מסילת ישראל - פרק ט' - בבאור מפסידי הזריזות וההרחקה מהם

פרק ט': בבאור מפסידי הזריזות וההרחקה מהם. 

הנה מפסידי הזריזות הם הם מגדילי העצלה, מה מפסיד את הזריזות של האדם ולעשות 'מצוות עשה' להתבונן בחומר העבודה ועומק הדין. מפסידי הזריזות האלה הם מגדילי העצלה והגדול שבכולם הוא בקשת המנוחה הגופנית ושנאת הטרח ואהבת העידונים בתשלום כל תנאיהם. 

אדם שדורש לעצמו מנוחה גופנית כל הזמן ושונא לטרוח ואוהב עידונים ורוצה אותם בשלמות על כל תנאיהם דהיינו לא סתם מתעדן מתעדן ככה עם פינוק עד הסוף. 

כי הנה אדם כזה ודאי שתכבד עליו העבודה לפני בוראו כובד גדול. כי מי שירצה לאכל אכילותיו בכל הישוב והמנוחה דהיינו להיות מיושב בשעה שהוא אוכל ולנוח ולישן שנתו בלא טורד וימאן ללכת אם לא לאטו. כל הליכותיו זה הליכות מעדנות זה ככה הולך לו לאט לאט אתה מבין גלים גלים גלים ככה. וכיוצא בדברים כאלה הנה יקשה עליו להשכים לבתי כנסיות בבקר או לקצר בסעודתו מפני תפלת המנחה בין הערבים או לצאת לדבר מצוה אם לא יהיה העת ברור דהיינו אם לא יהיה המזג אוויר והאקלים נח כל שכן למהר עצמו לדבר מצוה או לתלמוד תורה אז ברור שהוא גם לא ימהר אף פעם גם לדבר למצווה ולתלמוד תורה ומי שמרגיל עצמו למינהגות האלה איננו אדון בעצמו לעשות הפך זה כשירצה זה כבר אצלו להיות טבע כי כבר נאסר רצונו במאסר ההרגל הנעשה טבע שני אז ההרגלים האלה מתווספים אליו לעוד טבע.

ואמנם צריך שידע האדם כי לא למנוחה הוא בעולם הזה - סימן קריאה! אלא לעמל וטרח - סימן קריאה! ולא ינהג בעצמו אלא מנהג הפועלים העושים מלאכה אצל משכיריהם וכעניין מה שהיה אומר בעירובין סה: 'אגירי דיומא אנן'. אדם שכיר יום הוא מכור אצל האדון שלו המעביד והוא לא יכול להתפנות לשום דבר בלי רשות המעביד שלו.

וכדרך יוצאי הצבא במערכותיהם אשר אכילתם בחיפזון ושנתם עראי. יכול אדם במערכה במצב של מלחמה להגיד 'אני רוצה לישון על מזרון! הוא לא רוצה לישון בשטח הוא רוצה לחזור לבסיס לישון על מזרון כי אמא שלו לא מרשה לו, יכול להיות דבר כזה? ואכילתם בחיפזון

 - אומר: לא לא לא אני רוצה לחזור לחדר לאכול מסודר יש פה אבק אני לא מוכן לאכול פה 

יש דבר כזה?! אלא עומדים תמיד מוכנים לעת קרב, ככה צריך להיות. 

ועל זה נאמר באיוב ה, ז: "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" וכשירגיל עצמו על דרך זה ימצא העבודה קלה עליו ודאי, אז אם הוא יבין שככה צריך כמו אצל המעביד וכמו בצבא - אז עבודת האלוקים תהיה קלה עליו כי אנחנו חיל ה'. כיון שלא יחסר בעצמו ההזמנה וההכנה אליה, וכיון שיהיה מוכן ומזומן לעבודת ה' בדרך הזו, 

ועל זה הדרך אמרו זיכרונם לברכה באבות פרק ו, ד: 'כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן' שזה כלל ההרחקה בתכלית מן המנוחות והעידונים. כשחכמים אמרו את זה לא אמרו שבכל מצב צריך ללמוד לא רק בשביל להשיג דרגות רוחניות אלא בשביל להרחיק את עצמו מן העידונים בתכלית העידון משום שזה המעכב ומגביר העצלה מאין כמוהו.

ומי לנו יותר גדול שקיים את המצב הזה כמו רבי שמעון בר יוחאי ע"ה שהיה במערה שלוש עשרה שנה והקב"ה נתן לו עץ חרובים ומעיין וגם בשבתות הקב"ה לא שלח לו גפילטע פיש הוא היה מיכול לתת לו כל מעדני עולם והוא השאיר אותו עם חרובים גם בשבת וגם מים בלי בגדים אין בגדי שבת ואין בגדי חול בתוך האדמה לומד מכוסה בעפר עד צוארו הוא ובנו רבי אלעזר שלוש עשרה (13) שנה ככה, למה למה לא תיתן לו קצת צדיק כזה למה לא לתת לו מעדנים קצת משהו? 

כי מי שצריך להוציא את הזוהר הקדוש לא יכול להוציא את זה במעדנים, בתכלית ההרחקה מהעידונים בתכלית ההרחקה מהעידונים 'כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה...'

 'כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן' פה לא על הארץ בתוך 'הָאָרֶץ תִּישָׁן' זאת אומרת רואים שאפשר לחיות ככה ולא רק לחיות ככה אלא לצאת גדול שבגדולים ואפשר להביא את האור הגדול שבתורה את הזוהר הקדוש לעולם בתנאים כאלה. 

אנשים יגידו תשמע תן לי חדר יפה מזגן זה שתיה מקרר קטן מיחם זה זה אני אשב ללמוד תכין לי את הזה ובע"ה תראה אני אחבר לך ספר, ספר על בישול אולי. 

עוד ממפסידי הזריזות הוא רוב הפחד וגדל המורא מן הזמן ותולדותיו, עוד דבר מה מפסיד את הזריזות אדם יש לו פחד מדברים שיכולים לקרא בזמן 'ותולדותיו' זמם מוליד כל מיני בעיות חדשות מרעישות כל הזמן יש מבזק חדשות חדש לא מספיק יש חדשות כל שעה אז יש מבזקים עכשיו לכל זה יש תולדות לזמן הוא מפחד כל הזמן. כי פעם יירא מהקור או מהחם ופעם מהפגעים ופעם מן החלאים ופעם מן הרוח וכן כל כיוצא בזה הוא פחדן פחדן 

- 'תבוא ללמוד 

- 'לא קר בבוקר השתגעת לא אנשים נוסעים חושבים אין אף אחד בכביש לא לא יכולים להידרס לא לא' 

כל מיני שטויות.

זה העניין שאמר שלמה עליו השלום במשלי כו, יג: "אָמַר עָצֵל שַׁחַל בַּדָּרֶךְ אֲרִי בֵּין הָרְחֹבוֹת" וכבר גנו חכמינו זיכרונם לברכה המידה הזאת ויחסו אותה אל החטאים ומקרא מסיעם דכתיב בישעיה לג: "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים" 

עד שאמר אחד מן הגדולים אל תלמידו בראותו אותו מתפחד: 'חטאה את' אתה חוטא אתה! [ברכות ס] ראה אותו מפחד 

אמר לו אתה חוטא! למה? הפסוק אומר "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים" מי פוחד?! איש צדיק ממה הוא יפחד?! למה שיפחד?! יש בורא לעולם הוא מנהיג לכל הברואים הכל בגזרת הבורא אם הוא יודע שהוא שלם עם הבורא למה הוא צריך לפחד?!

 אחד שנוסע בכביש שומע ויאוו... ויאוו... ויאוו... ויאוו... ויאוו...הוא צריך לפחד או לא? כן אם הוא עשה עבירה הוא צריך לפחד אם הוא לא עשה עבירה הוא לא צריך לפחד זה לא נוגע אליו 

זאת אומרת אם רואים שהוא מפחד סימן שהוא חוטא, אלא על זה נאמר בתהלים לד, ג: "בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה".

כללו של דבר צריך שישים האדם את עצמו עראי בעולם וקבוע בעבודה, אז העולם הזה צריך להיות עראי אצלנו וקבוע בעבודה תמיד תזכרו שכל פעם שאתם מוכרים זה 30 שקל מוכרים את החיים ב - 30 שקל לשעה ומפסידים את השעה ששווה ביליונים של מצוות, תחשבו על זה כל הזמן כל הזמן אז כל דקה זה שווה מיליונים כל דקה שווה מיליונים של מצוות 

ואם אתה מוכר שעה שלמה מזכיר את עצמך לעבודה זה 30 שקל שעה לאלה שמרויחים כמו שרי סגנים וכו' אז כך בחשבון שאתה מוכן להמיר מיליונים מיליונים תמורת 30 שקל. יש אנשים קונים עליה לספר תורה מאה שקל מאה ואחת מאה חמישים ושתיים מאה שישים ושמונה מאה תשעים ושלוש כל מיני סגולות ומה קונים מצוה אחת של קריאה בתורה ואתה יכול בכסף הזה כנגד שעות שאתה עובד לעשות מיליארדים וביליונים של מצוות 

הבנתם בכלל את החשבון? כל שעה שלושים שקל אם קנית במאה ואחד זה שלוש וחצי כמעט שלוש וחצי שעות אתה יודע כמה מצוות יכולת לעשות בכסף הזה שמכרת את החיים שלך בשביל אותו כסף בשביל שיהיה לך, נישט שייכל!

ש: ...

הרב: אני אמרתי לך שלא תקנה

ש: ...

הרב: בשביל להראות לך שאדם הולך לעבוד בשלושים (30) שקל הבנת, ואם אין לך כסף לעלות לך אצל התימנים יכול להיות אצל התימנים עולים בחינם בפרט אם אתה אורח אומרים לך 'גום גום' בחינם אין בעיה צריך לעשות לפחות פעם בחודש לך אצל התימנים. 

כללו של דבר צריך שישים האדם את עצמו עראי בעולם וקבוע בעבודה, יתרצה ויסתפק בכל עניני העולם במה שמזדמן לו וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ ויהיה רחוק מן המנוחה וקרוב למלאכה ולעמל ויהיה "נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה'" (תהלים קיב, ז) ולא יירא מתולדות הזמן ופגעיו.

ובכן כל היוצא לנו מכל ההפחדות והפחדים כל הקשקושים של העצלנים והעצלים אדם צריך לשים את מלאכת שמים קבוע ומלאכת העולם הזה עראי הוא צריך להתרצות להסתפק בכל ענייני העולם מה שמזדמן מה יש לאכול סנדוויץ סנדוויץ תביא פיתה מה זה משנה תביא אין זמן צריך ללכת! וַיִּקַּח מִן הַבָּא הבא ליד יהיה רחוק מן המנוחה וקרוב למלאכה ועמל וצריך להיות "נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה'" ולא ירא מתולדות הזמן ופגעיו.

עכשיו תשמעו את ההערות של יצר הרע: שמא תאמר הרי מצינו שחייבו חכמים בכל מקום שישמור האדם את עצמו שמירה מעולה ולא ישים עצמו בסכנה אפילו הוא צדיק ובעל מעשים 

ואמרו בכתובות ל: 'הכול בידי שמים חוץ מצנים פחים' צריך להיזהר מאוד, ומקרא כתוב בדברים ד, ט: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" הרי שאין להחליט הביטחון הזה על כל פנים זאת אומרת אין לבטוח ביטחון כזה על כל פנים על כל צד, והתם אמרו: 'ואפילו לדבר מצוה' אדם צריך להיזהר ולשמור על נפשו כגון שמואל שהלך אצל שאול ... אז רואים שאפילו בדבר מצוה אדם צריך להיזהר פעמים. אז אחרי הטיעון והחשובתי הזה 

אז אומר לנו הרמח"ל תקשיב תקשיב: 

'דע כי יש יראה ויש יראה יש יראה ראויה ויש יראה שוטה יש בטחון ויש הוללות כי הנה האדון ברוך הוא עשה את האדם בעל שכל נכון וסברא נכוחה לשינהג עצמו על דרך טוב וישמר מן הדברים המזיקים אשר נבראו לענוש את הרשעים ומי שירצה שלא ינהג עצמו בדרך החכמה ויפקיר עצמו לסכנות הנה אין זה בטחון אלא הוללות'. נכון שאדם אינו צריך להסתכל לדברים שהן לו לסכנה זה נקרא הוללות.

והנה הוא חוטא במה שהוא עושה נגד רצון הבורא יתברך שמו. מה אתה מכניס עצמך בסכנה ה' הרשה לך לשים עצמך בסכנה ודאי שלו נכון "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" כיוון שה' רוצה שישמור האדם את עצמו, ונמצא שמלבד הסכנה המטבעת בדבר אשר הוא עלול אליה מפני חסרון שמירתו הנה עוד הוא מתחייב בנפשו 'בקום עשה' בחטא אשר הוא חוטא ונמצא החטא עצמו מביאו להיענש. עצם זה שאדם לא נשמר מ: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם"עצם החטא הזה יכול להביא אותו להיענש מלבד מה שהוא מכניס עצמו לסכנה שהוא עלול אליה כיוון שהוא לא נשמר מהסכנה עצמה, אז מעבר לסכנה גם אם הסכנה לא היתה פוגעת בו הוא ראוי להיענש בסכנה גם מצד החטא שהוא עבר "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" אז רואים שהטענה של מי זה דיבר ככה וזה וזה וזה צודקת כן אבל זה רק בפרט של היראה הראויה. 

ואולם השמירה הזאת בזאת היראה היא מיוסדת על הנהגת החכמה והשכל היא הראויה [זאת נקראת היראה הראויה] שעליה נאמר במשלי כב, ג: "עָרוּם רָאָה רָעָה ויסתר [וְנִסְתָּר]" 

מה זה "עָרוּם רָאָה רָעָה ויסתר [וְנִסְתָּר]"? הוא ראה את הרעה הוא לא המציא רעה יש פה רעה יש פה סכנה אמתית! במקום שראה הערום את הרעה הוא נִסְתָּר הוא מסתתר ממנה, "וּפְתָיִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ" (שם) 

אבל פתי 'מה אתה דואג מה אתה דואג בא תעבור אתי אל תפחד אל תפחד בא אני אתן לך יד תן יד תן יד...'

 הפתיים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ זו היתה היראה הראויה כן.

אך היראה השוטה היא: שיהיה האדם רוצה להוסיף שמירות על שמירות ויראה על יראה ועושה משמרת למשמרתו באפן שיגיע מזה בטול לתורה ולעבודה. הוא עושה הרחקות על הרחקות ובסוף לא עושה שום דבר, זה יראה שוטה. כשאמרו "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" זה בסכנה ודאית לא אמרו לך בדמיונות! 

מה הכלל להבחין בין שתי היראות איך אני אדע מה זה יראה ראוי ומה זה שוטה? 

מה שחלקו חכמים זיכרונם לברכה באמרם בפסחים ח: 'היכא דשכיח הזקא שאני' איפה שמצוי את זה שמה אנחנו מדברים שמה אתה אמור להתרחק ולהישמר איפה שמצוי, כי מקום שההיזק מצוי ונודע ונודע גם יש להישמר, מקום שאין ההיזק נודע אין לירא למה אתה ממציא היזקות! איפה שזה לא נודע אז אין לירא. 

ועל כיוצא בזה נאמר: 'רעותא דלא חזינן לא מחזקינן' אם אנחנו לא יודעים שיש לבהמה איזה רעותא אז אנחנו לא מחזיקים שבחזקת טריפה זהו לא יודעים שיש רעותא שלום לא מחזיקים רעותא. 

'ואין לו לחכם אלא מה שעיניו רואות' אז צריך לדעת שזה בחזקת ראיה אשר רואים את הסכנה, זה הפסוק שהבאנו "עָרוּם רָאָה רָעָה ויסתר [וְנִסְתָּר]" כשרואים את הרעה, הוא עצמו ענין הפסוק שהבאנו למעלה: "עָרוּם רָאָה רָעָה ויסתר [וְנִסְתָּר]" הא אינו מדבר אלא בנסתר מן הרעה אשר רואה לא ממה שיוכל להיות שיהיה אפשרי שיבוא לא על זה מדברים, 

והוא ממש ענין הפסוק שהזכרתי למעלה: "אָמַר עָצֵל שַׁחַל בַּדָּרֶךְ" משלי כו, יג. היום לא אומרים "שַׁחַל בַּדָּרֶךְ" 

היום אומרים: 'יש מכוניות היום זה מכוניות זה מסוכן לא כדאי לרדת לרחוב...'

 אחד מגזים אומר זה לא "שַׁחַל" זה אריה, 

סמיטריילרים: 'אתה מה זה אם סמי טריילר עולה על הבן אדם?! (ח"ו) אוי ואבוי... אל תרד לרחוב אל תרד תיזהר שמעתי סמי טריילר עבר פה זה מעבר פה תיזהר אל תרד לא כדאי לך...' 

זה שוטה שוטה!

"אָמַר עָצֵל שַׁחַל בַּדָּרֶךְ אֲרִי בֵּין הָרְחֹבוֹת" וחכמים זיכרונם לברכה פרשו הענין כמין חומר להראות עד היכן מגעת יראת ההבל זה יראה של הבל, להפריש האדם מן המעשה הטוב על ידי היראה של ההבל הוא מפריש עצמו ממעשים טובים ואמרו: שבעה דברים אמר שלמה בעצל כיצד? אמרו לעצל: 'הרי רבך בעיר לך ולמד תורה ממנו'

והוא משיב אותם: לא לא לא אני מתירא מן הארי שבדרך

'אומרים לו: טוב רבך יותר קרוב הוא כבר נכנס לתוך המדינה, 

אומר להם: לא לא לא מתירא אני "אֲרִי בֵּין הָרְחֹבוֹת"

אומרים לו תשמע : הרב כבר נמצא בתוך ביתך 

אומר: לא לא לא אם אני הולך אצלו אני מוצא הפתח נעול, לא לא השער סגור אשתי לקחה את המפתח אני לא יכול לפתוח לו

אומרים לו: פתוח פתוח הדלת פתוחה הוא כבר בתוך הסלון 

אומר: הדלת פתוחה תשמע תשמע אני מבקש לישון אני מבקש לא להפריע לי בסדר עזוב אותי עכשיו! תן לי לישון. (הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ" משלי כו, יד)

הא למדת שאין היראה גורמת שיתעצל, אין היראה גורמת שהוא יתעצל אלא עצלה גורמת שהוא יתראה. מה מוליד את מה? העצלות מולידה את היראה לא יראה אמתית מולידה את העצלות.

וכל הדברים האלה הם ניסיון יומי וניסיון יומי יוכיח איך אנחנו מרחיקים את עצמנו מעשיית מצוות עם תירוצים של הבל! ממה שכבר פשוט הוא ורגיל ברב המון בני האדם אשר "זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ" (תהלים מט, יד) מי שמשכיל על הדבר ימצא אמת לאמתו "וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל" (משלי יד, ו) וכבר נתבאר ענין הזריזות באור שאחשב היותו מספיק להערת הלב והחכם יחכם ויוסיף לקח. 

יש מה להוסיף הוא אומר מה שאמרתי זה כבר מספיק שאדם יכיר את עצמו ואת השטויות שהוא ממציא לעצמו הוא רק עצלן הוא רוצה מנוחה הוא רוצה עידונים הוא רוצה לישון הוא רוצה להקל מעליו את העבודה בקיצור תירוצים! 

והנך רואה כי ראוי לזריזות להיות במדרגה אחר הזהירות. זהירות אמרנו זה 'מצוות לא תעשה' זריזות אמרנו זה 'מצוות עשה' כי על הרב לא יהיה האדם זריז אם לא יהיה זהיר בתחילה, אם אתה לא נזהר בתחילה מלעבור עבירות ודאי שאתה לא תקפוץ לעשות מצוות, כי מי שלא ישים לבו להיזהר במעשיו ולהתבונן בעבודה האלוקים ומשפטיה שזו היא מדת הזהירות כמו שכתבתי קשה שילבש אהבה וחמדה אליה אל העבודה ויזדרז בתשוקה לפני בוראו 

כי הנה הוא עודנו טובע בתאוות הגופניות ורץ מרוצת הרגלו המרחיקו, עדיין הוא רץ בטבע שלו אחרי הדברים שמרחיקים אותו מן הדבר ודאי שהאדם הזה לא יהיה זריז כי אם הוא לא זריז ודאי שהוא לא יהיה זריז, אמנם אחר שכבר פקח עיניו לראות מעשיו ולהיזהר בהם דהיינו הזהירות וחשב חשבון המצוות והעברות ואמרנו וירשום כל יום מה כן ומה לא ומה הוא עושה כראוי ומה לא, ונקל הוא לו שיסור מן הרע וישתוקק עכשיו הוא יכול להשתוקק אל הטוב ויזדרז בו וזה פשוט.

'רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מב, כא): "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (מכות ג, טז).