דיני ברכת הריח והשלכותיהם בהלכה המעשית – ממוסק וג'לטין ועד צבעי מאכל ותרופות

 

- - - לא מוגה! - - - 

אנחנו בסימן רטז,

דיני ברכת הריח.

הגמרא, בברכות, בדף מ״ג,

הגמרא אומרת לנו שאדם שמריח ריח טוב צריך לברך את השם.

אומנם על הנאה שאין בה ממש לא מברכים, כמו שאומר רבנו בחיי, אדם שמתרחץ,

על הנאת הרחיצה אין ברכה.

אתה שומע כלי נגינה, קול יפה מאוד,

האדם הזה שמנגן בקיא בכל ממני המוזיקה,

מנגן דברים יפים מאוד,

ואדם ששומע מאוד נהנה, מבין טוב,

אפילו, אחי, אין כאן הנאה ממשית. אתה מכניס משהו לתוך הגוף? לא.

הנאה רוחנית כזו, אין עליה ברכה.

היה מקום לומר, היה ואמנה לומר,

שגם על הנאת הריח אין בה ממש,

על זה הגמרא מביאה לנו את הפסוק,

קול הנשמה תהלל יה.

זה דבר שהגוף לא נהנה והנשמה נהנית, זה הריח.

ולכן, על-פי הפסוק הזה,

לכן תקנו לנו חכמינו שאדם שמריח ריח טוב צריך לומר תודה לבורא עולם, צריך לברך.

מה הן הברכות?

הגמרא מביאה לנו ארבע ברכות, והן

מברך על דבר שהוא עץ,

שיש בו ריח טוב, בורא עצב וסמים.

אם הוא העשב,

מברך בורא עצב וסמים.

אם אינו לא מן עץ ולא מן עשב, כמו עמוסק,

מברך בורא מיני בשמים.

ואם זה פירות שיש בהן ריח טוב,

כמו לימון וכיוצא בזה,

ראוי לברך עליו הנותן ריח טוב בפירות. אלה הם ארבעה סוגים,

וכך נוהגים כל עם ישראל,

שמברכים תמיד בחול בשבת,

אומרים תודה לבורא עולם, מברכים את הברכות האלה.

מרם הביא לנו דוגמה על בורא מנבל סמים,

כגון המוסק.

מה זה המוסק?

יש שני דעות בראשונים.

הדעה הראשונה, רבי אברהם אבן עזרא אומר שהצבי יש לו כמין חטוטרת שיש לה בחטוטרת הזו הרבה דם.

הדם הזה יש בו גם ריח טוב מאוד, וזהו המוסק.

יש אומרים שזה לא הצבי אלא חיה אחרת,

אין דווקא מינה לנו. היום לא מצוי,

לא בצבי ולא בחיה אחרת.

היום הדבר הזה לא מצוי, אבל ברור הדבר שכאן אתה לא יכול לברך לא עצב סמים ולא עשב בסמים.

החיה הזו, אם זה הצבי או חיה אחרת,

הם לא צומחים מהאדמה.

זה לא עץ ולא עשב.

ולכן הברכה עצב סמים, עשב בסמים, לא מתאימה.

ולכן במקום זה יש לנו נוסח הברכה,

בורא מיני בשמים.

כאן מרן מדבר רק בנושא של הריח,

אבל הטור דיבר, דרך אגב הביא,

עוד נושא שעליו יש מחלוקת,

והמחלוקת הזו נוגעת לנו לעשרות דוגמאות בפסיקת ההלכה.

רבנו יונה אומר,

אתה לוקח את המוס כזה,

הדם הזה שהתייבש,

אתה לוקח אותו,

אתה לא רק מברך בורא מיני בשמים,

אם אתה רוצה אתה יכול גם לאחוד אותו.

יש אנשים בחמיל של שבת רוצים שיהיה להם לא רק טעם טוב, שיהיה גם ריח טוב של החמיל.

אז אם האישה רוצה לשים את המוס כזה,

לפי דעף רבנו אינם אותה.

למה? התורה אמרה, כל חלב וכל דם לא תאכלו.

על זה עונה רבנו יונה, כיוון שזה התייבש, הווה שהיה את העץ,

זה פרשע בעלמא ואין בו שום חשש איסור,

ופקע מעל זה האיסור.

הוא מביא ראיה,

אדם שלפני שנה לקח בשר נבלה ושם אותו בדבש.

אחרי שנה, מרוב שזה היה בתוך הדבש,

הטעם כבר לא טעם של בשר אלא טעם של דבש.

אז אומר רבנו יונה, כמו שזה מותר, גם זה מותר.

עונה לו רבנו מאיר הלוי מטוליטולה, ראשי תיבות הרמה,

יש לו ספר, יד רמה על סנהדרין,

עונה לו,

מי אמר לך שבשר הנבלה הזה מותר?

ערבה איך ערבה צריך, ראייתו צריכה ראיה.

מי אמר שזה פקע? אולי הבשר נבלה?

היה נבלה ונשאר, ולכן הוא אומר גם לגבי המוסק,

אתה יכול להריח,

אבל אסור לך לבוא ולאכול, אסור לערב את זה במאכל.

כך דעת הראש, כך פסק מרן,

ביורד העל סימן פדלית, סעיף יב.

מרן כאן צמצם את העניין רק בנושא ברכת הריח, בורא מיני פסמים.

מיורד העל, שם מקומו,

שם מרן דיבר לגבי אכילה,

ומרן דעתו להחמיר כדעת הרמה,

ולא כרבנו יונה, אבל הנפקא מינה במחלוקת הזאת, כמו שאמרתי, גם לגבי דברים אחרים.

הכנסת הגדולה מעידת שהמנהג היה להקל.

זאת אומרת, גם אם נאמר שמרן פסק לחומרה ואנחנו קיבלנו הוראות מרן,

אבל כאן הכנסת הגדולה מספרת שהיה להם מנהג קדמון,

שכן היו מתירים בדבר הזה.

ולכן הנושא נשאר שקול בעניין זה.

בתנא דבי אליהו, פרק ו', כתוב שם

תלמיד חכם שאין בו דעה, נבלה טובה אמנו.

הגאון הרב אוירבך שואל,

למה אמרו את המילים האלה? מה הקשר בין הנבלה לבין מה המשל ומה הנמשל?

אז הרב מחבר את ההלכה שאמרנו.

הוא מביא את רבנו יונה שאומר שאם שמת את הנבלה בדבש שנה אחרי שנה יש בו טעם של דבש. כי אמרנו, פקע מעל זה,

אמרנו שיש חולקים, אבל לפי רבנו יונה יהיה מובן גם פה.

התורה שלנו היא מתוקים מדבש ונופת צופים.

החכם הזה חמישים שנה דומה תורה ועדיין אין בו דעה? נבלה טובה אמנה.

אפילו הנבלה מיהיה בטעם דבש הפך להיות הכול דבש.

ואילו זה עדיין אין בו דעה.

לכן הביאו את המשפט הזה, כך סביב הרב, שם.

אבל היום, כמו שאמרתי, אין לנו את הדוגמה של עמוס, כמעט ואין לנו את הדוגמה הזאת.

יש הרבה דוגמאות שמהן למדו הפוסקים לעניינים אחרים,

האם נאמר בזה פנים חדשות באו לכאן או לא.

הגמרא במסכת תמורה בדף ל״א אומרת

אדם שלקח ביצה טרפה, הביצה הזו היא אסורה באכילה,

שם אותה תחת התרנגונת,

התרנגונת דגרה, אחרי 21 יום יצא אפרוח.

האפרוח הזה מותר באכילה.

לא אומרים היוצא מן הטמא טמא, שזה בא מביצה שאסורה, אלא מותר.

האם בגלל שפנים חדשות באו לכאן או לא?

השאלה היא אם זה קשור הדוגמה של האפרוח לדוגמה של הבשר שהיה בדבש, למוסק או לא.

והנפקא מינה המצויה ביותר היא לגבי הג'לטין.

הג'לטין, משתמשים בו בתעשיית המזון.

אם זה לתעשיית הגבינה, כדי שהגבינה תעמוד יפה,

אם זה בעוגות,

כדי שהעוגה אחרי האפייה תישאר עומדת,

יהיה הכול גבוה ויפה, ולא ישקע,

כך גם בממתקים אחרים, דבר שהוא נפוץ מאוד,

הג'לטין הזה שמשתמשים בו.

ממה עושים את הג'לטין?

יש אפשרות לעשות את זה מהעור והעצמות של החזיר.

זה הדבר הזול ביותר. מה שנפוץ וזול זה בדרך כלל מהעור והעצמות של החזיר.

והמשנה אומרת שהעור של החזיר יש עוד דין כמו הבשר של החזיר.

העעצמות הן לא ראויות לאכילה, אבל העור הוא רך והוא כן ראוי לאכילה.

כשאתה עושה מזה את הג'לטין,

הג'לטין בהתחלה זה כמו אבקה.

אדם יכול לאכול אבקה? לא.

התורה אמרה לגבי איסור אכילת נבילה. לא תאכל כל נבילה לגר אשר בשעריך תיתננה בהאכלה ומכון אנוכי. זה לא ראוי לאכילה.

האם פקע מעל זה הדין?

פקע מעל זה האיסור?

אז שנאמר, אתה עוד הפעם מערב את זה עם מאכל,

עוד הפעם חוזר להיות טעם טוב,

אם כן חוזר עוד הפעם האיסור.

זו המחלוקת הגדולה שיש בין גדולי הפוסקים בעניין זה.

לפי דעתך יקרה לב,

חוזר עוד הפעם האיסור,

וזה לא דומה לדוגמה של הביצה.

הביצה, אתה לא הרבבת שום דבר מאכל אחר,

אלא הביצה הזו, שהתרנגונת דגרה עליה כדרך כל הארץ,

הוציאה מתוכה אפרוח, אבל כאן אתה מערב בידיים. יש כאן מעשה ידי אדם,

אתה מערב עם עוד מאכלים אחרים, ונעשה מה שנעשה,

לפי דעתך יקרה להם.

האיסור דאוריינתא שהיה נשאר במקומו,

כך פוסק להלכה גם מורנו החכם מן ציון, באור לציון חלק א'.

לעומתם, יש מאחרונים, תפארת צבי, העזר ועוד,

שאומרים שיש כאן דין, פנים חדשות באו לכאן והאיסור פקע,

כך הם לומדים מתשובת הרן בסימן נט,

כך כותב שאלות ותשובות מרחשת ועוד.

לפי דעתם, הג'לטין הזה כן יהיה מותר.

המסקנה, מה עושים היום בעולם כולו?

בדרך כלל הרבנות כן מכשירה את הג'לטין שעשוי מהחזיר.

הם לא אוסרים בדבר.

אבל הבד״צים לא מקבלים את ההיתר הזה, הם נזהרים על פי החקרי לב ואור לציון וסיעתם.

אם כן,

מה הם יעשו בכל אותם הדברים שצריך ג'לטין,

אם זה בגלידה או בדברים אחרים?

יש להם תחליף.

התחליף היום נעשה מג'לטין סינתטי או ג'לטין של דגים.

יש באפריקה אגם ויקטוריה.

האגם הזה יש בו דג אחד בלבד, דג אחד טהור.

יש שם נסיכת הנילוס.

את הדג שהולכים לנו אנחנו אוכלים פה.

העצמות נשארות שם,

יש שם על גדות האגם, יש שם בית-חרושת לג'לטין.

לוקחים את העצמות של הדג הטהור ועושים איזה ג'לטין.

אתה רוצה עכשיו להניח את הג'לטין הזה בגלידה או בעוגה? מותר דבר לכתחילה לבדיקון העלמא. על זה אין שום שאלה,

על זה אין לנו מחלוקת.

זה מה שעושים הבד״צים,

הם לא לוקחים את הג'לטין של החזיר.

אבל הרבנות, כמו שמעתי, נותנת היתר גורף גם על הג'לטין השני,

והבעיה העיקרית היא שהג'לטין שעשוי מהדגים הוא יקר.

הוא שווה פי-עשרה במחיר מהג'לטין של החזיר. החזיר הוא בזול, מצוי ערבה ושפע יש להם,

ולכן לא כל בתי-החרושת נזקקים לחומרה הזו, לצערנו.

אבל כשיש לך הכשר בד״צ,

אתה מבין שאם יש ג'לטין הכול בסדר, אתה קונה גבינה כשרה למהדרין,

יש על זה בד״צ וכיוצא בזה. אתה יודע שהגבינה הזו,

גם אם יש בה תערוגת,

זה סינתטי, זה דבר שהוא מותר,

ואין בזה שום חשש. כך גם לגבי שאר מצרכי מזון המתועשים,

הרבה מתוכם יש בהם את הספק, את המחלוקת האמורה.

התפארת צבי לא דן על הג'לטין, אלא בעיקר הוא דן על צבע מאכל אדום.

זה הדיון שלו.

אנחנו כאן, בארץ,

מייצרים צבע מאכל אדום מהסלק.

האדום, האדום הזה,

הוא מצוין, הוא טוב בשביל צבע המאכל.

אבל בארצות-הברית משרד הבריאות האמריקני לא מרשה לעשות צבע המאכל מהסלק.

הוא אומר שהסלק הוא לא מספיק בריא,

אין בו מספיק ויטמינים.

הם רוצים שהאמריקנים יהיו בריאים, יהיו חזקים.

מה הם מחייבים?

צריך שיהיה צבע המאכל עשוי מהחי, מהג'וקים והפשפשים.

הם מגדלים במעבדה ומזה הם עושים את צבע מאכל אדום.

בוא, אדם ישאל אותך.

יש לי כאן סוכריות אדומות,

תוצרת ארצות-הברית, בארשי הרבנות.

אני יכול לאכול את הסוכריות האלה או לא?

אז תגיד לו, תשמע, יש מחלוקת. תגיד לו, לפי דעת חקרי לב, אסור.

לפי תפארת צבי מותר.

אבל תגלה לו מה המחלוקת.

אין שום עוון להגיד את האמת.

אסור לגנוב דעת הבריות.

אתה כותב על הסוכריות,

שם של היצרן,

שם של היבואן.

תכתוב גם צבע מאכל אדום מיוצר מפשפשים וג'וקים. תכתוב את הדבר הזה. תגיד לו את האמת.

אם הוא רוצה לאכול, יש לו עוד מי לשמוח.

אני כבר אמרתי שזה עוון מדאורייתא, מה שהוא יאכל, אולי ההלכה, כמו מי שמקל.

אבל אסור לך לגנוב את דעתו.

אם הייתי שר המסחר והתעשייה,

אני הייתי מחייב אותם לכתוב על הדברים האלה את כל האמת.

אבל הם עושים יד אחת עם היצרנים, הם רוצים למכור.

אם תכתוב שהסוכריות האדום, האדום הזה הוא.

אותו דבר גם פטל אדום.

גם הפטל האדום באמריקה,

זה לא נוצר מהשדה אדום.

אלא הם מוסיפים לו צבע המאכל האדום.

מה צבע המאכל האדום שם?

אלה הדברים, וגם על זה יש את המחלוקת, את סלע המחלוקת שאמרנו,

אם הדבר הזה מותר או לא.

לפי החקר לב האור לציון אסור, לפי התפארת צבי האחיעזר ומרחשת מותר.

גם שם אתה פוגש את אותה הבעיה, אותה המחלוקת.

כך גם לגבי חלב.

חלב שחלבו גוי ואין ישראל רועהו אסור.

עשיתה מהחלב אבקת חלב.

האבקה הזאת תהיה מותרת,

פקע מעל זה האיסור או לא?

אותה הבעיה, אותה המחלוקת.

דיברנו בנושא הזה גם לפני חודש לגבי הפפאיה והדובדבן המסוכרים.

גם שם יש לנו את אותה הבעיה, אותה המחלוקת.

בדרך כלל הפפאיה גדלה בארצות דרום-אמריקה

ושולחים אותה משם לכאן, באוניות.

עד שיגיע לכאן אחרי חודש הכול יתקלקל, הכול יהיה מעפן.

מה הם עושים כדי שלא יתקלקל?

הם שורים את הפפאיה והדובדבן בחומר, בחומצה שנקראת SO2. החומר הזה, החומצה הזו,

מוציאה ממנו את כל הטעם.

הטעם של הפפאיה, חלף הלך לו.

זה מתייבש, שולחים את זה באונייה ולא קורה לזה שום דבר.

מגיע לארץ, מעבירים את זה לבית-חרושת כדי להוסיף עליו את הסוכר. מכניסים אותו ליערת הדבש עם הסוכר ואז הפפאיה מקבלת את הטעם המתוק.

הדובדבן מקבל את הטעם המתוק.

זה מה שנעשה ואת זה אנחנו מקבלים ואוכלים.

השאלה היא,

מה הברכה? אדמה הוא שהכול.

לפי דעת הגאון הרב בנוי וסיעתו צריך לברך על זה שהכול נהיה בדברו.

ברגע ששרית את זה בחומצה SO2,

גמרנו, אין יותר טעם.

פקע מעל זה הטעם של הדובדבן.

בארץ שמת בו את הסוכר, עשית ממנו סוכריה.

על סוכריות אנחנו מברכים שהכול נהיה בדברו.

אבל אם תלך לפי אחי קרילה ואור לציון,

לא, זה לא פקע.

זה היה ונשאר.

החזרת עטרה ליושנה, תוכל לברך על זה אדמה.

שוב, עוד פעם אתה פוגש את המחלוקת לעניין ברכה.

איך הכלל בענייני ברכות?

ספק ברכות להקל, ולכן אם הוא שואל אותנו בלכתחילה,

יברך על הפפאיה המסוכרת,

על הדובדבן המסוכר,

יברך עליהם שהכול נהיה גדול.

אם הוא טעה ואמר בורא פרי האדמה, בידי עבד יצא, אולי ההלכה כאחי קרילה ואור לציון,

ולכן אנחנו חוששים פעם לצד השני. אתה שומע אותו מברך בורא פרי האדמה,

אל תאמר אמן בצורה רגילה,

אלא תאמר את הפסוק ואמרה אישה אמן אמן, כדי לא להיכנס לספק אמן יתומה.

וכן כיוצא בזה.

בתעשיית המזון יש הרבה מאוד דברים שמיוצרים.

בהתחלה היו כך וכה דברים נעשו מהג'לטין,

ובסוף משתנה, אתה מערב אותם עם דברים אחרים,

ובכולם יש לנו את הסימני שאלה הללו.

יש את השאלות האלה גם בבתי-מרקחת.

חלק מהקפסולות שנותנים לחולים לבלוע,

חלק מהן עשויות מג'לטין,

שוב ג'לטין של חזיר.

לא ראיתי עדיין תרופות

בהכשר הבדץ.

אולי יש ברפואה הטבעונית, התחילו קצת,

חלק מהבדצים, להתעניין, יש כבר הכשרים שם.

אבל ברפואה רגילה כמעט ואין.

שואל אותך האדם הזה, בא עם הקפסולות האלה,

העטיפה הזו,

אנשים חושבים שזה פלסטיק. לא, זה לא פלסטיק,

בדרך כלל העטיפה הזו היא מהג'לטין.

האם מותר או לא?

שם אנחנו לא מחפשים חומרות.

המדובר הוא לא באדם בריא,

אלא לאדם שיש לו בעיה מסוימת.

יהיה מותר הדבר לכתחילה, אין בעיה בדבר. אתה מתחיל קודם כול את הספק.

אולי ההלכה כרבנו יונה, על-פי מה שאמרו שאלות ותשובות מרחשת, תפארת צבי, אחיעזר,

כיוון שאין בזה טעם טוב,

ממילא פקע מעל זה האיסור של חזיר.

זו הסברה הראשונה.

זאת ועוד.

מרן בבית יוסף בסימן תריאות א' מלמד אותנו שיש הבדל בין אם אתה לוקח שיעור שלם או שאתה לוקח חצי שיעור בשביל חולה.

בקפסולות האלה יש כזית? אין כזית.

זה חצי שיעור.

אתה גוזר חצי שיעור שמיוכל שיעור שלם.

וכאן הוא לא אוכל את זה רק בולע.

זאת ועוד, אין בו שום טעם.

אז כל זה גזירה לגזירה.

גם אם יאכל כזית,

גם אם הוא יברע כזית,

אין הווה אמנה שיהיה דאורייתא.

ממילא זה גזירה לגזירה ולא גזרנם.

על-פי דברי הבית יוסף שם, בתרשת א',

אנחנו לומדים שיש לנו כאן היתר גורף. ולכן מי שמגיע לבית-המרקחת ונותן לרוקח, הוא פותח את זה, רואה שזה קפסולות,

יש שם ג'לטין,

הוא מתחיל לחקור ולדרוש את הרוקח.

זה הג'לטין, הקפסולות האלה.

זה מחזיר או שזה מדגים? זה כשר או שזה טרף? יש לך הכשר בדץ?

אל תענה לו, אל תיכנס אתו לויכוח, תגיד לו מלה אחת. זה מותר.

החכמים פסקו, מרן פסק שהדבר מותר.

יש לך כאן תרצל את תיבותה,

גם חצי שיעור, הוא לא לועס את זה אלא בולע את זה,

ולחולה את הכדורים האלה לא לוקחים בשביל אדם בריא.

אדם שהוא ברוך השם בריא, הוא לא צריך את זה.

לחולה אין הווה המלע לבוא ולאסור, ולכן שם בוודאי שאין לנו בעיה בדבר.

אבל בדברים אחרים, כשאתה מדבר על הממתקים,

למה לך לאכול סוכרייה אדומה שבאה מאמריקה?

בלי אין סוכריות בארץ-ישראל שיש עליהן הכשר בדץ?

אתה רוצה סוכרייה אדומה?

נשאר לך סוכריות אדומות עוצרת ישראל,

ולכן עדיף ששם,

באמת בממתקים וכיוצא בזה,

אדם קונה לבני ביתו, שם אנחנו נזהרים, שם זה מתוק,

שם יש בעיה יותר חמורה,

שם אנחנו נזהרים, שם זה בגדר ספק דה רייטה.

אבל שאין כן לגבי הכפסולה, לגבי התרופות,

שם אין לנו את כל הבעיות האלה שהקדוש-ברוך-הוא ישלח להם רפואה שלמה, שלא יצטרכו את כל זה. רבי חנניה בן-ארק, יהושע אומר...