דיני הזכרת מעין המאורע בברכת המזון: טעויות, תיקונים והכרעות הלכתיות בין שבת, יום טוב וראש חודש
- - - לא מוגה! - - -
ואני קורא סימן קפח אדם שגומר את שלושה הברכות של ברכת המזון דאורייתא חותם ברוך אתה השם בונה ירושלים ועונה אמן אחר עצמו
תמיד הכלל כל קבוצה של ברכות או קיבוץ של ברכות אומרים בסופו אמן כגון
אתה מסיים את העמידה ומברך את עמו ישראל בשלום
כמו שכאן אתה מסיים את הברכות שהן דאורייתא אתה עונה אמן אחר כך
בכוונה אומרים הן ולא בסוף ברכת המזון
אחרי שגומר רווח והצלה וחול טוב משום שסיום ברכות דאורייתא זה שם
בזמנם הפועלים לא היו אומרים את ברכת הטוב האמיתי והיו אומרים רק שלושה ברכות
כדי להבדיל בין שניהם היו אומרים בכוונה את האמן הזו בקול רם כדי שישמעו האם וילכו
היום בזמננו לא שייך הדבר הזה ולכן אומרים את האמן
בלחש.
מעין המאורע בברכת המזון,
אם זה בחנוכה ופורים, באמצע הברכת נודה לך אומר על הניסים.
אם שכח ולא אמר, כל זמן שעוד לא אמר שם שמים יכול לחזור ולתקן.
ברוך אתה השם, יחתום על הארץ ועל המזון.
אם גם לא נזכר ורוצה לומר בין ברכה לברכה, אינו רשאי להוסיף. כל דבר שלא חלב לא רשאי להוסיף בין ברכה לברכה.
רק לגבי שחרית או מנחה ביום ראש חודש ומינועם פה,
יכול לומר בין ברכה לברכה, את יעלה ויבוא לפני שיתחיל מודים.
אבל על הניסים לא חוזרים, ולכן אינו רשאי לומר בין ברכה לברכה,
כמו שכתב מרן בסימן ד' לגבי שכחת עתה חוננתנו,
כמו שם הוא עדין גם פה.
בברכה השלישית שלבים מעין המאורע,
שבת, יום טוב, ראש חודש, כולם אומרים,
יצא באחדנו או יעלה ויבוא.
מדוע ולמה על הניסים נאמרת בברכה השנייה? יעלה ויבוא או יצא נאמרת בברכה השלישית?
בכל ברכה אתה לוקח את התוכן של אותנו.
ולכן,
הברכה השנייה היא הודאה, נודה לך השם אלוקינו,
גם היא למעשה ברכת ההודאה.
לכן צריך לשלב בה את כל זה.
כך גם הברכה השלישית היא על העתיד.
אנחנו מבקשים, ומלכות בית דוד משיחך תחתה.
כל מהות הברכה השלישית היא על העתיד, ולכן בברכה השלישית מוסי ויבוא.
גם ביעלה ויבוא אתה מבקש על החודש הבא,
זוכרנו השם אלוהיה וכו'.
כך גם ברצה ואחליצנו.
לכן,
אדם שלא אמר עצים בברכה השנייה בברכת נודה לך,
והוא רוצה לומר באמצע הברכה השלישית,
הוא חושב
שיש בברכת המזון כמה תחנות.
אם הוא שכח בתחנה הראשונה,
אז הוא יכול בתחנה,
שלא כך, אין תחנות.
יש לכל דבר את הדבר הקבוע לו בברכה בלבד,
ואי אפשר להעביר את זה למקום אחר.
גם הזכרת על הניסים מדי רבנן, וגם רצינו או יעלה ויבוא,
גם זה רק מדי רבנן, כמו שכותב התשבץ.
אדם ששכח ולא אמר, חליצנו.
אם זה בסעודה שלישית, בדיעבד לא חוזר.
אבל הראשונה והשנייה,
גם בדיעבד חייב לחזור לראש.
יש מחלוקת בראשונים אם חוזר לראש ברכת המזון,
או שמספיק לחזור לברכה השלישית, רחם.
להלכה אנחנו פוסקים כדעת מרן,
ולא שייך לומר כאן ספק ברכות להקל, כי ספק ברכות להקל בתפילה או בברכת המזון, אומרים, וכך הוא המנהג.
לכן, אם גמר לעדה אל אבינו ושם נזכר שלא אמר את זה,
בשנה או השנייה של שבת חייב לחזור.
אבל אם עדיין לא התחיל את הברכת, אלא אמר, ברוך אתה,
התחיל לומר, על דעת לומר לעדה אל אבינו. אבל כשהגיע מלך העולם, נזכר שעדיין לא אמר את זה,
יכול לומר כך,
להוסיף ברכה שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית,
ברוך אתה השם,
כן, זה יש גם לגבי חג.
שכח ולא אמר יעלה ויבוא בחג,
בנזמתם בוני ירושלים, יוסיף בין ברכה לברכה,
את הברכה הזו בשם ומלכות, ברוך אתה השם אלוקים לעולם.
ההמשך, אשר נתן ימים טובים לישראל, לששון ולשמחה,
את יום חג הסוכות הזה, את יום טוב מקרא קודש הזה, ברוך אתה השם,
מקדש ישראל והזמנים.
מרן מדגיש כל הברכות הללו בשם ומלכות, היינו ברכה גמורה.
רק ראש חודש אומר את הברכה ללא שם,
אבל לגבי יום טוב, יזכיר את זה בשם השם.
אומנם גם לגבי יום טוב יש מחלוקת. מה שמרן פסק,
גם בזה לא אומרים ספק ברכות להקל נגד מרן, משום שלעניין זה יש חשש של ברכה לבטלה בברכת הטוב והמיטיב.
אם כן, מי יתיר להמשיך את הברכה הטוב והמיטיב נגד מרן?
לכן אין לו ברירה, אין לו מנוס,
כי הוסיף את הברכה אשר נתן ימים טובים לישראל.
אה, ולא הזכיר בה של ראש חודש,
בין ביום ובין בלילה, אומר שנתן לעמו ישראל זיכרון ואינו חותם בה.
והוא שנזכר קודם שהתחיל הטוב והמיטיב,
אינו חוזר, ופסוק חייב לאכול פעט
כדי שיתחייב לברך ברכת המזון,
וכל המועט דינו כראש חודש.
יש מחלוקת
בין התלמוד הבבלי של הירושלמי,
מה הדין לגבי ראש חודש.
לפי דעת הירושלמי והפסיקתא,
חודש שווה לגמרי לדין שבת.
אם האדם לא אמר יעלה וידעת בברכת המזון של ראש חודש,
מוסיף ברכה בשם המלכות בהתחלה, ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם,
ההמשך אשר נתן ראשי חודש ישראל לזיכרון,
ובסוף חותם ואומר,
ברוך אתה ה' מקדש ישראל החודשים.
כך פוסק בעל הלכות גדולות ועוד.
אבל אנחנו פוסקים להלכה כדעת הרייף והרמב״ם שהסבירו
בתלמוד שלנו שיש הבדל בין שבת לבין ראש חודש,
שם יש לך חובה לאכול כזית לחם.
באמת נכון הדבר שאסור לך לצום,
אבל אתה לא חייב לאכול כזית לחם.
אם פירות
לא יצאת ידי חובה, זה בסדר.
העיקר שתיהנה בראש חודש, לא חשוב איך.
כן,
גם בזה אנחנו קובעים את ההלכה.
היות ואין חובה לאכול כזית לחם,
אם לא יעלה ויבוא בכלל, אינו חוזר.
ולא רק אם לא אמר בכלל, אפילו אם נזכר בין ברכה לברכה,
הוא בא,
לא יאמר את הברכה הזו בשם,
אלא יאמר כך
ברוך אתה, מהרהר השם ואלוקינו בליבו,
ימשיך מלך העולם, שנתן ראשי החודשים לעמו ישראל זיכרון.
שוב, בחתימה עושה אותו דבר, ברוך אתה, מהרהר שם שמים בליבו, מקדש ישראל וראשי החודשים, וימשיך את הברכה שאחריה.
משום שאנחנו הולכים, רמב״ם ומרן,
והגאון חידה מפרש בדבריהם שבראש חודש אין לא חתימה ולא חתימה.
לא רק שלא יכול לחתום בסוף,
ברוך אתה, השם, מקדש ישראל וראשי,
אלא גם הפתיחה אינה יכולה להיות בשם.
יכול להיות דוגמה אחת יוצאת מן הכלל,
שיהיה לו אפשרות לומר בשם.
הכיצד?
אם יחול ראש חודש ביום שבת,
האדם הזה שכח,
גם רצה ואחליצנו וגם יעלה ויבוא.
גמר בונה ירושלים ונזמר.
שם באמת יהיה רשאי לשלב את שניהם יחד.
כלומר, ברוך אתה, השם, אלוקינו מלך העולם. נתחיל קודם כל בשל שבת.
הוא אומר,
אשר נתן שבתות למנוחה לעמל באהבה לאות ולברית.
אחר כך הוא ממשיך,
כולל גם את ראש חודש.
מוסיף גם,
שנתן ראשי חודשים לעמו ישראל לזיכרון.
בחתימה אומר, ברוך אתה, השם,
מקדש השבת ישראל וראשי חודשים.
כאן אני מרשה לו לומר כך,
שאין חשש ברכה לבטלה.
בלאו הכי האדם הזה צריך לפתוח בברוך ולחתום בברכן. מה הוא יפסיד אם האדם הזה יוסיף
אחרי שאמר מקדש השבת, שיוסיף גם ישראל.
לכן אין לו מה לחשוש בדבר, יאמר את שניהם.
קל וחומר, אם קרה הדבר יום שחל בשבת,
שכח ולא אמר, לא רוצה ולא יעלה ויבוא.
שוב, משלב את שניהם יחד.
גם את הברכה של השבת, וגם אשר נתן ימים טובים לישראל,
כולל את שניהם גם יחד.
כך גם חותם ואומר, ברוך אתה, השם,
מקדש השבת ישראל והזמנים.
זה אם חתם בוני ירושלים.
אבל אם האדם הזה אמר רק ברוך אתה,
השם, ועדיין לא חתם בוני ירושלים,
כדאי הדבר שיאמר למדני חוקיך.
זה הדבר הטוב יותר כדי להציל את ההמשך,
שלא יצטרך להוסיף את הברכה המיותרת.
הריטבון נותן לנו כלל יסודי בדבר הזה.
כל טעות
שצריך לחזור עליה אם לא יאמר,
יאמר למדני חוקיך.
דבר שלא חוזרים עליו, לא יאמר למדני חוקיך.
כגון,
אני אמרתי במקום מוריד הטל, אמרתי בקיץ משיב הרוח ומוריד הגשם.
אמרתי ונאמן הטל לחיות מתים, ברוך אתה השם.
עוד לא חתמתי מחיי המתים.
אסור לי לומר על מחיי המתים,
כי זה יהיה ברכה לבטלה.
אדם שאמר במקום מורידל, אמר משיב הרוח בקיץ,
הרי על הגשם זה סימן כלל, החוזרים. לכן יסיים למדני חוקיך.
כך גם לגבי שאר הברכות שחייב לחזור.
גם היום, ביום ראש חודש, אם קרה לאדם דבר כזה,
שכח ולא אמר יעלה ויבוא את ה'.
עדיין לא חתם ולא אמר המחזיר שכינתו לציון,
לא כדאי לסיימך, אלא מיד יחתום למדני חוקיך.
זו הדרך, זו העצה, העצה לכתחילה.
זה מה שראוי לעשות.
כך הוא עדיין בכל מקום שחייב לחזור.
אז גם לגבי המזון אמרנו כן.
אבל בדברים שלא חוזר, כמו שהתחלנו קודם לגבי על הניסים.
אפילו אם נזכר רחב ארוך אתה השם, עדיין לא אמר על הארץ ועל המזון,
אפילו אחי,
אינו רשאי לחתום ולסייף ולומר למדני חוקיך,
אלא יחתום על הארץ ועל המזון,
ואת אמירת על הניסים האדם הזה הפסיד לגמרי מכל וכול.
כך הוא עדין גם לגבי עשרת ימי תשובה,
זוכרנו לחיים, וכתוב, ובספר, וכולם שייך את הכלל הזה,
שאם אמר כבר, ברוך השם, יחתום, אין לו אפשרות לחזור.
יש מחלוקת בראשונים,
האם יש חובה לאכול סעודת חג כזית לחם או לא.
יש מחלוקת.
ומרן נוקט
יש חובה לאכול כזית לחם.
כמו בשבת, לפי דעת מרן, הוא עדין יום טוב.
אלא מאי?
אם האדם הזה גמר את כל ברכת המזון,
ושואל אותנו אחר כך,
אחזור או לא?
תגיד לו לא, שב ואל תעשה.
אומרים בזה ספק ברכות להכינו נגד מרן.
אבל אם האדם הזה שואל בלכתחילה מה כדאי לעבוד,
אומרים לו, עדיין לא הפסדת,
הוא עדיין נמצא בין בוני ירוש ברכת לעד האל אבינו,
שעדיין מלכתחילה, יאמר שם עם תוספת אשר נן ימים טובים.
לכן, לא רק לגבי ליל פסח וליל סוכות, אלא בכל החגים,
גם בשביעי של פסח, אתה יכול להוסיף את אותה הברכה.
אבל אמרת נכון, בליל פסח ובליל סיב, לא אמר יעלה ויבוא, וגמר את כל ברכת המזון, חוזר לראש.
שם אין ויכוח.
כולם עוד חייבים לאכול כזית לחם בליל פסח,
לא לחם אלא מצה.
ממילא,
עליבלמא, אם לא אמר יעלה ויבוא בליל הסדר, חוזר.
ואין הבדל בזה בין איש לאישה,
הן בכל ההלכות שאמרנו קודם.
ההבדל היחיד שיהיה בין איש לאישה הוא לגבי ליל סוכות. אנחנו חייבים לאכול בסוכה כזית לחם, הם לא.
אצלהם זה כמו כל הימים טובים, ולכן,
גבר ששכח ולא אמר יעלה ויבוא ביום ליל חג הסוכות, חוזר.
חוזר לראש, שיקת המזון, אישה אינה חוזרת.
אני עובר לסעיף ח',
סעודה שלישית בשעת דינה כראש חודש.
על שני הסעודות הראשונות
אין מחלוקת בפוסקים,
שחייבים לאכול בהם רק לחם.
אבל על סעודה שלישית יש לנו ארבעה דעות בראשונים.
הרמב״ם, הראש ורוב הפוסקים,
שגם בסעודה שלישית חייבים לאכול לחם.
דעה שנייה, מספיק עוגות.
דעה שלישית, פירות משבעת המינים.
דעה נוספת, בשר או דגים.
מרן הביא את כל הדעות האלה בסימן רצד א', סעיף.
ומרן נקט בסתם, כדעת הראש והרמב״ם, שני עמודי הוראה,
שלכתחילה,
יש לאכול לחם גם בסעודה שלישית.
לכן מרן אמר, חכם עיניו בראשו,
כדאי שלא יגזים לא באכילה בסעודה השנייה של שבת,
אלא יהיה לו תיאבון לאכול גם בסעודה השלישית,
שיוכל לאכול כזית לחם לפחות.
אם תאמר לאכול כזית לחם, ממילא,
אם לא אמר רצה וגמר את כל ברכת המזון, חוזר לראש.
אבל אם תאמר לא כדברי הראש והרמב״ם,
אלא כדברי המרדכי ושאר הפוסקים,
אם כן,
אם האדם הזה לא אמר את צבע החליצינו בסעודה השלישית,
בדיעה. ספק ורחות לאכול.
ובאמת,
נכון הדבר שמרן שם פסק להחמיר לך לאכול לחם,
אבל פה מרן כתב שאם לא אמר את צבע החליצינו בסעודה השלישית, דינה כדין ראש אש שלא חוזר, כדעת רבנו יחיאל ועטור בניו של הראש.
למרן עצמו שם פסק שצריך לאכול לחם,
כך מקשה הבח, בית חדש,
מרן אמר לחומרה מצד ספק. מרן החמיר, נקט ואמר שחייבים לאכול בסעודה שלישית.
אבל פה הרי יש לך כלל ספק ברכות לאכול ואולי אין חובה לחזור את ברכת המזון,
כי כל אזכרת מעין המאורע בברכת המזון זרק מדי רבנו שאומר התשבץ.
לכן חזר הכלל ספק ברכות לאכול גם פה.
לכן אדם שאת כל ברכת המזון ולא אמר לצבע
חליצינו בסעודה שלישית אינו חוזר.
אמנם נכון רבי יוסף חיים בספרו בן איש חי כתב,
שגם בסעודה שלישית, אם לא אמר את זה,
טעמו ונימוקו,
על פי הקבלה אין הבדל בין הסעודות הראשונות לסעודה שלישית.
על פי הקבלה גם בסעודה שלישית יש חובה גמורה לאכול כזית לחם.
ולכן הוא אומר, כל מקום שיש מחלוקת בפוסקים הקבלה תכריע, ולכן הוא לוקט
אבל כלל גדול בידינו, ספק ברכות לאכול
גם כנגד החיים, כנגד הבן איש חי,
גם כנגדו אומרים כלל זה.
אמנם בעלי המליצות אומרים מיוסף עד יוסף לא קם כיוסף
מהגאון רבי יוסף קארו עד הגאון רבי יוסף חיים לא קם כיוסף אבל גם כנגד מרן גם כנגד יוסף הראשון אנחנו אומרים
ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן.
לכן, אסור אם יבוא אליך האדם ויאמר,
תראה, אני עיראקי ואני רגיל לעשות כמו הבן איש חי.
וקרה לי כעת טעות,
אני עושה כדברי הרב בן איש חי,
אני חוזר לברך את ברכת המזון או לא.
תגיד לו, היות כבר הוא בסעודה שלישית,
אומרים, סבל גם נגד הבן איש חי, ספק ברכות להקל,
לכן לא יחזור. אבל,
כל זה,
השאלה מתחילה כשאדם נזכר בסוף.
לעד האל אבינו, ושם הוא נזכר בבעיה,
אנחנו אומרים בדיעבד יצא ולא חוזר.
אבל אם האדם הזה נזכר מיד,
האדם הזה אמר ברוך אתה ה' ועדיין לא אמר בונה ירושלים,
יסאה מיד למדני חוקיך כדי להציל את המצב שלא יסתבך נגד הרמב״ם והראש. הרי מעיקר הדין היה ראוי שיחזור.
עיקר הדין חייבים לאכול לחם.
ולכן, יומדני חוקיך,
אם לא נזכר עד שחתם בונה ירושלים,
שיוסיף את הברכה שנתן שבתות,
ואחר כך ימשיך לעד האל אבינו.
רק אם אמר את המילים לעד האל אבינו, ושנזכר, בזה אין ברירה.
לפעמים גם בזה יש ברירה.
אני לא אכלתי לבד, פעם אחי אכל יחד עימי.
אני אומר לו, תברך ברכת המזון, כוון עלי,
ואין לי ידי חובה, גם בזה כדאי ורצוי מאוד לעשות כך.
לכן,
מן הראוי שאם יכול למצוא איזה אדם שיוציא אותו, זה בוודאי הרבה יותר טוב.
אבל אם האדם האחרון שברך את ברכת המזון, אז אין לו ברירה.
מה ידי אהבה? אהבה. בידי אהבה אנחנו אומרים שיצא ידי חובתו,
ולא יחזור לברך שוב את ברכת המזון.
בכל הדברים האלה אין הבדל בין אישה.
כשחוזרים בשתי הסעודות הראשונות, גם האישה חייבת לאכול.
לכן, לא רק אני חוזר אם לא אמרתי ארצה,
גם נשים שלא אמרו גם הן חייבות לחזור.
אבל בדוגמאות של החוזרים, גם הנשים אינן חוזרות.
אין הבדל, האנשים והאנשים שווים כולם לעניין זה,
חוץ מהלילה הראשון של ליל סוכות.
אילו היה עיקר הדין שלא צריכים לאכול לחם וסעודה שלישית,
הייתי אומר לו גם שלא יאמר את הברכה אשר נתן שבתות.
אבל היות בהלכה מעיקר הדין פוסקים כדברי הראש והרמב״ם,
לכן אני מעדיף להיכנס בספק כל דהוא ולומר את הברכה אשר נתן שבתות,
ולא להיכנס לספק ברכה לבטל המשך ברכת אשר לעדא אל אבינו.
כך כתבו האחרונים, מעתיק רבה בספרו יחווה דעת.
בדבר הזה, בתירוץ שאמרנו בין מרן כתב פה לבין מה שמרן כתב בסימן רצ״א לקמאן,
הסבירו האחרונים עוד קושייה נוספת.
מרן דן בסימן ס״ב באבן העזר לגבי מצוות שבע ברכות.
יש לנו חתן בכלה,
ורוצים לברך שבעה ברכות.
כל שבעת הימים אתה יכול לברך
לרווק, לבתולה הזאת, אתה יכול לברך להם את הברכות
אם יקוימו כל התנאים.
התנאי הראשון, שזה יהיה בביתו של החתן.
תנאי שני, שיהיו מניין אנשים,
וייקח בועז עשרה זקנים.
התנאי האחרון, שניים מתוכם יהיו פנים חדשות.
מתי צריך פנים חדשות? בימי החול.
אבל אם יש עשרה אנשים בביתו של החתן ואין שם פנים חדשות,
כולם פנים ישנות, כולם היו כבר בסעודות הקודמות,
כולם בני המשפחה.
אפילו, אחי, בשבת
לא צריך
את התנאי האחרון הזה, פנים חדשות,
אלא מזמור שיר ליום השבת עצמה, פנים חדשות באו לכאן.
לכן, בסעודה הראשונה והשנייה יש לך מניין, אתה יכול לומר את כל השבע הברכות.
לגבי סעודה שלישית, מרן פסק שם באבן העזר,
בסימן ב' שחייבים להביא שניים שיהיו פנים חדשות כדי לברך את כל השבע הברכות.
תגיד, למה?
הרי מרן עצמו פסק בסימן רצדיקא שיש חובה לאכול כזית לחם גם בסעודה שלישית,
כדעת הרמב״ם והראש.
אם כי, למה שם אתה מפלה עושה אפליה בין הסעודה הראשונה והשנייה לבין השלישית?
אלא, כמו שאמרנו, מרן עצמו פסק את זה מכוח ספק
ולכתחילה תשתדל לאכול כזית לחם.
אבל מרן עצמו ידע שיש חולקים.
וכשהדבר נוגע לגבי שבעה ברכות,
יש לך ספק שבעה ברכות לבטלה?
מרן חשש.
כמו שכאן מרן חשש שלא יחזור את ברכת המזון,
גם שם מרן חשש את הדבר הזה,
ולכן מרן פסק שם.
אם יש לך שניים פנים חדשות בסעודה שלישית,
אתה יכול לברך שבעה ברכות, אם אין לך שניים כאלה, לא.
אחינו האשכנזים לא מצריכים שניים פנים חדשות,
הם מסתפקים באחד.
כאילה נוספת,
הם לא מצריכים שזה יהיה בביתו של החתן,
אלא גם אם זה יהיה בית אחר, מברכים שבע ברכות.
אבל אנחנו נוהגים כמרן בשני הדברים גם יחד.
א',
דווקא בביתו של החתן, ב', צריך שיהיו שניים פנים חדשות,
ולא מספיק אחד. ולכן,
אם הם רוצים לזכות ולברך את כל השבעה ברכות בסעודה שלישית,
מן הראוי לארגן מראש, להזמין שניים פנים חדשות,
שעשו רשימה מי לא היה בסעודות הקודמות,
מי נפקד.
אותם הנפקדים יזמינו אותם.
וכשאתה מזמין אותו,
תשאל אותו אם אתה יכול לבוא או לא.
אני רוצה לדעת מראש,
כי אתה פנים חדשות.
אם תבוא, בזכותך נוכל לברך שבעה ברכות.
אם לא, תאמר לי.
אפנה על הסמאל או על הימין,
אני אחפש פנים חדשות אחרות.
שלא יהיה פאנצ'ר ברגע האחרון.
שיסדר את זה מראש, יתכנן מראש בצורה מחושבת,
ואז,
אליבדיקול עלמא,
יוכל לברך את כל השבעה ברכות, כיוון שיש לו כאן שניים פנים חדשות, אין שום בעיה.
שלושה שאכלו בשבת ויום טוב,
ושכחו להזכיר מעין המאורע,
בהם צריכים לחזור לראש ברכת המזון,
יברך כל אחד בפני עצמו,
כי מידי זימון כבר יצאו.
קרא לכל השלושה האלה, בהתחלה אמנם אמרו זימון, כולם שכחו רצה ואחריצנו.
לא שמו לב.
עכשיו כולם צריכים לחזור, חוזרים עוד הפעם רק את ברכת המזון,
ולא יחזרו שוב אחורנית גם את הזימון. הזימון היה בסדר, ולכן אותו לא צריך לכפול פעם נוספת.
היה אוכל ויצא שבת,
קיר של שבת בברכת המזון.
דאז לנן, באתר התחלת הסעודה,
קבוע דין לראש חודש, חנוכה ופוריים.
דבר מצוי מאוד שאנשים רבים מתחילים לאכול את הסעודה השלישית לפני השקיעה,
עד שמגיעים לברכת המזון נעשה לילה,
אחרי צאת הכוכבים.
השאלה היא,
האם צריכים לומר בברכת המזון רצה וחליצנו,
או לא.
לפי דעת הראש
לא יאמרו רצה וחליצנו.
כי הרגע הזה,
ברגע שהוא מברך את ברכת המזון, זה לא שבת, זה חול.
אבל לפי דעת התוספות, אורחות חיים ורוב הפוסקים שמרן פוסק כאן,
חייבים לומר גם באותה ברכת המזון, רצה והחליצנו.
מרן חזר על הדין הזה, על הכלל הזה,
לקמן בהלכות פורים בסימן תרצה, סעיף ג', מרן כתב
אם האדם הזה אכל סעודת פורים ביום פורים,
עד שהגיע לברכת המזון נעשה לילה. זה דבר שקורה להרבה אנשים המאחרים כך דרכם כל שנה.
אף פעם הוא לא זוכה לברך לפני השקיעה.
הלוואי שיברך בתשע בלילה.
הוא שואל, אני אגיד על הניסים או לא?
תגיד לו שכן.
דעת מרן שקיבלנו הוראותיו,
שיאמר על הניסים,
למרות שברגע שהוא אומר את ברכת המזון זה לא פורים, נגמר כבר פורים.
אפילו אחי, כיוון שאכילת הכזית הייתה ביום פורים,
אז הוא כבר התחייה בברכת המזון.
ממילא, מתי שיאמר את ברכת המזון,
מזכיר בה גם מעין המאורע.
כך הוא הדין מחר.
אדם שיאכל מחר בשעה כזו.
גמר,
אכל כזית,
ולא ברך ברכת המזון.
בא בשמונה ורבע, שמונה וחצי בלילה,
זה כבר לא ראש חודש.
הוא שואל אותך, האם אני צריך לומר בברכת המזון יעלה ויבוא או לא?
תענה לו כן.
אכלת כזית ביום ראש חודש.
כן, כבר התחייבת באותה כזית ברכת המזון אם יעלה ויבוא.
אכן, זה לא פוגע ממנו.
גם אם יהיה לילה עדיין אפשר לברך.
מרן דן בסימן רעיין א' בדוגמה הפוכה, כגון
האדם הזה אכל ביום שישי, ולא ברך ברכת המזון.
בא בליל שבת ושואל, האם אני אברך ברכת המזון אם רצה או בלי רצה?
מרן מביא מחלוקת, להלכה פוסקים כדברי התוספתא והראש,
שגם בזה יאמר עצה ואכל אצלנו.
כי בינתיים, באשר הוא שם, כעת זה שבת.
לכן, גם פה הוא רשאי להזכיר בעין המאורע.
אבל, בשניהם גם יחד,
גם בזה וגם בזה, אם לא אמר, אינו חוזר.
אמרנו לכתחילה שחייב לומר,
חששנו מאוד, פחדנו מאוד לספק ברכה לבטלה,
אבל אין כאן חובה להחזיר אותו,
לא בדוגמה הראשונה ולא בדוגמה השנייה,
אלא אם לא אמר,
בדיעבד, אינו חוזר. לכן,
אם האדם הזה חתם בונה ירושלים ועדיין לא אמר את הברכה הרביעית.
ונזכר, שמר, רצה ואחליצנו באותה ברכת המזון.
האם יומם את הברכה אשר נתן שבתות או לא,
כאן לא יכול לומר.
נכון הדבר שכתבנו קודם,
שצריך לומר אשר נתן גם בסעודה שלישית,
אבל פה יש לך ספק, אתה מוסיף גם את דברי הראש,
כדי למנוע מלומר בשם השם את הברכה אשר נתן,
אלא העצה הייעוצה היא שאומר בלי שם,
כי אין מה שאמרנו לגבי ראש חודש. יאמר כך
ברוך אתה יהרהר שם ואלוקנו, ימשיך
מלך העולם שנתן שבתות ומנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית, ברוך אתה,
ירהר שוב את שם השם ויחתום, יקדש השבת,
ואחר כך ימשיך את הברכה שאחריה לעדה אל אבינו.
כיוון שכאן סיים את ברכת המזון,
הוא נמצא באותה שעה אחר עצת הכוכבים,
אולי ההלכה כערעו שבכלל לא צריך לומר, אפילו אם תאמר ההלכה כתוספות שצריך לומר,
אולי דה שלישית אין חובה לאכול לחם.
לכן, משום זה, בגלל שני הצירופים,
מנענו בעדו מלהזכיר שם שמים באותה הברכה שהוא בא להשלים ולתקן. כמו שאמרנו,
כלל גדול בידינו,
ספק ברכות להקל, שב ואל תעשה עדיף.
קורה לפעמים שבדיוק במוצאי שבת חל ליל ראש חודש.
האדם הזה בא לשאול מה כדאי לעשות,
תאמר לו,
אני מוחה לך, מה שאתה עושה בכל שבוע מתחיל מאוחר.
אבל השבת הזו,
אל תתחיל מאוחר,
אלא אתה רוצה לאכול סעודה שלישית,
תקיים אותה כדת וכדין,
תתחיל בשעה שש, שש וחצי,
תתחיל בזמן,
תגמור בזמן,
תסיים לפני צאת הכוכבים,
אתה גומר אז את המזון, אליבא דקול עלמא, זה מצוין.
אבל אם האדם הזה יהיה אחר, הוא יסתבך.
הוא בא לברך את ברכת המזון בשעה שמונה ורבע.
מצד אחד הוא רוצה לומר את זה, למה הוא אכל כזה ביום שבת.
אבל עכשיו זה גם ראש חודש.
יגיד, יעלה ויבוא, לא.
הוא לא יכול לומר גם זה וגם זה.
תחליט, זה שבת או שזה ראש חודש?
הוא לא יכול לבחור את שני עשרות כלאיים משני הימים ביחד, זה כעין תרתי דה סתרי.
אלא לבחור אוזה אוזה, ויש מחלוקת.
לכן, כדי להימנע מכל המחלוקת,
הטוב ביותר, להתחיל לגמור מוקדם, לסיים את ברכת המזון, אם רצה וחליצנו בלבד, הוא פותר את הבעיה.
אבל המאחרים לא תמיד באים לשאול קודם.
גם את השאלה אם באם נשאר אז הוא בא לחכם בשעה שמונה ורבע כך וכך עשיתי עכשיו אני אברך אמר רצה או יעלה ויבוא
להלכה
צריך לומר לו שיאמר רק אצא ואחליצנו
אם לא אמר אצא בסעודה שלישית
הרבה מהראשונים לפי הרמב״ם והראש ועוד חוזר
ואילו לגבי יעלה ויבוא אם לא אמר יעלה ויבוא בראש חודש
אליבא דקולה עלמא יצא
לכן אני מעדיף את הסיכון שלא יעלה ויבוא ובלבד שכן יאמר את אמירת רצה
ובפרט שאליבא דרבנו תם עדיין לא הגיע עד צאת הכוכבים זה עדיין מוקדם
לכן בגלל זה אני מתיר לו לעשות בדעבד
אני חוזר ומסכם
אדם כזה שאכל ביום בת
ונמשכה סעודתו למוצאי שבת שחל בו ראש חודש
אם טעה ולא אמר לא רצה וחליצנו ולא יעלה ויבוא דילג על שניהם
הוא הגיע באמצע והרגיש יש בעיה זה ראש חודש שבת
אז הוא מה עשה חתך את שניהם והמשיך לילדינו וגמר
בדעבד יצא
או האדם הזה החמיר אמר גם זה וגם זה
עשה תרתי דסתרי אפילו אחי בדעבד יצא ידי חובת ברכת המזון
אבל אם הוא שואל מה כדאי לכתחילה
אך תחילה כדאי שיאמר את
ארצה ואכליצי נער יעלה ויבוא
בעיה כאין זו יש גם לגבי החתן וכלה הדוגמה היא כך
החתן הזה התחתן ביום שלישי שעבר הזמין את כל החברים היום
ישבו לאכול היום סעודה אחרונה של השבוע
וזה בביתו
גמרו את כל הסעודה ורוצים לברך ברכת און
ואחרי ברכת המזון לומר גם שבע ברכות
אם הם מסיימים מבעוד יום זה מצוין
הבעיה היא לפעמים יש להם שם איזה זמר טוב
המלך הזה עוד מעט גומר את הקדנציה שלו, יש עוד כמה דקות
לכן הוא מרגישים טובים, הוא עושה שמח
השאלה היא האם יוכלו לברך כל השבע ברכות בלילה אחרי יצאת הכוכבים
כותב הגאון רבי אברהם הלוי בעל גינת ורדים
היה אב בית דין במצרים לפני כמאתיים וחמישים שנה
אומר שאסור לברך אחרי צד הכוכבים את דבר הברכות
אם יברכו זו ברכה לבטלה
כך כותב גם הגאון רבי שלמה קלוגרו האלף לך שלמה וכך הסכימו שאר האחרונים
תגיד מה ההבדל?
מוצאי שבתה אומר להזכיר מעין המאורע רצה ואחליצנו
למה פה לא יגידו שבע הברכות מה ההבדל הם?
מסביר ומנמק גינת ורדים מרן מספק החמיר ואמר שתגיד ברצה אין לך ברכה לבטלה לחומרה תגיד
שם זה ברכה לבטלה שפת להקל
דבר שני אומר רבי שלמה קלוגר שם מתי אתה מאב בברכת המזון?
ברגע שאכלתי לחם כזית אני כבר חייב ברכת המזון לכן אפילו אם התעכבתי אני אומר בלילה אם רוצה
אבל שבע הברכות לא מתחייבים כשאוכלית אלא
מי שגורם את החיוב של שבע הברכות
זהו ברכת המזון,
קומפלט עם ברכת המזון
אם התחלת את ברכת המזון בזמן אתה מתחיל לפני השקיעה והמשיך
אבל אם אתה מתחיל
את ברכת המזון אחרי ציד הכוכבים גמרנו זה אבוד ואז אינו רשאי לבוא ולומר את כל שבע הברכות
יש כאן חשש גדול ברכה לבטלה
וככה ההלכה למעשה לכן
מי שנמצא שם והוא יודע את ההלכה
שיפסיק אותם לרגע, ייתן דפיקה
ויגיד להם אחינו בית ישראל שמהו
אתם תזכות לברך פעם האחרונה עם החתן, עם המלך שלנו שבע הברכות? יגידו לו ודאי, כן, תגיד להם, תראו, סך הכל נשאר לנו עוד עשר דקות להשקיעה
נפסיק לרגע את השירה
אחרונים ברכת המזון שבע הברכות
אחרי השבע הברכות מותר להמשיך לשמוח ולרקוע שיר
אני נועל את הבית, אף אחד לא יצא, המפתח אצלי בכיס, נמשיך לשיר
אבל אחרי השבע... למה להסתבך?
למה להגיע לברכות בבטלה?
זו ההזדמנות האחרונה בחיים, פעם האחרונה בחיים שמברכים לו שבע הברכות
אנחנו מקווים שלא יקרה לו עוד הפעם
ממילא בחיי גוונה, לא כדאי לר,
אבל יזדרזו ולא יאחרו
אם היה הדבר בין השמשות אולי ייתכן שאפשר, כגון
החתונה הייתה לפני השקיעה
לפי השעון קיץ
שאן ומבועתה זה מצוי, הרבה חתונות עושים בשבע וחצי לפני השקיעה
אז הוא התחתן ביום שלישי שעבר לפני השקיעה
והאיחוד היה רק בלילה
בזה התשות אולי זה עדיין לא נקרא יום השביעי,
אולי זה, כן, ספק,
אבל יש לך ספק ספקה בצירוף הרמב״ם במרן שרק הייחוד הוא החופה,
אתה יכול לצרף ולהתיר להם.
מצד הכוכבים, אפילו בדוגמה הזאת לא נוכל להתיר להם כלל ועיקר.
יש כאן ספק גדול,
חשש גדול לברכה לבטלה.
לכן כדאי הדבר שכל אדם שהולך להתחתן בעצמו,
אם הוא מסכן עם הארץ,
לפחות אבא שלו ילמד את ההלכות האלה,
יפתח לו בית חתנים או אבן העזר, סימן סב,
ילמד את כל ההלכות כדי לדעת מתי קוראים ומתי לא אומרים,
כדי שלא יבואו לטעות ולהיכשל בספק ברכבת הלם.
אני קורא סימן קב״ט, סעיף א',
ברביעית, לא יאמר תתברך
ולא יאמר בה אחי כי אם בבית האבל. אומר בה שלושה מלכויות,
ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם,
אל אבינו מלכנו המלך הטוב.
שלושה הטבות, הוא נו, הוא מטיב לנו, הוא יטיב לנו,
ושלושה גמולות,
הוא גמלנו, הוא יגמלנו.
הברכה הרביעית
של ברכת הברכת לעד האל אבינו מלכנו אינה מדאורייתא.
לכל הדעות,
העד היא רק מדרבנן.
ולכן,
כשיש לאדם ספק
לא יכולה אותה הברכה מספק,
אלא,
כמו בכל הברכות אומרים,
אינה נקולה, הוא הדין גם לגבי הברכה הערבית.
מתי תיקנו חכמים את אותה הברכה?
זה היה לפני כ-1,850 שנה,
לאחר חורבן בית שני.
כ-50 שנה אחרי החורבן,
ישראל לא השלימו עם החורבן,
אלא החליטו למרוד במלכות רומא.
בראש הצבא אז עמד בר-כוכבא וחיילותיו.
גם רבי עקיבא
היה מנושאי כליו,
וגם הוא תמך בו, כמו שנאמר בהלכות מלכים בם,
עד שקרא עליו את הפסוק שנאמר בפרשת בלק,
דרך כוכב מיעקב,
רמז את שמו של בר-כוכבא.
הלכו במלחמה ובאמת כבשו את רוב שטח ארץ-ישראל,
עד שמלכות רומי הביאו תגבורות
והתחילו להדוף אותן.
העירה שעדיין שלטו בר-כוכבא וחיילותיו
היתה העיר ביתר.
אין זו ביתר של היום במבואות ירושלים כאן,
כי הגמרא במסכת גיטין בדף נז,
הגמרא מתארת את המקום מבחינה גיאוגרפית
שהיה מרחק של אלפיים אמה,
קרוב לקילומטר מים התיכון.
ביתר זו רק כ-60 קילומטר, ודאי שאינה זו,
אלא היתה עיר אחרת, עיר גדולה ללוקו.
היו בה מאות אלפים.
הגמרא אומרת
600,000 בעלי אמנות.
היו שם 500 בתי-כנסת,
שהיו בהם 500 תינוקות של בית רבן וכו'. עיר ענקית שהיו בה מיליונים.
עם 600,000 בעלי אמנות, חוץ מאנשים ועטף,
תאר לך כמה מיליונים התבצרו בה.
שלוש שנים וחצי הצליחו עדיין לשמור, להחזיק מעט,
עד שבר-כוכבא נכשל,
זלזל ברבי אליעזר, אחד מהגדולים,
ואז העיר נפלה.
זה היה ביום תשעה באר,
ואז הגויים שחטו את כולם.
הגמרא אומרת שהדם שלהם מגיע עד הים התיכון. היה נחל מאותו מקום עד
הים התיכון.
כדי להרתיע את עם ישראל, שנסו עוד פעם להתקומם,
שלא ינסו עוד פעם למרוד,
לכן ציווה המלך אדריאנוס שלא יקברו את גופות החללים,
אלא היה לו כרם.
השטח של הכרם היה 18 מיל על 18 מיל,
וציווה שיעשו מהגופות כעין גדר גבוה בקומת איש.
וכך היה, עשו את כל הגופות האלה כעין גדר, 18 קילומטר על 18 קילומטר היו הגופות האלה כגדר, ובדם שלהם בצרו את הכרם.
כך נמשך הדבר 25 שנים.
עד שמת אותו אדריאנוס ובא קסר אחר במקומו,
ואז התיר לקבור אותם.
באותה שעה תקנו חכמים את הברכה הזו,
המלך הטוב והמיטיב לכל. והמיטיב רומז,
הטוב שלא הסריחו והמיטיב
שניתנו לקבור.
אז באותה השעה תקנו את אותה הברכה.
למעשה הברכה הזו מופיעה בשני מקומות.
כברכה קצרה, כמו שלמדנו למעלה בסימן קע״ה,
על שינוי יין מברכים הטוב והמיטיב. וכאן הוסיפו על הברכה הזו, כך שהברכה נעשית
יותר ארוכה.
ברכה ארוכה פותחת בברוך ומסיימת בברוך.
אתה מברך אשר יצר וחותם כל בשר ומפליל לעשות.
פה לך אורה היא ברכה ארוכה. אתה פותח בברוך,
אבל אתה לא מסיים.
אתה מגיע אליו אכול טוב, ושם אתה מסיים.
מדוע אתה לא חותם בברוך?
מהטעם שאמרנו כי עיקרה היתה קצרה.
לכן גם כשהוסיפו משהו,
גם התוספת הזו לא שינתה את מהות הברכה,
ולכן לא קבעו בחכמים לסיים בה.
אומנם היא סמוכה לברכת בוני ירושלים,
אבל אינה דומה לברכת נודה לך,
שהיא ברכה הסמוכה לחברתה, כי שם תם יחד בבת אחת.
כאן לא, כאן תקנו אותה בתקופה אחרת,
והיא מופיעה, כמו שאמרנו, גם בעצמה על היין,
ולכן שם הדבר שונה, ולכן פותחת גם בברוך.
דינה כדין כל הברכות שסמוכות לחברתה, אלא כאן היא צריכה לפתוח בברוך.
אומר הראש, מסביר ואומר,
שחכמינו באו וקבעו את הברכה הזו, ברכת המתים,
אחרי שנגדעה קרן ישראל ועתידה לחזור עד ביאת המשיח.
זה הלשון של הראש.
משמע שאין דבר ביניים.
אז הסברנו למעלה, הקשר ב,
היין אדום כעין הדם,
ורומז על מה שהיה אז.
כמצרו בדמם את הכרם, ומהכרם עושים את היין. לכן, להזכיר את כל העניין הזה הוא את אותה הברכה,
כשמשנים ליין טוב יותר.
אבל כאן,
לגבי המזון, אתה צודק, אין שום קשר בין הטוב והאמיתי של היין לכאן. כאן, בכל מקרה, מה הוא אכל ומה הוא שתה.
על כל כזית לחם, כשמברך ברכת המזון,
אומר גם את הברכה. היינו ברכת
הטוב והמיטיב.
צריך לשלב בה שלושה פעמים את המילה מלך. אתה אומר מלך העולם.
אחר כך, פעם שנייה,
לא עד האל אבינו מלכנו, המלך השני,
ובסוף המלך הטוב.
כך גם שלושה פעמים את המילה טוב, שלושה פעמים את המילה גמול.
בזה הוא חותם את הברכה.
גם צריכים לומר את כל ברכת המזון, כולל גם את הברכה הרביעית.
אלא שבבית האבל משבץ ומוסיף בה עוד,
כמו שכותב מרן.
בבית האבל אומר,
האל אבינו מלכנו, בוראנו, גואלנו, קדושנו, קדוש יעקב,
המלך החי והמיטיב, אל אמת דיין אמת.
הגמרא במסכת כתובות בדף העניין הזה,
וכך למעשה נוהגים תמיד בבית האבל.
לפי דברי התוספות שם,
רק כשיש עשרה אז אומרים את ברכת האבלים עם התוספת לבכי לו.
אבל לפי הרמב״ן והטור,
גם כשאין מניין,
אלא העבדו גם כן אומר כך את הברכה.
וכך המסקנה, כך משמע מדברי מרן ביורד העש, שעט סעיף ד',
וכך המסקנה למעשה.
אני לא שייך לומר בזה ספק ברכות להקל,
משום שהברכה הרביעית בלאו הכי צריכה להיאמר. אין שום ויכוח שאומרים את הברכה הרביעית.
כל השאלה היא על התוספת.
וכי בתוספת יש לך איזה ברכה לבטלה? ודאי שלא.
ולכן גם ביחיד מעיקר הדין אפשר להוסיף בבית אבלים את הנוסח.
בסוף הרחמן אומר מגדיל ישועות מלכו.
כל זה בימי החול, אבל בשבת אומר מגדול.
למעשה אליהם שני פסוקים.
שמואל ב' ותהילים.
מה שהוא אמר מגדיל ישועות מלכו בתהילים לפני שהיה מלך.
מגדיל ישועלכו.
כל זה בימי החול,
אבל בשבת אומר מגדול.
למעשה אליהם שני פסוקים.
שמואל ב' ותהילים.
מה שהוא אמר מגדיל ישועות מלכו בתהילים לפני שהיה מלך.
אבל זה אחרי שדוד מלך. ולכן בשבת אומרים מגדול. כך כותב רבי דוד. העתיקו אותו כל האחרונים וכך למעשה.
כותב הכנסת הגדולה
שיש אומרים שרק בשבת אומרים מגדול.
בראש חודש אומרים מגדיל.
זאת אומרת, אבל המנהג לא כך,
אלא גם בראש חודש אומרים מגדול.
ורומזים על זה העולם את הפסוק,
חודש ושבת כראו מקרא, לכן גם בראש חודש אומרים מגדול.
הבן איש חי, כף החיים ושאר האחרונים העתיקו שהוא הדין גם לגבי כל סעודת מצוות,
כגון יום טוב, חול המועד,
סעודת ברית מילה, חתן וכלה,
ולא זו בלבד, אלא גם סעודת פורים או סעודת סיום מסכת,
גם בהם מגדול ישועות מלכו.
בכל סעודת מצווה יש הערה מיוחדת, ולכן כדאי לשמקום מגדיל ישועות מלכו, יאמר מגדול.
ברור שכל זה בגדר לכתחילה.
אדם שגמר את ברכת המזכר שאמר מגדיל ולא אמר מגדול, או הפוך,
יודע שבדיעבד יצא, זה לא חלילה איזה עוון גדול,
אלא אנחנו מדברים מה יותר מהודר ומה יותר טוב,
אז המון סעודת מצווה,
כדאי לומר מגדול.
אומנם יש מחלקים שרק בזמנה היו האנשים לומדים לשם שמיים, רק לשמה,
ואז סעודת סיום מסכת הייתה סעודת מצווה.
אבל היום בזמן הזה לא כולם לומדים לשם שמיים.
אחד לומד כדי לדעת במבחן, או יש לו כל מיני אינטרסים, סיבות אחרות,
אחר כך יורידו לו מהמשכורת בכולל, מי יודע מה יהיה.
אז בכל הדברים האלה יש טוענים שאין לזה בזמן הזה חשיבות סעודת מצווה.
אבל רוב הפוסקים לא הסכימו כך,
אלא גם בזמן הזה יש לזה דין של סעודת מצווה לכל דבר.
המקור,
אדם שמסיים מסכת, יש לזה חשיבות סעודת מצווה,
משני מקומות. ממדרש שיר השירים מביא את הפסוק,
ויקרא שלמה ויעש משתה לכולם,
באותו לילה הוא ישן,
וקם חכם ויחכם מכל האדם.
הקדוש-ברוך-הוא שאל אותו, מה אתה רוצה?
כסף, חוכמה,
מה אני רוצה את החוכמה? ביקש את הדבר העיקרי,
כשבבוקר ראה שבו הוא קיבל את המתנה הזו,
עשה משתה.
הגמרא בשבת קר אמר ואה,
תתי לי דכחזנא צורבנן דשלי מסכתה, עבידנה יומת הבא לרבנן.
מה זה דשלי מסכתה? אומר השיר שגר עשה, גמר את כל הית,
היה עושה יום טוב לחכמים.
גם הגמרא בתענית ל', כשאמרה את העניין של טו באב,
מדוע לא היו ימים טובים לישראל כטו באב,
אחד הטעמים היו מקיימים מצוות הבאתים.
עד יום טו באב היו ממשיכים לכרות את העצים,
אבל אחרי טו באב תש כוחה של הית,
ולכן היו מפסיקים.
כדי להראות שסיימנו, גמרנו את המצווה בדבר הזה,
לכן עושים את זה כיום חג. אם כך,
גם לגבי מסכת שלמה שגמרה, גם בה יש מקום לצמוח.
והטענה כאילו אנחנו פחותים מאת הקודמים ולא שווים לזה,
אדרבה,
לפי הקבלה זה הפוך.
רבנו הארי בשערק אומר שבדורות האחרונים כוח הקליפה והסטרה האחרונה מתגבר שבעתיים.
וקשה יותר היום לקיים מצווה.
פעם היה קל מאוד.
מה היה לאנשים לעשות? גומרים את העבודה, באים הביתה,
מה יש להם לעשות?
לא היו מראות נגעים,
לא היו לא טלוויזיה ולא שאר הדברים האחרים.
באופן טבעי, בעל הבית, גמר לאכול, אין לו שום דבר,
אז אם יש לו קצת שכל, ילך ללמוד תורה.
אבל לצערנו יש הרבה דברים שמשכים את האדם, ולכן הוא אומר שהשכר הוא גדול שבעתיים לפום צערה אגרה. אתה רואה אנשים רגילים, חכמים רגילים,
אתה אומר, זה החכם, חכם קטנצ'יק.
לעומת החכמים שהיו פעם, הוא אפס אפסים.
אבל לכל התשובות שמאים לא מסתכלים כך. אולי רואים את החכם הזה,
הדמות הזאת, אולי הוא דומה לרבי שמעון בר יוחאי או לחכמים אחרים,
בגלל שהניסיונות הם כמה וכמה,
והרבה יותר קשה היום ללמוד תורה כמו שהיה פעם.
ולכן גם כשיש סיום מסכת, אדרבה,
צריכים לשמוח ולשמח,
ובפרט אם העניין הזה יכול להוות
כעין משיכה לאנשים חדשים.
הרבה פעמים עושים סעודה ברוב העם,
וגם אנשים שלא היו רגילים לבוא וללמוד עד אותו היום,
בזכות זה שבאו לאותה המסיבה, התרשמו מכל העניין, העניין מצא חן בעיניהם,
שמעו את השורות הראשונות של המסכת החדשה,
אולי בזה אפשר יהיה למשוך עוד ועוד כמה נפשות לוקח נפשות חכם.
ולכן, בכל הדברים האלה, אדרבה, מן הראוי לעשות את הסעודה.
ולא רק לגבי זה,
מחשיבים את זה כסעודת מצווה לעניין אמירת מגדול.
אמרנו את זה גם לגבי ערב פסח,
כדי לפתור את הבכורות מהתענית,
מחשיבים סיום מסכת כסעודת מצווה,
או אם נניח עושים את הסעודת מצווה של הסיום אחרי הצהריים ומתפללים מנחה,
לא אומרים באותה המנחה וידוי.
זה נחשב כאלו, ולכן לא יגידו שם וידוי.
אני חוזר לנושא, סימן קצ', סעיף עקב.
אחר שסיים ברכת המזון מברך בורא פרי הגפן,
ויטעום המברך אגב,
אם הפסיק בין הברכה לטעימה, עיין רעיינה לאף סעיף טווה.
ואחר כך יטעמו אחרים אם כולם זקוקים לכוס אחד,
ונותן המברך מכוסו לכוס ריקן שבידם,
לא יטעמו עד שיטעום הוא.
אבל אם אינם זקוקים לכוסו, יכולים לטעום שיטעום הוא.
ואין צריך המברך לשפוך מכוסו לכוס המסובים,
אלא אם כן כוס המסובים פגום ועיין לאל,
סימן קפ״ב בסוף סימן רעיין א'.
הגמרא בפסחים קג מביאה מימרה בשם מור זוטרה,
שמיד לאחר שאומר המדם בן אבריך,
מתחיל בברכת המזון,
מברך על כוס ברכת המזון בורא פרי הגפן.
ואפילו אם ברך על היין באמצע הסעודה ושתה יין באמצע הסעודה.
לא אומרים,
הרי זה אותו והוא כיוון לשתות את כל הבקבוק.
אם כן,
גם לאחר ברכת המזון לא יצטרך לברך על כוס ברכת המזון.
לא כך.
אלא כאן ברכת המזון זה כהפסק בהיסח הדעת,
כי ברגע שאמר רב דם בן אבריך היה אסור לו לשתות,
וממילא הלבדיקו לעלמא חייב לברך אחרי ברכת המזון את ברכת בורא פרי הגפן על כוס ברכת המזון.
המגן אברהם לומד מזה עוד דוגמה לגבי אדם שהיה אוכל באמצע אכילתו בירך ורונה.
אם בירך בכוונה תחילה לסיים,
בוודאי שזה הפסק והיסח הדעת.
אם מתחרט עוד הפעם ורוצה להמשיך ולאכול מאותו המין,
כיוון שהנפשות זה הפסק, צריך עוד הפעם לחזור לברך עץ או אדמה.
אבל מה יקרה אם האדם הזה אמר בטעות?
זאת אומרת,
האמת שהוא בשעה שבירך בורא פרי העץ או האדמה חשב לגמור את כל הטלחן. באמצע, בטעות, אמר בורא נפשות. האם יחזור ויברך?
וכי גוונה יאמר עוד הפעם העץ או לא?
לפי דעת התז יחזור ויברך.
לפי המגן אברהם לא יחזור לברך.
וכך המסקנה להלכה ולמעשה, כמו שכותב בעיקרי הדת
בשאר האחרונים, כלל גדול בידינו ספק ברכות להקל.
כאן ברכת המזון לא באה בטעות, אלא אומר בכוונה תחילה,
ולכן צריך לברך על כוס ברכת המזון.
אבל כאן כל הברכה שאמר בורא נפשות הייתה בטעות,
ולכן לא יחזור לברך.
קל וחומר אם קרה הדבר בבית בעלו, זה דבר שמצוי מאוד.
האורח הזה חשב שזהו,
יותר לא יטעם, ואין כבר ללכת.
בירך בורא נפשות.
ואז הגברת בעלת הבית הביאה להם מילון אבטיח,
ולא נעים להשיב פניה ריקם.
אומר בעל הבית, בבקשה, תמשיך, תאכל. אמר לו, אבל בירכתי בורא נפשות.
טוב, ואם בירך, אז מה יש?
יש עוון להמשיך?
טוב, הוא מסכים עכשיו.
הוא נכנע לדרישת בעל הבית.
הוא שואל, נו, אני אברך עוד פעם בורא פרי אדמה על השמם הזה?
לא אברך.
תאמר לו שלא יברך על-פי דברי המגן אברהם שאמרנו כאן.
כך דעת חוכמת אדם ושאר האחרונים.
החיי אדם הביא את הדוגמה הזו בהלכות ספר תורה בדוגמה אחרת.
קראו לעולה לספר תורה, קראו לו שני פסוקים.
עדיין לא קראו לו פסוק שלישי.
והחזן טעה
וניגן את זה, הוא סיים כבר את הפרשה.
והעולה לספר תורה ברך ברכה אחרונה.
זה דבר שקורה כשהפסוקים הם ארוכים קצת. היו שני פסוקים ארוכים,
החזן היה נדמה לו שזה שלושה, גמרנו, גמרו שלושה.
והאמת היא רק שניים.
ואז אחרי שגמר הברכה אחרונה, אנשים הרגישו, צעקו לו לחזן, זה רק שני פסוקים.
טוב, אז הוא ממשיך.
לא עשה לו מי שברך, אלא ממשיך.
קרא לו פסוק שלישי.
האם יחזור עוד הפעם לברך ברכה ראשונה ואחרונה,
או רק ברכה אחרונה? שוב, גם בזה יברך רק ברכה אחרונה לאחר שיסיים את הפסוק השלישי,
ולא צריך לחזור ולכפול.
כמו שאמרנו כאן לגבי העניין הזה שטעה ארץ או אדמה או שהכול, כך הוא הדין.
גם שם שניהם שווים.
דווקא מיליה נוספת ועוד דוגמה.
אני אכלתי גם פירות וירקות וגם עוגה.
וברכתי ברכה אחרונה על המחיה.
שם, בברכת על המחיה,
הרי אני מוסיף ואומר, כולל שם, ואל תנובת השדה.
אחר כך, אחרי על המחיה, אני רוצה להמשיך לאכול את האבטיח.
האם עלי לחזור ולברך עוד הפעם בורא פרי האדמה או לא?
שוב, הדבר תלוי במחלוקת שלמדנו בין עטס למגן אברהם.
להלכה היא כדברי המגן אברהם.
גם בזה לא יחזור לברך על האבטיח בורא פרי האדמה, כיוון שברך עליו קודם,
ואין ברכת על המחיה, הפסק, המשיך לאכול ללא ברכה.
בליל פסח
כולנו,
כוס ברכת המזון בידינו.
לא רק
בעל-הבית,
וכוס השלישי מאותן ארבע כוסות זהו כוס ברכת המזון.
לכן,
משום זה כולנו צריכים לתפוס את הכוס ביד, כמו שאומר משנת רבי אליעזר. אומנם טהרת המים חולק,
הוא אומר שרק בעל-הבית יתפוס, ואין צורך בשאר בני-הבית.
אבל העיקר, כמו שאומר רבי אליעזר,
בכל השנה רק בעל-הבית תופס את כוס ברכת המזון בידו, כי לנו אין כוס בכלל.
אבל בליל פסח, כשלכולנו יש כוס ביד,
לכן כדאי הדבר שכולם ירימו את הכוס ויבליטו,
ידגישו שזה כוס ברכת המזון.
אין צורך להמתין עד שבעל-הבית יגרום הגפן וישתה מהיין, ואחר כך הם ישתו.
אלא אם הם יכולים לשתות מייד, אין שום בעיה.
אלא אם כן לאחד מהם יש כוס פגום.
כוס פגום זה לא טוב, אם כן צריך לתקן אותו. אם מתקנים אותו, הוא רוצה להוסיף עליו מהכוס של בעל-הבית,
אז הוא זקוק לכוסו של בעל-הבית ימתין.
אבל אם הוא לא זקוק לכוסו של בעל-הבית,
הכוס שלו, ברוך השם, בסדר, אינו פגום,
יכול מייד
אחרי שיסיים את ברכת הגפן, ישתה את כוס ברכת המזון.
אני עובר לסעיף ב'.
אחר ששתה כוס של ברכת המזון יברך ברכה אחת
מעין שלוש.
הגמרא אומרת שבסוף בכוס ברכת המזון צריך לברך ברכת מעין שלוש על הגפן ועל...
נכון הדבר שהוא בירך קודם את ברכת המזון,
זה לא קשור אחד לשני,
ברכת המזון לזה,
אלא כל אחד ובפני עצמו,
ולכן צריך לברך עליו קצת מעין שלוש.
כל זה בתנאי שאתה שיעור, כמו שנראה בסעיף הבא. אם לא שתה שיעור, לא יוכל לברך את ברכת על הגפן.
שתיית יין להתחייב בברכה אחרונה.
יש ספק אם די בכזית או ברביעית.
לכך ייזהר בשתות או פחות מכזית או רביעית
כדי להסתלק מן הספק.
לאחר אי-אפשר לשתות פחות מכזית,
וכל דבר שצריך כוס
צריך לשתות ממנו, כנראה אף שהוא רב רביעית.
אם כך, ישתה רביעית שלם.
ראשונים דנו כמה צריך לשתות יין כדי להתחייב בברכת המזון.
השאלה היא לא רק על כוס ברכת המזון, אלא תמיד,
בכל ימי השבוע, על כל שיהיה.
האם דין אכילה בכזית,
גם אכילה, גם שתייה, שווים?
גם פה, שתה 30 גרם מספיק,
או שצריך כאן לשתות רביעית?
לגבי איסורים, אדם שממיס חלב וגומע אותו,
או שותם כדי להתחייב כרעת, צריך לשתות רביעית מהדם, ולא מספיק.
אבל אדם שאוכל חזיר,
האיסור הוא נענש כבר בכזית.
האם מדמים זה לזה?
מחלוקת בין התוספות לרמב״ם.
כלל גדול בידינו, ספק ברכות להקל, ולכן
רק אדם ששתה 87 גרם,
רביעית מים או יין,
יהיה רשאי לברך ברכה אחרונה.
היינו, אם זה יין, ברכת על הגפן, אם זה מים, בורעות,
וכן כל כיוצא בזה.
כולם שווים לעניין זה.
לא נתעלם שהתוספות
בסוכה כבא ושמרי יסתפקו בדבר,
ומרן חומם.
גם לקמאן מסימן רש י' וגם פה.
מרן אומר עצה כדי לעקוף את קלוקת, כדי להימנע...
מהבעיה הזו.
א', דבר ראשון,
יעשה כך,
שותה מעט-מעט.
שותה 25 גרם ומפסיק.
עוד 25 גרם ומפסיק.
אל תשתה בבת אחת 50 גרם.
50 גרם, בין הכזאית לבין רביעית אתה נמצא, אתה נכנס למחלוקת. למה לך?
אבל אם שותית 25 גרם, חיכית 3-4 שניות,
אחרי 4 שניות עוד הפעם, עוד 25 גרם.
בזה גם לתוספות יהיה צד לומר שאין לברך ברכה אחרונה.
או,
דרך שנייה,
אם האדם הזה רוצה להתחייב בדי כולי עלמא לברך ברכה אחרונה,
ויש לו ברוך השם רביעית יין,
שיגמע וישתה את הכול בבת אחת.
שותה רביעית בבת אחת, ואז על ידי בדי כולי עלמא הוא יוכל לברך ברכה אחרונה.
הבעיה היא כשהיין הזה קר או משקאות אחרים שהם קרים,
והוא לא יכול, לא מסוגל לשתות בבת אחת רביעית.
אתה יכול לשתות בקושי 50 גרם בבת אחת,
אז בזה לא כדאי.
אם אתה לא יכול לשתות רביעית בבת אחת,
אז אם כך עדיף יותר לשתות מעט-מעט,
תשתה 25 גרם ועוד 25 גרם, בזה אתה, את הבעיה,
ואז אתה לא נכנס לגבי ספק ברכה אחרונה.
זו העצה היועוצה לסתם שתייה בכל ימות השנה,
חוץ מהעניין פה.
מרן אומר שפה אצלנו,
במצוות
או כוס ברכת המזון, או הוא עדיף לגבי כוס ההבדלה.
אי-אפשר לומר את העצה הזו.
אתה לא יכול לומר לו, תשתה 25 גרם.
המין בשתיית כוס זהו כמלון וגמיו.
באדם בינוני זה 44 גרם.
אז הוא מוכרח לשתות לפחות שיעור מסוים.
ולכן,
משום זה, אם הוא כבר שתה 40 גרם,
אז הוא נכנס לסלע המחלוקת.
מה יעשה כדי לצאת מזה?
לכן ישתה אחת רביעית.
לכן, גם לגבי כוס ברכת המזון או כוס ברית מילה, אם האדם הזה רוצה לשתות הרבה,
אז שישים לב על עצמו לשתות רביעית,
כך גם בהבדלה וכיוצא בזה.
האמת היא,
הרשב״א ומרן הבית-יוצא ביוראי דיעל סימן רסם אחר כתבו שלגבי כוס מילה אין חובה לשתות פור.
שתה מעט גם כן מספיק.
אבל לפעמים היין הוא טעים, הוא טוב מאוד והוא רוצה לשתות.
שים לב על עצמו,
אם הוא כבר שתה,
אם לא נוגמר שהייתה שיעור מסוים,
כדאי שיגמור לרביעית כדי שיוכל לברך ברכה אחרונה לוואדי כולל עלמא.
לגבי הקידוש, אין את השאלה הזו, אין לך בעיה שאתה מברך בסוף ברכת המזון, וממה נפשך פתרת את זה?
היה שיעור למאן דאמר, לא היה. ממה נפשך יש לך את המזון?
כי אין חברת ביטוח שמבטחת אותך מהבעיות האלה,
מכל השאלות האלה. אבל בהבדלה אין לך אחרי זה ברכת המזון, אתה לא אוכל מייד אחרי זה סעודה רביעית.
יש, אם כן, ספק. מחלוקת.
מה יפתור את הבעיה והספק במחלוקת הזו?
כמו שאמרנו,
ישתה בבת אחת רביעית. זה הדבר הטוב ביותר. יש מחלוקת כאן בין המגן אברהם ושאר האחרונים למשקאות חריפים.
המגן אברהם רוצה לחלק כך.
אדם שותה,
כדי לרבות את צמאונו,
שיהנה, תהיה לו הנאת מעיים,
רביעית זה המינימום שאדם מרגיש הנאה ועל זה יוכל לברך בורא נפשות רביעית.
אבל אם אתה שותה אפילו כוסית ערק,
שתית רק
25 גרם ערק, שם זה מעט המחזיק את המרובה. זה שווה יותר מרביעית מים. זה מצוין, זה טוב.
אז יש לו הנאה. אם כן,
יברך ברכה אחרונה גם על כוסית קטנה.
יש חלקים. יש שאומרים לא, לא פלוי.
לכן המסקנה היא שוב, גם שם,
כדאי לגמוע לאט-לאט.
אם יכול לא להזדרז, תשתה לאט-לאט.
כמה שאפשר להפסיק באמצע בין השטויות של המשקאות החריפים האלה,
זה עדיף יותר.
או עצה אחרת.
גמרת לשתות את הערק והקוניאק וכל הדברים האחרים,
תיקח כוס מרביעית בבת אחת, תשתה,
ואז על יבדי כל העלמא תוכל לברך בורא נפשות רבות.
אני עובר לסעיף.
כשמסובים בסעודה גדולה ואין יודעים עד היכה נגיע כוס ברכת המזון,
כל אחד מהמסופקים אם יגיע, לא צריך לברך בורא פרי הגפן.
דבר זה מצוי מאוד גם בכוס ברכת המזון, החתן.
יש הרבה אנשים שאוהבים לשתות
חיבוב מצווה, רוצים לטעום.
אבל המברך,
החכם הזה שעשה את החתונה,
הוא לא ידע שהכוס יגיע לכאן או לכאן, הוא לא כיוון עליהם.
הם אין ספק הם צריכים לברך, כי מסתמה לא הייתה כאן כוונה הן בכוס ברכת המזון, בכוס קידוש, הבדלה וכיוצא בזה.
אולי בקידוש,
בעל הבית יודע מראש
שכולם אמורים לשתות מצד חיבוב מצווה, והוא מכוון עליהם.
שם אין כל כך ספקות.
אבל לגבי כוס ברכת המזון שזו על עשרות אנשים,
לך תדע מי כן מי לא.
לכן כדאי שכל אחד ואחד תהיה לו כוונה נגדי לצאת לידי חובה בברכת המברך,
ואז אם יגיע כוס היין לידו,
יוכל לברך את ברכת הגפן בצורה ודאית.
סימן קצ״א,
סעיף א'
פועלים העושים מלאכה אצל בעל הבית מקצרים בברכת המזון כדי שלא לבד מלאכת בעל הבית.
כיצד?
וערכה ראשונה כתקנה,
ושנייה פותח בברכת הארץ
וכולל בה בונה ירושלים וחותם בברכת הארץ.
ואין אומרים ברכת הטוב והמטיב כלל.
במה דברים אמורים?
כשנוטלים שכר אטם מלבד הסעודה, אבל אם אין נוטלים שכר אלא הסעודה שאוכלים ועד,
מברכים כל ארבע הברכות כתקנן.
וכן, אם בעל הבית מסבל נחפי שנוטלים שכר מלבד הסעודה, מברכים כל ארבע הברכות.
העידנם, לעולם מברכים כל ארבע הברכות שאין דרך בני אדם עכשיו להקפיד בכך.
מסתמך הדעתה דאחי סוחרים פועלים שיברכו כל ארבע ברכות כתקנם.
הדין שמרן כותב כאן הוא דין המשנה.
המשנה בטז אומרת לנו את הדין, את הכלל הזה,
שהקלו חכמינו פועלים כדי שלא יגזלו ממלאכת בעל הבית,
במקום שיברכו את כל דון ארבע ברכות,
הם משלבים את מצוות ברכת המזון בשתי ברכות בלבד.
הכיצד?
הברכה הראשונה כרגיל, עד אזן את הכול, השנייה מתחילה ומשלב בה גם את הברכה השלישית, מחבר את השנייה והשלישית יחד, מתאימה על הארץ ועל המזון,
ולא אומרים בכלל את הברכה הרביעית הטוב והאמיתית שהיא דרבנן.
אלא שיש הבדל בין אם האדם הזה יקבל משכורת
או שהמשכורת שלו זה האוכל שאוכל.
כל ההבדל הזה היה בזמנם, בזמננו, בין כך ובין כך.
הפועלים חייבך את כל הברכות מתחילה ועד הסוף.
אומרים את כל ברכת המזון כרגיל.
מה ההבדל בין זמנם לבין זמננו?
בזמנם הבעלי בתים היו עניים.
כשהיו שוכרים פועל היו חייבים להעביד את הפועל הזה טוב ורק להוציא את הקרן, להרוויח קצת ולשלם לו.
הפועלים אז היו עובדים
מעשרה עד שמונה וחמישה,
ארבעה ועשרה בבוקר, עמוד השחר, עד שמונה וחמישה בערב, ציד הכוכבים.
באמצע יש להם הפסקה קטנה, אוכלים,
ואפילו לברך ברכת המזון כמו בן אדם,
לא היה להם זמן.
תפילה,
לא היו מתפללים, כמו שאנחנו מתחילים,
ותתפלל חנה ותאמר מעט עד הסוף,
תפילה רגילה במניין, לא?
גם לעניין תפילה התחמו מאוד חכמינו באותם הפועלים המסכנים האלה,
ותיקנו להם תפילת,
ולא היה צריך אפילו לבוא לבית-הכנסת,
אלא אותם הפועלים היו מתפללים בראש העץ.
אם הוא נמצא בראש התאנה, לקטוף שם תאנים,
והגיע, אז הפועל הזה, שם, על העץ,
מתפלל את התפילה,
ואחר כך ממשיך את הודעה כרגיל.
עד כדי כך הקלו מאוד חכמינו לאותם הפועלים.
אז בזמנם היה מוסר העבודה גבוה מאוד אצל הפועלים.
היו עובדים בכל הרצינות, מכל הלב,
ולא היה משחק.
לא היו מבטלים מהעבודה. ולכן גם את המצוות הללו,
מצוות ברכת המזון, תפילה,
הקלו מאוד.
כמו שאמרנו, קיצרו להם את הכול למינימום.
הגמרא במסכת תענית, כד',
מספרת שם כמה סיפורים על חוני המעגל.
כאלה היו צריכים גשם,
היו צריכים מים,
לא היו עושים תוכנית מוביל ארצי.
כשזה יפתר את הבעיות,
תראה, הכנרת ירדה. נו, אז מאיפה יביאו?
הצינור יישאר ריק.
יש פתרון יסודי לבעיה הזו.
חוני המעגל היה מתפלל לקדוש ברוך הוא.
כמו שהעבד דופק בדלת, נכנס, מבקש מה שהוא רוצה והולך, כך גם היה חוני המעגל.
כשהיה לו נכד,
אבא חלקיה,
שגם הוא היה לו את המעלה האמורה.
פעם הוא היה מסוגל לבקש גשם ובתפילתו הקדוש ברוך הוא היה עונה את עם ישראל ויורד גשם.
פעם, כשהיה בצורת, נצרכו אליו חכמי ישראל,
אדם שהתפלל על הגשם,
הוא לא היה בבית, הלכו אליו לסדר, ראו אותו כשהוא היה עודר.
אמרו לו,
מה ענה להם?
טוב, חיכו.
גמר את העבודה, הלך לבית,
ושם הוא הבין שהם באו לבקש גשם. מה עשה?
לפני שהתפנה רביכם הנכבדים,
עלה לגג, התפלל לקדוש ברוך הוא,
שיוריד גשם
כדי יש הטובה.
ירד,
פנה לחכמים,
בשביל מה אתם באתם אליי? מה אתם מחצפים לך הרבה זמן?
אמרו לו, באנו לבקש גשם.
אמר להם, הנה, כבר יש עננים, כבר יורד.
ברוך המקום שלא יצריך אתכם להבא חלקייה.
אמרו לו, אנחנו יודעים שהכל ירד בזכותך.
רק תפרש לנו כמה דברים שראינו בך, דברים משונים קצת.
הדבר הראשון היה הדבר הזה.
שאלו אותו, אמרנו לך שלום, למה לא ענית לנו שלום?
הגמרא אומרת, גזלת העני בבתיכם.
הרי העני אין לו.
מה יש לגזול מהם עני?
הגמרא אומרת, אם העני אמר לך שלום ואתה לא עונה לו, זהו, זה גזלת העם. אם כן, למה לא אמר להם לחכמי ישראל שלום?
ענה להם, הייתי עודר, אני הייתי שכיר, לא בשבילי.
אם הייתי עונה לכם שלום, זה היה על חשבון העבודה.
ולכן לא ירדי לענות לכם שלום.
גם את שאר הדברים שהם לא הבינו אותם, הסביר להם כל דבר ודבר. קצת לילד הזה הרבה לאכול, הילד השני פחות.
זה אכל.
זה לא היה כל היום בתלמוד תורה אצל הרב,
ולכן מגיע לו עכשיו יותר אוכל. כל דבר ודבר אצלו היה מחב עד הסוף.
אם תעשה השוואה בין מוסר העבודה הזה למה שיש היום,
כל ההשוואה היא בכלל לא שייכת, לא קרב זה אל זה. היום מי נזהר לומר שלום בעבודה?
רק שלא יעמדו לדבר בטלפון חצי שעה עם כל מיני אנשים.
את כל שיחות הטלפון עושים שם.
אז אתה מדבר על השלום?
מי היום מקפיד בכלל על השלום?
לכן, קל וחומר לגבי ברמזון.
מרן מסיים,
מביא לנו את דברי ההגעות המימוניות להלכה,
שהיום בוודאי לא מספיקים.
וכל אדם שסוחר פועל,
שסוחר אותו על דעת זה,
שיאמר ברכת המסורת.
לכן,
לא רק אותם הפועלים שיש להם זמן קבוע,
היום לרוב הפועלים יש חצי שעה הפסקה שיוכל ויברך, ויכול להספיק לברך שלושה פעמים.
אז בוודאי שחייב לומר את הכול,
אלא אפילו אותם הפועלים שאין להם זמן כל כך קבוע. בכל מקרה,
אדם נשכר על דעת זה, יישאר יהודי כשר,
שיאמר את כל ברכת המזון מההתחלה ועד הסוף,
אומר גם את הברכה האחרונה, הברכה הרביעית שהיא דרבנן, לעדה אל אבינו,
גם אותה אומר כתקנה, כדת וכדין. לא מדלג ולא מחסיר שום דבר. אפילו אם בעל הבית שלו יהיה רשע,
ויגיד לו, אני לא מרשה לך. נשאל עם אותו שאלות.
אדם נשכר על דעת מנהג המדינה.
אם יגיד לו בעל הבית הרשע הזה,
אני רוצה שתבוא לעבוד אצלי בשעה ארבע בבוקר, איך הוא חייב לשמוע לו?
יש חוק עבודה היום, מתחילים בשמונה בבוקר, גומרים בארבע. יש שמונה שעות עבודה, חזק, ברוך זה ונגמר.
מי ישמע לו לבוא בארבע בבוקר? אז למה לגבי ברכת המזון נהיה צריך לשמוע לו? בוודאי שאין צורך לשמוע כלל ועיקר.
בכל מקום, דפקא מידן שנשארה בעניין זה,
אדם שהוא חולה ולא מסוגל לומר את כל ברכת המזון,
אז יכולים לתת לו את ברכת המזון המקוצרת,
ברכת המזון הזו שאמרנו עתה,
יכולים לתת לחולה שיש בו סכנה,
או חלילה בשעת מלחמה.
החייל הזה שלוחם לא יכול לומר את כל המזון, אין לו זמן,
אבל יש לו דקה אחת זמן, הוא יכול בינתיים לומר את זה,
אז הנה חנמת, מה ניתן לומר?
כדאי הדבר שיזדרז ויאמר.
אני עובר לק'תשעיף ג', אסור לעשות מלאכה בעודו מברך, וכן ולאל סימן קפג'.
המקור של ההלכה הזו מדברי הירושלמי,
והירושלמי למד את הדין מדברי המשנה הקודמת שאמרנו,
שכאלו לפועלים שלא צריכים לברך ארבעה ברכות, אלא שניים.
השאלה היא, למה אתה עושה לו כולה כזה?
תאמר דבר פשוט יותר,
שיאמר את כל הברכה, כל ברכת המזון,
והוא בעובד וממכה בפטיש יאמר את ברכת המזון.
אלא ודאי,
ברכת המזון חייבת להיאמר בכוונה שלמה,
וזה לא רק לכתחילה עצה טובה, אלא לעיכובה.
ולכן,
כאן אם האדם הזה יעבוד וירצה לברך, לא יהיה מסוגל לעשות כן.
ולכן,
משום זה מן הראוי שהאדם הזה ייזהר מאוד שלא יעשה מלאכה בעודו מברך.
מזה אנחנו לומדים, קל וחומר,
באנשים אחרים שאינם פועלים,
שייזהרו לא לעשות את מצוות ברכת המזון בדרך ערעי עם עשיית מלאכה כלשהי.
כמו שאומר אתה, כי זה מורה על עשייתו את המצווה בלא כוונה,
על דרך ערעי,
והמקרא אומר, אם תלכו עמי בקרי,
חלילה וחס, יש הרבה אנשים שם על הדבר הזה.
מה זה אם תלכו עמי בקרי?
הכוונה היא שהאדם עושה את המצוות בדרך מקרה וערעי.
יש לו הזדמנות, אין לו מה לעשות,
אז באים החב'דניקים אומרים לו,
תנענע את הלולב.
מה יש לו להפסיד? בלאו הכי הוא נמצא באוטובוס, ברכבת, אין לו מה לעשות, טוב, למה לא?
אבל שהוא ייזום דברים כאלה, זה חס ושלום, אין לו זמן בשביל זה.
אז זה לא הרבה שווה. אין הרבה ערך במצוות שכאלה. כך גם לגבי מצוות ברכת המזון,
ולכן ייזהר האדם לא לעשות בידיו שום דבר אחר.
פעמים רבות השטן מנסה לפתות את האדם ומלהיב אותו ללמוד תורה.
הוא רואה ספר על השולחן,
הוא, באומר את ברכת המזון, מתחיל לעיין בספר.
כל היום הספר יכול להיות כאן מונח, והוא לא ייגע בזה, זה לא מעניין אותו.
בשעת ברכת המזון הוא סקרן הדעת מי הרב המחבר,
איזה ספר זה, איזה ברמה גבוהה, ברמה נמוכה, וכן הלאה.
וכל זה בוודאי שהוא נגד הדין, ייזהר שלא לעשות כן,
קל וחומר ענייני מלאכה וכיוצא בזה.
הוא רוצה לעשות עם אשתו חסד של אמת,
לעזור לה לאסוף את הכלים.
מתי הוא עושה את זה? אף פעם לא יעשה את זה, לא לפני ברכת המזון ולא אחריה.
רק באמצע ברכת המזון.
במקום לחשוב, נודה לך,
הוא רוצה שאשתו הגברת תודה לו.
ולכן הוא מתחיל לעשות כל מיני עבודות צדדיות,
ובוודאי שזה איסור גמור על-פי הדין, ייזהר שלא יעשה כאלה. אדם שנוהג לא יכול לברך את ברכת המזון מסיבה פשוטה.
אם הוא יכוון טוב על הנהיגה,
אז בוודאי שלא יוכל לכוון בברכת המזון, וזה אסור.
ואם יכוון באמת על ברכת המזון,
אני לא הייתי רוצה לנסוע איתו.
השם ירחם עליו ועל הנושאים שלו.
אם הוא יכוון טוב ברכת המזון ויגיע לסיבוב, מי יודע אם ישבור את ההגה טוב או לא, או שייכנס לתהום.
זו סכנה. אז ממה נפשך?
או זה ייפגע או זה.
מלאך לא עושה שתי שליחויות.
קל וחומר, אנחנו בני אדם בשר ודם, ולכן לא יעשה כן. אלא אם כן, כמו שאמרנו, הגיע רווח והצלה וחול טוב.
הוא ממהר מאוד. טוב, התחיל לנהוג.
כשהגיע לרמזור, שם בלאו הכי הוא צריך לחכות שתי דקות.
טוב, שם יאמר רחמנו והקדוש ברוך הוא ירחם עליו, על ברכת המזון הזאת.
אני עובר לסימן קצדיק ב'.
היו המסובין שלושה חייבים בזימון,
שאומר אחד מהם לברך שאכלנו משלו,
והם עונים ואומרים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו.
והוא חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. ברוך אותי ה' מזן את העולם.
המשנה במסכת ברכות בדף מ״ה,
המשנה המפרטת לנו אומרת לנו את מצוות זימון.
היינו, לפני ברכת המזון צריך לזמן.
מהי מצוות הזימון?
אחד אומר לשניים האחרים,
מברך שאכלנו משלו.
מניין לנו שיש מצווה לזמן?
הגמרא מביאה פסוק שנאמר,
גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדם.
האחד אומר לשניים, גדלו לה' אתי.
גדלו זה לשון רבים,
ומיעוט רבים לפחות שניים.
לכן לא ייתכן שתהיה מצוות הזימון באחד או בשניים, אלא לפחות בשלושה. וכמו שאמרנו,
דורשים את זה מהפסוק האמור,
גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדם.
פסוק שני שהגמרא דרשה,
כי שם אדוני אקרא, הבו גודל אלוהינו.
כשאני אקרא את שם ה' אתם הבו גודל אלוהינו.
שוב, הבו לשון רבים,
אז האחד פונה ואומר לשניים.
אלה הם הפסוקים שהגמרא הביאה,
ואחר כך הגמרא הסבירה בהרחבה,
יש כמה דפים שעוסקים שם בהלכות זימון.
השאלה היא, האם הפסוקים האלה הם דרשה גמורה מדאורייתא,
או שכל זה אסמכתה בעלמא?
אם תאמר דאורייתא, אם יש לך ספק בכל הספקות האלה, ספק דאורייתא לחומרה.
אם תאמר דרבנן והפסוקים הם אסמכתה בעלמא,
ספק דרבנן לכולם.
ובאמת שיש בזה מחלוקת.
לדעת הראב״ד,
הדרשות הן דרשות ממש,
והדין הזה הוא דין מדאורייתא.
אבל רב נטרונאי גאון אומר שאין זה מדאורייתא אלא מדאורייתא.
בין שתי הדעות הללו יש דעה ממוצעת של המביט.
המביט שהיה לפני ארבע מאות שנה אומר שאם זה זימון בעשרה זה דאורייתא,
זימון בשלושה זה רק דאורייתא.
הוא עושה את הפשרה בין שתי הקצוות.
אבל עמודי אש
מוכיח מדברי רב עמרם גאון והרמב״ם בתשובה בפאר הדור שגם זימון בשלושה וגם בעשרה זה רק מדאורייתא,
והפסוקים שאמרנו קודם אינם מדאורייתא אלא רק מדאורייתא בלבד.
ולכן מעיקר הדין אנחנו אומרים בזה,
ספק דרבנן לכולה ולהלכה אין חובת הזימון מדאורייתא אלא מדרבנן.
כך מסיק להלכה גם המשנה ברורה בשער הציון,
סעיף קטן ט',
שם הוא כותב שדעת רוב הפוסקים שאין הזימון מדאורייתא אלא רק מצווה מדרבנן.
אמנם החזון איש
טמא על דברי המשנה ברורה. מנין לא שרוב הפוסקים סוברים שזה רק מדרבנן.
אבל האמת, להלכה מי שבודק טוב מוצא שבאמת
דעת רוב הפוסקים, כדברי רב נטרונאי גאון,
גם בראשונים וגם באחרונים, רוב רובם של הפוסקים הלכו בדרך זו.
ובפרט,
לפי מה שאמר עמוד האש בדעת רב עמרם גאון והרמב״ם,
הרי אנחנו הולכים בכל דבר בעקבות הרמב״ם שקיבלנו הוראותיו ולכן משום זה בוודאי שאנחנו נוטים יותר לסברה זו מאשר לסברת הראב״ד שאומר שהיא דאורייתא.
וכל הפסוקים האלה אינם דרשה גמורה אלא אסמכתה בעלמא.
תמיד בכל מצווה דרבנן כשיש לה אסמכתה מאיזה פסוק אז יש חיוב גדול יותר.
כך מסביר הרטבע. הוא אומר,
אין הכוונה אסמכתה שרבותינו רצו לתת לנו סימנים לזכור והביאו לנו איזה פסוק. לא, הפוך.
הקדוש ברוך הוא רמז לחכמים בפסוק זה לתקן את התקנה הזו.
לכן כל דין דרבנן שיש בו אסמכתה הוא חזק יותר וחמור יותר.
לכן כל פעם שיש
שלושה ומעלה שיושבים לאכול יחד,
אם כולם כשרים למצוות זימון אז מן הראוי שיקיימו את המצווה כהלכתה.
הן אם הדבר הזה הוא ביום שבת,
יושבים יחד בני הבית לאכול,
הן אם הדבר הזה בימי החול.
מצוות הזימון נוהגת תמיד בכל יום, בכל עת ובכל שעה,
בין אם הוא יושב עם בני ביתו או שיושב בסעודת מצווה, חתונה, ברית מילה או בעבודה.
יש להם, ברוך השם,
צוות שעובדים יחד וכולם יראי שמים, יושבים לאכול יחד ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, ארוחת ערב, לא חשוב מה.
אז מן הראוי שישבו יחד לאכול וגם יזמנו יחד לפני ברכת המזון כדי לקיים את המצווה הזו כהלכתה, כדת וכדין.
לכמן נראה שמצוות הזימון לגברים היא חובה.
לנשים אין זימון חובה אלא מצווה לרשות.
זאת אומרת,
הנשים יכולות לזמן.
נפקא מינה,
אם האדם הזה לא זכה לבנים זכרים של קיימא אוי לו למי שבניו נקבות.
יש לו בן פורת יוסף, שלוש-ארבע בנות,
והן מזמנות,
אז כשאחת אומרת לברך שכנו משלו,
גם הוא יענה עם הבנות האחרות, יענה יחד אתן,
ברוך שאכלנו משלו, יכול להצטרף לענות.
כשיש שתי נשים והוא הגבר השלישי, לצרף אותו אי-אפשר, או הפוך,
שני גברים, לצרף את האישה אי-אפשר,
זה פריצוץ, זה לא יפה.
אבל כשיש להם, ברוך השם, אם שלוש,
בלעדיו הן מסתדרות,
אז הוא גם לפחות יזכה לשמוע ויענה יחד אתן. אין שום איסור להגיד יחד אתן, ברוך שאכלנו.
אם יש עשרה גברים,
מרן אומר, יגידו נברך אלוקינו שאכלנו משלו.
אבל כשיש עשר נשים לא אומרות שם שמיים.
זה נפקא מינה, בסמינר בית יעקב, שם בהפסקה בעשר,
הן מביאות מהבית סנדוויץ' והן אוכלות יחד בהפסקה.
והן, יש שם בכל כיתה ארבעים בנות, יותר,
זה לא שניים, הרבה, יש יותר ממניין.
תשמעי, אחי, אין זימון יותר מאשר נברך שאכלנו משלו.
לא יזכירו שם שמיים.
אנחנו הגברים יכולים במניין לומר קדיש או קדושה,
אבל אם יהיו אלף נשים, מיליון נשים תביא,
יכולות לומר קדיש, קדושה, אי אפשר.
גם פה לא יכולות להזכיר שם שמיים בשום אופן. לכן אפילו אם האדם הזה, הבולבנת,
זכה, יש לו עשר בנות,
יש לו מניין בבית, אפילו אחי.
זה לא יכול להתיר לו למען לברך אלוקינו, אלא רק בלי שם.
אני חוזר לנושא.
היו המסוגין שלושה, אז אומרים את הזימון.
המזמן אומר לברך שאכלנו משלו.
העונים עונים לו, ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו.
הוא, המזמן,
צריך לחזור ולומר את מה שהם אמרו.
נכון שהוא פנה ואמר להם, נברך שאכלנו משלו, אפילו אחי.
אחרי שהם סיימו ואמרו, ברוך שאכלנו משלו וטובו חיינו,
אז הוא יחזור ויאמר את מה שהם אמרו,
ברוך שאכלנו משלו בטובו חיינו, כי אין מה שאמרנו לגבי ברכו.
המברך אומר, ברכו את השם המבורך,
אנחנו עונים לו,
ברוך השם המבורך לעולם ועד.
גם הוא חוזר ואומר אותו דבר, ברוך,
כך הוא הדין לגבי זימון, שניהם שווים.
אם יש ארבעה רשאים לומר במקום לברך,
ברכו שאכלנו משלו.
אפילו אחי הגמרא אומרת בשם שמואל,
וטוב טוב לומר נברך, גם אם הם ארבעה,
עדיף יותר לומר נברך, ישתף את עצמו עם כולם,
ולא יאמר ברכו.
אין ראייה ממה שאומרים ברכו את השם המבורך, כי שם הוא אומר, חוזר וחולל את עצמו בסוף המבורך.
אבל פה לא, פה אין את הסוף הזה שיכלול את עצמו,
ולכן הנוסח הוא,
כמו שאמרנו, עדיף יותר נברך.
רק בדיעבד, אם אמר ברכו שאכלנו משלו,
אז בזה, בדיעבד, יצאו ידי חובה.
ולא רק בארבעה,
אלא אפילו אם היו רק שלושה.
וטעה המזמן ואמר ברכו שאכלנו משלו, גם בזה, בדיעבד, יצא. אומנם יש בזה מחלוקת באחרונים,
המסקנה היא, גם בזה יצא.
אלא שהלשון נברך הוא עדיף יותר.
כל זה כשהם משלושה עד תשעה.
ברגע שיש מניין,
אז יוסיף ויאמר נברך אלוקינו שאכלנו משלו יזמן בשם שמים. כך גם השומעים יענו לו גם כן ברוך אלוקינו שאכלנו משלו יענו לו גם כן בשם השם. והוא חוזר ואומר.
הגמרא כבר מדגישה את שיבושי הלשון שיש בזימון והגמרא מזהירה אותנו להיזהר מכל זה.
דבר ראשון,
אין לומר נברך לאלוקינו בלמד בין שיהיו עשרה
או מאה או אלף או ריבו, כך הם מברכים.
בכל המשנה מזה הנוסח כגון שאומר נברך על המזון שאכלנו אז הרי זה בור.
במשנה הובאה מחלוקת
האם הנוסח שווה בעשרה מאה או אלף או לא.
כי אפשר להוסיף על המזון שאכלנו או נברך
השם אלוהינו אלוהי ישראל אלוהי הצבאות ושבע קרובים
האם כל הדברים האלה משנים כשיש מאה איש אלף איש או רבבה או לא.
המסקנה היא אין הבדל.