דיני נטילת ידיים לעומק: כוונה, ברכה, ספקות והנהגה למעשה – בין לחם, טיבול במשקה ומצבי דחק

 

- - - לא מוגה! - - - 

אכל,

ואם לא יצליח לעצור, יטול ללא ברכה.

הדין הזה מקורו מדברי התוספות בחולים קטו.

התוספות אומרים חומרה גדולה.

אדם שרצה לאכול ענבים רטובים,

לקח את הכלי, נטל נטילה גמורה כדת וכדין,

נגב,

ניגש לשולחן, במקום לאכול ענבים,

הוא רואה, יש שם פיתה טובה, חמה,

החליט לאכול לחם.

הוא אומר, הרי נטלתי לפני רגע את הידיים, וכן היא, נטילה גמורה.

לא ברכתי? הרי ברכות לא מעכבות.

אף מצווה, אם אדם עושה אותה,

אפילו אם לא ברך,

לא מתחייב לחזור עוד פעם ולעשות את המצווה בגלל שלא ברך. הברכות לא מעכבות,

אלא קיימת את המצווה כדת וכדין,

אתה רשאי להמשיך הלאה,

יצאת ידי חוות המצווה.

אם כן, תגיד גם פה.

אבל התוספות אומרים שכל המצווה הזו של נטילת ידיים,

רק בלחם שייך לומר קידשנו במצוותיו.

היינו מצווה לשמוע דברי חכמים, דברי בן עזה בן עראר,

ולכן שייך הביטוי קידשנו. זה קדושה שאדם מקדש את ידיו ועושה כדברי חכמים.

אבל כאן לא.

כאן זה רק מניעה טומאה שלא יטמא את אותם הענבים.

אבל אין בזה מצווה. לפי התוספות אין חיוב ליטול את הידיים בדבר שבולו במשקף,

ממילא מה שנטל קודם זה לא היה לשם מצווה בכלל. זה אפס.

עכשיו אתה רוצה לאכול לחם?

אתה חייב לקון וליטול שוב פעם נוספת את הידיים.

טעם שני,

לפי חיוב התוספות,

אדם שבא ונוטל את הידיים ורוצה לאכול לחם,

צריך שיהיה שני הדברים סמוכים זה לזה.

שיהיה תכף לנטילה ברכה.

וכאן, אם עבר זמן מה זמן מסוים,

יכול להיות שזה לא סמוך,

ולכן יהיה צעד,

יהיה שטעם לחייב אותו לחזור שוב וליטול את הידיים.

כשמרן העתיק את דברי התוספות,

מרן כתב אחרי זה עוד שתי תיבות,

וצריך עיון.

גם בשולחן ערוך,

מרן לא העתיק את דברי התוספות בסתם,

אלא מרן כתב, יש מי שנראה מדבריו.

השאלה היא האם מרן סובר כך או לא.

התז ומרי סרג'י אומרים שמרן לא סובר כך.

דעת מרן להתיר שאין צורך לחזור וליטול את הידיים,

אותה הנפילה הראשונה עולה לו ויכול מיד לאכול לחם.

כי מרן סמך על מה שכתב בבית יוסף וצריך עיון,

וגם פה מרן סיכל את ידיו ולא כתב את ההלכה הזו בסתם,

אלא כתב בלשון יש מי שנראה מדבריו.

אמנם האבא בספרו חזון עבדיה חלק ב',

הוא חולק על דברי מעריף הראג'י. הוא אומר,

איך ייתכן להסביר כך בדעת מרן שמרן סמך על דברי הבית יוסף?

כל קיהה יבעלה לפרושה. היה מרן צריך להדגיש,

ולא לצטום את הדברים בלשון עמומה כזאת.

אבל האמת שיש לנו כאן ארבעה ספקי ספקות בדרבנן כדי להתיר.

קודם כל תתחיל לפי הסדר. אולי ההלכה היא,

כנראה רוב הפוסקים, שדבר שתובלו במשקה חיה מנטילת ידיים.

אם חייב, לחם חייב וזה חייב. אם כן, יועיל גם לזה וגם לזה.

אסורים לומר לא חייב.

אולי מצוות לא צריכות כוונה.

זו מחלוקת בגמרא בראש השנה כח,

מחלוקת בראשונים ומחלוקת

גם באחרונים, ובדעת מרן,

האם בדרבנן מצוות צריכות כוונה או לא.

כי אפילו אם תאמר במצוות דאורייתא מצוות צריכות כוונה,

פה מטילת ידיים היא דרבנן.

ואולי ההלכה היא כדברי הפרי חדש שאומר שרק במצוות דאורייתא מצוות צריכות כוונה.

במצוות דרבנן מצוות צריכות כוונה.

זה מה שמחדש ואומר הפרי החדש בסימן תפט סעיף ד' בדעת מרן.

לכן יש לנו כאן כמה וכמה ספקי ספקות מעיקר הדין.

אין חיוב לחזור ולטול את הידיים.

מה תאמר?

הרי אנחנו נוטלים את הידיים בליל פסח.

פעם ראשונה קדש ורחץ,

רוחצים לדבר שציבולו ומשקה.

פעם שנייה מגיד רוחצה, אתה נוטל עוד פעם את הידיים בשביל המצה.

למה אתה נוטל שם פעמיים?

מרן אמר שם בבית יוסף בסימן תע״ה שבליל פסח יש מצווה,

חכמים תיקנו ליטול את הידיים פעמיים או כדי שיראו תינוקות וישאלו או מטעם אחר.

מרן חלק שם על דברי המרדכי שאמר שאפשר לכדם בנטילה הראשונה עד הסוף גם לצורך האכילה של המצה ולא ליטול פעם שנייה.

אלא מרן אמר לא,

אל תכדם בצורה כזו אלא תיטול פעמיים.

אז שם בבית פסח יש לך זמן רב עובר מהרגע של הנטילה הראשונה,

קוראים בינתיים את כל האגדה, שעה-שעתיים זה לוקח,

שם תאמר תכף לנטילת ידיים ברכה ברכת המוציא ועבר זמן רב.

פה אם זה סמוך אז לא שייך את העם הזה ולכן אין לנו הכרח מדברי מרן שם לומר גם פה שיתחייב האדם הזה לחזור פעם שנייה וליטול שוב את ידיו אלא תהיה לנו צעד להתיר בדבר.

הרי גם לגבי דין טבילת נידה

אם האישה הזו לא כיוונה לשם טבילת מצווה,

הגמרא אומרת, נידה שנפלה למים נאמצה בטבילה,

הטבילה שלה טובה. אני אביא דוגמה.

אישה שעשתה את ההפסק בטהרה, שבעה נקים, הכל היה בסדר.

אבל בעלה נמצא במילואים, אי שם היא יודעת שהוא לא יבוא,

אבל אחותה צריכה להתחתן מחר בלילה.

אז היא הלכה יחד איתה, וכשהלכה איתה היא טבלה.

ולהפתעתה, בעלה באה.

היא טהורה, היא לא טמאה.

למרות שהיא לא ברכה, היא לא התכוונה לשם טבילה,

היא יודעת בוודאי שלא היה שום חציצה,

היא יודעת בוודאי שהכול היה בסדר.

אבל טבילה לא עשתה אפליה בין האחיות,

אלא היא שמה לב על כולם.

אם כן,

גמרא מפורשת, מרן תעסק את זה בסימן קצדיק ח' בן רדע,

שהטבילה בסדר. אם כן, למה מטילת ידיים שהיא דרבנן,

לא כמו טבילה של מידה דאוריתא, למה תהיה יותר חמורה?

זו עובדה, זו מציאות שהאדם הזה שפך מים בכלי על ידיו, וידיו נקיות וטהרות.

או אדם זרק סכין והסכין הזו שחטה את העוף הזה,

העוף הזה כשר,

אפשר לאכול אותו.

את הראיות האלה כותב מגן אברהם כדי לבסס את ההיתר,

כדי להתיר שלא יצטרך האדם הזה לחזור פעם שנייה וליטול את הידיים.

אפילו אם האדם הזה יגיד, אני רוצה להחמיר.

אני רוצה לחזור וליטול פעם שנייה.

אמרו לו, תיזהר, אל תדרך על נטילת ידיים.

אם תברך,

אולי זו ברכה לבטלה.

מה הוא יגיד לך?

אבל מחלוקת במצווה ולא בברכה.

אם מרן היה פוסק, אני מסכים.

אבל מי אומר לך שמרן פוסק לחייב?

הרי בכסוף מרן כתב וצריך עיון.

גם בשולחן ערוך מרן אמר, יש מי שנראה מדבריו. לא אמר את זה בסתם.

אם כן, איך האדם הזה יוכל לחייב את עצמו לברך?

רוצה לטעוד את הידיים, המחמיר תבוא על הברכה. למה לא? סלנטו שיחמיר.

אבל ללא ברכה.

דבר שני,

יש לנו מחלוקת בדעת מרן אם מצוות צריכות כוונה בדווד רבנן או לא.

כי לפי דעת הגאון אביחים אבולעפיה בספרו על מקראי קודש,

הוא אומר שדעת מרן,

שלא רק במצוות דוורא הייתה, אלא גם במצוות דו רבנן, מצוות צריכות כוונה.

הוא מוכיח את זה מדבריו מרן בהלכות מגילה בסימן תרצ' סעיף יג.

שם מרן מדבר,

באדם שכותב את המגילה ודורשה, מגיעה וכיוצא בזה,

אם כיוון ליבו יצא, ואם לאו לא יצא. מה זה אם כיוון ליבו?

למקרא מגילה דו רבנן. למה צריך כוונה?

אלא ודאי שדעת מרן שגם במצוות דו רבנן, מצוות צריכות כוונה.

אבל הגאון שבא בספרו יעיר אוזן ובספרו כיסא רחמים דחה את הראייה.

אמר שאפשר לומר שמקרא מגילה יוצא מן הכלל, דברי קבלה כדברי תורה דומה, ולכן אין ראייה משם.

דבר שני, שם אולי בקורא להגיע,

מי אומר שהוא יקרא גם,

כמו שצריך,

כמו בן אדם.

לכן אין לך הכלך גמור משם.

שם המצווה של מקרא המגילה זה העניין של פרסום הנס.

ואדם שקורא בצורה לא מדויקת,

זה כאילו הוא קורא איזה מכתב.

אז זה פחות מדבר רגיל. כאן זה כאילו מתעסק.

ולכן שם זה יוצא מן הכלל.

מצוות רגילות? אולי לא.

הפריחה דו שמוכיח לעומת זה בדעת מרן, שבדרבנן מצוות לא צריכות כוונה,

מביא ראיה מסימן תפטט, סעיף ד', שם מרן כתב כך

אדם שואל אותו חברו,

כמה היום לעומר?

מרן אומר שייזהר לא לענות לו היום כך וכך.

אם תענה לו היום חמישה ימים לעומר, הפסדת.

אלא תגיד לו, אתמול היה ארבעה ימים.

שאול הפרי חדש, גם אם יטעה ויענה לו, היום חמישה ימים לעומר.

מה בכך? הרי האדם הזה לא התכוון לשם מצוות ספירת העומר.

הוא התכוון לענות לו תשובה, לעדכן את חברו,

כמה היום לעומר.

אלא ודאי שבמצוות דה רבנן, כמו מצוות ספירת העומר,

גם אם ענה לו בלי כוונה,

מצוות לא צריכות כוונה.

במציאות הוא אמר, היום חמישה ימים לעומר.

שוב, גם שם, אולי מרן אמר שיפסיד את הברכה.

מרן אמר משום ספק ברכות להקל, לא יוכל לחזור ולברך ולומר היום חמישה ימים לעומר. אבל מי אומר שיצא ידי חובה, אולי יתחייב עוד פעם.

לכן יש מחלוקת בדעת מרן, מכל מקום,

בגופה מחלוקת.

מחלוקת בדרבנן, אז בדיעבד מהר אומרים ספק גרבנן לכולה.

כל וחומר כאן שיש לך ספק ספיקה בדרבנן להקל,

ולכן מעיקר הדין אינו חייב,

אם הוא רוצה להחמיר על עצמו תבוא על הברכה.

אבל אל ייזהר שלא לברך.

כל זה בדוגמה כזו,

שנתן את הידיים לענבים ואחר כך יתחרב ורוצה לאכול לחם.

אבל הפוך,

אם האדם הזה נתן נטילת ידיים ואכל קצת להם,

ובאמצע הפעודה מביאים לו ענבים,

ודאי שידיו טהורות, הליבדי כול עלמא, אוכלת ענבים, ולא צריך עוד פעם לקום, עוד פעם לטעול את הידיים.

הרי על ידיך הטהורות, נטלת ללחם,

וזה גם התוספות ידעו, שבוודאי אין צורך לחזור ולטעול את הידיים מדבר שטיבולו במשקה,

אלא כל הבעיה היא רק אם נטל מעיקרה בצורך דבר שטיבולו במשקה.

שוב, גם לגבי לסדר, הסיכום,

לכתחילה לא כדאי לאדם לשמור את ידיו, אלא נטל את הידיים ואכן כרפש

גמת הכרפס.

עד שיגיע לסוף ההגדה,

שלא יחשוב על הידיים.

אם יחשוב, הוא מסתבך,

אלא יציח דעתו.

ואז כשיגיע המגיד רוחסה,

יוכל ליטול את הידיים נטילה גמורה בזרעך.

זה מה שרצוי לעשות.

אבל,

כותב השולחן גבוה, אם האדם הזה זקן או חולה,

וקשה לו לצאת ליטול את הידיים פעם שנייה.

היום אפילו לזקן לא כל כך קשה,

מהחדר עד המטבח זה שני מטר.

אבל תזכרו איך פעם היינו חיים וגרים.

המטבח לא היה בתוך החדר, בתוך הבית,

אלא היה בחצור, אז הוא ניסע באוטובוס להגיע למטבח.

נו מולל, הזקן הזה בליל פסח מסכן קשה לו,

לכן האדם הזה ירצה לסמוך על דברי המורדכי,

שאמר שאפשר לכבד בנטילה הראשונה לפתור גם את נטילת הידיים השנייה של אכילת הנצה,

אין לכן המה, לאדם וקן וחולה כזה אפשר.

אבל אנחנו נזהרים, אדרבא דאידך גיסא כדעת מרן,

כי אולי יש חובה ואולי יש צורך ליטול באותו לילה דווקא בהכרח ליטול את הידיים פעמיים.

ולכן, משום זה כדאי שיציח דעתו.

עבר ולא הציח את דעתו,

אז יחזור וייטול לחוש את דברי מרן,

אבל ללא ברכה, כלל גדול בידינו,

ספק ברכות להכיר אפילו נגד מרן, אולי ההלכה כדברי המורדכי.

אדם שנגע באמצע הארוחה במקומות המטונפים כינס את ידיו,

או אישה שהלכה והחליפה לילד באמצע הסעודה,

כשחוזרת לאכול חייבת קודם כל ליטול את הידיים בכלא נטילה גמורה כדת וכדין.

מחלוקת בין הרמה לשאר הפוסקים אם יחזור לברך או לא,

ההלכה היא ספקת ברכות והקל,

יחזור וייטול,

אבל ללא ברכה.

מי שהיה במדבר או במקום סכנה ואין לו מים, פטור מנטילת ידיים.

המקור להלכה הזו,

המשנה במסכת עירובין בדף י״ז,

המשנה אומרת שארבעה דברים פטרו במחנה.

מותר לאכול דמאי,

אין צורך להערב, עירובי חצרות.

דבר נוסף,

שאין צורך ליטול את הידיים, כל הדברים האלה שייכים היתר לאותם שנמצאים במחנה.

מה פירוש נמצא במחנה?

לפי דעת הרמב״ן והרשב״א, אדם שנמצא במחנה, מקום שאין הרבה מים, קשה להשיג מים,

אז פטרו אותו חכמים מנטילת ידיים.

אבל רשי לא הסביר כך.

רשי אומר, אותם שיוצאים למלחמה,

זה לא סתם מחנה, הכוונה היא מחנה צבאי.

כך דעת רוב הפוסקים,

כך כדאו בפירוש הרטבע המאירי ועוד.

ולכן גם הרבה מגיד ושאר החוסקים סיכמו שרק אדם שנמצא במחנה צבאי,

רק עליו אמרו שפטור מנטילת ידיים.

אבל אדם שלא נמצא במחנה צבאי,

אלא הוא נמצא במחנה נוער, עושים קייטנה.

אז כל הכבוד לקייטנה הזו.

אסור לך לאכול, אלא אם כן תיטול קודם את הידיים.

רבנו יונתן מילולין ועוד מהראשונים,

הרמב״ם בפירוש המשניות, ועוד הסבירו שלא רק אם זו מלחמת מצווה,

אלא גם אם יוצאים למלחמת הרשות לספח שטחים,

גם בזה יש להם צד כולה שאינם חייבים בנטילת ידיים.

אלא שלא רק אם האנשים האלה בפועל יוצאים כעת לקרב,

אלא גם אם הם נמצאים במחנה בכוננות,

גם כן יהיה להם צד היתר, כמו שמשמע מדבר רבנו יונתן.

לכל אותם החיילים יהיה צד היתר כולה בדבר.

הירושלמי, כשהסביר את המשנה,

שאל כמה אנשים יהיו במחנה כדי להחשיב את המקום הזה כמחנה,

כדי לפטור אותו ממצוות נטילת ידיים.

יש מחלוקת אם זה מאה איש, עשרה אנשים.

המסקנה היא, דעת רוב ככל הפוסקים צריך שיהיו לסחות עשרה אנשים במחנה,

אז יהיו פטורים ממצוות נטילת ידיים.

אם אין עשרה אנשים במחנה,

ממילא חיובים בנטילת ידיים ואין לו פטור לאכול ללא מטילה.

שוב מסתיים החסוני שם זה,

אם יש שם עשרה במחנה אבל העשרה האלה מחללי שבת, מינים ואפיקורסים, זה לא שווה כלום.

צריך מניין אמיתי.

לפי זה נבין,

קיבלתי עכשיו צו 8, אני נושא עבירות טובות,

מתגרס.

אפילו אם תאמר, אני הולך ממש להילחם, פרצה מלחמה חלילה.

אבל אתה נמצא באוטובוס, אתה נמצא לבד.

תגיד, האוטובוס הזה הוא מחנה,

אם היה לך עשרה חיילים אחד איתך וכולם יוראי שמים, נו, החלשתי, תאכל בלי נטילה.

אבל אם אני נמצא באוטובוס לבד,

לכן בוודאי שאני חייב בנטילת ידיים.

ואם האדם הזה נמצא בשעת הדחק,

שאין לו אפשרות לאדם הזה לטעוד את הידיים,

אז הוא חייב לעטוף את שדה במפה,

שאין לו מים.

אבל אילו היה לו דין כולה לגבי האדם שנמצא במחנה,

היה לו היתר גם בלי נטילת ידיים ובלי לעטוף את ידיה במפה.

גם בזה היה צד להקל בדבר הזה, כמו שכותב עצי אלמוגים ועוד רבים מגדולי האחרונים,

שגם ללא עטיפה במפה,

כיוון שכאן הוא מעיקרת הטור,

לכן יהיה לו צד כולה בדבר.

אלא אם כן,

יש הצעה מאורגנת בבינוני האומה, אני הולך לשווא, אני רואה למזלי העסבות שלי,

כל החייבים האלה כולם ברוך השם דתיים.

אז בכלל גם לא יש לך מניין, ויוסעים כולם לקרב, הנה כנראה.

אותם האנשים, אם נוכלים, רשאים מעיקר הדין לאכול ללא נטילת ידיים.

אבל אם זה יוצאים לקרב,

בסך הכול יוצאים לאימונים,

הולכים לעשות מצווח או דבר אחר,

זה ודאי שאין לו שום דין להקל על אותם האנשים.

יש תשובה בנושא הזה בספר היכל יצחק של הרב הראשי הקודם, הגואל רבי יצחק הרצוג.

הוא כתב תשובה בדבר הזה לגבי מחנות צהל.

הוא כותב בפירוש שכולם חייבים נטילת ידיים בברכה כדת וכדים.

הוא אומר, המחנות האלה, מה הם?

זה לא מחנה שהוא נמצא בכוננות, זה לא מחנה מבצעי.

ולכן אין לזה דין מחנה שאמרה הגמרא בערבים יז,

ושם בוודאי שחייבים לנטילת ידיים כדת וכדין.

כל הכולה, כל הפטור יהיה, כמו שאמרנו קודם, לגבי מחנה שיהיה בדרום לבנון. לא יבוא ולא יהיה. מי שנמצא שם, אה? תגיד, שמה, אם יש לה עשרה אנשים כשרים והוא לא נטיל את הידיים, זה יהיה שייך לסעיף הזה, שייך לדברי הגמרא.

אבל פה באמצע ירושלים, אז זה נקרא מבחינה משפטית, נכון? זה נקרא, הוא נמצא בשטח שיפוט של הצבא.

יש שם, ברוך השם, מים זורמים,

ואם אין, שילך להשיג מים ממקום אחר,

כמו שמרן קטן וכנען,

שצריך לטרוח עד 960 מטר כדי להשיג מים.

ולא רק אדם שנמצא במדבר או במחנה,

אלא הוא הדין, כל אדם שנמצא במקום סכנה ואין לו מים, אנחנו לומדים זה מזה,

וגם בזה פוטרים אותו ממצווה וחובה ונטילת ידיים,

אלא יכול לאכול ללא נטילה, כלל ועיקר.

אין לו לזה בין איש לאישה,

בכולם שייך את הכלל, שייך את הדין האמור.

באותם המקומות שהוא פטור, אם ירצה להחמיר עם עצמו ולטול,

לפי דעת הפרי חדש,

רשאי.

המקור שלו,

הגמרא במסכת ארוזים בדף כא,

הגמרא אומרת שם

על רבי עקיבא שהיה בבית הסוהר,

הביאו לו מים לטול את הידיים.

ראה השומר של בית הסוהר את המים,

ראה אישה מהרבה מים, והוא לא יודע שאנחנו נוטלים את הידיים.

לקח ושפך חצי,

למה הוא פחד שיעשו מחתרת ויברחות.

כשחופרים, אם יש מים מעט, יותר קל לחפור.

לכן הוא שפך חצי.

לקח רבי עקיבא את החצי הנשאר, בין הטב הזה את הידיים.

אמר לו התלמידו, זה בקושי מספיק לשתייה,

הטדה ונוטל את הידיים בזה?

אמרנו, מוטב שאנוז מיטת עצמי ולא אעבור על דברי חברי.

אז אצליח עליה שמעתיק, כמו שעשה רבי עקיבא,

ולא היה חייב.

זה דומה למה שמרן אמר, אדם שנמצא במקום סכנה,

פטור במגירת ידיים.

לפי מה עושים, רבי עקיבא החמיר גם אדם אחר שירצה לדמות את עצמו,

גם אני,

כמו רבי עקיבא, אני מוכן להחמיר.

מותר לו לאדם הזה לסכן את חייו כדי ליטול את הידיים כדת וכדין.

זו דעת הפרה חדש על פי דברי התוספות.

התוספות שם שאלו,

הרי למדנו קודם,

למדנו בדף י״ז שהאדם שנמצא במחנה פטור,

כי רצו התוספות עבי עקיבא מחמיר על עצמו היה.

אז מזה למד הפרה חדש והדין פה.

אבל האמת היא שיש בעיה חמורה לנו לדידן.

התוספות הולכים לשיטתם.

התוספות אומרים כלל יסודי.

אמנם עבדה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים יהרג ואל יעבור,

על השאר, שאר התורה, אין דין יהרג ואל יעבור, היינו שאין חובה.

אבל אם האדם הזה רוצה להתנדב,

בא ואומר לו או תאכל חוויר או אני אוהב אותך.

האדם הזה לא רוצה לאכול, הוא רוצה להחמיר. בשביל התוספות, אדרבה, שיחמיר תבוא עליו ברכה.

לכן, לפי דברי התוספות הוא רבין גם נתינת ידיים שעשה רבי עקיבא.

אבל הרמב״ם לא כתב כך.

הרמב״ם בהלכות יסודי הציבה אמר, אם האדם הזה מחמיר ולא אוכל את החזיר,

הרי הוא מאבד עצמו לדעת.

וכך פסק מרן ביורא דעה בסימן קנ״ו.

אם כן,

יחזור השאלה פה לדידן, למה רבי עקיבא החמיר על עצמו?

מי מציא לו להחמיר?

כל שכן, אם הגוי הזה לא מתכוון להעביר אותו על דתו,

שם הגוי התכוון שלא יעשה חתירה מחתרת.

הוא לא התכוון שיהרוג את רבי עקיבא בעניין נתינת ידיים.

יש כמה תירוצים, ושוב יש נפקא מינה בין התירוצים.

תירוץ הראשון, אומר הגאון חידה בספרו, פתח עיניים שם בירובים,

אומר רבי עקיבא ידע בדווק יהיה הוא צריך למות.

בעיניים לא.

רבי אליעזר רבו, כשהלכו לבקר אותו כשהיה חולה,

אז שאלו אותו, מה יהיה?

ואז הוא אמר להם את הנבואה של החורבן,

שישמעאל ורשב״ג יהיו להריגה חלילה,

עם עשרי הרוגי בית דין וכולי, אמר להם כמה דברי נבואה.

בסוף שאל רבי עקיבא, והוא, מה יהיה עליו?

אמר לו, מיטתו קשה משלהם.

וכך היה, בסוף סרקו את בשרו, משגו של ברזל.

והרי נאמר במדרש

אך את דמכם ונפשתכם לדרוש,

ושם למדנו שאסור לאדם להתאבד,

לאבד עצמו לדעת.

שואל המדרש, יכל כשאול בן קיש,

כאן מדמר אך.

זאת אומרת,

שאול יודע, בניו אחי הוא אבוד,

הרי אמר לו יום קודם, שמואל, מחר אתה ובניך עימי, עימי במחיצתי,

ידע שהוא בלאו הכי ימות.

אבל עד שימות יבוא הערלים האלה, הפלישתים, ויתעללו בו.

לכן היום מותר לו.

אותו דבר גם, רבי עקיבא ידע בלאו הכי יגיע לזל, כי למה יחכה עד שהם יתעללו בו ויסרקו דו-סרום לסרקה של ברזל? שאירב את עצמו ויגמור.

אפילו אחי, רבי עקיבא רצה לקבל את הייסורים באהבה, לתקן בזה תיקון גדול,

כל זה בתנאי, אם אני לא עובר שום עבירה, לא עשיתי כלום.

ברגע שזה גובל כבר, אני מפסיד איזה מצווה או עובר איזה עבירה,

זה כבר לא שווה הכול.

לכן הוא הדגיש ואמר,

מוטב שימות מצד עצמי, מה זה עצמי? הוא ידע בלאו כפי שימות על ידי אחרים,

אלא הוא רצה למות על ידי אחרים על קידוש השם,

לצבול את כל הייסורים באהבה.

אבל אם זה כבר על חשבון מצווה נטילת ידיים,

ויתר על הדבר הזה, ובלבד לא לעבור על דברי חבירה.

אז לפי דברי הגויים חידה יוצא נגד הפרה חדש.

רק לדעה כדאי, יוצא מן הכלל, ולא הכי היה צריך להיהרג,

הוא היה יכול להחמיר על עצמו.

אבל אני ואתה, שברוך השם צריכים לחיות עוד הרבה שנים, עד מאה ועשרים,

אז לנו אסור להחמיר. אם יש לאדם חשש סכנה,

אסור לך, גם אם אתה רוצה להחמיר, לסכן את החיים, וללכת תוך כדי הפגזה כדי ליטול את הידיים, הריבה דעה חידה היא הדבר אסור.

זה הרי ספק נפשות להקל,

אסור לך להחמיר בצרק עם החיים בדבר הזה.

תירוץ נוסף אומר לתפארת ישראל, שגם הוא הומת להלכה.

הוא מתרץ ואומר,

מתי שייך לומר שאסור לאדם להחמיר כשהסכנה, המוות הוא ודאי.

כאן אצל רבי עקיבא לא היה סכנה ודאית.

עובדה,

איך בסוף מת רבי עקיבא,

הוא לא מת מעצמה בדבר הזה.

הוא מת בסוף, הרגו אותו,

סרקו את בפירם מסרוקות של ברזל.

במקום לומדים שהשומר רעה הוא צריך מים נטילת ידיים, אין כאן שום מחתרת.

ואז הוא ירשה להם להביא עוד מים.

אומנם יש סיכון קטן שאולי לא ירשה להם,

אבל על פי רוב ידע רבי עקיבא שמשתנא השומר בית הצבא ירשה להם את הדבר הזה.

ולכן סיכון קטן אדם יכול לקחת על עצמו.

על כדי זה אמרה הגמרא בפסחים חטא,

שומר מצווה לא ידע דבר רע, ולכן אדם שהולך לבדוק את החמץ,

לא חוששים, אולי לא איזה נחש או עקרב שם, כאילו שזו סכנה קטנה, ולכן אדם יכול להחמיר על עצמו בדבר הזה.

רק היכד השכיח חזקה, ההיזק הוא גדול,

בזה הגמרא אומרת שלא רשאי להחמיר, כמו שאמר שמואל,

איך אלך ושמע שאול והרגמי?

איך אתה אומר דבר כזה לקדוש ברוך הוא? הקדוש ברוך הוא אומר לך תלך, מה אתה שואל?

אלא בוודאי היכד השכיח חזקה, מצווה הזאת,

אסור לי להחמיר, זה דומה לאדם שמתאבד.

על פי זה גם צירף המגן אברהם למעלה בסימן קד את מה שאמרה הגמרא ואזרחו את המדבק,

מעשה בחסיד אחד שהיה עומד מתפלל.

באמצע העמידה בא שר אחד ואמר לו שלום,

הוא לא החזיר לו שלום.

חיכה עצוב אמר, כשגמר אמר לו,

רקע, כתוב בצורתכם, רק אשמר לך ומשמור נפשך.

כשאמרתי לך שלום ולא ענית לי,

אם הייתי חותך נוריד ראשך מעליך,

מי היה תובע אדמך מידי?

אמר להם, תן לי עד שאפייסתך.

אמר לו, בבקשה.

אם היית מדבר עם מלך ואני באתי, אמרתי לך שלום. היית עונה לי?

אמר לו, לא.

אם היית עומד לי שלום, היו חותכים ראשים מעליי.

אמר לו, גם אני דיברתי עם מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, לכן לא יכולתי לענות לך.

ואז הוא התפלל.

שואל מגן אברהם, מי הצליח לו להחמיר על עצמו, לסכן את החיים שלו?

הוא אמר לו בכוונה ריקה, כי אדם שעשינו לו נרס מזכים לו מזכיותיו,

קטונתי מכל החסידים, וכי הוא הדגיש לו ריקה,

איך הוא החמיר על עצמו.

מצלט על מגן אברהם, שוב, על פי מה שאמרנו קודם,

הוא יודע מראש, יש לה עסק עם שר, וחלילה אדם שהוא איש שר ואויב, אמר לרע הזה, אלא מלך חפץ סופרו הוכיח על תחילתו. לכן, סיכון קטן אדם יכול לקחת על עצמו.

גם בגמרא, בגמות יב, הגמרא אומרת, שלוש נשים משמשות במוח,

קטנה, מנקת ומעוברת.

החסמים אומרים, לא,

אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה ומן השמים ירחמו, שנאמר שומר פתאים ה'.

הריטבי והשתנקודסת שם שואלים,

הרי זו סכנה, איך אתה אומר, ומן השמים ירחמו?

מטרס מטרת חסד מלובלין אומר, כאן זו סכנה מועטת.

זו לא סכנה של 51%,

סכנה מועטת זה דרך כל הארץ.

לכן יש, איך לומר, שומר פתאים ה', שלא מצווה, לא ידע, דבר רע.

דווקא מנה חולה שיש בו סכנה שהרופא אומר לו, אתה יכול לאכול ביום הכיפורים.

הוא שואל את הרופא, ואם אני רוצה להחמיר, אני רוצה לא לאכול ולא לשתות,

הרופא אומר לו, תראה, 99% נשארים חיים, אחוז אחד מתים.

בא החולה הזין הרע ואומר, נכון, אני יודע שגם בספק סכנה, אפילו סכנה קטנה, מותר לאכול.

אני רוצה להחמיר, מותר או לא?

הרי הרמב״ם כתב,

אדם שמחמיר וצם ביום הכיפורים אם יש בו סכנה,

אז הוא עובר על מהבן עצמו לדעת.

כמה?

שוב, הסכנה היא מועטת על פי הסוגיות של המאדיום,

זו לא סכנה ודאית אלא בסיכון קטן כזה מותר לקחת סיכון.

הגמרא אומרת יותר מזה, במסך ברמה כמה בדף קטב, הגמרא שמה שואלת על הפסוק ועוליו הוא נושא את נפשו,

מדוע אסור לאחר שכר שכיר מפני מה עלה זה בעילה מנתלה הסיכן את חייו, לא על שכרו?

תגיד, בכלל, מי התיר לו לעמוד על הפיגון? אולי יפול ויעלוד? יום יתאבד?

אלא ודאי,

פרנסה ומצווה, זה לא סתם. הוא לא עולה סתם יותר יום שמה.

לכן, לצורך פרנסה מותר לו לקחת סיכון. אף איזה דן הנודע ביהודה ואומר שאם האדם הזה מתאים לפרנסה, הוא הולך לצוד חיות.

אמנם יש בזה רווח גדול, לפרס אריה ומאמר וכן הלאה, אבל יש גם סכנה. אולי תוך כדי חילוץ מהמלכודת,

אולי אריה ייתן לו איזה מכה, אולי יהיה איזה משהו.

אפילו אחי, זו סכנה נועטת, מותר לקחת סיכון בדברים האלה.

או אדם שאין לו פרנסה,

הפרנסה היחידה שלו אומר, אני אהיה נהג מונית ובזה אני אתפרנס.

אבל זו סכנה, נוסע קודם לירושלים, תל אביב, אולי איזה אדם מסומן יאבד את השליטה על ההוגן וייכנס בו. אתה יודע מה יכול להיות? יש הרבה משהו שזרו על הכבישים.

אפילו להתחיל, אתה אומר, על פי רוב,

זו סכנה, לא פחות מזה, אפס פסיק פסיק.

ולכן בחיי גב נהר מותר לו לאדם להתפרנס מהמקצוע הזה של הנהיגה,

כי בכל הדברים האלה יש סיכון קטן.

בין מילא, נבין מזה מדברי תפארת ישראל,

שרבי עתיבה החמיר כי היה סיכון קטן.

אז יהיה סיכון גבוה,

אסור לאדם בשום אופן להחמיר על עצמו,

ללכת תוך כדי הפגזה, ללכת כדי לטול את הידיים.

בזה לא מתירים לו כלל ועיקר.

צריך להיזהר בנטילת ידיים, שכל המזלזל בנטילת ידיים חייב נדון ובא לידי עמיות ונעקר מן העולם.

הדין הזה נאמר בגמרא גם במסכת עדויות במשנה שם, וגם בגמרא בזרחות יח,

עד כמה המצוות בטילת ידיים חשובה,

שהאדם שבה הוא מזלזל, עוקר את היסוד הזה,

ממילא חייב בית הדין לנדות אותו.

דבר שני,

בא לידי עניות, דבר אחרון גם נעקר מן העולם.

יש לנו 24 דברים שחייבים עליהם נידון, שבית הדין מנדה,

וזה אחד מה-24 דברים.

אין ספק שפה לא מדובר באדם שפעם אחת יתעצל. המים קרים מאוד בחורף, הוא מסכן קר לו, אז פעם אחת זה לא נתן ידיים.

על פעם אחת לא עושים דבר כזה גדול.

אבל אם האדם הזה ברשעות יכול לקום ולטוד את הידיים, והוא מזלזל, אומר, תעזוב אותי, אני לא רוצה.

וכן אגב נא, אם הוא עושה את זה במזיד,

ברשעות,

וכן אגב נא, בית הדין רשאי לנדות אותו.

המקור בעניין נידוי, ראינו בספר שופטים, פרק ה', בשירת דבורה וברת בן אבינם,

שם נאמר, אור ומרוז, ואמר מלך השם אור, אור וערור יושביה, כי לא באו לעזרת השם בגיבורים.

יש בגמרא שני פירושים מי זה היה מרוז.

דעה ראשונה,

שם של כוכב.

כי מן השמיים נלחמו הכוכבים במסילותם עם אותו יבין מלך חצור, עם אותם הרשעים.

הם הנניחו זמן מסלולם, יצרו חום טבעי,

ואז היו צריכים החיילים של האויב להיכנס לתוך נחל קישון כדי להצטנן.

ואז נחל קישון גרפם.

כולם צייתו, כולם הנמיכו את המסלול,

חוץ מאותו הכוכב, מרוז,

ולכן נידה אותו.

מנדה אמר השני, זה היה אדם חשוב, שיירת צבא, במקום לשלוח תגבורת לבירת בן אבינם,

הוא שמר על הצבא שלו,

ולכן ברק בן אבינם יחד עם דבורה אספו ארבע מאות איש עם ארבע מאות סופרות ועשו לו את הנידוי והחרב.

משם אבינה למדה את כל העניין הזה,

ורבותינו במשך הדעות השתמשו בנשק הזה.

יש שלושה שלבים, שלב הראשון נזיפה,

שלב השני נידוי, שלב החמור ביותר זהו חרם.

אלא שבזמנם הנזיפה הייתה שבוע, בזמננו זה יום אחד.

כך גם לגבי הנידוי והחרם,

זה קצת יותר קל.

אבל אם יידו את האדם הזה לשלושים יום ולא יעיל הדבר,

חוזרים בית הדין ומנדים אותו לעוד שלושים יום.

אם איש בא ארבע ביקש סליחה, איננה טוב. אם לא ביקש סליחה,

חוזרים ועושים לו אחרי אותם שישים הימים,

עושים לו חרם, מחרימים את אותו האיש.

בלשון הגמרא, הגמרא בחנאת החרם, בשם שמיטה ארמוז שם מיטה.

כך גם בעניין זה הגמרא מספרת שאלעזר בן חנוך,

פיקפק, זלזל בנתינת ידיים, נידו אותו ומת בנידויו.

לא אומרים, טוב, הוא מת כבר אחרי מות קדושים,

אלא בתדים שמו אבן על ארונו.

לומר לך, אדם שמתנדה ומת בנידויו, בתדים סוכלים את ארונו. עד כדי כך הדבר עודף אחריו, גם אחרי שימות. והגמרא שם סופרת חלק מאותם 24 דברים,

שבתדים מנדה עליהם.

גם מרן, ברגע בסימן ש״ד,

פירט בהרחבה את כל אותם 24 דברים,

כגון אדם שמכה בנוי הגדול.

הבן הזה עלול להכות אותו בחזרה,

אם כן הוא יכשיל אותו באיסור מכה אביו ימון בתשומת,

נמצא שהאבא עובר על עליו ולפני איזור ותיתן מכשול.

ולכן בתדים מנדה אדם כזה.

כך עשתה גם שפחתו של רבנו הקדוש,

וחכמי ישראל נזהרו באותו הנידוי.

או אדם שמנדה את חברו בחינם, שלא לצורך,

אז הוא בעצמו נלכד באותו הנידוי. הגמרא מסתפרת שם על רבי טרפון שהיה לו איזה גנב שגונב מהפרדות שלו.

אז הוא ארב לו,

בלילה בא הגנב הזה, ורבי טרפון הרגיש בו.

אבל הוא לא עצר, הוא ברח, התחיל לברוח.

ואז צעק לו רבי טרפון שהוא יהיה בנידוי.

צעק לו אדוניו בחזרה, אמר לו, אדרבא, שהוא יהיה בנידוי.

אם נמון התחייבתי לך, נידון למי התחייבתי לך?

בא בבוקר רבי טרפון ושאל,

מה הדון?

אמרו לו, מה שאתה נידתה אותו זה לא תופס. זה צודק, זה חייב לך נדון, אבל אין נידוי.

אבל מה שהוא אמר עליך, אמר, אדרבא, זה כן תפס.

למה? כי אתה נידתה שלא על פי הדין.

אחד מ-24 דברים שלוכדים את האדם בנידוי, זה הדבר הזה, אדם שמנדה שלא כדין.

להיזהר, לא להשתמש בנשק הזה, כי זה חרב טיפיות.

דבר נוסף, אדם שמזלזל בקדישת יום טוב שלי של גלויות.

או אדם שאומר ביום שבת לגרוי שיעשה לו מלאכה, תעשו לרבנם.

גם על הדבר הזה גם כן נדון.

וכן כל כיוצא בזה.

כל שכן אדם שמבזה תלמידי חכמים,

שחייבים בתדים להתייחס בחומרה רבה לדבר הזה ולנדות את אותו האיש.

מרם לא כותב בשולחן ערוך דברים שאינם להלכה ולמעשה,

אלא הלכתה למשיכה.

כאן מרם כתב ופורט את הכול.

העלנו שגם בזמן הזה יש סמכות תוקף וכוח רע ועצום לחכמים גם בזמן הזה לנדות.

אלא שדין החבות יאיר והחכם שסופר במשאל האחרונים,

מה הדין באדם שאם לנדה אותו,

הוא לא ישבור אותו,

לא יקוים בו שבור זרוע הרשע,

אלא עד הבא הוא מבעט ויתרחק לגמרי.

האם בכל זאת מנדים אותו או לא?

המסקנה היא שכן.

לא חוששים מה יהיה בסוף,

אל תעשו חשבון מסחרי, אלא תנדות.

אבל מסיים החתם סופר,

במה דברים אמורים אם התוצאה תהיה רק בו.

אבל אם ברגע הזה האדם הזה, ברוך השם, יש לו בנים בתלמודי תורה,

על ידי שתנדות או הוא יתרחק מאיתנו,

גם את הבנים שלו יעביר לבית ספר ממלכתי,

או יעביר אותם לבית ספר פרדס וכיוצא לזה.

לא, לא, אלה ידידים שלא התקלקלו, יגיעו לתרבות רעה.

ואם הוא חטאו לדים, מה חטאו?

לכן, כדי שלא נפסיד את נפשות בניו ובנותיו,

מצד זה בית הדין מעלימים עין. ולכן, משום זה, בתקופה האחרונה, בשנים האחרונות, אנחנו רואים שבתי הדין לא משתמשים בנשק הזה לנדות את אותם הרשעים שמתנהגים בגאווה ובוז, מדברים על השם ועל משיחו,

והיה צריך לנדות אותם מעוד פעמים, אפילו אבי בית הדין שותק.

הדין היחיד בעולם שמשתמש בנשק הזה היה בדת.

הם שמשתמשים בנשק הזה, עושים מה שליבם חסר,

כי אצלהם, מי בא?

לא באים אצלהם אנשים שאולי ייקח את הבן שלו לפרדס.

שם באים אנשים דו-סיים,

שאם לא ישלח לכאן, ישלח למקום השני. אולי יוצאו אותם מתלמוד תורה של סאטמר ויוצאו אותם מתלמוד תורה של חב״ד. זה הכול, זה מה שיהיה.

לכן הם לא חוששים מהדבר הזה אצלהם. הבעיה שמעורר החתם סופר אצלהם היא לא מצויה, לא שייכת. ולכן מדי פעם, אם יש איזה חצוף שמתחשף כנגד בית הדין יחיוצאו בזה,

אז הם לפעמים מנדים. הדבר הזה אוכל צורתיהם בעולם הזה יש לו כמה וכמה דינים כעין אבל.

כמו שמצאנו שם,

כשרב אלעזר לא רצה לשמוע לדברי החברה בעבר על מה שנאמר אחרי רבים נהטות,

אז הנשיא ושאר החכמים החליטו להרחיק אותו ומי שבא לומר לו את זה זה היה רבי עקיבא.

פחדו שיבוא איזה אדיוט ויאמר לו ויהיה חלילה אסון.

לכן שאלת רבי עקיבא ילבוש שחורים ויתעטף שחורים וישב רחוק ממנו ארבעה עמות.

אמר רבי אלעזר, עקיבא, מה יום יוני?

ענה לו ואמר לו, כמדומני שחבריך הבדלים ממך.

ואז רבי אלעזר קרע את בגדיו וחלט את נחליו. כמו האדם הזה, לא יבוא ולא יהיה,

כך גם עושה אדם שחלילה וחס קרה לו דבר כזה. אם הוא ירושמים ומקבל את הדין,

מצדיק עניו דינו יתברך, אז מייד חייב קודם כל לעשות את זה. דבר שני, משתדל מייד לבטל סליחה מהחכמים שחטא על אותו אחר, מה שעשה עשה, וממילא,

אז רק אותו בית הדין יוכל להפר לו את אותו הנידון, תות עשר, תות שרר, ואז יוכלו עוד הפעם להחזיר אותו. אבל בינתיים צריך להתרחק מאותו האיש,

לא לשבת, לאכול ולשתות עמו, כמו שהפסוק מסיים.

הורו ארור יושביה,

לא רק מרוב עצמה, אלא מי שיושב ומתקרב בתוך ארבע עמותיו, גם הוא עצמו נולכד בזה. כל שכן בחרם, שהוא הרבה יותר חמור ויותר שאת, לכן כולם צריכים להתרחק ממנו.

אם הוא בא לבית הכנסת,

קודם כל לא יושבים איתו יחד,

אלא הוא יושב שם בפינה, אנחנו מתרחקים ארבע עמות.

דבר שני, אם האדם הזה חולה,

נפל ומחליו, עומד למות.

בא אדם שלנו, תגיד מי שברך בשעת פתיחת הארחל.

נאמר עליו, ולבדילו השם לרעה.

לא אומרים על רשע כזה,

לא אומרים מי שברך. לכן, זו הדרך.

הוא מרוחק, מנודה מהקהל, מהציבור, לגמרי, מכל ויכול. אז אם האדם הזה שפוי, נורנלי,

צריך מייד להתרכך, לשנות את הנהגתו,

לבוא לבקש סליחה, לבקש מחילה מהחכם.

אבל כל אותם הדברים שהגמרא אומרת,

וכולם,

אך ורק אם בית הדין ניבא.

אם בית הדין לא ניבא, אין בעיה.

יש רק שני דברים יוצאים מן הכלל,

שגם אם בית הדין לא ניבא,

האדם הזה נתפס בניגוי.

דבר ראשון, אדם שמערע עבירה, מקשה עצמו לדעת.

דבר שני, אדם שמכה יהודים, הוא עשה את זה במזיד, ברשעות,

ולא חשוב מי היהודי הזוהה, אם זה אדם זר, או שהוא הכה את אחיו או את אשתו,

לא מצטרף למניין עד שיעשו לו הצהרה. שילך ביום שישי לאברמוס,

שם עושים הצהרה אחרי התפילה באמת,

רק אז, מאותו רגע והלאה, יתחיל להצטרף למניין. עד אז הוא לא מצטרף כמה שנלקט בחרם, כמו שאמרו הכתבונים, הגאונים, ולכן נראוי שייזהר שלא יצטרפו אותו לעשירים.

קל וחומר,

שלא יולך להיות עד, יש חתונה מחר, ומזמינים אותו, מכבדים אותו, שהוא יהיה עד.

קודם כל, שיעשו להצהרה, ורק אחר כך יהיה עד.

דבר שני, בא לידי עניות.

רמז יופי, אומר הפליי העץ,

על נטילת ידיים, ראשי תיבות, עני, לרמוז, אם האדם מזוד לא נוטל ידיים,

חלילה וחס יבוא לידי עניות, ועני חשוב כמת,

ואחר כך, סופו ואחריתו, נעקר מן העולם. ולכן כל אדם יהיה זהיר מאוד במצפת נטילת ידיים.

קודם כל, ליטול, ב.

ליטול כדת וכדין בצורה מושלמת, כמו שנראה לכמם,

את כל הדומים והפרטים בעניין זה.

אני עובר לסעיף יוד.

אך על פי ששאולן ברביעית

יוסיף ליטול בשפע. דאמר רב חסדא,

ענם רשאי מלא חופני מיה, יהבו לי מלא חופני תיבותה.

הגמרא במסכת שבת, בדת צדיק ב',

הגמרא אומרת, למרות ששיעור נטילת ידיים המינימום רביעית, 87 גרם, אפילו הכי כדאי שיוסיף.

כמו שהיה אומר רב חסדא,

אני נוטל ידיים מלוך חופניים מים, שופך הרבה,

ונותנים לי גם מלוך חופניים טובה מהשמיים.

היום זה קל מאוד, יש לך מים דורמים מהברז, אתה שותף את הידיים בשפע, זה קל.

בזמנם היו טורחים הרבה להרים את המים,

היו צריכים לדלות, דה לא דלה לנו וכו',

לכן היה קושי מסוים. אפילו אחרי,

אדם השתדל לקיים את המצווה הזו בצורה מהודרת ומשלמת,

ואוכל תלויותיהם בעולם הזה,

מידה כנגד מידה,

הוא שופך בשפע, גם בשמיים יפתחו לו את היד וייתנו לו גם כן בשפע.

אלא שהוא כותב השלעה,

מעיר על זה דברי המשנה במסכת אבות,

אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס,

אלא היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס.

בכל מקום פתח הדביר אומר, על פי דברי מערש פרימו,

שאין הדברים סותרים.

מערש פרימו מקשה מדברי הגמרא הפסחים ח',

אדם שאומר סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני,

הרי זה צדיק אבו, גם בראש השנה הגמרא מזכירה את זה.

ואילו כאן המשנה אומרת,

שהאדם יעשה רק לשם שמיים,

היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס.

פה האדם הזה עושה מראש תנאי, הוא אומר, על מנת שיחיה בני.

הוא אומר, לא מוכן לתת.

אפילו כשאתה אומר, סודי גמור, איזה סודי גמור זה? זה עושה שלא לשם שמיים.

מתארת מהרש פרימו,

כשאדם חייב במצווה,

אני בא להניח פנימין, אני עושה זה רק לשם שאקבל שכר,

בזה זה לא טוב. על זה המשנה אומרת,

אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס.

אבל אם האדם הזה נתן את חובתו, נתן שלישית השקל ונתן על ידי חובת המצווה.

עכשיו הוא בא להוסיף עוד,

לא לעבוד לצדקה על מנת שיחיה בני,

בזה ארץ תנאי גמור.

לפי זה מסביר פתח הדביר גם פה.

חובת נטילת ידיים המינימום הוא מביעית.

אני בא ונוסיף עוד,

בזה אני רשאי אפילו אם זה על מנת שייתנו לי בשמיים גם, מלוך אופניים טובה, אין בזה חלילה ייצור ואין זה כעבר על דברי המשנה,

כך אוהדים גם לגבי שאר המצוות. מברך קודם נטילה שכל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתם,

ונהגו שלא לברך עד אחר נטילה משום בפעמים שאין ידיו נקיות,

ומפני כך מברכים עליהם מאחר שישפשף ידיו,

שכבר ידיו נקיות קודם שיטיל עליהם מים שניים.

יש מחלוקת בראשונים, מתי מברכים את הברכה,

על נטילת ידיים.

דעה ראשונה,

דעת רבנו חננאל,

כך נשמע גם מדברי הרמב״ם,

ספר המקצועות והראב״ד,

שלפני שישפוך את המים,

לפניכם קודם כל נברך על נטילת ידיים.

אחרי שסיים את הברכה מתחיל בקיום המצווה,

מתחיל לשפוך מים,

כמו שהגמרא אמרה בפסחים ז', כל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתם קודם,

גם פה יעשה קודם,

מייד הוא מתחיל בצורה הזו.

דעת שנייה,

שלא ייעשה בצורה כזו, זה יותר מדי מוקדם.

זה לא עובר לעשייתם, זה עובר ועובר לעשייתם.

אלא, קודם כל, תשפוך מעט מים, פעם ראשונה,

תברך,

סיימת את הברכה, תשפוך פעם שנייה.

זו דעת הטור, וגם מרן פסק כך.

מרן מעיקר הדין דעתו, שלא יחכה לסוף.

אבל דעת הבנותם, דעה השלישית, כך דעת התצפות והראש בברכות נא,

והיא העיקר למעשה שמברך רק לאחר שסיים לשפוך את כל המים.

אחרי שגמר ליטול, משפשף,

לפני הניגוב, אז מברך את הברכה על נטילת שלהם.

מרן עצמו נטה אומנם לסברה הקודמת,

אבל מרן יודע שכך הוא המנהג,

ולכן סיים בסוף הסעיף, נהגו שלא לברך עד אחרי הנטילה לפני הניגוב, אז הזמן לברך על נטילת ידיים.

גם בדעת הזוהר הקדוש יש מחלוקת באחרונים.

שם מסופר שהיה ינוקה קדישה בן חמש,

ולידו היה רב יהודה שנטל את הידיים אחרי שברך.

קודם ברך,

ואחרי זה נטל את הידיים.

ואז הוא העיר לו שהיה צריך קודם כל לשפוך מים, לטהר את ידיו,

ורק אחר כך לברך על נטילת ידיים.

ההמשך שם של הזוהר, פרשת בלק,

שהוא העיר להם למה הם לא קראו קראת שמע באותו יום.

הוא הריח ידם מהריח שהם לא קראו קראת שמע ולכן הם רצו לדבר איתם,

עד שהם בסוף אמרו לו שהם היו שליחי מצווה,

ולכן הפסידו באותו יום את מצוות קראת שמע.

אחר כך שאלו אותו, בן כמה אתה? אוי, ילד קטן עם נשימה כל כך גדולה.

אמר להם, אני בן חמש,

ולא משום עין הרע אני אומר את זה, שאלו את האימא שלי,

זה הגיל המדויק.

אלו דברי הזוהר. נחלקו האחרונים,

האם הזוהר מדבר באכילת לחם,

אדם שאכל לחם יותר מקבצה חיה במצילת ידיים, וזה המעשה של רבי יהודה שם,

או שאכל עוגות, ורק מפני כבוד הברכה היה צריך קודם כל לנקות את ידם כדי שההברכה תהיה בניקלון. זו המחלוקת שיש בדברי הזוהר.

כנראה שמארחו,

וגם בשאר המצוות כתוב,

שצריך לברך אחרי שישפוך את המים לפני הניגוף.

הרי על פי הקבלה צריך ליטול, לשפוך שלושה פעמים ולשפשף.

אחרי השפשוף צריך לברך את הברכה על נטילת ידיים, וכך הוא מנהג העולם,

כמו שאמר רבי נותן,

ולכן משום זה לא מברכים בהתחלה אלא לפני הסוף.

למרות שמהרמב״ם נשמע שלפני השפיכה גם התימנים נוהגים כמונו, כך הוא מנהג כל העולם, לרבות גם התימנים.

גם הם לא נוטלים בצורה שונה מאיתנו.

מה תאמר, הרי כל המצוות נברך עליהם עובר לעשייתם.

פה האדם הזה עדיין לא ניגב, עדיין לא סיים את המצווה.

סיום המצווה הוא רק לאחר הניגוף,

ולכן משום זה עדיין לא סיים,

עדיין רשאי לברך. הלו, מה הדבר דומה?

בירכתי להניח תפילון.

זה מצוין, אתה מברך בהתחלה, זה הקליטה.

שכחתי לברך.

גם אם נזכרתי באמצע,

אני יכול לברך,

זה יחול לא על העבר, על ההמשך. עדיין לא סיימתי את המצווה, כך אוהדים גם פה. אבל רבותינו דייקו בלשונם.

לא קבעו לנו לשון ברכה ליטול ידיים, אלא על נטילת ידיים,

כמו שקבעו לנו על נטילת לולב.

לא אמרו ליטול לולב,

למרות ששם אני לא יכול לעשות שולח שייקח במקומי את הדולב,

או שולח שייטול נטילת ידיים במקומו.

היה איזה רב רפורמי אחד, לא אופן,

היה בחתונה, ראה שאנשים צורחים, קמים לטול ידיים,

הוא אמר לו, תשבו, תשבו, אין צורך, אתם לא צריכים לטרוח לטול ידיים,

אני כוהן, אני איטול בשביל כולם את הידיים. אני אלך לכיור, ואני אהיה שליח של כולם.

טוב, זו בדיחת תפילה של אותו הסחם במקום חכם.

אבל, עקרונית,

כל אחד ואחד חייב.

אם כן, מה זה הלשון על?

על הגולה אתה עושה שליח מוהל. פה לא.

התירוץ הוא כשהתחלת קצת בעשיית המצווה, לקחתי כבר את הדולב בידי,

התחלתי משהו בעקבי המצווה, עוד לא סיימתי,

עוד לא לקחתי את האוטרנט, לכן שייך לומר על,

גם פה.

התחלתי כבר בשפיכת המים, התחלתי קצת במצווה, עדיין לא סיימתי,

לכן הלשון, נוסח הדרכו,

על נטילת ידיים, כך הוא המנהג,

וכך חייבים כולנו לעשות.

פה הדין גם,

אדם ששופך רבעית מים או מטביל את ידיו, גם בזה אין הבדל, לא פלוג רבנן,

כמו שהסביר אדונתן.

מפני שלפעמים אין ידם נקיות,

אם כן לא מתאים,

שיברך לפניכם.

לא טוב שאדם יברך וידם מסואבות,

לכן גם אם אני יודע שעדיין נקיות,

אפילו אחי, לא פלוג רבנן,

נניח בשפיכה ראשונה שפכתי רבעית, כבר ידיו יותר ירוק, אז אני יכול לפנות בשפיכה השנייה כבר לברך.

לא עושים חכמים הבדל, פעם כך ופעם כך, אלא בכל מקרה קודם כול לגמור את כל שפיכות המים, ורק אחר כך יברך וינגב את הילה. כך גם בבוקר.

אדם קם, עושה נטילת ידיים בבוקר שלושה פעמים בסירוגין,

כדי להגיד רוח העם מעליו,

הוא עדין גם שם, קודם כול לשפוך את המים שלושה פעמים בסירוגין,

ורק לאחר מכן יהיה רשאי לברך על נטילת ידיים לפני שנגב.

מה יאבין אם האדם הזה כבר נגב את ידיו?

בזה דניאל גואט השירי ואור זרוע, כותב הרמר,

גם יכול לברך עליהם קודם ניגוב,

שגם הניגוב מן המצווה הוא מברך עובר לעשייתם. אם שכח לברך עד אחר הניגוב, נברך אחר כך.

זאת אומרת, הוא מקל אפילו אחרי הניגוב.

אבל,

בהזמרה לנקין, אם האדם הזה ניגב, גמרנו, הפסיד.

אין לו אפשרות לברך אז, משום שהאדם הזה חייב לברך עובר לעשייתם. כאן זה לא עובר לעשייתם,

כאן הוא כבר סיים את המצווה לגמרי מכל וכול,

ולכן אינו רשאי ואינו יכול לברך על נטילת ידיים.

כך הוא עדין בבוקר,

אין הבדל בין נטילת ידיים של הבוקר לבין נטילת ידיים של הארוחה, של האכילה.

שניהם שווים לעניין זה.

ראינו נגבם היטב קודם שיבצע שהאוכל בלי ניגוב ידיים כאילו אוכל לחם טמא.

זאת אומרת, כל אדם ואדם שבא לאכול קודם כל חייב לנגב,

רק לאחר הניגוב יהיה רשאי לכתחילה לברך אמוצי ולהתחיל לאכול.

כי לפני כן עדיין ידיו טמאות, כמו שאומר רבינו חננאל,

עדיין לא עברו המים האלה לגמרי מן העולם,

הרי הטומאה שיש על ידיו במקום היד נתפס במים.

כשהוא מייבש את המים, אז יהיה רשאי.

הנפקא מינא,

אם נאמר את הטעם הזה,

לפי זה אם הוא שפך רביעית או הטביל את ידיו,

אינו חייב במקרה זה לנגב את ידיו.

אבל אם תאמר מהטעם משום מאיסותה,

האדם הזה לוקח את הלחם בידיים רטובות,

זה מגעיל את כולם, הלחם מתלחנף, מתרטף.

לפי הטעם הזה,

אומר נפקא מינאים, האדם הזה הטביל את ידיו במקווה,

שפך רביעית, לא שפך, בכל מקרה עדיין יהיה הדבר אסור.

ולכן ראוי לכתחילה בכל מקרה לייבש. אפילו כי, מרן מסיים, המטביל ידיו יכול לאכול בלא ניגוב,

הוא הדין לנוטל ידיו בבת אחת ושוכח עליהם רביעית מים בבת אחת, או שנטל ידו אחד ושפך עליה רביעית וכן שופך על חברתה,

שבכל פעם העיקר הדין אינו חייב בייבוש הידיים בניגוב. למה?

כעיקר הטעם, כמו שאמר רבי נחננאל, זה עניין של טומאה בלבד. וזה לא שייך.

שפכת על היד 80 גרם מים,

אז הטומאה של היד עברה למים.

אבל אם שפכת בבת אחת 87 גרם, שפכת רביעית,

אז ממלא, הידיים נטהרו והמים האלה לא נתפס בהם הטומאה כי היו בבת אחת רביעית.

קל וחומר איזה מקווה, המקווה יכול להיות טמא, חלילה.

לכן גם המים האלה שעל ידיהם נשארו בחזקת ההורים.

אם כן,

הוא לא יטמא את הלחם, מפלים ידיו רטובות.

בכל מקום כדאי לחוש לכתחילה, כמו שאמרנו, כדי שלא ימאיס את הלחם, ולכן כדאי לייבש את ידו.

אבל לפעמים אין לו מגרות,

או לפעמים הוא נמצא בעזרת נשים, אפשר ליישב לאכול.

והמגרות של בית כנסת היא לא מייבשת,

אולי אפשר ליצול בה את הידיים,

בגלל שהיא מלוכלך ארץ ורטובה.

טוב, אז אין לו ברירה.

כרם ששפך רביעית, מעיקר הדין,

יש לנו צעד להקל בדבר כדעת נאום, אבל אם יכול להמציא קצת,

להמציא דקה או שתיים עד שהידיים יתייבשו,

ואחר כך יתחיל באכילתו.

אני קורא סימן קנט סעיף א'

אין נוטלים לידיים אלא בכלים, וכל הכלים כשרים,

אפילו כלי גללום,

פירוש כלים העשויים מרפש בקר ועפר,

כלי אבנים,

כלי אדמה,

שצריך שיהיה מחזיק רביעית.

ואם ניקב בכונס משקה, דהיינו שאם ישימו אותו על משקים,

ייכנסו בתוכו דרך הנקב,

והוא גדול מנקב שהמשקים שבתוך הכלי יוצאים בו,

אז בטל מתורת כלי, והם נוטים ממנו לידיים.

ואפילו אם הוא מחזיק רביעית, מן הנקב ולמטה.

במצוות פרה אדומה נאמר שם במי החטאת

מים חיים אל כלי.

מוזכר שם עניין של כלי.

גם הכהנים שהיו באים לעבוד עבודה בבית המקדש,

היו קודם רוחצים את ידיהם ורגליהם,

קידוש ידיים ורגליים היה צריך להיות מקלי, מהכיור,

ולא ללכת סתם לאיזה מקום מהברז,

לשטוף סתם.

לכן, גם לגבי מצוות

נטילת ידיים, טהרת הידיים יכולה להיות רק על ידי כלי.

אם הוא נוטל מתוך כלי כוס וכיוצא בזה,

אז ידיו טהרות.

אבל אם הוא לא נוטל בכלי,

ידיו נשארו טמאות כבראשונה.

אלא שהקלו חכמינו מאוד בעניין זה ואמרו שכל הכלים כשרים לנטילת ידיים.

לא צריך שיהיה דווקא כלי חשוב מאוד, יקר מאוד,

כלי כסף וכלי זהב,

אלא כל סוגי הכלים למיניהם אולם כשרים.

לדוגמה,

כלי גללים.

בזמנם העניים לא היה להם כסף לקנות כוסות רגילים מברזל או זכוכית או פח,

אלא היו לוקחים את הגללים של הבהמות,

יש לזה חומר דביק באופן טבעי,

מכניסים את זה לתנור בתוך החום ונדבק טוב, יחד עם קצת עפר,

ואז זה היה נעשה כלי גמור.

כשזה יבש, ממילא אין בזה ריח,

לכן היו יכולים להשתמש בו גם ככלי שתייה.

לעניין דיני קבלה טומאה,

זה לא נחשב לכלי.

כלי כזה יכול לקבל טומאה,

אבל כלי גללים לא מקבל טומאה.

למרות הכל, כאן לעניין דין נטילת ידיים בכלי,

לעניין זה זה כן נחשב לכלי, ואפשר מעיקר הדין ליטול בזה את הידיים.

כך גם אם יעשה כלי מאבנים או ייקח חמר אדמה ויעשה ממנה כלי,

גם מזה אפשר לכתחילה ליטול את הידיים.

ולכן הוא עדין גם לגבי כוס שאדם יעשה מקרטון או נייר,

או יש היום כוסות מפלסטיק דק,

קוראים לזה חד-פעמי,

גם מזה אפשר לכתחילה ליטול את הידיים, כמו שכותב הגאון מפאפא,

מביא ראייה גם מדברי הרמב״ם,

כך פוסק גם בספר צית אליעזר,

וכך הסכימו שאר אחרוני דורנו.

לגבי קידוש יש מחמירים,

כי הגמרא אמרה בברכות נ', צריך שיהיה כלי נאה,

כוס ברכת המזון, כוס קידוש, שם אולי יותר חמור קצת,

אבל לגבי זה אמרנו כלי גללים זה טוב, אם כן נועדים גם פה.

אלא שהגמרא בסוכה ל״ג אמרה לגבי מיעוט ענבים של הדס.

אם יש לך יותר ענבים מאשר עלים בהדס,

זה פסול.

אבל אם נעטת את זה, לקחת וחתכת מהענבים הללו,

ההדס הזה כשר,

ויוצאים בידי חובה ביום הראשון של חג הסוכות.

אבל אסור למעט

ביומתו עצמו.

היית צריך לעשות את זה לפני החג.

ביום טוב עצמו. אם אתה עושה, אתה מתקן, לפי דעת הראשון.