מצוות צריכות כוונה – בין אדם למקום ובין אדם לחברו: יסודות ההלכה, מחלוקות הפוסקים והשלכות מעשיות (ספירת העומר וברכות)

 

- - - לא מוגה! - - - 

הנביא אומר, יען כי ניגש העם ושפיו בשפתיו כי בדמי ולבו ריחק ממני, ותאמי יראתנו כי מצוות אנשים מלומדה וכן הנביא יוסיף להפיע את העם לזרח פני הפלם ועבדה חוכמת חכמיו.

הנביא מתאונן על מה שהיהודים עובדים את השם אבל העבודה מן השפה ולחוץ.

הגוף עובד

כמו שהמכונה באופן התימת עובדת גם הגוף שלנו עובד אבל הכל מתוך שגרה וחסר כאן את העיקר, חסר את המחשבה, וכי הוא בשפתיו כי דדדני ולבו ריחק ממני ותאיר אתם מותי מצוות אנשים מלומדה ולכן כדי לא להגיע לזה כשאדם עושה מצווה צריך לכדם בלשון חכמינו מצוות צריכות קבלה.

הגמורה ממסכת ראש שנה לדעת כ״ח לביאה מחלוקת תנאים ומחלוקת אמוראים אדם שעשה מצווה ולא כיוון, האם יצא לידי חובה או לא,

מחלוקת שען עבר או רבי זירה ועוד.

גם בראשונים יש לנו מחלוקת גדולה אדם שעשה את המצווה ולא כיוון אם בדיעבד יצא או לא.

מרן התייחס לזה בכמה וכמה מקומות

ומרן פסח כדעת

רוב הפוסקים, מרי פרש מהרמב״ם,

שמצוות צריכות כוונה,

ואם לא כיוון לא יצא.

מרן כתב את ההלכה הזו בכמה מקומות,

בסימן ח' בהלכות סיסית,

בסימן כ' בהלכות תפילין,

בסימן הסמ״ך בהלכות קריאת שמע.

כשאם האדם הזה קרא קריאת שמע,

בדיוק היה כמוני, קרא באותו קצב הכול.

ההבדל היחיד,

אותו אדם לא כיוון, לא יצא ידי חובה גם בגאווה.

מרן גם בהלכות תפילה, סימן קא,

גם בהלכות מטילת ידיים, סימן קנט, סעיף יג,

צריך התוקע לכוון, להוציא אותנו, אנחנו מתכוונים עליו,

ואם האדם הזה תקע כמתעסק,

לא יצא ידי חובת מצוות קריאת שופר, גם מדיעבד לא יצא.

כך גם בסימן תרצצ, סעיף יד במצוות

קריאת המגילה, גם שם מרן מדגיש

שהקורא צריך לכוון עלינו, שמע ומשמע יחדיו מכוונים.

אתה רואה בכמה וכמה מקומות

שמצוות צריכות כווני.

כאן אצלנו הדוגמה שמרן מדבר בסימן תטט, סעיף ד',

אדם שלא יודע כמה ספירת העומר, כמה המספר היום.

העימים הראשונים עוד אדם יודע, פחות או יותר.

ככל שהימים מתקדמים,

כך גם חלק מהאנשים מסובכים.

אני שואל אותך, כמה היום לעומר?

אם כבר קיימת את המצוות,

ספרת ואמרת, היום 14 יום לעומר,

הכול בסדר, אין בעיה, תענה לו.

תענה לו בצורה ישירה.

אבל,

אם האדם הזה לא ספר, עדיין לא קיים את המצוות,

ואז כשהוא יענה,

הוא עונה לו את המספר המדויק.

אם נאמר שמצוות לא צריכות כוונה,

גם בלי כוונה אדם יוצא,

אז ברגע שעניתי לו, היום 14, הצעתי ידי חווה.

או החזן טעה, במקום 14 אמר 13,

ואני מתקן אותו. שוב, גם אם לא התכוונתי לקיים את המצווה כהנחתה, אם נאמר שמצוות לא צריכות כוונה,

יצאתי ידי חווה.

ולכן מרן כותב לנו עצה. מרן אומר,

לאותו האדם ששואל אותך כמה היום,

אל תענה מהיום 14, אלא תאמר לו,

אתמול היה 13 יום לעומר, שאין שבוע אחד בשישה ימים.

לא, אז הוא יבין אותך, אתמול היה 13,

הוא יבין מיד שהיום 14. זו העצה שמרן כותב לנו.

על-פי חדש

מבין מדעת מרן שאם אותו אדם שגג לא עשה כך,

אלא ענה לו, אמר לו את המספר המדויק.

אם כך,

יצא ידי חובה כי אין כבר את המצווה ואסור לו לחזור ולברך עוד פעם אם יברך מצוונו על ספירת האומר,

הברכה לבטלה.

הכלל הוא,

אדם שעשה מצווה ולא ברך יצא ידי חובה.

ברכות אינן נעקבות.

ולכן מרן מזהיר ולכתחילה שיענה לו אתמול היה כך וכך.

אצל אחינו בני ישראל התימנים, בדרך קבע,

לפני שהחזן מתחיל את ספירת האומר,

כדי להזכיר לאנשים את המספר המדויק, שאף אחד לא יטעה,

אז הם מודיעים, החזן מודיע,

אתמול היה 13 יום לעמר, שאין שבוע אחד משכי ימים,

אז מזה יבינו האנשים,

אלא ההבדל בינינו לבינם, אנחנו סופרים בעברית.

אמרנו היום 14,

הם סופרים בארמית. כמו שהיה בזמן התלמוד,

השרפה המדוברת היתה ארמית, עד היום הם סופרים בארמית.

מכל מקום, מה שמפרש הפרי חדש בדעת מרן,

יש לזה השלכה גם למצוות דה-רבנן אחרות.

יש לנו מאות מצוות דה-רבנן,

ולפי דברי הפרי חדש,

בדעת מרן,

לכולם, בכל מצוות דה-רבנן,

כדי עבד ומלוא כיוון, יצא ידי חובה.

קיימנו בליל הסדר מצוות קורק,

מצוות אפיקומן,

או מחרתיים נקיים מצוות

קריאת ההלל וראש חודש, וכן על זה הדרך,

קריאת ספר תורה. כל הדברים האלה הם דה-רבנן.

כפי דברי הפרי חדש,

לא כיוונת שם ולא נורא.

כל מה שמרן מחייב שאם לא כיוון, לא יצא ידי חובה וחוזר,

זה רק במצוות דה-רבנן.

אבל חולק עליו הגאון אביחם אבו-לעפיא בספרו מקראי קודש.

הוא אומר,

לא רק בנטילת ידיים מרן כתב ולכתחילה יכוון הנוטה לנטילה המכשרת לאכילה,

אלא גם במגילה, ושם במגילה,

שם הלשון היא לעיכובה,

מסימן תרצצצ' סעיף יד.

ולכן, לפי דעת

רבי חיים אבו-לעפיא,

בדעת מרן,

גם במצוות דה-רבנן מצוות צריכות כוונה, ואם לא כיוון,

לא יצא.

זה הוויכוח שיש,

ודעת מרן.

היסוד,

המחלוקת תלויה,

אם נאמר שמצוות צריכות כוונה זה מדאורייתא,

אתה אומר גם לדרבנן, כל דתקון רבנן, כאין דאורייתא תקון.

אבל לפי דעת הגאון אב אליהו ישראל בספרו כל אליהו,

החובה לכוון זה לא מן התורה אלא מדרבנן.

אם זה דרבנן,

אז בדאורייתא חייבו אותנו.

ודרבנן, במצוות דרבנן, לא חייבו אותנו.

זה הוויכוח, זהו סלע הוויכוח שיש בין הפוסקים.

להלכה,

אדם שהיתה לו תקלה כזו,

שאל אותו חברו כמה היום, והוא טעה וענה לו. אמר לו את המספר,

לא יחזור לברך. כמו שאמרנו, ספק ברכות לעכל,

אבל אומרים לו שאחזור עוד הפעם לספור בכוונה,

כדי שהמספר יהיה בצורה מושלמת. אני בא לכולנו מתוך כוונה, וכן כדאי שייעדר ויחזור עוד הפעם ויספור.

זו המסקנה במעשה לחוש לדברי רבחיים אבולעפיה בהסבר דברי מרא.

כך הוא הדין גם, בשאר כל הפרייג מצוות.

בכולם אנחנו מחייבים, חוץ ממצווה אחת.

יש מצווה אחת שעל עידן דיקון עלמא מצוות לא צריכות כוונה. מה היא המצווה?

מצוות שכחה ושכחת עומר בצדה, לא תשוב לקחתו,

אינא זה שייך לעניים.

כמובן, אי-אפשר להגיד לפני כן בשם איכות קודשה בריך ומשכנתיה, אני בא לשכוח.

אין איזה כפתור של שכחה שאדם ישכיח את עצמו.

שם ודאי שהמצווה לבדי כול עלמא, מצווה לא צריכה כוונה.

אבל במצוות אחרות ודאי שהמצווה כן צריכה כוונה.

המקובלים כתבו לנו את הנוסח לשם איכות קודשה בריך וזה הנוסח שכל עם ישראל אומר לפני עשיית כל מצווה,

כולל גם, ונצווה ספירת העומר, אנחנו מקדימים קודם כול אומרים לשם איכות.

זה לא חובה מעיקר הדין, כי זה לא נאמר בגמרא.

דבר שלא נאמר בגמרא,

הריף הראש הרמב״ם והשולחן ארוך,

קשה לנו להגדיר את זה כדבר שבחובה.

אלא כמו שאמרתי, המקובלים הם שאמרו לנו את זה,

ואמרו גם שמי שאומר לשם איכות,

יש בזה סגולה טובה.

בדור שלנו כולם מחפשים ועושים את כל הסגולות.

הרי אנחנו עם סגולה.

וכמו שאמרנו, כל זה להמחיש שהאדם הזה מתכוון לעשות את המצווה, לעשות מחכו אחרי יוצרנו וכו'.

אבל אם האדם הזה אומר לשם יחוד,

אבל המחשבה שלו מפוזרת במקום אחר.

היה צריך לתקן, לעשות לו עוד לשם יחוד על הלשם יחוד שלו, כולי ואולי. אולי גם זה במשך הזמן לא יעזור.

אלא כשאדם נכנס לבית-הכנסת להתפלל, לעשות מצוות,

צריך לשכוח מכל אבלי העולם הזה להיות מרוכז אך ורק בעשיית המצוות, כמו שאמרנו,

לעבוד את השם ברצינות.

הרי הכלא העיקרי שיש לנו זה המוח, סוג המחשבה, ומותר האדם מן הבהמה עין לבד הנשמה הטהורה.

אם בא איזה אדם חשוב, אורח ממדינה זרה,

אנחנו שולחים אדם כדי שיקבל את פניו.

ליד כבש המטוס או מקום אחר ניגש ומקבל את פניו. אם הוא מנכ״ל,

שולחים לו לעומתו מנכ״ל.

אם הוא שר, שולחים לעומתו שר.

אם הוא ראש ממשלה או נשיא,

אז ראש הממשלה או הנשיא יוצא לקבל את פניו.

ואם הנשיא הגיע, במקום לשלוח את הנשיא אתה שולח לו את השגריר, אתה שולח לו איזה מנכ״ל.

זה דיזיון.

כך גם הגוף שלנו, רמח איברים,

הכלא העיקרי, המוח הוא העיקר.

במקום המוח הוא שולח את הפה.

הפה מדבר, הלשון מדברת והמוח נמצא במקום אחר, ובוודאי שזה גרוע מאוד.

תפילה בלי כוונה, כגוף ולא נשמה.

לא רק בתפילה, אלא, כמו שאמרנו, בכל המצוות כולן,

בוודאי שחייב לנהוג ולעשות כאלה.

סיכמנו לגבי מצוות דאורייתא, שגם בדיעבד, אם לא כיוון, לא יצא.

אבל חלק מהמצוות דאורייתא, המצוות שבין אדם לחברו,

ייתכן שבדיעבד היא מעשה בלי כוונה,

יכול להיות שבדיעבד כן יצא.

המקור להלכה הזו,

הסיפור המפורסם שיש עם רבי טרפון ורבי עקיבא.

כידוע, רבי טרפון היה עשיר גדול,

לא רבי עקיבא והציע לו, עשה עסק,

מייד הוציא ממון ונתן לו.

אומר רבי עקיבא, יש לא רק סיכוי שבעזרת השם יצליח, אלא קרוב לוודאי.

אחרי שנים הוא שאל אותו,

נו, עשית עסק בממון שלי, מה נהיה?

וכך אותו הראה לו את בית-המדרש שבנה הישיבה שעשה מאותו ממון.

ענה לו רבי טרפון,

כלול יש אדם נותן מעותיו בחינם,

פתחנו ספר תהילים והראה לו,

פיזר נתן לה הגניף, סתיקתו עומדת להר, קרנת עברים בכבוד.

זה הסיפור.

השאלה היא, רבי טרפון, מגדולי התנאים,

איך הוא מנסח מלה כזו?

אדם נותן מעותיו בחינה,

עשה לך ישיבה כל כך טובה.

חזקה על רבי עקיבא שהישיבה שלו היתה הכי טובה בעולם.

אם כן, איך אתה אומר מילים כאלה?

זאת ועוד, מה הוא פותח לו ספר תהילים?

רבי טרפון לא יודע, ספר תהילים?

אלא.

רבי טרפון סבר מצוות, צריכות כוונה.

אז השאלה שלו היתה,

למה לא עברת לי לראש?

במקום להגיד לי את המילים, מעשה עסק,

היית אומר לי, אני רוצה ישיבה.

הייתי אומר לפני כן, לשם איכות קודשה וריכום שכינתה,

הכול היה מתוך כוונה, ככה אני הפסדתי את המצווה.

זאת אומרת,

הוא נתן את הכסף בחינם בלי התועלת של קיום המצווה כהלכתה.

ועל זה עונה לו רבי עקיבא,

שיש הבדל בין מצוות שבין אדם למקום.

כשאני בא להתפלל זה רק ביני לבין בורא עונה.

אבל יש מצוות שהמציאות היא שמכתיבה.

זה מה שאומר דוד המלך בספר תהילים.

פיזר נתן העליונים. מה זה פיזר?

האדם הזה היה לו חור בכיס ונפל לו.

הולך כמה צעדים,

נופל לו כמה שקלים, והוא לא הרגיש.

למזלו הטוב, הלך אחריו עני ולקח את הקורונה.

ואז זה דוד המלך אומר, תיזהר,

נתן העליונים.

עכשיו לו הדבר כנתינה, פסיכתו עומדת לעד.

ולמה?

העני נענה,

העני לקח את הכסף וקנה בזה ארוחת ערב לילדים שלו.

אם אמרת לשם ייחוד, אם כיוונת או לא כיוונת, מה זה חשוב?

הוא נענה.

ולכן במצוות שבין אדם לחברו יכול להיות ששם הדבר יותר קל.

אנחנו אומרים, יותר קל בדיעבד, לא מלכתחילה.

ולכתחילה ברור שגם במצוות שבין אדם לחברו,

גם בהן אדם חייב לכוון,

כולל גם במצוות, ויאמרו תיתן שכרו.

היה צריך בבית עבודת נגרות, או שהזמין אינסטלטור וכיוצא בזה.

שים את המלאכה, אתה שואל אותו כמה מגיע לך,

100 ו-200 שקל,

לפני שאתה מוציא את ה-200 שקל לתת לו,

תחשוב,

אני בא לקיים מצוות עשה דאורייתא,

ויאמרו תיתן שכרו. וכן על זה הדרך.

אבל זה היה אם שכח,

לא קיוון.

שילם לספר את הכסף ושכח לומר לשם ייחוד, לא חסר ולא קיוון.

לא צריך ללכת לספר ולהגיד לו, תחזירי לי את הכסף,

אני עדיין לא קיוונתי.

צריך עוד פעם לחזונה.

שמה, כמו שאמרנו,

הספר קיבל את הממון, את מה שמגיע לו,

ולכן שם אין הדברים לעיכובה.

כאן אצלנו,

נושא של ספירת העומר זה רק בין אדם למקום,

ועל זה הוויכוח האם כל זה לכתחילה או שכל זה גם לעיכובה.

הבעיה היא שבתכתית על יום זה לא בנושא דברים קטנים.

פיזר מתן האביוני, אז כמו צדקה,

מה ישנה, למה צדקה לא צריך ולמה מצוות אחרות צריך, זה בן אדם לחברו וזה בן אדם למקום, בן אדם לחברו,

וסוף-סוף העני נהנה.

אז מזה תלמד גם לגבי המצוות למות יתן ספרו. סוף-סוף האינסטלטור קיבל את הכסף,

הספר קיבל את הכסף. קיבלת או לא קיבלת, זו בעיה שלך,

כיוון שהוא קיבל ולכן מעיקר הדין כן קיים את המצוות. בכל ההלכות האלה, בכל הדינים האלה,

אין הבדל אם זה לגבי איש או לגבי אישה.

גם בנשים, שייך את הכלל שאמרנו,

גם בהן מצוות, צבחות כוונה, זה מה שרצוי לנעוד ולעשות בלכתחילה.

גם בהאשמת המידע, לפני שאתה מחזיר,

לפני שאתה מחזיר, גם שם תכוון בלכתחילה.

לא כיוונת, החזרת ולא כיוונת, בידי עבד יצא ידי חובה. אני קורא לסימן תטט סעיפה.

אם אינו יודע חשבון ופותח את דעתה דלסיים כמו שישמע מחברו ושתק עד ששמע מחברו וסיים כמותו יצא.

בשעה שהזכיר שם שמים, לא ידע.

הבן, כשהגיע לסוף,

שמע את חברו יום ארבעה עשה וסיים כמו בדיעבד יצא. אבל לכתחילה,

לפני שאתחיל את הברכה, הוא חייב בדעת את המספר המדויק,

כשיזכיר שם זה אלוקנו, חייב בדעת.

מרן הממשיך מביא לנו עוד דוגמה,

אדם שאמר ברוך אתה השם אלוקנו על דעת לסיים טעות.

הוא חשב לומר היום שלושה עשר יום לעומק.

בסוף,

שמע שכולם נוריד ארבעה עשר,

סיים כהוגן.

האם הולכים אחרי מוצא פיו,

ופה הוא אמר כהוגן, אמר בסדר,

או שעיקר הברכה בשעה שאמר שם לאלוקנו,

ואז היה לו טעות.

אדם שספר טעות במקום ארבעה עשר אמר שלושה עשר,

לכל הפוסקים, לכל הדעות, גם לדיעבד לא יצא, באפס.

האם המחשבה היא העיקר או לא?

יש בזה ספק ומחלוקת בפוסקים איך ללמוד בדברי הגמרא בברכות יב.

הנה ההלכה, מרם פסק לניתן, שלביעבד יצא.

שם הסוגיה,

הגמרא במסכת ברכות דב, הגמרא אינה עוסקת בעניין ספירת העומר, אלא הדוגמה של הגמרא.

אדם שלקח כוס פטל,

היה לו טעות, הוא חשב שזה יאיר.

כשהתחיל ברוך אתה ה' אלוקינו, היה על דעת לומר,

בעורי פראי הגפן.

בסוף הגיע מלך העולם והרגיף,

ולא יין, זה פטל.

ולכן הוא סיים כהוגן, אמר שהכל נהיה בדברו.

של הגמרא, האם יצא או לא.

יש עוד פירוש אחר בסוגיה, הראב״ד חולק. הראב״ד אומר שפשיטה שאם חשב המחשבה לבד לא מקלקלת,

אלא לפי הראב״ד מדובר שהוא גם אמר בפה, הוא סיים כך

מלך העונה ברוב צורי הגפן שהכל נהיה בדברו, תיקן תוך כדי דיבור, כך מפרש הראב״ד.

יש שם מחלוקת בראשונים, ראשית עשרות, הרמב״ם, הראב״ד ועוד.

ומשם אנחנו נעתיק את הספקות והמחלוקות,

גם פה אצלנו, בעניין הזה. והריב כותב שם,

ספק ברכות להכהן.

יש לך ספק בדבר, הולכים אחרי המחשבה לשעה שהזכיר שם לאלוקנו,

או שהולכים אחרי מוצא טיב,

ההלכה בדיעבד יצא, גם פה אצלנו מרן אומר שבדיעבד יצא,

סוף-סוף הוא אמר את המספר כהוגן וכן גם להיפך.

אבל,

כותב רבנו ישעיה ושלטי הגיבורים,

אם זה בדבר שאינו דרבנן אלא דאורייתא,

שם גם בדיעבד לא יצא.

כגון, אדם שאכל לחם אכל ושבע.

לפני שבא לברך ברכת המזון הלך קודם לשירותים.

מה היה צריך לעשות?

אחריה, נטילת ידיים, קודם כול לברך אשר יצר, ואחר כך ברכת המזון.

נכון שתמיד אנחנו מקטינים מצווה דאורייתא לדרבנן,

אבל כאן הוא עלול לשכוח את ברכת אשר יצר,

ולכן ההמלצה של הפוסקים,

קודם כול לברך אשר יצר,

ואחר כך התחיל את ברכת המזון.

אותו אדם היה מבולבל.

התחיל ברוך אתה ה' אלוקנו,

היה על דעת לומר אשר יצר את האדם.

הגיע מלך העולם, התחרט,

המשיך,

ה' אלאזן אותנו ליד העולם כולו לטובו, וגמר את ברכת המזון.

אחרי שגמר את ברכת המזון אומרים טלפון לחכם,

האם בדיעבד יצאתי יד אחרות ברכת המזון או לא?

זה שנוי במחלוקת האמורה, ולפי דברי רבנו ישעיהו שלטי הגיבורים לא יצא.

תגיד, למה? הרי הגמרא נשארה בספק,

אבל כאן ברכת המזון זה דאורייתא. בשעה שאמר ה' אלוקנו, היה על דעת אמר אשר יצא.

ולכן יש כאן בעיה חמורה,

אם יצא ידי חובת ברכת המזון, אם קיים ואכלת ושבעת וברכת, אם לא.

מה הפתרון? מה אומרים לו?

אחרי שיגמור את ברכת המזון, גמר ארשה שלום, הוא בא לשאול אותנו,

תענה לו, תעשה עוד הפעם את המצווה,

מטילת ידיים,

בלי ברכה, כבריך מוציא, יאכל עוד כזית לחם.

אם אין לה הרבה תעמון, נשים לתוך הלחם זחוק או דבר אחר,

אז יהיה לו תעמון לאכול עוד כזית עם הפיתה,

ואחרי זה מים אחרונים חובה,

ובסוף ברכת המזון. נפתור גם את מה שהיה קודם,

זה מה שצריך לעשות בדיעבד כדי לפתור את הבעיה, את המחלוקת הראשונית.

כמו שמענו כאן,

זה ספק דאורייתא.

כך גם בברכות אחרות. אסור לעשות כדבר הזה מלכתחילה,

כגון אדם שמברך את ברכות ההבדלה.

תחיל ברוך אתה ה' אלוקינו על דעת לומר בורא מורה האש.

לא מזלו, הנר נכבח.

ואז האדם מזהה, קפץ.

במקום לסיים בורא מורה האש,

המשיך, מונח העולם, הם עובדים בין קודש לחור.

האם יצא או לא יצא? שוב, יכול להיות שלפי השאילתו דרב אחי גאון מהרמב״ם ומרן, אולי לא יצא.

הם סוברים שמצוות ההבדלה במוצאי שבת היא מדאורייתא.

כך הם גורסים בפסחים קב',

זכור את יום השבת לקדושו, אין לי אלא בכניסתו, קידוש,

ויציאתו הבדלה מן העין תמוד אמר זכור את יום השבת.

אז אם הדברים כפשוטם,

אם ההבדלה דאורייתא, שוב, זה יהיה דומה לדוגמה של ברכת המזון.

ולכן, בלי ספק שאסור לעשות כדבר הזה. אלא אם נכבח להמר שיעזוב רגע אחד מידו את הכוס יין,

ייקח את הגפרון, ידליק ויעשה את המצווה כהלכתה,

יגמור את הברכה, יתבונן בציפורניים,

זה מה שצריך לעשות.

ואחר כך יתחיל לפתח עוד פעם בברכה החדשה,

ברוך אתה השם, יאמר את ברכת המבדיל, כהוגן,

כך עושה אדם חכם.

אבל אדם מבולבל שלא עשה כך, שוב הוא שואל אותנו,

מה אני עושה עכשיו בדיעבד?

ההלכה היא,

אומרים לו, לאדם הזה, שיחפש אחד השכנים שעדיין לא אמר את ההבדלה,

אולי יש תקווה,

אולי יוציא אותו ידי חובה.

דרך כלל אחינו בני ישראל, חסידי סטמר,

מקפידים להתפלל ערבית רק בצד הכוכבים ברבנותם, בפרט במוצאי שבת.

עד שהוא יגיע לבית, יהיה תשע בלילה, אז יכול, אם הוא זכה ויש לו שכן יחסית סטמר,

ילך לה השכן שיוציא אותו ידי חובה כדי לחמוק מסלע המחלוקת.

כבר מלכתחילה אין יותר לעשות כדברים האלה,

כך גם בברכות אחרות.

בברכות השחר בבוקר או ברכות אחרות,

אדם שלוקח סידור אומר את כל הברכות מתוך הסידור לפי הסדר,

אין לו בעיה.

אבל כשאדם אומר בעל-פה ואז הוא עלול להתבלבל,

פתח פקד וסיים בחבית,

הרבה פעמים הוא יכול לסבך את עצמו. למה הדבר דומה?

אדם נוסע ברכב לפי המסלול שלו כל הזמן.

אתה רוצה לעקוף אותו, אתה מאותת לו, אתה יודע שהוא בסדר, אתה נוסע אחריו ואתה עוקף.

אבל כשזה שלפניך אתה רואה אותו פתאום קופץ ימינה, פתאום שמאלה, פעם מאותת, פעם לא מאותת,

אתה לא יודע מה טיבו של האדם הזה.

אתה מנסה לעקוף אותו, אתה פוחד, אולי הוא ייכנס בך פתאום,

מי יודע מה הוא עשה,

עישן חשיש או משהו אחר, לך תדע מה האדם הזה.

מי שמזגזג, לא רק ברכב זה מסוכן.

גם בברכות שאמרנו, אל תעשה זיגזג.

אתה מתחיל ברכה, מראש אתה יודע. אני אומר ברוך אתה ה' על דעת לסיים ברכת המזון, האל יזן אותנו ואת העולם,

כך ילך ויפהיא אותה נוספות ולא יעשה את הקפיצות האלה ממקום למקום.

אדם שהיה צריך לברך גם בורא נפשות וגם על המחייה.

שתה רביעית מים וגם אכל מהעוגות.

מה צריך לעשות קודם?

קודם כול,

תברך על המחייה, לפי דעת בעל הרוחות גדולות והרשבלטה דאורייתא. קודם כול, תקדים על המחייה מ-N3,

יגמור, אחר כך יגיד, בורא נפשות על המים.

שוב, ועדנו זה היה לו תקלה.

אמר, ברוך אתה ה' אלוקינו על דעת לומר,

בורא נפשות.

בסוף סיים, על המחייה ועל הכלכלה.

יצא או לא יצא,

לפי דברי בעל הלכות גדולות והרשבלטה אולי לא יצא.

והבעיה שהאדם הזה מסתבך גם כאן.

אלא אם כן נאמר שבורא נפשות היא ברכה כוללת, כמו שהכול,

שפתר את הכול.

אבל גם זה מחלוקת קשה בפוסקים.

בלעבד נאמר שיצא,

כיוון שלרמב״ם,

ומרן גם על המחייה אלא דאורי ואלא דרבנם.

וממילא, נאמר בזה, ספק ברבנן לכולם, אין מה שמרן אמר לנו כאן בתף קט סעי וווה דין, גם בזה בדיעבד יצא ידי חובה. אז כמו שאמרנו מלכתחילה,

היזהר שלא לעשות כדבר כזה.

אדם צריך להיות קרוב בנר.

אם יש נר בקצה של בית-הכנסת, רחוק, 20 מטר,

לא יוצא ידי חובה. אדם צריך להיות קרוב כדי שיבחין או בין הציפורניים לבשר או בין מטבע למטבע. לכן מסתכלים,

אני רואה,

אני נהנה לאור הנר, ואז אני מקיים את דורי מורה האש. כהוגן זו הסיבה.

אבל כמו שאמרנו,

העיקר הוא שבמה שהאדם התחיל,

התחיל ברוך אתה השם כדי לסיים מורה האש,

כך צריך לסיים ולחתום,

ולא יקפוץ מברכה לברכה.

אדם ששכח ולא אמר את צבע חליצינו בליל שבת,

אמר ברוך אתה השם,

בוא יחתום בוני ירושלים, אלא יאמן, על ידי מחוקיך, ויחזור לומר את צבע חליצינו.

גמר בוני ירושלים ונזכר,

יש לו עדיין תקנה להציל את ברכת המזון,

תוסיף ברכה,

ברכה בקשר המלכות, אשר נתן שבתות.

האדם הזה לא נזכר.

גם אחרי שחתם בוני ירושלים עדיין היה מרחף והתחיל את הברכה הרביעית.

אמר ברוך אתה השם אלוקינו,

על דעת לומר את הברכה הרביעית,

ברכת הטוב והמיטיב.

ובסוף נזכר, אבל לא אמרתי, ירצה וחליצינו.

אז במקום להמשיך לעד האל אבינו, הוא רוצה לחזור ולסיים אשר נתן.

אפשר או לא?

החיי אדם ופקודת אלעזר בסימן קפו כתבו שבדיעבד ימשיך ויאמר את הברכה הרביעית לעד האל אבינו.

השאלה היא למה.

בספר ערך השולחן של הגאון רבי יצחק טייב הוא אומר, זה דומה לדוגמה הקודמת שאמרנו, ברכת המזון דאורייתא.

אז איך תוכל לומר שיצא?

עונים הפוסקים ואומרים,

שהתשבץ ושאר הראשונים כתבו,

גם בברכת המזון דאורייתא שאכלתי לחם ושבעתי,

אין חובה לומר את צבע חליצינו מן התורה.

השכרת מעין המאורע אינה דאורייתא אלא מדי רבנן.

ולכן, כאן עוד פעם הספק הוא דרבנן,

ולכן תוך פסקו החיי אדם ופקודת אלעזר, שימשיך את הברכה במקום לעד האל אבינו, שימשיך אשר נתן כדי להצעיד את ברכת המזון. שוב, אנחנו אומרים את זה,

פתרון לשעת חירום בדיעבד.

חינוך התחילה, בוודאי שצריך לשים לב, להיזהר,

שלא יגיע לבעיה הזו אלא יברך את ברכת המזון כהוגן.

הרבה פעמים בליל שבת אדם עייף מאוד,

עבד קשה ביום שישי,

העצה היא שלא יברך ברכת המזון בעל-פה.

ניקח את הסידור,

יאמר את הקול מתוך הסידור, ועל-ידי זה יוכל לומר את ברכת המזון כהוגן, אם רצה ואחליצינו,

זה מה שראוי,

זה מה שצריך לנהוג ולעשות.

אדם שלא סופר ספירת העומר בלילה.

מחלוקת בראשונים, האם אפשר לקיים את מצוות ספירת העומר גם ביום,

הקצירה של קורבן מנחת העומר,

דווקא בלילה, גם ביום,

גדולה הלכה.

כתבו לנו הראש, עתידו על שולחן ארוך,

שאם לא סופר בלילה,

עדיין המצווה נמשכת ויכול לספור ביום.

אבל סוף-סוף הדבר לא יצא מידי מחלוקת,

ולכן מרן אומר,

נספור ביום בלא ברכה, לא יברך,

ספק ברכות להקל.

אבל הטוענת שבדבר,

אומר הטרי חדש,

בשאר הלילות יוכל לספור בברכה.

אומנם יש חולקים על דברי הטרי חדש,

מחלוקת בין העלייה רבה, פרי חדש יואב,

אבל המסקנה היא שעל-ידי זה יוכל להמשיך לספור בשאר הלילות בברכה. יש לנו כאן ספק ספקה.

שמי ספירת יום מועילה ושמי כל לילה מצווה בפני עצמו, כמו שאמרו הרמב״ם והתספורות.

ולכן,

בדיעבד, מה שהוא סופר ביום מועיל לו.

אולי יצא בזה ידי חובת המצווה וזה יציל את הימים הבאים.

זו הסיבה שאצלנו הספרדים,

בכל יום בשחרית,

לפני שהחז״ל מתחיל כזה,

הוא אומר, היום,

ארבעה עשר יום לעומר, בשביל מה הוא חוזר בדוקר? כבר ספרנו אתמול בלילה.

אלא אולי יש אחד או שניים שלא ספרו אתמול,

זה יזכיר להם וזה יציל את הימים הבאים.

ולא רק אם קרה הדבר הזה פעם אחת,

אלא אפילו אם היה הדבר הזה כמה וכמה פעמים,

עדיין יש מקום להתיר לו, להמשיך בהמשך בשאר הלילות בברכה,

ויכול להתחבר ויכול להיחשב כשבע שבתות תמימות תהיינה.

הדבר יכול להועיל לאור.

אבל מלכתחילה ודאי שכל אדם צריך לברך בתחילת הלילה,

כמו שאמרנו, תמימות,

ויזכה גם לברך,

ולא יאבד את הברכה, לא יעשה כדבר הזה לסמוך על ספירת העומר של היום.

אבל שגיאות היא אביב. הרבה פעמים אנשים הולכים לאיזה בר-מצווה או שמחה אחרת,

שוכחים גם את הערבי וגם את ספירת העומר.

עבירה גוררת עבירה.

רק ביום הוא נזכר. לפחות נציל את כל זה על-ידי שיספור ביום.

אם האדם הזה יתפלל מנחה וערבית מפלג המנחה בערב שבת,

יש הרבה אנשים שבתקופה הזו, בימי הקיץ,

כדי שאנשים יוכלו לעשות את הקידוש בזמן,

הילדים ישמעו את הקידוש אל השולחן שבת,

לכן הוא מקדים.

אם יבואו בשעה 08, 08 ורבע, כבר הילדים ישנו,

הפסידו את מצוות הקידוש.

ולכן יש כאלה מקדימים.

אותו אדם הלך להתפלל בשעה 06 ובשעה 07 הוא כבר בבית, סברי מראנן.

נו, סברי מראנן התחיל לחשוב,

עומר עדיין לא ספרתי.

אבל הוא ממשיך לחשוב, ורק שהיום לא ספרתי.

אתמול בלילה הייתי בבר-מצווה,

לא התפללתי ערבית ולא ספרתי עומר.

האם נספור מייד את המספר של הלילה הקודם,

יועיל?

או שנאמר,

הוא כבר אמר בואי קלה שבת מלכתה, הוא כבר ברך בתפילה, תפילת ערבית, ברוך אתה השם יקדש השבת. אם זה שבת,

איך תחזיר את הגלגל האחורנית,

איך תקרא למספר הקודם, תקרא היום כך וכך.

יש בזה מחלוקת גדולה בפוסקים.

הרב זרע האמת, רבי ישמעאל הכהן, אומר שכן,

שיספור מייד ללא ברכה, אפילו אם זה בבין השמשות,

ואחרי צד הכוכבים יוכל להמשיך בשאר הלילות לספור לברכה.

יש חלקים.

תראו בספר של הגאון הרב אורבך,

מעדני השולחן מצטט אותו, ועוד,

שלא יצא גם בדיעבד ויספור בשאר הלילות

ללא ברכה.

אבל תהיו תשובה ארוכה ביביע עומר חלק ד',

שם אבא מביא דברי זרע האמת וסיעתו,

והמסקנה היא שכן.

דיברנו בשבוע שעבר לגבי זמן בין השמשות.

הבאנו את דברי הרמב״ם ורבינו ארי שחוזקו הלכה כדעת רבי יוסף.

לפי שיטתם זה יום גמור,

ולכן אין לנו ממה לחשוש.

זאת ועוד.

אם אתה הולך לפי ציד הכוכבים ברבנותם,

מה שהוא אמר בואי קלה,

עדיין זה לא היה פלג המנחה.

מתי מתחיל פלג המנחה לפי רבנותם?

שלוש דקות לפני ההשקיעה מתחיל זמן פלג המנחה.

מה שהוא התפלל חצי שעה לפני ההשקיעה ואמר, מקדש השבת,

לפי רבנותם זה כלום, זה עדיין לא פלג המנחה.

אם זה לא פלג המנחה,

ממילא מה שהוא עכשיו סופר את ספירת העומר זה מצוין,

הוא מציל בזה את המצע, מה שהוא סופר כעת.

החולקים טוענים, יש כאן ספק ספקה הפוך. זה הוויכוח,

איך ננווט כאן בין הספקי-ספקות. מיל ההלכה, בדיעבד,

כמו שאמרנו, יוכל להמשיך ולספור בשאר הלילות בברכה, בתנאי.

האדם הזה חייב להקפיד באותה השנה לספור ספירת העומר אך ורק אחרי יסד הכוכבים.

לדברי התוספות באבוק אמה יא אנחנו לומדים, שבמקרים כאלה הוא לא יכול לעשות תרתי דסתרי.

החשבת את בין השמשות כיום,

ספרת את המספר של היום הקודם.

איך אחרי שנים אתה בא ומחשיב את זה, כאילו לילה אחרי דקה,

אתה בא וסופר את המספר של היום הבא. זה תרתי דסתרי, זה לא ייתכן.

בוודאי שהוא חייב באותה השנה בשאר הלילות להחשיב את בין השמשות כאילו זה יום,

ועדיין לא הגיע הזמן ספירת העומר,

אלא יספור את ספירת העומר תמיד אך ורק אחרי צד הכוכבים.

אמרנו את רבי נותן תוספת לסניף של אולי ההלכה כרבי יוסף.

עיקר הביסוי שלנו היה רבי יוסף.

אמרנו שהרמב״ם, רבנו ארי, והסברנו בהרחבה שהמשקל של רבנו ארי כאן גדול, עצוב ורב,

כי זה גילוי מילצא בעלמא, הוא מברר לך את המציאות.

מספיק ספק אחד כזה, מעיקר הדין. קל וחומר שיש לך כאן עוד ספקות,

אולי ההלכה כרמב״ם והתוספות

שאמרו שכל לילה מצווה בפני עצמו.

אז גם בלי רבנו תם כבר היה לנו ספק ספקה טוב.

הוספנו גם את רבנו תם שלמפריע מה שהוא קיבל שבת, זה לא נקרא קבלת שבת לפי רבנו תם, עדיין לא הגיע הזמן,

ולכן אין כאן בעיה יוכל להציב את המוצאה.