דיני ברכות במצבי ספק: חשש ברכה לבטלה, פתרונות הפוסקים ויישומים מעשיים

 

- - - לא מוגה! - - - 

ראינו בסימן רשת טו סעיף ד', מרן כאן מצטט לנו את הגמרא בברכות ל.ג.

אדם שמברך ברכה לבטלה עובר ולא תישא.

ולכן, כשיש לנו ספקות,

אנחנו תמיד משתדלים לברוח מהסכנה הזו, מהחשש הזה.

קרא גדול בידינו, ספק ברכות להקל.

אבל,

בדברי המשנה במסכת תרומות למדנו שאסור לעשות מצווה בלי ברכה.

שם הדוגמה.

אדם שהוא ערום, אסור לו לתרום תרומות ומעשרות.

אלה דברי המשנה.

ולמה?

הסבירו לנו הפוסקים.

כשאדם תורם, לפני כן מברך ברכה,

וציוונו להפריש תרומות ומעשרות.

אותו ערום, לא יראה בך ערווה דבר, אסור לו לברך.

ולכן, אסרו חכמים לעשות את המצווה ללא ברכה.

ושוב, הבעיה היא שיש לנו ספקות.

תודה.

מחלוקות, ספקות.

מצד אחד אתה לא יכול להגיד לו שיברך,

ספק ברכות להקל,

אבל מצד שני גם אסור לו לעשות את המצווה בלי ברכה.

מה עושים במקרים האלה?

יש חלק מהפוסקים שנתנו לנו העצה שלא יגיד שם שמים בעברית,

אלא יגיד שם שמים בארמית, החמנה.

אבל גם זה לא דבר שהוא מוסכם, גם בזה יש מחלוקת.

העצה הזאת טובה לפי דעת הרדווז בדעת הרמב״ם,

שאיסור אזכירת שם שמים לבטל לה רק בעברית,

בארמית מותר,

זו עצה טובה.

אבל אם נלך בשיטת התשבץ,

אין הדברים כן.

התשבץ לומד בדברי הגמרא בברכות מ' בנימין הרואה לא ידע לברך ברכת המזון.

איך היה מברך? היה אומר,

בריך חמנה ידען המלכה דעלמא מראה דאי פתא, בריך חמנה דזן דקולה.

הגמרא אומרת שיצא ידי חובה מהתורה.

זאת אומרת, ברכת המזון גם בשפות אחרות יצאה,

ואתה רואה ששם שמים של הברכה יש לו דין שם שמים גמור,

שמקיים בו מצוות עשי דאורייתא ואכלת ושבעת וברכת.

ולכן התשבץ אומר שאסור להזכיר שם שמים גם בלעזית.

הדוגמה של התשבץ היא,

כאן בארץ, ברוך השם, כל העדה כולם קדושים,

כולנו יודעים עברית.

אתה קורא את ההגדה של פסח,

אתה רק מפרש יותר, מבאר יותר, וזהו.

מחוץ-לארץ אנשים לא יודעים עברית.

צריכים לתרגם להם לאנגלית, צרפתית, איטלקית, ספרדית ושפות אחרות.

מתחילים, הלאך מעניא,

אז הוא אומר להם,

בעל-הבית,

חדא חובוז אל-מסכין, וכן הלאה.

הכול הוא מתרגם.

הכול טוב, כמו שכתב הרמלה,

אין ברירה, כדי שיבינו.

מעיר התשבץ, כשמגיעים לסוף, סוף ההגדה,

אנחנו מברכים,

מלך העולם אשר גאלנו וגאל את אבותינו, וחותם בסוף, ברוך אתה השם, גאל ישראל.

אומר הרב, היזהר לא לחזור פעם שנייה את שם השם, ברוך אתה השם.

זה שם שמים לבטלה.

הוא אומר את זה אומנם בערבית.

איך אומרים שם שמים בערבית, אמרה, א' ל' אבל גם בזה יש איסור שם שמים.

ולכן הרב מזהיר באזהרה זו, והעתיקו אותו רוב הפוסקים.

האורים יתומים בחושן משפט, סימן כז, גם הוא מדגיש שיש איסור הזכרת שם שמים לבטלה כשאדם אומר גם בשפות אחרות.

הוא אומר, הגמרא אומרת לנו, במקום שם שמים מצוי,

עניות מצויה.

הוא אומר, בגלל העוון, בגלל המרי הזה,

וידל לישראל מאוד נעשו דלים,

בגלל שמזכירים שם שמים לבטלה בשפות אחרות.

ולכן העצה הזו היא עצה לא טובה, ולא כדאי להשתמש בעצה הזו.

אם כן, מה נעשה כשאדם, יש לו ספק,

הוא רוצה לשאת ידי חובה, ליבדי כול עלמא?

פוסקים נתנו לנו גם עצות אחרות.

העצה הראשונה, אתה אומר, ברוך אתה,

מהרהר שם ואלוקנו.

הגמרא מביאה מחלוקת עם מהירות כדיבור דמה,

ולהלכה, גם בראשונים יש לנו מחלוקת.

לפי הרמב״ם, אשמה גבירה בנו ישעיה, הרהור כדיבור דמה.

ולכן, והיה,

אם אני חייב, הנה אמרתי, שם שמים הרהרתי.

מה תגיד לי, עברת על לא תישא? לא, אין לא תישא.

ובל אשא את שמותם על שפתי.

מהפסוק הזה למדנו שהמלים לא תישא את שם השם אלוהיך לשב רק אם אמר בפה.

אם לא אמר בפה,

אלא במחשבה,

אין כאן, לא תישא.

אז איסור אין. אולי אתה מרוויח למאן דאמר שזה יפתור את הבעיה. זאת ועוד,

למה אסור לקיים מצווה בלי ברכה? אתה מזלזל כאילו בדברי חכמים, אתה מזלזל בברכה.

פה אני מראה לך, אני לא מזלזל, אני רוצה,

רק אני מנוע מפחד השם, לא תישא,

ולכן אני לא אומר שם שמים בפה.

אבל הוא אומר את כל הברכה מושלמת חוץ משם שמים,

גם בזה יש תועלת,

והרבה פוסקים,

הבן איש חי, כף החיים, הרבה פוסקים, כשהגיעו לכל מיני ספקות בענייני ברכות, השתמשו בעצה הזאת.

עוד עצה שאמרנו בשם מצלח,

פרי תבואה, פתחי תשובה, יוראי דעה, סימן שכח,

בן איש חי, כף החיים ושאר האחרונים, אמרו עוד עצה.

יש לך ספק?

אולי היה כזית, צריך לברך מורא נפשות.

אולי לא.

שתה כוס תה,

שתה אותו לאט-לאט, לא בבת אחת,

אבל ככה דרך לשתות. מחלוקת אם יברך או לא.

מה יעשה? פתרון קל.

התחיל את הפסוק,

מה שנאמר בספר דברי הימים,

ויברך דוד את השם,

יסיים את הפסוק,

אביני מהעולם ועד עולם מלך העולם, בורא נפשות רבות וחסרונן,

על כל מה שבואת אחריהם בנפש גדולה, ברוך חיי העולמי.

והיה, אם אתה חייב, הנה, אמרת.

אם אתה לא חייב,

אין כאן איסור של שמים לבטלה, אין כאן לטיסה.

אמרת פסוק מדברי הימים.

זו העצה השנייה.

עוד עצה למדנו מדברי הלכות קטנות.

יש לך כאן ילד בן ארבע, חמש.

אתה אומר לו, תשמע,

בוא אני אלמד אותך איך אומרים את ברכת ההבדלה.

אם תדע, מחר אני אתן לך חמש קרמבו.

אחד זה לא מספיק.

ישראל בני מלכים הם,

אולי לילדים הראשונים היה מספיק.

היום הוא ירצה ממך יותר.

טוב, תגיד לו, אני אתן לך הרבה,

בתנאי שתשים להם.

אתה אומר, לילדים יש להם, בלי עין הרע, זיכרון של צילום,

והוא יחזור אחריך.

והיה.

אתה עושה תנאי.

אם אני חייב, קודם לא יצאתי ידי חובה, אני מתכוון כעת לצאת ידי חובה. הברכה היא לעצמי.

אם אני לא חייב,

אני בא לחנך את הילד.

כן, שכל זה לחנך את הילד. אין כאן עוון של שמים לבטלה.

מרן כתב בסעיף הקודם, רשת כזו, סעיף ג',

שלא רק האבא, כל אדם יכול לחנך,

יכול לומר, אלה הן שלושה העצות,

ובכל מחלוקת שיש, אלה הן העצות.

אדם חזר בתשובה, אתמול הכיר את דבורו, והוא לא יודע לברך.

הוא רוצה שאתה תברך בשבילו,

והוא ישתה,

וכן לגבי האוכל. אתה תברך והוא יאכל.

הוא מסכן, לא יודע. הוא אומר, תלמד אותי, כמו שהילד הקטן.

בילד קטן יש חינוך, שם תלמד אותו.

בגדול אין דין חינוך.

דנו בזה גדולי האחרונים,

האגרות משה ושאר האחרונים,

מחלוקת גם בראשונים, גם באחרונים,

ולדינה,

כמו בכל מחלוקת ספק ברכות להקל, אין שום היתר שאתה תברך בשביל הגדול,

אלא הוא יתפוס בידו את הסידור,

הוא יגיד עד מלך העולם,

את הקטע הראשון זה קל מאוד ללמוד,

וימשיך אחרי זה מלך העולם.

אתה תמשיך לו, בורא פרי העץ, בורא פרי האדמה, תלמד אותו את הסוף.

אבל שם שמים,

אין היתר לבוא ולומר לו,

רק בקטן יש דין חינוך, בגדול אין דין חינוך.

אדם שטעה, התחיל לומר ברוך אתה השם ונזכר שזה לא טוב, יגיד למדני חוקיך. גם בגדול אתה תגיד לו, ברוך אתה השם ותאמר בלחש למדני חוקיך, ואחר כך תמשיך,

אני מסכים. זה אפשר בשעת הדחק.

אבל שאני אלמד אותו כמו שמלמדים ילד קטן,

אין חינוך בגדול, שם הבעיה היא שונה. יש פתרון קל.

ידידנו, משה חבושה,

לא יפקד מושבו, הלך לפני כמה דקות,

הוא עשה דיסק מיוחד.

הוא הקליט את עצמו,

איך שהוא קם בבוקר,

מי מודה אני,

כל ברכות השחר, כל התפילה,

כל הדרכות.

אז אם האדם הזה מסכן, לא יודע לברך ברכת המזון.

יפתח את הדיסק ואז הוא אומר מלה במלה, יחד עם החזן.

הוא לא יצא ידי חמיים מדין שומע כעונה, כי הדיסק הוא אפס.

אמרנו שהפלסטיק לא חייב, איך הוא יכול להוציא אותך?

אבל זה יעזור להם, יגידו יחד עם.

אותו דבר גם בורא פרי העץ, אדמה, הכול, כל הברכות.

הוא עשה עבודה מושלמת, שיהיה בריא, זו זכות הרבים.

אז תקנה לאותו הבעל תשובה,

תקנה לו את הדיסק הזה,

זה מצוין, זה טוב.

אם אתה לא מוצא אותו, אם הוא הלך,

תקליט את עצמך.

אתה מברך עכשיו בבית, תקליט, תיתן לו,

הוא יחזור על זה, ישנן אותו בעל תשובה עד שיתפוס.

לפעמים יש את הבעיה הזאת עם נשים זקנות. נשים זקנות שמזקנות לא למדו קרוא וכתוב ולא יודעות, גם שם אין ברירה אלא לבצע את העצה הזאת,

אבל לברך בשבילו אין אפשרות כלל ועיקר. זו המסקנה להלכה ולמעשה.

עוד פעם נחזור ונסכם.

אדם שיש לו מחלוקות והוא מסופק אם לברך או לא, לא מברך.

טעה וברך, יש לנו ספק אם עונים אחריו אפילו עמל.

ואז דווקא מנה, יש לנו עשרות דברים שדנו בהם, גדולי הפוסקים.

אני אציין אחת הדוגמאות.

יש לך מסיבת חתן וכלה שלא בבית-החתן.

ואחד האנשים, אחרי ברכת המזון,

לוקח את היין ומברך את כל השבעה הדרכות.

זה נגד מרן בסימן סב סעיף ח.

לפי מרן,

מתי אפשר לברך את כל השבעה הברכות וכל שבעת ימי החופה?

יביאו שלושה תנאים.

א. יהיה ביתו של החתן,

ב. עשרה מניין, ג. שניים מתוכם פנים חדשות.

חסר אחד מכל סממניה, לא יברך.

אז אותם האנשים לא עושים ככה, אם כן מברכים.

מחלוקת אם יענה אחרי יממן, לא יענה יממן.

עוד פעם הוא מסתבך.

גם שם הפתרון הוא, ואמרה האישה המנמן,

כמו שאמרנו, את כל הדוגמאות כך גם בדוגמה הזאת,

כדי שלא תסתבך.

לפעמים אומרים לך,

אנחנו מכבדים אותך בברכה אחת, תשמח תשמח חיים אהובים, בכבוד, מנסים להעביר לך את כוס היין.

תגיד לו, לא, אדוני, לא, אני רוצה את הברכה האחרונה.

ברכת אשר ברא,

זה אליבא דקול עלמא תיכול לומר,

גם שלא בביתו של החתן, תיקח את הברכה האחרונה.

אבל, ברכות שלפני כן,

יש לנו בעיה בדבר,

וכדאי להיזהר בדבר, כדי שלא יבוא לידי ספק ברכות לבטלה,

וכן כל כיוצא בזה.

ברכת הגפן ואשר ברא.

אלה הן שתי הברכות שגם מחוץ לביתו של החתן אפשר, אבל הלאה וכי לא,

גם לרבות בשבת חתן.

באים בשבת חתן,

לפעמים יש אולם צמוד לבית-הכנסת,

ושם עושים את מסיבת שבע הברכות.

אתה קורא לזה שבת חתן,

קורא לזה מסיבת שבע הברכות,

אבל אין היתר לברך בפועל את שבע הברכות, אלא רק שני ברכות.

אם האנשים האלה לא שומעים לנו, אינם בני תורה,

וכבר מברכים, מסבכים את עצמם במחלוקת,

למרות שיש ספק ספקה לברך,

אבל ספק ספקה בברכות לא עבדי נא,

ולכן אתה מסופק עם לענות אמן.

להלכה יאמר,

ואמרה האישה, אמן, אמן.

אפילו ששחקו את העונה בכסף מלא. אפילו ששחקו את העונה בכסף מלא, אפילו, אחיו, זה לא ביתו.

כשאתה עושה את המסיבה בביתו של החתן,

הכלה מרגישה שם היא בעלת הבית.

היא יושבת לא מבוישת.

החתן גם מרגיש נוח בבית שלו, אתה האורח שלו,

והוא הבעל-הבית.

אבל כשהולכים למקום אחר,

אין שם שמחה מושלמת.

זו הסברה של מרן,

ולכן כשה לנו להתיר לא רק את הברכה שאסור לברך,

גם את עניית האמן. יש לנו בעיה בדבר.

אדם שמברך ברכה על דבר שאסור באכילה,

לא עונים אחריו אמן,

ברך על החזיר של הקוד. הוא לא ידע שזה חזיר,

אבל הברכה היתה לבטלה, וודאי שלא עונים אחריו אמן.

לא רק לאיסור דאורייתא, גם באיסור דרבנן.

כתבתי את העגבנייה הזו מהשדה והוא לקח ובירך עליה בורא פרי אדמה. עדיין לא עשו תרומות ומעשרות.

אסור לענות אחריו אמן.

אלא אם כן אתה לוקח את זה מידו, תגיד לי, חכה,

תמתין רגע,

אני אפריש תרומות ומעשרות, ואחר כך הוא יאכל.

או הוא בעצמו יכול לעשות את הדבר הזה.

הרי בפסוק נאמר, ונחשב לכם תרומתכם.

גם מחשבה מועילה,

הוא יהרהר את כל הנוסח יותר מאחד ממאה,

יפריש תרומות ומעשרות, ואחר כך יטען.

אבל אם הוא רוצה לאכול בלי תרומות ומעשרות, זה טבל,

לא רק באיסורי דאורייתא. מרן כתב בסימן קופסא דאור, סעיף א',

שגם באיסורי דרבנן לא תקנו חכמים ברכה.

ואם האדם הזה מברך על דבר שאסור מדרבנן,

אם זה בשר, עוף וחלב בשבילי גויים או דברים אחרים,

אולי הברכה שהוא מברך,

אולי הברכה לבטלה,

ואם יהיה דבר כזה אולי לא נוכל אפילו לענות אחריו, אמן.

ולכן אדם שמזדמן במסעדות,

בתי מלון, אולם שמחות, שיש להם הכשר,

התעודה של מי?

הכשר של הרבנות.

אותה רבנות

שחותמת על הגויים שהם יהודים נותנת להם תעודה כאילו הם יהודים, אותה רבנות גב נותנת תעודות כאילו האוכל הטרף, כאילו הוא מותר.

אמרנו לכם פעמים רבות את הבעיות שיש בבשר הכשר הקפוא שהם מביאים מחוץ לארץ,

יש שם גם חלב וכן הלאה.

מי אומר את זה? לא אנחנו, אלא הם בעצמם כותבים את זה בחוברת שלהם.

הם עלובה עיסה שנחתומם העיד עליה.

ממילא, גם הכלים שלהם, הכול טרף, צריך גם את הכלים להגן.

והאדם הזה הולך לשם כדי להגיד מזל טוב,

ושומע אחד מהאנשים שמברך על השניפל.

השאלה היא אם יענה אחריו אמן או לא.

על-פי רוב נראה להלכה שלא יענה אחריו אמן, כי הברכה שהוא מברך על דבר שאסור באכילה,

הברכה לבטלה,

וממילא, האמן היא אמן יתומה. גם שם אין לך ברירה,

שעת הדחק שני, טוב,

תגיד, אין לך מה להפסיד,

תאמר, ואמרה האשה, אמן אמן.

אותו דבר גם,

האדם הזה מזג לו המלצר, הגוי, יין, יין נסך.

הוא לקח וברך, לא ענים אחריו אמן, אבל אם מזג יהודי מחלל שבת בפרהסיה,

יהודי שמאמין,

האם זה יין נסך?

האם עונים אחריו אמן או לא?

כאן כבר יש מחלוקת.

לפי דעת הגאון מבינה,

הוא כתב את זה בתיקוני הזוהר,

תיקון כא,

כך דעתו בניין ציון, אחייזה, הרב גניבסקי ועוד,

אם הוא מאמין במעשה בראשית, כיוון שהוא מאמין,

לא עושה יין נסך.

יש חולקים. המנחת אלעזר חולק.

מה אני עושה במקרה הזה? עונה אמן, לא עונה אמן?

גם כאן יש לך בעיה. לפי המנחת אלעזר זה יין נסך, שהברכה היא לבטלה.

איך אני אענה אמן?

ספק אמן יתומה.

שוב, גם כאן, אם שמעת אותו מברך הגפן,

תאמר את המילים ואמרה האישה אמן, אמן.

אבל בדברים שהם איסור גמור, בדברים שהם לא ספק,

אלא ודאי שאסור מדרבנם,

אין מקום להתיר מענות אמן,

קל וחומר בדברים שהם דאורייתא, ואפילו אם יהיה רק ספק דאורייתא, גם כן לא יענה אחריו אמן. כגון,

היום, בימים האלה בחוץ-לארץ, בצפון אירופה,

צפון ארצות-הברית או בקנדה,

כמעט כל התבואה שמגיעה להם לשוק,

הכול הוא אסור בהאכילה מדאורייתא, מדין חדש.

התורה אמרה,

ולחם וכלים וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד אביאכם את קורבן אלוהיכם.

כל מה שזרעו אחרי פסח,

עד פסח שם האדמה קפואה.

אם תזרע,

כאילו החיטה נמצאת במקפיא,

זה לא ישריש.

רק אחרי פסח מזג האוויר מתחיל להתחמם קצת,

ורק אז הם הולכים וזורעים, וממילא כל מה שנזרע אסור באכילה עד שנה הבאה.

בינתיים עד פסח הכול אסור באכילה.

שם לא כל היהודים נזהרים בזה, יש הרבה עמי ארצות,

הן רבים מטעם הארץ. אם אתה יודע שהאדם הזה אוכל מהלחם שהוא חדש,

אפילו אם ברחם מוציא,

השאלה אם תענה אפילו אמן,

גם בזה יש לך סימן שאלה גדול.

לא רק הוא עושה עוון,

אולי גם אותך הוא גורר אחריו, כשאתה עונה אחריו אמן.

ולכן גם שם נגיד, ואמרה האישה אמן אמן. אז מינו אותך למסיבת שבע הברכות שם.

שוב, שבע הברכות צמוד לברכת המזון.

אם יש ברכת המזון, יש סעודה, יש גם שבע ברכות.

אבל אם אין ברכת המזון בגלל שזה היה לחם חדש,

אם כך אין גם שבע ברכות.

גם על זה ספק אם תוכל לענות אמן, לא רק על ברכת המזון אלא גם על שבע הברכות, ובכולן אנחנו נאמר שיאמר ואמרה האישה אמן אמן.

לא רק על החמישה הברכות הראשונות,

גם על ברכת אשר ברא.

למה כאן זה יותר גרוע מהדוגמה הקודמת.

דוגמה הקודמת, אם זה לא בביתו של החתן אומרים אשר ברא,

אבל כאן אם זה לחם של איסור אז גם אשר ברא אסור לומר.

וכל זה, כמו שאמרתי, הלחמים, העוגות,

כל מה שאנחנו נזהרים בפסח,

סוכריות שיש בהן חמץ וכן הלאה,

אצלם כל זה אסור מדין חדש.

אפילו הגרנולה גם היא בספק.

אז אם האדם הזה רואה פרי אדמה על הגרנולה שם,

שהגרנולה היא בחזקת איסור בגלל שזה חדש,

לך יש בעיה,

ספק אם אתה יכול לענות אמן.

ולכן בספקות האלה אין לנו ברירה אלא לומר,

ואמרה האשה אמן אמן,

וכן כל כיוצא בהן.

יש לנו, כמו שאמרתי,

עשרות ומאות מחלוקות גם בענייני ברכות,

ובכולם אנחנו נאמר את העצה הזו, את הפתרון הזה,

כדי שהאדם הזה לא יסתבך בספק אמן יתומה.

כאן הוא אמר פסוק,

אמר ואמרה האשה אמן אמן,

הפסוק הזה פותר אותו, מחלץ אותו מידי הבעיות.

כך גם בסימן הבא. אנחנו נראה מחלוקות גם לגבי ברכת עצה בשמים, עשווה בשמים,

זה אומר כך, זה אומר כך. מי ספק מה אנחנו עושים?

כמו שיש לך ברכת שהכול נהיה בדברו, הברכה כוללת, פותרת הכול.

גם ברכת בורא מיני בשמים היא אותו דבר, כך עושה אדם שבקיא בהלכה.

לפעמים האדם הזה לא בקיא והוא מסבך את עצמו.

יש שומרים עצה, יש שומרים עשווה,

ועל כל צד אולי הברכה לבטלה.

תענה אחריו אמן, לא תענה. שוב, כיוון שיש מנדה אמר שכן,

אז ההלכה היא שיאמר אחריו, ואמרה האשה אמן אמן,

גם שם, גם במחלוקות, בענייני ריח,

גם שם אנחנו נאמר את הפתרון,

את העצה האמורה.

עוד פעם?

אמרנו שיתאם קצת.

גוי שברך ברכה ושמעת את כל הברכה מההתחלה ועד הסוף, שמעת ממנו,

אפשר לענות תמיד, כן, אין בעיה.

לא, אין הבדל.

אין הבדל, כיוון ששמעת את הקול והוא לא מתכוון להתלוצץ אלא מתכוון באמת לשבח את השם, אין בעיה,

כי אם שמעת את הקול אפשר לענות תמיד.

אני עובר לסימן רטז.

מרן כאן, בסימן הזה,

מפרש לנו את דיני ברכת הריח.

אני קורא את מרן, אסור ליהנות מריח טוב עד שיברך קודם שהריח,

אבל לאחריו אין צריך לברך כלום.

הגמרא במסכת ברכות בדף מ״ג, הגמרא מביאה

איזה דבר שהנשמה נהנית ולא הגוף, הוי אומר זה הריח,

ולכן אנחנו מברכים ברכת הריח שנאמר כל הנשמה תהלל יה, הללויה.

כוונת הגמרא, הסבירו לך

הרמב״ן,

רבנו בחייה ושאר הראשונים.

רק על דבר שיש בו ממש הנעת אכילה, שתייה,

על דבר כזה מברכים.

על דבר שאין בו ממש לא מברכים.

כגון,

האדם הזה רואה תמונות יפות.

לפעמים הצלם היה איש מקצוע,

התמונות שהוא מראה לך,

החתן נראה הרבה יותר יפה ממה שהוא.

בפועל הוא לא כל כך יפה כמו שרואים בתמונות, תמונה צבעונית,

איזה תמונות יפות.

לפעמים הצייר מצייר, יש לו ידיים יפות, ידיים טובות,

והוא מצייר ציורים נפלאים.

האדם הזה הולך, רואה את הכול, נהנה מאוד,

טוב שישבח את השם, מה רבו מעשיך השם?

ברכה אין.

למה?

האדם הזה במוח שלו רואה ממילא נהנה, זה הנאת המוח,

סיפוק רוחני.

אין כאן דבר ממשי.

אתה אוכל, שותה,

יש כאן הנאה שנכנסת לגוף,

ועל זה חכמים תקנו ברכה.

אבל לא על הנאה שאין בה שום ממש.

כך גם הוא הדין לגבי הנאות אחרות.

האדם הזה מבין מצוין במוזיקה,

יודע את כל מכמניה מה קמט,

ויש שם זמר לא רק קול יפה,

אלא בן פרת יוסף, כישרון, גאון,

והוא אומר שירים, שירים בצורה נפלאה,

דברים שלא שמעתם אוזן מעולם.

והאדם הזה צריך לשלם 100 שקל כרטיס כניסה, לא צריך, אני לא נכנס לממון, אבל,

נהנה מאוד.

ישבח את השם, למה לא?

יגיד נא רבו מעשיך השם שנתן את החוכמה הזו לאיש בעל הכלים או מוזיקה או דברים אחרים.

אבל ברכה לא תקנו חכמים.

למה לא תקנו? אסורים ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה. איך אתה נהנה?

שוב, ההנאה הזו נכנסת לתוך הגוף אחרי שהוא שמע שעה שלמה את המוזיקה.

הוא נהיה יותר שמן,

הבטן שלו התמלאה, נשאר רעב כמו שהיה.

ולכן על זה לא תקנו חכמים ברכה.

יש סברה של הרדב״ז,

הוא אומר,

אנחנו לא נברך,

אבל אותו האדם המנגן,

יש לו קנון, תופס בידו את הקנון ומנגן,

יש בו ממש, הוא תופס את הכלי בידו,

ולכן הוא אומר שיברך.

הוא יחיד בזה. כל הפוסקים חלקו עליו. ולהלכה, לא רק אנחנו,

גם המנגן עצמו שתופס בידו את הכלי, כלי שיר,

כינור, עוגב, עוד,

גם הוא לא יברך.

כלל גדול בידינו, וכל המחלוקות אומרים לספק ברכות להקל, ועדין גם פה.

ולכן,

כשהגמרא רוצה לחדש לנו שעל הנעת הריח צריך לברך.

גם בהנעת הריח,

במכנס לתוך הבטן, נהיית שבע אם היה רעב,

והריח מכל הבשמים שבעולם, הוא נשאר רעב.

אם כן היה הבה אמנה לומר שלא יברך על הריח,

לכן הגמרא מביאה לנו פסוק,

כל הנשמה תעלה לי הללויה.

דבר שהנשמה נהנית מזה ולא הגוף, זה הריח,

למרות שאין בו ממש.

תקנו על זה, חכמים, ברכה.

זה הדין, זה המיוחד בריח הטוב, ולכן בכל ימות השנה,

כולל אפילו בימי תשעה באב ויום הכיפורים,

אנחנו אסורים בחמישה עינויים,

אבל לא נאסרנו בהנעת הריח,

ולכן אם הוא רוצה להשלים את מאה הדרכות ביום תשעה באב או בכיפור על-ידי שיברך על בורא עצי בשמים, מסבא בשמים, מיני בשמים,

הנותן ריח טוב בפירות,

בוודאי שיכול לנהוג ולעשות כן.

אדרבה, זה דבר טוב,

וכאן אין לנו שום בעיה, שום חשש שאתה בא ומוסיף דברים,

אלא חכמינו, אנשי הכנסת הגדולה,

שתיקנו לנו את כל הדרכות,

תיקנו לנו גם את הברכות ברכת הריח על כל דבר ודבר,

מברך קודם שיריח.

כמו כל המצוות,

כמו כל ברכות הנהנים,

עובר לעשייתן, קודם מברך בורא פרי האדמה ואחר כך אוכל את הבננה,

גם פה, קודם יברך ואחרי זה יריח.

בימים האלה, ימי החורף,

הרבה אנשים סובלים מאף סתום.

לא רק לנו יש בעיה,

אלא גם הבשמים אין בהם הרבה ריח.

אתה לוקח הדסים, בקיץ יש בו ריח מצוין,

בחורף הוא מתייבש, הקור מייבש אותו,

ואין שם מספיק ריח.

הוא מסופק, אולי יש, אולי אין, לא כדאי לברך.

נספק, אל תברך והסיבה היא אולי אין ריח או שהוא לא יריח ולכן לא יברך,

אלא קודם כול ינסה.

ייקח, ימשמש, יקריב את זה אליו.

הוא רואה שהוא נהנה.

אחרי שנהנה אז יברך את הברכה בורא עצב וסמים, לא יעשה את זה קודם.

לא רק בזה, גם באוכל, גם שם הפוסקים הזהירו בדבר הזה.

לפעמים הסוכר והמלח נמצאים אחד ליד השני.

הוא הכין כוס תה, אבל הוא מסופק.

לפעמים האישה נמצאת שם, שואל את אשתו,

מה זה היה, מלח, סוכר?

יכול לפעמים לדעת.

לפעמים הוא נמצא לבדו והוא טירון,

אף פעם לא הכין כוס תה. פעם ראשונה שהוא מכין, אולי יש מלח.

אם יש מלח, זה מאוס, התה הזה.

אי-אפשר לברך,

ולכן לא יברך, אלא קודם כול יטעם.

טעמת קצת, ראית שזה סוכר, זה טעים,

אחר כך תברך שהכול.

הרי למדנו למעלה, וסימן ראשיות מתאמת אינה צריכה ברכה,

ולכן גם פה, גם לגבי הנעת הריח,

גם כן יחול אותו כלל, אותו דין.

אפילו אם נאמר, לבשמים האלה יש ריח.

כל העולם מריחים, נהנים.

רק הוא, האף שלו סתום, יש לו נזלת.

לא מסתכלים על כל העולם, מסתכלים על כל אחד באופן אישי.

יש לך הנאה, האף פתוח, תברך.

האף סתום, לא יברך, ייזהר.

ולכן, לפני שיברך, לפני שיתחיל את הברכה,

קודם כול,

שינסה קודם כול להריח. אמרנו את זה גם לגבי פירות שיש בהן חשש,

אולי יש בהן תולעים.

קודם כול תפתח את הדמרה, תוציא את החרצן,

תבדוק אם יש תולעים או לא,

אחרי שבדקת וראית שהכול בסדר,

אחר כך תברך העץ.

זה הכלל, כדי שלא יהיה חלילה חשש ברכה לבטלה.

אז יש לנו את הקולה הזאת, גם פה,

קודם כול לנסות להריח קצת,

ראית שהכול בסדר, אתה מריח טוב,

ואז יברך את הברכה ויריח את הריח.

אבל אני לא רואה שזה הנאה, הנאה כלשהו. יש הנאה, יש הנאה, לא כמו אוכל, אפילו, אחי, יש הנאה, ולכן כל אדם שנהנה יברך.

אין אף אחד למה, אם אדם לא נהנה, לא יברך.

לדוגמה, על ערודה.

על ערודה אנחנו מברכים, יש לה ריח טוב,

אבל יש אנשים שלא נהנים מהערודה.

איך אומרים, הפתגם אומר,

על טעם וריח אין לי אתווכח.

יש אדם שהאוכל הזה בשבילו זה טעין,

אתה אומר לו אפרסמון,

הוא אומר לך, זה טעם גן-עדן.

השני אומר אפרסמון, לא, זה לא טעם, זה טעם תרופה, וכן הלאה.

מי שנהנה, מברך, מי שלא נהנה, לא מברך, גם לגבי הריח.

מי שבמציאות נהנה מהריח, מברך,

מי שלא נהנה, בשבילו הריח הזה לא טוב, הוא לא נהנה,

אז כל אחד ואחד יעשה את החשבון שלו במציאות.

אם יש לו הנאה, יברך, הלאה וכי, ייזהר שלא יברך.

גם בהבדלה אותו דבר, לפני שיקחיס אבי מרנן, קודם כול ינסה.

והיה,

אם אין ריח או שהוא לא מריח,

לא יברך את ברכת עצי בשמים,

אלא אחרי שגמר את הברכה גפן יעצור,

אחד מבני הבית או אחד מהאנשים ייקח ויברך,

אחרי שיגמור עצי בשמים וכולם יענו אמן ויריחו,

אחר כך יתקדם לברכת בורא מארי האש,

והוא לא יכול לברך.

גם לגבי ברית מילה,

האדם הזה,

נתנו לו לברך על כוס המילה. יש לנו שלוש ברכות, הגפן עצה בשמים ואשר כדי שדיד מבטן.

שוב, גם שם האדם הזה,

אף שלא סתום,

הוא לא יכול לברך עצה בשמים.

פתרון קל מאוד, אחרי שאמרת הברכה הראשונה, הגפן עוצר,

אחד מהאנשים שם לוקח, מברך עצה בשמים,

אחרי שכולם הריחו, אחר כך הוא ימשיך את הברכה האחרונה, של כדי שידימי בטן.

לא מסתכלים שכל העולם מריחים, כל העולם נהנים.

מסתכלים על האדם באופן אישי, אם הוא או אף שלו סתום והוא לא נהנה,

ממילא יש כאן ספק ברכה לבטלה. מי אומר ספק?

כי יש מחלוקת. למדנו בסימן רצצ״ז, למדנו שיש מחלוקת בדבר.

להלכה, כמו בכל מחלוקת,

ספק ברכות להקל,

ולכן מן הראוי שייזהר שלא לברך אלא יכין מראש אחד מבני הבית או אחד מהקהל,

ויגיד לו מראש שאני גומר הגפן אתה תברך במקומי את ברכת עצה בשמים או עשבה בשמים כדי לפתור את הבעיה,

כדי שיהיה רצף שיהיו כל ארבע ברכות האחד אחרי השני בצורה מסודרת.

זה מה שכדאי שינהג ויעשה.

גם לימון, אפשר לברך, לימון, שזה לאכילה גם כן. כן, כן.

מר רב מסיים, אבל לאחריו אין צריך לברך כלום.

אדם שאכל כזית, פירות, ירקות או כל דבר אחר,

יש ברכה אחרונה,

או בורא נפשות, ברכה אחת מעין שלוש, או ברכת המזון.

יש שם ברכה אחרונה.

על הריח אין ברכה אחרונה.

יש רק ברכות ראשונות,

עשה בשמים, עשבה בשמים, אין ברכה אחרונה.

ולמה?

שם אכלת, הבטן שלך מלאה, כעת אתה לא רעב.

יש לך הנאת שביעה,

וגם על זה צריך לומר תודה לבורא עולם על-ידי ההדרכה האחרונה.

מה שאין כן לגבי הריח.

גמרת להריח, לא נשאר לך שום דבר בבטן.

כאן הריח שהיה חלף הלך לו,

ולכן לא תיקנו חכמים ברכה אחרונה על הריח,

כיוון שנה המועטת הזו זה דומה לאדם שאכל והתעקל המזון.

לפני שלוש שעות הוא אכל בננה,

ולא בירך עדיין בורא נפשות.

הוא רוצה עכשיו לברך בורא נפשות.

מה שהוא אכל, גמרנו.

היה בבטן שלו, היה והתעקל.

הוא לא מרגיש עכשיו הנעת שבעה מאותה זית בננה,

כיוון שעבר שלוש שעות והכול התעקל גם פה.

הנעת הריח שהיתה נגמרה,

ולכן לא יברך ברכה אחרונה על הריח אלא רק ברכה ראשונה. מחלוקת בפוסקים.

דנו הרדבן בשאר האחרונים אם יברר שהחיינו על אותם עשה בשמים או עשבה בשמים. ולהנחה,

אין ברכת שהחיינו.

על פירות שאדם אוכל אכילה, הנאה ממשית,

יש גם שהחיינו בפרי שמתחדש כל שנה.

אבל בהנעת הריח שהיא הרבה יותר מועטת,

תיקנו רק עצב בשמים, מסווה בשמים,

לא תיקנו את ברכת שהחיינו,

גם אם נאמר שהפרחים האלה מתחדשים פעם בשנה.

עכשיו אמרכיס, תלך עכשיו לשדות,

אין נרקיס.

הנרקיס הזה רק בחודש ניסן התחיל לצמוח.

תגיד, הנה, זה דבר חדש, הנרקיסים האלה, ברוך השם, נתנו את הפרח, שהוא פרח,

יש בו ריח נפלא, ריח גן-עדן.

אבל כאן ההנאה הזו כל כך מועטת.

בקושי אנחנו נותנים ברכה ראשונה,

בורא מני בשמים או ברכה אחרת.

אבל ברכת שהחיינו, עוד הפעם גם בזה,

ספק ברכות להקל,

ולכן לא יברך עליהם שהחיינו.

עוד מחלוקת, אדם שבטעות בירך שהכול נהיה בדברו על הפרחים,

ברכת שהכול ברכה כוללת.

כולל גם את זה, מועיל גם לזה, גם על זה יש מחלוקת, ובדיעבד פתר.

אבל מי ששומע אותו,

ספק אולי יאמן, אולי יאמן את תומא, אם תומא שהברכה היתה לבטלה.

ולכן הכלל שאמרנו בסעיף הקודם,

שיאמר את הפסוק, ואמרה אישה המנמן,

יועיל גם פה.

אבל אינו רשאי בלכתחילה לומר שהכול,

אין לך עמארץ גדול מזה.

צריך לברך את הברכה הראויה,

והפוסקים כאן פירטו לנו כל דבר ודבר, מה הברכה שצריך לברך.

אדם שלא יודע, הגמרא אומרת בברכות למידי,

שאסור לו לאכול,

ואז שילך אצל החכם כדי שידריך אותו מה מברכים,

יברך ויוכל. כך גם לגבי הריח.

למד, הוא יודע, בקי בהלכה,

יברך את הברכה הראויה, עצב בשמים, יסבו בשמים.

אם הוא לא יודע, יש לו איזה ספק,

שיימנע בינתיים לא להריח,

עד שיושאל תמיד חכם שבקי בהוראה,

שידריך אותו מה לברך, כיצד מברכים על אותו הבושם.

הוא דרש את הלכה הרב. הוא דרש את הכל על עצב.

כן.

אחד צריך ללמוד ברכה שצריך או פתר?

אם הוא כיוון, פתר. אם הוא לא כיוון, לא פתר.