ברכה לבטלה – בין דאורייתא לדרבנן: השלכות הלכתיות ומעשיות במצבי ספק וטעות

 

- - - לא מוגה! - - - 

אדוני היושב-ראש,

כנסת נכבדה,

הגענו לסימן רטו סעיף ד'.

הגמרא במסכת ברכות בדף ל״ג אומרת לנו כל המברך ברכה שאין

הצלחה הרי זה נושא שם שמים לשווא והרי הוא כנשבע לשווא ואסור לענות אחריו אמן.

אלה דברי הגמרא, כל הפוסקים העתיקו את זה להלכה אבל מחלוקת בראשונים כשהגמרא מנמקת ומביאה לנו את האיסור שנאמר

לא תישא את שם השם אלוהיך לשווא.

האם הכוונה היא כפשוטו?

שיש כאן לאו גמור מדאורייתא?

או שהפסוק הזה אסמכתה והאיסור הוא רק מדרבנן.

רב פלטוי גאון, רב האי גאון,

רבנו מנוח,

יש לנו 21 ראשונים שאומרים שהאיסור הוא מדאורייתא.

לפי רבנו מנוח,

אדם שמברך ברכה לבטלה לוקה,

כמו אדם שאכל כזית חזיר,

חיה מלקות כך הוא עדין גם בזה.

אבל לעומתם,

התוספות בראש השנה ל״ג אומרים שהאיסור הוא דרבנן, והפסוק שהבאנו הוא אסמכתה בעלמא.

כך דעת 27 מהראשונים.

מי שמטה את הכו הוא הרמב״ם,

והרמב״ם דיבר בזה בשלושה מקומות,

ביד החזקה,

בשאלות ותשובות פאר הדור, בסימנים פז וקה.

מרן כאן, בסעיף הזה שקראתי,

מרן מצטט מילה במילה את לשונו של הרמב״ם.

אם נאמר בדעת הרמב״ם שזה דאורייתא,

גם מרן יסבור שזה דאורייתא.

אם נאמר שכוונת הרמב״ם שזה אסמכתה,

מרן גם מרן יסבור כך.

יש לנו מחלוקת גדולה גם בדעת הרמב״ם בין גדולי הפוסקים.

יש לנו הרבה דברים שהם נפקא מינה למעשה בנושא הזה.

אחת הדוגמאות שנחלקו בו גדולי האחרונים.

ביום צום אדם טעה,

לקח בידו כוס מים וברך שהכול,

עדיין לא טעם,

ונזכר לתענית אסתר,

האם יטעם או לא יטעם.

אם זה קרה ביום הכיפורים, אין שאלה.

שם האיסור לטעום הוא דאורייתא,

חצי שיעור אסור מן התורה,

כמו שלמדנו ביומא עג, את דברי רבי יוחנן, מרן העתיק להלכה בהלכות יום הכיפורים, סימן תרשי יח,

שם בוודאי שאסור לטעום.

לטעום אפילו טיפה אחת,

לאכול אפילו גרם אחד, מי שאוכל,

עובר על איסור דאורייתא.

מוטב שתהיה ברכה לבטלה בשב ואל תעשה,

ולא איסור אכילה בקום ועשה.

מה צריך לעשות שם?

שמה לבדיקו לאלמא יאמר מייד ברוך שם כבוד מלכותו,

כמו שמרן כתב לנו בסימן רשת,

אדם שנכשל ואמר ברכה לבטלה אומר מייד ברוך שם והוא רחום יכפר עוון.

אבל כשהמדובר הוא בתעניות שהן אסור לאכול ולשתות בהן רק מדרבנם,

כמו שאר התעניות.

יש לנו בעוד חודשיים תענית אסתר,

אחרי זה שבע עשר בתמוז,

באותם הצומות שם נחלקו על זרע האמת בשאר האחרונים,

האם נטעם משהו או לא.

אם נאמר שהאיסור ברכה לבטלה הוא לא מדאורייתא אלא מדרבנן,

אז טוען זרע האמת שאסור לו לטעום.

שניהם איסור דרבנן, הברכה לבטלה,

וכן גם האיסור לטעום.

מוטב שיהיה למפרע איסור ברכה לבטלה בשב ואל תעשה איסור דרבנן כזה,

ולא בקום ועשה שייקח ויטעם.

ולכן זרע האמת אומר שייזהר שלא לטעום.

אבל הרבה מהאחרונים חלקו עליו,

ואותם האחרונים חששו מאוד לשיטת רב הייגאון ורבנו מנוח, שאומרים שברכה לבטלה היא איסור גמור מדאורייתא.

אם כך,

כדאי שהאדם הזה יציל את הברכה לבטלה על-ידי שיטעם קצת.

הוויכוח הוא,

מרן כתב למעלה בסימן קצדו,

מרן העתיק את דברי הגמרא בברכות מ.ה.

שאם אדם אוכל דבר איסור,

אף על-פי שאינו אסור אלא מדרבנן,

אין מברכים עליו, לא בתחילה ולא בסוף.

אז הטענה היא, היום זה יום צום.

מ. אלא,

גם אם האדם הזה כן יטעם,

בלאו הכי הברכה שלו היא ברכה לבטלה.

אסור לאכול ולשתות.

אז מה יועיל במה שיטעם?

זו הטענה שכנגד, ולכן הם אומרים, שב ואל תעשה.

אבל, לאידך יישא.

יכול להיות שכל דברי הגמרא והשולחן ארוך

בדבר שמצד עצמו הוא אסור באכילה.

לקחת בשר עוף עם חלב, בישלת אותם ביחד,

שם החפץ מצד עצמו, המאכל, אסור.

פה לא.

פה המים שברך עליהם שהכול,

המים הם מים מותרים.

אלא מהי?

הזמן הוא הגורם.

בזה מי אמר לך שלא יטעם? אולי כן.

אם נאמר איסור ברכה למתנה מדאורייתא,

מוטב שיעשה איסור דה רבנן שיטעם קצת,

ובזה יציל שהברכה לא תהיה ברכה למתנה של דאורייתא.

מנין לנו שאנחנו עושים חשבון מסחרי בדברים האלה?

את זה אנחנו לומדים מהגמרא במסכת שבת, דף ד'.

שם הגמרא דנה.

אדם שלקח בצק הדביק פת בתנור ביום שבת.

אחרי כמה שניות נזכר זה יום שבת.

התירו לו לרדות.

הרי רדיית הפת ביום שבת היא אסורה מדרבנן.

לא אף אחד לפיכם.

אומרים לאדם חטאו,

אומרים לו שהוא יעשה עוון ברדיית הבצק, הפת,

כדי שהוא יזכה, כדי שהוא עצמו יינצל מאיסור יותר חמור.

את הגמרא הזו מרן מצטט בסימן רנג סעיף וו.

מרן מצטט את הגמרא הזו להלכה ולמעשה.

אם כך, נאמר גם פה את המהלך הזה גם בענייננו.

אלה הדברים שדנו בהם הראשונים והאחרונים.

הדוגמה של הראשונים לא היתה בדוגמה הזו, אלא

אדם שמגיע בליל שבת עדיין לא קידש.

לפני הקידוש אסור לאכול ולשתות.

אבל בטעות לקח את הלחם וירך עליו ומוציא.

אחר כך הוא נזכר, אני עדיין לא אמרתי קידוש.

מה עליו לעשות?

נחלקו בזה המערם מרוטנבורג, המורדכי ועוד.

הרמ״ה מצטטת לנו את הנושא הזה בסימן רע״א סעיף ה׳.

והרמ״ה נותנת לנו פתרון קל.

הרמ״ה מביא את דברי המורדכי.

אם זה קרה בליל שבת שברך על הלחם המוציא לחם מן הארץ,

לא קרה כלום.

יש אפשרות להציל את הברכה לוודי כל העלמה.

איך?

כמו שאנחנו יכולים לקדש על היין,

אפשר לקדש גם על הפת.

שלא יפסיק, אלא אחרי המוציא,

ימשיך את הברכה השנייה, יתפוס בידו את שתי החלות, את הלחם משנה,

יגמור מקדש שבת, יבצע ויטעם.

זה הפתרון קל מאוד.

אבל אם קרה לו הדבר הזה במוצאי שבת לפני ההבדלה, טעה ובירך המוציא,

שם אי אפשר לעשות הבדלה על הלחם.

מה יעשה?

שם אין לו ברירה אלא לטעום קצת.

שם הרמ״א לא הלך כדעת המארם אלא כדעת תלמידו, כדעת המרדכי.

במחלוקת הזו זה מה שהרמ״א כתב שם.

אבל הרמ״א עצמו במקום אחר כתב אחרת.

הרמ״א בסימן תקטו,

שם הוא כתב,

אם הגוי הביא לענבים ביום שבת או ביום טוב.

כיוון שהוא כתב אותם ביום שבת או ביום טוב,

אותם הענבים הם מוקצעי, אסור לאכול אותם.

אם האדם הזה טעה והכניס לפה את הענבים האלה ולעס,

אומר הרמ״א,

אסור לו לבלוע, שיפלוט את זה מייד.

אבל למה שלא יציל את הברכה?

איסור מוקצה די רבנן.

אם תאמר שהברכה לבטלה דאורייתא,

אולי כדאי שיטעם, כדאי שיבלע.

זו השאלה שעומדים עליה הגאון רבי יהודה עייש בשבט יהודה ושאר האחרונים.

הרבי יהודה עייש מיישב, מתרץ, בצורה פשוטה מאוד.

הוא אומר, מה שכתב הרמ״א בסימן תקטו,

מדובר שם על שהוא לא בירך.

אל האדם הזה קודם היה לו תמרים.

כשהוא בירך על התמרים, התכוון לפטור גם את הענבים.

אחר כך, כשהוא לקח בטעות את הענבים שנקטפו ביום טוב, הוא לא בירך על זה שום ברכה.

אלא מאי? הוא הכניס את זה כבר לפה וכבר לעש.

האם יבלע? לא יבלע. אנחנו מדמים את זה למה שאני אומר במשנה.

המשנה, מסכת תרומות,

דן האדם שטעה והכניס לפה תרומה.

אז כמו ששם הוא הדין פה, ולכן הרמ״א אומר שלא יבלע.

זאת ועוד.

הלקט יושר אומר, הברכה חלה גם אם אתה לא בולע.

רק אם אתה לועס, אתה מרגיש את הטעם,

כבר הברכה חלה.

ולכן הרמ״א אמר שיפלוט.

אבל לעולם,

אם האדם הזה שואל אותך,

עדיין לא יכניס לפה,

הוא רומז לך שהוא רוצה לדעת אם הברכה תחול או לא תחול, אם יכניס לפה או לא,

לעולם נגיד לו שכן, כמו שהרמ״א כתב בסימן רע״א לגבי הדוגמה של ההבדלה,

כך יהיה גם לגבי מקומות אחרים.

בעל השדה חמד חיבר ספר מכתב לחזקיהו,

ושם הוא שואל שאלה כעין זו בדוגמה אחרת.

אנחנו נזהרים אחרי ראש חודש אב,

אנחנו נוהגים לא לאכול בשר.

האדם הזה שכח.

לקח בשר או נקניק ורח.

אחרי שגמרת הברכה, נזכר, אבל אנחנו לא אוכלים בשר.

יטעם או לא יטעם?

הרב מצטט את דברי הרב זרע האמת, ועל-פי זה הוא בונה את הפסק, לא יטעם, אלא יאמר מייד ברוך שם.

הרב עצמו, אחר כך, כשחיבר את השדה חמד,

מביא בהרחבה את המחלוקת והמסקנה של הרב שכן יטעם.

שם זה עוד יותר קל מהדוגמאות שדיברנו.

שם זה איסור גמור.

אולי במוקצה זה איסור חפצא.

שם זה רק מנהג בעלמא.

אם זה רק מנהג,

הרבה יותר קל,

וכדאי שיוותר על המנהג כדי להציל את הדרכה. זאת ועוד,

המנהג מהו?

אנחנו בגלל זכר לחורבן.

בבית-המקדש על המזבח היה בשר, היום אין.

כשאדם הזה אוכל הרבה בשר, הוא מתכוון לשמוח, להתענג, זה מה שאסור, זה המנהג להחמיר.

כאן הוא טוען בסך הכול גם אחד או שניים כדי שהברכה תחול,

ואין לו כאן כוונה והנאת שמחה,

ממילא הוא גם לא עובר על המנהג.

ולכן המסקנה של החכם, של הרב שדה-המן,

שכן יטעם וכן כל כיוצא בזה.

עוד דנו בהרחבה הארכונים לגבי אדם שאכל בשר,

ובתוך שש שעות טעהו ברחשי הכול על גבינה או חלב.

גם שם דנו.

יטעם, לא יטעם.

גם שם יש אריכות בדברי האחרונים.

לא רק בדברי האחרונים הקדמונים,

שהתחילו בדברי המערב, המרדכי וסיעתם,

אלא גם אחרוני דורנו.

גם היום, בימים ההם ובזמן הזה, גם היום יש מחלוקת.

תראו תשובה ואבי עמר חלק ב' על השאלה האחרונה הזאת שאני אומר.

אבל גם היום חלק מחכמי דורנו אומרים שלא יטעם. תשאל את הרב ואני אשיב,

יגיד לך, אסור לטעום ביום הצום.

מוטב שיגיד, ברוך שם.

כך הוא אומר, הוא הולך בשיטת זרע האמת.

יש חולקים. יש אומרים,

נכון, אסור מדי רבנן לאכול גבינה עד שש שעות.

אבל כאן, כיוון שהוא כבר ברך,

אז אם לא יטעם,

יהיה ברכה לבטלה של אימן דאמר דאורייתא.

אם יטעם, זה הלבד לכול עלמא, רק דרבנן.

מה שהתורה אמרה, לא תברשל גדי וחלב עמו,

דרך בישול נסרא תורה.

אבל אם הוא אוכל בזה אחר זה,

בדבר שהוא אליבא דקול עלמא, רק איסור דרבנן,

הוא אומר לה,

נגיד לו העצה שכן יטעם קצת להציל את ההדרכה.

זאת מאוד דעת חכמי צרפת, מייד אחרי ברכת המזון,

אם הוא צחצח שיניים,

יכול לאכול גבינה.

אנחנו לא פוסקים ככה. אנחנו הולכים,

כדעת הרמב״ם, הוא מראה על שולחן ערוך בסימן פטט,

שצריך להמתין שש שעות.

ולכתחילה, ולא שאנחנו נמתין שש שעות, אבל נצרף אותם כדי להגיע לסניף

לספק ספקה כדי להתיר לאדם הזה שיטעם קצת.

וכך ההלכה למעשה, אין לנו ברירה אלא להתיר לו שכן יטעם.

מכל הנושא הזה אתה רואה עד כמה הדבר חמור,

ולכן כדאי שאדם לא יגיע לדבר הזה.

יש אנשים,

ליד הכיור בליל הצום,

שמים שלט צום כדי שאדם לא יטעה ויברך על המים,

שמים שלט יפה בכיור של בית-הכנסת, בכיור בבית.

יהיה דבר יפה.

לפעמים אדם מזדמן ברית מילה בשעה עשר.

אחרי המילה אומר לו אבי הבן,

אל תלך,

יש כאן בשר חלק, אשר ממהדרין, תשב לאכול אתנו.

הוא אכל.

בדרך כלל כשאדם אוכל בצורה מסודרת אכל בשר בשעה

אחת-שתיים הוא זוכר עד שש שעות הוא לא אכל לא גבינה ולא מאכלי חלב,

אבל כאן הוא יצא מהשגרה.

כאן הוא אכל בשעה עשר,

בשעה שתיים-עשרה החבר נתן לו סוכרייה,

כתוב על זה סוכרייה חלבית בהכשר עבדת.

הוא אומר שהכול, יטעם לא יטעם.

כאן האדם הזה שכח מכל מה שהיה,

זה דבר שהוא מצוי מאוד,

ולעבד אנחנו אמרנו שכן יטעם משהו,

ואחר כך יפלוט, יוצא החוצה את הסוכרייה.

ולכתחילה כדאי שיעשה לעצמו איזה סימן.

אם יש לו איזה חוט אדום בכיס,

היה בקבר רחל, לקח משם חוט אדום,

שיקשור על האצבע שלו את החוט האדום עד שש שעות,

או שיחליף את השעון, במקום יד שמאל, יד ימין, יעשה איזה סימן, יעשה איזה היקף,

כדי שלא ישכח,

שלא יגיע לבעיה הזאת, שלא ייכנס לבוץ.

אם הוא נכנס לבוץ צריך להביא חילוץ, צריך להביא גרר, זו בעיה.

ולכן כדאי שישים לב בכל הדוגמאות שהבאנו,

שאדם בן תורה ייזהר מאוד שלא יגיע לכל זה.

הגאון רבי משה הלוי בספרו ברכת השם חלק ב'

הוא דן בעוד דוגמה.

האדם הזה קם בבוקר,

לא שם לב, שכח שהוא עדיין לא התפלל,

לקח עתיכת עוגה,

ולך עליה בורא מיני מזונות.

אחרי שקמד את הברכה נזכר,

אני עדיין לא התפללתי שחרית.

הרי אסור לאכול ולשתות לפני שהאדם מתפלל שחרית, שנאמר,

לא תאכלו על אדם.

האם כדי להציל את הברכה יטעם או לא יטעם?

הוא אומר לו, לא יטעם.

הוא מביא לנו את דברי הזוהר,

שעליו לא תאכלו על אדם זה לאו גמור מדאורייתא.

גם בפשטנים הרעב, הרבה מהראשונים אומרים שזה לאו גמור מדאורייתא.

אם זה דאורייתא וזה דאורייתא,

מוטב שתהיה הברכה למטלה בשווי אל תעשה,

ולא יטעם, לא יאכל, לא יעשה עוון, לא תאכלו על אדם, בקום ועשה.

אלה הדברים שהרב כותב שם.

אבל,

תלמידו,

יש לו ספר שאלות ותשובות אל ישיב הכהן.

הוא דן בנושא הזה והוא כותב.

הוא אומר, מתי יש איסור דאורייתא?

אם האדם הזה אוכל ברצינות,

יושב, אוכל, סועד,

ואותי השלכת אחרי גביך. אחרי שהאדם הזה אוכל ושותה והתגאה,

אחר כך הוא בא להתפלל.

שם יש את האיסור דאורייתא.

אבל כאן, כשהוא טועם גרם אחד או שניים,

הוא יודע שזה לא דרך אכילה וגאווה. כל זה רק להציל את הברכה.

גם אם נאמר שהלכה כהרעה שיש איסור דאורייתא לאכול לפני התפילה,

כאן לא שייך את ההגדרה חצי שיעור אסור מן התורה.

כאן הדבר הרבה יותר קל.

הרי מרן כתב לנו בסימן פטט,

אדם שהוא רעב או צמא ואין דעתו מתיישבת,

קשה לו לכוון בתפילה עד שיאכל וישתה.

מרן אמר שיאכל,

כדאי שיאכל כדי שיתפלל בכוונה.

אם זה היה איסור גמור מדאורייתא,

גם בגרם אחד, חצי שיעור, איזה הוה אמנה להתיר לו.

אתה רואה, בכל הדבר הזה יש כנראה שבמעט שבמעט בזה התורה לא עשה.

ולכן המסקנה שם,

גם בזה נוכל לומר בדיעבד שיטעם משהו.

אבל ברור הדבר שבלכתחילה אין היתר לאכול לפני התפילה, לא בחור ולא בשבת.

ולא חשוב מי זה האדם הזה,

אם הוא חבדניק,

אם הוא אשכנזי,

ספרדי,

אין לנו הבדלים.

בשולחן ערוך, בפוסקים,

הדבר מוסכם שאסור לאכול ולשתות.

אנחנו דנים על הגרם, לאכול גרם אחד או שניים,

תער ובירך אם מותר או לא. על זה יש לך פלפולים ומחלוקות קשות בין הפוסקים.

לשבת ולאכול ליהנות מהחיים ולעשות שעודה לפני,

אינה ואמנה בדבר, בוודאי שהדבר אסור לגמרי מכל וכול.

הנפקא מינה עוד בדבר הזה במחלוקות שאנחנו אומרים עם איסור ברכה לבטלה דאורייתא או דרבנן,

הנפקא מינה לגבי אחינו בני ישראל המועלים.

פעמים רבות מזמינים אוהל,

והאוהל לא חוקר ודורש. יש אוהלים, יש בהם הרבה תמימות,

הוא לא חוקר ודורש, לא שואל שאלות.

אומרים לו,

מחר תבוא בשעה 12 יש ברית מילה.

אני כן מכיר את המשפחה.

האימא של התינוק הזה, האימא הזו,

קוראים לה גיורת.

אנחנו יודעים את האמת, אנחנו יודעים שהגיורת הזו שהתגיירה בצבא,

או במקום אחר,

לא שמרת, לא שבת ולא דבר אחר.

אוכלת חזיר, הכול רגיל.

כאילו לא היה כלום.

הוא, האדם הזה,

טועה, הוא לא יודע, הוא לא מכיר.

אבל אנחנו כן מכירים.

לפי ההלכה

אין שום בעיה אלא מול גויים.

יש היום בעולם 200 מיליון גויים שעושים ברית מילה.

הם עושים את זה מטעמי בריאות.

זה כמו חיסון נגד סרטן המין,

עץ או דברים אחרים, ולכן הם עושים את זה.

אם באים למוהל, אומרים לו, קח אלף שקל,

בוא תעשה ברית מילה על הגוי.

אין שום עוון.

אבל, בתנאי,

אסור לברך.

איך אתה תגיד, וציוונו על המילה.

מי ציווה אותך?

לא כתוב בתורה, אין שום חיוב למול את הגוי.

ולכן,

אם אותו המוהל יבוא מחר וימול את אותו הגוי,

עם האימא שלו גויה,

אם הגיור היה אפס אפסים,

היוצא מן הטמא תממים, אלא גם התינוק הזה, גם הוא גוי.

עכשיו, שהמוהל הזה יבוא ויברך על המילה לברכה לבטלה.

כל שכן, אם המוהל הזה לוקח אחר כך כוס יין ומברך אשר קידוש ידים מבטן,

עוד ברכה לבטלה.

יש לו כמה ברכות לבטלה.

אם נאמר שהאיסור הזה הוא איסור דאורייתא,

אם נלך בהבנת הרמב״ם ומרן שזו המסקנה,

לא נוכל לשתוק. אני לא אוכל להחריש ולשתוק ולומר מפני כבוד הבריות ומפני דרכי שלום, אני אשתוק.

אנחנו לא יכולים לשמור על זכות השתיקה בדבר הזה,

אלא חייבים ללכת ולומר לו,

כיוון שאותם האנשים נחשבים כגויים גמורים לכל דבר, בין נקולה ובין לחומרה.

לא רק פה לגבי הנושא של הדרכה,

שאנחנו חוששים מאוד תמיד ואומרים ספק ורחות להקל,

אלא אנחנו רואים את הדברים האלה מכוח ודאי.

מה זה ודאי? כגון.

אדם שנכבה לו החשמל דקה אחרי השקיעה,

שבוע השקיעה, יום שישי זה, 1715. דקה אחרי זה היה עומס על החשמל,

היה מזגנים, היה כמה דברים, הכול נפל.

מה עושים?

מרן, בסימן רסם א', אמר לנו פתרון קל.

האיסור אמירה לגוי בין השמשות עדיין לא גזרו בדוגמה הזו.

תקרא לגוי,

אתה יכול לומר לו, לא רק לרמוז,

אתה יכול לומר לו,

תרים את המפסק הראשי. אולי שקודם יכבה את המזגן, שלא יהיה עומס,

ואחר כך רימים את המפסק הראשי. אין שום בעיה.

לא רק גוי שהוא בחזקת גוי,

גם אותו האדם שאומר לך, יש לו נייר, יש לו תעודה,

שכאילו הוא יתגייר,

מבחינת ההלכה אנחנו מחשבים אותו לגוי גמור,

ואפשר לקרוא לו לכתחילה,

בוא תדליק לנו את החשמל.

אילו היה הדבר ספק,

הייתי אומר, צריך להיזהר, יש כאן, לפני עיוור לא תיתן מכשול, איך אני אכשיל אותו?

אבל אם אנחנו אומרים שהוא גוי גמור,

אתה לא מכשיל אותו. לגוי מותר להדליק בשבת, אין שום איסור בדבר,

כך כתבו גדולי הפוסקים בעניין זה.

הראשון שידן בזה היה חמדת שלמה,

אחריו בית יצחק, האחיעזר ועוד רבים מגדולי האחרונים אמרו תנאי יסודי.

אתה רוצה לגייר,

אתה יודע מראש שהגר הזה אחרי שיתגייר ישמור תורה ומצוות, הכול יהיה בסדר.

זה נקרא גר.

לאדם הזה אנחנו חייבים הכול.

התורה מצווה אותנו, ואהבתם את הגר.

יש לנו נוסף למצווה, ואהבת לרעך כמוך.

בגר אנחנו צריכים להוסיף עוד אהבה על אהבתו.

אבל אם האדם הזה, אתה יודע מראש שהוא לא מתכוון לשמור תורה ומצוות,

אלא הוא צריך בשביל המשכנתה או בשביל סיבות אחרות,

הוא צריך תעודה.

מה, אתה חושב שהנייר עושה את האדם?

הנייר לא עושה אותו יהודי.

להבדיל,

תיקח קוף, תעשה לו ברית מילה,

תכניס את הקוף לתוך המקווה.

אחר כך תיתן לו תעודה.

כתוב שאמר שהוא התגייר, עשה את הברית מילה, כדת וכדין.

היה במקווה, המקווה הכי מהודר בעולם.

ושהוא יגיד שהוא יהודי?

זו בדיחה.

גם פה, גם להבדיל לגבי בני אדם, אדם שהוא רציני,

גוי שרוצה להתגייר ברצינות,

כמו שאמרה רות המואבייה,

עמך עמי אלוהיך אלוהי, כל הדברים שאמרה לה קיבלה את הכול,

לכן זכתה ויצאה ממנה זרע המלוכה,

ויבוא בעזרת השם, משיח צדקנו ויגל אותנו במהרה, שהוא היה מזרעה,

מזרע של רות המואבייה.

אבל כשהאדם הזה ליצן,

אז הוא בא לפני בית-הדין,

שם בבית-הדין הוא לוקח כיפה, כיפה לבנה או כיפה סרוגה,

עומד שם ואומר, כן, כן, הוא מסכים.

ואחר כך הוא ממשיך לאכול חזיר ביום הכיפורים.

מישהו יעלה על הדעת שזה גר אמיתי? זה הכול ליצנות, הכול בדיחה.

אין בזה שום ערך.

למה הדבר דומה?

יש לי גמ״ח, אני נותן לאנשים הלוואה.

מישהו הגיש בקשה.

אתה עושה שיעורי בית? לדעת מי האדם הזה?

אומרים לך, תראה,

ב-98% מהמקומות שהוא לקח הלוואה לא החזיר.

שני מקומות הוא החזיר.

אנחנו עכשיו יושבים עם חווי ההנהלה לדון, ייתן לו הלוואה או לא?

רק משוגע ייתן לו הלוואה.

ב-98% הוא גנב, הוא לא נותן.

אז בוודאי שאני לא אגיד,

אולי 2% אולי גם לי הוא יחזיר.

שם בכסף אתה נזהר.

למה כאן, עם האנשים האלה, אתה נותן להם תעודה?

הרי 98% מכל אלה האנשים שעוברים את הטקס של הטבילה,

עושים את הכול כאילו,

אתה רואה, אתה בודק בכל העולם, אתה רואה, 98% לא שומרים לא דת ולא דין.

ממשיכים לאכול ביום הכיפורים וכיוצא בזה.

אז למה תיתן לו תעודה?

אין הבה, אין אלא נתן.

אף אחד הם נתנו.

היתה להם טעות לאותם האנשים ונתנו לו תעודה.

כמו שאמרתי, לא התעודה קובעת ועושה את האדם ליהודי,

אלא מהות העניין, המהות של הגיור,

זה מה שקובע לנו.

ולכן אמרנו שגם לכולנו, רק לחומרה,

ודא שדינם כגויים לכל דבר.

מורנו חכם מנציון במקצועו היה מוהל.

באור נציון חלק א',

לפני עשרים וחמש שנים,

הוא כבר כותב ומזהיר את חבריו המוהלים.

אם מזמינים אותך לעשות ברית מילה ביום שבת,

והאימא אומרים שהיא גיורת,

אסור לו ללכת ולמון.

אם נאמר שהיא לא שמרת מצוות ודינה כגויה,

ומלה, אם הוא ימון אותה ביום שבת,

הוא חייב מיתה, חייב סקילה, אותה המוהל.

התורה התירה לנו ביום השמיני אימול, ביהודי,

שם זה דוחה שבת.

אבל לא בגוי.

בגוי אינה ואמנה, ומי שאמון אותו חייב סקילה. כבר אז הוא הזהיר על הבעיה, על התופעה הזו, ולצערנו הדברים נעשו פי כמה וכמה חמורים.

אם אז היו 40% או 50% שכן היו שומרים תורה ומצוות,

היום אתה רואה בכל העולם את התופעה הקשה הזו,

בקושי 2% מהם שומרים תורה ומצוות, הרוב הגדול, לצערנו, לא שומרים.

ולכן, זיל בתא רובה.

לכן אנחנו גם, לכולה, אנחנו נחשיב אותו שהאדם הזה דינו כגוי לכל דבר.

בספר היכל יצחק,

את הספר הזה חיבר הרב הראשי לישראל לפני 60 שנה,

הרב הרצוג.

הוא דם.

אדם כזה התגייר,

ויום אחרי הגיור אנחנו מסופקים.

האם הוא התכוון כך? לא התכוון כך?

האם נגדיר את העניין הזה ספק דאורייתא? אולי הוא יהודי?

אם הוא קידש אישה, תגיד אולי מספק אם היא מקודשת? וכן הלאה.

כל הספקות וכל התורה כולה. מה הדין?

הרב עונה.

הרב אומר,

יש לנו כלל,

בכמה מקומות בגמרא, בשולחן ערוך, נאמר,

כשיש לך ספק אתה מחזיר את העניין לחזקה הקודמת.

מה הוא היה קודם?

חזקת גוי.

אז יש לך ספק,

אולי בשעה שטבל יתכוון או לא יתכוון,

יש לך ספקות?

תחזיר אותו לחזקה דמעיקרה,

תשאיר אותו בחזקת גוי. זו הטענה של הרב,

והעתיקו אותו גם שאר הפוסקים מהלכה למעשה.

ולכן בכל הדברים האלה אין לנו ספק שאנחנו חייבים לומר למוהן, כדי שייזהר שלא יבוא לידי איסורי דה רבנן.

זה מה שעלינו לנהוג ולעשות בלכתחילה.

עוד דווקא מינה בנושא הזה,

במחלוקת הראשונים, האם איסור ברכה לבטלה זה דאורייתא או דה רבנן,

דנו הפוסקים לקמ״ן בסימן רצ״א.

שם הדוגמה היא כך

התחלנו סעודת חתן מקלה.

הגיע החצות,

רבע לשתים עשרה.

בא אליך האבא של החתן, הוא אומר, תראה, עכשיו אנחנו התחלנו.

עד שאנחנו נגמור לשיר, עד שנגמור את הסעודה, יהיה שתיים, שתיים וחצי, עד שנתפלל מלאכה.

אנשים ילכו לישון כדי לנוח קצת,

הם לא יספיקו לחזור לסעודה השלישית. מה יהיה?

יפסידו סעודה שלישית,

זאת ועוד, אנחנו צריכים להגיע למאה ברכות.

אם אין סעודה שלישית, גם לא מקיימים מצוות מאה ברכות. מה יהיה?

הראש נותן לנו פתרון, נותן לנו עצה.

יעשו כך,

שיפסיקו מים אחרונים חובה,

ברכת המזון, יברכו הגפן אשר ברר ששון ושמחה,

ואחרי זה מנחה.

מיד אחת המנחה,

עוד הפעם נטילת ידיים, המוציא, סעודה שלישית.

איך ההורה?

זה גורם ברכה שאינה צריכה.

את כל האוכל הזה יכולת להמשיך.

מה אתה חותך לי באמצע את הסעודה,

ועוד הפעם נטילת ידיים, עוד הפעם המוציא הוא ברכת המזון.

אם נאמר שאיסור ברכה לבטלה הוא דה רבנן,

אפשר להבין את דברי הראש יפה מאוד.

הראש לשיטתו,

הראש מצטט להלכה את דברי התוספות,

הראש סובר, איסור ברכה לבטלה דה רבנן.

יש לנו כלל,

בהרבה מקומות הגמרא אומרת, עשה דוחה לא תעשה.

גם פה.

יש לך מצוות העשה של מאה ברכות.

יש לך מצוות עשה דה רבנן של שלוש סעודות.

העשה הזה ידחה את האיסור גורם ברכה שאין לצריכה,

ולכן הראש אמר לנו את העצה הזו.

מובן מאוד, יפה מאוד.

השאלה היא,

האם גם מרן סובר כך?

הוויכוח הוא על מה שקראנו אצלנו כאן, ברשת טו סעיף ד'.

מרן העתיק את הרמב״ם.

אם נאמר שהרמב״ם סובר שאיסור ברכה לבטלה דה רבנן,

אז איך מרן שמה מתיר? איך מרן מעתיק את הראש?

זה לא שייך לנו לכאורה.

הפוסקים מתרצים ואומרים, כאן זה לא ברכה לבטלה ממש,

אלא הוא גורם ברכה שאינה צריכה.

משבת ק״כ למדנו, לא תעשה כל מלאכה.

עשיהו דעשו רק גרמא שרם, מהתורה גרמא מותר.

האיסור הוא רק מדה רבנן.

כאן הוא גורם ברכה שאינה צריכה. אם זה רק גרמא בדה רבנן, לצורך המצווה כן יהיה מותר, וכך המסקנה, בשעת הדחק כן יהיה מותר.

אני אומר בשעת הדחק, מלכתחילה לא כדאי לעשות כך.

מלכתחילה,

טוב שאבי החתן וכל המשפחות יהיו מאורגנים יפה, יתחילו תפילה מוקדם,

יתחילו סעודה מוקדם,

יגמרו את הסעודה מוקדם, יבואו אחר כך כולם בשעה 1600, סעודה שלישית.

זה מה שצריך לעשות בלכתחילה.

אבל לא תמיד האבא של החתן,

המושכות של הסוס בידו,

שילך לאן שהוא רוצה.

אתה מגיע לסעודה חתן נקלה, לפעמים צריכים לחכות,

הסבתא עדיין לא הגיעה,

מחכים לה, או סיפורים אחרים,

סיפורי סבתא. לכן אין ברירה לפעמים ומתאחר הזמן, טוב, שארתא דחק שאני,

לא תהיה לנו ברירה,

אנחנו כן נתיר, כמו שאומר הראש,

כי מרן הביא את כל זה להלכה לקמאן.

זאת ועוד.

עוד דוגמה שקשורה הבעת עלייה.

חלק מאחינו בני ישראל יוצאי מרוקו רגילים לעשות כך,

גומרים את הקידוש,

לא מתחילים מייד נטילת ידיים והמוציא.

לוקח חתיכה מהדג, מברך את הכול,

טוען.

לוקח מעט מהסלב, מברך את האדמה וטוען.

ואחר כך ניגשים לנטילת ידיים.

או חלק גדול מאחינו בני ישראל התימנים, אחרי הקידוש,

לא מתחיל עם נטילת ידיים המוציא.

יש להם קודם כול את הג'עלה.

מה זה הג'עלה?

יושבים,

אומרים דברי תורה, פרשת שבוע,

דברי ההגדה,

דברי ההלכה,

ובינתיים לא נשארים רעבים. האישה מביאה להם את הקובאנה, את הדברים האחרים, ואוכלים.

שוב, יש לך אפשרות פשוטה מאוד,

תעשה נטילת ידיים, תברך המוציא,

והלחם שברכת עליו המוציא פוטר גם את הקובאנה, את הג'חנון, את כל הדברים האחרים.

אז למה תקדים? למה תברך ברכה מיותרת לכאורה?

שוב, גם כאן.

אם נאמר, אנחנו רוצים לזכות במאה הדרכות.

יש לי גירעון,

ועל-ידי שאני מברך על הדג שהקול, על הסלת אדמה, אני משלים את המאה הברכות.

נכון שכאילו יש כאן גורם ברכה שנצליחה,

אבל כמו שעשה דאכל לא תעשה,

העשה דרבנן של מאה הברכות ידחה את האיסור הזה.

זה הוויכוח שיש גם שם. ולהלכה,

במי החול בוודאי שאסור לעשות כדבר הזה.

אם אתה רוצה לאכול,

קודם תברך המוציא ותפטור את הדג.

אל תברך שהכול לפני ברכת המוציא. אין דבר כזה.

זה מצוי הרבה גם בחתונות.

הלחם כבר נמצא על השולחן,

אבל יש אנשים,

הוא לא רוצה לקום עכשיו ולטול ידיים, בינתיים הוא מתחיל עם הסלטים ועם הדברים האחרים.

מתי נטיל את הלחם? הוא אומר, תכף, תכף אני אקום.

זה לא בסדר.

הוא גורם ברכה שנצליחה. חייב לקום מייד,

ליטול ידיים, לברך המוציא, ולהתחיל לאכול מהסלטים או מהדברים האחרים.

על החול אין לנו מחלוקת. אין ספק, ודאי שאסור מלכתחילה לגרום ברכה שנצליחה. אולי זה לא דאורייתא, זה רבנן, אבל איסור דרבנן בוודאי שיש.

מה שאנחנו יכולים לסמוך להקל לגבי שבת כדי להגיע למאה ברכות. וגם זה, לא לכולם.

לי יהיה אסור לעשות את הדבר הזה. למה לי אסור?

אני מגיע למאה ברכות בוודאי בלי הדג ובלי הסלט.

אני תמיד רגיל, אחרי בריקת המזון,

לברך עצה וסמים, אסבה וסמים,

יש לי אחרי זה עץ אדמה שהכול,

או בורא נפשות או מעין שלוש.

בכל סעודה יש לי שישה-שבעה דרכות, אני עולה לספר תורה,

ואני בקלות עובר את המאה דרכות.

אז לי,

אם אני אבוא לפני נתינת ידיים מהמוציא לברך על הדג, בשביל מה אתה עושה את זה?

תברך קודם מהמוציא, תפתור את הדג.

ולכן,

למי שבלאו הכי הגיע למאה דרכות, אין הבה אמנה דעתך.

אבל רוב האנשים,

לא כולם עושים את הדרך הזו,

ולא לכולם יש את עמי הברכות. טוב, נוכל להתיר להם בשעת הדחק, ואלה שנהגו,

לתימנים ולמרוקאים, בוודאי שיש להם על מי לסמוך,

יכולים להמשיך גם במנהגם.

אין בדבר הזה חשש מעיקר הדין.

הדבר מותר.

כלומר,

עדות אחרות שלא נהגו, אז כמו שאמרתי,

אם אפשר להימנע,

להגיע למאה ברכות בלי זה,

עדיף יותר שלא.

הדרשנים נתנו לנו רמז יפה למצווה הזו, מצוות מאה ברכות.

הרי אדם שגזל מחברו מצווה,

כונסים אותו, צריך לשלם עשרה זהובים.

אם אתה מברך בכל יום,

אתה מברך מאה ברכות,

אז יש לך כמה זהובים? אלף.

האלף לך, שלמה.

יום שבת אתה מגיע, כל הברכות, החובה שאתה מברך,

מגיעות רק ל-80.

יש לנו מינוס, יש לנו חיסרון 20 ברכות שהן 200 זהורים.

איך תשלים את הכול?

אתה משלים את זה על-ידי שאתה אוכל מאכלים, אתה מרבה,

ו-200 לנותרים את פריו.

יום כיפור, גם זה אסור. אי-אפשר להרבות באכילה ושתייה.

היה אסור לאכול.

איך אנחנו נקיים את המצווה של 100 ברכות ומתי אם לנותרים את פריו. יושבת בגנים, חברים מקשיבים, נוקריך שמיעיני.

תאמר לאותם האנשים שעולים לספר תורה,

כשאתה מברך את הברכות אשר בחרבנו מכל העמים אשר נתן לנו,

תכוון לפטור אותנו.

ואז אתה עונה אמן, שומע כעונה,

בזה כאילו אנחנו בירכנו את הברכות,

בזה נגיע לחשבון של 100 ברכות.

אז אם האדם הזה עושה את החשבון הזה גם בשבתות,

יש לו ציבור של בני תורה שבכל שבת הם מכוונים להוציא אותנו,

אז יש לו בלאו הכי את 100 הברכות.

אבשימן עתיר לו שיברך על הדגים לפני נטילת ידיים. לכן לגבי עדות אחרות, לנו אין מנהג. עדות אחרות, לא נהגנו בדבר הזה, ואם האדם הזה בלאו הכי יש לו את 100 הברכות,

לא כדאי לייעץ את העצה הזו,

לא כדאי להיכנס למחלוקת.

סוף-סוף הדבר, כמו שאמרנו, לא יצא מדי ספק ועדיף להימנע מכל זה.

אבל עקרונית, לאותם העדות, התימנים והמרוקאים,

בהם בוודאי שיכולים להקל יותר בדבר, הם נהגו. במקום מנהג לא חוששים,

במקום מנהג לא אומרים ספק ורחוק להקל, כמו שאמרו תרומת הדשן ושאר הפוסקים.

גם מרן, בהרבה מקומות,

בהרבה דברים, מרן נקט להלכה למעשה את הכלל הזה שבמקום מנהג לא אומרים סבן,

ולכן גם כאן לא נחשוש בדבר, נוכל להקל להם.

אבל לעדות האחרות,

כמו שאמרתי, צריך לבחון לגופו של אדם.

אין כלל גורף שלכולם מותר או לכולם אסור,

אלא צריך יהיה לבחון אם האדם הזה באמת יש לו בלאו הכי את המאה הדרכות, או שהוא נזקק בדרך הזאת, להיתר הזה,

כדי שישלים את המאה.

בכל הדברים האלה שאנחנו אומרים,

נפקא מינה עוד למעשה עם איסור ברכה לבטלה מדאורייתא ומדאורייתא, לגבי לפסול לעדות.

אדם שמברך ברכה לבטלה במזיד.

מרן כתב לנו בחושם משפט סימן ל״ד, אדם שעובר עבירה במזיד נפסל לעדות מדאורייתא.

אבל אם האיסור הוא דרבנן, צריך קודם להכריז עליו.

השאלה, תפסול את הקידושין אם הוא היה עד, לא תפסול.

גם כאן יש את הנפקא מינה, אם נאמר שאיסור ברכה לבטלה הוא מן התורה,

שוב,

זה יהיה דבר חמור שצריך יהיה להיזהר מאוד מאותו האדם, לא למנות אותו לעד. אם אתה יודע שהוא קלדף ואם הוא יברך ברכות לבטלה,

צריך יהיה להיזהר לא לקחת אדם כזה לעד,

שמא חלילה יפסול לך את הקידושין, שמא הקידושין מעיקרה לא יהיו קידושין טובים, ולכן אחד כזה ישתדלו להתרחק ממנו כדי לא להגיע לבעיה האמורה.

עוד נפקא מינה דנו הפוסקים לגבי אדם שאולי צריך לעשות מחר פדיון הבן.

מה זה אולי?

האמא של התינוק, בעל החכם, והיא מספרת לו את האמת.

את חטאי אני מזכירה היום, לפני כמה שנים,

לפני החתונה, כך וכך היה, היה לה הפלה בחודש הרביעי.

הפלה בחודש הרביעי, מי מלח, העד עד הזה הוא לא בכור.

מחר בעלה צריך לברך שתי ברכות,

והציוונו על פדיון הבן, שהחיינו.

כל זה ברכות ובטלה.

האם אנחנו יכולים לשתוק,

לשמוע על זכות השליקה, או שחייבים לומר לו, לגלות לו את האמת?

גם בזה הפוסקים דנו באחריים, יהיה מותר לה לשתוק,

או שאנחנו חייבים לגלות לו.

לפעמים, לא נעים,

אבל לא יקרה שום דבר. אתה אומר לו את האמת,

לא, אין טקס, אין פדיון, אין כלום, אין שום בעיה.

אבל לפעמים, האדם הזה רק ישמע שכך וכך היה,

ילך מחר לבית-דין, מחר יהיה גט.

ולכן חלק מהפוסקים השתמשו בדברי הגמרא בסוכה דף נב.

שם כתוב

שאפילו שם, שם השם שנכתב בקדושה וטהרה,

נמחה על המים ומחה אל מי המרים כדי לעשות שלום בין איש לאשתו.

כאן לא כל שכן.

אלה הדברים שחלק מהפוסקים אמרו,

שנשתוק. גם האישה, גם החכם ששמע את הסיפור,

נשמור על זכות השתיקה, ומה שיהיה יהיה, העיקר שלא יהיה גט.

אבל החולקים טוענים, הרב אלישיב וחידושיו לסוכה נב,

הוא אומר שלא דומה זה לזה.

שם הדוגמה שנאמרה בגמרא,

האישה הזו היא אישה טהורה,

היא לא בגדה בבעלה.

על-ידי שאתה מוחק את שם השם ומשקה את האישה את מי המרים,

ואחרי זה הכול, ברוך השם, היה בסדר,

נקיוטה ונזרועה זרה.

מגלים את האמת למפריע שהכול היה בסדר.

שם האישה הייתה טהורה, פה לא, האישה לא הייתה טהורה.

ולכן כאן הדבר חמור יותר.

והבעיה היא לא רק לגבי הבעיה של שתי הברכות של הפדיון.

עד שאתה דן על הפדיון,

הברכות שבירכו בשעת החתונה, אם זה מקח טעות,

אם הוא היה יודע והיה מסכים,

אתה אומר למפריע הכול אפס,

כל השם הברכות היה לבטלה. הם חיים באיסור, אין כאן לא חופה ולא קידושין.

ולכן, כדי למנוע את כל הבעיה הזו,

מי שבידו למנוע, בדרך כלל זה השטחן.

אם השטחן הוא ירא שמים,

מן הראוי שיאמר לחתן את כל האמת.

אולי בפגישה הראשונה זה עדיין מיותר.

אולי הוא לא ירצה, היא לא תרצה, בשביל מה לך לספר סיפורים.

אבל נפגשו חמישה-שישה פגישות,

אתה רואה שהעסק רץ, הכול מתקדם.

תפוס את החתן בארבע עיניים, יאמר לו השטחן,

כך וכך וכך היה.

רוצה להתחתן, לא רוצה לא להתחתן.

לא תהיה כאן רמאות ולא יהיה כאן שום שקר,

אלא מן הראוי שהשטחן יאמר לו.

איש שטחנים, כל המחשבה שלהם כדי לקבל 5,000, בשביל זה הוא עושה את השידוך.

אני אומר לך, אם אני אגיד לו,

אולי העסק יתפוצץ ואני אפסיד 5,000,

כך אומר לך השטחן, על שטחנים כאלה אמרו, שטחן, ראשי תיבות,

שקר דובר כסף נותן.

אבל אם השטחן הזה אדם טוב, אדם הגון,

שעושה את הדברים בתבונה ובחוכמה,

אם הוא יודע את האמת,

כדאי שיאמר לו את זה, יאמר לו את זה בלשון יפה.

לפעמים גם החתן לעתיד הוא לא היה פעם מלמדבם צדיקים של הדור.

ממילא מתאים לו ענבי הגפן וענבי הגפן, דבר נאי ומתקבל.

ולכן, בדברים האלה טוב שהשטחן הוא שיקדים רפואה למכה,

ואז לא יגיעו לשאלה אם ייוולד בן בכור.

עדיין, לפעמים הוא ידע מזה,

סבר וקביל, הכול היה בסדר.

המשפחה שלו לא יודעת מזה.

עכשיו נולד בן, חושבים כולם שזה בכור, כולם מחכים, מחר בלילה פדיון הבן,

ובא האבא לשאול אותנו, לא האמא.

הוא יודע את האמת, אין פדיון, אין כלום.

אבל מצד שני,

אם אמא שלו תשמע מהדבר הזה, איזה פדיחה תעשה לה, השם ירחם. מי יודע מה יהיה.

לזה יש לנו פתרון קל מאוד.

תאמר לכל החברים ולכל הג'מאר,

כשהוא יגיד, ברוך אתה השם,

תנגנו יפה, ברכו ברוך שמו.

והוא יאמר בלחש, למדני חוקיך.

אם הוא אמר, ברוך אתה השם, למדני חוקיך,

אין כאן איסור שם שמים לבטלה. הוא אמר פסוק מספר תהילים, פרק קייט, זה קל מאוד.

אז אם הוא יודע מזה,

כדי לעקוף את האמא, את החמה,

אז יש לנו פתרון,

אנחנו יכולים לגמור את העניין בצורה יפה.

היה טקס, היה וידאו,

היה סעודה, אכלו ושתו.

אז האנשים האלה יחשבו שיש כאן בחור,

הם לא ידעו את כל האמת.

לזה יש לנו פתרון.

אבל כשהאבא לא יודע, שם הבעיה הרבה יותר חמורה.

ולכן אמרנו שתמיד בדברים האלה, טוב שהאדם יהיה חכם. אל תהיה צודק, תהיה חכם,

ויקדים רפואה למכה כדי שלא יגיעו לכל שרשרת האיסורים האלה.

בעזרת השם יבוא מלך המשיח, יתקן עולם במלכות שדי,

ולא נשאל שאלות כאלה. רבי חנניה וילה קשיאה אומר,