דיני נטילת ידיים מכלי – כשרות הכלי, נקבים וסדקים, כוח נותן וכוונה במצווה

 

- - - לא מוגה! - - - 

למה אסור מן התורה? הרי כל שימוש ההדס הזה הוא סך הכל ליום אחד.

רק ביום הראשון יש מצווה מן התורה.

אתה רואה שגם תיקון כלי ליום אחד,

אתה משתמש בו, מרים אותו שנייה אחת, יצאת לזה לידי חובה,

לידי הגבירה, נפק ב,

פיל אחי.

במציאות תיקנת את זה,

גם תיקון שהוא מיועד לשימוש חד-פעמי, אולי גם בזה ייחשב הדבר כתיקון על עיבדי הראש.

אז אם שם נחשב הדבר ככלא,

גם פה ייחשב הדבר הזה ככלא. זו הראיה שיש להביא מדברי הראש.

אבל מדברי ראשי, אולי אחרת.

לכן העצה היא כך.

אני בא לקחת את הכוס הזה,

שהוא מכונה בתואר חד-פעמי,

לפני שאני נוטל את הידיים, אני מחליט,

אני לא זורק את זה.

את הכוס הזה, אני מעוניין להשתמש בו עוד כמה פעמים.

אני רוצה להשתמש בו גם לשימוש חוזר.

ואז כשאני בא ליטול את הידיים,

הליבה דכולה עלמא יהיה מותר לי לכתחילה להשתמש בכוס הזה, ליטול בו את הידיים ולברך על נטילת ידיים.

זו ההעצה, הייעוצה, שראוי לעשות לכתחילה כשיש לאדם כוס כזה ואין לו כוסות אחרות.

בכל מקרה הוא יעשה בכוס,

אבל אם אין לו ברירה הוא יעשה את הדרך,

את ההעצה שאמרנו.

אם הוא מייחד את זה לשימוש חוזר, וזה הלוואי לכולנו,

מועיל הדבר גם לכתחילה.

מרן ממשיך, ואם נעקב בכונס משקה,

דהיינו שאם ישימו אותן משקים ייכנסו בתוכו דרך הנקב,

זה פסול.

צריך קודם כול שהכלי הזה יכיל בתוכו לפחות 87 גרם רביעית.

פחות מזה לא יועיל.

לכן גם בשעת הדחק, כשיש לאדם כוס של ערק והוא רוצה לשטוף, לעשות מזה נטילת ידיים,

אפילו לשפוך מאה פעם,

וכל היד שלו תהיה רטובה 100%. זה לא כלי, זה לא מכין רביעית.

דבר שני, צריך שלא יהיה נקף בחור.

הרבה פעמים הכלי שקשור לשרשרת, לכיור,

מרוב שונים,

בתחתיתו נעשה חלודה ונעשה שם חור.

הפנו מזה בחור גדול, בקושי אתה מבחין בחור הזה,

תשאלי אחי זה פסול גם בשעת הדחק לעשות מזה נטילת ידיים.

אם זה רק מוציא משקה ולא כונס משקה, עדיין זה טוב.

אבל אם זה חור גדול יותר,

שזה מטפטף טיפה אחר טיפה, מהר מהר מהר,

זה נקרא חור בכונס משקה. אם תשימו את זה בתוך קערה של מים,

אז דרך החור הזה יחדרו המים לתוך הכלי,

ולכן חור כזה פוסל את הכלי הזה משימוש.

לכן,

אדם שרוצה לאכול באותו מקום ואין לו כוס, אין לו שום כלא,

אלא הוא רוצה לטעון את הידיים מהכלי שקשור בשעשורת הזו בכלי של בית-הכנסת.

אז לפני שיבוא וייטול, קודם כול יסתכל בכלי, יראה מה באחריתו, מה בתחתיתו,

כדי שלא ייכשל באיסור בריכה לבקרה.

כי אם הכלי הזה היה מחורר,

מבלה, בריכתו הייתה לבטלה,

ולכן ישית ליבו, ישים לב, קודם כול לראות אם הכלי הזה שולם או לא.

וענני לו שנוטל דרך פיו למעלה,

שמה שממנו מן הנקב ולמעלה אינו חשוב כלי,

ונמצא שאין המים באים על ידי הכלי.

אבל אם נוטל דרך הנקב, שרף,

כמה שמחזיק רביעית ממנו ולמטה.

אם נעשה לו חור גדול בתוך הכלי,

הוא לא יכול ליטול מהכלי בצורה רגילה,

כי מהמקום שנעשה חור עד למעלה,

המקום הזה לא נקרא כלי. כמלא מים, אף פעם פה לא יחזיק מים למעלה,

כי כל המים כמה כמה יישפכו מהחור הזה.

לכן, אם אתה נוטל דרך שפת הכלי,

אתה נוטל מחלק שאינו כלי, וזה פסול.

אבל אם יש פה חור גדול,

וכשאני בא לטעוד את היעד,

כל המים נשפכים רק דרך החור הזה,

בזה הדבר מועיל גם לכתחילה.

לכן, אם יש לאדם קומקום,

ולא למעלה, אלא באמצעיתו, נעשה הנקב והזרבובית שלו,

לכו לכתחילה, לבד לכול עמא, לטעול מהנקב שלמטה,

מועיל הדבר לכתחילה.

רק אם תטעול מלמעלה, זה לא טוב, אבל פה אתה נוטל מלמטה,

יהיה הדבר מותר, מועיל גם לכתחילה, אין בזה שום חשש.

כל זה לגבי דוגמה שיש בכלי חור.

אבל אם הכלי הזה נסדק,

יש בזה מחלוקת גדולה בראשונים להלכה,

כי הגמרא במסכת ראש השנה בדף כז כתבה שופר של נסדק פסול.

אבל אם זה לא נסדק כולו, זה נסדק מעט באורך.

האם דבר כזה פסול כי כל פעם שאתה בא לתקוע,

הסודק הולך ומתרחב, לאט לאט לאט לאט לאט,

עד שבסופו יהיה סודק כולו.

האם שייך לומר בזה כל העמד יסודק כסדוק דמה, ומי מילא כבר מהרגע זה פסול,

כמו שאמר רבנו יונתן,

או כדיבר אשיב לתוספות שרק אם נסדק כולו בפועל פסול.

אבל אם עדיין לא נסדק כולו, אלא רק חלק,

בינתיים הוא בסדר.

לא מסתכלים מה יהיה בעתיד, אלא מסתכלים בהווה.

זו המחלוקת בראשונים.

להלכה, מרן לקמאן בסימן תקפו סעיף ח'

פסק לנו מרן שלא אומרים כל העומד להיסודק כסדוק דמה,

אלא ביש אומרים האחרון פסק מרן שגם שופר שהתחיל להיסודק מעט,

מותר לכתחילה לתקוע באותו השופר ואף לברך,

כי המחלוקת היא במצווה ולא בברכה,

ולא אומרים בבואי, ספק ברכות להגן נגד מרן.

משם נשווה את העניין, הוא הדין לפה.

ספר התרומה והמרדכי שהתירו שם,

חזרו על הדין פה.

התירו גם פה לכתחילה שמותר לו, לאדם הזה, לקחת כוס

שהוא סדוק,

וזה מצוי הרבה באותן הכוסות שעשויים מפלסטיק, מניילון.

הכוסות הניילון האלה, זה מצוי הרבה, כשהם נופלים, מתחילים להיסודק.

לפי דבריהם, יהיה הדבר מותר לכתחילה,

רק אם נעשה נקב ככונס משקה, נפסל.

פה לא נעשה נקב ככונס משקה, ולפי דבריהם הדבר מותר.

אבל הדף החמיר בדבר,

הוא הלך בשיטת רבנו יונתן, ואמר,

כל העומד להיסודק כסדוק דמה, ולכן אפילו אם נאמר כל הכוס בסדר,

ולא יוצא מזה מים, אלא רק למעלה התחיל להיסודק.

לפי דבריהם, צריך להחמיר בדבר.

אבל אנחנו לדידן שקיבלנו הוראות מרן.

כמו שמרן הקל והתיר שם, בדין השופר,

עליבא דמרן, גם פה יהיה לנו צעד להתיר ולהקל בדבר.

לא אומרים כל העומד ליסודק יסודק דומה,

אלא בינתיים, בהווה, באשר הוא שם, ובסדר,

ממילא הוא כשר לדין נטילת ידיים.

ועוד,

שם המצווה דאורייתא.

אתה חושש,

אולי יסודק כולו, ואז יפסיד את המצווה מדאורייתא.

פה, לגזור שמא יסודק כולו בבת אחת,

זה גזרה נגזרה, כי כאן מצוות נטילת ידיים אדירה בינן.

דבר שני, שער, כל פעם שהוא בא ותוקע,

התקיעה, הדף האוויר הזה, גורם שהסדק הולך ומתרחב.

אבל פה אני ממלא את הכוס הסדוק הזה מעט מים.

הלחץ של המים, אתה חושב, שגורם להרחיב את הסדוק לו?

הסדק כמו שהיה נשאר,

ואין הסדק מתרחב כאן ועיקר.

ולכן,

מעיקר הדין, אם אני רוצה לקחת ולטול בזה את הידיים,

יש לי בזה ספק ספקה בדרבנן כדי להתיר.

אפילו שם הכרנו, כי המחלקת במצווה ולא בברכה,

אמרנו שלא יכולים בסוף ספק ברכות להקל נגד מרן.

קל וחומר כאן בעניין זה, שאתה פוסק בוודאות,

על-פי הספק ספקה בדרבנן, להכשיר ולטול מכוס כזה את הידיים,

ממילא לא יהיה חשש של איסור כל דהוא של ברכה לבתנה.

הרי הנוגן אברהם לקמון כותב כך,

אם יש לך ספק בעניין נטילת ידיים,

אם פסקת את ההלכה להתיר, ספק דרבנן היא כולה,

ממילא מותר גם לברך.

לא אומרים, הרי יש מחלוקת, יש ספק, אם כן ספק ברכות, להקל.

כי כאן אתה קודם כול ניגש לשאלה,

זה טוב לנטילת ידיים או לא טוב?

אם אתה אומר, כן, זה טוב, ספק דרבנן היא כולה,

מייד אתה מתקדם שלב אחד וקדימה, ואתה אומר,

אחרי שנותרת לעשות דברי נטילת ידיים,

יהיה מותר גם לבוא ולעשות כדת וכדין גם את הברכה.

תביאו פעם דוגמה לדבר, היה לדברי המגן אברהם מסימן תטס

סעיף ב' שמותר לכתחילה לספור את ספירת העומר בין השמשות.

כך הוא המנהג.

למה?

ספירת העומר בזמן הזה דרבנן.

לכן אתה בא ומחליט ופוסק שספק דרבנן לכולם, מותר לספור את ספירת העומר בין השמשות.

אחרי שפסקת כך לגבי דין,

מצוות ספירת העומר בין השמשות.

אתה מתקדם ואומר שגם לגבי הדרכה יהיה הדבר מותר.

כך גם אמרנו לגבי עשיית מצוות ערובי תבשילים בין השמשות, ושכח ומה עשה קודם לכן.

אומנם אברהם רביש ביתאי גרמי זן בספרו משפטי צדק חלק על זה,

אבל רוב הפוסקים, ארץ צבי,

אגרמה וצבי פומר ועוד מאחורים הסכימו לשיטת המגן אברהם יותר.

כל שכן כאן,

כאן אפילו לפי משפטי צדק, יהיה צד להתיר.

שם הוא דיבר בספק אחד.

אבל פה אצלנו זה ספק ספיקה,

וגם ארץ שקיבלנו הוראותיו נקל בדבר הזה.

ולכן,

אם אין לאדם הזה כוס אחר וכלי אחר,

יהיה מותר מעיקר הדין לקחת את אותו הכלי מניילון שיתחיל להסתדק ולטול בו את הידיים.

אין איסור מעיקר הדין.

אם יש לזה ברירה,

או כלי כזה או ממייה, בוודאי שממייה יותר טובה.

הממייה,

אומנם הפה שלה הוא מעט צר,

אבל אם הוא נוטל בסבלנות, זה יהיה קשה.

וכמובן נראה בשם מגן אברהם ואליה רבה שאין נטילה לחקפיים.

אני שופך, צריך שהשפיכה תהיה בבת אחת.

אבל אם אתה בא ונוטל את הידיים מהבקבוק,

הרי כשאתה שופך מים,

באמצע השפיכה, בגלל לחץ האוויר,

זה נפסק לחצי שנייה, ועד הפעם מתחדש ונשפך.

וזה לא טוב.

לכן, אין להסיר ליטול ידיים מבקבוק.

אבל כאן, בדגומה הזו, בעניין המימייה,

שם הצבא הרבה יותר רחב.

ואם האדם הזה,

לא ישפוך בבת אחת,

אלא יקן את ידו מעט,

הוא יכול לשפוך בצורה כזו שלא יהיה לו את הלחץ של הוואקום הזה שימנע את שפיכת המים,

אלא זה ימשיך להישפך בבת אחת,

אז יהיה צד להקן את זה הרבה יותר טוב מאשר הכוס הסודוק.

גם לבקבוק, אדם שיש לו סבלנות, מקום,

הוא מסוגל לעשות דבר כזה, אין לכן עמיה.

אבל שם הסיכון יותר גדול,

כי שם הצבא של הבקבוק הרבה יותר צר,

אבל הצבא של הממייה הרבה יותר רחב, ולכן שם אנחנו מעדיפים את זה על זה. בכל מקרה, הכוס הוא בוודאי הרבה יותר טוב.

לכן, אותם האנשים שמתארגנים למסיעה, לטיול, וכייצא בזה,

מן הראוי תמיד שיכינו לעצמם כוסות,

כדי שתהיה להם אפשרות לטעות את הידיים בכל מקום שהם נמצאים. יאמר לילדים שלו שבוע קודם שאת הכוסות של השמנת והאשל והלבן לא יזרקו,

שיאספו את כולם, ישטפו אותם וישאירו בצד,

שיהיה להם מאגר גדול כדי שיוכלו לטעות את הידיים בשפע. עבוד הנשבר יישאר ברכב, זה נוח מאוד,

וכדומה שכל אדם ירגיל את עצמו שלא יגיע

במצב ביש שיתחיל לחפץ מים, איפה יש שם, ליד הכיור הזה, כלי.

במקום כל הצרה הזו, שיהיה לו תמיד איתו,

יהיה לו עמו את הקוץ, את הכאלי הזה,

כדי שיוכל ליטול ידיים בברכה כדת וכדין.

אדם שיש לו כלי ממתכת

נעשה בחור,

לקח אותו לפחה והלחין את זה בגדיל.

השאלה אם זה טוב או לא,

הגאון רבי אלעזר נחום, שהיה לפני 200 שנה פה בירושלים, מסתפק בדבר הזה.

אבל רוב הפוסקים התירו לכתחילה,

אם הוא מתקן את הכאלי הזה, מלחים אותו,

כותב מעריקש שהכאלי הזה חזר להיות כלי שלום וטוב, ומותר לכתחילה ליטול מזה את הידיים.

כך כותב אדמת קודש,

כך הסכימו גם שאר האחרונים,

שוב, רוב הפוסקים לא הלכו בשיטת החזון החום,

ולכן לא חוששים אנחנו לזה, זה נקרא תיקון גמור,

כבר לא דודף מים, ולכן יהיה אפשר לכתחילה להטיל ליטול מתוך זה את הידיים.

אבל אם האדם הזה בא ושוטף את ידיו מהברז,

אפילו אם יפתוח ויסגור את הברז לשישה פעמים,

זה לא יעזור לו כלום.

יש עוד דין של כוח גברה,

אז פתיחת הברז וסגירתו, אולי הוא יפתור את הבעיה השנייה של כוח גברה,

אבל את העיקר הוא לא עושה.

העיקר, צריך שיהיה כלי.

ופה, כשהוא שוטף את ידיו ישר מהברז,

אין כאן כלי,

ולכן הנטילה שלו אינה כלום,

ואם הוא יברך ברכה,

אסור לענות אחריו הנן, משום שברכתו לא בטלה.

לא רק בכל רחבי הארץ,

אלא גם בירושלים הדין הוא כן,

למרות שבירושלים יש לנו חביות על הגג.

אז הוא אומר לך, האדם הזה יש למעלה חבית, אני מסתמך על החבית למעלה.

תגיד לו, חבית חבית ולא בריך.

הרי החבית הזו היא מחוברת לאדמה, בעיקר,

המעון עוברים דרך הצינור.

וכי הצינור הזה הוא כן לי?

כל דבר שמחובר לאדמה, אין עליו שם כלא.

ברגע שהמים עוברים דרך הצינור,

הרי הצינור הזה, מעיקרו, עשו אותו כדי לחבר אותו לקיר,

לאדמה,

ולכן אפילו אילו הייתה שם חבית למעלה חבית מיטלטלת שאפשר היה לנייד אותה, אפילו אם היה כך,

המים עוברים דרך הצינור, גמרנו בלי את חשיבותם.

כמו שאמרנו קודם,

אם נעשה פה חור,

אסור לך ליטול את הידיים בשפיכה מלמעלה, כי החלק הזה אינו כלי.

תגיד, אבל פה זה היה בכלי, המים האלה מכאן עד למטה, מכיל רביעית,

אם כן זה היה בכלי, מה אכפת לי, מה זה מפריע לי אם זה יעבור דרך כאן?

אתה רואה אם הוא עובר דרך כאן, אפילו סנטימטר אחד גמרנו, זה נפסל.

מה שפעם היה באיזה קבל, זה לא מסיר לי כלום.

אז קל וחומר לעניין זה.

יש הרבה אנשים מאדיוטות ועמי הארץ שאינם עולים בין אם אינם לסמאלם ורוצים לדבר על זה, פותחים וסוגרים ולא יודעים שאין זה לא שווה ולא כלום,

אלא צריך האדם הזה לחפש לעצמו כלי טוב כדי ליטול את הידיים כדת וכדין.

אבל הדוד,

דוד שהוא מיטלטל,

החנפיו של שבת,

דבר כזה בוודאי שהוא כשר לנטילת ידיים,

כמו שמרן כותב לכנן,

שדבר כזה אין שום ספק שזה כלי גמור לכל דבר,

לכן הוא פותח את הברז,

זה מועיל ליד אחת,

יסגור, אחר כך יועיל גם ליד השנייה,

זה כשר ומתתחילה למהדרינה, לבאליקול ערמא,

שם אין לך בעיה,

כי אותו הדוד,

החנפיו הזו,

היא לא מחוברת בצינורות לקיר,

לקירות ולרצפה,

לכן שם אין לך כל כך בעיה.

עיקר הבעיה היא על החוויות של הגג, שעליהן אמרנו שאין להן דין כלא כדי להתיר את המים שיורדים מהברז למטה במטבח,

לכן גם בשעת הדחק אין היתר לעשות דבר כזה, ליטול ישר מהברז.

אני עובר לסעיף ה'.

כלא שתחילה תיקונו כך שאינו יכול לעמוד בלית צמיחה,

לאין משתמשים בו אלא על ידי צמיחה,

חשוב שפירא כלא, לפיכך כלא שיהיו מלא נקבים מתחתם ופיו צר למעלה,

וכשמניח הדם אצבעו עליו אין המים יוצאים,

וכשמסירו המים יוצאים מותר ליטול ממנו.

אף על-פי שאינו מחזיק כלום,

כיוון שעשוי לקבלה באמינה מזו,

בזמן עיקר תשמישו נקרא כלא.

היה להם בזמנם,

אותם הרוכבים שמוכרים משקאות,

היה להם כמין צינור שהיה עשוי כמו כלא,

ובו היו מוכרים.

אם זה ממונדה או סוס, כמו שאמרת,

היה שם את הכוס, הוא היה רוצה למלך,

היה משחרר את האצבע,

ואז לחץ האוויר היה מאפשר למשקה לזרום לכוס.

כשהכוס היה מתמלא,

היה מחזור את האצבע, ואז לחץ האוויר מונע שלא ימשיכו המשקיעים לרדת.

למרות שהכלא הזה חלום,

מבחינתי, כיוון שעשוי לקבלה בצורה כזו,

אם הוא עשוי לקבלת משקה בכגון זר, הדבר יועיל גם לכתחילה, אין בזה חשש.

כך הוא ידון גם.

כוס מתקפל.

כוס כזה,

אתה יכול לקפל אותו,

כשהוא מקופל הוא לא יכול להאכיל רבועית מים.

והרי כמובן שצריך הכוס להאכיל לפחות רבועית.

שוב, גם בזמן שאתה פותח אותו,

הוא עומד בצורה רצובה מאוד,

והוא עשוי לקבלה בצורה כזו,

לכן שוב הדבר מועיל לכתחילה, אין בזה חשש.

מספרים הטוב, כל שכן כאילו שיש בו ברזיה במטה,

הואיל מתחילה נעשה מקבל, וזה כך.

יש לך את הדוק של מים חמים של שבת, החנפי הזו,

אתה רוצה למלא מתוכה כדי לטון את הידיים,

יש היתר לכתחילה.

לא צריך לקחת חוץ מזה עוד קוס.

אתה פותח את הברס, נטון את הידיים מתוך זה,

כי הדוד עצמו, הנשיא העצמה,

היא עצמה נחשבת לכלא,

ואושר ליטול ממנה את הידיים.

אדם חייב ליטול את ידיו בכלא,

ואפילו ידיים של חברו,

שייקח מלוא חוסניים ויישפוך על חברו,

גם כן הדבר לא יעיל.

יש כאן אולי כוח גבוה,

אבל אין כאן כלא, ולכן גם בזה זה פסול.

לא יותר מים לחברו וחוסניו, שאין נוטלים אלא מן הכלא.

הוא ידעון אם נטל ידו אחת מהכלי ושפך ממנה לידו אחרת באין נוטלים.

ורבו נתן מתיר בזו כיוון שתחילת נטילה לידו אחת היה מן הכלי.

תוהו שהייתה ידו הראשונה טהורה, כגון ששפך עליה רובנית בבת אחת.

אגב, ונהגו להקל כנגרר אדונתם.

אבל,

נראה ראשונה היא עיקר, ולכן יש להחמיר לכתחילה.

כפי שאמרנו, אפילו אם הוא ייקח מלוא חוסניים וישפוך על חברו,

ויהיה כאן רבנית, זה פסול.

לא רק אם את הניים האלו יאספנו הבורד,

אפילו אם אספתי את הניים האלו מכלאי.

חברו שפכנו בכלא עם כנאי,

הוא ידע ושופך את זה על ידי חברו,

סוף-סוף כעת אמון נמצאים בהודי, היד שלי אינה כלי.

ולכן גם אם יהיה שם אלוהים, זה לא יהיה.

רבניתם חלק ומתיר,

אבל מרן בסתם דעתו לא גדל בדברי רבניתם,

אלא מרן פוסק לחומרה בדבר הזה, וכך ההלכה.

כי באנו לראות מרן,

וההלכה היא כדברי המרדכי,

שגם בדוגמה כזו הנתיבה לא מועילה כלום.

לכן אדם שעולה של הטוב שידאג לקחת אומו כוס וספל ולא יסתמך על פתרונות כאלה, כי אינם מעלים כלום, לא מעלים מאומה.

צריך שיעבור על המים מכוח נותן.

לפיכך, ציונו של גודלו מים מן האור ושופך בו, ונמשכים אלינו המים להשקות את סדרו,

אינו יכול ליתן ידיו לתוכו כדי שיקלחו המים עליהם מפינו,

שאינם באים מכוח אדם,

שכבר פסק כוח השופף.

ואם ניסים מידיו קרוב למקום השפיכה,

אף על פי שאינם ניסים אותה תחת השפיכה ממש,

עלתה לו נטילה.

וכל זמן שהם קרובים למקום השפיכה,

עדיין מכוחו הם באים.

ואם נטביל ידיו לתוך הצינור הזה,

אינן קרובות מכוח טבילה,

מפני שהם שאובים.

חוץ מהדבר הראשון שהבאנו קודם, נטילה מכלי,

יש עוד דין נוסף,

צריך שהעניים יבואו מכוח נותן.

יש מחלוקת תנאים בין רבי יוסי לתנא קנא,

האם מספיק כוח נותן או צריך שיהיה גם כוח גברה.

מה נתקה מילה אם כוח נותן או כוח גברה?

הדוגמה של המשנה היא,

יש לי כוף מעולף שיכול לטול לי את הידיים.

הוא יודע את העבודה מצוין.

ואני מתעצן לקום לדרש, ליטול שם את הידיים בכלי,

הוא מביא את החנפיה, הוא מביא את הכול,

הוא משרת אותי,

ששופך לי את הניים על ידיי.

האם צריך כוח גברה והכוס לא גבר, ממולע זה פסום או כשר?

רבי יוסף פסול כנקמה מכשיר.

דעת רבי יהודי גאון הרשב״א והרמב״ם להכשיר גם נטילה על ידי כוס מעיקר רבים עם תאוריית,

וכך פוסק מרן לקנא בצריף יב,

שבמעבד אם נטל הכוס את הידיים הדבר טוב ומהוי ויהיה רשאי לאכול מייד אחרי נטילה כזו.

לכן גם פה,

בשנוש זה, שמרן מתחיל להדגיש את העניין שהניים לא יכולים להישפך מעליהם באופן עתונת,

גם אם הם באים מכן להוסיף שיהיה כוח,

מה לא אמר כוח גברה.

אילן נרן אמר, צריך שיביאו המים מכוח יוצאיהם.

ולכן,

אם יש צינור ארוך,

אחרי 30 מטר עומד אדם ושופך מים בקלי, שופך מים מאדמי,

ואני עומד בקצה השני של הצינור ומקל את ידיים,

זה לא שווה כלום.

כי הכוח של השופך נגמר.

מדוע המים ממשיכים לבוא?

כי הצינור הוא בשיפוע והמים יורדים במקום המגרון,

ולכן המים מגיעים לידיו.

אבל אין כאן כוח מוטל,

ולכן הנטילה הזו לא שווה כלום.

אלא אם כן יש לך צינור קטן מאוד,

בסך הכול מרחק של 30-40 סנטימטר.

אז בכוח השפיכה,

גם אם לא היה מגרון,

המים היו מיקזים ומגיעים לידיו,

אז אם האדם הזה שופך מבלי או מכלי אחר,

אז באמת הדבר מועיל.

האדם הזה יכול לטהר את ידו בצורה כזו.

אבל אם המרחק הוא גדול,

האדם הזה שופך את המים לצינור ממרחק של 30-40 סנטימטר,

בין אם אני אתן את ידיי להחרציותו מהצינור,

בין אם אני אכניס את ידיי לתוך הצינור העצמו,

יש צינור גדול ורחב,

גם בזה וגם בזה, הדבר לא יועיל גם בדיעבד.

כי טבילה, טבילת ידיים, צריכה להיות במקווה וכיוצא בו.

כאן, המים שבאים לתוך הצינור הזה,

אלו הם מים שאובים,

ומים שאובים פסולים במקווה,

פסולים גם לטבילת ידיים,

גם בזה הדבר אסור. אלא אם כן,

מים שאובים שהמשיכו אותם,

זה עבר באדמה לפחות 30-40 סנטימטר,

אז שאובים שימשיכו הקשרות, מה שמראה לכמן.

מרד מביא דוגמה פתרון לאדם שנמצא בספינה ואין לו שם מים.

אם האדם הזה ישאב מים מהים,

יש לו גלוי,

הוא שואב מים מהים,

הוא לא יכול ליטל את ידיו באותן המים,

משום שהעניים של הים הם מבוחים ואינם ראויים אפילו לשתיית הכלב,

ולכן הם פסולים למטילת ידיים.

אבל אם יש לו גלו שלא שלום,

יש לו גלו עם חור,

יש תקנה ופטנט כדי להטביל את ידיו ויוכל לאכול מייד אחריו לחם.

הכיצד?

אני לוקח את החבל עם הגלו והגלוי הזה שקע במים ומיראתי אותו מים.

ברגע שאני מתחיל להרים את הגלוי יש חיבור בין מי הים לבין המים של הגלוי,

משום שהגלוי הזה באמצעותו יש בו חור והוא כל הזמן שותת מים ויש חיבור שנקרא בלשון רבותינו מי צוק.

אם כך,

כל המים האלו של הגלוי,

גם אם הרמתי אותם מעל פני הים,

כל הזמן הם עדיין מחודרים,

כמו שאתה יכול להטביל את ידיך בתוך מי הים,

כי אפילו טבילת אישה טובה נגועה איתה בתוך מי הים,

קל וחומר טבילת ידיים בתוך מי הים גם כדי טובה.

אם כך,

גם הגלוי הזה שהמים בתוכו מחודרים על ידי הנעסוק הזה למעי הים,

אתה יכול להטביל את ידיך בתוך אותו הבלי.

נכון, אם האדם הזה, אין לו מים מקיום,

אין לו מים מתוקים כדי לקיים מצוות נטילת ידיים בתוך האונייה, בתוך הספירה הזאת,

שיוכל לעשות את הפתרון האמור.

אם יהיה לו בליל שיש בו חור,

אז הוא ממלא אותו,

ומייד מעלה אותו בחבל, וכל הזמן המים ששוטטים,

זה חיבור, זה נקרא נצחק עם מי הים,

יעלה אותו למעלה,

תם אותו על המעקה,

נחליף את שתי הדיו,

נטבון את ידיו,

ובזה ידיו טהורות, יאכל מייד אחרי זה לברוך על נתינת ידיים ולהתחיל לאכול לחם. דבר שני,

שאפשר לחבר מקווה טהרה ולרכשור אותו,

מה שעושים היום,

יש לך מים שאובים במקווה אחד,

והמקווה השני, בו אוצר 100 גשמים,

אני בא ומחבר את שתי הדריכות,

וזה גם הדריכה השנייה.

אפילו אם תחילתה מים שאובים,

היום יש לך מים שאובים במקווה אחד.

במקווה השני, בו אוצר 100 גשמים,

אני בא ומחבר את שתי הדריכות,

וזה גם הדריכה השנייה.

אפילו אם תחילתם מהם שאובים, גם כן זה קשה.

ביטמהר,

כשהצינור שמחדר בין שתי המקוואות,

החלל הזה, יהיה רחב דיו,

בלשון רבותי הוא רחב כשפופרת הנוד,

האמור לפחות חמישה סנטימטר,

אבל אם החלל הזה לא כל כך רחב,

רחב סנטימטר וחצי או שניים,

זה עדיין לא מספיק שם.

שם לגבי בין מקווה טהרה להפוך את המים שאובים האלה לבין מקווה ממש,

שם צריך את הרוחב הזה, כמו שאמרנו, שיהיה לפחות חיבור של רוחב חמישה סנטימטר.

אבל פה בדוגמה שלנו,

בסך הכול אתה רוצה להטביל ידיים, אתה לא בא כאן להתיר טבילה של אישה נודה.

והרבה דוגמאות אנחנו מכירים יותר בעניין זה.

ולכן משלום מזה,

גם אם יהיה לך חור קטן בבלי הזה,

לא צריך שיהיה חור גדול של חמישה סנטימטר,

אלא אפילו אם יהיה חצי סנטימטר זה חור שבקונס משקה,

גם הוא יכול לגרום לך חיבור ולדפוק בין מי הים לבין המים שבדלין,

ואז אתה יכול להכניס את היד,

אתה מטביל את ידיך שם בתוך הבלי הזה, הידיים שלך נעשות טהרות

בחיי גוונם.

אדם לא יכול ליטול את ידיו מהברז אפילו אם יהיה לו כוח גברה, יפתח ויסבור שישה פעמים.

הסיבה היא,

המים שבתוך הצינור הם באים ממקום שאינו כלי.

הצינור, כיוון שהוא מחובר לקיר, אין עליו חשיבות של כלי,

ולכן הברז, מה שאתה עושה בו,

השימוש הזה תוצר לך בעיה אחת של כוח גברה.

אבל בואו נפתור לך את הבעיה הראשונה שאמרנו קודם, היום צריך שיהיה כלי.

פה אין לך כלי ולכן זה לא מועיל.

גם החבית שעל הגג פה בירושלים בדרך כלל יש לנו חבויות,

אף על-פי כן גם זה לרעים, כי החבית הזו מחוברת,

כמו שמרן כותב וכנען,

שבזה, ודאי לכולם, הדבר לא מועיל.

לכן, אדם עמי ארץ שלא יודע את הדין,

לא לקח לו כלי ולקוס,

אלא הלחץ את ידיו בברז,

אפילו אם האדם הזה פתח וסגר פעמיים משלוש,

ואחר כך בירך על נטילת ידיו,

אל תעמי אמן אחרי ברכתו, משום שברכתו לבטלה.

אם הכניס ידיו לתוך כלי שולמן לשכשך ידיו בהון,

אם הכלי מחובר לקרקע, לא עלתה לו נטילה,

ואם אין המחובר לקרקע,

יש אומרים שעלתה לה נטילה,

ויש אומרים שלא עלתה לה נטילה.

ובשעת הדחק תיכול לסמוך על דברי המכירים,

ואם אחר כך מזדמן לו לטול בדרך נטילה,

נטול בלא ברכה.

הזכרנו, אמש,

שיש שתי דרכים לקיים את מצוות נטילת ידיים.

הדרך הראשונה,

על-ידי נטילה מכלא.

כן, מה שנאמר,

נעים עם חיים אל כלא.

דרך שנייה,

אדם יכול להטביל את ידיו במעיין,

ים, מקווה, נהר וכיוצא,

בזה וגם בזה הוא מטהר את ידיו.

אם האדם הזה רוצה להטביל את ידו בחביות שנמצאות על הגג,

אין לו כלא כדי לקחת ולשאוב מתוך החבית ולכן הוא רוצה להכניס את ידו לתוך החבית.

שאלה כזו מצויה הרבה באינסטילטורים שעובדים על הגג ולפעמים אין להם כוס וכאלה,

לרדת למטה לוטל ידיים קשה להם,

הם רוצים לאכול את הסנדוויץ' שם למעלה על הגג.

הוא רוצה להכניס את ידו בתוך החבית של המים, בצורה כזו להטביל את ידו.

כל מה שמועיל טבילה דווקא במים טובים.

כאן אלו מים שאובים שנמצאים בתוך החבית,

ולכן אם הכלא הזה מחובר לאדמה אין על זה שם כלאי.

מצד דין מקווה אין כאן כי זה מים שאובים,

מצד דין כלא אין כאן כי זה כלא שמחובר בצינור לאדמה,

ולכן טבילה בחבית כזו לא טועים כלל ועיקר.

אבל בחביות שאינם מחוברים לאדמה,

שם בשעת הדחק יש לסמוך על דברי המכירים.

דבר זה מצוי הרבה באתרי בנייה במקום שבונים ועדיין אין להם ברז מים.

באה המכלית וממלאות להם כמה וכמה חביות.

יש להם את החביות הגדולות של הספר שבהן ממלאים את המים.

אם היה לאדם הזה כוס כלאי הוא היה מוציא מתוך זה ונוטל את הידיים,

כיוון שהמים נקראים כי זה היה הפתרון הטוב ביותר.

אבל כשאין לו כלא ולא כוס הוא רוצה להכניס ולהטביל את

ידו בתוך החבית הזו יש בזה מחלוקת בראשונים אם הדבר יועיל או לא.

לפי דעת הדעות מהימנויות הסמאטריאטור הדבר לא נועיל.

כי אתה יכול להטביל ידיים במקווה, כאן זה כלב,

כאן זה לא מקווה וכאן הדבר לא יועיל, כאן זה לא טוב.

אבל לפי דעת הרמב״ן והרשב״א,

ומר״ן הדבר מועיל.

אלא שגם מר״ן לא התיר בזו לכתחילה,

אלא מר״ן כתב,

ובשעת הדחק יכול לסמוך על דברי המכירים.

אבל אם אחר כך הזדמן לו כלא והוא יכול לחזור ולטול את ידיו לטילה גמורה בכלא,

אז בוודאי שחייב לחזור ולעשות כן,

לחוש שדברי הגאות מהימנויות והסמאק שפסלו את המטילה,

הראשונה.

אבל לעניין ברכה,

לא יחזור לברך שום.

כלל גדול בידינו, ספק ברכות להקל.

אולי ההלכה כהרמב״ן והרשב״א,

שהנטילה הראשונה, הועילה לו.

אם כן, ספק ברכות להקל, שו ואל תעשה,

אבי.

גם לגבי דין נטילת ידיים של הבוקר,

גם בזה מר״ן דיבור למעלה בסימן ד׳,

וגם שם מר״ן הביא מחלוקת בעניין.

גם שם המסקנה למעשה,

שאסור לכתחילה להכניס את ידו בתוך חבית של מים וליטול בצורה כזו.

כי כל אותם הדברים שאנחנו מקפידים עליהם בנטילת ידיים של האוכל,

אז מר״ן כתב שלכתחילה יחוש גם בנטילת ידיים שחרית.

כך כתב מר״ן בסימן ד׳, סעיף ז׳,

טוב להקפיד בנטילת ידיים שחרית,

וכל הדברים המעכבים בנטילת ידיים לצעודה מנו לה,

גם בדבר הזה, גם כן יהיה אותו כלל ואותו דין.

לכן מר״ן כתב שם בסעיף יד ב׳ אם שכשך ידיים בתוך כלי של מים עלתה לנטילה לקריאת שנה ולתפילה,

אבל לא מרוח רעה שעליהם,

אלא אם כן יש שלושה חוויות עם שכשך ידיים בשלושה מימות מחולפים,

אז יש להסתפק אם עלתה לו להעביר רוח רעה שעליהם.

נמצא ששם יש לך בעיה נוספת.

לא רק הבעיה שהזכרנו פה,

שסיכמנו שלכתחילה לא טוב שיעשה,

אלא נוסף לזה יש עוד בעיה של הרוח רעה,

ולכן לא טוב שיעשה כן.

עבר ועשה, נו, מי דאב אהבה ודאבד מאה,

יוכל באמת להתחיל בברכות השחר אשר יצר משם והלאה על הסדר.

אם האדם הזה מטביל את ידו בתוך אותן החוויות,

נכון שמרן אמר שבשעת צדיחה ככל לסמוך על דברי המטורים אבל לא יברך.

לעניין ברכה, הכלל בידוני, ספק ברכות לעכה.

אני עובר לסעיף ט',

חבית שיש בה מים מניחה על ברכה ונוטל ממנה לידיים.

זאת אומרת,

יכול להטות אותה מעט,

ושעניר הוא לא יכול להרים את כל החבית.

חבית כבודה מכילה 200 ליטר, אבל הוא יכול לשפע אותה מעט,

אפשר לכתחילה ליטול ממנה את הידיים.

ואם הייתה מוטה בארץ, לעניים מקלחים ממנה,

או שעומדת והמים יוצאים דרך נקב שבה ונתן ידיו שם ועלתה לו טבילה,

משום שצריך בנטילה כוח נותן,

ופה המים נשפכים מעליהם,

ולא בנחמת השפיכה שלי,

אלא ומאליו נעשה כך, ולכן זה לא שווה.

הדוגמה הפשוטה היא כך,

יש לי חבית מלאה מים והיא עומדת במקום לא טוב.

האדמה שתחתיה, בצד אחד,

היא רכה,

ולכן החבית הזו קיבלה שיפוע והתחילו המים להישפך.

זה לא שאני באתי ונענעתי את החבית וכתוצאה מכוחי המים זורמים ונשפכים,

אלא, פשוט מאוד, מעליה החבית הזו קיבלה שיפוע,

האדמה שתחתיה הוצאה רכה, ולכן התחילה המים לגרום.

זה מרן אומר. אין כאן כוח נותן, ולכן נטילה כזאת פסול.

גם לדעבד לא יצא.

אם נטותה אתה בידיך, זה מצוין.

ואם הלתה ברזה בנקב ועצירה לקיבל המים על ידיו,

חשיב שפיר כוח גברה,

שצריך להחזיה ולעצירה בכל שפיכה ושפיכה.

הסיום של הסעיף הזה נפקא מינה גדולה באדם שרוצה ליטול את ידיו מדוד מהמחם של שבת, מהחנופיה.

זה נחשב בפני עצמו לא כלא והוא לא צריך להביא חוץ מזה עוד כוס או עוד כלא,

אלא הדוד הזה עצמו הוא כלא.

פותח את הברז ונוטל את ידו,

בזה הוא מקיים את המצווה כי ידחתה.

אומנם הוא לא דוחס את המים,

אלא כשהוא פותח את הברז הוא רק מסיר את הסתימה ומסיר את המונע.

כאן לעניין זה לא צריך כוח גברה שיזרים לי את המים,

אלא גם הסרת המונע כאין גרמה,

גם היא טובה וקשרה לכתחילה,

גם בה יוכל לקיים את מצוות נטילת ידיים.

לכן הוא פותח את הברז ונוטל יד ימין,

יסגור, יחזר וייטול גם את יד שמאל,

בזו יוצא ידו חווה חליבא דכולה עלמא, ויוכל לכתחילה לברך.

בדיעבד, אם האדם הזה לא עשה כך, אלא פותח את הברז ונטל גם את יד ימין וגם את יד שמאל.

לא סגר בונתיים בין שתי ידיו,

אלא הכול בפתיחה הראשונה.

בדיעבד, אדיבא דה רמב״ם זה מועיל.

אבל אנחנו רוצים להחמיר, להוסיף את החובה גם על יד רבי יוסף, ולכן משום זה אנחנו מחמירים את התחילה שאחרי שנטל את יד יומין,

יסגור לרגע את הברז ואחר כך עוד הפעם יפתח וישפוך על יד שמאל,

שיהיה כוח ניתן גם על יד שמאל בפעם השנייה, שיהיה דבר שני בפני עצמו.

אם הייתה חבית מלאה מים,

והלך וישב לו,

והחבית שופכת מים כל היום מחמת הטייתו,

ונטל ידיו ממני, עלתה לו נטילה.

למעלה אמרנו שצריך מיד אחרי שפתח את הברז להניח את ידו,

וזה מועיל רק ליד הראשונה.

ליד השנייה, עברו כמה שניות,

אתה מצריך אותו עוד הפעם לסגור ולפתוח.

ואם הוא טוב, אם אתה משפע את החבית,

וזה כל הזמן שופך מים, מזרין מים,

אפילו אם אתה בא אחרי חמיש דקות ושם את הידיים,

הוא אומר,

הדבר מועיל גם מלכתחילה.

מדוע ולמה?

שם אתה לא מזרין את זה,

אלא שם, בסעיף כ', אתה רק הסרת את המונע.

הדבר היה סגור, היה מונע את המים מלצאת,

אתה פתחת את זה, והמים יוצאים.

אז בהסרת המונע, במעשה של גרמה, זה חלש.

לכן צריך שיהיה סמוך מיד.

אבל פה, בסעיף שלנו, מה שאמרה המשנה במסכת ידיים,

שאני הלכתי והטטתי את החבית,

זה ממש מעשה כוח גדרה, זה הרבה יותר חזק.

ולכן אפילו אם באתי חמש שעתיים ועדיין המים זרמים מהחבית הזו,

כל זה כתוצאה ממעשה לי, זה כוח גדרה.

לכן אפילו אם לא יהיה סמוך, זה טוב. עכשיו אתה לא צריך להשפע פעמיים,

פעם ועוד פעם להחזיר, לא.

אלא אתה שם את יד ימי, אחר כך יד שמאל,

הכול אתה עושה בצורה חופשית,

הכול נחשב המשך של כוח גדרה הראשון,

וזה בסדר ומצוין וטוב.

הכול כשורים ליתן מים לידיים,

אפילו חירש, שוטה וקטן,

גוי ונידה.

הגאה ואיכא מנדאמה, בקטן פחות מבין שש דינו כקוף.

אם הקוף נותן מים לידיים,

יש פוסמים ויש מכשירים ונראים דבריהם.

הגאה, מכל מקום,

יש להחמיר.

המחלוקת במסכת ידיים בין רבי יוסף לבין הנקמה,

האם הקוף כשר ליטול את הידיים.

מאלפים את הקוף והוא עושה ככל אשר אומרים לו.

הוא ידוע לקחת את הכלי ושופך על ידי, הכול בצורה מסודרת.

השאלה היא, האם צריך כוח גברה,

והקוף, הלובדי כול עלמא, הוא לא גבר,

או מספיק כוח נותן.

זה לא בא מעולה במים, זה לא בא באופן הטומאת,

אלא מה שהקוף שופך, יש כאן כוח נותן.

זו המחלוקת התנאים בעניין זה.

גם בראשונים יש מחלוקת איך ההלכה,

האם ההלכה היא כדעת הנקמה או שההלכה היא כדעת רבי יוסף שפסול.

לפי דעת התוספות והראש,

ההלכה כרבי יוסף והקוף פסול לנתינת ידיים,

אלא צריך דווקא כוח גברה.

אבל לפי דעת רבי יהודי גאון בעל הלכות גדולות,

הרמב״ן והרשב״א לא צריך כוח גברה,

אלא מספיק כוח נותן,

ולכן גם הקוף כשר לנטילת ידיים.

מרן מביא את המחלוקת ומסיים ונראים בזרעאל.

זאת אומרת,

מעיקר הדין יש צד להתיר בדבר.

אבל, ופה רמה שבוודאי לכתחילה יש להחמיר.

כך מסביר גם הדגול מרבב בדעת מרן,

שבוודאי שנרן חושש לכתחילה מדברי תוצפת הראש בספר הרוקח,

וגם נרן לא יתיר לך ללכת וליטול את הידיים לכתחילה מאותו הקוף.

אלא כשאין לו ברירה, האדם הזה מסכן חולו,

ושם בבית-החולים יש שביתה של הרופאים והאחיות,

והוא בא ונוטל לו את הידיים,

אי לכן אומר. יהיה מותר מעיקר הדין,

יהיה רשאי גם לברך על נטילת ידיים,

משום שהמחלוקת במצווה עבודה וברכה,

ובזה לא אומרים, ספק ברכות להקל נגד מרן.

ולכן נטילה כזו חשובה כנטילה טובה.

דוגמה שנייה,

שגם קשורה במחלוקת הזו,

וזה מה שקראנו בסעיף הקודם,

לגבי גול,

האם גול יכול לטול את הידיים או לא.

ושוב,

הדוגמה הזו מצויה הרבה בבתי-חולים.

אנחנו, ברוך השם, אנשים בריאים וצעירים.

אתה צריך לטול את הידיים, אתה כאן ליד הכיור, לוקח כלא ונוטל טוב.

אבל חולים ששוכבים על ערש דוואי,

חולים שמשותפים בחצי גוף או יותר מזה,

הם מסכים זרוק בבית-החולים הצרפתי.

ושם אין אחות יהודייה או אח יהודי שעובר וייטל לו את הידיים,

אלא יש עם נוצרי הצרפתי הזה הוא שבא לאטול את הידיים.

האם זה טוב או לא טוב?

אם אתה פוסק ההלכה, כדעת רבי יהודי גאון, הרמב״ן והרשב״א, שהקוף קשור לנטילת ידיים,

אז הגוי לא פחות טוב מאשר הקוף,

גם אם הוא מאולף טוב,

ולכן גם הגוי יכול ליטול לי את הידיים.

אבל אם ממש הוא צריך כוח גברה, אולי הגוי גבול אותו.

שוב, להלכה, אם לא הם יהודים בשעת הדחק אומרים לו לחולה הזה, תיטול את הידיים מהגוי, אין לך ברירה, אדוני אמר, מותר.

לפעמים באים קרובי המשפחה לבקר,

אז הוא אמר אליו לבן שלו,

שמע, לפני שאתה הולך, קודם כול תן לו מים לטול את הידיים,

ואחר כך תלך לחיים טובים לשלוש,

במקום שיסתמך על שעת הדחק שהגוי הגוי גבול ייטול,

אז אם נמצא שם היהודי, זה בוודאי הרבה יותר טוב שהוא ייטול לו את הידיים.

אבל אם אין לו ברירה,

כמו שאמרנו לפעמים, הוא נמצא שם נגדוי, ורק הגוי יכול ליטול לו את הידיים,

לכן ייטל ידיים ויברך. בשעת הדחק הזו מתירים לו לא רק את הנפילה,

מתירים לו גם את הברכה.

יהיה רשאי לכתחילה גם לברך.

או יש לי ילד בן חמש, עדיין לא הגיע לגיל חינוך,

אבל ילד זריז, מוון וחכם,

והוא יודע לטול לו את הידיים.

הוא אומר, אל תקום, אני אביא לך ניים.

הוא הולך, מביא את הכיוב, מביא את הקערה,

ונותן לי את הידיים כדת וכדין.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, הוא דומה במעשהו לקוף.

למה?

עדיין הוא קטן, עוד לא הגיע לגיל חינוך,

כדי שיכוון עליך,

שתהיה לו מחשבה מסודרת.

שוב, אם אתה אומר מעיקר הדין,

הקוף מועיל, כל שכן,

הילד הזה שוי.

אבל אם הוא אחרי גיל שש הגיע לחינוך,

בזה אין מחלקת.

גם הפוסלים את נטילת הקוף,

פה זה יהודי וזה ילד שהגיע לגיל חינוך,

בזה כנראה אין לך בעיה. לכן, אם יש לך שני בונים,

גם הגדול מוכן להתנבב ולהביא לך ניים,

אז תיקח את המים מהגדול, שהוא אחרי גיל שש הרבה יותר טוב כדי לא להיכנס למחלוקת.

שוב, אותה הבעיה לגבי אדם שוטה,

אדם שאין לו דעת, מתורה,

אבל ייתן לו דעת ומודיע,

או אדם שהוא חירש עילון.

כולם שווים במחלוקת האמורה,

ובכולם, כשאין לאדם ברירה,

מותר לכתחילה ליטל מהם את ידם.

לכתחילה יכוון הנוטל לנטילה המכשרת לאכילה.

הגעה וכוונת נוטל למנועים אפילו לכתחילה,

או אפילו שלא כיוון הנוטל כלל.

יש מחלוקת בפוסקים האם מצוות צריכות כוונה,

כולל גם בנטילת ידיים,

או לא.

לפי דעת הרשב״א,

לא רק במצוות דאורייתא, אלא גם במצוות נטילת ידיים,

כמו איך מלכתחילה לכוון.

הגמרא בראש שונה כ' ח',

גם במקומות אחרים, דנה בנושא הזה,

מביאה מחלוקת בין רבה, רבי זרה ושאר הפוסקים עם ההלכה היא כחכמים או כרבי יוסף בדין מצוות צריכות כוונה.

מרן, בכמה מקומות פסק לנו למעשה שבמצוות דאורייתא מצוות צריכות כוונה.

למעלה בסונן לס' סעיף דא בדין מצוות קריאת שמע, מרן פסק,

שלפני שקורא קריאת שמע חייב לכוון מצוות צריכות כוונה.

גם נכנן לסונן ת'קוס ת'סעיף ח' במצוות קעת שופר, גם כן מרן פסק,

שצריך לכוון.

כאן, לעניין מצוות נטילת ידיים,

כאן זה מעשה שמטהר את הידיים.

השאלה היא אם נשווה את זה למצוות טבולה.

שם אישה נדעת שטבלה,

אפילו בלי כוונה,

זה מועיל, הדבר תופס.

האם גם פה זה תופס, יהיה טוב לכתחילה או לא?

מרן, למרות שמעיקר הדין סובר שאין חיוב,

אבל חשש לדברי הרשב״א,

ולכן העתיק את דבריו ואמר שלכתחילה יכוון

הנוטה לנטילת המכשרת לאכילה שעכשיו, לפני שהוא בא לשפוך את המים על ידו,

שהוא בא לקיים מצוות נטילת ידיים.

יש כאלה שבאים ואומרים לפני כן לשם ייחוד,

כדי שבוודאי יוכל לכוון.

הדברים האלה יעררו את מחשבתו,

וטוב בהתחלה, בעיון הראשון באמת,

על השם ייחוד עושה את שלו.

אבל אחרי שבועיים-שלושה הוא אמור את זה כמו תקנית, כמו שור תזמון,

הוא בכלל לא חושב מה שהוא אומר,

כמו שאנחנו עושים עם הדרכה.

שוב, מה עיקר הברכה אומר על אדם ביודען, כדי שנוכל להתרקן ולכוון לדעת מה אנחנו באים לעשות.

אבל גם על אוכל נטילת ידיים אתה זורק אותה ככה כלאחר יד ולא תלמיד חושבים על מה שאומרים,

אז אין הרבה תארת אם האדם הזה אומר לשם ייחוד,

מבלי לחשוב ולכוון.

עיקר התארת באמירה לשומחות, שהאדם הזה יחשוב ויחבל מה הוא אומר,

רק בזה הדבר באמת יביא לו תועלת רבה.

גם במצוות דה רבנן יש מחלוקת דה פוסקים אם מצוות צריכות כוונה או לא.

הרבי בעז בא ועשה לנו פשרה בעניין הזה.

יש מחלוקת דה פוסקים,

ומצוות דה ראיתא,

דפק דה ראיתא לחומרה,

אם כן, מצוות צריכות כוונה, אפילו בדיעבד אם לא כיוון לא יצא.

אבל במצוות דה רבנן, ספק דה רבנן הוא כולה,

לכן בדיעבד אם האדם הזה לא כיוון, בדיעבד יצא.

גם בדעת מרן יש שרצו לומר את הפשרה הזו.

הפרי חדש,

הוא כותב שעל אבד המרן בסימן תפקת סעיף ד',

גם כן יש את החילוק הזה.

במצוות דה ראיתא צריך לכוון,

אבל במצוות דה רבנן לא צריך לכוון, שם מצוות לא צריכות כוונה.

הדוגמה של מרן שם בסימן תפקת סעיף דעת אדם ששואל אותו חברו כמה היום לספירת העומר.

מרן אומר, מזהר שלא יענה לו היום חמישה ימים לעומר.

אם יענה לו לא יוכל אחר כך לברך ולספור.

אם תאמר שמצוות צריכות כוונה,

הרי בשעה שעניתי לו היום חמישה ימים,

אני לא התכוונתי לקיים את המצווה לצאת לדחולת מצוות ספירת העומר. לא?

אני התכוונתי לעדכן את חברי,

למה אם כן אני צריך לעקם את לשוני ולומר לו, אתמול היה ארבעה ימים. מדוע ולמה?

אלא ודאי. אומר הרב פרי חדש,

מצוות ספירת העומר בזמן הזה דרבנן, כמו שכותב הרן בשם רב המפרשים,

לכן, גם אם לא כיוונת לקיים מצוות ספירת העומר של אחי,

יצאת בזה ידי חובה.

אבל יש הרבה אחרונים שחלקו עליו בדבר הזה והסבירו את דברי מרן, שמרן שם דן בעיקר לגבי הדרכה.

לא תוכל לחזור ולברך וציוונו על ספירת העומר,

אולי יצאת ידי חובה, הרי יש מחלוקת.

אז לעניין הדרכה, מרן חשש כי כלל גדול בידו הוא ספק ורחוק להקים.

אבל לא לגבי עצם המצווה, אולי לעצם המצווה הוא לא יצא,

כי הוא לא כיוון,

ויצטרך אחר כך לחזור ולסבר בכוונה כדי לקיים את המצווה.

כך בעוד מסביר אדון אביחם גולעתיה בספרו מקראי הקודש,

והוא מוכיח מדברי מרן במקום אחר,

כשמרן עצמו סובר שמצווה צריכות כוונה גם במצווה דה רבנה.

הראיה שלו היא,

מדברו מרן לכנן בהלכות מגילה בסימן תרוס ת' סעיף יד.

מרן אומר שם,

אדם שישב ביום פורים וקרא את המגילה,

עיקר הקריאה שלו הייתה כדי להגיח את המגילה, לראות אם היא טובה או לא.

אם כיוון ניבו יצא, אם נעד לא יצא.

למה אם לא כיוון ניבו לא יצא?

הרי מצווה במקרא מגילה היא עוד לא ראיתה.

והרי אתה אומר שדעת מרן מצוות דה רבנן לא צריכים כוונה.

למה אם כן אם לא כיוון ניבו לא יצא?

אלא ודאי, וזה מוכיח מקראי הקודש,

שגם במצוות דה רבנן מצוות צריכות כוונה, ואם לא כיוון ניבו לא יצא.

האמת שגם על ראייה זו יש רבים לוחמים.

הדהום שידה בכמה מקומות, דן בנושא הזה,

בספרו כפר החמים, ועוד, זה אומר דברי קבלה כדברי תורה, ולכן יש שם חומרה.

דבר נוסף, אולי הוא לא כיוון לידו שם ודומה למתעסק,

כי הוא עוסק בדבר אחר, עוסק בעניין הגהה.

ולכן, שוב, גם לשם אין הכרח גמור.

בכל מקום, כאן ויכוח. כלל לשון של מרן היא חד-משמעית.

מרן אומר, לכתחילה, לכוון הנוטל,

משמע שכל זה לכתחילה.

אבל זה לא מעכב בדיעבד.

אם לא עשה כן, תהיה מצוות נטילת ידיים, ולא צריך לחזור.

אמנם למעלה, בסימן קנח,

מרן העתיק את דברי התוספות בפסיכים ק קטו,

התוספות שם היא דמי.

אדם שנטל את ידיו לצורך דבר שתיבולא במושקה ואחר כך התחרט החליט לאכול לחם,

התוספות אומרים, הנתינה הראשונה לא הועילה ללחם.

צריך לאדם הזה לחזור פעם שנייה וליטול עוד פעם את הידיים.

משמע,

כשמרן סובר לא רק לכתחילה, אלא גם בידי עבד מטרחים אותו לחזור וליטול.

אבל שם הייתה כאילו כוונה נוגדית, כאילו בשביל דבר אחר,

ולכן שם זה יוצר חלש.

אבל כשנטלתי בשביל הלחם, אלא שלא חשבתי מספיק,

ולא היה בדבר הפוך לדבר אחר,

אולי כאן יהיה יותר קל.

ולכן, די דנו להחמיר מלכתחילה.

ודאבד אין חיוב להחמיר.

אפילו אם האדם הזה רוצה לחייב את עצמו לחוש ולהחמיר,

לחזור ונטר שוב את ידיו,

אז הוא חל, למה לא? בתנאי שלא יחזור לברך.

בפעם השנייה הוא יברך,

יש בזה חשש כל דמות וספק ברכה לבטלה,

לכן ייזהר שלא יחזור לברך.

קבילת אישה דאוריתא גם שם בגיעבד יצאה,

אבל גם שם בוודאי שמן הראוי לכתחילה,

לפני שהיא באה לטבול,

בוודאי מן הראוי שתחשוב טוב ותחבן למצוות התבינה. אם פה חייבנו לחתכילה, אז בוודאי שגם שם. בדיעבד, אם לא כיוונה לנו שבדיעבד מאז זה תפס,

אבל לחתכילה בוודאי שגם היא צריכה לכוון.