הלכות ברכות והנהגת המאכל בפה – בין כבוד האוכל לדיני ברכה במצבי שכחה ואונס

 

- - - לא מוגה! - - - 

אני לא דורס על הסוכריה, אני רק זרקתי,

אבל אתה יודע שבסוף תהיה השחתה,

ולכן גם בזה הדבר אסור. לכן,

אלה שזורקים על החתן סוכריות קטנטנות,

הסוכריות הקטנטנות האלה, אי אפשר לאסוף אותן מהרצפה,

אין יותר לכתחילה לזרוק סוכריות מסוג זה,

כי יש כאן השחתה ממש.

סימן קעב, סעיף א',

שכח והכניס משכין לתוך פיו בלא ברכה,

בולען, ואינו מברך עליהם ברכה ראשונה.

אגב, יש אומרים שמברך עליהם, וכן נראה עיקר.

סעיף ב', שכח והכניסו חנין לתוך פיו בלא ברכה.

אם הוא דבר שאינו נמאס, אם יפלטנו, יפלטנו ויברך עליו,

ואם הוא דבר שנמאס,

מסלקו לצד אחר ומברך.

הגמרא בברכות נ',

שוב המשך הנושא של קלקול אוכל,

הגמרא דנה מה הדין באדם ששכח לברך והכניס מאכל לתוך הפה.

הגמרא מביאה שלושה ברעיתות, שלושה דינים, ואין סתירה ביניהם.

כל אחת עוסקת בדוגמה אחרת.

הדוגמה הראשונה היא,

הכנסתי משמש לתוך הפה

ועדיין לא לעזתי.

אתה יכול מייד להוציא את המשמש,

תברך העץ ותחזור עוד הפעם ותאכל.

היות והאדם הזה לא נמאס,

לכן מחייבים אותו להוציא.

הגמרא מסבירה,

לא מתירים לו לברך בעוד שהמישמיש בתוך פיו,

היות ונאמר, ימלא פי תהילתך.

כשהאדם מברך,

צריך לברך בפה מלא, בצורה מושלמת,

ולא לגמגם ברכה כשנמצא בפיו איזה דבר מאכל.

לכן, לכתחילה תוציא.

אבל אם האדם הזה התחיל כבר ללעוס את השזיף, לעס אותו,

ואם יוציא את זה החוצה הוא כבר ייגאל, יימאס

מלהכניס אותו חזרה.

לכן בזה לא מחייבים אותו להוציא,

אלא ידחף

את השזיף הזה לצד, בתוך פיו, לצד,

יברך,

ואחר כך ימשיך ללעוס ולבלוע.

הברכה תחול על מה שימשיך אחר כך ללעוס ולבלוע,

לא על העבר אלא על העתיד, וזה הלבד לכול העלמא,

הדבר אפשרי.

ואם בלחם יוצא?

אבל אם האדם הזה יש לו מים או יין בפה,

הכניס יין לתוך הפה ונזכר, אני לא ברחתי הגפן, מה יעשה?

שם, בשזיף,

אתה יכול לומר, תסלק את זה לצד קצת ותברך.

פה, אם הוא ינסה לסלק לצד ולהתחיל לברך,

הכול יישפך על החולצה, על בגדה, והיין ילך לאיבוד.

משום ביזיון אוכלים,

הגמרא אמרה שאינו חייב לפלוט.

מותר לו לבלוע בלי ברכה.

עד כדי כך,

חמור העניין של ביזיון אוכלים.

התרנו לו לבלוע ללא ברכת הגפן, ובלבד שלא יפלוט את היין החוצה.

מכל מקום,

עליבא דה הרמב״ם והסמא, כשאמרו הרהור כדיבור דמה,

כאן הוא יכול, לפני שיבלע, יכול לארער את הברכה, לא יבלע,

בעוד שהיין בתוך הפה,

יארער את הברכה בורא פרי הגפן, ואחר כך יבלע.

ובפרט לפי מה שלאימה בירושלמי ובמדרש,

שבזמן שהאדם אנוס ואינו מסוגל לדבר,

גם הרהור כדיבור דמה.

זאת אומרת,

לא רק עליבא דה הרמב״ם והסמא כשאומרים הרהור כדיבור דמה,

אלא אפילו לפי דעת התוספות ספר האשכול ברוב הפוסקים,

שסוברים ואומרים שההרהור נחשב כאפס.

ההרהור לאו כדיבור דמה,

כל זה כשהאדם מסוגל לדבר, יכול.

אבל אם האדם הזה אנוס,

עליבא דקול העלמא, הרהור כדיבור דמה.

כך אמר דוד המלך.

כשאני יכול, אמרי האזינה ה'.

כשאני לא יכול, בינה הגיגי.

כך פסק מרן למעלה בהלכות קריאת שמע בסימן סב סעיף ד',

עד כדי כך שיש אומרים מפלים, אחר כך עבר האונס,

לא חייב לחזור.

אומנם מלכתחילה מחמירים,

אבל אתה רואה שההרהור תופס.

גם פה אין לך אונס גדול מזה,

ולכן, משום זה,

בלית ברירה,

אם האדם הזה, ברוך השם,

תפס את מה שקרה,

לפני שבלע הרגיש, אני עדיין לא ברכתי בורא פרי הגפן,

אז מייד ימתין, לא יבלע,

ירהר את הברכה, ואחר כך יבלע.

הבעיה תהיה על ההמשך.

האדם הזה,

אם לא רוצה לו יותר לשתות יין, אין לו שום שאלה. הרהר, מה ידע, הווה הווה.

אבל אם האדם הזה רוצה לשתות עוד,

יש ברוך השם ארבע כוסות שם,

וכל זה בחינם על הכיסא עבור, הוא רוצה לשתות הרבה.

מה יעשה אחר כך?

אם תאמר הלכה כי הרמב״ם ועשה מהג, הרהוא כדיבור דומה.

אם כן, אסור לו אחר כך להמשיך לשתות בברכה.

הוא לא יכול לברך עוד פעם.

זו ברכה לבטלה.

אם לא, אולי כן.

אז העצה היא כך.

על פי מה שנלמד מחר, בעזרת השם, בסימן קעד סעיף ד',

נראה שבכל דבר שיש מחלוקת,

אדם יכול לעשות תנאי כוונה נגדית, ופותר את הבעיה.

ופה יעשה כך.

לפני שיתחיל להרהר, יכוון.

הברכה שאני מהרהר היא רק על מה שיש לי בפה.

ואז גמר להרהר, בלע.

אחרי שבלע,

עכשיו הוא רוצה להמשיך.

ההמשך בוודאי שלא נפתר בברכה שהרהר,

כי אותה ברכה הוא חשב רק על מה שיש לו בפה, ולא על ההמשך.

כן, על ההמשך,

הוא יוכל לומר,

סברי מרנן ורועי פרי הגפן, אליבדיקו לעלמא,

יהיה הדבר טוב.

לכן אדם צריך לשנן את ההלכות האלה,

שגם כשיקרה לו תקלה,

ידע מייד איך לתקן.

אדם קונה אוטו,

הוא לומד גם איך להחליף גלגל.

אתה אומר לו, בשביל מה אתה לומד את זה? ברוך השם, הגלגל שלך מצוין, חדש עדיין.

אבל הוא יודע, לא לעולם חוסן, לא תמיד הגלגל יישאר חדש,

אז הוא לומד גם איך מתקנים, איך מחליפים גלגל, וכן הלאה.

גם פה,

אדם בשר ודם, וקורא לפעמים שהוא מבולבל קצת או הרבה, ושוכח.

יכול לקרות דבר כזה לכל אדם.

לכן העצה הפשוטה, שאדם ילמד טוב את הלכות ברכות,

הימן דבעל ומהווה חסידה לקיים מילדי ברכות, ואז גם אם יקרה לו תקלה כלשהי,

יוכל לתקן בצורה הזו.

והאדם הזה לא חשב על העצה שאמרנו, הוא לא היה מתוכנן,

אלא הרהר.

הוא ידע שהרב כף החיים אומר עצה מצוינת להרהר, וכך הוא עשה.

הרהר את ברכת הגפן, ואחר כך בלע את היין שהיה לו בפה.

אחר כך הוא בא לשאול,

זה המשך הכוס היין, מה אני עושה, אברך או לא?

יש ספק, כמו שאמרנו,

נראה יותר מעיקר הדין שיצא, ואסור לו לחזור לברך, כי ספק ברכות להקל.

אם בכל זאת האדם הזה רוצה לצאת ידי חובה לבדי כולה עלמא, יש לפניו כמה דרכים.

דרך ראשונה,

תגיד לו, תצא רגע אחד למטה לרחוב, לכביש,

ותחזור.

אז על בדי כולה עלמא, שינוי מקום, צריך לחזור עוד הפעם ולברך, כמו שנראה לקמן בסימן קצת,

או העצה האחרת.

תן לו מעט סוכר, תגיד לו, תברך על הסוכר שהכול, ותכוון לפתור את היין,

שהכול פותר את הכול, גם את היין.

בזה גם הוא יוכל לפתור את הבעיה. או אם יש שם עוד כמה חברים,

וחברי רבי דוד עדיין לא בירך על היין, אני אומר לו,

יש לי בעיה,

תגיד סברי מרנן, תוציא אותי לידי חובה בברכת היין,

בזה הוא ניצול מידי כל ספק,

בזה הוא מציל את הבעיה. לא רק בזה,

בכל מקום שיש ספק, מחלוקת בהלכה,

ויש לך ספק אם אתה יכול לברך או לא,

אתה לוקח מעט מהסוכר, מברך על זה שהכול נהיה בדברו,

ובזה אתה פותר את הבעיה, אתה יוצא ידי חובה, אליבא דכולה עלמא.

המחלוקת בראשונים היא,

אם האדם הזה היה לו מעט יין,

והיה לו תקלה,

שכח לברך לפני כן, שתה בלי ברכה,

ואין לו יותר יין.

נזכר לפני שבלע, ואז לא הרהר, לא עשה שום דבר,

אלא שתה את היין בלי ברכה.

האם אחר כך יכול לברך

או לא?

הרי ידוע מה שהגמרא אומרת בפסחים בדף ז',

כל המצוות,

כל הברכות,

צריכות להיות דווקא לפני עשיית המצווה, לפני שאתה אוכל, עובר לעשייתם,

חוץ מדבר אחד יוצא מן הכלל, טבילת הגר.

למה בגר מתירים לו לברך אחרי הטבילה?

הוא לא יכל לברך אשר קדישנו במצוותיו וציוונו על הטבילה לפני כן.

מי ציווה אותו? הוא עדיין גוי.

מישהו חייב את הגוי לעשות טבילה, להיות יהודי?

תישאר גוי, תעשה שבע מצוות ביניהם נוח מספיק.

אלא הוא רוצה להיכנס תחת כנפי השכינה,

לכן תיקנו לחכמינו את הברכה אחרי שטבע לו כבר יהודי,

אז הוא יכול לומר, וציוונו על הטבילה, נמצא.

כיוון שאין ברירה,

בלית ברירה התירו.

לכן חלק מהפוסקים העתיקו את הרעיון הזה, את הכלל הזה,

גם לגבי דברים אחרים.

באו ואמרו, גם טבילת נידה,

לפני כן הייתה נידה, אסור לה להזכיר שם שמים,

שוב יהיה מותר לה לברך אחרי זה.

או, פה אצלנו,

הוא לא בירך לפני כן, הוא נזכר לפני שבלה,

אבל לא יכל לברך בגלל שהמשקה היה בפיו,

לכן הרעבוד אומר שמותר לו לברך אחר כך.

גם בנר שבת,

לפי דעת מריו, שהאישה מקבלת עלייה שבת בברכת להדליק נר של שבת,

מה תעשה כדי שתוכל לברך?

אז הוא נותן לברך אחר כך, אחרי ההדלקה.

וכולם הם הלכו, אמרו, כל זה דומה לברכת טבילת הגר, הכל אותו דבר.

אבל מרן בכל המקומות חלק על הכלל הזה.

מרן אומר, יש רק ברכה אחת בלבד שמברכים אחר כך.

רק הגר בלבד.

ולא שום דבר אחר.

לכן מרן גם פה, דעתו כדברי הרמב״ם.

בדעת הרמב״ם יש ספק,

אבל המאירי מסביר בדעתו שלא יברך אחר כך.

כך דעת רוב הפוסקים, כדברי רבנו חננאל,

שאסור לו לברך אחר כך.

אדם צריך לברך ברכת הנהנין, בורא פרי הגפן, לפני שנהנה,

ולא אחרי פורים, אשתו רחמנות.

אחרי שנהנה ובלע, לא ייתכן לברך אחר כך.

גמרת? זהו זה.

הוא יכול לברך ברכה אחרונה, אם אכל כזית.

לפחות את הברכה האחרונה יציל.

אבל ברכה ראשונה אינו רשאי לברך.

גם לקמן בסימן רס, גמרן כתב שם בסעיף ה' שחייבת האישה לברך להדליק נר של שבת לפני כן.

א', האישה לא מקבלת עליה שבת בהדלקה בכלל.

אפילו אם תאמר הלכה כבאה כשמקבלת,

מקבלת בסוף ההדלקה ולא בברכה.

גמר יכולה לעשות תנאי.

גם בהלכות טבילה ביוראי דעה בסימן ר',

מרן כתב שאסור לאישה לברך על הטבילה אחר כך.

זה חילול שם שמיים שהיא מברכת אחר כך, זה ברכה לבטלה.

אלא גם שם חייבת האישה הזו לברך על הטבילה לפני כן.

ממילא גם פה,

העל החי קיבלנו דעת מרן,

ולכן אסור לה לברך אחר כך אחרי הבליעה בורא פרי הגפן.

אלא אם האדם הזה בכל זאת רוצה לצאת ידי חובת הראבד והרשב״א,

יש לה עצה פשוטה.

אחרי שבלה,

שיגיד לילד קטן, יש לו ילד בן ארבע,

בוא אני אלמד אותך איך מברכים בורא פרי הגפן. יש פה יין, תיקח יין טעים, אני אלמד אותך.

ואז הוא עושה תנאי. אם אני חייב, יהיה גם בשבילי.

ואם אני לא חייב, אין כאן ברכה לבטלה. אני רוצה ללמד את הילד שלי לברך, מה יש?

אין שום בעיה, מצוות חינוך.

ואז

אתה יוצא ידי חובה לבדי כול עלמא, את העצה הזו אומר בספר הלקט,

או עצה שנייה, כמו שאמרנו קודם, תיקח מעט סוכר,

ותדרך שהכול, ותכוון לפטרת הגפן למפריע,

גם בזה יצאת ידי חובה עליבה דקולה עלמא.

קורא סימן קעג, מים אמצעיים רשות.

וענה מילא בין תבשיל לתבשיל, אבל בין תבשיל לגבינה חובה.

ועיין באורי דעה סימן פט.

הגמרא במסכת חולין, בדף קה, הגמרא אומרת

שמים אמצעיים פשוט.

בין תבשיל לתבשיל, אם האדם הזה רוצה, ייטול את ידיו, לא ירצה, לא ייטול.

ועל זה רבי נחמן אומר,

במה דברים אמורים?

אם האדם הזה אכל קודם תבשיל של גבינה ואחר כך רוצה לאכול תבשיל של בשר,

בזה אין חיוב ליטול את הידיים.

אבל בין תבשיל לגבינה, החובה.

ההבדל הוא,

שם אין לך ממשות של הדבר.

הוא לא אכל לא גבינה ולא בשר,

אלא רק תבשיל שיש בו טעם של גבינה.

אחר כך הוא בא לאכול תבשיל שיש בו טעם של בשר.

אין כאן ממשות של הדבר,

ולכן לא חייבו רבותינו לבוא וליטול את הידיים,

וזה למרות

שהאדם הזה אכל בידיים.

היום אנחנו אוכלים, ברוך השם,

כמו בני מלכים, במזלג, והידיים נשארות נקיות.

אפילו בזמנם, כשעדיין לא היה להם מזלג והיו אוכלים בידיים,

אפילו אז היה מים ממצאיים רשות בחיי גוונה.

מתי יהיה חובה?

אם האדם הזה רוצה לאכול גבינה ממש.

תופס את הגבינה במו ידיו,

וזה כבר חייב ליטול את הידיים.

אחרי שגמר לאכול את הגבינה,

יאכל חתיכת לחם,

ישטוף את הפה,

פלוס נטילת מים אמצעיים,

שבזה הדבר חובה.

עוד דבר שהגמרא מפרטת, דוגמה נוספת

שמותר לאכול, אלא שחובה ליטול את הידיים,

אבל אנחנו נוהגים להחמיר ואוסרים באכילה.

הדוגמה היא כך.

אם יש לך בשר שיש בו הרבה שומן,

בישלת אותו עם אורז.

אפילו אם אני לא אכלתי מהבשר,

אכלתי מהאורז, אני חייב להמתין שש שעות,

כי יש כאן שמנונית, שומן של הבשר,

ולכן חייבים להמתין שש שעות.

כדין, אדם שאכל בשר וכיוצא בו,

שאסור לו לאכול מאכלי חלב,

עד שיעברו שש שעות עד הסעודה הבאה,

או בגלל הבשר שבין השיניים, או בגלל שהשמנונית מושכת טעם.

אבל בזמן הזה, מעיד מרן, נהגנו להחמיר.

לא רק לגבי בשר שיש בו שומן,

אפילו אם יהיה לך בשר יבש לגנדרי שאין בו שומן,

גם בו

שיש בו שומן.