מצוות צריכות כוונה – בין אדם למקום ובין אדם לחברו: יסודות ההלכה, מחלוקות הפוסקים והשלכות מעשיות (ספירת העומר וברכות)

 

- - - לא מוגה! - - - 

הנביא אומר, יען כי ניגש העם ושפיו בשפתיו כי בדמי ולבו ריחק ממני, ותאמי יראתנו כי מצוות אנשים מלומדה וכן הנביא יוסיף להפיע את העם לזרח פני הפלם ועבדה חוכמת חכמיו.

הנביא מתאונן על מה שהיהודים עובדים את השם אבל העבודה מן השפה ולחוץ.

הגוף עובד

כמו שהמכונה באופן התימת עובדת גם הגוף שלנו עובד אבל הכל מתוך שגרה וחסר כאן את העיקר, חסר את המחשבה, וכי הוא בשפתיו כי דדדני ולבו ריחק ממני ותאיר אתם מותי מצוות אנשים מלומדה ולכן כדי לא להגיע לזה כשאדם עושה מצווה צריך לכדם בלשון חכמינו מצוות צריכות קבלה.

הגמורה ממסכת ראש שנה לדעת כ״ח לביאה מחלוקת תנאים ומחלוקת אמוראים אדם שעשה מצווה ולא כיוון, האם יצא לידי חובה או לא,

מחלוקת שען עבר או רבי זירא ועוד.

גם בראשונים יש לנו מחלוקת גדולה אדם שעשה את המצווה ולא כיוון אם בדיעבד יצא או לא.

מראן התייחס לזה בכמה וכמה מקומות ומראן פסח כדעת

רוב הפוסקים, מרי פרש והרמב״ם,

שמצוות צריכות כוונה,

ואם לא כיוון לא יצא.

מראן כתב את ההלכה הזו בכמה מקומות,

בסימן ח' בהלכות עצית,

בסימן כ' בהלכות תפילין,

בסימן הסמ״ך בהלכות קריאת שמע,

כשאם האדם הזה קרא קריאת שמע בדיוק היה כמוני, קרא באותו קצב הכול.

ההבדל היחיד,

אותו אדם לא כיוון, לא יצא ידי חובה גם בגאווה.

מראן גם בהלכות תפילה, סימן קא',

גם בהלכות מטילת ידיים, סימן קנט, סעיף יג,

צריך התוקע לכוון, להוציא אותנו, ואנחנו מתכוונים עליו,

ואם האדם הזה תקע כמתעסק לא יצא ידי חובת מצוות קריאת שופר, גם בדיעבד לא יצא.

כך גם בסימן תרצ, סעיף יד, במצוות

קריאת המגילה. גם שם מראן מדגיש שהקורא צריך לכוון עלינו, שומע ומשמיע יחדיו מכוונים.

אתה רואה בכמה וכמה מקומות

שמצוות צריכות כוונה.

כאן אצלנו הדוגמה שמראן מדבר בסימן תטט, סעיף ד',

אדם שלא יודע כמה ספירת העומר, כמה המספר היום.

העימים הראשונים עוד אדם יודע, פחות או יותר.

ככל שהימים מתקדמים,

כך גם חלק מהאנשים מסובכים.

אני שואל אותך, כמה היום לעומר?

אם כבר קיימת את המצוות,

ספרת ואמרת, היום 14 יום לעומר,

הכול בסדר, אין בעיה, תענה לו.

תענה לו בצורה ישירה.

אבל,

אם האדם הזה לא ספר, עדיין לא קיים את המצוות,

ואז כשהוא יענה,

הוא עונה לו את המספר המדויק.

אם נאמר שמצוות לא צריכות כוונה,

גם בלי כוונה אדם יוצא,

אז ברגע שעניתי לו, היום 14, הצעתי ידי חווה.

או החזן טעה, במקום 14 אמר 13,

ואני מתקן אותו. שוב, גם אם לא התכוונתי לקיים את המצווה כהנחתה, אם נאמר שמצוות לא צריכות כוונה,

שצאתי ידי חווה.

ולכן מרן

הוא כותב לנו עצה. מרן אומר,

לאותו האדם ששואל אותך כמה היום,

אל תעמל להיום ארבעה עשר, אלא תאמר לו,

אתמול היה שלושה עשר יום לעומר, שאין שבוע אחד לשישה ימים.

ואז הוא יבין אותך, אתמול היה שלושה עשר,

הוא יבין מיד שהיום ארבעה עשר.

זו העצה שמרן כותב לנו.

על-פי חדש

מבין מידעת מרן, שאם אותו אדם שגג לא עשה כך,

אלא אמר לו, אמר לו את המספר המדויק.

אם כך,

יצא ידי חובה, כי אין כבר את המצווה,

ואסור לו לחזור ולברך עוד פעם,

אם יברך מצוונו על ספירת העומר,

הברכה לבטלה.

הכלל הוא, אדם שעשה מצווה ולא בירך, יצא ידי חובה.

בירכות אינן מעקרות.

ולכן מרן מזהיר, ולכתחילה שיענה לו אתמול היה כך וכך.

אצל אחינו בני ישראל התימנים, בדרך קבע,

לפני שהחזן מתחיל את ספירת העומר,

כדי להזכיר לאנשים את המספר המדויק, שאף אחד לא יתאט,

אז הם מודיעים, החזן מודיע,

אתמול היה 13 יום לעומר שאין שבוע אחד משישה ימים,

אז מזה יבינו האנשים,

אלא ההבדל בינינו לבינם, אנחנו סופרים בעברית.

אמרנו היום 14. הם סופרים בארמית. כמו שהיה בזמן התלמוד,

השפה המדוברת היתה ארמית, עד היום הם סופרים בארמית.

מכל מקום, מה שמפרש שטרי חדש בו דעת מרן,

יש לזה השלכה גם למצוות דה-רבנן אחרות.

יש לנו מאות מצוות דה-רבנן,

ולפי דברי הפרה חדש,

דה-דעת מרן,

לכולם, בכל מצוות דה-רבנן,

כדי עבד ומלוקי בין, יצא ידי חובה.

קיימנו בליל הסדר מצוות קורק,

מצוות אפיקומן,

או מחרתיים נקיים מצוות

קריאת ההלל וראש חודש, וכן על זה הדרך,

קריאת ספר תורה. כל הדברים האלה הם ברבנן.

כפי דברי הפרה חדש,

לא כיוונת שם זה לא נורא.

כל מה שמרן מחייב שאם לא כיוון, לא יצא ידי חובה וחוזר,

זה רק במצוות דה-רבנן.

אבל חולק עליו הגאון רבי חיים אבו אל עפיא בספרו מקראי קודש.

הוא אומר,

לא רק בנטילת ידיים מרן כתב לכתחילה ייחווה לנוטה לנטילה המכשרת לאכילה,

אלא גם במגילה, ושם במגילה,

שם הלשון היא לעיכובה,

וסימן תרצ׳ סעיף יד.

ולכן, לפי דעת

רבי חיים אבו אל עפיא,

ודעת מרן גם במצוות דה-רבנן, מצוות צרכות כוונה, ובנו כיוון לא יצא הרע.

זה הוויכוח שיש.

ודעת מרן.

היסוד,

המחלוקת תלויה,

אם נאמר שמצוות צריכות כוונה זה מדאורייתא,

אתה אומר, גם בדרבנן, כל דתקון רבנן, כאין דאורייתא תקון.

אבל לפי דעת הגאון רבי אליהו ישראל בספרו כל אליהו,

החובה לכוון זה לא מן התורה אלא מדרבנן.

אם זה דרבנן,

אז בדאורייתא חייבו אותנו.

ודרבנן, במצוות דרבנן, לא חייבו אותנו.

זה הוויכוח, זהו סלע הוויכוח שיש בין הפוסקים.

להלכה, אדם שהיה לו תקלה כזו, שאל אותו חבר

תראו כמה היום, והוא טעה וענה לו. אמר לו את המספר,

לא יחזור לברך, כמו שאמרנו, ספק ברכות להקל,

אבל אומרים לו שאחזור עוד הפעם לספור בכוונה,

כדי שהמספר יהיה בצורה מושלמת, אני בא לכול העולם מתוך כוונה,

לכן כדאי שיהיהדר,

ויחזור עוד הפעם ויספור.

זו המסקנה למעשה לחוש לדברי רבי חיים אבולעפיה בהסבר דברי מרע. כך הוא הדין גם בשאר כל הפרייג מצוות.

בכולם אנחנו מחייבים, חוץ ממצווה אחת.

יש מצווה אחת שעל עידן ניקולא עלמא,

מצוות לא צורכות כוונה. מה היא המצווה?

מצוות שכחה ושכחת עומר בצדה לא תשוב לקחתו,

אלא זה שייך לעניים.

כמובן, אי-אפשר להגיד לפני כן,

לשם איכות קודשה בריח ושכינתי, אני בא לשכוח.

אין איזה כפתור של שכחה שאדם ישכיח את עצמו.

עכשיו רב, ודאי שהמצווה לבדי כול עלמא, מצווה לא צריכה כוונה.

אבל במצוות אחרות בוודאי שהמצווה כן צריכה כוונה.

המקובלים כתבו לנו את הנוסח לשם איכות קודשת ריח ושכן זה הנוסח שכל עם ישראל אומר לפני עשיית כל מצווה,

כולל גם במצוות ספירת העומר, אנחנו מקדימים קודם כול,

אומרים לשם איכות.

זה לא חובה מעיקר הדין כי זה לא נאמר בגמרא.

דבר שלא נאמר בגמרא,

תרעיף ראש הרמב״ם והשולחן ערוך,

קשה לנו להגדיר את זה כדבר שבחובה.

אלא כמו שאמרתי, המקובלים הם שאמרו לנו את זה ואמרו גם שמי שאומר לשם איכות יש בזה סגולה טובה.

בדור שלנו כולם מחפשים ועושים את כל הסגולות.

הרי אנחנו עם סגולה.

וכמו שאמרנו, כל זה להמחיש שהאדם הזה מתכוון לעשות את המצווה, לעשות לחת רוח יוצרנו וכו'.

אבל אם האדם הזה אומר לשם איכות,

אבל המחשבה שלו מפוזרת במקום אחר.

היה צריך לתקן, לעשות לו עוד לשם איכות על הלשם איכות שלו, כולי ואולי. אולי גם זה במשך הזמן לא יעזור.

אלא, כשאדם נכנס לבית-הכנסת להתפלל, לעשות מצוות,

צריך לשכוח מכל אבלי העולם הזה להיות מרוכז אך ורק בעשיית המצוות. כמו שאמרנו, לעבוד את השם ברצינות.

הרי הכלא העיקרי שיש לנו זה המוח, שהוא המחשבה, ומותר האדם מן הבהמה עין לבד הנשמה הטהורה.

אם בא איזה אדם חשוב, אורח ממדינה זרה,

אנחנו שולחים אדם כדי שיקבל את פניו.

ליד כבש המטוס או מקום אחר ניגש ומקבל את פניו. אם הוא מנכ״ל,

שולחים לו לעומתו מנכ״ל,

אם הוא שר,

שולחים לעומתו שר,

אם הוא ראש ממשלה או נשיא,

אז ראש הממשלה או הנשיא יוצא לקבל את פניו.

ואם הנשיא הגיע, במקום לשלוח את הנשיא אתה שולח לו את השגריר, אתה שולח לו איזה מנכ״ל.

זה ביזיון.

כך גם הגוף שלנו, רם החברים,

הכלי העיקרי, המוח הוא העיקר.

במקום המוח הוא שולח את הפה.

הפה מדבר, הלשון מדברת והמוח נמצא ו...

במקום אחר, ובוודאי שזה די גרוע מאוד,

תפילה בלי כוונה כגוף ולא נשמה,

לא רק בתפילה אלא, כמו שאמרנו, בכל המצוות כולן בוודאי שחייב לנהוג ולעשות כאלה.

סיכמנו לגבי מצוות דאורייתא, שגם בדיעבד אם לא כיוון לא יצא.

אבל חלק מהמצוות דאורייתא, המצוות שבין אדם לחברו,

ייתכן שבדיעבד אם עשה בלי כוונה,

יכול להיות שבדיעבד כן יצא.

המקור להלכה הזו,

הסיפור המפורסם שיש עם רבי טרפון ורבי עקיבא.

כידוע, רבי טרפון היה עשיר גדול.

בא רבי עקיבא והציע לו, עשה עסק,

מיד הוציא ממון ונתן לו.

עם רבי עקיבא יש לא רק סיכוי שבעזרת השם יצליח, אלא קרוב לוודאי.

אחרי השנים הוא שאל אותו,

נו, עשית עסק בממון שלי, מה נהיה?

לקח אותו, הראה לו את בית-המדרש שבנה הישיבה שעשה מאותו ממון.

ענה לו רבי טרפון,

כלול יש אדם נותן מעותיו בחינם,

פתח לו ספר תהילים והראה לו.

פיזר נתן לה ארגנית, סתיקתו עומדת לארק, אלא קרוב לוודאי.

זה הסיפור.

השאלה היא, רבי טרפון, מגדולי התנאים,

איך הוא מנסח מלה כזו?

אדם נותן מעותיו בחינם?

עשה לך ישיבה כל כך טובה,

חזקה על רבי עקיבא שהישיבה שלו היתה הכי טובה בעולם.

אם כן, איך אתה אומר מלים כאלה?

זאת ועוד, מה הוא פותח בספר תהילים?

רבי טרפון לא יודע ספר תהילים?

אלא.

רבי טרפון סבר מצוות, צריכות כוונה?

אז הטבע שלו היתה, למה לא עברת לי לראש?

במקום להגיד לי את המילים, מעשה עסק,

היית אומר לי, אני רוצה ישיבה.

הייתי אומר לפני כן, לשם איכות קדשה ולכם שכינתי,

הכול היה מתוך כוונה, ככה אני הפסדתי את המצווה.

זאת אומרת, הוא נתן את הכסף בחינם בלי התועלת של קיום המצווה כהלכתה.

ועל זה עונה לו רבי עקיבא שיש הבדל

בין מצוות שבין אדם למקום,

כשאני בא להתפלל זה רק ביני לבין בורא העולם.

אבל יש מצוות שהמציאות היא שמכתיבה.

זה מה שאומר בבית-המלך בספר תהילים.

פיזר נתן העליונים. מה זה פיזר?

האדם הזה היה לו חור בכיס ונפל לו, הולך כמה צעדים,

נופל לו כמה שקלים. הוא לא הרגיש.

למזלו הטוב, הלך אחריו עני ולקח את הקורון.

ואז דוד המלך אומר, תיזהר,

קטן העליונים.

עכשיו לו הדבר כנתינה, סיכתו עומדת לעד.

ולמה?

העני נענה, העני לקח את הכסף וקנה בזה ארוחת ערב לילדים שלו.

אם אמרת לשם ייחוד, אם כיוונת או לא כיוונת, מה זה חשוב?

הוא נענה.

ולכן במצוות שבין אדם לחברו יכול להיות ששם הדבר יותר קל.

אנחנו אומרים יותר קל בדיעבד, לא מלכתחילה.

ולכתחילה ברור שגם במצוות שבין אדם לחברו,

גם בהן אדם חייב לכוון,

כולל גם במצוות ויאמור תיתן שכרו.

היה צריך בבית עבודת נגרות או שהזמין אינסטלטור וכיוצא וזה.

סיום את המלאכה, אתה שואל אותו כמה מגיע לך,

מאה ומאתיים שקל,

לפני שאתה מוציא את המאתיים שקל לתת לו, תחשוב.

אני בא לקיים מצוות העשה דאורייתא,

ביומו תיתן שכרו. ובכן, על זה הדעת. אבל זה היה אם שכח,

לא כיוון,

שילם לספר את הכסף ושכח לומר לשם ייחוד, לא חשב ולא כיוון.

לא צריך ללכת לספר ולהגיד לו, תחזירי לי את הכסף,

אני עדיין לא כיוונתי.

צריך עוד פעם לחזון.

שמה, כמו שאמרנו,

הספר קיבל את הממון, את מה שמגיע לו,

ולכן שם אין הדברים לעיכובה.

כאן אצלנו,

הנושא של ספירת העומר זה רק בין אדם למקום.

על זה הוויכוח,

האם כל זה לכתחילה או שכל זה גם לעיכובה.

פיזר מתן האביונים, אז כמו צדקה,

מה ישנה?

למה צדקה לא צריך ולמה מצוות אחרות צריך? זה בן-אדם לחברו וזה בן-אדם למקום, בן-אדם לחברו.

סוף-סוף העמי נהנה. אז מזה תלמד גם לגבי מצוות דברות יתן שכרו. סוף-סוף האינסטלטור קיבל את הכסף,

הספר קיבל את הכסף. קיבלת או לא קיבלת, זו בעיה שלך,

כיוון שהוא קיבל ולכן מעיקר הדין כן קיים את המצווה. בכל ההלכות האלה, בכל הדינים האלה,

אין הבדל אם זה לגבי איש או לגבי אישה.

גם בנשים שייך את הכמו שאמרנו,

גם בהן מצוות, סבכות כוונה, זה מה שרצוי לי מאוד ולעשות בלכתחילה.

גם בהשמת המידה, לפני שאתה מחזיר,

לפני שאתה מחזיר, גם שמה תכוון בלכתחילה.

לא כיוונת, החזרת ולא כיוונת, בדיעבד,

יצא ידי חובה. אני קורא סימן תקטן סעיפה.

אם אינו יודע חשבון, הוא פותח על דעתה ולסיים כמו שישמע מחברו,

ושתק, עד ששמע מחברו וסיים כמותו יצא,

בשעה שהזכיר שם שמים, לא ידע.

אבל כשהגיע לסוף,

שמע את חברו,

יום ארבעה עשה, וסיים כמוהו, בדיעבד, יצא. אבל לכתחילה,

לפני שהתחיל את הדרכה,

הוא חייב לדעת את המספר המדויק כשיזכיר שם זה אלוקינו,

חייב לדעת.

מר הממשיך, מביא לנו עוד דוגמה,

אדם שאמר, ברוך אתה השם אלוקינו,

על דעת לסיים טעות.

הוא חשב לומר, היום, 13 יום לעומר.

בסוף,

שמע שכולם אומרים ארבעה עשר,

סיים כרוביהם.

האם הולכים אחרי מוצא פיו, בפה הוא אמר כהוגן, אמר בסדר,

או שעיקר הברכה בשעה שאמר שם לאלוקינו,

ואז היתה לו טעות.

אדם שספר טעות במקום ארבעה עשר אמר שלושה עשר,

לכל הפוסקים, לכל הדעות, גם בדיעבד, לא יצא. זה אפס.

האם המחשבה היא העיקר או לא?

יש בזה ספק ומחלוקת בפוסקים איך ללמוד בדברי הגמרא בברכות יב.

והנה ההלכה, אמרם פסק לא ניתן, שבדיעבד יצא.

שם הסוגיה,

הגמרא ומוסרת בברכות יב, הגמרא אינה עוסקת בעניין ספירת העומר, אלא הדוגמה של הגמרא,

אדם שלקח כוס פטל,

היה לו טעות, הוא חשב שזה יאיר.

כשהתחיל ברוך אתה ה' אלוקינו, היה על דעת לומר בורא פראי הגפן.

בסוף הגיע מלך העולם, הוא הרגיף,

ולא יין, זה פטל.

ולכן הוא סיים כהוגן, אמר שהכל נהיה בדברו.

אז זה הספק.

של הגמרא, האם יצא או לא.

יש עוד פירוש אחר בסוגיה, הראב״ד חולק. הראב״ד אומר שפשיטה שאם חשב המחשבה לבד לא מקלקלת,

אלא לפי הראב״ד מדובר שהוא גם אמר בפה, הוא סיים כך

מלך העונה ברוב צורי הגפן שהכל נהיה בדברו, תיקן תוך כדי דיבור, כך מפרש הראב״ד.

יש שם מחלוקת בראשונים, ראשית עשרות, הרמב״ם, הראב״ד ועוד.

ומשם אנחנו נעתיק את הספקות והמחלוקות גם פה אצלנו לעניין אלוהים. והריף כותב שם,

ספק ברכות להקהן.

יש לך ספק בדבר, הולכים אחרי המחשבה לשעה שהזכיר שם לאלוקנו,

או שהולכים אחרי מוצא טיב,

ההלכה בדיעבד יצא, גם פה אצלנו מרן אומר שבדיעבד יצא,

סוף-סוף הוא אמר את המספר כרוגן וכן גם להפך.

אבל כותב רבנו ישעיה ושירותי הגיבורים,

אם זה בדבר שאינו דרבנן אלא דאורייתא,

שם גם בדיעבד לא יצא.

כגון, אדם שאכל לחם אכל ושבע.

לפני שבא לברך ברכת המזון הלך קודם לשירותים.

מה היה צריך לעשות?

אחריה, נטילת ידיים, קודם כול לברך אשר יצר, ואחר כך ברכת המזון.

נכון שתמיד אנחנו מקטינים מצווה דאורייתא לדרבנן,

אבל כאן הוא עלול לשכוח את ברכת אשר יצר,

ולכן ההמלצה של הפוסקים,

קודם כול לברך אשר יצר,

ואחר כך התחיל את ברכת המזון.

אותו אדם היה מבולבל.

התחיל ברוך אתה ה' אלוקנו,

היה על דעת לומר אשר יצר את האדם.

הגיע מלך העולם, התחרט,

המשיך,

ה' אל יזן אותנו, יד העולם כולו בטובו, וגמר את ברכת המזון.

אחרי שגמר את ברכת המזון,

אומרים, טלפון לחכם,

האם בדיעבד יצאתי ידי חורות ברכת המזון או לא?

זה שנוי במחלוקת האמורה, ולפי דברי רבנו ישעיהו שלטי הגיבורים לא יצא.

תגיד, למה? הרי הגמרא נשארה בספק,

אבל כאן ברכת המזון זה דאורייתא. בשעה שאמר ה' אלוקנו, היה על דעת אמר אשר יצא.

ולכן יש כאן בעיה חמורה,

אם יצא על-ידי חורת ברכת המזון, אם קיים ואכלת ושבעת וברכת, אם לא.

מה הפתרון? מה אומרים לו?

אחרי שיגמור את ברכת המזון, גמר ארשה שלום, הוא בא לשאול אותנו.

תענה לו, תעשה עוד הפעם את המצווה,

מטילת ידיים,

בלי ברכה, כבריך מוציא, יאכל עוד כזית לחם.

אם אין להרבה תעמון, נשים לתוך הלחם זחוק או דבר אחר,

אז יהיה לו תעמון לאכול עוד כזית עם הפיתה.

ואחרי זה, מים אחרונים חובה,

ובסוף ברכת המזון. נפתור גם את מה שהיה קודם,

זה מה שצריך לעשות בדיעבד כדי לפתור את הבעיה, את המחלוקת הראשונית.

כמו שמענו כאן,

זה ספק דאורייתא.

כך גם בברכות אחרות. אסור לעשות כדבר הזה מלכתחילה,

כגון אדם שמברך את ברכות ההבדלה,

החיל ברוך אתה ה' אלוקנו על דעת לומר בורא מורא האש.

למה זה לא? הנר נקבע.

ואז האדם הזה קפץ.

במקום לסיים בורא מורא האש,

המשיך, מולך העולם, הם עובדים בין קודש לחול.

האם יצא או לא יצא? שוב, יכול להיות שלפי השאילתו דרב אחי גאון, הרמב״ם ומרן, אולי לא יצא.

צוברים שמצוות ההבדנה במוצאי שבת היא מדאורייתא,

כך הם גורסים בפסחים קב,

זכור את יום השבת לקדושו, אין אלא בכניסתו, קידוש,

ויציאתו הבדנה מן העין תלו דמה זכור את יום השבת.

אז אם הדברים כפשוטם,

אם ההבדנה דאורייתא, שוב זה יהיה דומה לדוגמה של ברכת המזון.

ולכן, בלי ספק שאסור לעשות כדבר הזה.

אלא אם נכווה להאמר שיעזוב רגע אחד מידו את הכוס יין,

ייקח את הגפרון, ידליק ויעשה את המצווה כהלכתה,

יגמור את הברכה, יתבונן בציפורניים,

זה מה שצריך לעשות.

ואחר כך יתחיל, יפתח עוד פעם בברכה החדשה,

ברוך אתה השם, יאמר את ברכת המבדיל, כהוגן,

כך עושה אדם חכם.

אבל אדם מבולבל, שלא עשה כך, שוב הוא שואל אותנו,

מה אני עושה עכשיו בדיעבד?

ההלכה היא,

אומרים לו, לאדם הזה, שיחפש אחד השכנים שעדיין לא אמר את ההבדלה, אולי יש תקווה, אולי יוציא אותה ידי חובה.

דרך כלל, אחינו בני ישראל, חסידי סטנר,

מקפידים להתפלל ערבית רק בצאת הכוכבים ברבנותם, בפרט במוצאי שבת.

עד שהוא יגיע לבית, יהיה תשע עד הלילה, אז יכול, אם הוא זכר ויש לו שכן יחסית סטנר,

ילך לשכן שיוציא אותו ידי חובה כדי לחמוק מסלע המחלוקת.

לא, ולכתחילה אין יותר לעשות כדברים האלה,

כך גם בברכות אחרות.

בברכות השחר בבוקר או ברכות אחרות,

אדם שלוקח סידור אומר את כל הברכות מתוך הסידור לפי הסדר,

אין לו בעיה.

אבל כשאדם אומר בעל-פה, ואז הוא עלול להתבלבל,

פתח פקד וסיים בחבית,

הרבה פעמים הוא יכול לסבך את עצמו. למען דבר דומה,

אדם נוסע ברכב לפי המסלול שלו כל הזמן.

אתה רוצה לעקוף אותו, אתה מאותת לו, אתה יודע שהוא בסדר, אתה נוסע אחריו ואתה עוקף.

אבל כשזה שלפניך אתה רואה אותו פתאום קופץ ימינה, פתאום שמאלה, פעם מאותת, פעם לא מאותת,

אתה לא יודע מה טיבו של האדם הזה.

אתה מנסה לעקוף אותו, אתה פוחד, אולי הוא ייכנס בך פתאום,

מי יודע מה הוא עשה, עישן חשיש או משהו אחר.

לך תדע מה האדם הזה.

מי שמזגזג, לא רק ברכב זה מסוכן.

גם בברכות שאמרנו, גם כן, אל תעשה זיגזג.

אתה מתחיל ברכה, מראש אתה יודע. אני אומר, ברוך אתה ה' על דעת לסיים ברכת המזון, האה לאזן אותנו ואת העולם.

כך ילך ויפיע אותו הנושאות ולא יעשה את הקפיצות האלה ממקום למקום.

אדם שהיה צריך לברך גם בורא נפשות וגם על המחיה,

שתה רביעית מים וגם אכל מהעוגות,

מה צריך לעשות קודם?

קודם כול תברך על המחיה, לפי דעת בעל הלכות גדולות והרשב״א, זה דאורייתא. קודם כול נקדים על המחיה, מ-N3.

יגמור, אחר כך יגיד, בורא נפשות על המים.

שוב, באדם הזה היה לו תקלה.

אמר, ברוך אתה ה' אלוקינו, אל דעת לומר בורא נפשות.

בסוף סיים, על המחיה ועל הכלכלה.

יצא ולא יצא,

לפי דברי בעל הלכות גדולות והרשב״א, אולי לא יצא.

זו הבעיה שהאדם הזה מסתבך גם כאן.

אלא אם כן נאמר שדורא נפשות היא ברכה כוללת כמו שהכל שפתר את הכל. אבל גם זה מחווה.

בבוקת קשה בפוסקים.

בדיעבד נאמר שיצא,

כיוון שלרמב״ם ומרן גם על המחיה אינה דאורי ואינה דרבנם,

וממילא נאמר בזה ספק דרבנן לכולם, הן מה שמרן אמר לנו כאן בתף קט עץ האיבו, והוא אמין גם בזה, בדיעבד,

יצא ידי חבל. אז כמו שאמרנו מלכתחילה,

היזהר שלא לעשות כדבר כזה.

כן.

אדם צריך להיות קרוב לנר.

אם יש נר בקצה של בית-הכנסת רחוק, 20 מטר,

לא יוצא ידי חובה. אדם צריך להיות קרוב כדי שיבחין או בין הציפורניים לבשר או בין מטבע למטבע. לכן, מסתכלים,

אני רואה מי נהנה לאור הנר, ואז אני מקיים את בורי מורה האש. כעוגן, זו הסיבה.

אבל כמו שאמרנו, העיקר הוא שבמה שאדם התחיל,

התחיל ברוך אתה השם כדי לסיים מורה האש,

כך צריך לסיים ולחתום,

ולא יקפוץ מברכה לברכה.

אדם ששכח ולא אמר את צבע חליצינו בליל שבת,

אמר ברוך אתה השם,

בוא יחתום בוני ירושלים,

אלא יאמרנו לבין יחוקיך ויחזור לומר את צבע חליצינו.

גמר בוני ירושלים ונזכר,

יש לו עדיין תקנה להציל את ברכת המזון,

תוסיף ברכה,

ברכה בשם המלכות,

אשר נתן שבתות.

האדם הזה לא נזכה.

גם אחרי שחתם בוני ירושלים, עדיין היה מרחף והתחיל את הברכה הרביעית.

אמר ברוך אתה השם אלוקינו,

על דעת לומר את הברכה הרביעית,

ברכת הטוב והמתים.

ובסוף נזכר, אבל לא אמרתי, ירצה בחליצינו.

אז במקום להמשיך לעדה וללווינו, הוא רוצה לחזור ולסיים אשר נתן.

אפשר או לא?

בואו.

החיי אדם ופקודת אלעזר בסימן קפו כתבו שבדיעבד ימשיך ויאמר את הברכה הרביעית מעד האל אבינו.

השאלה היא למה.

בספר ערך השולחן של הגאון הבי יצחק טייב

הוא אומר שזה דומה לדוגמה הקודמת שאמרנו, בברכת המזון דאורייתא.

אז איך תוכל לומר שיצא?

עונים הפוסקים ואומרים,

שהתשבץ ושאר הראשונים כתבו,

גם בברכת המזון דאורייתא שאכלתי לחם ושבעתי,

אין חובה לומר את צבע חליצינו מן התורה.

הזכרת מעין המאורע אינה דאורייתא אלא מדרבנן.

ולכן, כאן עוד פעם הספק מודה רבנן,

ולכן תוך פסקו החיי אדם את פקודת אלעזר, שימשיך את הברכה במקום לעד האל אבינו, שימשיך אשר נתן כדי להציל את ברכת המזון. שוב אנחנו אומרים את זה,

פתרון לשעת חירום בדיעבד.

מלכתחילה,

בוודאי שצריך לשים לב, להיזהר,

שלא יגיע לבעיה הזו,

אלא יברך את ברכת המזון כהוגן.

הרבה פעמים בליל שבת אדם עייף מאוד,

עבד קשה ביום שישי,

העצה היא שלא יברך ברכת המזון בעל פה.

ניקח את הסידור,

יאמר את הקול מתוך הסידור, ועל ידי זה יוכל לומר את ברכת המזון כהוגן, אם רוצה ואחליצינו,

זה מה שראוי,

זה מה שצריך.

לנהוג ולעסוק.

אדם שלא ספה ספירת העומר בלילה.

מחלוקת בראשונים, האם אפשר לקיים את מצוות ספירת העומר גם ביום,

הקצירה של קורבן מנחת העומר דווקא בלילה, גם ביום.

גדול להלכה,

כתבו לנו הראש אפילו על שולחן ארוך,

שאם לא סתר בלילה,

עדיין המצווה נמשכת ויכול לספור ביום.

אבל סוף-סוף הדבר לא יצא מידי מחלוקת,

ולכן מרן אומר לספור ביום בלא ברכה, לא יברך,

ספק ברכות להקהל.

אבל הטוענת שבדבר,

אומר הטרי חדש,

בשאר הלילות יוכל לספור בברכה.

אומנם יש חולקים על דברי הטרי חדש,

מחלוקת בין העלייה רבה, פרי חדש ועד,

אבל המסקנה היא שעל-ידי זה יוכל להמשיך לספור בשאר הלילות בברכה. יש לנו כאן ספק ספקה,

שמא ספירת יום מועילה ושמא כל לילה מצווה בפני עצמו, כמו שאמרו הרמב״ם והתספורות.

ולכן,

בדיעבד, מה שהוא סופר ביום מועיל לו, אולי יצא בזה ידי חובת המצווה,

וזה יציל את הימים הבאים.

זו הסיבה שאצלנו הספרדים,

בכל יום בשחרית,

לפני שהחזן מתחיל כזה,

הוא אומר, היום 14 יום לעומר, בשביל מה הוא חוזר בבוקר? כבר ספרנו אתמול בלילה.

אלא אולי יש אחד או שניים שלא ספרו אתמול,

זה יזכיר להם וזה יציל את הימים הבאים.

ולא רק

אם קרה הדבר הזה פעם אחת,

אלא אפילו אם היה הדבר הזה כמה וכמה פעמים,

עדיין יש מקום להתיר לנו, להמשיך בהמשך בשאר המילות בברכה,

ויכול להתחבר ויכול להיחשב כשבע שבתות תמימות תהיינה,

הדבר יכול להועיל לאור. אבל, ברך התחילה ודאי שכל אדם צריך לברך בתחילת הלילה,

כמו שאמרנו, תמימות,

ויזכה גם לברך,

ולא יאבד את הברכה, לא יעשה כדבר הזה לסמוך על ספירת העומר של היום.

אבל שגיאות היא אביב. הרבה פעמים אנשים הולכים לאיזה בר-מצווה או שמחה אחרת,

שוכחים גם את הערבי וגם את ספירת העומר.

עבירה גוררת עבירה,

רק ביום הוא נזכר.

לפחות נציל את כל זה על-ידי שיספור ביום.

אם האדם הזה יתפלל מנחה וערבית מפלג המנחה בערב שבת,

יש הרבה אנשים שבתקופה הזו, בימי הקיץ,

כדי שאנשים יוכלו לעשות את הקידוש בזמן,

הילדים ישמעו את הקידוש אל השולחן שבת,

לכן הוא מקדים.

אם יבואו לשעה 20, 20 ורבע, כבר הילדים ישנו,

הפסידו את מצוות הקידוש.

ולכן יש כאלה מקדימים.

אותו אדם הלך להתפלל בשעה 18,

בשעה 19 הוא כבר בבית, סברי מרנן.

נו, סברי מרנן התחיל לחשוב,

עומר עדיין לא ספרתי.

אבל הוא ממשיך לחשוב, לא אף שהיום לא ספרתי.

אתמול בלילה הייתי בבר-מצווה,

לא התפללתי ערבית ולא ספרתי עומר.

האם נספור מיד את המספר של הלילה הקודם,

יועיל,

או שנאמר,

הוא כבר אמר בואי כלה שבת מלכתה, הוא כבר ברך בתפילה.

תפילת ערבית, ברוך אתה השם מקדש השבת.

אם זה שבת,

איך תחזיר את הגלגל אחורנית,

איך תקרא למספר הקודם, תקרא היום כך וכך.

יש בזה מחלוקת גדולה בפוסקים.

הרב זרע אמת, רבי שמעאל הכהן, אומר שכן,

שיספור מיד ללא ברכה, אפילו אם זה בבין השמשות,

תחרץ את הכוכבים, יוכל להמשיך בשאר הלילות לספור לברכה.

יש חלקים.

תראו בספר של הגאון הרב אורבך,

מעדנו השולחן מצטט אותו, ועוד,

שלא יצא גם בדיעבד ויספור בשאר הלילות ללא ברכה.

אבל תהיו תשובה ארוכה בידיע עומר חלק ד',

שם אבא מביא דברי זרע האמת וסיעתו,

והמסקנה היא שכן.

דיברנו בשבוע שעבר לגבי זמן בין השמשות.

הבאנו את דברי הרמב״ם ורבנו ארי שחוזקו הלכה כדעת רבי יוסף.

לפי שיטתם זה יום גמור,

ולכן אין לנו ממה לחשוש.

זאת ועוד, אם אתה הלוך מפי ציד הכוכבים ברבנותם,

מה שהוא אמר בו ייקלע,

עדיין זה לא היה פלג המנחה.

מתי מתחיל פלג המנחה לפי רבנותם?

שלוש דקות לפני השקיעה מתחיל זמן פלג המנחה.

מה שהוא התפלל חצי שעה לפני השקיעה, ואמר מקדש השבת,

לפי רבנותם זה כלום, זה עדיין לא פלג המנחה.

ולפלג המנחה ממילא מה שהוא עכשיו סופר את ספירת העומר זה מצוין,

הוא מציל בזה את המצע מה שהוא סופר כעת.

החולקים טוענים, יש כאן ספק ספקה הפוך,

זה הוויכוח איך ננווט כאן בין ספקי ספקות. מילא הלכה, בדיעבד,

כמו שאמרנו, יוכל להמשיך ולספור בשאר הלילות בברכה, בתנאי.

האדם הזה חייב להקפיד באותה השנה לספור סבירת העומר אך ורק אחרי יסד הכוכבים.

לדברי התוספות באברה קמא יא' אנחנו לומדים שבמקרים כאלה הוא לא יכול לעשות תרתי דסתר.

החשבת את בין השמשות כיום,

ספרת את המספר של היום הקודם.

איך אחרי שאתה בא ומחשיב את זה כאילו לילה אחרי דקה אתה בא וסופר את המספר של היום הבא? זה תרתי דסתרי, זה לא ייתכן.

בוודאי שהוא חייב באותה השנה בשאר הלילות להחשיב את בין השמשות כאילו זה יום,

ועדיין לא הגיע הזמן ספירת העומר,

אלא יספור את ספירת העומר תמיד אך ורק אחרי צאת הכוכבים.

לא אופי לגמרי דאנטלנט,

לגמרי דאנטלנטל בגלל רבי נותן.

הוא לוקח את רבי נותן כפייר,

ובצד שני הוא עושה בדיוק הפוך.

אמרנו את רבי נותן תוספת לסניף של אולי ההלכה כרבי יוסף.

עיקר הביסוס שלנו היה רבי יוסף.

אמרנו שהרמב״ם, רבנו ארי,

והסברנו בהרחבה שהמשקל של רבנו ארי כאן גדול, עצום ורעב,

כי זה גילוי מילתא בעלמא, הוא מברר לך את המציאות.

מספיק ספק אחד כזה מעיקר הדין. קל וחומר שיש לך כאן עוד ספקות.

אולי ההלכה כהרמב״ם והתוספות

שאמרו שכל לילה מצווה בפני עצמו.

אז גם בלי רבנותם כבר היה לנו ספק ספקה טוב.

ספקנו גם את רבנו תם של מפריע מה שהוא קיבל שבת. זה לא נקרא קבלת שבת לפי רבנו תם, עדיין לא הגיע הזמן.

ולכן אין כאן בעיה, יוכל להכיר את המוצאה.