הלכות כוס של ברכת המזון ודיני הברכה: אחיזה, כוונה, דיבור, ושמיעה כעונה לאור פסקי מרן זיע"א

 

- - - לא מוגה! - - - 

הגמרא הסתפקה האם יד שמאל יכולה לסייע ליד ימין או לא והמסקנה היא הגמרא פושטת את העניין לחומרה וזה מה שמרן פוסק שלא יסייע בשמאל המדובר הוא כשאני תופס ביד ימין ויד שמאל עוזרת לתפוס את הכוס עצמו אבל אם הוא תופס טוב רק שקשה לו כל ברכת המזון זה לוקח חמש דקות הרבה זמן אז הוא רוצה לסייע

לתפוס את היד לא את הכוס בזה לא נורא בזה אם ירצה רשאי לעשות כן כמו שכותב שיבולע לקט העתיקו אותו מרן הבית יוסף והרמה על המקום והיינו דווקא שלא תיגע השמאל בכוס אבל אם יתן הכוס תחת הימין נסע יעמותה כל שכן אדם נכה שיד ימין שלו לא מתפקדת כהוגן אין ברירה בוודאי שיעשה כן בנוסף מגביהו מהקרקע טפח

בזמנם היו יושבים לאחור על הרצפה ישיבה מזרחית לא היה להם בזמנם הרבה ספסלים וכיסאות אבל אם הוא יושב על גבי קרקע אם הוא מיוצא בשולחן מגביהו מעל השולחן טפח זאת אומרת ירים אותו כדי שכולם יראו אותו יגביה אותו לפחות 8 סנטימטר לפעמים כשזה מלא יותר מדי הוא פוחת שזה יישפך לכן הוא מוריד אותו לא טוב אלא יגביה אותו דבר נוסף נותן בו עיניו כדי שלא יציח דעתו

יסתכל כל הזמן בכוס לא יסתכל על החברים איך הם מגיבים אלא יסתכל ביין ואחרי כן לא לוקחים כוס שפיו צר היינו הבקבוק כי אם הבקבוק לא שקוף בוודאי שזה לא נוח להסתכל בו דבר אחרון הגמרא אומרת משגרו לאשתו שתשתה ממנו והגמרא דורשת מהפסוק וברך פרי בטניך היינו

האישה מתברכת מפרי בטנו של הבעל ולכן יקפיד האדם הזה מיד אחרי שגומר את כוס ברכת המזון לא יגמור את הכוס עד הסוף ישאיר משהו כדי שאשתו גם תוכל לטעום.

אני עובר לסעיף, ויש מי שאומר שאם המברך איתר אוחז הכוס במינו שהוא שמאל כל אדם.

אדם שהוא שמאלי מניח תפילין במקום יד שמאל מניח ביד ימין כי התורה אמרה ידך במקום לכתוב ידך יו דלת כף סופית

כתוב שם יו דלת כף ה רומז ידך יד כהה יד כהה אצל כל אדם זה שמאל אצל האיתר ימין ולכן היד החזקה שמאל קושרת

על יד ימין החלשה של אותו האיתר לאותו השמאלי.

השאלה היא האם לומדים מדין תפילין לכל המצוות או לא?

יש בזה מחלוקת גדולה בראשונים.

שיבולי הלקט אומר כן, לומדים כמו תפילין, כך הוא הדין גם, כל המצוות.

כך כותב המאירי בשבת קג בשם מקצת גאונים.

כמו בתפילין האדם הזה שונה,

גם לכל המצוות כולן הוא בא לקיים מצוות לולב,

כוס ברכת המזון, או כל מצווה אחרת.

במקום שכולנו תופסים את הכוס ביד ימין,

אצלו הימין היד החזקה ויד שמאל.

הסברה היא פשוטה.

אנחנו באים לעשות ביד ימין, אדם עושה את המצווה לא דרך אגב ביד החלשה. אדרבה, ביד החזקה עיקר הכוח של האדם ליד ימין, שם הוא גם בא, מבצע את המצוות,

עושה אותם כעיקר.

אצלו הכוח ביד שמאל, שעשה ביד שמאל.

אבל בעל העיטור חולק.

הוא סובר לו.

יש דבר אחד יוצא מן הכלל, זה תפילין.

אבל בכל הדברים כולם אנחנו עושים את המצוות ביד ימין,

שביתי השם לנגדי תמיד, כי ממיני בל אמות,

זה הדבר שממנו למדנו.

אז אם השכינה נמצאת בצד ימין,

אתה חושב שאצל השמאלי השכינה הסתובבה לצד שמאל? לא, שום דבר לא השתנה.

וגם אצלו, מן הראוי שיעשה את הכול בצד ימין דווקא.

מרן העתיק את דברי בעל העיטור לכמן בסימן תרנא, סעיף ג'.

שם הדוגמה בהלכות לולב.

הלולב, יש בו בבת אחת שלושה מצוות, לולב, הדס וערבה.

ואילו העטרוג הוא אחד.

לכן כל אדם לוקח את הלולב ביד ימין, זה העיקר שיש בו שלושה,

ואת האתרוג ביד שמאל.

שוב המחלוקת, האם היתר יעשה כך או לא, מרן פוסק כן, גם היתר יעשה כך.

בעל העיטור אומר, אין הבדל בין היתר לאדם רגיל,

וגם הוא לוקח את הלולב ביד ימין.

מה דעת מרן?

כותב הגאון חידה בברכי יוסף,

שדעת מרן לא כמו שכתב כאן, אלא כמו שכתב שם.

שם מרן כתב את דברי בעל העיטור,

שאיתר שהשמאלי הזה יעשה את המצווה כמו כל אדם, תופס את הלולב ביד ימין והאתרוג ביד שמאל.

ואילו כאן,

כשכתב בדין כוס ברכת המזון את דברי שיבולי הלקט שהאיתר לוקח ביד שמאל,

מרן כתב, יש מי שאומר,

יש מי שאומר וליל לא סביר עליה.

הכלל בידינו תמיד,

סתם ויש אומרים, הלכה כסתם.

לא רק אם זה מופיע בבת-אחת, בסעיף אחד,

אפילו אם יהיה מרחק גדול בין הסימנים,

גם בזה אומרים,

סתם ויש,

הלכה כסתם.

איך ייתכן דבר כזה?

מי שידע את הרקע,

איך מרן חיבר את השולחן הערוך, יבין מייד שזה דבר שמובן מאליו.

מרן חיבר את הספר שולחן ערוך,

לא היה עליו לא הרמה ולא שום דבר.

כל ארבעה חלקי שולחן ערוך היו ספר אחד כזה.

מרן חידק את זה שאדם יקרא מתחילת אורח חיים עד סופו של משפט בחודש אחד.

כל יום לומדים כמה סימנים, במשך חודש גומרים את הכול.

אז מסימן קפג עד תפרש נא זה לא צריך לעבור עשר שנים כדי להגיע לשם.

פה בבית-כנסת ברוכוב יש הרבה שאלות,

אז בקושי לומדים סעיף אחד.

אבל שמה לא, שמה לומדים מהר, גומרים מהר.

אז מי שלמד כאן,

מייד רואה שם,

שם זה סתיו,

ופה יש ממילא ההלכה כמו שכתוב שם.

גם על-פי הזוהר זה כך.

גם המקובלים אמרו שאין הבדל בין איתר לבין אדם רגיל.

לכן,

גם האיתר,

מן הראוי שייקח את כוס הקידוש,

ההבדלה, כוס ברכת המזון, תמיד יעשה אותם ביד ימין.

יש סוג איתר שאצלו יד ימין לא מתפקדת כלום.

אם הוא ינסה לתפוס את הכוס,

שלושת-רבעים מזה יישפך לפני שייגמר.

טוב, אחד כזה, אין ברירה, אבל רוב האנשים מסוגלים. הוא לא תופס טוב, 100%, כמו יד שמאל,

אבל גם יד ימין היא מתפקדת במידה מסוימת,

ולכן תמיד לתפוס את כוס המצווה, קידוש הבדלה או כוס ברכת המזון ביד ימין, כמוהו, כמו כל אדם רגיל.

ולא רק זה, הוא הדין גם לשאר המצוות.

נניח, האדם הזה,

מכבדים אותו לברך על כיסוי דם בעפר, גם כן ייקח את העפר ביד ימין. ולא זו בלבד, אלא גם ברכת עיני ימין.

הוא מברך המוציא לחם מן הארץ.

הוא תופס את הלחם השלם ובוצע, שוב יבצע ביד ימין.

כל הדברים כולם עושה אותם ביד ימין,

כמו כל אדם רגיל.

אני עובר לסעיף ו'

משנתנו לו כוס לברך, לא ישיח המברך והמצווין.

אין להם להשיח משהתחיל המברך.

זאת אומרת, ברגע שאותו המברך שאמור לברך על כוס ברכת המזון נטל את ידיו מים אחרונים,

אסור לו לדבר כלל ועיקר.

אבל לגבי האנשים האחרים יש בזה מחלוקת,

ומרן נקט להקל כדעת הטור,

שרק הוא אסור לו לדבר. אבל האנשים האחרים שעדיין לא נטלו מים אחרונים,

אפילו אם הם רואים שבעל הבית כבר לקח את כוס ברכת המזון בעדו,

הם עדיין רשאים לדבר.

אבל ברגע שהוא מתחיל את הזיבום,

משם והלאה אסור לאף אחד לדבר.

בזמנם היו רגילים שבעל הבית היה מברך וכולם היו שומעים ויוצאים מדבר.

חובה מדין, שומע כעונה.

במילא,

אם הם שומעים,

חייבים לשמוע טוב,

ואסור לדבר באמצע.

אם בעל הבית מברך, אומר על בריתך שחתמת בבשרנו,

וזה במקום לשמוע מדבר עם אשתו או עם הילד שלו.

בזה אפילו בדיעבד לא יוצא ידי חובה,

ולכן מן הראוי שישימו לב לכל מילה ומילה.

אולי הדוגמה של כוס ברכת המזון לא מצויה כל כך, כמו שנראה תכף בסעיף הבא.

היום בזמן הזה כולנו מברכים, כל אחד ואחד מברך בעצמו.

אבל מה שמצוי מאוד ונכשלים בו הרבה אנשים, לצערנו,

זהו כוס

ההבדלה במוצאי-שבת.

האנשים מברכים בעצמם, עצה בסמים ומאורע האש,

והחזן כבר התחיל את הברכה הרביעית, המפגיע בין קודש לחול,

וזה או שהוא עדיין באמצע ברכת מאורע האש, או שהוא מדבר עם חברו.

אומר לחברו איזה בדיחה,

הם רוצים לצחוק שיהיה לסימן טוב בתחילת השבוע,

אז הוא לא מסתפק בחיוך קטן. הוא רוצה שחברו יצחק הרבה, אז הוא מביא לו איזו בדיחה טובה, בדיחה שמנה.

ובאמצע ההבדלה החזן מצד אחד מברך, והוא מדבר דברים בטילים.

לצערנו רואים את זה בהרבה בתי-כנסת.

הרבה הדיוצות ועמי ארצות נכשלים בדבר הזה. ולכן מן הראוי, קודם כול,

שהחזן יגיד להם, אני לא מתחיל עד שתשבו.

אם יושבים, ייתכן שיהיה סודר ושקט.

אם עומדים, אין שום סיכוי, אין הווה מנה.

יושיב את כולם, שישמעו כולם על-פי הדין, כמו שמרן כתב בקמאן בסימן רצ״ו, סעיף ח׳.

דבר שני,

כשהוא רואה שעדיין אין שקט,

גמר וסיים את ברכת דמרי האש, יחכה.

לא ימשיך את הברכה האחרונה.

עד שיגמרו כולם את כל הברכות,

נהיה שקט, כבר מחכים לו, נו,

ואז יתחיל, ישמעו כולם את הברכה הערבית.

כך, אם הוא מתחיל, הוא ממהר יותר מדי.

לפעמים חצי מהציבור לא יוצא מידי חובתם בגלל זה שדין ברכת המזון או ההדרכות האחרות, כשמוציאו אותם מידי חובה,

דין אחד לכולם, אין הבדל בין זה לזה. ולכן מן הראוי שהחזן ישים את לבו לדבר הזה.

הפוסקים כתבו אומנם את ההלכה בעניין כוס ברכת המזון, אבל הדברים שווים.

דוגמה נוספת שכתבו האחרונים כאן,

נותנים לברך את כוס ברכת המזון לאדם שקולו,

ברוך השם, קולו רם ונישא, וכולם שומעים.

אם קולו נמוך, לא ישמעו אותו, זה לא טוב.

קל וחומר בעניין ההבדלה,

שהאדם הזה צריך להוציא ידי חובה לא רק את הגברים,

פעמים רבות גם הנשים, בעזרת נשים, רוצות לשמוע ולצאת ידי חובה,

ואם קולו של החזן נמוך, זה לא טוב.

לכן אין דווקא מילה אם האדם הזה יושב על תקן חזן או לא.

אם יש שם אדם שברוך השם יודע על החתום ויש לו קול רם ונישא,

כדאי שייתנו לו כדי שהוא באמת יוכל להשמיע את הקול ברמה, כדי שכולם יצאו ידי חובה בצורה מושלמת.

תימן קפג סעיף ו'

מי שנתנו לו כוס לברך לא יציח המברך,

והמסובים אין להם להשיח מי שהתחיל המברך.

לא מבעיה בשעה שהוא מברך, שצריכים לשמוע ולהבין מה שאומר המברך,

אלא אפילו בין ברכה לברכה,

אין להם להשיח.

ואם עברו וסחו בין ברכה לברכה בשעה שהמברך שותק מעט, יצאו.

ואפילו עם סח המברך עצמו.

אבל אם סחו בשעה שהוא מברך,

לא יצאו.

הגמרא אומרת שאסור לדבר בשעה שהמברך מברך את ברכת המזון.

ולא רק בשעה שהוא מברך, אלא

ברגע שהמברך על כוס ברכת המזון,

הגישו לו את הכוס, מייד מאותו רגע והלאה אסור לו לדבר שום מילה.

על אותו האיש שבידו כוס ברכת המזון אין מחלוקת,

כולם מודים שאסור.

השאלה היא, האם אנחנו האנשים האחרים שעדיין לא עשינו מים האחרונים?

אנחנו רואים שהגישו לו כוס ברכת המזון,

האם חייבים אנחנו לשתוק או שעדיין רשאים לדבר?

לפי דעת רבנו יונה, גם אנחנו חייבים לשתוק.

לפי דברי התוספות, הטור והשולחן ערוך,

אפשר עדיין לדבר.

כל ההגבלה שחייב המברך לשתוק,

רק אותו שהגישו לו את כוס ברכת המזון.

אבל האנשים האחרים,

כיוון שעדיין לא נטלו ידיהם למים אחרונים,

עדיין לא חייבים להגביל את עצמם בשתיקה, אלא יכולים עדיין לדבר.

וכך מדויק לשון הטור והשולחן ערוך שכתוב,

מי שנתנו לו כוס לברך לא ישיח המברך.

אשמע, דווקא המברך,

רק הוא לא רשאי לדבר.

אבל האחרים,

והמיסובים, אין להם להשיח מי שהתחיל המברך.

רק מי שיתחיל את הזימון בברכת המזון.

אבל אם עדיין לא התחיל, אין כאן שום עוון.

אבל ברגע שהמברך התחיל את ברכת המזון, אין ויכוח, הלבד כוללמא,

אסור להם לדבר.

ולא רק לכתחילה,

אלא גם בדיעבד, אם האדם הזה שומע את ברכת המזון ויוצא ידי חובה מדין שומע כעונה,

ובמקום לשמוע ולהאזין,

היה מדבר.

המברך אומר על בריתך שחתמת בבשרנו,

והוא מדבר.

זה מצוי הרבה בנשים זקנות, שמסכנות לא יודעות עברית,

לא יודעות קרוא וכתוב,

והן לא יודעות בעצמן לברך את ברכת המזון,

היא שומעת מבעלה.

ובמקום לשמוע, באמצע היא מדברת עם הילד שלה הקטן, אומרת לו, הלך תביא את הפירות

ועוד דבר אחר.

בזה היא מפסידה את כל ברכת המזון,

וגם בדיעבד לא יוצאת ידי חובה.

ולאו דווקא ברכת המזון היא הדין גם קידוש והבדלה,

גם בהן שייך אותו דין ואותו כלל,

ואם באמצע דיברו לא יצאו ידי חובה.

ולכן, אזהרה לכל חזן ירי שמים לאחר ברכת מעורי האש,

השתדל לכתחילה להיזהר לא להמשיך את ברכת המזון בין קודש לחול. יחכה.

כי האנשים באותה השעה עדיין מרעישים,

חלק מהם מברכים בעצמם מעורי האש,

ואולי חלק גם מדברים,

שיחכה, עד שיהיה שקט, דממה,

ואז אוכל להמשיך את הברכה האחרונה, המבדיל.

אחרת, אם האדם הזה מברך והם מדברים באמצע על דברים בטלים,

לא יצאו ידי חובה להבדלה,

והם מסכנים לא להם. נדמה להם שכן יצאו, בפרט בעזרת נשים.

לכן, בחיי גוונה, האחריות היא על החז״ל,

שיהיה נבון וחכם וישים לב להמתין.

אדם שדיבר באמצע ברכת המזון, הוא לא שומע, אלא הוא בעצמו מברך.

לפני שהתחיל נודה לך,

אמר לחברו איזה משהו, בדיעבד לא חוזר. עובר לסעיף ז.

נכון הדבר שכל אחד מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה,

ואפילו החתימות,

הגהה, ויקדים לסיים קצת קודם המברך,

כדי שיענה אמן, כדי לעיל בסימן נט.

ואין נותנים כוס של ברכה, אלא לטוב עין.

כותב רבנו פרץ,

טוב שכל אחד ואחד יאמר בעצמו את ברכת המזון,

ולא כדאי לשמוע ולצאת ידי חובה מדין שומע כעונה.

אלא יותר טוב ויותר מהודר, שכל אחד ואחד יברך בעצמו.

ככה העתיקו להלכה הארוחות חיים,

שיבולי הלקט בשם רבנו אביגדור,

כך פסקו הטור והשולחן ערוך,

ושאר האחרונים,

הרדב״ז ועוד,

וכך המס...

כך הוא המנהג, על המנהג מעיד בספר בית מנוחה.

דין זה הובא להלכה גם בסידור עץ חיים של הגאון רבי חיה סאלח.

אני מדגיש כאן בדוגמה זו את שם החכם בסידור, בגלל שאחינו התימנים היו נוהגים כמו המנהג האורגינל שהיה בזמן הגמרא.

תמיד בעל הבית מברך

האנשים האחרים,

בין גברים, בין נשים, לא מברכים, אלא שומעים,

יוצאים לידי חובה בהקשבה בלבד.

כך גם היו נוהגים בכל התפילה.

החזן אומר את ברכת יוצר, הם שומעים.

עונים בסוף, אחרי יוצר המאורות, אמן, וזהו.

או בהלל, עונים לו על אלויה, וזהו.

לא היו אומרים את הכול, את כל התפילה,

מההתחלה ועד הסוף,

אלא שומעים מדין שומע כעונה.

כך היה המנהג בזמן הגמרא.

אם כן, מדוע הראשונים שינו?

הטעם הוא,

מתי אני יוצא ידי חובה בשמיעה אם אני מרוכז טוב מההתחלה עד הסוף?

הייתי מרוכז, שמעתי טוב, יצאתי.

אבל אני באמצע חלמתי איזה חלום.

באמצע חשבתי, מתי אני אלך לבנק היום או מחר?

מחר יהיה תור גדול, אני אלך היום,

והחזן לא מחכה לך, החזן בינתיים המשיך.

אם כן, חסר לך באמצע ולא יצאת ידי חובה.

אבל אם האדם הזה בעצמו מברך את ברכת המזון,

אפילו אם באמצע לא כיוון טוב ושיח דעתו,

סוף-סוף שפתיו נעות,

סוף-סוף יש כאן מעשה של עקימת שפתיים.

והרי הגמרא אמרה במסכת ברכות בדף יג',

עד כאן, עד הפסוק על לבביך,

עד כאן מצוות אמירה וכוונה. מכאן ואילך,

אפילו אם אמר ולא כיוון, בדיעבד יצא.

גם בירושלמי כתוב,

מחזיק אני טובה לראשי,

כשמגיע למודים הוא מייד קורע ומשתחווה, ולא חושב,

לא מתכנן,

אלא כמו רובורט,

עובד באופן לא טובה.

אם נאמר שאדם שלא מכוון לא יעשה את זה חובה גם בדיעבד,

אם כן, מה הוא מחזיק טובה לראש? מה זה שווה?

אלא ודאי שאם האדם הזה אמר בפיו, אפילו אם לא קיבל מדיעבד, יצא.

אבל מה שאין כאן, בדוגמה הזו,

זה הרבה יותר חריף, הרבה יותר חמור,

בגלל שהוא לא אומר כלום.

אם כן,

טענה זו קיימת רק לנו?

האם אחינו התימנים כולם מרוכזים ב-100% שלהם אין יצר הרע? אף פעם לא מסיחים את הדעת באמצע?

אותה הטענה שצריך לשנות את המנהג שהיה בזמן הגמרא בגלל שמצוי אצלנו מאוד היסח הדעת,

היה שייך בכל עם ישראל, כולל גם אחינו התימנים.

ולכן באמת הגאון רבי חיסא, שם בסידורו הוא כותב, מעתיק את דברי מרן,

נכון הדבר שכל אחד מהמסובים יאמר בלחש עם המלך.

לכן מן התמה שהם עדיין לא שינו את מנהגם כדברי הרב.

לכן אלה שהם, ברוך השם, כבר מברכים בעצמם,

הדור החדש בדרך כלל, הצברים, בוודאי שכולם מברכים בעצמם,

תבוא עליהם ברכה.

גם אלה שעדיין לא בא להם השכל ועדיין לא עושים כן,

צריך לחנך אותם ולהדריך אותם בדבר הזה שעשו כדברי מרן. ולא רק כאן,

אלא גם בהלכות ברכות קריאת שמע בסימן נטס, סעיף ד',

גם שם מרן העתיק להלכה את דברי הראש והטור, שאמרו אי-אפשר לשמוע מהחזן ולענות אמן ולצעות בזה ידי חובה.

לכן כתב הראש שחייב הוא בעצמו לבוא ולומר,

וכן, בוודאי שגם להם מן הראוי לשנות.

אפילו אם האדם רואה שכל המתפללים לא עשו כך, הם כולם שומעים מהחזן,

הוא לא יעשה כמותם,

לא ייקח שום סיכון בדבר הזה,

מן הראוי שהוא בעצמו יברך,

כנל גם בכל הברכות.

רק בקידוש והבדלה המברך נמצא בידו הכוס,

כולנו זקוקים לכוסו, לי אין כוס,

אז לכן שם אנחנו שומעים ברובע על הדרת מלך,

שם אתה יוצא ידי חובה, המדין שומע כעונה.

אבל לגבי שאר הברכות, ודאי שלא.

אפילו בברכה קצרה כתב המגן אברהם בסימן תריט,

המברך שהחיינו בליל יום הכיפורים,

אותו שתופס את ספר התורה,

אפילו אם הוא יכוון להוציא את כולנו ידי חובה,

אולי אני באמצע לא אכוון טוב,

ולכן יהיה כדאי שכל אחד ואחד יברך בעצמו את ברכת שהחיינו.

אפילו על זמן של עשר שניות חוששים אולי באמצע יהיה חלום חלום.

אז איך אדם יוכל לבוא ולומר,

כל התפילה כולה,

או כל ברכת המזון אני בוודאי אשמע ולא החלום.

זה קשה מאוד להאמין לאדם הזה.

צריך לומר לו, בסוף אולי, ונראה מה יהיו חלומותיו.

ולכן, בחיי גוונה,

עדיף יותר וטוב יותר שכל אחד ואחד יברך בעצמו, יקיים אם אין אני לי מי לי.

אני עובר לסוף דברי הרמה.

הגמרא אומרת

במסכת סוטה שטוב לתת את כוס ברכת המזון לאדם שהוא טוב עין,

שנאמר,

טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל.

אל תקרה יבורך אלא יברך.

לכן נותנים לאדם טוב עין שהוא יברך.

אם בעל הבית נמצא, בוודאי שהוא יכול לברך, זה שלא.

אבל כשהוא רוצה לכבד אדם אחר, אחד מהאורחים,

יש לו, בן-פורת יוסף, הרבה אורחים.

למי כדאי לתת? לאדם שהוא טוב עין.

כולם מבינים מה זה טוב עין,

יש לו לב טוב, הוא אוהב לעזור לאנשים.

רשי מוסיף, אומר,

אדם שונא בצע ואוהב לגמול חסד.

איך אומרים האנשים?

כסף שבא בקלות, הולך בקלות, לא?

אדם שהוא גונב,

אז בא לו בחצי חינם, או בחינם לגמרי,

תראה איך שהוא מוכר את זה, מוכר את זה ברבע מהמחיר.

כך גם אדם שעושה צדקה אבל לא על חשבונו, על הכיסח בו.

הוא שודד את האנשים, גונב,

הוציא חצי מיליון דולר מהאנשים ככה בשנייה אחת,

אחר כך הוא ייתן צדקה, זה לא חוכמה.

לאדם שונא בצע, נזהר מאוד,

כסף כשר, ואפילו הכי אוהב לגמול חסד,

בזה זה הרבה יותר חשוב.

אדם כזה,

עליו הפסוק התכוון טוב עין,

לאדם כזה טוב שייתנו לו לברך.

נוסף לזה, צריך שיהיה האדם הזה בעל קול ערב.

אם יש לו קול יפה מאוד, כדאי שייתנו לו.

הנה, דוד המלך צריך לברך בעזרת השם בסעודת לוויתם,

למרות שיושבים שם אברהם, יצחק ויעקב, אפילו אחי, בגלל שדוד המלך קולו ערב ויפה,

נותנים לו שהוא יברך, אני אברך, ולי נאה לברך.

כך גם ייתנו תמיד, אם יש שם חזן טוב, ייתנו לו.

מוסיף הפרי מגדים, טוב שיהיה קולו רם ונישא,

כדי שכולם ישמעו את קולו. נפקא מינה גם לגבי קידוש בבית-הכנסת ביום שבת.

פעמים רבות יש שם חתונה, בר-מצווה וברית,

והם מביאים כיבוד.

לפני שמתחילים לטעום, קודם כול החזן אומר את הקידוש.

לפעמים החזן קולו נמוך, ויש שם קצת רעש,

בפרט אצל אנשים,

ואז אם לא שמעו טוב את הקידוש ולא יצאו ידי חובה,

אסור להם לטעום. נמצא שכולם נכשלים באיסור טעימה לפני הקידוש.

ולכן כדאי הדבר שיחפשו את האדם שקולו רם ונישא,

שלא רק הגברים ישמעו טוב את הקידוש,

אלא גם בעזרת נשים.

כשיש ברית מילה באותו יום,

אותו כוס המילה הוא טוב גם בשביל מצוות הקידוש.

כוס אחד הוא טוב לשניהם.

ולכן, שוב,

כדאי הדבר שאותו האיש שבא לברך את כוס המילה לא יתחיל ישר סברי מרנן, כמו שמתחילים בחול,

אלא כדאי שיאמר קודם את הפסוקים,

ושמרו בני ישראל את השבת,

ויודיע לכולם שזה גם כוס

של קידוש,

וכל מי שרוצה לצאת בזה ידי חובה, הוא מכוון להוציא אותו ידי חובה.

ולכן, אם הוא רואה שיש רעש לפני סברי מרנן,

אני אחכה, לא אמהר, אחכה שיהיה שקט גם בעזרת נשים ואחר כך יאמר סברי מרנן, בורא פרי הגפן, יוציא את כולם ידי חובה כדת וכדין.

אני עובר לסעיף ח'

לעניין לשאול בברכת המזון מפני היראה או מפני הכבוד,

יש מי שאומר שדינה כתפילה.

דין זה הובא באורחות חיים,

הוא כותב

בשם בעל ספר השולחן,

רבנו גרשום בן שלמה,

שדין ברכת המזון שווה לדין תפילה.

כל זה לעקוקה ממה שהמשנה אמרה בברכות יג.

המשנה אמרה במצוות קריאת שמע,

באמצע השואל מפני היראה,

ומשיב מפני הכבוד בין הפרקים,

שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם.

כתבו התוספות שם,

מזה אנחנו לומדים,

הוא הדין לעניין עניית קדיש או קדושה באמצע קריאת שמע,

שרשאי האדם לענות כדין אדם ששואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד.

מרן פסק את זה למעלה,

בסימן סו, סעיף ג' הביא את דברי התוספות הראש, הטור והשולחן ערוך להלכה ולמעשה.

אל תיטעה לחשוב,

כראת שמע המצווה דאורייתא עונה באמצע הקדיש או קדושה.

אם כן, הוא הדין גם פה, גם ברכת המזון שהיא דאורייתא,

גם בה יוכל לענות אם האדם הזה, שכן של בית-הכנסת,

ירצה לשמוע באמצע הקדיש, יכול לומר קדוש קדוש. לא.

בא ארוחות חיים ואומר לו כאן,

לעניין ברכת המזון, אסור לך לענות.

כמו בתפילת העמידה,

אדם מתחיל את הברכה הראשונה מאבות עד יהיו לרצון,

כל התפילה כולה אסור לענות.

לא אמן, לא קדיש, לא קדושה,

גם לצורך מצווה עוברת אסור להפסיק. לכן המשנה אמרה,

אפילו המלך שואל בשלמה לא ישיבנו.

גם מפני היראה אסור לשאול או להשיב.

כך הוא הדין לגבי דין ברכת המזון.

שניהם שווים לעניין זה.

מרגע שאדם מתחיל את ברכת המזון עד שמסיימה אומר רווח והצלה וכל טוב,

אסור לו לענות, לא קדיש ולא קדושה ולא דבר אחר.

הקטע מהרחמן והלאה

אינו חובה לא מדאורייתא ולא מדרבנן, זה לא כתוב בגמרא,

אלא זה תקנת הגאונים,

הם שתקנו והנהיגו לומר את הרחמן.

כולנו אומנם אומרים,

אבל אין ספק שהקטע מהרחמן והלאה אינו דומה לברכת המזון. שם זה דאורייתא, אף אחד זה מנהג.

באמצע הרחמן ודאי שחייב לענות קדיש וקדושה.

אפילו המילים של ברכות, או ברכו ברוך שמו, גם כן עונה.

שם זה לא דומה.

אךינו התימנים, חלק מהם, הבלדים,

לא אומרים בכלל הרחמן.

חלק מהמנהגים שהנהיגו הגאונים לא הגיעו לתימן.

התימנים נוהגים כל מה שכתוב בגמרא.

עד חתימת התלמוד המסורת הזו קיימת אצלהם.

אבל המנהגים שאחרי התלמוד,

מה שהנהיגו חלק מהגאונים או חלק מהראשונים,

הרבה מאותם מנהגים לא קיימים אצלהם,

וחלק מהם לא אומרים הרחמן.

לאו דווקא בדבר הזה.

עוד הרבה מנהגים אתה פוגש שאנחנו מחמירים ועושים והם לא מחמירים. החיים שלהם הרבה יותר קלים.

גר שרוצה להתגייר ואומר,

קשה לי להחמיר הרבה, אני רוצה חיים קלים.

תן לי את המינימום.

לא את כל התורה על רגל אחת, אבל לפחות.

אז מה כדאי?

תגיד לו לפני שאתה טובל,

תאמר,

אני מתגייר על מנת

לנהוג כדברי הרמב״ם,

לנהוג כמנהגי התימנים, אם הוא יעשה תנאי כזה,

ואז הוא לא יתחייב בהרבה דברים. יהיה לו הרבה יותר קל בחיים, יהיו לו הרבה יותר קולות.

לא רק לגבי ברכת המזון עד בוני ירושלים, שהיא מדאורייתא, אלא גם הברכה הרביעית דינה כדין ברכת המזון, שאסור לענות באמצעיתה קדיש או קדושה.

וכך הוא הדין גם לגבי ברכה אחת מהן שלוש.

אדם שאכל כזית עוגה ומברך ברכת על המחייה,

באמצע ברכת על המחייה שומע קדיש או קדושה,

אסור לו לענות.

מנין לנו להשוות

את ברכת על המחייה לברכת המזון?

הטעם שהסביר

האורחות-חיים הוא שווה בשניהם,

ולכן אנחנו משווים את ההלכה.

הרי קראת שמה דאורייתא,

ברכת המזון דאורייתא.

למה פה אתה אומר שעונה באמצע הקריאת שמע, ולמה פה לא?

שם במצוות קריאת שמע נאמר, ודיברת בם.

התורה התירה לדבר באמצע.

מי אומר שעשו חכמים?

הם אמרו והם אמרו, התירו לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד ולענות קדיש או קדושה.

אבל כאן בברכת המזון לא נאמר, ודיברת בם.

כאן, מעיקר הדין, אסור לדבר מדאורייתא,

וממילא גם לצורך קדיש וקדושה לא יכולים אנחנו להתיר.

ולכן אתה רואה,

אדם שהולך בשיירה

יכול לכתחילה ללכת ולקרוא את קריאת שמע.

עד עלי לבביך הוא יושב או עומד,

אחר כך עושה ללכת ולקרוא קריאת שמע,

ובהולך ובלכתך בדרך מקיים את מצוות קריאת שמע.

אבל אדם שרוצה לברך את ברכת המזון חייב לשבת.

ולכן פה זה עוד יותר חמור, צריך שהכול יהיה בבת אחת, בדחיפה אחת,

ואסור לעשות הפסקות באמצע.

לכן משום זה אתה אומר גם לקדיש וקדושה אסור לענות.

אם זה עיקר הצעם שברכת המזון חייבים לשבת בו,

אם כן,

גם ברכת מעין שלוש כתב מרן בסעיף י'

שחייבים לשבת בשעה שמברכים את ברכת מעין שלוש.

אם כן, אם זה הטעם אנחנו אומרים למסקנה שאסור לענות קדיש או קדושה גם בברכת מעין שלוש,

שניהם שווים לעניין זה.

לכן, גם אדם שאכל עוגה ומברך את ברכת על המחיה,

ובאמצע שומע קדיש וקדושה, לא יענה. נמצא, יש לנו תפילה כל העמידה,

או ברכת המזון עד רווח והצלה וחול טוב, וברכת מעין שלוש.

אלה הן הברכות שאסור לענות באמצעיתן.

שאר כל הברכות,

ברכות יוצר,

ברכות קריאת שמע בבוקר או בערבית,

ברכת בורא נפשות אשר יצר אלוקי נשמה המעביר חבלי שינה,

או ברכות התורה.

כל הברכות האלה הן ברכות ארוכות,

ואם שומע באמצעיתן קדיש או קדושה, עונה.

כך הוא הדין בברכת הלבנה.

כל ברכה שפותחת בברוך וחותמת בברוך, דינה כדין ברכה ארוכה.

וגם שם אתה חותם,

ברוך אתה ה' מחדש חודשים,

אם כן, גם שם יש לך ברכה ארוכה.

אם הוא שומע מהמניין הראשון, שומרים כבר קדיש, אומרים יש שמר רבה,

נכון לענות יש שמר רבה, כיוון שזו ברכה ארוכה,

וכן כיוצא בזה, בכולם,

שואל מפני הערה ומשיב מפני הכבוד.

כך הוא הדין גם לגבי כל הברכות הארוכות.

אבל ברכות קצרות,

ברכתי העצב של הקול ועדיין לא טעמתי.

אסור לי להפסיק בין הברכה לטעימה.

כך הוא הדין גם באמצע ברכת המזון.

נחלקו הפוסקים,

מה יהיה הדין אם האדם הזה הגיע הזן את הקול,

ועדיין לא התחיל נודה לך.

האם שם רשאי לענות אמן אחרי חתימת חברו הזן את הקול,

או שאינו רשאי לענות אמן?

הרמב״ם כותב בסעיף הקודם שרשאי לענות אמן,

ואומר שאדרבה ימהר ויקשיב.

נסיים קצת, קודם אני מברך, כדי שיענה אמן, כדי לאל בסימן נט.

כמו בין יוצר המאורות לאהבת עולם עונה, כך הוא הדין גם פה.

אבל דין זה תלוי במחלוקת הראשונים בין הרשב״א המאירי ושאר הפוסקים.

ולמסקנה,

אנחנו לדידן פוסקים.

אחרי שחתם החזן יוצר המאורות,

לא עונים אחריו אמן.

גם פה,

אחרי שאומר חברו הזן את הכול, לא יענה אחריו אמן.

למה?

גם בין ברכה לברכה באמצע ברכת המזון אסור לו להפסיק בשום דבר,

לא בענייה עד קדיש וקדושה וגם לא באמן.

אפילו האמן של אותה הברכה גם כן לא רשאי להפסיק ולענות.

אומנם בניין העולם התיר, אם בדיעבד טעה וענה אמן, בדיעבד יצא,

אבל לכתחילה ייזהר שלא יענה אמן.

לכן צריך להזהיר את אחינו בני ישראל הספרדים שלומדים בישיבות אצל אחינו האשכנזים.

והם האשכנזים נוהגים כדברי הרמה, שעונים אמן בין ברכה לברכה,

גם אחרי יוצר המאורות וגם אחרי על הארץ ועל המזון וכן הלאה.

תגיד לו,

אתה חייב להעשות כדברי מרם,

ומרם בשני המקומות,

גם בהלכות ברכות קריאת שמע בסימן נט,

וגם פה מרן נקעת לחומרה.

והמקור של דברי מרן שאני אומר,

לא פה, לא בשולחן ערוך כאן,

אלא לעניין ברכת המזון, כך משמע לדברי מרן בכסף משנה.

מרן עומד שם על דברי הרמב״ם שאמר שאסור להפסיק באמצע התפילה ולא בשאר ברכות.

מה זה בשאר הברכות?

שני הפירושים הובאו בדברי מרן הכסף משנה,

ולפי הפירוש השני,

כך משמע שאין לענות אמן גם בין ברכה לברכה.

אז אם אנחנו מפרשים כך בדעת הרמב״ם,

אז גם לתימנים יהיה אותו כלל ואותו דין שלא יהיה כדאי לענות אמן.

אבל מה יעשה שהגאון עוד יחיה סלאח וסידורו עץ חיים כתב,

כדברי הרמב״ם?

שיענה אמן בין ברכה לברכה.

אבל יש לו עצה פשוטה,

אם הוא לא רוצה להסתבך במחלוקת הפוסקים, יעשה כך,

הגעת לנודה לך, למה תחכה?

אם אתה מחכה, אתה נסתבך, אתה נכנס למחלוקת.

אם אתה לא עונה, אולי הלכה כמו עץ חיים.

אם אתה עונה,

אולי אתה עובר על דברי הרמב״ם. אם כן, למה לך להסתבך?

הכי טוב, תמשיך.

תמשיך הלאה, נודה לך, השם אלוקינו,

ועד שהגיע החזן, האזן את הכול,

אתה כבר באמצע,

אמצע הברכה, ליבדי כול עלמא,

אסור לך לענות אמן.

בזה תינצל מידי כל ספק.

זו העצה הייעוצה גם לאחינו התימנים,

קל וחומר לנו.

כך הוא הדין,

אדם שקם קצת מאוחר ואיחר את המניין.

לא הספיק להתפלל עם כל הציבור, אלא

הוא מתחיל להתפלל עם החזן מילה במילה.

החזן קצת מנגן,

והוא ממהר.

אמר, חוננה דעת,

והוא מחכה עד שהחזן יגיע לחוננה דעת.

אם יענה, אמן, שוב, הליבדי מרן זה הפסק, זה אסור.

אם כן יחנה שם ולא יענה, זה גם כן לא טוב, לכן

כדאי שימשיך.

לא יחכה, ימשיך את שיבנו.

אם הוא רוצה להתחבר עם החזן, אז שינגן.

להגיד את שיבנו אבינו, הוא יגיד את זה במנגינה,

שיזכה באמת לחזור בתשובה שלמה, ובמשך הזמן להתחבר עם החזן.

אבל להמתין בין ברכה לברכה זה דבר לא טוב.

יש רק מקום אחד ויחיד יוצא מן הכלל,

שמותר להפסיק בין ברכה לברכה,

והוא מה שכתב בנו של הרמב״ם, רבי אברהם בן הרמב״ם, כותב לעניין ברכת כהנים.

אני הגעתי יחד עם החזן, הטוב שיבך ולכן נאה להודות.

ושם אני שומע את הכהנים מברכים,

אני עונה שלוש אמנים,

אחרי וישמריך וחונקה שלום.

זה אני רשאי, זה נקרא מהעניין.

כמו אדם שנמצא בין ברכה לברכה,

בין מחיי המתים לעתה קדוש, עונה קדושה, זה מהעניין גם פה.

אבל סתם כך לענות אמן אחרי חונן הדעת, אחרי הברכות של החזן,

זה אינו רשאי לעשות כן כלל ועיקר,

ולכן נשתדל, כמו שאמרנו,

להשיג מעט את החזן בחתימות,

כדי שלא יסתבך בשאלה זו בדין זה.

אחרי ברכת כהנים,

האדם הזה, שהוא מתפלל בלחש,

הוא לא עלול להתבלבל.

החזן עלול להתבלבל.

הוא צריך להקריא לכהנים,

יברכך, יאר, יישא,

הוא לא.

הוא עומד בצד בשקט,

אין לו ימתה לציבוריו,

ולכן הוא רשאי לענות אחרי הכהנים את שלושה המינים הללו.

החזן לא. החזן, המשנה אמרה, לא בגלל הפסק,

אלא לא יענה האמן מפני הטירוף.

תדייק מלשון המשנה,

משמע רק בגלל הטירוף, לא בגלל הפסק.

על הברכה,

וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה,

דינה כדין כל הברכות כולם,

כמו בכל הברכות.

לא עונה, גם זה לא עונה, כמו שכתב המשנה דרורה בסימן קכח סעיף יט.

זה לא יענה.

לכן דייקתי ואמרתי,

רק שלושה המינים וישמריך וחונק שלום,

זה מה שרשאי לכתחילה לענות, זה היוצא מן הכלל.

שאר הדברים לא.

יש עוד דוגמה אחת יוצאת מן הכלל,

אדם שאמר, אחרי ברוך שאמר,

מלך מהולל בתשבחות,

ועדיין לא התחיל בזמור לתודה,

ואחר כך הוא שומע את החזן שחותם,

כותב מרן ובית יוסף בסימן נא,

שעונה אחרי החזן אמן.

תגיד, למה?

הרי אם אמרתי שהכול נהיה בדברו,

אסור להפסיק בין הברכה לטעימה. למה שמה רשאי?

כי שמה הברכה היא על פסוקי דזמרה.

כל הברכה צריכה לחול על מה שאתה מזמר להשם.

גם האמן הזו, גם היא שבח וזמרה להשם. מה, אתה מדבר דברים בטלים, חלילה? לא.

אתה גם כן אומר דבר של שבח,

ולכן מן הראוי שהאדם הזה כן יענה.

אבל אם הוא רואה שהחזן מתקרב אליו,

לא יעמוד, לא יחכה.

תמשיך לפחות, תחטוף את הפסוק הראשון.

הרי עונה השם כל הארץ,

ושם אם אתה עונה זה עליבתי כול עלמא מצוין.

אבל זה טוב אם יש שהות, אם החזן נמצא שתי משפטים לפני כן.

אבל אם החזן ממש הגיע לסוף והוא לא הספיק אפילו לומר את הפסוק הראשון,

שם באמת רשאי לענות.

אני עובר לסעיף ט'.

צריך להישב בשעה שמברך, בין אם היה הולך בביתו כשאכל או עומד או מסב.

כשמגיע לברך צריך להישב,

כדי שיוכל לכוון יותר,

וגם לא יהיה מסב שהוא דרך גאווה,

אלא ישב בהמה.

אגב, ונראה לי דלאו דווקא מברך אל האוהדים כל המסובים, וישבו בקלט ראש אלא בהמה.

מי אם לא עשה כן, אסור לברך מהלך בידי עבד יצא.

הגמרא דנה אדם שאכל שלא בישיבה אלא עמידה,

או אכל תוך כדי הילוך,

איך יברך את ברכת המזון?

המסקנה היא שבכל מקרה צריך לשבת,

רמז לדבר, ואכלת ושבעתה,

ושבעתה נותריקון, שב עת וברכת,

שבשעה שהוא מברך את ברכת המזון ישב,

כדי שיוכל לשבת ולהתרכז טוב ולברך את ברכת המזון,

ולא יצטרך לפזר את מוחו כשהוא הולך.

אלא אם כן, בליל שבת האדם הזה עייף מאוד.

יש אנשים עובדים קשה ביום שישי,

הוא מגיע לברכת המזון מרוב העייפות.

הוא עלול להרדם, הוא אומר נודה לך השם אלוקינו,

והוא נמצא לבד, אשתו כבר מזמן הלכה לישון.

ואז הוא עלול באמצע נודה לך לישון,

יקום בבוקר, יראה שהוא באמצע נודה לך.

לכן אין לו ברירה, אדם כזה שיעמוד,

יעמוד ויבערך את ברכת המזון,

כולה ואולי, יש סיכוי שבעזרת השם נגמור.

אבל אדם שאין לו בעיה כזו, אדם שהוא לא עייף,

תמיד זה עולם, ברכת המזון צריכה להיאמר כשהוא יושב ולא עומד ולא הולך.

בדיעבד, אם האדם הזה ברך את ברכת המזון כשהוא עומד או מהלך,

בדיעבד יצא.

אבל לכתחילה, היזהר שלא יעשה כן, כמו שכתב הרמב״ם, שרק בדיעבד יצא ידי חובה.

אסור לשבת בהסבה בשעת ברכת המזון.

אנחנו כל השנה לא יושבים בהסבה,

נפקא מיניה היא לגבי ליל הסדר.

אפילו אם האדם הזה החמיר בשעת הסעודה ואכל את הסעודה בהסבה,

מגיע לברכת המזון, ייזהר לשבת באימה וביראה,

ולא יושב כשהוא מסב, שזה דרך גאווה,

אלא יושב באימה. שוב, בדיעבד אם אמר את ברכת המזון בהסבה, בדיעבד יצא.

אבל לכתחילה, ייזהר שלא יעשה כן.

יש אומרים שגם ברכת מעין שלוש צריך לאומרה מיושב.

כך כותב הרמב״ם.

הוא משווה את שני הדברים גם יחד.

הוא אומר שצריך לשבת כשאדם מברך מעין שלוש על המחיה,

או על העץ ועל פרי העץ,

או על הגפן ועל פרי הגפן,

וכולם אסור לו לעמוד או ללכת,

אלא גמר לאכול ורוצה לברך את ברכת מעין שלוש,

חייב לשבת.

הרמב״ם משווה את שני הדברים.

הדין הזה שחייב לשבת עם הדין שחייב לברך במקום שאכל,

לפי דעת הרמב״ם,

לא רק בלחם אלא גם בענבים,

גם בדבר שברכתו מעין שלוש חייב לחזור למקום הראשון שאכל ולברך שם,

משווה את שניהם,

ולכן הוא אומר שגם ברכת מעין שלוש צריך לעומרה מיושב.

האמת היא שמרן בשני מקומות,

גם בסימן קעח וגם לתמן בסימן קפדסעיף ג',

מרן דן בנושא הזה,

ומרן לא כתב בדיוק כהרמב״ם,

אלא מרן אמר,

רק על עוגה,

חמשת מיני דגן, חייב לחזור למקום הראשון ולברך.

אבל אם אכלתי ענבים, אכלתי כזית,

עזבתי את המקום והלכתי למקום אחר,

מותר לברך ברכת על העץ גם במקום אחר.

אז אם מרן שם פסק נגד הרמב״ם,

ולכן בכוונה מרן סיכל את ידיו וכתב כאן את דברי הרמב״ם בסעיף י',

מרן כתב יש אומרים, משמע יש אומרים ומרן לא סובר כן.

אם מרן היה סובר כן,

אז מרן לא היה צריך לכתוב את היש אומרים. היה מרן אומר,

גם ברכת מעין שלוש צריך לעומרה מיושב.

מרן היה כותב את זה בסתם, מוחק את המילים המיותרות.

אלא ודאי שמרן רומז במה שכתב למעלה בסימנים ק״ח וקפ״ד,

ושם מרן הבדיל שלא תמיד ברכת מעין שלוש שווה לברכת המזון.

אם כן,

גם פה תהיה המסקנה הליבה דמרן שרק אם אכל עוגה בא לברך מעין שלוש, חייב לשבת.

או שאכל אטריות, קוסקוס וכייסא וזה.

אבל אם האדם הזה אכל ענבים, צימוקים, תאנים וכיוצא בהם, דברים שהם משבעת המינים,

הוא מברך ברכת על העץ?

אפילו אם האדם הזה בירך כשהוא עומד, לא נורא.

שם אין חיוב מעיקר הדין לשבת.

כדאי להחמיר כדברי הרמב״ם, כדאי לשבת,

אבל לא יהיה הדבר הזה מעיקר הדין, אלא כחומרה.

את הפירוש הזה בדברי מרן, כך משמע מדברי הגרא והמשנה ברורה, וכך המסקנה במעשינו.

אני עובר לסעיף י״ד, אם היה מהלך בדרך ואוכל אין צריך לשב ולברך, לפי שאין דעתו מיושבת עליו. כותב הראש,

מתי אמרנו שחייב לברך ברכת המזון כשהוא יושב?

זה רק במצב רגיל.

אבל אם האדם הזה ממהר מאוד,

השיירה לא יחכו לו.

אם כך,

אם הוא יושב,

במקום לחשוב על ברכת המזון, אודה לך, השם אלוקנו,

הוא חושב, בטח השיירה כבר, יורדים מההר השני כבר.

ואז הוא לא מכוון טוב.

מוטב שישב על החמור וימשיך בנסיעה,

זה הרע במיעוטו, יש סיכוי שאז יוכל לברך יותר טוב.

זאת אומרת, אנחנו שוקלים כאן כוונה בברכת המזון מצד אחד כנגד המעלה השנייה של ישיבה בברכת המזון.

ועל זה אומר לנו הראש שהכוונה בברכת המזון

חשובה עוד יותר מאשר המצווה לשבת.

ולכן עדיף יותר, כדאי יותר, שהאדם הזה ימשיך

את הליכתו,

את רכיבתו על הבהמה,

ותוך כדי כך יאמר את ברכת המזון.

אפילו בעמידה שחייבים לכתחילה לעמוד בפני המלך,

כתב מרן למעלה בסימן צדיק ד' שבמקרה כזה, שוב,

אתה שוקל,

כוונה בתפילה יותר חשוב,

או עמידה בתפילה יותר חשוב,

מרן כתב,

שיותר עדיף,

יותר טוב, הכוונה.

לכן החמור ממשיך לנסוע והוא מתפלל הלאה את התפילה.

עד כדי כך הקלנו שם. לכן, דווקא מינה,

אדם שאיחר,

האוטובוס נוסע בשעה שבע וחצי,

הוא עדיין רחוק מירושלים.

עד שיגיע לירושלים, יהיה שמונה ועשרה,

ויעבור זמן תפילת מנחה.

הוא רוצה להתפלל שם באוטובוס, בוודאי שרשאי, אין לו ברירה.

הוא שואל אותך מה אני אעשה,

אני אעמוד או אשב?

אם האדם הזה יעמוד, אפילו אם נאמר יש לו מקום לעמוד.

האוטובוס פנוי להובלה בעמידה,

אבל כשהוא עומד ועושה מודים, כולם מסתכלים עליו, והוא מסתכל עליהם,

זה קשה.

האוטובוס מסתובב בעליות או ברעידות והוא מטלטל אנה ואנה.

אין ספק שאם הוא יושב באוטובוס,

הוא יוכל לכוון הרבה יותר טוב ממה שהוא עומד. לכן, תגיד לו העצה טובה, תשב.

אל תעמוד, תגיע למודים, תיתן נגיחה בראש מספיק.

אבל לא כדאי שיעמוד.

למה אנחנו מביאים בחשבון את הסכנה של חיסרון הכוונה?

זה שקול יותר מאשר העניין של עמידה בתפילה.

על-פי מה שמרן כתב בסימן צדיק ד', הוא עדין גם לעניין זה.

כל מה שהקלנו, לאדם שנוסע.

אבל אם האדם הזה הוא הנהג,

לאחינו הנהג אין פרוטקציה כזו,

ואסור לו לא להצטלל ולא לברך ברכת המזון באמצע.

אלא,

הוא אומר שעוד מעט יעבור זמן מנחה,

תגיד לו, תעצור, תפעיל את המעצור יד,

תחנה את האוטובוס בצד, ותעמוד, תתפלל בכוונה.

איך ייתכן שהאדם הזה גם יתפלל בכוונה וגם ינהג?

אם באמת הוא יכוון,

השם ירחם עליו ועל הנושאים שלו,

הם לא יגיעו לאיזו תהום.

ואם הוא יכוון על הנהיגה,

מי יודע איזה מין תפילה הוא שולח להשם.

תיאר, אש שם בחלל, אם בכלל תעבור את האטמוספירה.

אני מסיים את הסימן, אסור לברך, והוא עוסק במלאכתו.

המקור לזה מדברי הירושלמי.

הירושלמי שואל על דברי המשנה בברכות את ז'.

מדוע הפועלים בזמנם היו מברכים רק שתי ברכות של ברכת המזון,

היו מחברים את הברכה השנייה עם השלישית יחד,

כדי שלא יהיה גזל על חשבון בעל-הבית.

למה?

אם נאמר שמותר לעבוד, לעשות מלאכה והוא מברך,

שיברכו את כל ברכת המזון ויעבדו תוך כדי כך.

אלא בוודאי שאסור לעבוד בשעת ברכת המזון,

כי האדם הזה לא יוכל לכוון והוא עוסק במלאכתו,

ולא רק ברכת המזון.

הוא הדין גם בכל הברכות כולן, בין ברכות דאורייתא, בין ברכות דרבנן,

בכולם חייב להרפות מידיו, לא יעסוק בשום דבר.

בין מלאכה קלה, כבדה, בכל המלאכות האלה הדבר אסור לגמרי מכל וכול,

אלא יתרכז בכוונה ויכוון.

לכן,

אותם האנשים שיוצאים מהשירותים ורוצים לברך אשר יצר,

ותוך כדי ברכה הוא מנגב את הידיים, זה לא טוב,

לא רצוי לעשות כן.

תנגב קודם את הידיים, תגמור, אחר כך תברך אשר יצר, וכן בשאר כל הברכות.

אלא מה?

כוחו של השטן, של העץ ההירה,

כוח רב ועצום.

הוא מכניס לאדם רגש חם, לב רחמן.

הוא מרחם על אשתו המסכנה שעובדת כל כך קשה.

אף פעם בחייו הוא לא עזר לה לאסוף את הכלים.

מתי הוא מוכן,

מעוניין לעשות חסד של אמת עם הגברת הנכבדה?

באמצע זרכת המזון.

במקום להודות להשם, להודה לך,

הוא מתחיל לאסוף לה את הצלחות ואת המזלגות,

ורומז לבן שלו, תביא משם.

לא כל כך מברכים בברכת המזון.

אתה רוצה לעזור? למה לא? אני מסכים.

אני מודה שיש מצווה גדולה, זה חסד גדול לעשות עם הגברת. אכלת?

נהנית? תגיד תודה לא רק להשם,

גם לגברת שעבדה קשה, ותעזור לה לאסוף את הצלחות. אין שום עבוד.

אבל מתי?

אחרי שגמרת עושה שלום במרומה, ואמרו אמן,

ואכלת ושבעתה, ולא, וברחת. שלא יברח,

אל תתחמק.

תאסוף את הכלים, תעזור לה, אני מסכים.

אבל לא על חשבון ברכת המזון.

תיזהר שלא יעשה כדבר הזה.

אם אדם רואה את חברו שעושה כן,

יעיר לו, ירמוז לו, שאסור, שיפסיק,

לא ייגע בידיו באותה השעה,

יפסיק מכל זה.

קפד, סעיף א.

מי שאכל במקום אחד צריך לברך כל אם שיעקור ממקומו.

דין זה הובא במשנה במסכת ברכות בדף נא.

אין בו ויכוח, גם בית שמאי וגם בצילל מודין,

שאדם שאכל ושתה במקום אחד,

באותו מקום חייב לשבת ולברך את ברכת המזון.

אסור לו לעבור ממקום למקום ולשנות את מקומו,

אלא במקום שהתחיל ואכל, שם מסיים את ברכת המזון.

לא רק לכתחילה,

אלא גם אם האדם הזה עזב את מקומו והלך למקום אחר,

גם בזה מחייבים אותו לחזור.

ולכן, ידע מראש,

לא כדאי לו לעזוב את המקום, בין כה הוא יצטרך לחזור.

מתי יכולים להקל בדבר רק לגבי אדם ששואל,

המקום שאכלתי אינו נקי.

לפעמים הילד לכלך,

אין לו ברירה, יעבור מייד לחדר השני.

לפעמים להוציא את הילד משם זה קשה, הוא נעלב,

יש לו גם כבוד עצמי.

לכן, תעזוב אתה את המקום, תעבור לחדר אחר.

אבל כשאין בעיה כזו, המקום, ברוך השם, נקי,

מן הראוי לכתחילה, שבאותו מקום שאכל, שם יברך.

שינוי מקום באותו חדר מפינה לפינה ורואה את מקומו הראשון,

אפשר להתיר גם בזה לכתחילה.

כן, מה שלמדנו, למעלה בסימן קעח.

אף כמינה קורה הרבה פעמים,

כשיש

סעודת מצווה.

אכלתי כל זמן הסעודה במקום אחד.

אחר כך הוא יצא, האדם הזה, לשירותים וחזר.

לחזור למקום הראשון, להיכנס בפנים, קשה לו.

צריך להטריח כמה אנשים שיזוזו לו והוא יקפץ,

יפסיע על ראשי עם קודש, קשה.

אז הוא רוצה לשבת כאן. הגיע ורוצה לשבת כאן,

למרות שזה לא ממש המקום הראשון,

אבל סוף-סוף זה באותו חדר מפינה לפינה ורואה את מקומו הראשון.

לכן, בזה אין חשש.

הוא יוכל באמת לברך שם, באותו מקום.

אבל כשהוא הולך למקום אחר,

נניח האדם הזה קם קצת מאוחר,

אכל ארוחת בוקר בבית,

ברכת המזון הוא לא מברך. הוא אומר, אין לי זמן.

הוא רץ מהר לאוטובוס, איפה תברך? הוא אומר, אני אברך באוטובוס.

זה לא בסדר.

לכתחילה הדבר אסור, אין לו היתר לכתחילה לעשות כן.

המשנה מביאה מחלוקת בית שמאי ובית הלל לגבי דוגמה של דיעבד.

האדם הזה כבר עזב את מקומו והלך למקום אחר.

האם רשאי האדם הזה לברך במקום שנזכר, או שחייב לחזור למקומו הראשון?

לפי דעת בית שמאי, חוזר למקומו הראשון.

לפי דעת בית הלל, כיוון שהוא עזב את מקומו,

עקר ממקומו בשוגג,

לא כונסים אותו, ובדיעבד יכול לברך במקום שנזכר.

אמרו להם בית הלל לבית שמאי,

לדבריכם, אדם שאכל בראש הבירה,

שכח לברך והרד.

האם יחזור עוד הפעם את כל הדרך הזו, יעלה עוד הפעם לראש הבירה?

ענו להם בית שמאי.

אם שכח ארנק של זהב בראש הבירה, וירד,

האם יחזור או לא יחזור?

בטח שכן.

לכבוד עצמו חוזר, לכבוד שמים לא יחזור?

והגמרא מסיימת,

מעשה בתלמיד אחד שזלזל בהלכה הזו ולא חזר כבית הלל,

נענש, אכל אותו אריה.

תלמיד שני החמיר כדעת בית שמאי ומצא ארנק של כסף.

הגמרא ממשיכה, מביאה מעשה עם רבה ברבר חנה.

המעשה שם,

הוא אכל ושכח לברך ברכת המזון.

והתחיל עם סוהר.

הנסיעה בזמנם הייתה יותר מסוכנת מהיום,

כי היו גם חיות רעות וגם נסטים בדרכים.

ולכן היו חייבים להתארגן לנסוע שיירות.

אדם בודד היה סכנה גדולה לנסוע.

באמצע נסיעתו נזכר שלא בירך ברכת המזון.

הוא חשש לומר להם שאני שכחתי לברך,

כי אז הם יענו לו,

הקדוש-ברוך-הוא נמצא בכל מקום, מלוא כל הארץ כבודו.

תברך פה, פה הקדוש-ברוך-הוא לא ישמע לך, רק שמה.

הם לא הבינו את ההלכה, מה שאמרו בית שמאי, שחייב לחזור.

התחכם ואמר להם,

שכחתי יונה של זהב.

זה, בשביל זה אגיד איך כדאי לחזור?

לאף אחד לא יגיד שלא.

טוב,

אמרו לו, תלך, אנחנו נחכה לך.

הלך, ברך ברכת המזון,

וכדי שלא ייראה כשקרן נעשה לו נס,

ובאמת מצא שם יונה של זהב.

הגמרא שואלת למה הוא אמר להם יונה של זהב,

למה הוא בחר את המילה הזו,

הגמרא מסבירה שעם ישראל משולים ליונה.

יונתי בחקבי הסלע וכולי,

ולמה? מה היונה כנפיה מגינות עליה?

כך גם עם ישראל.

היינו, כל העופות מתעייפים

היונה לא כך.

היא מסתוגלת לטוס,

יש לה שיווי משקל גם עם כנף אחת.

אז היא יכולה לטוס הרבה זמן עם כנף אחת,

והכנף השנייה נחה.

הכנף הזו התעייפה,

אז היא מתחילה לטוס עם הכנף השנייה. לכן, על זה הדרך.

היא יכולה לטוס בלי גוזמה, ממטולה עד אילת,

בלי שום חניאת ביניים.

היא יכולה את הכול בטיסה אחת תוך כמה שעות היא באילת.

כך גם עם ישראל, אורך הגלות שעברנו כל הצרות, כל הדברים שהיו, ברוך השם, שרדנו.