותנו, לא האמא.

הוא יודע את האמת, אין פדיון, אין כלום.

אבל מצד שני, אם אמא שלו תשמע מהדבר הזה,

איזה פדיחה תעשה לה, השם ירחם. מי יודע מה יהיה.

לזה יש לנו פתרון קל מאוד.

תאמר לכל החברים ולכל הג'מאר,

כשהוא יגיד, ברוך אתה השם,

תנגנו יפה, ברכו ברוך שמו.

הוא יאמר בלחש, למדני חוקיך.

אם הוא אמר, ברוך אתה השם, למדני חוקיך,

אין כאן איסור שם שמים לבטלה. הוא אמר פסוק מספר תהילים, פרק קייט, זה קל מאוד.

אז אם הוא יודע מזה,

כדי לעקוף את האמא,

את החמה,

אז יש לנו פתרון,

אנחנו יכולים לגמור את העניין בצורה יפה.

היה טקס, היה וידאו,

היה סעודה, אכלו ושתו.

אז האנשים האלה יחשבו שיש כאן בחור,

והם לא ידעו את כל האמת.

לזה יש לנו פתרון.

אבל כשהאבא לא יודע, שם הבעיה הרבה יותר חמורה.

ולכן אמרנו שתמיד בדברים האלה, טוב שאדם יהיה חכם. אל תהיה צודק, תהיה חכם,

ויקדים רפואה למכה כדי שלא יגיעו לכל שרשרת האיסורים האלה.

בעזרת השם יבוא מלך המשיח, יתקן עולם במלכות שדי,

ולא נשאל שאלות כאלה. רבי חנין אבילך, השיעה אומר,