הלכות ברכת הגומל לעומק: ארבעה צריכים להודות, גדרי סכנה, זמני הברכה והבדלי המנהגים

 

- - - לא מוגה! - - - 

בתורה בחומש ויקרא פרשת צו,

שם התורה אומרת לנו את הנושא של הקרבת קורבן תודה.

אנחנו אומרים בכל בוקר בסוף הזה ומקומן התודה ואין נזיר קדשים קלים וכולי,

שם אנחנו אומרים בקצרה את הסדר של הקרבת קורבן תודה.

על מה מביאים קורבן תודה?

חכמינו הסבירו לנו את מה שאמרה התורה.

ראשי על המקום מביא לנו בקצרה שהמדובר הוא על אותם הארבעה

שדוד המלך הזכיר אותם בתאמין פרק קז.

מרן מסכם לנו בקצרה את דברי הגמרא והפוסקים בסימן רייט,

שהארבעה חייבים להודות,

צריכים לומר את ברכת הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב.

הארבעה הם אדם שנוסע,

הולכי מדברות,

או אדם שמפליג באונייה, חולה שנתרפא,

או מי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא.

בזמנם שבית-המקדש היה קיים היו צריכים להביא קורבן תודה.

היום, בעוונותיהם, אין לנו בית-המקדש ולכן אין לנו בפועל הקרבת קורבן תודה,

אבל אדם יכול לקרוא,

יכול לקרוא את אותה הפרשה.

אם היה לו אחד מהארבעה דברים הללו,

יכול לקרוא בחומש ויקרא פרשת צב את הקטע של פרשת

קורבן תודה ונשלמה פרי שפתנו.

זאת התורה לעולה, למנחה. אדם שעוסק בפרשת עולה קורא את הפרשה כאילו הקריב קורבן עולה, כך גם לגבי קורבן תודה, ולכן הדבר הכי טוב שיקרא את אותם הפסוקים.

אבל נוסף לזה אנחנו גם מברכים בשם המלכות הגומה לחייבים טובות שגמלני כל טוב.

כל ארבעה האלה,

כמו שאמרנו, הוזכרו,

בפרק קז, המזמור שקראנו לפני שבוע בחג הפסח, יאמרו גאולי השם.

שם נאמר,

תעו במדבר בשמעון דרך עיר מושב לא מצאו רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף ויתעקו אל השם.

הקב' הוא מקבל את התפילה שלהם וידרכם בדרך ישרה ללכת אל עיר מושב ואז יודו להשם חסבו ונפלאותיו לבני אדם.

צריכים לומר תודה לבורא עולם.

אמירת התודה היא על-ידי שאומר את הברכה הגומה לחייבים טובות שגמלני כל טוב.

זו הדוגמה הראשונה, הולכי מדברות.

דוגמה שנייה של אדם שנעצר בבית-הסוהר.

גם כאן הפסוק מתאר את זה.

יושבי חושך ואצל מוות, אסירי עוני וברזל,

שוב,

ויזעקו אל השם.

יוציאם מחושך ואצל מוות ומוסרותיהם ינתק. גם בזה יודו להשם חסדו ונפלאותיו לבני אדם, אומרים את הברכה,

כי שיבן דרתות נחשת וברכי ברזל גידע.

הדוגמה השלישית, אדם חולה.

בדרך כלל כשאדם נעשה חולה, אין לו תיאבון לאכול.

כל אוכל תתעב נפשם, ויגיעו עד שערי מוות.

שוב, ויזעקו אל השם בצר להם,

ישלח דברו וירפאה וימלט משחיתותיו.

גם בזה יודו להשם חסדו ונפלאותיו לבני אדם.

דבר אחרון,

יורדי הים.

גם על זה הפסוק מתאר.

יורדי הים באוניות חוסם מלאכה במים רבים,

גם כאן.

ויאמר ויעמד רוח שערם ותרומם גליו, יענו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תדמו גג,

יחוגו וינועו כשיכור וכל חכמתם תתבלע.

שוב הדרך של עם ישראל,

כוחנו בפה,

ויצעקו אל השם בצר להם, מצוקותיהם יוצאיהם, מקל שערה לדממה ויחשו גליהם.

ואז

התגובה שלנו צריכה להיות תודה לבורא עולם, יודו להשם חסדו ונפלאותיו לבני אדם.

על כל ארבעת הדברים האלה הפסוק מדגיש,

ויזבחו זבחי תודה וספרו בעזב ברינה.

בזמנם בדורותם, כשהיה בית-המקדש קיים, בזמנו של דוד המלך היה בית-המקדש, ואז היו צריכים גם להביא קורבן תודה.

אבל היום אין לנו את קורבן התודה, כמו שאמרנו, שנאמר פרעמים לשפתנו.

זאת ועוד, צריך לברך את ברכת הגומל.

היכן הוזכרה ברכת הגומל בפרק הזה?

הפסוק מסיים בסוף.

וירוממוהו בקהל עם, ובמושב זקנים יהללוהו.

הגמרא שם, בברכות נד, הגמרא אומרת,

קהל הכוונה מניין,

שיהיה עשרה,

ומושב זקנים הכוונה היא תלמידי חכמים.

בפני שיבה תקום והתרת פני זקן, הגמרא בקידושין נ' יסבירה, מה זה זקן?

זקנה חוכמה.

אז גם פה, מושב זקנים, הכוונה שיהיו שני תלמידי חכמים.

לשון הוא לשון רבים, זקנים, מיעוט רבים, שניים, ולכן אם יש שם מניין שיש שם גם שני תלמידי חכמים,

טוב להדר ולברך שם את ברכת הגומל.

אלה הדברים שנאמרו בפרק הזה,

וכך נוהגים כל עם ישראל, כולנו,

אם התחייבנו באחד מאותם ארבעה דברים,

וכולם אנחנו מברכים את ברכת הגומל.

רבי גאון מסביר,

אומר כל אחד מארבעה הדברים האלה דווקא אם היה לו כעין מה שכתוב בפסוק.

אם האדם הזה הפליג בים,

מדובר שהיתה שמה ויאמר ויעמד רוח שערה ותרומם גליו.

היה באמת רוח שערה, יעלו שמים, ירדו תאומות וכו',

יחוגו וינועו כשיכור.

כשקרה בפועל אחד מהדברים האלה,

אז הוא צריך להודות ולומר את הגומל.

אבל אם האדם הזה נסע ולא היתה רוח שערה,

נסע מאיטליה לארץ-ישראל,

ובקיץ הים רגוע או נהיה כאילו נוסעת על השמן.

הקול היה ישר, לא הרגיש שום דבר.

לפי דברי רבי גאון,

אינו יכול לברך את ברכת הגומל.

אבל,

אמירי מביא את השיטה הזו וחולק. הוא אומר, לא. דיבר הכתוב בהווה.

הפסוק מתאר איזה סכנות עלולות להיות בכל אחד מאותם ארבעה דברים.

אבל לאו דווקא. אפילו אם האדם הזה נסע בים ולא היתה רוח שערה,

או הוא נסע במדבר.

כאן איך הפסוק מתאר את אותם שהולכים במדבר?

טעו במדבר בשמעון דרך.

כלומר, שלאדם הזה לא היה שום טעות.

היה לו ה-GPS הכי טוב,

מודל 2011,

יצא מהבית שלו, מדלת לדלת הגיע בדיוק.

לא טעו בדרך ולא היה שום דבר.

אפילו אחי.

אומר המאירי, צריך לברך, כל הדרכים בחזקת סכנה,

כיוון שהדבר מצוי להסתכן.

כדברי המאירי, כך כתבו גם כל האחרונים,

העידו הגאון חידה ובמאמר מרדכי שכך הוא המנהג,

ולכן המסקנה היא,

אין צורך שיגיע לכל אחד מהדברים האלה שיהיה בסכנה גדולה,

אלא גם אם הכול עבר, ברוך השם, וכי טוב,

גם בזה צריך לברך את ברכת הגומל.

הטור, כדרכו, נותן לנו על כל דבר גמטרייה או ראשי תיבות.

כדי שנזכור את הדברים אז אומר לנו הטור, מעתיק אותו מרן כאן,

וסימנך, וכל החיים ידוך סלע.

חיים ראשי תיבות, אלה הארבעה שדיברנו עליהם.

חבוש,

אדם שהיה בבית-הסוהר, חבוש, יישואים, חולה, ים מדבר.

אלה הם הארבעה.

על כל אחד מהם צריך לברך את ברכת הגומל לחייבים טובות, שגם עליה ניקול טור,

וזה מה שאנחנו עושים, כל עם ישראל עושה את אותם הדברים.

מרן מדגיש,

יורדי הים כשעלו ממנה.

זאת אומרת, אתה לא מברך באונייה,

אלא סיימת את כל העניין,

הגעת לחוף מבטחים, אתה מברך.

הולכים מדברות כשיגיעו ליישוב.

האדם הזה היה חולה, וברוך השם התרפא, נעשה בריא,

רק אז מברך את ברכת הגומל.

אבל אם האדם הזה עדיין לא בריא,

אסור לו לברך את ברכת הגומל.

דבר שהוא מצוי מאוד,

הרבה פעמים אדם נעשה חולה,

והרופא נותן לו כדורי אנטיביוטיקה כדי להדביר את החיידקים.

אומנם אחרי יומיים-שלוש, ברוך השם, הכדורים הועילו מאוד והוא כבר לא שוכב במיטה. הולך, הולך ובא, הולך לעבודה או הולך לישיבה כרגיל, הכול בסדר.

אבל הרופא אמר,

עשרה ימים תיקח את כדורי האנטיביוטיקה.

אם כן, מתי יברך הגומל?

הוא לא רשאי לברך את ברכת הגומל אחרי שלושה ימים,

ברגע שהוא התחיל להתהלך,

אם יקום ויתהלך בחוץ על משענתו,

אלא צריך להמתין עד שיגמור את הכדור האחרון של האנטיביוטיקה,

ורק אז יוכל לברך.

סתם הרופא נותן לך עשרה ימים אנטיביוטיקה?

אין להם מה לעשות עם האנטיביוטיקה?

מה זה, כדורי מציצה? זה סוכריות?

כל זמן שעדיין החיידקים קיימים,

אתה חייב להדביר אותם על-ידי האנטיביוטיקה.

אם לא היו יותר חיידקים,

אז הרופא היה אומר ששלושה ימים תיקח, ולא יותר.

אם הרופא עמר עשרה ימים, פירוש הדבר שעד עשרה ימים עדיין החיידקים קיימים,

עדיין האדם הזה אינו בריא,

ולכן אסור לו לכתחילה להקדים ולברך את ברכת הגומל מייד,

אלא יחכה.

היום הוא לקח את הכדור האחרון,

את האנטיביוטיקה האחרונה,

מחר, עוד חודש,

יש לנו ספר תורה,

מחר הוא יכול לברך את ברכת הגומל,

אבל לא לפני שייקח את הכדור האחרון.

הראשון שדייק את זה מדברי רשי, מהרנ״ח.

הוא מדייק את זה מרשי בשני מקומות,

גם בברכות נ״ד וגם מרשי על התורה, בחומש שמות פרשת משפטים על הפסוק,

אם יקום ויתהלך בחוץ על משענתו.

בשני המקומות כך משמענו את דברי רשי,

וכך כתבו רוב ככל הפוסקים להלכה.

אמר רמאל שייח, הוא שמדבר אולי נאמר אחרת,

להלכה.

בוודאי שאין רשות לאדם הזה לבוא ולברך את ברכת הגומל מייד,

אלא אחרי שיהיה בריא לחלוטין, זה מה שמרן אומר,

מי שהיה חולה ונתרפא.

כך גם לגבי יולדת.

הגמרא,

הוא מרן לשולחן ערוך בהלכות שבת, סימן ש״ל, שם כתבו לנו את הדינים של יולדת.

בשעת הלידה היא בוודאי חולה שיש לה סכנה,

ולכן מחללים מעלת השבת גם על-ידי יהודי.

אבל אם עבר שבוע,

עשרה ימים,

דינה כדין חולה שאין בה סכנה,

לנו, ליהודי, אסור לחלל עליה את השבת,

אבל על-ידי גוי עד חודש מותר.

היא רוצה שידליקו בשבילה את המזגן,

או שהחשמל מפריע לה, היא רוצה לישון,

יכולים לקרוא לה גוי, שיכבה את החשמל, אלה דברי מרן.

אחרי חודש, גמרנו.

ברוך השם, הבריאה לחלוטין,

דינה כדין כל אחד מאתנו. אז אתה רואה,

עד חודש היא עדיין חולה.

ולכן גם שם מן הראוי מלכתחילה.

עצה טובה שתחכה.

רק אחרי חודש תברך את ברכת הגומל.

אם היתה לה טעות, הקדימה.

באו עשרה אנשים לביתה בליל ברית יצחק.

אצלנו הספרדים נוהגים לילה לפני הברית. אם נניח מחר בבוקר הברית, אז הלילה באים עניין ולומדים את הלימוד,

את התיקון של ברית יצחק.

באו נשב, והיא כבר ברכה. טוב, בדיעבד יצאה ידי החובה.

אבל בלי ספק יותר טוב,

יותר מהודר,

שתמתין עד חודש,

שאז היא תהיה בריאה לחלוטין.

וכן,

כל כיוצא בזה, כל אדם שהיה חולה,

לפעמים המחלה יותר כבדה והכדורים נמשכים לא עשרה ימים אלא עשרים יום.

גם שם ימתין בסבלנות.

האחרונים, אחרוני דורינו, דנו לגבי אדם שעבר ניתוח השתלת לב או ניתוח השתלת כבד, וכיוצא בזה.

שם צריך לחכות שנה.

למה שנה?

אומר לך האדם הזה, אחרי חודשיים,

אני מרגיש טוב.

הוא עולה את העלייה, הולך ובא, יש לו כבר מנוע חדש.

יש לו כבר לב חדש, לב טהוב בראי אלוהים,

ורוח נכון חדש בקרבי, אז הוא רוצה לברך.

אבל יש לנו כלל לגבי הלכות טרפות.

אדם שחלילה חתכו לו אחד מהאיברים הפנימיים,

אם זה בבהמה נעשה טרפה.

גם באדם, אדם הוא בבהמה תושיע השם.

וכאן עד שנה אי-אפשר לדעת.

יש בכל אדם באופן טבעי,

הקדוש-ברוך-הוא ברא לנו את הלב הטבעי שלנו,

וזה נקלט בגוף עד מאה-ועשרים.

אבל אם זה לב של אדם אחר,

יש גורם לדחייה.

יש היום כדורים שמתגברים על זה, יש היום תרופות,

אבל באופן טבעי יש בעיה.

ולכן, בגלל החשש שאולי הוא עדיין טרפה,

לכן מן הראוי שאותו אדם לא יאמר את ברכת הגומל מייד אלא אחרי שנה.

רוצה לעשות סעודת הודיה, שיעשה.

יגידו ברכה בסעודת ההודיה את כל נשמת כל חי, תברך את שמך.

יגידו את הכול, אין שום בעיה,

אבל בלי חתימה. עד ומעולם ועד עולם אתה אל.

רוצה לקרוא את פרשת תודה,

יפתח חומש ויקרא, פרשת צו,

יקרא את פרשת תודה. אין לנו שום בעיה שאעשה את הדברים האלה,

זה רק רווח ואין מה להפסיד.

אבל לומר את הגומל, כדאי שיחכה.

צריך לומר לו שימתין עד שנה.

הרבה פעמים האנשים יש להם הרבה שמחה, הרבה רגש,

כשהוא עושה סעודת הודיה,

ואז הוא קנה חליפה חדשה, אומר שהחיינו, ואחרי זה גם רוצה,

תעצור אותו, תגיד לו, הגומל, לא עכשיו,

תגיד לו שכדאי, עדיף יותר להמתין. כמו שאמרנו, היה חולה ונתרפא.

וכאן לגבי האברים הפנימיים האלה שהשתילו לו לב או כבד,

מתי ייקרא האדם הזה שנתרפא?

רק אחרי יב חודש.

עד כדי כך זמן ההמתנה צריך להיות, כדי שנדע בוודאי שנעשה בריא.

כך גם לגבי הולכי מדבריות.

אדם שנוסע,

בין אם הוא נוסע מעיר לעיר או ממדינה למדינה,

לא יכול עדיין לברך את הגומל מייד,

אלא רק שיגיע חזרה לביתו תחנה סופית.

כגון אדם שנוסע לאירופה או לארצות-הברית והוא יישאר שם יומיים-שלוש.

אחרי שלושה ימים הוא חוזר לכאן.

עכשיו, באותם שלושה ימים,

או שני, או חמישי, או שבת,

יש ספר תורה.

הוא רוצה לגשת ולברך את ברכת הגומל.

האם אפשר?

יכול גם שם לברך את ברכת הגומל או לא?

המסקנה היא שלא.

המסקנה היא, לא כדאי לברך שם,

אלא רק שיגיע לתחנה הסופית,

יגיע חזרה למקומו,

רק אז יוכל לברך את ברכת הגומל.

הפוסקים, כשדנו בזה,

הגאון חידה, מאמר מרדכי ועוד,

הביאו ראייה ממה שהיו נוהגים ועושים חכמי ארץ-ישראל.

היה מצוי אז בזמנם, בדורותם,

חכמי ארץ-ישראל היו יוצאים למסע כדי להתרים את עם ישראל בשביל העניים של ירושלים. הייתה כאן עניות נוראה.

ושוב, מזה היו לומדים,

אם החכמים האלה היו מברכים, לא היו מברכים.

מזה הביאו ראייה לעניין שלנו.

אז אם אותו החכם שוהה שם הרבה זמן,

חודש,

אז יברך שם הגומל,

כשיחזור חזרה לכאן עוד הפעם יברך הגומל.

אבל אם הוא לא נשאר שם החודש,

אז עדיף יותר להימנע,

שב ואל תעשה, יותר טוב שלא יברך שם,

אלא רק כשיחזור חזרה לכאן.

זה הכלל שמנחה אותנו בכל אחד מאותם הדברים.

בזמנם הנסיעות היו בדרך כלל באוניות.

אתה נוסע לאירופה, לאיטנה או למקומות אחרים, כל הנסיעות שלהם היו באוניות.

היום זה במטוסים,

גם במטוס,

גם בזה אפשר להתיר ולברך את ברכת הגומל לחייבים תובעות.

זה לא מוסכם, יש בזה מחלוקת.

הגאון רבי יוסף רוז'ין,

הכינוי שלו, הרוגוצ'ובר,

יש לו ספר צפנת פעמח.

הוא מסביר את הגמרא במסכת חולין בדף קלט.

הוא אומר שמשמעות הגמרא שרק אדם שנוסע על היבשה,

רק אדם כזה מברך הגומל.

כאן זה דבר חדש, אתה נוסע בשמים, על זה אין ברכה.

כמעט כל חכמי דורנו חלקו עליו בדבר הזה.

מי שהיה תלמיד חבר שלו זה היה האדמו״ר מחב״ד, הוא היה לומד אתו לפני 90 שנה. כשהוא היה צעיר מאוד הוא היה לומד עם הרוגוצ'ובר והוא כותב בספרו שגם על טיסה, גם בזה דרך נשר בשמים, גם זה נקרא דרך.

וגם כך היום נוסעים, כמו שאתה נוסע ביבשה,

נוסעים לא פחות אלא יותר גם בשמים.

ולכן כמעט כל חכמי הדור,

הגאון הרב וירבך בספרו על שולחן שלמה, תראו יביע אומר חלק ב'

שמה בסופות ובמילואים, בסוף הוא מביא את דברי הגאון הרוגוצ'ובר וחולק עליו.

גם שאר חכמי הדור, האגרות משה ועוד,

כולם פסקו להלכה שגם על טיסה במטוס גם על זה ניתן לברך, וכך ההלכה למעשה שאפשר להתיר לברך גם על הטיסה.

אז יש לנו קודם כול תפילת הדרך.

דבר שני,

אחרי שיגמור את הכול יש לנו את ברכת הגומל. קודם כול תפילה, מתפנינו מהקדוש-ברוך-הוא, שתוליכנו לשלום.

אז גם אדם שטס במטוס,

כמו אדם שנוסע ביבשה אומר את תפילת הדרך, גם שמה מן הראוי שיאמר את תפילת הדרך, וכמו שאמרנו, בחזרה, חזר לחיים טובים אל שלום, נחץ בשלום חזרה בארץ-ישראל,

אז יברך את הברכה הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב. זה מה שרצוי לנהוג ולעשות, כך כדאי להנהיג מלכתחילה.

הגאון הרב אויירבך מנסח את הדברים כשהוא לא מאמין שהרוגוצ'ובר אמר את הדבר הזה,

שעל הטיסה לא מברכים. כך משמעות הדברים שלו, שכנראה זה לא ברור מאה אחוז שהוא אמר כך.

אז כל שכן שאין לנו כמעט מחלוקת, ולכן גם על טיסה,

גם על זה, גם כן להלכה למעשה,

אנחנו כן נברך את ברכת הגומל.

יש לנו כאן שרשרת של מחלוקות,

וכמו בכל דבר המנהג הוא שקובע לנו,

גם פה המנהג קובע לנו.

מרן מביא בסעיפים ז' וח',

שני סעיפים בזה אחר זה,

הבדלים,

מחלוקת בהלכה והבדל בין המנהגים של הספרדים והאשכנזים.

דבר ראשון,

האם ברכת הגומל נאמרת רק כשאדם נוסע ממדינה למדינה או גם כשנוסע מעיר לעיר?

מחלוקת, ולהלכה.

הראש, הטור על שולחן ערוך מספרים לנו,

מנהג האשכנזים רק כשהוא נוסע ממדינה למדינה.

נסע לאומן וכיוצא בזה, נקס לדרך הגומל.

אבל המנהג שלנו גם מעיר לעיר.

מחלוקת שנייה, סעיף ח',

חולה שאמרנו שצריך לברך.

האם מדובר בחולה שיש בו סכנה,

אין בו סכנה,

או שיש לו אפילו כאב ראש?

שוב, שלוש דעות לפוסקים.

מנהג האשכנזים,

רק חולה שיש בו סכנה מברך הגומל,

אבל אם היה לו רק שפעת,

חולי שאין בו סכנה לא מברך.

מייד,

מנהג שלנו, של הספרדים, אינו כן,

אלא אנחנו נוהגים לברך את ברכת הגומל,

גם אפילו על חולה שאין בו סכנה,

גם כן צריך לברך את ברכת הגומל, וכל העדה עושה כמנהגיה בדבר הזה. והיה נפקא מילה,

גם לגבי הדוגמה שמרן כותב לנו כאן,

לגבי אדם שהיה עצור בבית-הסוהר.

לא חשוב לנו מה הסיבה למה הוא נעצר.

אם היתה עלילת שווא, זה כן היה נכון, לא היה נכון, לא חשוב לנו.

ואם באותו בית-הסוהר תהיה סכנה,

הגיע למקום שיש שם סכנה,

בזה אין מחלוקת.

גם אם השואלתך הוא אשכנזי,

תאמר לו שיברך את ברכת הגומל בשם ומלכות.

אבל יש בתי-סוהר שאין בהם שום סכנה ועליהם תהיה המחלוקת,

ולדידן הספרדי יברך,

האשכנזי לא יברר. לדוגמה,

כאן בירושלים מזמינים לפעמים אדם לחקירה.

החוקר לא נמצא.

אם החוקר לא נמצא, הם פוחדים שהוא יברח.

אז הם אומרים לו, תבוא, לוקחים אותו, מכניסים אותו לבית-המעצר ונועלים אותו בפנים.

אפילו אם אחרי חמש-עשר דקות החוקר הגיע,

פתחו לו, נכנס לחקירות ושלחו אותו אחרי זה.

אפילו, אחי,

עליבת ניקולה עלמא, גם אם האדם הזה היה אשכנזי,

חייב לברך את ברכת הגומל.

ולמה?

בבית-המעצר כאן יש יהודים וערבים,

העולם העליון והעולם התחתון.

יש שם בכול, מכל כול.

יש שם נרקומנים,

הומו, מכל הסוגים, מכל המינים.

ואדם שנמצא שם במחיצתם,

לך תדע, אולי מישהו מהם שם, מהמשוגעים שם, יקבל קריזה,

או שידקור אותו, או שיהיה דבר אחר.

המקום הזה הוא בחזקת סכנה, לאו דווקא פה.

גם בתל-אביב יש להם את בית-המעצר באבו-קביל, גם שם אותו דבר.

ולכן, כאן לא יהיה הבדל אם הוא ספרדי, אם הוא אשכנזי,

אם זה היה שלושה ימים או אפילו כמה דקות.

בכל מקרה, חייב לברך את ברכת הגומל.

אבל במדינת ישראל לא כולנו אותו דבר.

הם אומרים לך, כולם שווים לפני החוק. לא בדיוק.

יש אנשים שנקראים צווארון הלבן.

אז את אולמרט לא לקחו למגרש הרוסים.

באים אליו, באים ללשכה ושואלים אותו שאלות.

אפילו אם בסוף ימצאו אותו השם, איפה ישלחו אותו? למעשיהו.

מעשיהו, שם אין את התערובת הזו,

שם מנפים, שמים שם רק את העבריינים של צווארון הלבן.

אין שם לא רוצחים ולא ערבים ולא כיוצא בהם. שם מנפים את הכול. אדם שהיה נרקומן, אין לו כניסה.

כך גם באגף התורני.

מי שהולך למעשיהו, באגף התורני,

יש שם 70 או 80 עצורים באותו מקום.

מי שהיה פעם נרקומן, אין לו כניסה שם. רוצחים, אנסים, אין להם כניסה שם, אלא בדרך כלל העבירות יותר קלות.

אם האדם הזה העלים מס, לא שילם מזונות לאשתו,

דברים מעין זה, עוצרים אותם שם.

שם אין שום סכנה.

האדם הזה, אם יהיה שם,

אז בחי גוונה, אין שום סכנה.

האם כשיצא,

ישתחרר,

האם יברך את ברכת הגומל או לא?

כאן כבר יהיה לך הבדלי המנהגים האלה שאמרנו.

יש לנו שלושה דעות בפוסקים.

האם דווקא במקום מסוכן,

וזה מה שצריך לפסוק לאשכנזים,

כיוון שאין סכנה בדבר הם לא מברכים,

אבל אנחנו פוסקים, כדעת רבנו יוספי בן מיגס,

היום היה יורציית שלו,

ל' בניסן, ראש חודש,

היה יורציית שלו,

היה רבו של הרמב״ם. הרמב״ם לא למד אצלו בפועל תורה שהוא נפטר, הרמב״ם היה עדיין ילד,

אלא אביו של הרמב״ם, רבי מימון, למד אצל רבנו יוספי בן מיגס,

ואת כל התורה העביר גם בבנו לרמב״ם.

הוא כותב,

למה אדם שמשתחרר מבית-הסוהר מברך הגומל?

קודם כשהוא היה בבית-הסוהר לא היה שולט בנפשו,

לא היה בן-חורין.

הסוחר אומר לו מתי לקום, מתי לישון, מתי לאכול,

ויש לך פקודות שאתה חייב למלא שם.

ולכן, אם נלך לפי ההגדרה הזאת,

מדייקים מזה כל גדולי האחרונים,

שאפילו אם בית-הסוהר הזה אין בו שום סכנה,

אלא, כמו שאמרנו, כגון מעשיהו וכיוצא בזה,

אף על-פי כן מי שהיה שם ויצא, לדידן,

כמו שאתה מברך על חולה שאין בו סכנה,

גם כאן,

גם בדבר הזה,

צריך לברך את ברכת הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב.

דפקא מינך עוד.

חייל שסיים היום את השירות הצבאי,

גמר שלוש שנים, נתנו לו פנקס מילואים.

הוא שואל אותך,

גמרתי, מה אני עושה עכשיו?

תגיד לו, הדבר הראשון, מחר בבוקר הוא שחודן של ספר תורה,

תיגש ותאמר הגומל.

תגיד לך, מה קרה?

למה הגומל?

תגיד לו, קודם כשהוא היה בצבא הוא לא היה חופשי לעצמו.

היה לו קצין.

הקצין, המ״כ או האחרים אומרים לו מה לעשות,

מתי ללכת, מתי לבוא, לאיפה ללכת.

היה כל הזמן תחת השלטון שלהם.

לא היה חופשי לעצמו להגיד, היום אני רוצה ללכת לטייל, אני רוצה ללכת למקום אחר.

אין דבר כזה. הקצין לא מאשר בך, אתה לא יכול ללכת.

אז לפי דעת רבנו יוסף אבן מיגס, לפי המנהג שלנו,

שגם כשאין סכנת חיים ממש,

גם בזה יוכל וצריך לברך את ברכת הגומל.

מה שאין כן לגבי אשכנזי,

האשכנזי לא יוכל לברך הגומל,

אלא אם כן אם הוא היה משרת במקום מסוכן.

אם היה נניח משרת מסביב לאזור של עוטף-עזה,

שם זורקים המחבלים קסאמי וכיוצא בזה, שם בוודאי, הלבדי כול העלמא, יש סכנה, יברך.

אבל אם האדם הזה לא היה משרת שם,

הוא אומר לך, התפקיד שלי היה,

אני הייתי טבח, נוסע כל בוקר,

משרת שם, מטבח, מבשל להם, ואחר כך חוזר הביתה.

אף על-פי כן. לנו לא דידן, כמו שאמרתי, הספרדי, לברך הגומל.

האשכנזים לא יברכו הגומל בחי גוונה.

המשנה ברורה על המקום מביאה לנו את המחלוקת בין המגן-אברהם לשאר הפוסקים בעניין זה,

וכמו שאמרנו, כמו שסיכמנו,

הדבר תלוי בהבדל המנהגים.

הם לא מברכים כשאין סכנה,

אנחנו מברכים גם כשאין סכנה, כמו שאמרנו, אפילו אם הכניסו אותו רק למעשיהו,

אפילו אם הוא לא היה הרבה זמן שם,

רק שלושה ימים.

מספיק שלושה ימים כדי לחייב אותו בברכת הגומל.

בנושא של חולה שאין בו סכנה, אמרנו שיש מחלוקת.

התורה זהב עושה פשרה.

הוא אומר, חולה שאין בו סכנה פחות משלושה ימים, לא יברך הגומל, שלושה ימים יברך.

לפי הפשרה של עטז הבן איש חי ושאר האחרונים,

גם פה אצלנו אומר רבי אור הלכה, גם כאן יהיה את אותו כלל.

אז אם הוא היה במעשיהו שלושה ימים, יברך הגומל.

אבל אם היה רק יום אחד,

הכניסו אותו לשם, ואחרי יום התברר שכל זה היה עלילת שווא,

אז בחיי גוונה, אם זה היה רק יום אחד,

כיוון שלא היה שום סכנה, לא יברך.

אבל במקום שיש סכנה,

שם כבר אתה לא צריך להבדיל אם החולי הזה היה שלושה ימים או יום אחד.

נניח שלא יבוא ולא יהיה אדם שנפל, התעלף ואיבד את ההכרה.

אפילו אם נאמר שאובדן ההכרה לא היה כמה ימים, היה סך הכול כמה דקות.

זה נקרא סכנת חיים.

גם אם השואל אותנו, האשכנזי, הלבד יכל העלמא,

צריך לברך.

ולכן אמרנו גם על בית-המעצר כאן,

במגרש הרוסים,

שכאן זה בגדר סכנה,

ולכן בחיי גוונה אין ספק בדבר שעל זה אין את המחלוקת. גם האשכנזים, גם הם אמורים לברך.

אבל מקום שאין סכנה, כמו הדוגמה שהבאתי על מעשיהו,

שם מנפים, לא כל אחד מכניסים אותו שם,

אלא רק את המיוחסים שבהם.

מי שלא היה לו עבר, אף פעם לא היה מעשן עשיש,

לא היה אדם על זה רוצח וכו', יש להם התנאים שלהם.

ממילא, מי שהולך לשם, אין שום סכנה בדבר. אומנם זה לא נעים, זה לא נוח,

אבל האשכנזים בחיי גוונה לא יברכו את ברכת הגומל.

אנחנו גם בחיי גוונה נברך, כיוון שהיה שם שלושה ימים,

לכן יברך את הגומל לחייבים טובות.

עוד מחלוקת יש לגבי נשים.

האישה הזו ילדה לחיים טובים ולשלום, או שהיה לה נסיעה וכיוצא בזה.

האם גם הנשים יברכו את ברכת הגומל לחייבים טובות או לא?

רוב רובם של הפוסקים אמרו שכן, למה לא?

בזמנם, בזמן שהיה בית-המקדש שקיים,

גם האישה היתה צריכה להביא קורבן תודה.

ילדה לחיים טובים ולשלום צריכה להביא כעת קורבן תודה, אין שום סיבה לפתור אותה גם בברכת הגומל.

אבל ספר תורת חכם של הגאון רבי יוסף עדיד,

הוא מביא להלכה את דברי חלק מהאחרונים שאמרו שזה לא מכובד שהאישה תעמוד בפני הגברים ותברך הגומל.

הרי פרקת הגומל לא נאמרת ביחיד,

אלא, קראנו את הפסוק,

וירומנו בקהל עם ובמושב זקנים יעללו. צריך להיות מניין.

אז היא תיכנס לפני עשרה גברים ותברך, זה לא צנוע,

ולכן הם אמרו שאין צורך שאנשים יברכו את הברכה הזאת.

יש חלק מהאשכנזים, שכך נוהגים,

שנמנעים,

ואנשים לא מברכות, כך מנהג אצל החבדניקים וכיוצא בהם.

אבל האמת היא שדעת רוב ככל הפוסקים שגם הנשים יכולות לברך.

היא יכולה לברך בעזרת אנשים, היא לא חייבת להיכנס לבית-הכנסת ולברך את ברכת הגומל,

אלא, יש לנו כאן מניין,

היא יכולה לברך את ברכת הגומל שם,

כולם ישמעו, יענו להאמן, זהו עיקר הדין.

אבל בדרך כלל הנשים ביישניות, בדרך כלל מתביישות,

אפילו בדרך הזאת רובן קשה להן.

ולכן הפתרון, העצה היא,

אחד מאתנו,

כשנתחייב בברכת הגומל,

לפני שיתחיל את הברכה, יאמר,

אני מתכוון להוציא ידי חובה את כל הציבור, כל מי שרוצה,

כולל גם את הנשים.

ואז היא עומדת, באותו רגע שהוא מתחיל, גם היא עומדת,

מתכוונת לצאת ידי חובה, שומע כעונה.

איך אתה יוצא ידי חובת מצוות עשה דאורייתא, שזכור את יום השבת יקדושו?

אתה שומע מהאבא את הקידוש, שומע כעונה. אתה יוצא ידי חובה?

גם פה, אותו כלל, אותו דבר, גם בעניין הזה,

מי ששמע את ברכת הגומל וכיוון לצאת, יצא ידי חובה,

כולל גם לנשים.

המאירי לא אומר כך.

המאירי אומר שצריך אותו האדם בעצמו שקרא לו הנס שהיה חולה ונתרפא, שהוא בעצמו יאמר תודה לבורא עולם.

למה הדבר דומה?

הוא נתן לי סוכריה.

אני יכול להגיד לאדם אחר, תגיד לו תודה ואני שומע כעונה.

הוא נתן לי סוכריה, אני אומר לו תודה ישר.

כך גם הקדוש-ברוך-הוא עשה אתנו חן וחסד ורחמים,

אני בעצמי צריך לומר את ברכת הגומל.

זו הדעה של המאירי.

אבל דעת רוב הפוסקים,

הטור והשולחן הארוך,

שלאו דווקא, אלא שומע כעונה. אני מקשיב היטב,

שמעתי את הדרכה, עניתי אמן, יצאתי ידי חובה,

וזהו עיקר הדין. ולכן, גם לגבי המחלוקת הזו,

האם הנשים יברכו או לא, פתרון קל מאוד.

הרבה פעמים קבוצה גדולה מתוך המתפללים נסעו.

היתה להם טיסה לאיזה מקום, לקבועות הקדושים וכיוצא בזה,

וחזרו.

עכשיו, כשיעמדו 50 איש מחר ויגידו הגומל, זה טורח ציבור.

יעמוד אחד אחרי השני,

זה עוד 5-6 דקות עד שיגמרו כולם.

ולכן הפתרון יותר קל, כדי למנוע טורח ציבור גם שם.

אם הרב נסע אתם,

הרב יאמר, אני מתכוון להוציא את כולם ידי חובה.

רק הרב בעצמו יברך את הגומל,

יוציא את כולם בבת-אחת מדין שומע כעונה, יצאו כולם ידי חובה.

ולכתחילה כתוב, ובמושב זקנים יעללוהו.

הם יושבים מושב זקנים.

משמע שאותו אדם שמברך צריך לעמוד.

ולכן גם אותם שהם שומע כעונה,

וגם הם רוצים לצאת ידי חובה,

מן הראוי מלכתחילה שגם הם יעמדו,

כך גם הנשים.

גם אותה אשה בעזרת הנשים, כדאי בלכתחילה שתעמוד.

אבל כל מה שאמרנו שצריך לעמוד זה בלכתחילה.

זה לא מעכב.

אדם שלא עמד,

אדם שבירך את ברכת הגומל, הוא ישב,

ידי עבד יצא. ולכן גם פה, גם לגבי האשה, היא לא עמדה אלא נשארה יושבת.

אבל המברך כיוון, וגם היא כיוונה לצאת ידי חובה,

שומע ומשמיע יחדיו מכוונים,

אין שום בעיה בדבר,

ודאי שיצאה ידי חובה.

אפילו אם נאמר,

אני שמברך, למה אני מברך?

אני נסעתי למערת המכפלה.

היא, החיוב שלה היא אחרי לידה.

אז זה לא אותו דבר, היא לא היתה במערת המכפלה,

אלא החיוב שלה, היא היתה חולה, וברוך השם החלימה, עבר חודש מהלידה.

תודה, אחי, אני יכול להוציא אותה.

לא חייב להיות דווקא אותו דבר בדיוק ששנינו חולים או שנינו נסענו במטוס. לא, לאו דווקא.

העיקר הוא שאני חייב בברכת הגומל,

וגם האדם השני או האישה השנייה, גם היא חייבת באותה הברכה.

והכלל של שומע כעונש, שנאמר בכל התורה כולה,

נאמר גם לגבי הדוגמה שלנו.

גם כאן האחד מברך,

מוציא את כולם ידי חובה,

וכמו שאמרנו, כדאי ורצוי לעשות כדבר הזה כדי למנוע טורח ציבור.

כמו שאמרתי, כשנוסעים כל הציבור ביחד,

לפעמים שוכרים אוטובוס או נוסעים במטוס, כולם נסעו ביחד לאיזה מקום, עשו זיארה, הלכו לקברות הצדיקים וחזרו,

ושכולם יבואו אחד אחרי השני לברך את ברכת הגומל, זה קשה.

ולכן עדיף יותר למנוע טורח ציבור,

יעשו את הדבר הזה.

הנוסח שלנו,

מה מברך?

הנוסח בגרסת רוב הפוסקים הוא מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב.

השומעים, אנחנו, הקהל, עונים קודם כול אמן.

אחרי עניית אמן אומרים לו גם מי שגמלך כל טוב הוא יגבו לך כל טוב סלע.

אלה הדברים שכתב מרן,

וכך נוהגים הספרדים והאשכנזים. זה הנוסח שלנו.

אבל התימנים הבלדים יש להם נוסח קצת שונה.

הם אומרים,

הגומל לחייבים טובות שגמלני טוב.

טוב.

את המילה כל,

את המילה הזו הם מורידים.

הגאון הרב אוייבאק דן בהבדל בין שתי הנוסחאות.

הוא אומר,

אני לא אומר את המילה כל,

הרב אוייבאק, מה היה בלאדי?

גם מה היה שמי?

היה אשכנזי.

אף על-פי כן הוא אמר שהנוסח הזה נראה לו יותר מדויק.

הטענה של היו היתה כך,

נניח אדם שיש לו בעיה עם הכבד.

אמרו לו, אפשר לעשות טיפולים בחוץ-לארץ.

אז הוא נוסע לשם ועשו לו את הטיפולים,

אבל עדיין הוא לא מאה אחוז.

חזר לארץ.

עכשיו, על הטיסה, אתה אומר, צריך לברך, נכון?

איך הוא יכול לנסח ולומר שגמלני כל טוב?

עדיין זה לא הכול. עדיין הכבד עדיין חולה. עדיין יש בעיה.

ולכן המילה כל לא תמיד יכולה להיאמר.

כשאתה אומר שגמלני טוב, זה בסדר.

גמל אותי טוב, כשחזרתי בטיסה, הטיסה היתה בסדר.

זו הטענה של הרב,

ולכן הוא קיבל בסבר פנים יפות את הנוסח של התימנים.

טוב, מי שירצה להיות ולאדי,

אני לא מתנגד,

אבל אנחנו רגילים, המנהג שלנו, לברך שגמלני כל טוב, כי אנחנו מדברים באופן כללי. באופן כללי, בדרך כלל,

אדם שעבר אחד מארבעת הדברים האלה, הגיע למחוז חפצו וחיים טובים מול שלום,

ולכן יברך את הברכה בשם ומלכות.

כל דבר שיש לו ספק,

לא ימהר לברך, ישאל קודם חכם.

כלל גדול בידינו, ספק ברכות נעכל.

יש לנו שרשרת של מחלוקות,

הבאתי כמה דברים כדוגמאות, אבל יש עוד כמה דברים שנראה בהמשך הסימן, ולכן כדאי שישאל חכם.

יש דברים שיש לנו מנהג.

ברגע שיש מנהג, במקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל, כמו שאמרו תרומת הדשן, מרן ושאר הפוסקים,

על-פי דברי הירושלמי,

אבל כשאין לך מנהג,

אז בדברים כאלה כדאי שהאדם יהיה זהיר,

לא יברך,

אלא ישמע את ברכת הגומל מהאדם האחר,

וטוב שכל אדם שבא לברך את ברכת הגומל,

תמיד יש אנשים שיש להם ספקות.

ולכן,

טוב יעשה אם יאמר בפירוש, אני מתכוון להוציא את כולם ידי חובה,

זה מנהג טוב,

זה הדבר הטוב ביותר.

בנוסח הזה, כשהוא בא להוציא רבים ידי חובה,

החתם סופר אומר שישנה מלה אחת,

יאמר לחייבים טובות שגמלה נו, במקום שגמלה מי,

יאמר לשון רבים.

עוד מאחרוני אחרונים העתיקו אותו,

אבל כנראה שלפי הקבלה אין הדברים כן.

כנראה שלפי המקובלים הנוסח צריך להיות הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב, גם כשהוא אומר את זה לרבים.

תיקח דוגמה,

בתפילת הדרך הגמרא אומרת להשתתף אין איש בעדי ציבורה.

אל תאמר לשון יחיד, אלא תאמר שתוליכנו לשלום, תצעידנו לשלום.

לעומת זה,

בברכות השער אתה אומר מחר בבוקר המעביר חבלי שינה מעיני.

את כל הנוסח בהמשך שם אתה אומר לשון יחיד.

למה לא תאמר לשון רבים?

אנחנו צמודים לדברי המקובלים,

ולפי הקבלה צריך להיות שם לשון יחיד.

כנראה שגם פה הדברים הם כך,

ולכן לא כדאי לשנות, עדיף יותר להישאר עם הנוסח.

אם שמעת אדם שאמר שגמלנו,

אז כנראה הוא למד את החתן סופר, בסדר, יש לו על מי לסמוך.

אבל מלכתחילה עדיף יותר שלא לשנות.

הרבה פעמים יש אנשים שיש להם סעודת הודיה,

ומרוב ההתלהבות יש להם את הרצון לברך את הגומל.

תשאל אותם

מה היה העניין אם הם חייבים בהגומל או לא חייבים בהגומל, לא תמיד הם חייבים,

וזהיר אותם כדי שלא יבואו לידי ספק ברכה לבטלה.

ובעזרת השם,

הברכה שאנחנו עונים לו, מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלע, שיתקיים בכולנו, אמן ואמן. רבי חנניה בן עקשיח אומר.

תודה רבה.