דיני ברכות במצבי ספק: חשש ברכה לבטלה, פתרונות הפוסקים ויישומים מעשיים

 

- - - לא מוגה! - - - 

היינו בסימן רטו סעיף ד', מרן כאן מצטט לנו את הגמרא בברכות ל״ג,

אדם שמערך ברכה לבטלה עובר ולא תיסע.

ולכן, כשיש לנו ספקות אנחנו תמיד משתדלים לברוח מהסכנה הזו, מהחשש הזה.

קרל גדול בידינו הוא ספק ברכות לעכל.

אבל,

בדברי המשנה במסכת תרומות למדנו שאסור לעשות מצווה בלי ברכה.

עכשיו הדוגמה.

אדם שהוא ערום, אסור לו לתרום תרומות ומעשרות.

אלה דברי המשנה.

ולמה?

הסבירו לנו הפוסקים.

כשאדם תורם, לפני כן מברך ברכה,

וציוונו להפריש תרומות ומעשרות.

אותו ערום, לא יראה בך ערווה דבר, אסור לו לברך.

ולכן, אסרו חכמים לעשות את המצווה ללא ברכה.

ושוב, הבעיה היא שיש לנו ספקות.

תודה.

מחלוקות, ספקות.

מצד אחד אתה לא יכול להגיד לו שיברך,

ספק ברכות לעכל,

אבל מצד שני גם אסור לו לעשות את המצווה בלי ברכה.

מה עושים במקרים האלה?

יש חלק מהפוסקים שנתנו לנו העצה שלא יגיד שם שמים בעברית,

אלא יגיד שם שמים בארמית, החמנה.

אבל גם זה לא דבר שהוא מוסכם, גם בזה יש מחלוקת.

העצה הזאת טובה לפי דעת הרדב״ז, בדעת הרמב״ם,

שאיסור הזכרת שם שמים לבטל לה רק בעברית,

בארמית מותר,

העצה טובה.

אבל אם נלך בשיטת התשבץ,

אין הדברים כן.

התשבץ לומד בדברי הגמרא בברכות מ'

בנימין הרועה לא ידע לברך ברכת המזון.

איך היה מברך? היה אומר,

בריך חמנה אל אנא מלכה דעלמא מרא דא איפתה, בריך חמנה דזן דקולה.

והגמרא אומרת שיצא ידי חובה מהתורה.

זאת אומרת, בריכת המזון גם בשפות אחרות יצאה.

ואתה רואה ששם שמים של הברכה יש לו דין שם שמים גמור,

שמקיים בו מצוות עשה דאורייתא ואכלת ושבעת וברכת.

ולכן התשבץ אומר שאסור להזכיר שם שמים גם בלועזית.

הדוגמה של התשבץ היא,

כאן בארץ, ברוך השם, כל העדה כולם קדושים,

כולנו יודעים עברית.

אתה קורא את האגדה של פסח,

אתה רק מפרש יותר, מבאר יותר וזהו.

מחוץ-לארץ, אנשים לא יודעים עברית.

צריכים לתרגם להם לאנגלית, צרפתית, איטלקית, ספרדית ושפות אחרות.

מתחילים,

הלאך מעניא,

אז הוא אומר להם,

בעל-הבית,

הדא חובוז אל-מסכין, וכן הלאה, הכול הוא מתרגם.

הכול טוב, כמו שכתב הרמלה,

אין ברירה, כדי שיבינו.

מעיר התשבץ, כשמגיעים לסוף, סוף האגדה,

אנחנו מברכים,

מלך העולם אשר גאלנו וגאל את אבותינו, וחותם בסוף, ברוך אתה השם, גאל ישראל.

אומר הרב, היזהר לא לחזור פעם שנייה את שם השם, ברוך אתה השם.

זה שם שמים לבטלה.

הוא אומר את זה אומנם בערבית.

איך אומרים שם שמים בערבית, אמה?

א' לדי?

אבל גם בזה יש איסור שם שמים.

ולכן הרב מזהיר באזהרה זו, והעתיקו אותו רוב הפוסקים.

האורים מתומם בחושן משפט, סימן כז, גם הוא מדגיש שיש איסור הזכרת שם שמים לבטלה,

כשהאדם אומר גם בשפות אחרות.

הוא אומר, הגמרא אומרת לנו, במקום שם שמים מצוי,

עניות מצויה.

הוא אומר, בגלל העוון, בגלל המרי הזה,

וידל לישראל מאוד, נעשו דלים,

בגלל שמזכירים שם שמים לבטלה בשפות אחרות.

ולכן העצה הזו היא עצה לא טובה, ולא כדאי להשתמש בה.

אם כן, מה נעשה כשאדם, יש לו ספק,

הוא רוצה לשאת ידי חובה, ליבדי כול עלמא?

פוסקים נתנו לנו גם עצות אחרות.

העצה הראשונה, אתה אומר, ברוך אתה,

מהרהר ה' ואלוקנו.

הגמרא מביאה מחלוקת עם ערוך כדיבור דמה,

ולהלכה, גם בראשונים יש לנו מחלוקת.

לפי הרמב״ם, אסמק ברבנו ישעיה, הרהור כדיבור דמה.

ולכן,

והיה,

אם אני חייב, הנה אמרתי, שם שמים הרהרתי.

מה תגיד לי, עברת על לא תישא? לא, אין לא תישא.

ובל אשא את שמותם על שפתי.

מהפסוק הזה למדנו שהמילים לא תישא את שם השם אלוהיך לשב רק אם אמר בפה.

אם לא אמר בפה,

אלא במחשבה, אין כאן, לא תישא.

אז איסור אין. אולי אתה מרוויח למאן דה-אמר שזה יפתור את הבעיה. זאת ועוד.

למה אסור לקיים מצווה בלי ברכה? אתה מזלזל כאילו בדברי חכמים, אתה מזלזל בברכה.

פה אני מראה לך, אני לא מזלזל, אני רוצה,

רק אני מנוע מפחד ה' לא תישא,

לכן אני לא אומר שם שמים בפה.

אבל הוא אומר, עוד כל הברכה מושלמת חוץ משם שמים,

גם בזה יש תועלת.

והרבה פוסקים,

הבן איש חי, כף החיים, הרבה פוסקים, כשהגיעו לכל מיני ספקות בענייני ברכות, השתמשו בעצה הזאת.

עוד עצה שאמרנו בשם הצלח,

פרי תבואה, פתחי תשובה, יורה דעה, סימן שכח,

בן איש חי, כף החיים ושאר האחרונים, אמרו עוד עצה.

יש לך ספק?

אולי היה כזית, צריך לברך בורא נפשות.

אולי לא.

שתה כוס תה,

שתה אותו לאט-לאט, לא בבת אחת,

אבל ככה דרך לשתות. מחלוקת אם יברך או לא.

מה יעשה? פתרון קל.

התחיל את הפסוק,

מה שנאמר בספר דברי הימים,

ויברך דוד את השם,

יסיים את הפסוק,

אביני מהעולם ועד עולם מלך העולם, בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבואת הרבה בנפש יום חי, ברוך חיי העולמי.

לא היה, אם אתה חייב, הנה, אמרת.

אם אתה לא חייב,

אין כאן איסור של שמים לבטלה, אין כאן לטיסה.

אמרת פסוק מדברי הימים.

זו העצה השנייה.

עוד עצה למדנו מדברי הלכות קטנות.

יש לך כאן ילד בן ארבע, חמש,

אתה אומר לו, תשמע,

בוא אני אלמד אותך איך אומרים את ברכת ההבדלה.

אם תדע, מחר אני אתן לך חמש קרמבו.

אחד זה לא מספיק.

ישראל בני מלכים הם,

אולי לילדים הראשונים היה מספיק.

היום הוא ירצה ממך יותר.

טוב, תגיד לו, אני אתן לך הרבה,

בתנאי שתשים להם.

אתה אומר, לילדים יש להם בלי עין הרע זיכרון של צילום,

הוא יחזור אחריך.

והיה.

אתה עושה תנאי.

אם אני חייב, קודם לא יצאתי ידי חובה, אני מתכוון כעת לצאת ידי חובה. הברכה היא לעצמי.

אם אני לא חייב,

אני בא לחנך את הילד.

כן, שכל זה לחנך את הילד. אין כאן עוון של שמים לבטלה.

מרן כתב בסעיף הקודם, רשת טו, סעיף ג',

שלא רק האבא,

כל אדם יכול לחנך,

יכול לומר, אלה הן שלוש העצות,

ובכל מחלוקת שיש אלה הן העצות.

אבל אם אדם חזר בתשובה, אתמול הכיר את דבורו, והוא לא יודע לברך,

הוא רוצה שאתה תברך בשבילו והוא ישתה,

וכן לגבי האוכל. אתה תברך והוא יאכל.

הוא מסכן, לא יודע. הוא אומר, תלמד אותי, כמו שהילד הקטן.

בילד קטן יש חינוך, שם תלמד אותו.

בגדול אין דין חינוך.

דנו בזה גדולי האחרונים,

האגרות משה ושאר האחרונים,

מחלוקת גם בראשונים, גם באחרונים,

ולדינה,

כמו בכל מחלוקת, ספק ברכות להקל, אין שום היתר שאתה תברך בשביל הגדול,

אלא הוא יתפוס בידו את הסידור,

הוא יגיד עד מלך העולם,

את הקטע הראשון זה קל מאוד ללמוד,

וימשיך אחרי זה מלך העולם.

אתה תמשיך לו, בורא פרי העץ, בורא פרי האדמה, תלמד אותו את הסוף.

אבל שם שמים,

אין היתר לבוא ולומר לו, רק בקטן יש דין חינוך,

בגדול אין דין חינוך.

אדם שטעה התחיל לומר ברוך אתה ה' ונזכר שזה לא טוב, יגיד למדני חוקיך. גם בגדול אתה תגיד לו ברוך אתה ה' ותאמר

בלחש על-ידי חוקיך ואחר כך תמשיך.

אני מסכים. זה אפשר בשעת הדחק.

אבל שאני אלמד אותו, כמו שמלמדים ילד קטן,

אין חינוך בגדול, שם הבעיה היא שונה. יש פתרון קל.

ידידנו משה חבושה,

מפקד מושבו, הלך לפני כמה דקות,

הוא עשה דיסק מיוחד.

הוא הקליט את עצמו,

איך שהוא קם בבוקר,

מי מודה אני, כל ברכות השחר, כל התפילה,

כל הברכות.

אז אם האדם הזה, מסכן, לא יודע לברך ברכת המזון.

יפתח את הדיסק ואז הוא אומר מלה במלה יחד עם החזן.

הוא לא יצא ידי חובה מדין שומע כעונה, כי הדיסק הוא אפס.

אמרנו שהפלסטיק לא חייב, איך הוא יכול להוציא אותך?

אבל זה יעזור להם, יגידו יחד עם.

אותו דבר גם בורא פרי העץ, אדמה, הכול, כל הברכות.

הוא יעשה עבודה מושלמת, שיהיה בריא, זו זכות הרבים.

אז תקנה לאותו הבעל תשובה,

תקנה לו את הדיסק הזה,

זה מצוין, זה טוב.

אם אתה לא מוצא אותו, אם הוא הלך,

תקליט את עצמך.

אתה מברך עכשיו בבית, תקליט, תיתן לו,

הוא יחזור על זה, ישנן אותו הבעל תשובה עד שיתפוס.

לפעמים יש את הבעיה הזו עם נשים זקנות. נשים זקנות,

שמסכנות לא למדו קרוא וכתוב ולא יודעות,

גם שם אין ברירה אלא לבצע את העצה הזו,

אבל לברך בשבילו אין אפשרות כלל ועיקר. זו המסקנה להלכה ולמעשה.

עוד פעם נחזור ונסכם.

אדם שיש לו מחלוקות

והוא מסופק אם לברך או לא, לא מברך.

טעה וברך, יש לנו ספק אם עונים אחריו אפילו אמן.

מהנפקא מיני יש לנו עשרות דברים שדנו בהם גדולי הפוסקים.

אני אציין אחת הדוגמאות.

יש לך מסיבת חתן וכלה שלא בבית החתן.

ואחד האנשים, אחרי ברכת המזון,

לוקח את היין ומברך את כל שבע הברכות.

זה נגד מרן בסימן סב, סעיף ח.

לפי מרן,

מתי אפשר לברך את כל שבע הברכות בכל שבעת ימי החופה אם יהיו שלושה תנאים?

א. יהיה ביתו של החתן,

ב. עשרה מניין, ג. שניים מתוכם פנים חדשות.

חסר אחד מכל סממניה, לא יברך.

אז אותם האנשים לא עושים ככה. הם כן מברכים.

מחלוקת אם יענה אחריהם, אמן, לא יענה אמן.

עוד פעם הוא מסתבך.

גם שם הפתרון הוא, ואמרה האישה, אמן, אמן,

כמו שאמרנו את כל הדוגמאות כך גם בדוגמה הזו,

כדי שלא תסתבך.

לפעמים הם אומרים לך,

אנחנו מכבדים אותך בברכה אחת, תשמח תשמח חיים אהובים, בכבוד.

מנסים להעביר לך את כוס היין.

תגיד לו, לא, אדוני, לא, אני רוצה את הברכה האחרונה.

ברכת אשר ברא,

זה הליבה דקול-עלמא, אתה יכול לומר,

גם שלא בביתו של החתן,

תיקח את הברכה האחרונה.

אבל ברכות שלפני כן,

יש לנו בעיה בדבר,

וכדאי להיזהר בדבר, כדי שלא יבוא לידי ספק ברכות לבטלה,

וכן כל כיוצא בזה.

ברכת הגפן ואשר ברא.

אלה הן שתי הברכות שגם מחוץ לביתו של החתן אפשר, אבל הלאה וכי לא,

גם לרבות בשבת חתן.

באים בשבת חתן,

לפעמים יש אולם צמוד בבית-הכנסת ושם עושים את מסיבת שבע הברכות.

אתה קורא לזה שבת חתן, קורא לזה מסיבת שבע הברכות,

אבל אין היתר לברך בפועל את שבע הברכות, אלא רק שני ברכות.

אם האנשים האלה לא שומעים לנו, אינם בני תורה,

וכבר מברכים,

מסבכים את עצמם במחלוקת למרות שיש ספק ספקה לברך,

אבל ספק ספק ספקה בברכות. לא עבדנן, ולכן אתה מסופק אם לענות אמן.

להלכה יאמר, ואמרה האישה, אמן, אמן.

אתה נראה שסכחו את העונה בכסף מלא. אפילו שסכחו את העונה בכסף מלא, אפילו אחיו, זה לא ביתו.

כשאתה עושה את המסיבה בביתו של החתן,

הכלה מרגישה שם היא בעלת הבית.

היא יושבת לא מבוישת. החתן גם מרגיש נוח בבית שלו. אתה האורח שלו, הוא הבעל-הבית.

אבל כשהולכים למקום אחר אין שם שמחה מושלמת.

זו הסברה של מרן,

ולכן קשה לנו להתיר לא רק את הברכה שאסור לברך,

גם את עניית האמן יש לנו בעיה בדבר.

אדם שמברך ברכה על דבר שאסור באכילה,

לא עונים אחריו אמן.

ברך על החזיר של הכול. הוא לא ידע שזה חזיר,

אבל הברכה היתה לבטלה, ובוודאי שלא עונים אחריו אמן.

לא רק באיסור דאורייתא, גם באיסור דרבנן.

כתבתי את העגבנייה הזו מהשדה,

והוא לקח וברך עליה בורא פרי האדמה. עדיין לא עשו תרומות ומעשרות.

אסור לענות אחריו אמן. אלא אם כן אתה לוקח את זה מידו, תגיד לי, חכה,

תמתין רגע,

אני אפריש תרומות ומעשרות, ואחר כך הוא יאכל.

או הוא בעצמו יכול לעשות את הדבר הזה.

הרי בפסוק נאמר, ונחשב לכם תרומתכם.

גם מחשבה מועילה. הוא יהרהר את כל הנוסח יותר מאחד ממאה,

יפריש תרומות ומעשרות, ואחר כך יטעם.

אבל אם הוא רוצה לאכול בלי תרומות ומעשרות, זה תבל.

לא רק באיסורי דאורייתא. מרן כתב בסימן קופצא דו סעיף א',

שגם באיסורי דא רבנן לא תקנו חכמים ברכה.

ואם האדם הזה מברך על דבר שאסור מדא רבנן,

אם זה בשר, עוף וחלב, בשידי גויים או דברים אחרים,

אולי הברכה שהוא מברך,

אולי הברכה לבטלה,

ואם יהיה דבר כזה אולי לא נוכל אפילו לענות אחריו אמן.

ולכן,

אדם שמזדמן במסעדות,

בתי-מלון, אולם שמחות, שיש להן הכשר,

התעודה של מי?

הכשר של רבנות.

אותה רבנות שחותמת על הגויים שהם יהודים,

נותנת להם תעודה כאילו הם יהודים.

אותה רבנות גם נותנת תעודות כאילו האוכל הטרף, כאילו הוא מותר.

אמרנו לכם פעמים רבות את הבעיות שיש בבשר הכשר הקפוא שהם מביאים מחוץ-לארץ,

יש שם גם חלב וכן הלאה.

מי אומר את זה? לא אנחנו.

אלא הם בעצמם כותבים את זה בחוברת שלהם.

הם עלובה עיסה שנחתומה ומעיד עליה.

גם הכלים שלהם, הכול טרף, צריך גם את הכנים להגיד.

והאדם הזה הולך לשם כדי להגיד מזל טוב,

ושומע אחד מהאנשים שמברך על השניפל.

השאלה היא אם יענה אחריו אמן או לא.

על-פי רוב נראה להלכה שלא יענה אחריו אמן, כי הברכה שהוא מברך על דבר שאסור באכילה,

הברכה לבטלה.

הוא אומר לה, האמן יאמן יתומא.

גם שם אין לך ברירה, שעת הדחק שאני, טוב, תגיד, אין לך מה להפסיד.

תאמר, ואמרה האשה, אמן אמן.

אותו דבר גם, האדם הזה,

מזג לו המלצר הגוי יין, יין נסך.

הוא לקח וברך, ועינים אחריו אמן. אבל אם מזג יהודי מחלל שבת בפרהסיה,

יהודי שמאמין,

האם זה יין נסך?

האם עונים אחריו אמן או לא?

כאן כבר יש מחלוקת.

לפי דעת הגויין מבינא,

הוא כתב את זה בתיקוני הזוהר, תיקון כא,

כך דעת בניין ציון, אחייעזר, הרב קניבסקי ועוד,

אם הוא מאמין במעשה בראשית, כיוון שהוא מאמין,

לא עושה יין נסך.

יש חולקים. המנחת אלעזר חולק.

מה אני עושה במקרה הזה? עונה אמן, לא עונה אמן?

גם כאן יש לך בעיה. לפי המנחת אלעזר זה יין נסך,

שהברכה היא לבטלה. איך אני אענה אמן?

ספק אמן את עונה.

שוב, גם כאן, אם שמעת אותו מברך הגפן,

תאמר את המילים,

ואמרה האישה אמן אמן.

אבל בדברים שהם איסור גמור, בדברים שהם לא ספק,

אלא ודאי שאסור מדי רבנן,

אין מקום להתיר מענות אמן,

קל וחומר בדברים שהם דאורייתא, ואפילו אם יהיה רק ספק דאורייתא, גם כן לא יענה אחריו אמן. כגון,

היום, בימים האלה בחוץ-לארץ, בצפון אירופה,

צפון ארצות-הברית או בקנדה,

כמעט כל התבואה שמגיעה להם לשוק,

הכול הוא אסור באכילה מדאורייתא, מדין חדש.

התורה אמרה,

ולחם וכלים וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד אביאכם את קורבן אלוהיכם.

כל מה שזרעו אחרי פסח,

עד פסח שם האדמה קפואה.

אם תזרע,

כאילו החיטה נמצאת במקפיא,

זה לא ישריש.

רק אחרי פסח מזג האוויר מתחיל להתחמם קצת,

ורק אז הם הולכים וזורעים, ומאלה כל מה שנזרע אסור באכילה עד שנה הבאה.

בינתיים עד פסח הכול אסור באכילה.

שם לא כל היהודים נזהרים בזה, יש הרבה עמי ארצות,

הן רבים מטעם הארץ. אם אתה יודע שהאדם הזה אוכל מי הלחם שהוא חדש,

הפנין ברחם מוציא,

השאלה אם תענה אפילו אמן,

גם בזה יש לך סימן שאלה גדול.

לא רק הוא עושה עוון,

אולי גם אותך הוא גורר אחריו, כשאתה עונה אחריו אמן.

ולכן גם שם נגיד ואמרה האישה אמן אמן.

נזמינו אותך למסיבת שבע הברכות שם.

שוב, שבע הברכות צמוד לברכת המזון.

אם יש ברכת המזון, יש סעודה, יש גם שבע ברכות.

אבל אם אין ברכת המזון בגלל שזה היה לחם חדש,

אם כך אין גם שבע ברכות.

גם על זה ספק אם תוכל לענות אמן, לא רק על ברכת המזון אלא גם על שבע הברכות, ובכולן אנחנו נאמר שיאמר ואמרה האישה אמן אמן.

לא רק על החמישה הברכות הראשונות,

גם על ברכת אשר ברא.

למה כאן זה יותר גרוע מהדוגמה הקודמת.

דוגמה קודמת, אם זה לא בביתו של החתן,

עוברים אשר ברא.

אבל כאן, אם זה לחם של איסור,

אז גם אשר ברא אסור לומר.

וכל זה, כמו שאמרתי, הלחמים, העוגות,

כל מה שאנחנו נזהרים בפסח,

סוכריות שיש בהן חמץ וכן הלאה,

אצלם כל זה אסור מדין חדש.

אפילו הגרנולה גם היא בספק.

אז אם האדם הזה אמר בורא פרי אדמה על הגרנולה שם,

שהגרנולה היא בחזקת איסור בגלל שזה חדש,

לך יש בעיה,

ספק אם אתה יכול לענות אמן.

ולכן, בספקות האלה אין לנו ברירה אלא לומר, ואמרה האשה אמן אמן וכן כל כיוצא בהן.

יש לנו, כמו שאמרתי,

עשרות ומאות מחלוקות גם בענייני ברכות,

ובכולם אנחנו נאמר את העצה הזו, את הפתרון הזה,

כדי שהאדם הזה לא יסתבך בספק אמן יתומה.

כאן הוא אמר פסוק, אמר ואמרה האשה אמן אמן.

הפסוק הזה פותר אותו, מחלץ אותו מידי הבעיות. כך גם בסימן הבא. אנחנו נראה מחלוקות גם לגבי ברכת עצה בשמים, אסבה בשמים.

זה אומר כך, זה אומר כך. מי ספק מה אנחנו עושים?

כמו שיש לך ברכת שהכול נהיה בדברו, ברכה כוללת, פותרת הכול.

גם ברכת בורא מיני בשמים היא אותו דבר, כך עושה אדם שבקיא בהלכה.

לפעמים האדם הזה לא בקיא והוא מסבך את עצמו.

יש שומרים עצה, יש שומרים מסווה,

ועל כל צד אולי הברכה לבטלה.

תענה אחריו לאמן, לא תענה. שוב, כיוון שיש מנדה אמר שכן,

אז ההלכה היא שיאמר אחריו, ואמרה האשה אמן אמן,

גם שם, גם במחלוקות, בענייני ריח,

גם שם אנחנו נאמר את הפתרון,

את העצה האמורה.

עוד פעם?

אמרנו שיתאם קצת.

גוי שברך ברכה ושמעת את כל הברכה מהתחלה ועד הסוף, שמרת ממנו,

אפשר לענות את המיל. כן, אין בעיה.

לא, אין הבדל.

אין הבדל, כיוון ששמעת את הכול.

הוא לא מתכוון להתלות עץ אלא מתכוון באמת לשבח את השם. אין בעיה, כי אם שמעתי את הכול אפשר לענות את המיל.

אני עובר לסימן רטז.

מרן כאן, בסימן הזה,

מפרש לנו את דיני ברכת הריח.

אני קורא את מרן, אסור ליהנות מריח טוב עד שיברך קודם שיריח,

אבל לאחריו אין צריך לברך כלום.

הגמרא, במסכת ברכות, בדף מ״ג, הגמרא מביאה

איזה דבר שהנשמה נהנית ולא הגוף, הווי אומר זה הריח.

ולכן אנחנו מברכים ברכת הריח, שנאמר, כל הנשמה תהלל יה הללויה.

כוונת הגמרא. הסבירו לנו הרמב״ן רבנו בחייב ושאר הראשונים.

רק על דבר שיש בו ממש

הנעת אכילה, שתייה,

על דבר כזה מברכים.

על דבר שאין בו ממש לא מברכים.

כגון,

האדם הזה רואה תמונות יפות.

לפעמים הצלם היה איש מקצוע,

התמונות שהוא מראה לך,

החתן נראה הרבה יותר יפה ממה שהוא.

בפועל הוא לא כל כך יפה כמו שרואים בתמונות, תמונה צבעונית,

איזה תמונות יפות. לפעמים הצייר מצייר, יש לו ידיים יפות, ידיים טובות,

והוא מצייר תיאורים נפלאים.

האדם הזה הולך, רואה את הכול, נהנה מאוד,

טוב שישבח את השם, מר אבו מעשיך השם.

ברכה אין.

למה?

האדם הזה במוח שלו רואה ממילא נהנה, זה הנעת המוח,

סיפוק רוחני.

אין כאן דבר ממשי.

אתה אוכל, שותה,

יש כאן הנאה שנכנס לגוף, ועל זה חכמים תקנו ברכה.

אבל לא על הנאה שאין בה שום ממש.

כך גם

הוא הדין לגבי הנאות אחרות.

האדם הזה מבין מצוין במוזיקה,

יודע את כל מכמני המקמ״ט,

ויש שם זמר, לא רק קול יפה,

אלא בן פרת יוסף, כישרון, גאון.

הוא אומר שירים, שירים בצורה נפלאה,

דברים שלא שמעת מאוזן מעולם.

והאדם הזה צריך לשלם 100 שקל כרטיס כניסה, לא צריך, אני לא נכנס לממון, אבל,

נהנה מאוד.

ישבח את השם, למה לא? יגיד מה רבו מעשיך השם שנתן את החוכמה הזו לאיש בעל הכלים או מוזיקה או דברים אחרים.

אבל ברכה לא תקנו חכמים.

למה לא תקנו?

אסורי ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה. איך אתה נהנה?

שוב, ההנאה הזו נכנסת לתוך הגוף,

אחרי שהוא שמע שעה שלמה את המוזיקה.

הוא נהיה יותר שמן,

הבטן שלו התמלאה, נשאר רעב כמו שהיה.

ולכן על זה לא תקנו חכמים ברכה.

יש סברה של הרדב״ז,

הוא אומר,

אנחנו לא נברך,

אבל אותו האדם המנגן,

יש לו קנון, תופס בידו את הקנון ומנגן,

יש בו ממש, הוא תופס את הכלי בידו,

ולכן הוא אומר שיברך.

הוא יחיד בזה. כל הפוסקים חלקו עליו. זה להלכה.

לא רק אנחנו,

גם המנגן עצמו שתופס בידו את הכלי, כלי שיר.

כינור, עוגב, עוד,

גם הוא לא יברך.

כלל גדול בידינו, וכל המחלוקות אומרים לספק ברכות להקד, הוא עדין גם פה.

ולכן,

כשהגמרא רוצה לחדש לנו

שעל הנעת הריח צריך לברך.

גם בהנעת הריח,

לא נכנס לתוך הבטן, נהיית שבע אם היה רעב והריח מכל הבשמים שבעולם,

הוא נשאר רעב.

אם כן, היה הווה אמנה לומר שלא יברך על הריח,

לכן הגמרא מביאה לנו פסוק,

כל הנשמה תעלל יהללויה.

דבר שהנשמה נהנית מזה ולא הגוף, זה הריח,

למרות שאין בו ממש,

תיקנו על זה חכמים ברכה,

זה הדין, זה המיוחד בריח הטוב,

ולכן בכל ימות השנה,

כולל אפילו בימי תשעה הבאה ויום הכיפורים,

אנחנו אסורים בחמישה עינויים,

אבל לא נאסרנו בהנעת הריח,

ולכן אם הוא רוצה להשלים את מאה הברכות ביום תשעה הבאה או בכיפור,

על-ידי שיברך על בורא עצי בשמים,

מסבא בשמים, מיני בשמים,

הנותן ריח טוב בפירות,

בוודאי שיכול לנהוג ולעשות כן.

אדרבה, זה דבר טוב,

וכאן אין לנו שום בעיה, שום חשש שאתה בא ומוסיף דברים,

אלא חכמינו, אנשי הכנסת הגדולה,

שתיקנו לנו את כל הברכות,

תיקנו לנו גם את הברכות ברכת הריח על כל דבר ודבר,

מברך קודם שאריח.

כמו כל המצוות,

כמו כל ברכות הנהנים,

עוברו לעשייתן, קודם מברך בורא פרי האדמה ואחר כך אוכלת הבננה,

גם פה, קודם יברך ואחרי זה יריח.

בימים האלה ימי החורף.

הרבה אנשים סובלים מאף סתום.

לא רק לנו יש בעיה,

אלא גם הבשמים אין בהם הרבה ריח.

אתה לוקח הדסים, בקיץ יש בו ריח מצוין.

בחורף הוא מתייבש, הקור מייבש אותו ואין שם מספיק ריח.

הוא מסופק, אולי יש, אולי אין, לא כדאי לברך.

מי ספק, אל תברך,

והסיבה היא,

אולי אין ריח או שהוא לא יריח ולכן לא יברך,

אלא קודם כול ינסה.

ייקח, ימשמש, יקריב את זה אליו.

הוא רואה שהוא נהנה,

אחרי שנהנה,

אז יברך את הברכה, בורא עצב וסמים, לא יעשה את זה קודם.

לא רק בזה, גם באוכל. גם שם הפוסקים הזהירו בדבר הזה.

לפעמים הסוכר והמלח נמצאים אחד ליד השני.

הוא עשה, הכין כוס תה, אבל הוא מסופק.

לפעמים האישה נמצאת שם, שואל את אשתו,

מה זה היה? מלח? סוכר? יכול לפעמים לדעת. לפעמים הוא נמצא לבדו והוא טירון.

אף פעם לא הכין כוס תה. פעם ראשונה שהוא מכין,

אולי יש מלח.

אם יש מלח,

זה מאוס, התה הזה.

אי-אפשר לברך,

ולכן לא יברך, אלא קודם כול יטען.

טעמת קצת, ראית שזה סוכר, זה טעים,

אחר כך תברך שהכול.

הרי למדנו למעלה, וסימן ראשיות מתאמת אינה צריכה דרכה,

ולכן גם פה, גם לגבי הנעת הריח,

גם כן יחול אותו כלל, אותו דין.

אפילו אם נאמר, לבשמים האלה יש ריח.

כל העולם נרחים, נהנים.

רק הוא, האף שלו סתום, יש לו נזלת.

לא מסתכלים על כל העולם, מסתכלים על כל אחד באופן אישי.

יש לך הנאה, האף פתוח, תברך.

האף סתום, לא יברך, ייזהר.

ולכן, לפני שיברך, לפני שיתחיל את הברכה,

קודם כול,

שינסה קודם כול להריח. אמרנו את זה גם לגבי פירות שיש בהם חשש,

אולי יש בהם טונאים.

קודם כול, תפתח את התמרה, תוציא את החרצן.

תבדוק אם יש טונאים או לא, אחרי שבדקת וראית שהכול בסדר,

אחר כך תברך העץ.

זה הכלל, כדי שלא יהיה חלילה חשש ברכה לבטלה.

אז יש לנו את הקולה הזו גם פה. קודם כול, לנסות להריח קצת.

ראית שהכול בסדר, אתה מריח טוב,

ואז יברך את הברכה ויריח את הריח.

כולל הרב אתה אומר,

אם אדם נהנה בברכה, בריח.

יש הרבה אנשים שאני רואה שאולי אומרים את הברכה בשביל

משמוש לריח ולתת, אולי בשביל הברכה,

אבל אני לא רואה שזה הנאה.

הנאה כלשהו כמו, יש הנאה.

יש הנאה.

לא כמו אוכל, אפילו, אחי, יש הנאה, ולכן כל אדם שנהנה יברך.

אינא חנאים, אם אדם לא נהנה, לא יברך.

לדוגמה, על ארודה.

על ארודה אנחנו מברכים, יש לה ריח טוב,

אבל יש אנשים שלא נהנים מהארודה.

איך אומרים? הפתגם אומר,

על טעם וריח אין לי אתווכח.

יש אדם שהאוכל הזה בשבילו זה טעין,

אתה אומר לו אפרסמון,

הוא אומר לך, זה טעם גן-עדן.

השני אומר אפרסמון, לא, זה לא טעין, זה טעם תרופה, וכן הלאה.

מי שנהנה מברך, מי שלא נהנה לא מברך, גם לגבי הריח.

מי שבמציאות נהנה מהריח מברך,

מי שלא נהנה, בשבילו הריח הזה לא טוב, הוא לא נהנה,

אז כל אחד ואחד יעשה את החשבון שלו במציאות.

אם יש לו הנאה, יברך הלאה וכי, ייזהר שלא יברך. מה יעשה בכלל בבריכת ההבדלה?

גם בהבדלה אותו דבר. לפני שיקחיס אבי מרנן, קודם כול ינסה.

והיה, אם אין ריח או שהוא לא מריח,

לא יברך את ברכת עשה בסמים.

אלא,

אחרי שגמר את הברכה הגפן, יעצור.

אחד מבני הבית או אחד מהאנשים ייקח ויברך,

אחרי שיגמור עשה בסמים וכולם יענו אמן ויריחו,

אחר כך יתקדם לברכת בורא מורה האש,

הוא לא יכול לברך.

גם לגבי ברית מילה.

האדם הזה, נתנו לו לברך על כוס המילה. יש לנו שלוש ברכות.

הגפן, עשה בסמים, ואשר כדי שדיד מבטן.

שוב, גם שם,

האדם הזה,

האף שלו סתום, הוא לא יכול לברך על כסף בסמים.

פתרון קל מאוד, אחרי שאמרת את הברכה הראשונה, גפן או עוצר.

אחד מהאנשים שם לוקח, מברך על כסף בסמים,

אחרי שכולם הריחו, אחר כך הוא ימשיך את הברכה האחרונה, של כדי שידי מבטן.

לא מסתכלים שכל העולם מריחים, כל העולם נהנים.

מסתכלים על האדם באופן אישי.

אם הוא, האף שלו סתום והוא לא נהנה,

ממילא יש כאן ספק ברכה לבטלה. אני אומר ספק כי יש מחלוקת. למדנו בסימן ברשת צ״ז, למדנו שיש מחלוקת בדבר.

להלכה, כמו בכל מחלוקת,

ספק ברכות להקל,

ולכן מן הראוי שייזהר שלא לברך אלא יכיל מראש אחד מבני הבית או אחד מהקהל ויגיד לו מראש,

כשאני גומר הגפן אתה תברך במקומי את ברכת עצו

בסמים או ישבה בסמים כדי לפתור את הבעיה,

כדי שיהיה רצף,

שיהיה כל ארבע ברכות אחת אחרי השני בצורה מסודרת.

זה מה שכדאי שינהג ויעשה.

אדם לימון,

אפשר לברך לימון שזה לאכילה גם כן. כן.

כן.

מר רב מסיים,

אבל לאחריו אין צריך לברך כלום.

אדם שאכל כזית,

פירות, ירקות או כל דבר אחר,

יש ברכה אחרונה.

או בורא נפשות,

ברכה אחת מהן שלוש, או ברכת המזון.

יש שם ברכה אחרונה.

על הריח אין ברכה אחרונה. יש רק ברכות ראשונות,

עשה מסמים, עשבה מסמים, אין ברכה אחרונה.

ולמה?

שם אכלת, הבטן שלך מלאה, כעת אתה לא רעב.

יש לך הנעת שביעה וגם על זה צריך

לומר תודה לבורא עולם על-ידי הברכה האחרונה.

מה שאין כן לגבי הריח.

גמרת להריח, לא נשאר לך שום דבר בבטן.

כאן הריח שהיה חלף הלך לו,

ולכן לא תיקנו חכמים ברכה אחרונה על הריח,

כיוון שנה המועטת הזו דומה לאדם שאכל להתעכה למזון.

לפני שלוש שעות הוא אכל בננה ולא בירך עדיין בורא נפשות.

הוא רוצה עכשיו לברך בורא נפשות.

מה שהוא אכל, גמרנו.

היה בבטן שלו, היה והתעכל.

הוא לא מרגיש עכשיו הנעת שביעה מאותה זית בננה,

כיוון שעבר שלוש שעות, הכול התעכל גם פה.

הנעת הריח שהייתה נגמרה ולכן לא יברך ברכה אחרונה על הריח אלא רק ברכה ראשונה. מחלוקת בפוסקים,

דנו הרדבן ושאר האחרונים אם יברך שהחיינו על אותם עשה בשמים או עשבה בשמים. ולהלכה אין ברכת שהחיינו.

על פירות שאדם אוכל אכילה, הנעה ממשית,

יש גם שהחיינו בפרי שמתחדש כל שנה.

אבל בהנעת הריח, שהיא הרבה יותר מועטת,

תיקנו רק עצה בשמים, מסווה בשמים,

לא תיקנו את ברכת שהחיינו,

גם אם נאמר שהפרחים האלה מתחדשים פעם בשנה.

עכשיו אין נרקיס, תלך עכשיו לשדות, אין נרקיס.

הנרקיס הזה רק בחודש ניסן התחיל לצבוח.

תגידי לי, זה דבר חדש,

הנרקיסים האלה, ברוך השם,

נתנו את הפרח, שהוא פרח, יש בו ריח נפלא, ריח גן-עדן.

אבל כאן ההנאה הזו כל כך מועטת,

בקושי אנחנו נותנים ברכה ראשונה,

בורא מני בשמים או ברכה אחרת.

אבל ברכת שהחיינו, עוד פעם גם בזה ספק ברכות להקל,

ולכן לא יברך עליהם שהחיינו.

עוד מחלוקת,

אדם שבטעות בירך,

שהכול נהיה בדברו על הפרחים,

ברכת שהכול ברכה כוללת,

כולל גם את זה, מועיל גם לזה, גם על זה יש מחלוקת, ובדיעבד פתר.

אבל מי ששומע אותו,

ספק אולי יאמן, אולי יאמן את אומה, אם תאמה שהברכה היתה לבטלה.

ולכן הכלל שאמרנו בסעיף הקודם,

שיאמר את הפסוק, ואמרה אישה אמן אמן,

יועיל גם פה.

אבל אינו רשאי בלכתחילה לומר שהכול.

אין לך עם ארץ גדול מזה.

צריך לברך את הברכה הראויה,

והפוסקים כאן פירטו לנו כל דבר ודבר מה הברכה שצריך לברך.

אדם שלא יודע, הגמרא אומרת בברכות למידי שאסור לו לאכול, אז שילך אצל החכם כדי שידריך אותו מה מברכים,

יברך ויאכל. כך גם לגבי הריח.

למד, הוא יודע, בקיא בהלכה,

יברך את הברכה הראויה, עצב וסמים, יסווה וסמים.

אם הוא לא יודע, יש לו איזה ספק,

שיימנע בינתיים לא להריח,

עד שישאל תמיד חכם שבקיא בהוראה,

שידריך אותו מה לברך, כיצד מברכים על אותו הבושם. הוא דרש כלום אחריו.

הוא דרש שהכול על עצף.

כן.

אף אחד צריך ללמוד לברך בשיטת או הוא התחתף?

אם הוא כיוון, פתר. אם הוא לא כיוון, לא פתר.