הלכות חג השבועות למעשה – זמן מתן תורה, דיני קידוש, סעודת החג, תיקון ליל שבועות וברכות השחר לאדם שלא ישן

 

- - - לא מוגה! - - - 

סימן תצדיק ד' ביום חמישים לספירת העומר הוא חג השבועות

החגים שיש לנו פסח בט״ו ניסן

או חג הסוכות התורה אומרת ט״ו תשרי, יש תאריך

פה חג השבועות אין תאריך

לא כתוב בתורה ו' בסיוון חג מתן תורה חג השבועות, אין דבר כזה

אלא איך התורה קובעת לנו את התאריך של חג השבועות

מחג הפסח שבעה שבועות תספור לך

אחרי ארבעים ותשע יום תספרו חמישים יום,

יום החמישים הוא חג השבועות

ולמה?

מדוע הקדוש ברוך הוא כתב לנו כאן בסגנון אחר? למה לא כתב לנו כמו בשאר המועדים שיכתוב לנו ו' בסיוון חג השבועות?

הסבירו הראשונים, הריבש ועוד מהראשונים, בדרך כלל הימים האלה הם ימי הקציר.

אז עם ישראל ברובו 90% ויותר היו חקלאים.

אנשים נמצאים בשדה ולא תמיד יש להם את הלוח,

לא תמיד יודעים מתי היה ראש חודש.

היום לכל אדם יש בכיס את הלוח, לוחות כיס.

כולנו רואים את התאריך מי לא יודע.

בזמנם לא היה את הדפוס בעולם ולא היו את הלוחות,

ולכן כדי להקל על העם,

לכן אתה סופר חמישים יום, חג השבועות.

דבר קל, דבר פשוט,

ולכן כאן זה צמוד לא לתאריך,

אלא צמוד לאחר שבע שבתות תמימות.

הנפקא מינף, בהגדרה הזו,

הכנסת הגדולה בשם האחרונים כותב,

לא לקדש בליל חג השבועות עד שיהיה צד הכוכבים.

קודם כול תגמור 49 יום ימי ספירת העומר,

יתחיל, אחרי צד הכוכבים יתחיל יום החמישים,

ואז אתה עושה את הקידוש.

יש שהוסיפו את זה אפילו לגבי התפילה,

ויש חולקים על הכול.

למסקנה,

בתפילה אין חובה מעיקר הדין, מותר להתפלל גם מבעוד יום.

אבל לגבי הקידוש,

יש מקום באמת להקפיד בדבר,

כדאי לאחר מעט את הקידוש.

גם אותם האנשים שהתפללו מוקדם,

הלך להתפלל במוסאיוף מניין ראשון בשעה שבע,

אפילו אחי את הקידוש כדאי לאחר.

בינתיים התחיל לקרוא קריאי מועד.

התיקון,

קריאי מועד, אפשר לקרוא אותו גם לפני הקידוש.

כבר קיבל עליו תוספת מחול על הקודש,

אמר מקדש ישראל והזמנים, יכול להתחיל כבר בתיקון.

יגיע השעה שמונה, יתחיל סברי מרנן.

לנו, כאן בארץ ישראל, הדבר קל מאוד,

אנחנו מסוגלים לעמוד בחומרה הזו.

אבל בחוץ לארץ, בצפון אירופה, שם קשה להם מאוד.

צד הכוכבים שם, בימים האלה,

11 בלילה.

מי יחזיק מעמד עד 11? איזה יולד יישאר ער לשמוע את הקידוש?

ולכן, שם אין להם ברירה, אם סומכים על דברי המקילים,

שם ממהרים יותר. אבל אצלנו כאן הדבר קל מאוד,

חסידי סדמר גם בשמונה לא עושים קידוש.

הם מתחילים ברכו את השם המבורך רק בתשע, צד הכוכבים דרבנותם.

ככה הם מחמירים תמיד, ככה הם מחמירים גם מחרתיים בלילה, בלילה אחר.

טוב, להם זה קל, אצלהם הכל מתחיל מאוחר.

אולי תשע זה עדיין מוקדם, אולי צריך לחכות עוד.

טוב, בסדר, שיהיו בריאים.

המחמיר, תבוא עליו ברכה,

מי שיכול גם בתפילה,

תבוא עליו ברכה. לפרט אם יש להם תלמיד חכם,

יש איזה רב במקום שיכול לומר להם דברי תורה, דברי אלוהים חיים,

בין מנחה לערבית,

אז שיכבדו אותו עד שיגיע שמונה,

רק בשמונה יתחילו ברכו את השם המזרח,

זו העצה הטובה, המהודרת ביותר.

זה כאן בארץ בתשע.

כן, שם אין סתמרים.

תודה.

מי הפעם? היום אין סתמרים.

איפה? בסקנדינביה יש חסידי הסתמר?

אין שם, הם רק נמצאים פה, פה באמריקה.

השמים לא הגיעו עדיין.

סדר התפילה, אנחנו מתחילים במזמור של חג השבועות, מתפללים אתה בחרתנו, מקדש ישראל והזמנים,

ולאחר התפילה אנחנו אומרים את שלוש הדרכות של הקידוש.

הנשים אמורות להדליק את הנרות קודם, ולכתחילה צריכות להדליק

לפני שקיעת החמה,

כך כותב הגאון וביצחק אלחנן ובספרו אין יצחק,

ודאבד, אם שכחה לא הדליקה קודם, גם אחרי זה יכולה להעביר מאש לאש ולהדליק את הנרות.

מברכים בקידוש הגפן, הברכה השנייה, אשר בחר בנו מכולם וחותם מקדש ישראל והזמנים, ברכה השלישית, ברכת שהחיינו.

נותנים ידיים ואוכלים סעודת חג.

אמרנו, צריך לקיים מצוות ושמחת בחגיך, לאכול גם כזית בשר ולשתות לפחות רביעית יין.

יש אנשים אוהבים בשר רך,

היום נפוץ מאוד בשוק בשר מעובד.

יש גם בשר מעובד בהכשרי הבדצים.

אבל צריך לשים לב, אמרנו, כזית בשר.

בבשר מעובד לא יוצאים מדי חובה אם אכל 26 גרם,

שם צריך לשים יותר מ-50 גרם.

למה?

מים, מים, מים. זהו, אתם יודעים את הסוד.

סוד גלוי,

בבשר מעובד יש יותר מ-50% מים, פוספטים,

תבלין וכו'.

פעם הייתה להם בעיה, שמים את הבשר הזה על האש,

אז כל המים היה יורד, היה מתייבש, והיו רואים שזה חצי.

היום יש להם חומר כימי מיוחד שמונע את יציאת המים.

כשזה נצלה על האש, נשאר אותו משקל.

זה הפטנט שהם מצליחים לעשות,

לעבוד עלינו בעיניים.

לוקחים כסף, מחיר בשר, ונותנים לנו 50% מים, נכון.

זהו, זה מה שהם עושים,

זה מה שהם עובדים עלינו בעיניים, מכל מקום, לענייננו.

צריך לאכול כזית בשר.

אז אם לקחת 30 גרם,

לא היה בזה כזית, היה בזה רק 15 גרם. זו הבעיה.

ולכן צריך לשים לב שיוכל כמו שצריך, הן בסעודת הלילה והן בסעודת היום.

משרד הבריאות, משרד המסחר והתעשייה, הם מרשים להם רק 10% ולא יותר.

אבל אף אחד לא הולך לפקח על הדברים האלה. אתם מכירים את המדינה שלנו,

הם אומרים שהיא מדינת חוק, אבל אתה רואה במציאות שהכול זה צחוק.

זה היה להזכיר של השקופה שעבר, שדווקא זה לא יודע, בשר טרי.

נכון. זה הבררה. רוב האנשים לא מקבלים כל כך מהבשר טרי.

טוב, שעת הדחק, שעת הדחק, אין לנו ברירה, זהו. אבל אם תשיג,

אם יהיה לך איזה חבר מושבניק,

שהביא שוחט מעולה ושחט, אם יהיה לך דבר כזה, עדיף.

מסיימים את הארוחה, מים אחרונים חובה, ברכת המזון, ואומרים, מעין המאורע יעלה ויבוא.

שכח ולא אמר יעלה ויבוא.

לדעת התוספות בברכות ל״ט ורוב הפוסקים חייב לחזור.

שלא יצא ידי חובה, וכך דעת מרן בסיוון קפט ת׳צ׳ ועוד מאה פוסקים.

ולכן כל אדם ישים לב מאוד,

זכור, אל תשכח, כדי שלא יבוא לידי טעות בברכת המזון. כדאי שלפני שיתחילו מים החרדים חובה, בעל הבית יודיע, יכריז, יזכיר לכל בני הבית, עדיין לא מאוחר, יודיע, יזכיר להם, לא לשכוח,

יעלה ויבוא, יחלק להם ברכונים.

הברכון, יש בו את היעלה ויבוא,

אמר עם הספר,

רשומה חשבתו על ידי הסידור והברכון, לזכור היטב לומר כהוגן את ברכת המזון, אם יעלה ויבוא.

והיה, אם לא נזכר, ואמר ברוך אתה ה' לא יחתום בוני ירושלים אלא יאמר למדני חוקיך ויחזור אחורנית ליעלה ויבוא.

אבל אם כבר גמר בני ירושלים,

הגמרא נותנת לנו עוד ברירה, עוד אפשרות לתקן.

יוסיף בין ברכה לברכה,

בין בוני ירושלים לברכת הטוב והמתים,

יוסיף עוד ברכה.

יאמר בשם ומלכות אלוקינו מלך העולם אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל את חג השבועות הזה, זמן מתן תורתנו, ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים.

זה מופיע כמעט בכל הסידורים הגדולים.

גם בשולחן ערוך סימן קפח,

אם אין לו סידור,

יש לפניו משנה ברורה חלק ב',

יפתח את המשנה ברורה,

סימן קפח ויקרא משם את הברכה.

גם בשבת למדנו אותו כלל ואותו דין,

אם שכח ולא אמר את צבע חליצנו, ונזכר מיד אחרי שאמר ברוך אתה ה' יחתום למדני חוקיך.

סיים בוני ירושלים,

יאמר את הברכה בין ברכה לברכה,

אבל אם התחיל כבר לעד האל אבינו מלכנו,

אז הוא מסתבך מה יעשה, האם יחזור לראש או לא.

מה הפתרון? מה התקנה? קודם כל שיגמור את הברכה, עד הרחמן.

אחרי זה,

אם יש מישהו אחר לידו על השולחן,

הבן הגדול שלו, בן שמונה עשר,

עדיין לא ברך ברכת המזון, יאמר לבן, תברך, תוציא אותי ידי חובה.

אם לא, אם כולם ברכו ברכת המזון, אין מי שיוציא אותו.

העצה השנייה, כותב אור לציון,

יטול עוד הפעם ידיים בלי ברכה, יברך המוציא, ויאכל עוד כזית להם,

יחזור פעם שנייה את ברכת המזון,

ואנחנו מקווים, בעזרת השם, שבפעם השנייה לא ישכח את יעלה ויבוא,

לפחות אז יזכור ויאמר.

זאת אומרת, אדם ששכח ולא אמר את זה יעלה ויבוא,

לא יעקב חופף, הדעה שאלה יעשה את המשפטות.

טוב, הוא אומר ככה בצורה פסקנית,

אבל יש בזה מחלוקת עצומה,

ראשונים ואחרונים, גם אחרוני דורנו.

האם כאן שייך, נאמר את הכלל, ספק ברכות להקל,

או שלא אומרים כאן את הכלל, ספק ברכות להקל,

הדבר לא פשוט ולא חלק.

יש עוד מקום שמרן מדבר בנושא הזה בצורה עקיפה,

באבן העזר, סימן סב, סעיף ח. עכשיו הדוגמה.

החתן,

כל שבעת ימי החופה,

כשיש מסיבה בביתו הסעודה,

מברכים שבע ברכות,

צריך שיהיה מניין ושניים פנים חדשות.

אם אין שניים פנים חדשות, לא מברכים שבעה ברכות, אלא רק שתי ברכות, הגפן ואשר ברא.

אבל בשבת פנים חדשות באו לכאן, ובשבת אין צורך שיהיו שניים פנים חדשות,

אלא מספיק שיש מניין כדי שיוכל לברך את כל השבעה ברכות.

על שבת אין לנו מחלוקת.

מה, הדין על יום טוב.

חתן שיתחתן הלילה הזה,

מחרתיים עושים לו שבע הברכות, ואין פנים חדשות. יברך או לא?

מרן מביא מחלוקת.

אם תאמר שחייבים ביום טוב לאכול כזית לחם כמו בשבת,

אז גם ביום טוב לא צריך פנים חדשות.

מחלוקת בראשונים. מרן פוסק.

צריך לברך שבע הברכות.

למה מרן לא אומר לעצמו את הכלל,

ספק ברכות להקל?

מרן מסיים. וכן נהגו.

המנהג הוא לברך, ובמקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל.

אם נשווה את הדברים, שם יש מנהג, במקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל, אתה אומר להם לברך את כל השבעה הדרכות,

אז גם פה, שאחזור את כל ברכת המזון.

זו הטענה של המחייבים. זאת ועוד, מחלוקת היא במצוות ברכת המזון.

מחלוקת במצווה ולא בברכה.

אולי בזה לא נאמר ספק ברכות להקל.

זאת ועוד, תראו בספר תבואות שמש של רמא שאש.

הוא מספר ואומר שבחלק מארצות,

חלק מערי מרוקו,

נהגו לחזור ולברך.

זו הטענה של האומרים, שכן,

אבל תראו תשובה באביע עומר חלק ו', האבא מסכם שלא, גם אור לציון חלק ג' כותב שלא יחזור.

והחכם דן בשאלה הזו מה שנאמר שם באבן העזר. והרב אומר, יש חילוק.

למה צריך שניים פנים חדשות?

אם זה אותם האנשים, זה חוזר אותו דבר, כבר אין שמחה מיוחדת,

לכן אי אפשר לברר שבעה ברכות.

מה שאין כן יום טוב,

אפילו אם אין פנים חדשות,

החג הוא משמח מאוד, מדליק את כל השמחה.

ולכן לא צריך.

מה שאין כן אצלנו.

אז זה לא בגלל הכזית לחם שחייבים ביום טוב,

אלא בגלל השמחה של היום טוב.

ולכן אין הוכחה ברורה מהמנהג שהנהיגו שם לברך לענייננו.

זה מה שטוען הגאון חכם אל ציון,

הובא בסוף ספר בית חתנים,

שם הוא כותב את הדברים לשמו.

העתיקו את זה גם באור לציון חלק ג', ולכן יש לנו בעיה קשה, לכן חיפשנו עצה ומצאנו,

שיאכל עוד כזית וידרך עוד פעם ברכת המזון,

או שמעיקרה יהיה חכם שיראה את המלד, יקדים רפואה למכה,

כדי שלא יגיע לכל זה.

ברוך ה' אדם אמר לעד האל אבינו.

הגאון רבי אלעזר בן טובו בספרו פקודת אלעזר דן.

עם האדם הזה התחיל,

ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, על דעת לסיים לעד האל אבינו.

הגיע מלך העולם נזכר, לא אמרתי יעלה ויבוא,

או בשבת, לא אמרתי ירצה.

האם הוא יכול להמשיך או לא?

הוא פותח את הנושא מהסוגיה בברכות יב.

יש לנו שם מחלוקת בראשונים, הרמב״ם, הראב״ד ועוד. והמסקנה פה,

הבעיה היא בדירבנן,

כל אזכרת מעין המאורה אינה מן התורה אלא בדירבנן, ולכן ספק דירבנן לכולה,

שימשיך את הברכה אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל, את חג השבועות,

כן יסיים את אותה הברכה. יש מי שחולק,

אבל המסקנה היא, כמו שאומר רבי אלעזר בן טובא בפקודת אלעזר בסימן קפח, וכך המסקנה,

כך הסכימו עוד רבים מגדולי האחרונים.

אמרנו את זה בעוד דוגמאות אחרות,

כשלמדנו אז בסימן קפח,

וככה המסקנה להלכה ולמעשה פה אצלנו.

מסיימים ברכת המזל.

לא אני מישון.

בליל חג השבועות חוזרים לבית הכנסת, לבית המדרש,

ובעזרת השם לומדים כל הלילה.

המקור לזה, מניין לנו?

על פי דברי הזוהר הקדוש, שמה הוא משבח מאוד את אותם שנוחלים

את העולמות על ידי לימוד באותו לילה, ליל חג השבועות,

ליל מתן תורה. על פי דברי הזוהר אנחנו נוהגים את המנהג היפה הזה.

המנהג הזה לא קדמון. לפני 500 שנה רק בודדים, מקבליסטים, היו נוהגים בזה.

עמך לא היו רגילים בזה.

אבל לפני 450 שנה התחילו כל הספרדים במנהג הזה.

מראן רבי יוסף קארו, יחד עם החבורה קדישא,

שהיו עדיין בחוץ-לארץ,

ישבו ולמדו כל הלילה, ואז התגלתה עליהם השחילה.

היו גילויי סודות שם,

ואחרי זה זכו ועלו לארצנו הקדושה. כל זה היה באותו לילה, ליל חג השבועות,

ורבנו ארי הוא שהדגיש את החשיבות של לימוד בלילה כזה, לילה ליל חג השבועות,

ומאז כל הספרדים נשארים ערים כל הלילה.

אחרינו, אחרי שהספרדים התחילו,

אנחנו הרי קיבלנו הוראות, רבנו ארי,

מייד עשינו את זה.

גם אחינו האשכנזים החסידים התחילו אחרינו במנהג היפה הזה,

ואחרון אחרון חביב,

גם אחינו בני ישראל האשכנזים הליטאים,

אפילו הם נשארים ערים כל הלילה,

כך שכל עם ישראל, היום אתה הולך,

בתי כנסיות, בתי מדרשות, בכל העולם,

נקווה שגם בשדרות תהיה להם את האפשרות לשבת ולעסוק בתורה.

מה לומדים?

גם זה מופיע בדברי, רמוז בדברי הזוהר הקדוש,

ושוב המקובלים סידרו לנו את זה,

יש לנו את הספר

כראי מועד, ושם כתוב הכול, מתחילים בקיצור התנ״ך.

אתה קורא שלושה-ארבעה פסוקים מתחילת ספר יהושע,

שלושה-ארבעה פסוקים בסוף, וכן בכל התנ״ך כולו.

חוץ מספר מגילת רות, את רות אנחנו קוראים כולה בשלמות,

כי דוד המלך נולד ביום חג השבועות,

והמגילה הזו שכתב שמואל הנביא, כמו שכתוב ברמה בתרא י״ד,

כתב אותה שמואל הנביא כדי לייחס את דוד המלך ומשיח בן דוד.

ולכן המצווה לקרוא את מגילת רות, דבר בעיתו,

אומר במסכת סופרים, זהו זמן חג השבועות.

יש לנו חמישה מגילות,

ואצל אחינו בני ישראל האשכנזים רובם מברכים.

יש להם מגילה כשרה מקלף,

לוקחים את המגילה הכשרה, מברכים,

וציוונו על מקרא מגילה ושהחיינו,

וקוראים,

כמו מגילת אסתר בפורים,

כך הם קוראים את מגילת שיר השירים ושבת חול המועד פסח.

גומרים תפילת שחרית,

אחרי ההלל שבת חול המועד יש הלל, אחרי ההלל לא מוציאים ספר תורה מיד,

קודם כל קוראים את מגילת שיר השירים.

יש לנו בחג השבועות מגילת רות,

שוב יש שתי ברכות על מקרא מגילה ושהחיינו.

בתשעה באב לוקחים מגילה מקלף, מגילת איכה,

גם שם מברכים על מקרא מגילה,

ובשבת חול המועד סוכות מברכים,

שהחיינו על מה?

עליך? השם ירחם.

צריך להגיד על האמת, לא שהחיינו. הם מברכים פעמיים. לא, לא חסרי שלא.

מקווה שהשנה נגיד שהחיינו, הלוואה, יהיו ימים טובים בעזרת השם.

אמן.

שבת חול המועד סוכות מברכים על מקרא מגילה,

מגילת קהלת.

אלה הן חמש המגילות שהן נהגו לברך.

אנחנו לא נהגנו לברך.

כמו ששלשום ביום ראש חודש קראנו הלל,

אבל כיוון שלא כתוב בגמרא זה לא דין אלא מנהג,

ועל מנהג לא מברכים, כמו שאמרו בסוכה מ״ד חבית חבית ולא בריך,

כך גם פה. זה כתוב במסכת סופרים אבל לא בגמרא,

ולכן אנחנו לא נהגנו לברך על החמש מגילות הללו.

אבל אם יהיה ספרדי שמזדמן שם יתחולל איתנו וישומע את הברכות אחרי המילים וציוונו על מקרא מגילה,

יאמר את הפסוק ברוך ה' לעולם אמן ואמן, כדי לא להיכנס בספק אולי האמן הזה אמן את תומם, ולכן יאמר את הפסוק הזה, בזה הוא מחלץ את עצמו.

אנחנו קוראים את כל הקיצור של התנ״ך, אחרי זה האדרה,

אדרה רבה, אדרה זוטה.

יש לנו שני דפים מהגמרא בשבת פ״ו״, פ״ז״,

שם הסוגיה עוסקת מתי ניתנה התורה,

האם בז״ן או בו״ו.

כולם יודעים שזה היה יום שבת, יום מתן תורה.

השאלה אם השבת ההיא הייתה ו״ז, האם היו שם באותה השנה,

היו גם ניסן וגם אייר חסרים,

או שחודש ניסן היה מלא, זה הוויכוח שיש שם בגמרא, מחלוקת תנאים.

אנחנו קוראים את כל הסוגיה הזו ואחרי זה את המדרש, מדרש

של פרשת יתרו ובסוף את כל התרי״ג מצוות, זה הסדר שעל פי הזוהר אנחנו עושים מדי שנה בשנה,

אנחנו עוסקים בתורה בסדר האמור.

השאלה אם זה בז״ין, אז זה יוצא חמישים ואחת חמישה ז״ם.

מיום? מיום שיצאו ממצרים? כן, מיום שיצאו ממצרים.

אבל אם אתה אומר שבניסן לא היה ל״ד, היה רק כ״ט,

אז זה בסדר, זה מסתדר.

זה מה שהגמרא דנה שם.

מה נפקא מינא?

אצלנו הנפקא מינא הראשונה לגבי הלכות נידה.

האם ארבע ושבע או שניים ושבע? הרמב״ם שפסק כחכמים, אצלו זה שניים ושבע ולא ארבע ושבע.

זה הנפקא מינא. כי התורה אמרה שלושה ימים, אל תגשו אלישע.

השאלה היא אם יום אחד הוסיף משה רבנו מדעתו או לא.

האם שלושה ימים, אל תגשו אלישע,

שלושה ימים נטו או ברוטו? זה כל הסוגיה שם.

דווקא מינא גם אצלנו.

אתה אומר שיום חג השבועות זה יום מתן תורה.

אם הוא הולך לפי הרמב״ם, אז התורה ניתנה בזין.

אז איך אתה אומר ביום ו' בסיוון,

איך אתה קורא לזה יום מתן תורה?

זו הקושייה של המגן אברהם ושאר האחרונים.

המגן אברהם מביא לנו את התירוץ בשם הריבה שהוא אומר. אתה לא אומר יום מתן תורתנו,

אלא הלושן הוא זמן מתן תורתנו.

ולכן אין ספק שאנחנו מנסחים את הדברים בצורה מדויקת גם בתפילה וגם בברכת המזל.

אנחנו מסיימים את התיקון לקראת בוקר לפני עמוד השער.

מי שיכול ילך לטבול במקווה ארבעה ועשרה עמוד השחר.

עמוד השחר, אנחנו מפסיקים, נותנים ידיים ללא ברכה.

והסיבה היא למה לא מברכים.

אולי מה שמחייב נטילת ידיים לברכה בגלל השינה שאנחנו ישנים כל לילה.

פה לא ישנו, היינו ערים,

אז אולי אין צורך בנטילה.

מצד שני, אולי הלילה הוא הגורם את הרוח רעה.

או מצד החובה שצריך להתפלל, לפי הרמב״ם, לפני כל תפילה צריך נטילת ידיים.

מי ספק, מרן פסק בסימן ד' סעיף יג,

חייבים לטול את הידיים, אלא שלעניין ברכה אנחנו אומרים ספק ברכות להקל,

לא מברך על נטילת ידיים. אלא אם יצא נינקביו, נתחיל מברכת אשר יצר והלאה.

לא יצא נינקביו, נתחיל מברכת אלוקי נשמה והלאה.

מגיעים לברכת התורה.

מחלוקת בפוסקים,

כשאדם היה ער ולא ישן, אם יברך ברכות התורה או לא.

ולהלכה אנחנו מברכים.

אחינו בני ישראל האשכנזים,

יש להם את הספק,

סימן שאלה,

מה הם עושים לצאת ידי חובה לבדיקו לעלמא?

הפתרון שלהם הוא,

מחכים שיבוא אדם שישן.

איזה אדם שישן, נכנס, מכבדים אותו, ניגש לתיבה,

מברך בכל רם את ברכות השחר, ברכות התורה, פותר, מוציא את כולם ידי חובה,

בזה הם מוציאים ידי חובה לבדיקו לעלמא.

מה יעשו אם כולם נשארו ערים, אם אף אחד לא היה עצל, אם לא היה להם בקהילה עצל,

צריכים לחפש איזה עצל מהרחוב.

לנו אין בעיה בדבר,

אנחנו נוהגים כדעת מרן לרבינו הארי.

כך דעת הרשש, כך דעת הגאון חידה.

הגאון רבי יוסף מיוחס, בברכות המים, מספר שכך הוא המנהג שלנו,

ובמקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל,

ולכן גם מי שלא ישן לא חייב לחכות לשמוע את הברכה ממי שישן,

אלא כולנו יכולים,

כל אחד ואחד יכול לברך בעצמו.

כל זה במה דברים אמורים? באדם שלא ישן.

אז צריך להמתין עד ארבע מעשרה עד עמוד השחל.

אבל אדם שישן מיד חייב לקום ולטול את הידיים.

יש הרבה אנשים עייפים מאוד, קשה להם,

עולים לעזרת אנשים ויושנים שם.

הרי אנשים אין באותו לילה.

אומר הגאון רבי יוסף חיים ברב פעלים,

התיקון הזה הוא לנו, לא לנשים.

נשים פטורות מהתורה, עזרת נשים ריקה.

אז זה שלא יכול, עולה בשתיים עשרה למעלה, משתטח ויושן.

אתה רואה אותו יורד משם בשעה אחת,

תגידו שיגש לכיור, יטול ידיים בברכה.

כאן הוא ישן, לכן חייב לברך.

ויברך מיד ברכות התורה.

אסור לו לומר אפילו פסוק אחד בלי ברכות התורה.

אין לו שום אפשרות לבוא ולומר דברי תורה.

אנחנו שלא ישנו,

לנו יש את האפשרות הזו להמתין עד עמוד השחר, אבל הוא לא.

זה הדין לאדם שהלך וישן באמצע הלילה. לא נביא אותו, שיקטו ברכות עד השחר?

ברכות השחר יחכה לעמוד השחר.

בדיעבד, אם אמר את זה בחצות והלאה,

בדיעבד יצא ידי חובה. אין בעיה.

עיקר הבעיה שאסור להקדים זה לגבי ברכות התורה.

שם עיקר הבעיה.

שם אמרנו,

אל תקדים לפני ארבע ועשרה, לפני עמוד השחר,

אל תקדים.

יש לנו עצה לחקוף את המחלוקת שיש בין מרן לבין הפרה החדש. העצה היא כך,

מחר בבוקר אנחנו מסיימים את ברכות השחר,

אתה מגיע ובין שינו בן בורית.

לפני שתתחיל ברכות התורה תאמר כך,

אני מתכוון בברכות התורה הללו לפתור רק את היום והלילה שאחריו עד ארבע ועשרה.

יש לי כוונה נגדית שלא לפתור מארבע ועשרה והלאה.

אם התכוונתי שלא לפתור,

אלוה דקולא אלוה,

גם הפרה החדש יודע שאני חייב בארבע ועשרה לברך ברכות התורה.

זו העצה שכתבו לנו האחרונים וכך ראוי לכל אדם פסוק. אבל אדם ששכח לא שם לב בברכות התורה ביום שני, לא עשה את זה.

בדיעבד אמרנו שיברך ברכות התורה ביום חג השבועות בשעה ארבע.

לא מחר, מחרתיים, סליחה.

יום שלישי בבוקר ישים לב לומר לפני ברכות התורה שהוא מכוון לברכות התורה של יום שלישי לפתור את יום שלישי ואת הלילה שאחריו עד ארבע ועשרה.

אם אדם שיושב בעזרת ראשים עד קרוב יושב על הספסל עם נעליים ולא שינה תקבה,

אז איך לעצמו את כל הכבוד? משמעות הראש שזה כן שנה תקבה. זה תלוי איך האדם הזה קם.

לפעמים האדם הזה קם עם כאב ראש. אתה צודק.

אולי זה לא היה לו שנת קבע.

אבל לפעמים האדם הזה קם, אתה רואה, בלי עין הרע הוא צלול.

הגמרא בסוכה קבע ואומרת שאסור לישון שנת ערעי מחוץ לסוכה,

אפילו שנת ערעי כי אין קבע לשינה.

באוכל אכלת רק עשרה גרם, הבטן ריקה, אתה לא מרגיש עדיין שאתה שבע.

אבל בשינה,

לא תמיד הקנה-מידה של זמן השינה לפי השעות.

אם אדם נרדם רבע שעה, עשרים דקות,

הוא קם רענן כאילו הוא ישן כמה שעות.

זה מה שהראש טוען באופן כללי על הנושא הזה,

שאין קבע על השינה.

באחרונים יש מחלוקת, האם שנת ערעי זה עד חצי שעה, עד שעה,

אבל משמעות הראש שזה לא צמוד לזמן,

וזה כמו שאמרתי על-פי הבסיס של הגמרא בסוכה כבא.

ולכן גם פה אצלנו, אם הוא ישן שעה שלמה אפילו שלא הלך לבית לישון על המיטה אלא השתתח על הספסל,

הגבאים שלנו, דוד דאג גם לנשים,

גם למעלה יש להם ספסלים מרופדים.

מה, זו לא מיטה טובה?

מה, צריך חייב מיטה, דווקא מיטה מזרון קפיצי, שיהיה...

תודה רבה, אם הוא נראה את זה בחצות,

הוא הלך לישון אבל איזה,

או חטפה אותו שינה או שהוא הלך לישון.

בבוקר יקום תקבל ימים ברכות השחר?

אין פעמיים, אין פעמיים ברכות השחר. אם הוא אמר ברכות השחר לפני שהלך לישון,

קם אחר כך בבוקר ב-6-7 אסור לברך פעם שנייה ברכות השחר, בזה אין מחלוקת.

על ברכות התורה יש מחלוקת ויש ספק.

אם האדם הזה נרדם, ישן עד אחת, באחת קם,

אמר ברכות התורה וישב ולמד תורה.

אחר כך עוד פעם חזר לישון, קם עוד פעם ב-7.

האם בפעם השנייה יחזור יברך או לא? מחלוקת גדולה וחוסקים.

תראה תשובה ביבי עומר חלק ט', האבא שמה אומר שיחזור לברך פעם שנייה את ברכת אשר בחר בנו מכל העמים.

מה עושים כדי לעקוף את המחלוקת?

אם האדם הזה יודע שזה דרכו,

יש לה עצה פשוטה.

בשעה אחת כשהוא בא לברך ברכות התורה,

יאמר בפירוש, אני מתכוון בברכות התורה האלה לפתור רק את החמש שעות האלה, עד שיקום הסיבוב השני.

כך יעשה, בזה יעקוף את המחלוקת.

זה הרעיון שאמרנו קודם בדוגמה הראשונה,

הוא עדין גם בדוגמה השנייה.

מאיפה למדנו את הרעיון הזה על ידי כוונה נגדית שאפשר לעקוף את המחלוקת? מניין לנו הכלל הזה?

אמרנו לפני חודש,

למדנו את זה מקעד סעיף ד' בדין הבדלה.

אדם שבא לברך הגפן בברכת ההבדלה, אחרי זה לוקח את הנטלה,

נוטל ידיים ואוכל סעודה רביעית.

באמצע הסעודה הרביעית רוצה להמשיך לגמור את הבקבוק, היה עם עצת העין.

לברך עוד הפעם הגפן הוא לא, מחלוקת בראשונה. ומרן אומר, עצה פשוטה מאוד,

יש לו עצה לעקוף את המחלוקת. לפני שיתחיל סברי מרנן בהבדלה,

יאמר בפירוש, אני מתכוון שלא להוציא ידי חובה את היין שיש תבע סעודה.

כוונה נגדית, ואז הליבדי כולה עלמא יוכל לחזור עוד הפעם ולברך הגפן.

אומר הגאוננד יצחק טייב בערך השולחן שם, בקעד הדוגמה הזאת, הכלל הזה שכתב שם מרן,

זה כלל לכל הלכות ברכות. בכל מקום שיש מחלוקת,

אדם יכול לעקוף את המחלוקת על ידי כוונה נגדית.

והסברה,

מה ההיגיון, מה עצה התחבולה הזאת שכתב לנו מרן?

סביבו לנו מרנו חכם מן ציון,

למה יש איסור חמור מאוד לברך ברכה לבטלה?

מה כל העניין שלא תישא?

אדם שבא ואומר שם שמים והוא לא חייב, כאילו הוא עושה צחוק.

נתן לי סוכריה, אני אומר לו תודה.

אדם שלא נתן לי כלום, אני בא, ניגש אליו, אומר לו תודה.

על מה תודה? על מה אתה עושה צחוק?

ולכן יש חומרה נוראה,

אדם שמברך ברכה לבטלה, עונשו חמור מאוד.

ושאין כן פה,

פה הוא לא עושה צחוק, הוא רוצה לעקוף את המחלוקת,

כדי שלא יהיה ויכוח בין החכמים.

ולכן פה הוא לא עושה צחוק, אין בזה חלילה חיסרון, רק מעלה ותועלת.

אז כך הוא הדין גם אצלנו לגבי הדוגמה של ברכות התורה.

וכן כיוצא בזה,

תמיד לעולם אדם יכול להשתמש בהעצה הזו,

זה יכול לפתור לעצמו הרבה מהבעיות שיש לנו בדילי בהלכות ברכות.

זה לא טוב, הוא מסתבך,

אבל יכוון באהבת עולם, זה הפתרון. הוא הולך להתפלל מיד אחרי זה ערבית,

יכוון באהבת עולם,

אם הוא חייב,

אהבת עולם פותרת את ברכות התורה,

זה הפתרון, זו העצה, הייעוצה. זה היה אדם שהוא עייף מאוד,

עדיף שיהיה רשום כל הלילה, ומילא כשהוא ישן את השעה הזאת, הוא... אגמרי, רבי עזרא עתיר, ראש ישיבת פירת יוסף, היה מדגיש לתלמידים,

מי שיכול שיישאר לתפילה בנץ החמה.

בפרט אצל הזקנים, הם לא צריכים הרבה שנה, ישנים שעתיים,

אחרי זה יכולים ללמוד ארבעים שעות,

אבל הצעירים זה לא ככה. הצעירים צריכים הרבה שנה,

לפעמים הראש שלו כועל והראש שלו מבולבל.

אני ראיתי אדם נרדם בעמידה.

מאיפה ידעתי שהוא נרדם?

מאמצע העמידה נפל מידו המחזור.

כל כך הוא היה מותש.

הבעיה היא, האדם הזה ירצה להמשיך, הוא לא יודע איפה הוא.

או אתה בחרתנו, אתה כדוש, אתה גיבור.

בספק, הוא מסבך את עצמו בספק ברכות הבטלה,

ובוודאי שהוא לא מכוון כמעט.

ולכן היה אומר ראש הישיבה שילך לבית, ילך לישון.

תקום בשבע וילך לישון,

ילך להתפלל בבתי הכנסת, מניין שני.

במושג אוף יש מניינים גם בשבע, גם בשמונה,

יש מניינים.

טוב, אז ילך לבית כנסת אחר. יש הרבה בתי כנסיות שברוך השם יש שם מניינים גם בשעה מאוחרת יותר,

שם הוא יוכל להתפלל בכוונה.

הבעיה היא, לפעמים אדם נרדם,

הוא עייף מאוד, הוא לא יקום בשבע, הוא יקום בשתיים אחרי הצהריים.

איפה הוא הולך להתפלל? עם סטמר?

אולי גם הם כבר גמרו.

לכן העצה היא שאומר לאשתו, לבני ביתו, שיעירו אותו. ידגיש להם שבשבע יעירו אותו כדי שיוכל להתפלל בכוונה שלמה.

לפעמים האדם הזה מצניח שחרית היום מצוין,

ספר תורה הוא שמע,

מגיע להפטרה, זהו, העיניים נסגרות לו.

הוא רואה שהוא לא מסוגל?

שילך הביתה.

לא יתפלל מוסף, אלא ילך הביתה, יקדש את העם, ישן.

יקום ב-1011, ילך להתפלל את תפילת מוסף.

הרי מוסף זמנה עד שעה שביעית, יש לה הרבה יותר זמן.

לא, בוודאי שלא. הילדים האלה לא לומדים, רק מפריעים, משתולמים ושופכים מים.

צריך לגרש אותם יחד עם האבא.

תגיד גם לאבא שלהם, העסלמה, שייקח אותם הביתה,

ואם הוא כעס עליך, שלא יבוא.

טוב, בשביל זה יש גבאים.

הגבאים שומרי משמרת הקודש, צריכים לגרש אותם, להעיף אותם החוצה, כדי שלא יפריעו ולא יבלבלו.

יש ילדים בודדים שהם מתורבתים.

יושבים, קוראים את כל התיקון. תענוג לראות את הילדים האלה, ישראל אשר בך התפר.

אבל אם הילד הזה סתם משתולל, צריך לשלח אותו, שילך לישון,

שלא יפריע, יושב בתל כישן דומה. גם אם הילד דומה, אז לענות את הילד תמיד תביא את הכל הרעיון.

יותר מדי, זו גוזמה, ודאי.

זה לא שייך לילדים עד כדי כך.

בסדר, אשר יבוא, יישב איתנו שעה-שעתיים עד שיתעייף.

ברגע שיתעייף אתה רואה אותו שכבר קשה לו, ישלח אותו הביתה שילך לישון.

אנחנו אומרים נשמת כל חי ותפילה, כמו בכל ימים טובים, ואחרי החזרה אומרים הלל בברכה,

וציוונו לגמור את ההלל,

כולל הקטעים גם לא לנו ואהבתי, חותם יהללוך מלך מהולל בתשבחות, אמן.

אחרי זה מוצאים שני ספרי תורה.

ספר תורה הראשון, פרשת יתרו בחודש השלישי.

יש שם את קריאת עשרת הדיברות.

ספר תורה השני, בחומש במדבר, פרשת פנחס.

שם אנחנו קוראים את הקורבנות של חג השבועות וביום הביכורים.

בספר תורה הראשון, מינימום חמישה עונים. רוצים להוסיף עוד קצת,

אין בעיה, מותר הדבר בלכתחילה, רק שלא יגזימו שלא יהיה תורח ציבור.

לפעמים יש אנשים חסרי דעת,

וכשהוא עולה לספר תורה הוא צריך לומר אשכבה.

בסדר, זכותו, אבל לפעמים יש לו רשימה.

הוא בא לחזן, יש לו רשימה של עשרים נפטרים,

פלוני והסבא והסבא של הסבא.

טוב, נגמר הסיפור הזה, חשבנו שגמרנו ממנו,

יש לו אשת חיל, מתחיל עוד סדרה חדשה.

החזן לא צריך להיגרר אחריו, אחרי הנודניקים האלה.

להגיד לו, תבוא מחר בבוקר בנץ, ביום חמישי,

נעשה לך אשכבה ארוכה אחרי התפילה,

יפתח לו את הסידור,

יעשה לו את כל הנפטרים שהוא רוצה.

אבל יום כזה, אנשים עייפים, מותשים,

שלא יתעלל באנשים, לא יעשה דבר כזה.

גם החזן צריך להיות רץ כצבעי, ייקח מכם זריז,

יזדרז, כדי שלא להכביד על האנשים.

אחינו האשכנזים וחלק מאחינו בני ישראל המרוקאים,

כשהחזן מתחיל, אנוכי השם אלוהיך,

עומדים בשעת אמירת עשרת הדיברות.

אנחנו הספרדים יושבים, וככה המסקנה במחלוקת הזו, שב ואל תעשה עדיף. זה מה שרצוי לעשות.

יש מחלוקת גדולה באחרונים בנושא הזה.

האם זה דומה למה שנאמר בגמרא בברכות יא?

שם הגמרא אומרת שרצוי לקבוע שמדיום ביומו נקרא את עשרת הדיברות.

כמו שאנחנו קוראים מדי יום ביומו את פרשת העקדה.

למה לא קבעו את זה מפני תרעומת המינים?

שלא יגידו חלילה שהתורה היא רק עשרת הדיברות,

והשאר זה משה רבנו.

אולי נאמר הוא הדין פה, או לא.

זה הוויכוח שיש בין גדולי האחרונים.

דנו בזה מהריקש, רבי יעקב קסטרו, דבר שמואל אביו ועוד.

מהריקש מסתייע בפסיקה זו מדברי הרמב״ם בתשובה שלא לעמוד.

הוא מקצר, הוא כותב את התשובה בקצרה, הוא לא מצטט את כל התשובה.

אבל לפני 74 שנים נמצאה

הגניזה הקהירית בקהיר,

בבית הכנסת אבן עזרא,

שם בעזרת הנשים הייתה גניזה שהיה בה אוצר בלום.

היו שם אלפי כתבי יד עתיקים מאוד.

בין היתר היה שם קובץ תשובות של הרמב״ם כולו היה שם.

הדפיסו את כל זה בירושלים, עיר הקודש, בשנת תרצד״ד הדפיסו את אותן התשובות. אחת מהתשובות זו התשובה הזו שאמרנו.

שם הרמב״ם אומר שלא לעמוד אלא לשבת והרמב״ם מנמק מפני תרעומת המינים.

ולכן הרבה מגדולי האחרונים שבהתחלה אמרו לעמוד בשעת עשרת הדיברות צריך לעמוד, מפני כבוד התורה חזרו מהם ואמרו שלא לעמוד כדי לא לעשות הפרש בין חלקי התורה קצתה על קצתה.

זו המסקנה וכך ראוי לנהוג ולעשות.

הרמב״ם בתחילת השאלה שאלו אותו כך,

האדם הזה מתפלל במקום שלא רוצים לשמוע לו.

ושם כולם עומדים.

האם שייך לומר את מה שנאמר במסכת דרך ארץ,

עמוד בין העומדים, שגם הוא יעמוד או שלא מאלצים אותו לעמוד אלא ישב?

השאלה היא לא רק על חג השבועות אלא השאלה המסתעפת גם פרשת יתרו ופרשת ויתחנן.

גם שם אכן הוא אשכנזים עומדים.

זו הייתה השאלה.

והרמב״ם עונה לו במשל, מתחיל ואומר,

אני הולך לבית חולים הדסה, יש שם אלף חולים.

תגיד, זה לא פייר, אתה משונה.

כולם חולים, אתה בריא?

נביא לו מיטה, נשכיב אותו, נגיד שגם הוא יהיה כמותם,

שלא יהיה חריג.

אין דבר כזה.

אפילו הקבינט עדיין לא אמר שטויות כאלה.

אלא מה אנחנו עושים?

מרפאים את החולים ולא מחלים את הבריא.

אומר הרמב״ם, אלה שעומדים בעשרת הדיברות הם חולים,

אז צריך לרפא אותם.

מבחינה רוחנית, נפשית, הם חולים, צריך לרפא אותם.

ולכן כאן לא שייך את הכלל לעמוד בין העומדים, אלא ישב.

זו התשובה של הרמב״ם,

וכך המסקנה להלכה ולמעשה, זה המנהג שלנו.

יסכיל העבדי חלק ב', בהתחלה אמר לעמוד.

כך הוא כותב בשם מור אביב, הגאון רבי שלום עדיה.

אחר כך הוא ראה את התשובה הזו.

ויסכיל העבדי חלק ג', שנתפס אחרי,

חזר בו, מצטט את דברי הרמב״ם בתשובה,

וכך הורו שאר החכמים, ולכן אנחנו יושבים.

גם אדם שמתפלל או אצל המרוקאים או אצל אחינו בני ישראל האשכנזים בפרשת יתרו, ואתחנן וכיוצא בזה,

מן הראוי שיישאר. אלא אם כן,

אם האדם הזה אומר לך, אני עייף מאוד. לא יכול.

אני מוכרח לעמוד כדי שלא ירדם.

אז הוא כבר בתחילת קריאת התורה.

רק מתחיל הכהן לברך בחודש השלישי, באו מדבר סיני,

הוא כל הזמן עומד.

אז הוא לא עושה הפרש בחלקי התורה קצתה על קצתה,

ולכן בזה גם אליבדי הרמב״ם, הוא רשאי לעמוד, אין כאן בעיה.

כל הבעיה היא שכל הזמן הוא יושב,

רק כשמגיעים לעשרת הדיברות או השם השם בין רחוב וחנון, רק שם הוא עומד.

עכשיו יש את הבעיה שנותן יד לתרעומת המינים.

אבל אם כל הזמן הוא עומד, אין לנו בעיה בדבר, ולכן אם האדם הזה לא רוצה להיות חריג,

לא נעים לו להתקוטט עם האשכנזים או המרוקאים, הוא לא מחפש קטטות.

אם הוא רוצה להיות כמותם כאילו,

אז שיעמוד כל הזמן ובזה יצא ידי חובה.

אליבדי כול עלמא, זה מה שהם אומרים לו,

בזה יפתור את הבעיה.

גם מתחילת העלייה, לא בעיה מתחילת העלייה.

לא מספיק, לא. אלא אם כן אם העונה לתורה זה האבא שלו או רבו.

אז כאן ניכר מאוד למה הוא עומד בגלל האבא או רבו, בזה אין שום בעיה.

אבל אם עלה סתם אדם זר,

אז יש לנו את הבעיה הזו ולא כדאי לעשות שינויים.

ההפטרה, ספר יחזקאל,

כל מראות הנבואה, מעשה מרכבה שנאמר שם,

יחזקאל הנביא ראה את כל זה ביום חג השבועות,

ולכן אנחנו קוראים את ההפטרה של הנביא יחזקאל באותו יום.

קידושים,

אחרי הקידוש,

נטילת ידיים, שיאכל לפחות כזית,

יאכל מאכלי חלב, מאכלי בשר, מה שהוא רוצה,

יברך ברכת המזון, ואחרי זה יעלה לישון.

רק שישים לב, לא ישכח, יעלה ויבוא.

אחרי שהיה ער כל הלילה,

הראש לא תמיד מונח במאה אחוז.

צריך לשים לב, זכור, אל תשכח.

אם האדם הזה הולך לישון מייד,

אם הוא יקום ב-10-11 יאכל, יאכל לפני חצות, אין לנו בעיה.

אבל אם הוא יקום אחרי חצות היום, יקום ברבע לאחת או באחת לאכול, זה לא טוב.

כמו בשבת, הסעודה השנייה צריכה להיות לפני חצות,

גם ביום טוב, מן הראוי ולכתחילה, עצה טובה להקדים את הסעודה לפני חצות היום, כך דעת המקובלים וכך ראוי לנהוג ולעשות.

העולם רגילים לאכול מאכלי חלב, כמו שכותב לנו כאן הרמ״ה.

והטעם לדבר,

כותב רב סעדיה גאון,

בעשרת הדיברות רמוזות כל התורה כולה, כל התרי״ג מצוות.

חלק מעם ישראל לא שמרו על דיני הכשרות,

הם לא היו חייבים בזה.

כשניתנה התורה, עד ייתנו עשרת הדיברות,

כבר ידעו שיש איסור בשר בחלב, נבלות וטרפות וכו'.

גם אלא הכלים שלהם הכול טרף,

ואי-אפשר ללבן כלים ביום טוב.

לכן נאלצו לאכול גבינה ולשתות חלב. כמו שהם עשו, ראוי לזה דבר,

גם אנחנו עושים את הדבר הזה.

יש עוד טעם שני על פי הקבלה,

וברוך השם, אשר הם ישראל,

כולם נזהרים במנהג היפה הזה לאכול מאכלי חלב.

לא רק אנחנו בני תורה, אנחנו שומרים תורה ומצוות.

אפילו החילונים,

תיקח את כל השנה, מא' תשרי עד כ' ט' אלול,

איזה יום שצורכים הכי הרבה חלב וגבינות,

לחג השבועות. אפילו אצל החילונים, כולם ברוך השם, ועמך כולם צדיקים.

זה היה כתוב שעל ישראל במדבר אחר כך הוא קובעים בתיאר רמנים.

זה היה גם בנדן תורה, שבנדן תורה היה, גלוי, חלק כך, חלק כך. לא כולם היו באותה המדרגה, לא כולם היו שווים בעניין זה.

אם האדם הזה רוצה לאכול באותה ארוחה, באותה סעודה, גם מאכלי גבינה וגם מאכלי בשר.

אם זו גבינה רזה,

שותה חלב, אליבדי כולה עלמא, מותר, אין שום בעיה בדבר. בתנאי,

יוציא את המפה חד-פעמי, את כל הפורים של הגבינה יוציאים,

רחיצה, נטילת ידיים, מים אמצעים, חובה בחיי גוונה,

לנקות את שאריות הגבינה שיש בידיו,

אחרי זה ילעס לחם, כדי שכל פורי הגבינה שיש בין השיניים נדבקים בלחם, שוטף את הפה במים וכיוצא בזה,

ואחרי זה יכול לאכול מייד בשר.

בגבינה רזה, כך הדין, אין שום ספק, שום שאלה.

אבל הוא אכל גבינה קשה שעבר עליה יותר מחודש.

בזה דן מהרן.

מהרן אומר בהתחלה הוא היה מלגלג על המחמירים,

אבל אחר כך הוא עצמו הייתה לו תקלה והיה לו איזה פירור שנשאר בין השיניים. גבינה קשה נדבקת יותר ולכן הוא הנהיג את המנהג היפה הזה, וכך נוהגים כל אחינו בני ישראל האשכנזים.

אם הגבינה בת חודש, מחכים שעה,

בת חודשיים, מחכים שעתיים.

אם הגבינה בת שלושה חודשים,

מחכים שלוש שעות, ורק אחר כך אוכלים בשר וכן הלאה.

אבל אנחנו לא נהגנו בזה.

תראו בספר בן איש חי,

הוא מספר ששאל את חברו הגאון רבי אליהו מני,

מה עושים, מה נוהגים בירושלים? ענה לו הרב,

בירושלים אין מנהג להחמיר, אנחנו נוהגים פה להקל, ולכן,

הפונים האדם הזה אכל גבינה קשה שעברו עליה יותר משישה חודשים,

יבש היה כעץ, כאבן,

לפילה אחי,

יש לו היתר על ידי ניקיון השולחה על הידיים והפה,

לאכול אחרי זה באותה סעודה לאכול מאכלי בשר, בתנאי שבאמת אין גבינה בין השיניים.

אבל יש אנשים מבוגרים שיש להם בעיות בשיניים ויש להם שם נקבים-נקבים, חלולים-חלולים, יש שם מנהרות,

מה אין שם?

ואז כשהוא בא לנעוס את הבשר,

חלק מהגבינה מתפורר והוא אוכל ביחד בשר וחלב.

לאדם כזה אסור מעיקר הדין, זה לא קשור למנהג,

אצלו במציאות בוודאי שהדבר אסור.

במה אחול יש פתרון קל,

לוקח מברשת שיניים,

מצחצח, מוציא את כל הפורים של הגבינה,

פותר את הבעיה.

אבל בחג השבועות אי-אפשר לצחצח שיניים, הוא עלול להוריד דם מהחניכיים,

ולכן אין לו ברירה אלא ידחה את הסעודה הבשרית לאחר מכן.

אם הוא אכל בשמונה את הגבינה,

יקום בשעה שתיים-שלוש,

כבר כל הגבינה התפוררה, התעכלה, רק אז יוכל לאכול את מאכלי הבשר,

הלאה וכי לא.

זה לא רק לגבי גבינה.

הנפקא מינה הזו מצויה הרבה גם בין דגים לבשר.

שוב, אסור לנו לאכול ביחד דגים ובשר שהם יבואו חלילה לידי צרעת.

גם שם, אותם האנשים שיש להם בעיות קשות בשיניים,

כשהוא אוכל את הדגים,

חלק מהדגים נשארים בין השיניים.

וכשהאדם הזה בא לאכול את הבשר,

הוא אוכל ביחד את הבשר עם הדגים.

ולכן, בימי החול יש לו פתרון.

אם הוא הולך לאיזו חתונה,

הוא לא רוצה לוותר, הוא רוצה גם מנה ראשונה, גם דגים, גם מנה שנייה,

אין בעיה, מגיע לו, הוא בא עם מתנה יפה,

מגיע לו את כל המנות.

שיביא בכיס מברשת שיניים,

אחרי הדגים יצחצח שיניים,

יהיה לו פה נקי מהדגים,

ואז הוא אוכל גם לאכול בשר.

אבל שבת יום טוב, שאין את האפשרות הזו,

אותם האנשים צריכים לשים לב.

הפתרון שאמרו חכמינו,

שהלעיסה של הלחם מדביקה את שאריות הדגים,

זה נכון לאדם במצב רגיל של שיניים בריאות.

אבל לאותם האנשים שיש להם כל כך בעיות עם השיניים,

כמה זה לא יועיל הדבר,

ולכן אמרנו שלא יאכלו מייד בזה אחר זה, אלא רק אחרי שיעברו כמה וכמה שעות, הקולה הזו לא שייכת להם.

גם בין גבינה לדגים, לדידן, גם בזה צריך להחמיר. כן.

לא יורד לך דם? כשאתה מצחצח שיניים לא יורד לך?

שאלתי אותך, למה אתה לא עונה? לא יורד לך דם?

אם לא יורד לך דם ואתה מצחצח בלי משחה, מותר.

אבל לרוב האנשים יורד להם דם. כל שכן אם הוא לוקח משחה ומצחצח יש בזה אולי ממרח, ולכן אנחנו נזהרים. אנחנו לא מצחצחים שיניים ביום שבת, אנחנו נזהרים בכל זה.

הרי מה דן לגבי הקישוט שמקשטים את בתי הכנסת בפרחים?

והמקור לזה מדברי המדרש תלפיות ועוד,

התמלא העולם ריח טוב בשעת עשרת הדיברות, כמו שהגמרא אומרת, בשבת פח.

ולכן, רמז הדבר, אנחנו מקשטים את בתי הכנסת.

כך עושים כל עם ישראל, חוץ מחלק מאחינו בני ישראל, האשכנזים הליטאים.

הם לא מקשטים את בתי הכנסת באותם הפרחים.

החשש שלהם הוא.

גם הנוצרים, להבדיל, מקשטים בחגים שלהם ביום אדם,

כדי שלא יהיה דמיון לאותם הנוצרים, בחוקותיהם לא תלכו,

ולכן הגרע,

החיי אדם, אסרו את המנהג הזה, ולכן הם נוהגים שלא לקשט. אבל אנחנו נוהגים לפי מנהגנו, אנחנו עושים את זה,

וכך הוא העיקר להלכה, אין מה לחשוש.

והסיבה היא למה אנחנו לא חוששים לטעם הזה, וחוקותיהם לא תלכו.

מהריק הולל, שהובא בבית-יוסף, יורד על סימן קע' נותן לנו כלל.

כדי להבין מתי יש את הלאו, חוקותיהם לא תלכו.

בחוקותיהם פירוש המילה שאתה עושה דבר שאין בו היגיון,

חוקה חקקתי, גזירה גזרתי. זה פירוש המילה בחוקותיהם.

ואז זה מצלצל, אם אין היגיון,

כנראה יש כאן עניין של עבודה זרה,

ולכן התורה אסרה לנו.

אבל אם יש היגיון בדבר, כאן אמרנו, טעם,

מדוע מקשטים? למה צריך שיהיה ריח טוב בבית-הכנסת להזכיר את הריח טוב שהיה בזמן מעמד הר-סיני?

כאן יש היגיון.

ולכן כאן לא שייך הדבר הזה.

הוא מוסיף ואומר עוד דבר שאמריקנון, אם יש שם שמץ פריצות,

גם בזה יש את הלאו, בחוקותיהם לא תלכו.

פה אין, לא זה ולא זה.

ולכן אנחנו נהגנו להקל בדבר.

גם הרמה ביורד העל סימן קעח העתיק את דבריהם מאריק קולנו בבית-יוסף, וכך ההלכה.

הגרא חלק על זה שם.

הגרא לשיטתו חלק שם, ולכן הוא חולק גם פה אצלנו.

יש לנו תריסר מחלוקות שקשורים זה בזה במחלוקת,

בוויכוח האמור.

לפני חודש היו אנשים שבשעת הצפירה, ביום הזיכרון, הם לא עמדו.

אתה שואל אותו, למה אתה לא עומד?

אז הוא אומר לך, זה המנהג של הגויים, בחוקותיהם לא תלכו.

לפי הגרא, יכול להיות שיש לזה איזה חשש.

לדידן לא.

כאן זה לא שמץ של עבודה זרה.

אף אחד לא יגיד לך שעומדים בשביל עבודה זרה,

ולכן כאן אין את החשש הזה.

לדידן, מי שירצה לעמוד ודאמר פרק תהילים,

למה לא שיעמוד, לדידן, אין בעיה.

אחינו בני ישראל, האשכנזים הליטאים,

להם, שהם חוששים לשיטת הגרא פה,

אולי שם יש להם חשש,

גם בעמידה, בצפירה, יש להם סימן שאלה.

כך גם בדברים אחרים, כגון יש הרבה ששמים זר פרחים על הארון של המת. מותר או לא?

שוב, יש חלק מהאחוונים שטענו ואמרו,

בחוקותיהם לא תלכו. אבל שוב, לדידן,

יש בזה היגיון כדי לסלק את הריח רע שלפעמים יש שם,

הרי הגמרא אמרה בביצה ו' יום טוב שני לגבי מת ככל שביאו רבנן, אפילו למגז לאסה.

אתה רואה שהיו שמים הדסים על הארון של המת, ולא חששו חלילה לאיסור בחוקותיהם לא תלכו.

גם כאן יש היגיון ואין כאן שום נטייה לעבודה זרה.

ולכן גם שם הדבר מותר,

אין איסור מעיקר הדין,

אלא לפי הקבלה לא טוב לזרוע על הקבר.

לא יבוא ולא יהיה,

אלה המסכנים שנמצאים בהר הרצל,

לא עושים להם מצבה שלמה, רק חצי, עושים להם כרית,

ואת השאר הם זורעים שם פרחים. ולפי הקבלה זה לא טוב,

זה גורם צער נורא לנפטר.

ולכן מן הראוי להודיע להם, לומר להם שם,

תשאיר הודעה למשרד,

לפלוני אלמוני לאותו החלל, המשפחה מתנגדת,

שלא ישימו שם לא עציצים ולא פרחים,

אלא ישלימו את המצבה לאורכה,

הם בדרך כלל שומעים, מכבדים את הרצון של המשפחה,

וככה הוא לנהוג ולעשות.

הנפקא מינה עוד,

בשעת הקבורה, כשמורידים את הארון לקבר,

הם יורים מטחי אש.

שוב, גם זה מנהג הגויים, זה לא מנהג שלנו. ולכן, גם זה,

חלק מאחינו האשכנזים נזהרים בזה מאוד.

לדידם, אין איסור בדבר, אין מצווה, אבל גם אין עבירה, אין איסור,

אין בזה, בחוקותיהם לא תלכו.

דפקא מינה עוד, אדם שהולך בלי כובע,

התז אומר,

הוא עובר באיסור דאורייתא,

בחוקותיהם לא תלכו.

שוב, לדידן, גם בזה אין את האיסור דאורייתא, יש איסור דרבנן,

אבל זה לא דאורייתא,

לא נפסול אותו לעדות בגלל זה.

וכן, כל כיוצא בזה.

אצלנו החזן עומד ליד התיבה באמצע בית הכנסת.

אצל האשכנזים עושים עמוד ליד ההיכל, והוא עומד כאן.

למה?

למה הם משנים?

בכנסייה, להבדיל, הכומר עומד באמצע. כדי שלא יהיה דומה, לא ייראה כמו הכנסייה,

וכן הם משנים,

והחזן עומד ליד ההיכל.

בכנסייה יש שעון, באמצע הם נזהרים, לא מביאים שעון לבית כנסת.

וכן, כיוצא בזה. כל דבר שהוא מצלצל, דומה למה שיש שנה,

הם נזהרים מאוד.

לא לעשותם בבתי הכנסת, שאפילו לזרוע, לנטוע גינה,

לנטוע עצים בחסר בית הכנסת,

אפילו בזה הם מחמירים בדבר,

הם מקבלים את כל הנושא הזה בחומרה עצומה.

אבל לדידן, בכל הדוגמאות האלה אין איסור מעיקר הדין.

מי עובר פנאי, הם למדו מעיקר הדין. נכון, זה מה שאנחנו טוענים.

זה מה שאנחנו טוענים, ולכן מעיקר הדין אין איסור בדבר.

אדם רוצה להחמיר על עצמו, טוב, שיחמיר. המחמיר תבוא עליו ברכה. תראה את האשכנזים הירושלמים,

אלה שומרי משמרת הקודש,

הם לא נובשים כמוך מכניסיים,

הם נובשים גטקס, ועל זה גלביה.

איך היה הסבא שלך לובש?

ככה הם ממשיכים, הם לא מוכנים לשנות,

לא משנים את מלבושיהם.

טוב, שיעשו את החומרות, אין בזה שום הפסד.

המחמיר תבוא עליו ברכה. אבל מעיקר הדין, בכל הדברים האלה,

אין לנו ממה לחשוש באחד הדברים האלה. כל זה מותר לכתחילה מעיקר הדין.

יש מצווה לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה, ייראה כל זכורך.

פסח, שבועות, סוכות. זה היה בזמנם, בזמן שהיה בית המקדש קיים.

בזמן הזה לא קיימת המצווה הזו.

אין בית המקדש,

ולכן אין חובה לא מדאורייתא וגם לא מדרבנן.

אף על פי כן אנחנו עושים זכר לעלייה לרגל.

המקור לזה מדברי המדרש בשיר השירים

״אינך יפה רעתי, אינך יפה עיניי חיונים״. אומר המדרש ״כמו היונה הזו אתה לוקח לה את הקרן״, אף על פי כן היא ממשיכה להגיע לאותו מקום.

כך עם ישראל. למרות שנלקח מאיתנו בית המקדש אנחנו ממשיכים להגיע לכותל המערבי.

אלה דברי המדרש. כך כותב גם ספר חסידים בשם רבהאי גאון.

רבהאי גאון בעצמו היה גר בבבל.

היה טורח אלף קילומטר היה מגיע לכאן כדי לקיים את זכר לעלייה לרגל.

וככה עושים עם ישראל, אשראים ישראל.

כולם באים בהמוניהם ליד הכותל המערבי.

אלא מאי?

לנו, לירושלמים, זה קל.

יש כאלה הולכים ברגל כבר ביום חג השבועות.

יכולים לצעוד 40 דקות להגיע לכותל.

אבל אלה שגרים רחוק יותר או אנשים זקנים, מה יעשו?

הפתרון הוא קל מאוד.

הרי בהבאת הקורבן אי אפשר להביא מיליון קורבנות ביום חג השבועות.

אם כן, איך עם ישראל יקיימו את המצווה?

יש תשלומים כל שבעה עד יב.

כך גם, בזכר לעלייה לרגל יש לנו תשלומים עד יב, ולכן מי שקשה לו ללכת ביום חג השבועות ילך באותו לילה במוצאי החג או יבוא למחרת בבוקר, יום חמישי בבוקר, יש שם מניין בנץ החווה או בשאר הימים עד יב.

ולכן עד יב אנחנו לא אומרים וידוי.

כי אדם שמביא קורבן אותו היום זה יום טוב שלו ולכן אנחנו פטורים מהווידוי עד יג.

יג אומרים וידוי.

יש רק משפחה אחת של חלבים הם לא אומרים וידוי גם בי.ג.

לא שהם חולקים על המהלך הזה אלא להם היה נס, משפחת מוסן לוי היה להם נס שם בחלב ולכן דורי דורות הם לא אומרים וידוי זה יום טוב שלהם.

אבל חוץ מהם כולנו כל עם ישראל בי.ג אנחנו אומרים

את הווידוי כרגיל אלא אם כן יבוא המלך המשיח נצטרך לרקוד נצטרך לשמוח בעזרת השם.

רבי יחנניה בן הקשה ומרח.