ספירת העומר בזמן הזה – דאורייתא או דרבנן? כוונה במצוות, טעויות בספירה והנהגה למעשה

 

- - - לא מוגה! - - - 

קראנו עתה את הפסוק, וספרתם לכם במחרת השבת, נאמר יחם את עומר תנופה, שבח שבתות תמימו תהיינה.

אחת מהתרייג מצוות זו מצוות ספירת העומר.

אבל עכשיו, בזמן הזה, האם המצווה היא בדאורייתא או לא,

יש בזה מחלוקת גדולה בראשונים.

לפי הרמב״ם והחינוך, גם בזמן הזה המצווה היא מן התורה.

אבל דעת

הרן בשם רוב המפרשים שהמצווה הזו בזמן הזה אינה מדאורייתא אינה מדרבנן, משום שהתורה הצמידה, חיברה,

את מצוות ספירת העומר, וספרתם לכם במחרת השבת,

מיום אביאכם את עומר התנופה.

אילו היה היום בית המקדש,

אילו היינו מקריבים בפועל את קרובי מנחת העומר, אז הייתה המצווה דאורייתא. היום, שאין לנו את קרובי מנחת העומר,

לפי דעתם זו דרבנן,

וכך דעת רוב המפרשים, כך דעת רוב הפוסקים,

וכך המסקנה.

יש כמה וכמה דברים,

נפקא מינן למעשה, על המחלוקת הזו.

נפקא מינן ראשונה, בנוסח לשם איכות שקראנו,

האם צריך לנסח ולומר,

אני בא לקיים מצוות עשה דאורייתא,

או להשמיט את המילה דאורייתא, לומר, אני בא לקיים מצוות ספירת העומר.

בשמים יודעים אם היא דאורייתא או דרבנן, כשאני אומר מצוות עשה,

אז זה כולל או דאורייתא או דרבנן.

ולמסקנה,

עדיף יותר להשמיט את המילה דאורייתא, לומר בלשון כוללת,

אני בא לקיים מצוות ספירת העומר.

דווקא מינה שנייה,

האם מצוות צריכות כוונה או לא?

הגמרא דנה בזה במסכת ראש השנה כח.

מחלוקת בגמרא,

רבי זירא רבה, שם נחלקו,

איך ההלכה בדברי אותם התנאים שנחלקו בזה,

גם האמוראים נחלקו בדבר איך ההלכה.

גם בפוסקים יש לנו כמה וכמה דעות.

הריפה ראש הרמב״ם או הפוסקים נקטו,

מצוות צריכות כוונה.

יש הרבה מהגאונים שחולקים.

מרן פסק מצוות צריכות כוונה, אבל הרדב״ז,

כשדן במחלוקת הזו,

הוא מחשיב את המחלוקת הזו כמחלוקת שקולה,

ולכן הרדב״ז נוקט

במצוות דאורייתא, ספק דאורייתא לחומרא,

מצוות צריכות כוונה,

במצוות דרבנן מצוות אינן צריכות כוונה.

זו הפשרה של הרדב״ז.

מרן לא נוקט כך.

מרן כתב לנו בהלכות נתילת ידיים,

בסימן קנט סעיף יג. מרן שם כותב,

לכתחילה יכוון הנוטל לנטילה מכשרת לאכילה. אתה רואה שגם במצוות דרבנן,

גם שם מרן חייב כוונה.

הפסוק שממנו הביאו חכמינו אסמכתה למצוות נטילת ידיים,

הפסוק הזה הוא פרשת השבוע שנקרא, בעזרת השם, בשבת הבאה, פרשת שמיני.

והתקדשתם וייתם קדושים. התקדשתם ואלו מים ראשונים.

אבל אין זו דאורייתא, ברור שמצוות נטילת ידיים, אחת משבע המצוות דרבנן.

ואפילו אחי, גם בה מרן מצריך מלכתחילה שכן יכוון.

כך נקטו עוד רבים מגדולי הפוסקים בדעת מרן,

והביאו רעיין הזה ממה שכתב מרן בסימן תרצ.

בסעיף יד הגאון רבי חיים אבולעפיה בספרו מקראי הקודש,

כך הוא לומד מדברי מרן שם.

שם מרן מדבר בדיני מקרא המגילה,

ועל זה מרן כותב שהקורא את המגילה צריך לכוון עלינו, על השומעים, וכן להפך, גם אישה משמע שמצוות צריכות כוונה אפילו בדרבנן.

אבל הפרי חדש אצלנו כאן, בסימן ת׳ ט׳,

בהלכות ספירת העומר הוא נוקט בדעת מרן, שמעיקר הדין מצוות צריכות כוונה רק בדאורייתא ולא בדרבנן, שגם מרן סובר כדעת הלדב״ז.

דווקא מינה, הדוגמה שממנה רוצים ללמוד מדברי מרן.

אדם ששואל אותך כעת, כמה היום לעומר?

אם אתה בעצמך כבר קיימת את המצווה, תענה לו, היום שני ימים לעומר.

אבל אם עדיין אותו האדם לא קיים את מצוות ספירת העומר,

האם רשאי לענות לו, לומר לו היום שני ימים לעומר או לא?

גם זה שנוי באותו ויכוח, אותה המחלוקת.

הרי בשעה שאני עונה לו,

אני לא עונה לו כדי לקיים מצוות ספירת העומר. אני לא מתכוון לצאת, אלא רק לעשות לו טובה, לגמול חסד עם האדם הזה.

ואחרי כן מרן כותב,

בסימן תפטט סעיף דלת,

מי ששואל אותו חברו בין השמשות כמה ימי הספירה בזה הלילה,

יאמר לו, אתמול היה כך וכך.

אם יאמר לו היום כך וכך,

אינו יכול לחזור ולספור בברכה.

אתה רואה

שמרן סובר שבמצווה דרבנן מצוות לא צריכות כוונה,

ולמרות שלא התכוונתי לקיים את המצווה, בדיעבד כן יצא.

כך הביא ראייה בעל הפרי חדש מדברי מרן אלו,

ומה שכתוב בהלכות נטילת ידיים, מרן ניסח את זה בלשון של זהורית. מרן אמר, לכתחילה יכוון הנוטה לנטילה המכשרת.

אבל לא, לכתחילה, עצה טובה כמה שבעלן.

אבל לא דין,

ואם האדם הזה נתן ידיים ולא כיוון, לפי דעת הפרי חדש,

בוודאי שידף תהרות ויאכול מייד לגשת ולאכול.

זו הנפקא מינה שיש לנו להלכה.

בוודאי שאדם שנשאל כמה היום מדלעומר,

ודאי שחייב לעשות כדברי מרן,

לא יענו לו כמה היום, אלא יגיד לו כמה היה אתמול,

כדי שלא יסתבך עם הברכה.

תודה.

רבחיה אבול עפיא,

אמרתי שהוא נוקט בדעת מרן שגם בדרבנן מצוות צריכות כוונה.

הוא מקשה על עצמו בדברי מרן אלו,

והוא עונה יפה ואומר,

מרן לא מדבר כאן על עצם המצווה בלבד.

מרן מדבר בעיקר על הברכה,

שאם יטעה ויענה לו,

מינו לה לא יוכל אחר כך לברך, כיוון שיש מחלוקת.

אם כך,

ספק ברכות לעקב.

אולי יפסיד את הברכה, רק מצד הברכה מרן הזהיר.

אבל לעצם העניין, אם באמת קרה שהאדם הזה ענה לו,

טעה וענה לו היום שני ימים לעומר,

הוא נוקט בדעת מרן.

שלא יצא ידי חובה ויחזור עוד הפעם לספור בלי ברכה.

כך הוא מפרש את דברי מרן והוויכוח כאן על דברי מרן כאן, וכמו שאמרתי, העניין מתחיל,

מסתעף

שורש העניין האם זה דאורייתא או דרבנן.

אם נאמר שזה דאורייתא, בוודאי שצריך לכוון.

אם תאמר דרבנן אז יש לנו את הסימני

שאלה האם מצוות צריכות כוונה בחיי גוונה זה רק עצה טובה לכתחילה,

או שהדבר הזה הוא לעיכובה,

אלה הדברים שדנים בדעת מרן.

יש עוד, נפקא, מינה נוספת במחלוקת הזו.

במשנה, במסכת שבת דף ט', המשנה אומרת

כשמגיע זמן תפילה, מגיע זמן קריאת שמע, אסור לאכול.

כשאדם אוכל,

טבע הדברים אוכל ושותה,

אחרי זה מרגיש כבדות, עייף ונרדם,

ואז יכול חלילה לשכוח מהתפילה מקריאת שמע.

ולכן הגמרא אומרת,

עובר על דברי חכמים חייב מיתה.

הגמרא שואלת, למה כאן אמרו את העונש הנורא הזה?

הגמרא עונה, כמנ דאיכא אונס שמע.

זאת אומרת, אדם נגרר,

לא שהוא מתכנן בשד בנפש,

לוותר על התפילה לקריאת שמע,

אבל דבר ברור לנו שהמסלול הזה של האכילה מוביל לשם, ולכן אין ספק, אין מחלוקת, אסור לאכול לפני.

אבל המשנה מסיימת.

מפסיקים לקריאת שמע ואין מפסיקים לתפילה.

אדם שהתחיל, כבר התחיל, הוא באמצע הארוחה.

הוא לא חייב להפסיק באמצע לחפש מניין, איפה יש מניין תפילת ערבית,

ואחר כך לחזור,

אלא יכול להמשיך ולאכול.

כל זה לגבי תפילה, אבל קריאת שמע חייב להפסיק.

ההרצחות מיהו נפסיקו אלינו מי שנראה לתשע,

וההכמה תהיה לזה יחד לדיבור.

אין לך

כמה. אז כמו שאמרנו, מפסיקים לקריאת שמע,

כיוון שהיא דאורייתא, ומפסיקים לתפילה.

מרן כתב לנו את זה להלכה בסימן רש למידיה.

כאן אצלנו,

אדם התחיל ישר ואחר, אם זה סעודה ברית מילה או סעודה אחרת,

יושב ואוכל, הגיע על צד הכוכבים שבע ורבע.

האם חייב להפסיק

ולברך קודם כול על ספירת העומר ואחר כך ימשיכו לו?

בזה מרן לא דיבר אלא הרמה.

הרמה כותב בסימן תפט סעיף ד' בהגלה,

אם התחיל לאכול קודם שהגיע הזמן,

אינו צריך להפסיק,

אלא גומר אכילתו וסופר אחר כך.

כל זה אם התחיל בהיתר.

התחיל בשעה 18, התחיל לאכול.

כיוון שהתחיל בהיתר, לכן מותר לו להמשיך ולאכול.

אבל אם התחיל באיסור, התחיל לאכול בשעה 19,

בזה הרמב״א אומר, אם התחיל לאכול פוסק וסופר.

למה פוסק? הרי אמרנו,

בדוואר דרבנן, תפילה, לא צריך להפסיק.

אלא ודאי שהרמה סובר

שמצוות סבירת העומר היא דאורייתא.

כמו שחייב להפסיק ולקרוא קודם קריאת שמא, חייב גם להפסיק ולספור סבירת העומר.

זו הראייה שמנסים להביא מדברי הרמה.

אבל גם בזה יש חולקים.

שם ללכת לחפש מניין כדי להתפלל תפילת ערבית זה ייקח לו זמן, טרחה רבה.

צריך לעזוב את המקום, יעלה ויבוא ויגיע.

אבל מה שאין כן כאן, כאן זה לא טרחה גדולה.

אתה עומד עשרה שניות,

אתה מברך ואומר, היום שני ימים לעומר. זהו, בזה הוא גמר את הכול,

ולכן כאן אין הרבה טרחה,

ולכן בזה כן מטריחים, כן מחייבים אותו להפסיק לרגע ולספור סבירת העומר.

אבל דאללה ממלאך, שגם זה דרבנן.

זו הדחייה שיש.

אבל למעשה, למסקנה,

לא מבעיה עם סבירת העומר דאורייתא, אלא גם עם נומה שזה דרבנן.

על-פי הסברה הזו יש מקום לחייב אותם, ולכן מי שמארגן את הסעודה, בידו נמצא המיקרופון, הרמקול,

יאמר להם, אנחנו מפסיקים לרגע את הסעודה,

בין מנה למנה, בין שיר לשיר, יפסיקו לרגע,

בשעה שבע ורבע יספרו את סבירת העומר,

יברכו, ואחרי זה ימשיך, ייתן להם את המנה הבאה.

כך כדאי באמת

לנהוג ולעשות.

עוד נפקא מינה גדולה יש

במחלוקת הזו לגבי אדם שהיה לו טעות.

מרן כותב לנו שני סעיפים בנושא הזה.

גם זה דבר שהוא שנוי במחלוקת עצומה בדברי הראשונים בברכות יב.

נחלקו שם ראשי תוספות הרמב״ם, הראב״ם, הראב״ד, הרייף, הראש,

עשרות מגדולי הראשונים והאחרונים דנים איך ללמוד מדברי הגמרא שם,

להעתיק את הנושא גם לענייננו, לנושא של ספירת העומר.

שם הגמרא, הסוגיה לא עוסקת בהלכות ספירת העומר.

הדוגמה של הגמרא שם היא ברכות הנהנים.

הגמרא אומרת כך

אדם לקח כוס יין.

בהתחלה הוא חשב זה כוס פטל.

אמר, ברוך אתה ה' אלוקינו,

כשהזכיר שם שמים היה בדעתו לסיים שהכל נהיה בדברו.

הגיע מלך העולם, הרגיש שזה יין.

אם זה יין, הגפן. וכך היה. הוא סיים כהוגן,

אמר בסוף, בורא פרי הגפן.

הגמרא אומרת פשיטר ודאי שיצא ידי חובה. ולמה?

ממה נפשך?

אתה הולך אחרי מה שהוא אמר. הוא אמר בסדר, הוא אמר בברוב קריאה גפן.

מה אתה רוצה לחשוב?

אתה אומר, המחשבה, בשעה שהזכיר שם שמים, שם ואלוקינו,

המחשבה הייתה טעות. לומר שהכל,

גם על יין, אם ברך שהכל נהיה בדברו, גם כן יצא.

ממה נפשך?

בין המחשבה, בין הדיבור, ממה נפשך יצא.

זו הדוגמה הראשונה, מה שהגמרא אומרת פשיטא,

ועל זה אין ויכוח. כל הפוסקים פר אחד, כך יגידו לך ההמשך, מה שהגמרא מסתפקת,

ועל זה יש לנו את הפירושים,

כמה פירושים בסוגיה.

הפירוש האחד הוא

שהאדם הזה לקח בידו כוס פטל

והוא טעה.

הוא חשב שהפטל הזה,

יש עליו סטיקר יפה של ענבים,

חשב שזה יין,

היום קוראים לזה משקי ענבים.

יעבד

דאגו, כשנתנו את ההכשר הם חייבו אותם לכתוב אותיות גדולות שם

הברכה שהכל ואין כאן ברכת הגפן.

בסדר, אדם שהוא לא מסתכל טוב וטעה.

התחיל, יאמר, ברוך אתה ה' אלוקינו על דעת לומר ברור פרי הגפן.

הגיע מלך העולם, ראה את הסטיקר הזה,

ידע שזה לא יין, וסיים שהכל נהיה בדברו.

האם נלך אחרי מוצא פיו?

הוא אמר בסוף שהכל נהיה בדברו,

אז זה בסדר.

או שנאמר,

מהו העיקר כשאדם מברך ברכה?

עיקר הברכה השם שמים, אדם אומר שם לאלוקינו,

ושם היה בדעתו לומר הגפן.

אילו היה מסיים על הפטן הזה הגפן,

בוודאי שלא יצא ידי חובה.

זה שקר, זה לא פרי גפן.

ולכן,

בגלל הספק הזה,

הגמרא לא סיכמה לנו את הדין להלכה ולמעשה. הריב כותב שם,

ספק ברכות להקן, כך כתבו גם שאר הפוסקים. השאלה היא,

זו הבעיה? זו השאלה של הגמרא?

או שהגמרא מתכוונת שהאדם הזה סיים,

לא רק התחיל שם שמים,

אלא גם בהמשך, טעה ואמר כך,

מלך העולם,

בורא פרי הגפן, שהכל נהיה בדברו, ותוך כדי דיבור הוא תיקן.

אז הגמרא מדברת שהוא אמר גם בפה את המילים בורא פרי הגפן,

אבל אם במחשבה זה לא נורא.

אלה הם הוויכוחים שיש לנו בין גדולי הראשונים. מרן דיבר בזה בהרחבה בסימן רשט,

ומרן הביא שם סתם ויש.

שוב,

גם אם תלך בדעת מרן,

אבל עדיין, ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן. וכאן הדוגמה שלנו,

בנושא ספירת העומר.

האדם הזה אמר, ברוך אתה על שם אלוקינו,

היה לו בדעה,

במחשבה,

לספור טעות,

כלומר, היום חמישה ימים לעומר.

אבל הגיע, אשר קדישנו ומצוותיו הציוונו,

שומע את החברים ואת הג'מאר, כולם אומרים ארבעה ימים.

אז הוא הבין שהלילה הזה ארבעה ימים, וכך היה.

בסוף הוא ספר כהוגן, אמר,

היום ארבעה ימים לעומר.

יצא או לא יצא,

מרן אומר שיצא.

מה משמע?

ספירת העומר בזמן הזה אינה דאורייתא אלא דרבנן,

ולכן מספק, אתה אומר עוד הפעם, ספק דרבנן לכולם, לכן יצא.

אם נאמר שזה דאורייתא,

אולי צריך עוד הפעם לחייב אותו.

גם מזה הפוסקים מנסים ללמוד בהלכה למעשה. מרן מביא דוגמה הפוכה.

האדם הזה,

בשעה שהתחיל, ברוך אתה ה' אלוקינו,

היה על דעת לומר את המספר הנכון,

היום ארבעה ימים.

בסוף

הגיע לקטע האחרון,

התבלבל ואמר,

היום חמישה ימים לעומר.

אולי היה לו איזה טלפון באמצע, איזה צלצול, ששיבש לו את הדעת.

יש אנשים שכל היום צמודים לטלפון הזה.

הם מחכים, אולי מישהו יטלפן ויגיד לו שהמשיח בא, הוא מחכה לצלצול,

מחכה לאיזו הודעה חשובה,

איך אפשר שראש הממשלה,

אותו אדם שמנהל את העולם,

איך אפשר שהטלפון שלו יהיה כבוי.

זה בלתי אפשרי.

טוב, הכוכב הזה, הגיע מלך העולם אשר קידישנו,

במקום לומר את המספר הנכון, ארבעה ימים,

טעה, היה לו פליטת פה, כמו שאומרים,

אמר, טעות, היום חמישה ימים.

גם בזה מרן אומר שבדיעבד יצא,

כך ממצה מרן את הסוגיה שם בברכות י' באל.

הרבה אחרונים חולקים.

הרבה אחרונים אומרים,

מה זה, שקר מה שהוא אמר.

היום חמישה ימים? היום זה ארבעה ימים. איך אפשר שיצא ידי חובה?

גם בזה אתה רואה מחלוקת עצומה,

ושוב המחלוקת מסתעפת,

האם סבירת העומר דאורייתא או דרבנן. להלכה.

אם קורה דבר כזה,

לא יחזור עוד הפעם לברך, נגבה הברכה הכלל גדול מידינו, סווג ברכות להקל.

אבל

אין ספק שכדאי שיחזור עוד הפעם ויאמר היום ארבעה ימים לעומר.

אם נזכר מיד תוך כדי דיבור, זה מצוין, יכול להציל את המצב.

אפילו אם עבר כדי דיבור אין לו ברירה אלא לחזור עוד הפעם ולספור שוב את ספירת העומר, לומר את המספר הנכון,

כדי שיצא ידי חובה בצורה מושלמת, כי הסיבוך,

הספק לא רק על אותו לילה אם קיים את המצווה או לא,

אלא גם על לילות הבאים.

הרי שרח שבתות תמימות תהיינה אם חסר לך יום אחד, לילה ויום, נוסף אר.

שאר הלילות לא יכול לברך,

כדי שלא ייכנס המחלוקת, ולכן כדאי לומר לו שיחזור עוד הפעם ויספור.

אבל לגבי הברכה יש לנו בעיה.

כמו שאמרנו, הדבר לא יצא מידי ספק מידי מחלוקת,

וכלל גדול בידינו, ספק ברכות להקל.

ולכן העצה,

הפתרון הוא לומר כך,

ויברך דוד את אדוני לעיני כל הקהל, ויאמר דוד,

ברוך אתה אדוני אלוהי ישראל, אבינו מעולם ועד עולם אשר קידשנו את סתיו, הצבענו עד ספירת העומר,

היום ארבעה ימים לעומר. כך יעשה אותו אדם.

בזה אין לך ספק של אולי, חלילה, ברכה לבטלה.

את העצה הזו אמרנו פעמים רבות בשם הציון לנפש חיה,

פרי תבואה, פתחי תשובה, יורד העש, סימן שכח ועוד,

ולכן יעשה את הפתרון הזה. אבל לברך ברכה עוד הפעם,

אנחנו חוששים,

כיוון שמרן אמר שיצא,

לכן אסור לו לחזור עוד הפעם לתברכה בצורה רגילה. זה מה שצריך לייעץ לו, זה מה שצריך להנחות את אותו האדם.

קטע נעים,

בפעם שהוא מברך את שעתון מיום דברו והוא לא יודע אם זה באמת מצפים או מצפים ערבים.

אבל בשביל השאלה הזאת היא אותה ברכה.

כאילו שהוא בלך, הברכה היא תמיד בהזכרה.

אבל הוא ספר טעות.

הוא אמר שקר.

אדם שבירך מהרגע הראשון,

גם במחשבה כשאמר שם לאלוקנו וגם בפה, במקום ארבעה הוא אמר שלושה.

ואחרי עשר דקות הוא בא לשאול אותך.

מה אתה עונה לו?

אתה אומר לו, הברכה הייתה הברכה לבטלה,

מה שהוא ספר במקום ארבעה ימים היום, שלושה ימים זה היה אפס.

תגיד לו עכשיו, עוד הפעם, תחזור, תברך ותספר.

כאן אין מחלוקת.

ברור שהמספר, טעות, כאילו לא ספר, זה אפס.

למה כאן אנחנו מסופקים בדבר?

כי כאן יצוינו, בדבר הזה, בשעה שהזכיר ה' ואלוקנו,

כן, הייתה לו מחשבה טובה,

היה לו במוח את המספר המדויק.

זה קורה הרבה פעמים כשאדם מתפנל ביחיד.

כשאדם נמצא בבית ביחיד,

הרבה פעמים קורות לו תקלות כאלה.

לכן,

טוב שכל אדם יהיה זהיר עד חג השבועות לדאוג בכל מקרה, בכל מחיר,

להתפלל תפילת ערבית במניין.

אתה נמצא במניין, א', לא ישכח.

אלא בוודאי יספור, ב.

יספור את המספר הנכון, המספר המדויק,

רבים מדכירי הדודק. כשיש לך אנשים רבים לא ייתכן שכולם יטעו ויספרו מספר שהוא טעות.

בימים האלה הראשונים בוודאי שכולנו יודעים את המספר,

אף שוטה לא יגיד היום במקום שניים שהיום זה ארבע.

אבל מגיעים לימים האחרונים,

שלושים ושמונה, שלושים ותשע,

ארבעים וארבע, ארבעים וחמש,

שם כבר האנשים מתחילים להתבלבל.

יש כאלה מסודרים, פותחים לוח, או בסידורים, יש לך לפי התאריך את המספר המדויק.

אבל לא תמיד האנשים מסודרים.

לא פעם קורה,

אפילו החזן, החזן בבכירותו לעצמו,

הרבה פעמים יש לו טעות.

אבל אנשים צועקים לו, מייד מתקנים אותו,

על-ידי שיתקנו אותו, מילא גם האחרים ישמעו את הדברים בצורה הנכונה,

כדי שכולם יקיימו את המצווה כהלכתה בצורה טובה. אצל אחינו, בני ישראל לתימנים,

הנוהג שלהם בספירת העומר הוא כך.

החזן אומר לשם איעוד, גמר את הכול.

לפני שמתחיל את הברכה הוא אומר,

אתמול היה יום אחד לעומר,

כדי שכולם ידעו,

ואחר כך הוא מתחיל את הברכה ואומר,

מברך וסופר היום שני ימים לעומר,

כך הם רגילים,

ההקדמה הזו,

כדי שלא יתבלבלו.

אצלנו, בדרך כלל החזן מדייק,

הוא סופר קודם,

ואחרי זה כולנו אחריו סופרים את המספר הנכון. כשהחזן רצה לטעות, הייתה דתו לטעות ושתיתנו אותו,

ואם מישהו התכוון לתת ללמודיך הבדלים, בדרך כלל זה בסדר, הוא... זהו, זו הבעיה.

זו הבעיה, אם האדם הזה התכוון שלא לצאת,

אם הוא עשה כוונה נגדית שלא לצאת, אלא רק לתקן אותו,

בוודאי אין לנו בעיה.

אבל שוב, אם האדם הזה לא חשב, זו פצועה ספונטנית, הוא צעק לו,

היום שני ימים לעומר, כך הוא צעק לו,

עוד פעם, אתה נכנס למחלוקת, מצוות צריכות כוונה או לא, בדיעבד, יצא, לא יצא,

ולכן העצה היא, אם קרה לאדם הזה שהוא צעק על החזן,

ותיקן את החזן מצד אחד, מצד שני הוא הסתבך,

כדאי שיאמר לחברו,

תברך בקול רם,

תוציאו אותי ידי חובה בברכה,

כדי שלא ייכנס למחלוקת האמורה.

יש לי גילוי דעת יותר מזה שיש כוונה נגדית שהוא לא רוצה לצאת ידי חובה.

הוא הולך עוד דקה ולצפור, אז הוא חוזר מלפניו.

בסדר, אבל אם תאמה מצוות לא צריכות כוונה,

אז יכול להיות אולי שהאדם הזה,

אולי לא היתה לו כוונה נגדית.

אדם שהוא בן תורה, יודע טוב את כל הפרטי-פרטים,

אולי היתה לו כוונה נגדית.

אבל לא כולם יש להם כוונה נגדית באותה השנייה,

ולכן, אם הוא מסופק,

מסופק בזה אם היה לו כוונה נגדית או לא,

יאמר לאדם אחר שיברך ויוציא אותו ידי חובה.

שם יש לך יותר כולה, כיוון שאחרי יום השביעי אתה מסיים, שהם.

ואדם שספר רק את הימים ולא ספר שבועות,

כדעת, הרבה פוסקים עדיין לא יצא.

אז אתה צעקת לו 22. במקום שהוא אומר שלושה ו-20, אמרתי לו לא,

שניים ו-20.

אז לא אמרת שהם שלושה שבועות ושני ימים. זה לא אמרת לו.

אז לכן בזה הדבר קל יותר.

אבל שאין כן בימים האלה, השבוע הזה, סך הכול שני ימים, זה הכול. אתה אומר את המשפט הקצר,

בזה כבר אולי יצאת ידי חובה.

ולכן,

אם לא תהיה לו כוונה נגדית שבוודאי לא מתכוון לצאת,

כדאי שיאמר למישהו אחר שיברך ויוציא אותו ידי חובה.

בדיעבד, כן.

הרב גיאון אמר את המשפט הרמה היום,

מחלוקת נוספת, אם לא אמרת את המילה היום, האם גם זה יצא,

או שהמילה היום, שני ימים לעומר,

גם זה לעיכובה.

שרשרת של מחלוקות וספקות,

וכמו שאמרנו, המחלוקות האלה מתחילות קודם כול בראש ובראשונה.

אם זה דאורייתא,

כל המחלוקות האלה הן דאורייתא, ספק דאורייתא.

אם תאמר דרבנן, ספק דרבנן לכולם.

אלה הן הבעיות היסודיות שיש במצווה זו.

אתה לא יכול לעשות את הכוונה הנגדית לכל. אם אני אגיד שאם החזה נטעה ואני אתקן אותו, אתה לא יכול לתת את הרחובה.

בסדר.

אם תעשה, כן.

הלילה הזה יור צעיד של רבנו מאיר אבו חצר, הבבא מאיר,

היה בנו הגדול של רבנו ישראל אבו חצרה, הבבא סאלי.

הוא בעצמו היה כן ימחזיק ברכה, היה גדול בתורה,

יראת השם טהורה, אלא שהיה צנוע יותר.

הוא נפטר בעוד שאביו היה חי.

שנה אחרי זה נפטר הבבא סאלי.

כל זמן שהבבא סאלי, כל מי שהיה רוצה משהו היה הולך לאבא שלו.

ולכן הוא ישב באשדוד, הצטנע שם,

ישב ועסק בתורה בהתמדה עצומה,

וכמו שאמרתי, נפטר על פני רבנו ישראל אבו חצרה, אביו.

כאן מנוחתו כבוד בהר הזיתים נמצא כאן.

היה גדול, עצום ורב גם בעסק לימוד התורה.

וכשמורנו החכם מן ציון בתקופת החגים היה נוסע לאשדוד,

היה לו שם מגיס, היה נוסע לבקר,

היה תמיד הולך אליו, היה נפגש עמו.

הוא ראה את העמקות,

את הבינה הנפלאה של מורנו החכם בן ציון.

הוא פעם שאל אותו, אמר לו, מאיפה כבודו?

אמר לו, אני מירושלים, איפה אתה לומד?

הוא אומר, אני לומד בישיבת ברת-היסף.

מה שמך? אמר לו, בן ציון, בן ציון אבר שאול.

ואמר לו, הרב, הרב הגאון.

היום כל נער שבקושי יודע לקרוא שני שורות וחצי גמרא,

כבר קורא לעצמו,

טוב,

עברו ימים, באו תלמידים מישיבת ברת-יוסף,

באו לבקר את רבנו מאיר אבו חצירה.

דיברו איתו דברי תורה, ואחר כך הוא שאל אותם,

הוא אומר, בא אצלי לפעמים חכם גדול מאוד,

והוא אמר שקוראים לו בן ציון.

הוא אמר שהוא לומד אצלכם את ברת-יוסף. אתם מכירים אותו?

ככה הוא שאל אותם בתמימות.

היום בכל הארץ יצא כבן,

ברגע שממנים אדם ראש ישיבה,

באינטרנט, בכל העולם אתה שומע, אתה יודע. אז היה עולם עדיין קטן, עדיין היה מצומצם יותר,

והוא שאל אותם, אמרו לו, זה ראש הישיבה שלנו, הוא החכם הגדול,

אדם שהוא ענק בתורה, אלא ששניהם, כמו שאמרתי,

שני העלוויתנים האלה היו מתחדרים כדי לדבר בדברי תורה, דברי אלוקים חיים,

בזכותו יגן עלינו. בכבוד שלמה, יעלה ויבוא.