מסילת ישראל - פרק ט'

(אין זה התמלול, אלא עיקרי הדברים מהספר 'מסילת ישרים' לרבנו משה חיים לוצאטו הרמח"ל זיע"א)

פרק ט: בבאור מפסידי הזריזות וההרחקה מהם 

הנה מפסידי הזריזות הם הם מגדילי העצלה והגדול שבכולם הוא בקשת המנוחה הגופנית ושנאת הטרח ואהבת העדונים בתשלום כל תנאיהם. כי הנה אדם כזה ודאי שתכבד עליו העבודה לפני בוראו כבד גדול כי מי שירצה לאכל אכילותיו בכל הישוב והמנוחה ולישן שנתו בלא טורד וימאן ללכת אם לא לאטו וכיוצא בדברים כאלה הנה יקשה עליו להשכים לבתי כנסיות בבקר או לקצר בסעודתו מפני תפלת המנחה בין הערבים או לצאת לדבר מצוה אם לא יהיה העת ברור כל שכן למהר עצמו לדבר מצוה או לתלמוד תורה ומי שמרגיל עצמו למנהגות האלה איננו אדון בעצמו לעשות הפך זה כשירצה כי כבר נאסר רצונו במאסר ההרגל הנעשה טבע שני:

ואמנם צריך שידע האדם כי לא למנוחה הוא בעולם הזה אלא לעמל וטרח ולא ינהג בעצמו אלא מנהג הפועלים העושים מלאכה אצל משכיריהם וכענין מה שהיה אומר עירובין סה: 'אגירי דיומא אנן'. וכדרך יוצאי הצבא במערכותיהם אשר אכילתם בחפזון ושנתם עראי ועומדים תמיד מוכנים לעת קרב ועל זה נאמר איוב ה: "כי אדם לעמל יולד" וכשירגיל עצמו על זה הדרך ימצא העבודה קלה עליו ודאי כיון שלא יחסר בעצמו ההזמנה וההכנה אליה ועל זה הדרך אמרו זכרונם לברכה אבות פרק...: 'כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן' שהוא כלל ההרחקה בתכלית מן המנוחות והעידונים:

עוד ממפסידי הזריזות הוא רוב הפחד וגדל המורא מן הזמן ותולדותיו כי פעם יירא מהקור או מהחם ופעם מהפגעים ופעם מן החלאים ופעם מן הרוח וכן כל כיוצא בזה הוא הענין שאמר שלמה עליו השלום משלי כו, יג: "אמר עצל שחל בדרך ארי בין הרחובות" וכבר גנו חכמינו זכרונם לברכה המדה הזאת ויחסוה אל החטאים ומקרא מסיעם דכתיב ישעיה לג: "פחדו בציון חטאים אחזה רעדה חנפים" עד שאמר אחד מן הגדולים אל תלמידו בראותו אותו מתפחד: 'חטאה את!' ברכות ס אלא על זה נאמר תהלים לד, ג: "בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה":

כללו של דבר צריך שישים האדם את עצמו עראי בעולם וקבוע בעבודה יתרצה ויסתפק בכל עניני העולם במה שמזדמן לו ויקח מן הבא בידו ויהיה רחוק מן המנוחה וקרוב למלאכה ולעמל ויהיה נכון לבו בטוח בה' ולא יירא מתולדות הזמן ופגעיו:

שמא תאמר: הרי מצינו שחיבו חכמים בכל מקום שישמור האדם את עצמו שמירה מעולה ולא ישים עצמו בסכנה אפילו הוא צדיק ובעל מעשים ואמרו כתובות ל: 'הכול בידי שמים חוץ מצנים פחים' ומקרא כתוב דברים ד, ט: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" הרי שאין להחליט הבטחון הזה על כל פנים והתם אמרו: 'ואפילו לדבר מצוה':

דע כי יש יראה ויש יראה יש יראה ראויה ויש יראה שוטה יש בטחון ויש הוללות כי הנה האדון ברוך הוא עשה את האדם בעל שכל נכון וסברא נכוחה לשינהג עצמו על דרך טוב וישמר מן הדברים המזיקים אשר נבראו לענוש את הרשעים ומי שירצה שלא ינהג עצמו בדרך החכמה ויפקיר עצמו לסכנות הנה אין זה בטחון אלא הוללות. 

והנה הוא חוטא במה שהוא עושה נגד רצון הבורא יתברך שמו שרוצה שישמור האדם את עצמו ונמצא שמלבד הסכנה המטבעת בדבר אשר הוא עלול אליה מפני חסרון שמירתו הנה עוד הוא מתחיב בנפשו בקום עשה בחטא אשר הוא חוטא ונמצא החטא עצמו מביאו לענש ואולם השמירה הזאת וזאת היראה המיסדת על הנהגת החכמה והשכל היא הראויה שעליה נאמר משלי כב, ג: "ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו" אך היראה השוטה היא שיהיה האדם רוצה להוסיף שמירות על שמירות ויראה על יראה ועושה משמרת למשמרתו באפן שיגיע מזה בטול לתורה ולעבודה:

והכלל להבחין בין שתי היראות הוא מה שחלקו חכמים זכרונם לברכה באמרם פסחים ח: 'היכא דשכיח הזקא שאני' כי מקום שההזק מצוי ונודע יש לשמר אך מקום שאין ההזק נודע אין לירא ועל כיוצא בזה נאמר: 'רעותא דלא חזינן לא מחזקינן' ו: 'אין לו לחכם אלא מה שעיניו רואות' הוא עצמו ענין הפסוק שהבאנו למעלה: "ערום ראה רעה ונסתר" הא אינו מדבר אלא בנסתר מן הרעה אשר רואה לא ממה שיוכל להיות שיהיה אפשרי שיבוא והוא ממש ענין הפסוק שהזכרתי למעלה: "אמר עצל שחל בדרך" וגו' משלי כו, יג. 

וחכמים זכרונם לברכה פרשו הענין כמין חומר להראות עד היכן מגעת יראת ההבל להפריש האדם מן המעשה הטוב ואמרו: 'שבעה דברים אמר שלמה בעצל; כיצד? אמרו לעצל: 'הרי רבך בעיר לך ולמד תורה ממנו' 

והוא משיב אותם: 'מתירא אני מן הארי שבדרך' 

'רבך בתוך המדינה'

אומר להם: 'מתירא אני שלא יהיה ארי בין הרחובות' 

אומרים לו: 'הרי הוא בתוך ביתך' 

אומר להם: 'אם אני הולך אצלו אני מוצא הפתח נעול' 

אומרים לו: 'פתוח הוא' 

ושלא היה יודע מה להשיב אומר להם: 'הדלת פתוחה או נעולה מבקש אני לישן מעט' 

הא למדת שאין היראה גורמת שיתעצל אלא עצלה גורמת לו שיתירא:

וכל הדברים האלה הנסיון היומי יעיד עליהם ממה שכבר פשוט הוא ורגיל ברב המון בני האדם אשר זה דרכם כסל למו ומשכיל על דבר ימצא אמת לאמתו ודעת לנבון נקל וכבר נתבאר ענין הזריזות באור שאחשב היותו מספיק להערת הלב והחכם יחכם ויוסיף לקח:

והנך רואה כי ראוי לזריזות להיות במדרגה אחר הזהירות כי על הרב לא יהיה האדם זריז אם לא יהיה זהיר בתחילה כי מי שלא ישים לבו להזהר במעשייו ולהתבונן בעבודה ומשפטיה שזו היא מדת הזהירות כמו שכתבתי קשה שילבש אהבה וחמדה אליה ויזדרז בתשוקה לפני בוראו כי הנה הוא עודנו טובע בתאוות הגופניות ורץ מרוצת הרגלו המרחיקו מכל זה אמנם אחר שכבר פקח עיניו לראות מעשיו ולהזהר בם וחשב חשבון המצוות והעברות כאשר זכרנו נקל הוא לו שיסור מן הרע וישתוקק אל הטוב ויזדרז בו וזה פשוט: