הלכות הוצאה ביום טוב ושבת, עירובין ועירובי תבשילין – גבולות ההיתר, חששות העירוב, והנהגות נכונות לחג השבועות

 

- - - לא מוגה! - - - 

בחומה שמות פרשת בשלח, התורה מזהירה אותנו, שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו.

דרשו חכמינו, אל יצא, אל יוציא.

פירוש הדבר,

יש איסור מן התורה להוציא מי הבית מרשות היחיד לרחוב לרשות הרבים.

כך אנחנו נזהרים בכל שבת.

אבל לגבי יום טוב,

מחר בלילה אנחנו חוגגים את חג השבועות.

לגבי ימים טובים, התורה אמרה לנו,

אך אשר יאכל לכל נפש ולבדו יעשה לכם.

והתורה התירה לנו אוכל נפש לא רק לבשל או לאפות,

אלא גם לגבי מלאכת ההוצאה.

אני רוצה לקחת ממתקים או פיצוחים או כל דבר אחר.

אני יכול ללכת עם המאכלים האלה גם לרשות הרבים.

אין לנו הגבלה באוכל.

לפי דעת בית הלל במשנה בביצה יב לא רק אוכל,

אלא גם כל דבר שאדם נהנה מזה.

הלשון של המשנה, מתוך שהותרה ההוצאה לצורך אוכל נפש,

הותרה גם הוצאה שלא לצורך אוכל נפש, כגון אם האדם הזה רוצה להרים את התינוק

לרשות הרבים,

רוצה לקחת עמו ספר להוציא מהבית, לקחת לבית הכנסת,

סידור, או בחג הסוכות את הלולב וכן הלאה.

הדברים האלה כולם מותרים.

כי התורה אמרה, אך אשר יאכל, המילה יאכל כוללת,

לא רק אכילה ממש, אלא גם הנאה.

גם את זה התורה התירה לנו.

הרי נאמר שם לגבי חמץ, הלאו לא יאכל חמץ,

ודרשו בפסחים כא,

יאכל כולל שהחמץ אסור גם בהנאה. גם פה אצלנו, בצורה ההפוכה על צד השלילה.

גם פה,

כאן אתה אומר, התורה התירה לך לא רק לאכול אלא גם ליהנות.

ביומתו, ולכן גם כשאדם לוקח איתו את המחזר, את הספר קריאי מועד כדי לקרוא בו, גם בזה הוא נהנה מאוד,

וגם לצורך ההנאה מותר לכתחילה להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים.

אלה דברי המשנה, כך כתבו לנו כל הפוסקים,

וכך ההלכה ולמעשה.

נחלקו הראשונים, האם ההיתר הזה שהותר להוציא ביומתו,

ההיתר הזה הוא היתר גורף?

הותר לגמרי,

וגם הוצאה שלא לצורך כלל מותרת,

או שכל מה שהותר רק לצורך. כגון,

יש ליצור מפתחות,

חלק מהמפתחות, אני לא צריך אותם ביום טוב.

יש כאן את המפתח של המחסן בתל אביב או מפתח אחר,

אני לא צריך אותם.

אני צריך רק את המפתח של הבית, מפתח אחד ויחיד.

עכשיו, אני לוקח את הצרור כולו,

ואני הולך עם זה מהבית, מרשות היחיד, לרשות הרבים.

הוצאה שלא לצורך כלל.

דבר כזה מותר או אסור?

מחלוקת בראשונים.

לפי דברי התוספות במאהרם, אסורה,

וכך מפרש מאמר מרדכי, בדעת מרן השולחן ערוך,

אבל לעומת זה, עריף הרמב״ם וראשי אומרים שמותר.

תודה.

וכך אומר הגרע בדעת מרן.

הרי תמיד מרן הולך בעקבות שני עמודי הוראה,

יש לנו כאן הריף והרמב״ם.

אם כך, יש לנו ספק,

מחלוקת,

לא רק בראשונים, אלא גם בדעת מרן.

המסקנה היא,

יש מקומות בודדים בעולם שיש להם עירוב טוב.

במקום שיש עירוב, יש מקום להקל בדבר.

מקום שאין עירוב, ראוי להחמיר בדבר.

מהי החומרה?

אתה מוציא את המפתח שאתה צריך, תוציא אותו מתוך הצרור ותיקח רק את המפתח הזה.

את שאר המפתחות שאתה לא צריך,

תשאיר אותם במגירה שהנוחו בשלום על משכבם.

למה לך להיכנס למחלוקת? מקום שאין עירוב,

הבעיה היא יותר חמורה.

אבל יש מקומות בודדים בעולם שזכו ויש להם עירוב מסודר,

אולי שם יהיה הדבר קל יותר.

מהו העירוב?

העירוב הופך את העיר כולה מרשות הרבים לרשות היחיד,

כאילו כולה חצר אחת גדולה.

יש לנו מקומות כאלה בעולם שאין ויכוח ששם באותם המקומות

יש צד היתר, צד כולה בדבר. כגון ההתנחלויות שיש לנו ביהודה ושומרון, כמעט כולן מגודרות,

או קריית שמונה,

יישובי הצפון,

גם הם כולם מגודרים.

יש לך גדר מסביב,

יש לך פתח, בפתח הזה,

לחי בקורה, פתרת את הבעיה,

ואז על ידי עירובי חצרות, שיתופי מבואות,

מותר לך תחילה, אתה יכול לטלטל בתוך אותו המקום.

אם אתה נמצא בקריית ארבע, בבית אל, בעופרה וכיוצא בהם,

שם פתרו את הבעיה. כך גם לגבי קריית שמונה,

אותם המקומות שמוקפים גדר.

אבל ירושלים, גוש דן,

או בחוץ לארץ, אתה נמצא בלונדון, פריז,

רוב העולם לא מוקפים גדר.

ולכן, שם,

כדי להתיר, לטלטל,

יש חלק מהפוסקים שהתירו על ידי צורת פתח.

מה זה צורת פתח?

אתה מניח שני עמודים,

עמוד אחד פה,

אחרי ארבעה מטר עוד עמוד,

ועליו אתה מותח ברזל או חוט.

הצורת חטא,

הצורה הזאת, צורת הפתח,

לפי דעת הראש, הלכה למשה מסיני,

אתה אומר כאילו הכול סתום, גודחית,

וכאילו יש לך כאן גדר.

על ידי זה אתה הופך את המקום מרשות הרבים לרשות היחיד.

זו הכולה למאן דאמר.

אלא

שהגמרא במסכת ערובין, בדף ו', הגמרא מדגישה

אפשר לעשות דבר כזה בכרמלית אבל רשות הרבים,

אי אפשר להפוך אותה על ידי צורת הפתח.

לפי זה ירושלים וגוש דן,

עליבדיקו לעלמא, הם רשות הרבים.

ולמה?

לא רק שיש לנו כאן יותר מ-16 רמה,

8 מטר כביש ומדרכה, אלא נוסף לזה גם בירושלים, גם בגוש דן,

יש יותר מ-60 ריבוע.

אז גם אם נרצה ללכת בשיטת בעל הלכות גדולות,

שרק 60 ריבוע הופך את המקום לרשות הרבים,

יש בירושלים גרים יותר מ-700,000.

בגוש דן יש יותר מ-2 מיליון תושבים,

ולא רק גרים אלא גם הולכים ושבים.

בכביש רמות כאן,

בכניסות וביציאות של כביש 9-4 יש לך, בן פורת יוסף, מדי יום ביומו, בכל יממה,

הרבה יותר מ-600,000.

גם בכניסה לירושלים, לפי הדיווח של משטרת התנועה,

גם שם יש הרבה יותר ממיליון שנכנסים ויוצאים מדי יום ביומו.

אז אם כך,

אם ירושלים היא רשות הרבים,

גם אם תעשה את העמודים האלה,

גם אם תהיה לך צורת פתח,

ספק אם הדווה יכול להועיל. כך גם לגבי אזור גוש דן.

אומנם תל אביב בפני עצמה לבדה היא רק 400,000,

אבל מבחינת ההלכה כל גוש דן,

הכול נחשב כעיר אחת.

אין שום הבדל בין בני ברק,

רמת גן,

או שאר הערים הצמודות.

היום במציאות חילקו את זה לכמה חתיכות.

אה, בבניין הזה זה בני ברק.

אחרי זה, הבניין שאחריו זה רמת גן.

למה הם עושים את זה?

שלא רק לי תהיה מכונית אוטו עם אנטנה,

אלא גם הוא יהיה ראש עיריית רמת גן, וגם הוא יהיה לאוטו עם אנטנה. זו המדיניות של מדינת ישראל, לחלק ג'ובים וכולי.

צריך לתת לכל אותם חברי המרכז וכולי. אתם מכירים את מנהג המדינה,

מי אנחנו שנחלוק על מנהג קדמון כזה. אבל מבחינת ההלכה,

יש לך רצף בתים?

כל אלה,

כל הגוש הזה הוא מבחינת ההלכה עיר אחת.

בעיר הזו גרים יותר מ-2 מיליון,

ובכבישים שם,

כביש גהה הוא סואן, יש שם יותר מ-600,000.

דרך ז'בוטינסקי,

כביש סואן, 24 שעות בהיממה,

גם שם יש יותר מ-60 ריבוע.

ולכן, שוב, גם שם יש לך רשות הרבים דאורייתא.

אז אפילו אם היה צורת הפתח,

כמו שאמרנו, ספק אם יועיל.

זאת ועוד,

החזון איש בספרו אמונה וביטחון מדגיש ואומר שגם אלה שמשתדלים לעשות עירוב,

יש הרבה תקלות.

מבחינה טכנית,

לא תמיד זה מצליח שיהיה תואם את כל כללי ההלכה שיתיר

באמת לטלטל ולהוציא חפצים ביד או בכיס ביום שבת לרשות הרבים.

יש הרבה תקלות, ובפרט בדור האחרון שלנו.

פעם, לפני עשרות שנים,

היית שם עמודים, עושה עירוב, אף אחד לא היה נוגע.

אבל היום הם צריכים עמודים בשביל הקסאמים,

אז הם באים וגונבים לנו את העמודים.

אדם קם בבוקר,

אורך קו, תריסר קילומטר, היה,

היה עירוב.

אתה קם בבוקר, אין.

הערבים גנבו את זה, לקחו את הכול לעזה.

לך תחפש עכשיו עוד פעם,

תקנה עמודים חדשים, תביא פועלים,

אתה תספיק עד השבת להקים את כל זה? בוודאי שלא.

זו תופעה לא רק פה בירושלים, בכל הארץ. לצערנו, גונבים את הדברים האלה,

ולכן הבעיה האמיתית היא,

אם בכלל יש עירוב, לצערנו, רוב המקומות אין עירוב.

הרי בעירוב צריך להיות

היקף שלם,

ואי אפשר שיהיה מקוטע.

יש לנו קו חשמל, אתה מקבל עכשיו את החשמל מאשקלון.

אם באמצע, ליד קריית מלאכי, יהיה ניתוק,

אז רק לקריית מלאכי אין חשמל? גם אנחנו נהיה מנותקים.

כדי שיהיה לך חשמל, צריך שהקו כולו יהיה רצוף, מחובר.

גם בעירוב.

אם כל ירושלים, אורך העירוב כאן הוא כ-200 קילומטר,

אם כולו שלם, כן, אם הכול לא שלם,

אפילו אם זה קרוע ליד פסגת זאב,

גם פה אסור, גם בשכונות אחרות יהיה אסור לטלטל.

וקשה מאוד להגיע למצב שקו העירוב יהיה כולו שלם, מתוקן וטוב בכל ערב שבת,

מקומות בודדים מצליחים במשימה הזאת.

כמו שאמרתי קודם, מקום שהוא מגודר.

את הגדר עדיין הם לא גונבים לנו,

אז מקום שהוא מגודר,

שם אתה יכול להתמודד עם העניין.

אבל מקום גדול כמו ירושלים או גוש דן, שאתה בא ועושה את העירוב הגדול הזה,

אתה לא יכול להיות בטוח שבכל ערב שבת העירוב הזה הוא שלם.

אפשר לומר בלשון זהירה יותר מ-51% שהעירוב הוא לא שלם. זה הניסיון של אלה שמטפלים בקו העירוב, זה מה שהם מספרים לנו.

בצבא זה יותר קל, בצבא יש להם בסיסי חיל האוויר,

שם הבסיס הזה כולו מגודר, יותר מגדר אחת.

אז חייל שנמצא שם, יותר קל לו.

אם הרב הצבאי הוא בקיא בהלכות עירובין,

אז בכניסות, ביציאות, הוא עושה את הלחי וקורה,

ויהיה אפשר לטלטל,

להוציא סוכרייה או דבר אחר מהחדר הזה למקום אחר,

שם יהיה הדבר הקל יותר.

אבל חיילים שנמצאים על פני השדה,

חיילי חייר, צנחנים או שריון או אחרים שנמצאים,

שם המקום לא מגודר.

מחנה צאלים הוא לא מגודר כולו,

ולכן באותם המקומות זה נקרא כרמלית,

שאסור מדרבנן לבוא ולהוציא,

לטלטל שם 400, שם החיינים אמורים להיזהר בדבר בכל שבת, מדי שבת ושבתו.

כך גם לגבי השכונות בירושלים,

בעיקר בשכונות הדרומיות.

אם אתה נמצא בשכונת קריית יובל,

קטמונים, ארמון הנציב, גילה,

לא תמיד אפשר לומר שהעירוב שם שלם,

לא תמיד אפשר לומר שהעירוב שמקיף את כל ירושלים הוא בוודאי טוב.

לעומת זה, כאן, בשכונות האלה,

ועד השכונה התארגן והוועד הוא שמגייס את הכסף לטובת העניין.

יש הרבה שכונות שהעירוב הוא טוב.

לדוגמה, אני אציין שכונת גבעת משה,

מה שנקרא גוש שמונים.

אורך העירוב שם הוא סך הכול קילומטר וחצי,

אבל הם בודקים אותו מדי שבוע.

יום חמישי-שישי הולכים שני פועלים יחד עם המפקח,

מסתובבים, ואם צריך לתקן,

עולים על הסולם ומתקנים, שם בדרך כלל העירוב הוא קיים וטוב.

לפי החשבון הזה,

שם על עירוב קטן שיש בו סך הכול קילומטר וחצי, אתה לוקח שני פועלים ומפקח,

אז על העירוב הגדול של ירושלים,

שהוא 200 קילומטר, היית צריך הרבה יותר פועלים.

לצערנו, המועצה הדתית אין לה תקציב. היא נמצאת בגירעון גדול,

ולכן לכל ירושלים יש להם פועל אחד.

והפועל הזה, ידם מלאות עבודה,

הוא לא מסוגל לתקן את כל מה שצריך לתקן.

הרבה פעמים, כמו שאמרתי, או שגונבים את העמודים או לפעמים העמוד מתעקם,

או משאית או רכב אחר פוגע בעמוד,

ואם העמוד הזה לא עומד ישר אלא התעקם,

אז אין כאן צורת פתח.

זאת ועוד,

חלק מהעמודים עוברים במקום שיש צמחייה, יער ירושלים וכיוצא בזה.

פתח צריך להיות לפחות 80 סנטימטר, עשרה טפחים.

אז אם מצמרת העצים עד החוט למעלה יש 80 סנטימטר, זה טוב.

אבל הרבה פעמים העצים ממשיכים לגדול,

אף אחד לא הולך לגזום אותם,

מצמרת העצים עד החוט אין 80 סנטימטר.

ממילא,

אפילו אם העמוד קיים, אפילו אם החוט קיים ולא נקרע,

אבל ברגע שהצמחייה הגיעה לגובה כזה,

שוב זה יכול לפסול את העיר.

יש לנו גם בירושלים בעיה נוספת,

שטח של בית סייאתיים זרוע, אם זה בבית צפאפא או בבית איקסא.

גם זה מהווה סימן שאלה.

יש שאלות קשות,

כמו שאמרנו, לגבי העירוב העירוני הגדול.

לעומת זה,

אם אתה עושה פה, בשכונת הבוכרים, אתה עושה עירוב,

כאן הדבר הרבה יותר קל,

כאן אין לנו שטח שזורעים,

לא כרם ולא פרדס ולא שדה, חיתים או שעורים.

אז כאן יכול להיות שהעירוב יהיה יותר טוב.

ותפסת מרובה, לא תפסת. פה יש לך שטח קטן,

אתה יכול להתמודד.

הולכים הפועלים, עם המפקח, מסתובבים,

ואם צריך לתקן, אתה יכול להתמודד עם העניין הזה. לקנות עמוד אחד או שניים שחסר,

יש לנו את הכוח ואת הכסף כדי לקנות.

אבל ככל שהעירוב הוא גדול יותר,

מבחינה טכנית הוא קשה יותר. ולכן,

לגבי שבת,

ההמלצה של החכמים,

תראה את כל גדולי הדור.

תראה איך הולכים גדולי הדור ביום שבת,

שום דבר אין להם ביד.

אלא הולכים עם כיסים ריקים, כדי לא להיכנס בשום חשש,

ספק, כל דהוא של ספק, דאורייתא,

לא רק הרבנים פה בירושלים.

תראה גם את הרבנים, את החכמים,

גם באזור גוש דן או במקומות אחרים.

לא סומכים על העירוב הזה, יודעים את כל התקלות,

יודעים את כל הבעיות שאמרנו,

ולכן הם נזהרים בדבר,

והמחמיר תבוא עליו ברכה.

אבל לגבי יום טוב, צירפנו לגבי הוצאה שלא לצורך כלל,

דבר שהוא אינו מוקצה,

שיהיה לנו ספק ספקה כדי להתיר במקום כזה,

במקום שיש עירוב טוב,

מי שירצה להקל ביום טוב,

אז באמת הדבר הרבה יותר קל, יכולים לנסח את הדברים מותרע,

ולכן לא תהיה לנו כמעט בעיה.

אבל לגבי שבתות, כדאי שכל אדם בן תורה, כל אדם ירא שמים,

ישתדל להיזהר בדבר.

אלא מאי?

אם אנחנו רואים אדם שמטלטל כאן בשכונה ביום שבת,

הוא לוקח סוכריות בכיס או פיצוחים.

אנחנו לא יכולים למחות בו ולגעור בו. יש לו על מי לסמוך. אולי העירוב השכונתי,

אולי הוא טוב,

אולי הוא פותר את הבעיה,

ולכן אין לנו כוח למחות בידו.

אבל אם הוא נמצא באזורים ששם אתה משער,

העירוב קרוע. אם הוא נמצא בערים בעולם ששם או שאין בכלל עירוב,

או שהיה פעם עירוב זיכרונו לברכה, וכעת אין.

שם באותם המקומות,

לא רק באיש, אלא גם באישה.

הכלל הוא צריך להוכיח אותם, להסביר להם את חומרת הבעיה של איסור הוצאה, איסור גמור מדאורייתא, כדי שלא יבוא חלילה לטלטל חפצים,

ואין הבדל בדברים האלה בין איש לאישה.

כמו שאסור לאישה חלילה לחלל שבת, להדליק אש בשבת,

גם איסור הוצאה, גם זה איסור גמור מדאורייתא.

מחללי אמות יומד, גם זה דבר שעשו.

ואם האישה הזו הולכת עם התיק,

יש נשים שהולכות לברית מילה או לכל אירוע חגיגי,

יש להן ביד, או שהיא שמה את זה על הכתף,

יש לה איזה תיק.

התיק הזה הוא מסוי,

אין לה יותר ללכת עם זה,

אפילו אם התיק יהיה ריק.

קל וחומר, אם יש בתוך התיק הזה מסמכים או מכשירי קוסמטיקה וכיוצא בזה,

אין לך איסור גדול מזה,

ולכן אם האישה הזו היא יראת השם,

אתה מסביר לה והיא תבין אותך,

בוודאי שבאותם המקומות יש עלינו את החובה להסביר ולומר,

כדי שלא יבואו חלילה לידי תקלה,

מה שאין כן לגבי יום טוב, כמו שאמרנו.

אם האדם הזה רוצה לקחת בכיס מפתח או דברים אחרים, אין לנו בעיה בדבר. כך גם לגבי הסידור.

לא רק שהוא לוקח את המחזור בקריאי מועד בהליכה לבית הכנסת כדי לקרוא,

אלא גם להחזיר מבית הכנסת.

אם הוא חושש שזה ייגנב,

גם כן יהיה הדבר המותר.

יש שהחמירו בזה להחזיר ופסקו כדעת המערב וסיעתו,

אבל מי שירצה להקל בזה יש לו על מי לסמוך, מעיקר הדין,

הדבר מותר.

הלילה הזה אנחנו כבר נכנסים ערב חג השבועות,

והלילה הזה אנחנו יכולים לקיים אחת משבע המצוות דה רבנן,

מצוות עירובי תבשילין.

כל אחד יכול כעת לקחת

חלה או לחמניה,

יבשל ביצה,

לוקח את הביצה המבושלת עם הלחמניה,

תופס ביד ימין, מברך

מלך העולם, אשר קידישנו במצוותיו וציוונו על מצוות עירוב,

וימשיך הלאה ויאמר.

בזה העירוב יהיה מותר לנו לבשל,

לאפות, להטמין,

לטלטל, להדליק את הנר ולעשות כל צורכנו מיום טוב לשבת.

הלשון הזה נאמר בהרמב״ם בעברית,

גם בסידורים של אחינו התימנים,

הכל כתוב בעברית, לשון הקודש.

אבל רוב המחזורים שלנו זה כתוב בארמית, כי בזמנם השפה המדוברת הייתה בארמית.

אז מי שמבין ארמית יכול לומר את זה גם בארמית, הלשון הוא בדין עירובה יש הרי לה לבשולי,

לאפויה, לאטמונה, לטלטולי,

להדלוקי שרגה ולמעבד כל צורכנה מיום טוב לשבת.

אנחנו אומרים את זה, ובזה אתה מקיים את המצווה.

על סמך העירוב יהיה לנו היתר להכין ולבשל מיום שישי, מיום טוב לשבת.

בלעדי זה הדבר אסור.

גם מי שעשה עירוב, גם מי שהכין,

מותר לבשל רק מיום טוב לשבת, לא חלילה מיום טוב לחול.

אם האישה הזו היא אישה עובדת,

אין לה זמן לבשל בימי החול.

אז היא רוצה להכין כמה סירים,

קדרה אחת בשביל יום ראשון, עוד קדרה בשביל יום שני.

כל סיר ליום אחר,

מיום טוב לחול אינה ואמנה להתיר, אלא כל מה שהאיום הזה יכול להתיר,

ההיכר הזה יועיל לנו כדי להתיר,

לבשל או לאפות מיום טוב לשבת.

הגמרא בפסחים מ'-ו' מביאה לנו מחלוקת רבה ורב חסדה,

האם מותר לבשל מיום טוב לשבת דווקא בבוקר,

יום שישי בבוקר,

אחרי הצהריים ב-1700-1800 אסור או שגם אחר הצהריים הדווה מותר.

מחלוקת אמוראים.

לפי דעת רבה,

כל ההיתר הוא לבשל בבוקר,

הועיל ומקנאי לאורחים,

אסור מדרבנן, על ידי העירוב מותר לכתחילה.

אבל לבשל אחר הצהריים,

אם האדם הזה רוצה לקחת את הסיר שיש בו בשר חי,

בשר חי מתבשל שבע-שמונה שעות.

אם הוא מניח אותו ביום שישי אחר הצהריים בשעה 1800 זה לא יספיק להתבשל ביום טוב,

אלא רק בשבת.

לפי רבה יש כאן איסור גמור מדאורייתא.

לעומת זה רב חסדה אומר לא, אפילו בשעה 1700-1800 מותר,

למה הואיל לא רק מצעד הואיל ומקנאי לאורחים אנחנו מתירים,

אלא מדאורייתא צורכי שבת נעשים ביום טוב. לכן לפי רב חסדה מותר.

תראו בביאור הלכה בסימן תקכז סעיף א' הוא מביא מחלוקת בראשונים בדבר הזה.

יש כעשרה ראשונים שאסרו ובכללם הריף,

לעומת זה יש כעשרה ראשונים שהתירו ובכללם הראש.

מרן בהקדמתו לבית יוסף אמר לנו כלל,

יש לנו מחלוקת בראשונים,

אנחנו שמים לב מה הדעה של שלושה עמודי הוראה,

הריף הראש והרמב״ם

או הרוב מתוכם.

כאן אצלנו יש לנו הריף נגד הראש.

אם כן, מי יכול לפסוק?

יבוא השלישי ויכריע מנהם? הרמב״ם.

בדעת הרמב״ם יש מחלוקת.

הים של שלמה ומגן אברהם ופרי חדש אומרים שדעת הרמב״ם לאסור.

מי שיבוא ויניח את ציר האוכל בשעה 1800 עובר על איסור דאורייתא,

אין יותר בשש אחר הצהריים להניח את ציר החמין.

כך לפי דעתם.

אז יש לך אם כן שני עמודי הוראה,

דעת הראש והרמב״ם לאסור.

לעומת זה, הרבה מגדולי הפוסקים בדעת הרמב״ם אמרו שמותר,

והם הרדבז, מרן הבית יוסף, חמד משה ועוד.

אז אם כך, יש לנו צעד להקל.

זאת ועוד,

רבנו חיים בן האתר בספרו הראשון לציון מספר שמנהג העולם,

היו נוהגים להניח את ציר החמין אחר הצהריים.

לא רק המנהג אצלנו,

מה שמספר ראשון לציון,

גם אצל אחינו האשכנזים, הפרי מגדים אומר שהם גם היו נוהגים להקל בדבר.

אז אפילו אם נאמר המחלוקת בדאורייתא ונשנו מנהג להקל.

על פי המנהג אתה יכול למצוא סמך להקל בדבר,

מכל מקום.

אישה חכמה ונבונה,

מה עושה כדי לא להיכנס למחלוקת,

לסימני שאלה?

כמה בבוקר החג ביום שישי,

איך שהיא קמה תניח עצי רחמין על האש?

לא לחכות עד אחר הצהריים להיכנס למחלוקת דאורייתא,

אלא עדיף להקדים לעשות את הכל מהבוקר.

אבל לפעמים באה אישה לחכם לשאול,

אותה פוסטמה לא שמה את החמין בבוקר,

שש וחצי מגיעה לחכם.

עכשיו אני רוצה לשים את הבשר החי, את סיר החמין.

ואם לא, אז אין לנו חמין.

מה נאכל מחר? כך היא שואלת אותך,

אותה פוסטמה. טוב, אין מה לעשות,

אין לנו ברירה אלא לומר לה את המילה מותר, בתנאי.

תגיד לה שתניח בתוך הסיר הזה גם ביצה.

ביצה חיה מתבשלת מהר.

הבשר לוקח שש-שבע שעות,

אבל הביצה בתוך רבע שעה תהיה מבושלת.

הרי למדנו למעלה,

מרן מצטט לנו את דברי הגמרא בסימן תקג,

ממלא תשעה קדירה בשר,

אף על פי שאינה צריכה אלא חתיכה אחת. אתה שם את הכול בבת אחת על האש,

הביצה תהיה ראויה לאכילה באותו יום, כבר ביום טוב,

ועל סמך זה נוכל להקל גם על איבה די רבה.

אלא שבספר מועדים וזמנים של הגאון הרב שטרנבוך הוא מעורר שאלה יפה. הוא אומר,

בזמנם אתה מנסח את הדברים מועיל מקנעי לאורחים,

אם שמת את סיר האוכל על האש בבוקר,

יבואו אליך האורחים, תוכל לתת להם מהאוכל.

אבל היום בדור שלנו,

אם יבואו אליך האורחים בשעה חמש אחר הצהריים,

מישהו ייתן להם לאכול מהסיר של החמין?

אפילו אם הוא ירצה לקחת לתת להם מזה,

אשתו תצעק עליו, תגיד לו, אדוני, זה בשביל יום או שבת בבוקר,

מה נאכל חמין ביום שבת?

אלא אם באים אליך האורחים,

אתה מוציא, נותן להם מעט עוגות, כוס קפה, כוס תה, פיצוחים,

אתה נותן להם דברים אחרים.

אנחנו לא רגילים לתת לאורחים ביום החג, אחר הצהריים,

להוציא, לתת להם לאכול מהחמין.

אז אם כך, זה לא מצוי.

זו הטענה של הרב, וטענה צודקת.

אבל גם לזה יש לנו פתרון קל מאוד.

אם האישה הזו, ברוך השם, הקדימה,

דישלה את האוכל כבר בבוקר חג השבועות,

בשעה חמש-שש זה כבר מבושל טוב,

אנחנו מקיימים בכל יום שישי מצווה תועמיה חיים זכו,

וגם האווה את איבריה, אתם יודעים את הסיפור, גדולה בחרות.

אז שייקח מכל סיר,

ייקח מכל אחד יותר מכזית,

אז הנה הוא אכל.

היה אורז, היה חמין, היה כך,

וכל דבר הוא לקח ואכל חתיכה,

אז גם אליבא דה מועדים וזמנים.

היה כאן לא אורחים,

הוא האורח המרכזי, הוא בעצמו לקח ואכל,

אז כאן לא היה בתיאוריה,

אלא למעשה הוא אכל מזה כך שהכול בסדר. מבחינה זאת,

אין לנו בעיה,

העירוב שלו היה מועיל, מועיל מלכתחילה,

ואין כאן שום צעד, שום הווה אמנה, חלילה,

שיהיה כאן איזה פגימה, איזה פגם, חלילה, של חילול יום טוב.

ולא רק בבישול,

אנחנו אומרים גם,

ולמעבד כל צרכה לה שנוכל להכין את הכול מיום טוב לשבת,

אתה רוצה ביום החג בשעה חמש,

אתה רוצה להכין את השולחן לכבוד ליל שבת.

אתה מוציא מהארון את בקבוק היין וניח אותו על השולחן לכבוד הקידוש של ליל שבת. כל הדברים האלה הם בוודאי מותרים,

אין לנו בהם שום סימן שאלה,

אין שום בעיה,

על ידי העירוב הכל יהיה בסדר, בתנאי שהעירוב יהיה קיים.

לפעמים הילד הקטן בגין ארבע-חמש הסתכן רעה, האבא עושה עירוב,

הוא חמד את הביצה.

אבא הלך להתפלל,

לקח את הביצה, קילף אותה, ברך שהכל נהיה בדברו.

אבא חוזר, רואה, יש שם קליפות של ביצה.

נשארו סימני דרך.

מה זה?

הוא אומר, אני אכלתי, הביצה הייתה טעימה מאוד, כך הוא אומר לאבא שלו.

אז מה הרווחת אם עשית עירוב אם זה נאכל? צריך שזה יישמר.

תניח את זה בארון מקום גבוה או בתוך המקפיא או מקום אחר,

כדי שיישמר, זה מה שצריך לעשות.

לפחות שיישמר עד ליל שבת,

עד אז שיהיה העירוב קיים,

ואז לא תהיה לו שום בעיה,

כלל ועיקר. אם שרף החלה,

הבעיה היא עם הביצה.

החלה היא פחות משמעותית. אנחנו לוקחים את החלה, את הלחם, לחומרה.

עיקר הדין זה הבישול, זו הביצה.

למעשה כל תבשיל יכול להיות טוב,

אלא שבמשך הדורות

נהגו עם הביצה, והסיבה היא, צריך שהאוכל הזה יהיה קיים ולא יתקלקל עד ליל שבת.

בימים החמים האלה, אם אתה מניח סתם תבשיל, זה יכול להתקלקל.

ובזמנם לא היה להם מקרר כדי לשמור את המאכלים.

מה היו עושים?

הביצה, שעטופה עם הקליפה,

היא הייתה נשמרת גם בימי החום, הייתה נשמרת יום וחצי,

ולא הייתה מתקלקלת. ולכן הנהיגו, הרגילו בביצה.

אבל דווקא, אם האדם הזה, במקום לבשל ביצה קשה,

רוצה לקחת כעת,

יש לו קופסת דגי טונה בהכשר הבדץ.

רוצה לקחת במקום לבצה את הקופסה של הדגים.

גם הקופסה של הדגים היא טובה, מצוינת, כשר למהדרין מן המהדרין, לקיים בו את מצוות העירוב.

אין שום בעיה בדבר.

כמו שהגמרא מדגישה, כל תבשיל יכול להיות טוב, חוץ

מדבר שלא מלבטים בו את הלחם. ולכן,

אם הוא הכין דייסה בשביל התינוק שלו,

גם לשישי וגם לשבת.

אי אפשר לעשות עירובי תבשילין עם הדייסה,

כי אין אפשרות לאכול לחם עם דייסה.

אמנם הבבלים היו אוכלים כך,

אבל הגמרא מביאה עליהם את הפתגם המפורסם.

בבלאי טיפשאי דאכלה נעמה בנעמה. אוכלים לחם עם לחם.

ולכן, גם על תבשיל אורז אי אפשר לעשות.

אדם לא שם בתוך הפיתה אורז ואוכן. אין דבר כזה.

או אתה לוקח מקרונים, יטריות, קוסקוס.

מישהו שם בתוך הפיתה קוסקוס ואוכל? פיתה עם דבר כזה לא אוכלים.

ולכן, קוגל או הדברים האלה פסולים.

אי אפשר לקיים בהם את מצוות עירובי תבשילין.

אלא דבר שמלבטים בו את הפד. אתה יכול לאכול את הטונה עם הלחם, את הביצה עם הלחם. זה כן, זה נאכל.

מה שאין כן דברים אחרים.

ואחרי שנכנסת השבת,

אנחנו לוקחים את החלה,

מחברים אותה עם החלות האחרות לקיים בה לחם משנה.

הגמרא, בברכות ל״ט, הגמרא אומרת לנו את הרעיון המפורסם.

הואיל ועשינו בהם מצווה אחת,

נעשה בהם עוד מצווה.

ולכן, אתה לוקח את החלה ללחם משנה,

אוכל את הביצה או הדג,

אוכל אותם בסעודה, לקיים בהם עונג שבת.

זה מה שכולנו רגילים לעשות,

לחבב את המצוות. לא רק בזה, גם במצוות אחרות נאמר הדבר הזה.

קיימנו מצוות ארבעת המינים.

ביום משנה רבה אנחנו לא זורקים את ארבעת המינים,

אלא אתה מצניע את הלולב עד ערב פסח אתה לוקח ושורף בו את החמץ לקיים מצוות.

אך ביום הראשון תשביתו שאור.

הואיל ועשינו מצווה אחת בארבעת המינים,

נעשה בהם עוד מצווה.

בראשונים מצטטים גם לגבי ההדס.

מרן מביא את זה בהלכות הבדלה בסימן רצ״ז.

בירכנו על ההדסים האלה שבוע שלם וצבענו על נטילת לולב.

אל תזרוק את ההדס, אלא

במוצאי שבת שאחרי החג תברך על ההדסים האלה בורא עצה בסמים.

עשינו בו מצווה אחת, נעשה בו עוד מצווה.

האדרת אומר את הרעיון הזה גם לגבי ראשית הגז.

לקחנו חמישה כבשים,

סיפרנו אותם ונתנו לכהן שלוש קילו צמר.

קיימנו בזה מצוות עשה דאורייתא ראשית גז צונחה תיתן לו.

בא הכהן ושואל אותי, יש לי שלוש קילו צמר.

מה כדאי לעשות עם הצמר הזה?

מרעדרת, תעביר את זה לאדם שיודע לעשות מהצמר ציציות.

מהצמר הטהור של הכבשים עושים מזה ציציות מיודרות.

הואיל ועשינו בו מצווה אחת,

נעשה בו עוד מצווה. זה מה שרצוי לנהוג ולעשות.

כך אדם מראה את חביבות המצווה.

יש לנו ביום החג עוד מצווה ושמחת בחגיך.

כולנו מצווים לשמוח בשמחת החג.

האדם צריך הוא בעצמו לשמוח ולשמח גם את כל הנלווים אליו.

זו המצווה תעשה דאורייתא.

הגמרא, ומראנו שולחן ערוך בסימן תקכט מפרטים לנו את צורת השמחה.

כצעד מסמחן,

בא הרמב״ם ומפרט לנו.

הילדים הקטנים,

הם אוהבים ממתקים, כליות ואגוזים.

אתה נותן לילדים הקטנים את הכליות והאגוזים, אתה מקיים בהם את שמחת החג.

הנשים, קונה להם בגדים ותכשיטים,

ואנחנו הגברים, בשר ויין.

לגבי היין, אין ספק, כולם מודים שיש חובה.

לגבי הבשר, יש מחלוקת בין התוספות

והרמב״ם, ולכן מרן השמיט את המילה בשר,

אבל יין כולנו חייבים. ולכן,

טוב יעשה כל אדם אם מחר בלילה בקידוש יקדש על יין.

תמיד אנחנו בדיעבד אומרים,

גם מיץ ענבים בדיעבד יוצאים ידי חובת קידוש,

אבל מחר בלילה אתה לא יוצא בזה ידי חובת שמחת החג.

אם תשתה ארגז שלם של מיץ ענבים,

זה לא מביא את האדם לידי שמחה כלל ויקר.

אלא לפחות 80 גרם יין, רביעית יין,

כדי שיקיים שמחת החג,

הן מחר בלילה והן גם לגבי קידוש יום החג.

אחרי שאנחנו גומרים את תפילת שחרית,

אנחנו מגיעים בסוף לבית לקדש גם ביום שיקח את היין, כמו שאמרנו, רביעית יין,

כדי לקיים את המצווה, מצוות שמחת החג,

כהלכתה.

אדם שיכול, ישתדל גם לאכול לפחות כזית בשר, כדי לקיים ושמחת בחגיך.

הגמרא, בחגיגה ח', הגמרא אומרת, אין שמחה אלא בבשר,

וכך כותב הרמב״ם.

אלא שהתוספות אומרים,

כל זה היה בזמן שהיה בית המקדש קיים.

היו שוחטים מקריבים קורבן שלמים,

חלק מזה נאכל לנו,

ובזה אתה מקיים מצוות שמחה דאורייתא.

היום שאין בית המקדש,

מביא לה השמחה לא חייבת להיות דווקא על ידי בשר בהמה,

אלא גם בדברים אחרים.

מרן מביא מיד אחרי דברי הרמב״ם, מרן מביא דברי התוספות שהקשו על הסברה של המחייבים אותנו לאכול בשר. זאת ועוד,

אם נרצה ללכת לפי הרמב״ם, צריך להיות בשר טרי.

בשר טרי, הכוונה היא שנשחט בתוך שלושה ימים.

אם זה נשחט היום,

היום, ביום רביעי,

אז עד יום שישי זה עדיין בתוך שלושה ימים.

אבל אם שחטו את זה ביום שלישי,

הבשר הזה לא מהודר למצוות

קיום מצוות שמחת החג.

אתה הולך היום לקצב, אתה שואל אותו, יש לך בשר טרי?

במושגים של הקצבים,

בשר כפוא מלפני שנה, זה לא טרי.

מה ששחטו שלשום זה עדיין טרי אצלהם.

הוא יגיד לך, כן, זה טרי.

מבחינתנו זה לא טרי.

תראו בספר נושאים בהלכה של הרב לנדאו,

שם הוא מדגיש,

מביא את הגמרא בסנהדרין ע' ולמד משם לכאן, ולכן מן הראוי אדם שיכול להשיג בשר טרי זה יותר מהודר,

ובפרט לאחינו בני ישראל התימנים הבלדים שחוששים מאוד לרמב״ם,

כדאי שישתדלו להיעדר בדבר הזה.

אם אין, אין, אנוס רחמנא פטרי,

ובפרט אם אמרנו שלפי התוספות אין את החובה הזו, אז יכול להיות שגם הליבה דה מרן שהשמיט לנו את המילה בשר, יכול להיות שגם מרן לא מחייב.

מרן עצמו כן כתב בהלכות פורים.

בסיום, תרצדקו, סעיף ז', מרן אמר שם את הלשון בשר ויין לגבי הפורים.

אז אם שם, אז הוא הדין גם לגבי החג הזה,

הכל מודיעים בעצרת ובעין אנמי לכם, כמו שאמרו בפסחים סמוך חטא.

ולכן אדם שיאכול, כמו שאמרנו, ישתדל להחמיר, לאכול גם מהבשר,

לצד ידי חובה לבדיקולה עלמא, אבל כל זה לנו.

אנשים,

אם היא לא אוהבת את הבשר,

אנשים בוודאי שאינן חייבות,

אצלן השמחה זה השמלה החדשה, התכשיט או נעליים חדשות,

בזה הן שמחות ובזה אנחנו מצווים עליהן.

כותב הגאון הרב ויירבך, לפעמים האישה אומרת,

לא חסר לי, לא שמלה ולא נעליים, הכל יש.

המעבד מזון, המיקסר התקלקל.

היא רוצה לקחת את האלף שקל ולקנות מיקסר מה שהיא רוצה. היא שמחה במיקסר,

במעבד מזון, תן לה מה שהיא רוצה. אל תגיד לה לא,

זה קודש מיועד רק לתכשיט, רק לשמלה.

זה לא נכון.

העיקר שיהיה לה שמחה,

ואם היא שמחה במעבד מזון, במיקסר הזה,

תוכל לטחון בשביל התינוק שלה יותר בקלות? למה לא? מה שהיא רוצה, גם בזה אתה מקיים את המצווה.

התורה מחייבת אותנו לא רק לשמוח ולשמח את הילדים,

אלא גם לשמח את העני,

הגר, היתום והאלמנה.

ואז,

אתה משמח את הארבעה שלי,

הגר, היתום, האלמנה והעני?

הקב'ה מבטיח לנו שישמח גם אותנו.

ושמחת בחגיך אתה ובנך ובביתך.

הלא וכי, הזוהר הקדוש אומר דברים קשים על זה.

דברי הזוהר הובאו גם בדברי הרמב״ם. הוא מביא את הפסוק,

זה ראתי פרש על פניהם, פרש חגיהם.

דברים קשים מאוד על אותם האנשים שדואגים לבטן שלהם לשמוח,

ולא דואגים לתת לעניים, זה דבר גרוע מאוד.

אלא כל אדם משתדל לתת בימים האלה,

לחלק גם לעניים, שגם הם יוכלו לשמוח בשמחת החג,

לקיים את המצווה. הגאון רבי חיים פלאצ'י מספר,

הוא אומר, בעירנו יש עשירים מופלגים.

ראיתי אצל חלק מהם שהיה מגיע החג ולא היו זוכים לשמוח בשמחת החג.

אדם עשיר, יש לו הכל,

בא ליום החג, הכל מוכן, יש מאכל, יש הכל.

רוצה ליהנות מהחיים, שירה וזמרה,

ובמקום זה מתחילים הילדים להתקוטט,

מתחילים לריב,

ואז קמים בחורי אף ולא שמחים.

ואומר הרב,

כל זה בגלל שלא נתנו כדי בעלם מעבד,

לא נתנו את הממון לעניים,

לא זכו לשמח את הארבעה,

ולכן מידה כנגד מידה, גם הם לא זכו לשמוח.

זה מוסר השכל,

שכל אדם ואדם משתדל להיות זהיר גם במצווה הזו,

ובעזרת השם נזכה לשמוח יחד עם מלך המשיח.

תזכו לשנים רבות, נעמד וטובק, אמן ואמן. רבי חנניה בן האקשה אומר.