ברכת שהחיינו בימי ספירת העומר ודיני ברכות בתערובות – בין מנהג לאבלות ובין עיקר לטפל

- - - לא מוגה! - - - 

שהכל נהיה בריאות.

בימים האלה, ימי הספירה,

נחלקו האחרונים האם מברכים ברכת שהחיינו על פרא חדש או על בגד חדש או לא.

הוויכוח הוא.

בימים שבין 17 בתמוז לתשעה באב כתבו לנו ספר החסידים

ומרא לנו שולחן ערוך בסימן תקנא סעיף יז שלא מברכים בימי בין המצרים שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

אם נשווה את הדברים לכאן או לא, דן בזה יוסף אומץ ושאר האחרונים.

והמסקנה היא,

חלק מאחינו האשכנזים מחמירים בדבר ולא מברכים שהחיינו.

אנחנו הספרדים לא נהגנו חומרה בדבר.

מעיקר הדין אפשר לומר שהחיינו.

פשרה בין שתי הקצוות.

יש אנשים שמשאירים את הפרי החדש ליום שבת או את הבגד החדש משאירים ליום שבת בשבתות, שבינתיים הדבר קל יותר ויהיה אפשר לברך את ברכת שהחיינו.

והשאלה היא למה?

מה נשתנה? מדוע שם כולנו נוהגים שלא לברך שהחיינו בבין המצרים?

למה כאן אנחנו כן מברכים שהחיינו?

הסבירו לנו המפרשים שם הימים ימי בין המצרים הזמן הוא זמן לא טוב.

המזל, אריה, המזל של עם ישראל אז הוא גרוע מאוד ולכן אתה מנוע מלומר שהחיינו וקיימנו והגיעדו לזמן הזה. הזמן הזה הוא לא טוב ולכן משום זה אנחנו נמנעים אפילו בשבתות

שבימי בין המצרים, פרשת פנחס, מעטות מסעה, דברים. גם באותן שבתות אנחנו מנועים, לא אומרים, לא מברכים מרכז שחיינו.

כאן הימים האלה הם ימים רגילים, ימים טובים.

ותראו בדברי הרמב״ן,

הרמב״ן אומר שבין פסח לחג השבועות לעצרת הימים האלה דומים כעין ימי חול המועד.

בין יום טוב ראשון לאחרון של הפסח וסוכות אתה קורא לזה חול המועד?

ימים טובים.

גם כאן, על-פי הקבלה, הימים האלה הם ימים טובים,

ולכן בימים האלה אנחנו לא אומרים בתיקון חצות תיקון רחל.

אנחנו אומרים רק תיקון לאה.

למרות שנגמר החג, נגמר חודש ניסן,

אנחנו לא אומרים תיקון רחל.

כמו שאמרנו, הימים האלה הם כעין ימים טובים.

גם במקובלים שמתפללים על-פי כוונות רבנו הארי והרשש,

בימים האלה הם לא אומרים, מתפללים תפילה רגילה, לא מכוונים,

כמו שאמרתי זה נחשב כ...

ולכן הזמן הזה הוא טוב ולכן אין צורך להימנע מעיקר הדין, כך הוא הדין, אדם שרוצה לעבור דירה בימים האלה ורוצה לשפץ, לסייד וכיוצא בזה,

הכל מותר.

זה לא דומה למה שלמדנו בסימן תקנא לגבי ראש חודש אה והלאה,

שאסור לסייד, אסור לצבוע וכולי,

כל הדברים ההם שם שנכנס לאב, ממעטים בשמחה וכולי, שם יש הגבלה בכל אותם הדינים אבל כאן אין את הבעיות האלה ומי שירצה לשפץ, לסייד, לצבוע, מותרים לכם, מותרים לכם, כל הדברים האלה מעיקר הדין הדבר מותר. כמו שאמרתי קודם, יש חלק מאחינו בני ישראל האשכנזים שהם מחמירים בדבר, לא? מי שרוצה להחמיר שיחמיר,

ומי שירצה לעשות את הפשרה,

הפשרה היא שידחה את הכול לשבת המחמיר,

תבוא עליו ברכה.

הכוונות שאנחנו מכוונים, כשאדם אומר שם הוויה ברכו,

היה הווה ויהיה אדון הכול,

בוודאי שמכוונים גם בימים האלה.

זה לעולם, מכוונים גם שבתות, ימים טובים, קל וחומר בימים האלה.

אני מדבר על כוונות הארי.

אם התפללת פעם בבית כנסת של מקובלים,

שם הם מאריכים יותר. לוקח להם הרבה יותר זמן,

בערך עשרים דקות עד חצי שעה יותר מהתפילה שלנו.

אתה אומר למען שמו באהבה, אתה ממשיך מיד, מלך חוזר ומשיע ומגן.

הם במילה באהבה מנגנים,

לוקח להם שלוש-ארבע דקות עד שגומרים את כל הדפים, את כל הכוונות שיש.

וכן, כיוצא בזה. יש עוד קטעים שהם מאריכים,

אז זה שייך בימים רגילים,

אבל ימים טובים אין את הכוונות האלה.

אז כאן בימים האלה הם לא מכוונים. אתה רואה שהימים האלה הם לא דומים לימי בין המצרים,

ולכן הרבה מהפוסקים הקלו בדבר הזה, ומעיקר הדין, כמו שמענו על ברכת שהחיינו,

אין לנו את המנהג להימנע.

מעיקר הדין הדבר מותר.

כשאומרים תיקון לאט, צריך לומר גם וידוי.

וידוי אמרת היום, אתה תאמר מחר, אז ממילא וידוי כן,

אבל אתה גומר את הוידוי,

אתה גומר נאמר מה נאמר לפניך יושב.

יושב מרום, אתה מגיע לקטע על נהרות בבל.

מהקטע הזה על נהרות בבל אתה מדלג,

אתה עובר ישר לתיקון לאה, למצח משכיל לבני קורח, כאייל תערון.

זה מה שאנחנו עושים בכל הימים האלה, בגלל, כמו שאמרתי, הימים האלה הם לא ימים של אבל.

ולכן,

משום זה אנחנו כן מקילים בדבר, אומרים רק תיקון לאה, מקילים בדבר גם לגבי ברכת שהחיינו,

שאין עוון,

מותר לכתחילה לברך על פרי חדש או על בגד חדש,

בברכת שהחיינו, אין בזה חשש.

אנחנו נוהגים, מנהגי אבלות,

בגלל הפטירה של תלמידי רבי עקיבא, כדי שווה חי ייתן אל לבו,

כדי שכולנו נלמד לקח וניזהר במצוות של בן אדם וחברו, ולכן הנהיגו אותנו שלא להסתפר, לא להתגלח,

לא להתחתן ולא לשמוע מוזיקה. אז הנהיגו כמה דברים,

מנהגי אבינות, כדי שווה חי ייתן אל לבו.

אבל זה לא הפך את הימים האלה לימים קשים. תיקח דוגמה אחרת.

לא יבוא ולא יהיה אדם אבא שלו מת.

בתוך שלושים יום מביאים לו פרי חדש,

מגישים לו אבטיח או דבר אחר.

בכל דבר, שאחיינו.

יהודה, אבל אתה בתוך שנה.

הוא אבל, הרי אסור לו להסתפר.

למרות שהוא בתוך שנה, הוא יכול לומר שאחיינו. למה?

הימים האלה הם ימים טובים. הוא, יש לו בעיה אישית בעניין של האבלות שאסור לו להסתפר.

אבל המילים שהחיינו והקימנו והגיענו לזמן הזה, הוא כן אומר.

יותר מזה, אדם שאבא שלו נפטר והוא בן יחיד,

ואבא שלו היה עשיר גדול, השאיר לו ירושה גדולה.

הגמרא אומרת שהוא מברך מיד,

זה דיין האמת, על פטירת האבא,

והברכה שנייה, הוא אומר שהחיינו.

לא רק אם הוא בתוך שלושים,

אלא מיד אחרי הפטירה הוא נהיה עשיר בבת אחת,

מברך שהחיינו. אתה רואה שהשאחיינו היא לא קשורה לנושא של האבלות.

תגיד, איך הוא מברך שהחיינו? אבא שלו מת הרגע,

אבל הימים האלה הם ימים טובים.

הוא קרא לו אסון אישי,

אבל הימים הם ימים טובים, ולכן הגמרא אומרת שיברך שהחיינו. כאן וחומר גם לאבילות ישנה של הימים האלה,

כך שאין קשר בין מה שאנחנו נזהרים שלא להסתפר ולהתגלח או לא לשאת נשים,

לבין הנושא השני של ברכת שהחיינו.

אם יש לו עוד אח,

אז לא מברך שהחיינו, אלא הטוב והמתי.

אבל עורכי הדין שיש להם ניסיון בענייני ירושות הם אומרים שלפעמים אם קרה דבר כזה צריך לברך פעמיים דיין האמת פעם אחת שהאבא נפטר פעם השנייה שנשאר ירושה ויש להם על מה להתקוטט לפעמים הקטטות חוצים בתוך המשפחות אשר מרחם כך אומרים העורכי דין שיש להם ניסיון בדבר טוב תלוי עם מי יש לה עסק תלוי עם מי האחים שלו יש אנשים מתורבתים

עושים את הדברים בצורה חכמה אבל יש פלחים שמתקוטטים ועושים מחלוקת וכמו שאמרנו שם אין אבא ממנה להגיד את דתו מהמתים

אחרי ל'ד אמרתי אחרי ל'ד לעומר מי שרגיל לסדר את הזקן מותר רק אחרי ל'ד בימים האלה מצד הפשט אם אנחנו אבלים

כמו האבל לא מספר את הזקן גם אנחנו עד ל'ד בוודאי שלא אחרי ל'ד זה החידוש של אור לציון שגם על פי הקבלה שאסור להסתפר אחרי ל'ד עד חג השבועות עד יום שלישי בסיוון אבל כל זה להראות שזה הדינים אבל הזקן זה חסדים וזה הרב הקהל לסדר את הזקן אבל בימים האלה גם סידור הזקן אסור

לא לא זה לא עניין של דין לא קשור ל... זה לא הופך את הימים האלה לעימי דין אלא רק לגבי הנושא של התסבורת זה דבר בפני עצמו

אני קורא, אישה שרוצה להסתפר מותר לה, שוב לפי אבשת כן מותר, לפי אבשת מותר, העניין של האבלות אפילו באבלות חדשה

תראה בחוכמת אדם שמותר לאשה לכתחילה כדי שלא תתגנה על בעלה אפילו האבלה בתוך שלושים באבלות חדשה,

קל וחומר קל.

כל זה לפי אבשת אבל לפי הקבלה אין הבדל בין איש לאשה אלא הקבליסטים שמחמירים עד ה' בסיוון עד יום שלישי בעוד חודש ואז גם לנשים תהיה אותה חומרה כמו שאומר אבנו יוסף חיים ברב פעלים חלק ד' כי נתראה יסוד ישרים שם

שבזה אין הבדל גם לאנשים שייך את הכלל הזה אבל כל זה בגדר חסידות בלבד לא דין, מצד הדין כמו שאמרנו גם לנו מותר אחרי ל״ד קל וחומר לאנשים שגם לפני ל״ד הדבר מותר

בסדר, אתה אומר דבר טוב אבל כל זה כמו שאמרתי לא תואם את ה...

דברים של המקובלים. לפי הקבלה יש עניין אחר. טוב,

אני קורא בסימן רד סעיף יא חבושים או ורדים ושאר מיני פירות ועשבים שמרקחים בדבש.

הפירות והעשבים הם עיקר והדבש תפל אפילו הם קטושים ביותר.

לפי כך מברך על החבושים בורא פרי העץ,

על העשבים בורא פרי האדמה,

ועל של ורדים בורא פרי האדמה.

המשנה נותנת לנו כלל בענייני ברכות,

וזה מוביל אותנו למאות דוגמאות בענייני מאכל,

כשיש לך תערובת.

המשנה אומרת, כל שהוא עיקר בהמות תפלה, מברך על העיקר ופוטר את התפלה.

וכאן מרן מביא לנו כמה דוגמאות.

בזמנם היו רגילים לקחת את הפרחים של הוורדים,

ורדים שושנים, היו מערבבים אותם עם הדבש והיו אוכלים ריבת ורדים.

כך היו רגילים לעשות.

מה מברכים על זה?

אדם שמורח את הדבש הזה, את הריבה הזו, על הלחם ואוכל.

בוודאי שהלחם הוא העיקר,

מברך על הלחם המוציא לחם מן הארץ,

מברך על העיקר ופוטר את התפלה.

לזה אין שאלה, אין שום ברכה על הריבה.

אבל אדם שלא אוכל לחם,

אלא לוקח בקף ואוכל להנאתו מריבת הוורדים.

מה יברך על ריבת הוורדים הזו? מחלוקת בראשונים.

לפי דעת הטור, הכל בו הוא מרן השולחן ערוך.

הוורדים זה העיקר ולא הדבש,

ולכן יברך על זה בורא פרי האדמה,

ולא שהכול.

אבל התשבץ חולק.

התשבץ אומר, הדבש הוא העיקר.

קשה לאדם לאכול את הדבש לבד,

כמו שאמר שלמה המלך, דבש נזדה אכול דאה כאן פנטס בעינו ועכה אותו. קשה לאדם לאכול את הדבש לבד.

כשיש בתוך זה את הוורדים,

זה נוח יותר לאכילה.

היו מערבבים בתוך זה מלח לימון במקום,

אבל במקום המלח לימון הוורדים הדבר הטבעי זה נוח מאוד.

אבל העיקר הוא הדבש,

ולכן לפי דעת התשבץ הברכה היא שהכול נהיה בדברו.

למרות שמרן פסק כדעת הטור והקול בו שמברכים אדמה,

אנחנו עוסקים לברך שהכול,

כמו שכותב הגאון חידה בברכי יוסף,

כיוון שכך הוא המנהג.

כך כתבו רבים מגדולי הפוסקים,

סמא דחייב הגאון רבי יוסף עדיד בברכי יוסף.

יוסף ושאר האחרונים, כולם הסכימו שהמנהג הוא כדברי התשמץ ולכן על ריבה כזו מברכים שהכל נהיה בדברו.

המנהג שאנחנו רואים, הכוונה היא בלכתחילה הברכה היא שהכל.

אבל אם האדם הזה טעה,

לא ברך שהכל, אלא לקח את הריבה הזו וברך בורא פרי האדמה ודיעבד יצא ידי חובה.

כאן אנחנו נאמר הפוך.

אולי ההלכה כדעת הטור הכל בו והשולחן ערוך, שצריך לברך על זה אדמה.

אולי ההלכה כדבריהם, והם אין לה ספק ברכות להקל.

כל מה שאמרנו שהכל הכוונה היא בלכתחילה,

אבל לא עקרנו לגמרי את ברכת בורא פרי האדמה,

הרי סוף סוף מה שהוא אמר זה לא שקר.

יש שם ורדים שצומחים מהאדמה,

ולכן בדיעמדים אמר בורא פרי האדמה בוודאי שיצא,

אבל מלכתחילה הברכה צריכה להיות שהכל נהיה בדברו.

כך הוא הדין גם בתערובות אחרות, שגם שם שייך את הכלל האמור.

יש סוכריות שיש בפנים שקד.

הבבלים רגילים לחלק את הסוכריות האלה באירוסין.

אחרי האירוסין, מי שיוצא לא יוצא בידיים ריקות, נותנים לו את הסוכריות האלה,

הסוכריות הוורודות. איך קוראים להן?

מחלוקת גדולה בין הפוסקים, מה ברכתם?

האם השקד הוא העיקר? צריך לברך רק פורא פירי העץ,

או שהסוכרייה, הסוכרייה שם טעימה מאוד.

אולי הסוכרייה היא העיקר, וצריך לברך רק כשהכול נהיה בדברו.

מחלוקת.

תראו, בדברי הפרי מגדים המשנה ברורה על המקום, כיסו שולחן ערוך, עשרות מגדולי האחרונים דנו בדבר,

ויש מחלוקת מה הברכה.

להלכה,

הגאון רבי יוסף יוספא כותב לנו עצה,

והיא להלכה ולמעשה.

הוא אומר, את הסוכרייה הראשונה תיקח, תשבור אותה,

אחרי ששברת תיקח את השקד, תברך עליו העץ.

תילעס, אחרי שלעס מהשקד,

תיקח גם את הסוכרייה ותברך עליה שהכול נהיה בדברו.

ואז הוא עושה גם כך וגם כך, פותר את הבעיה.

את העצה הזו העתיקו הבן איש חי, כף החיים ושאר האחרונים,

וכך ראוי לעשות בלכתחילה. זה מה שצריך לעשות כדי לחמוק מסלע המחלוקת. שוב.

בני עבד אמר העץ בלבד יצא, בני עבד אמר שהכל בלבד יצא אבל אם הוא שואל אותנו העצה שישבור יעשה את השבר אשר הם שוברים ובזה יפתור את הבעיה יש היום דבר דומה לזה עם הבוטנים שם מצפים את זה בסולת וקמח והציפוי לפעמים הוא לא דק אלא ציפוי עבה

ושום השאלה היא אם הציפוי הזה הוא העיקר צריך לברך על המזונות,

אם הבוטנים עיקר נברך על זה בורא פרי האדמה.

שאל את הילדים הקטנים,

הם גם מנדה אמר לא,

הם יגידו לך בטח שהבוטנים עיקר, הם באים לאכול באותו רגע את הציפוי,

את הסולת, אותם הענייה אין הבוטנים אבל אותם הילדים עדיין הם לא כל העולם,

לא לוקחים מהם את ההלכה ולכן גם שם כדאי שישבור לברך על כל אחת בפני עצמו ובזה יפתור את הבעיה להלכה ולמעשה. בדיעבד, בירך רק מזונות ואכל יצא,

בירך רק בורא פרי האדמה ואכל בדיעבד יצא, אבל יותר מיודר לשבור.

שוב, גם לגבי ברכה אחרונה, גם שם תהיה בעיה. בדוגמה הראשונה של הסוכריות,

שם אם הוא אכל שלושה-ארבעה סוכריות כאלה,

אז יברך עליבדי כולה עלמא,

בורא נפשות.

הסוכרייה והשקל, בין כך ובין כך ברכתם נפשות.

אבל כאן, לגבי הבוטנים,

השאלה מה העיקר מסתעפת לא רק לגבי הברכה הראשונה, אלא גם לגבי הברכה האחרונה.

אם תאמר שהבוטנים עיקר, הברכה נפשות.

אם תאמר שהציפוי הוא העיקר, צריך לברך על המחיה, ברכה אחת מהן שלוש.

להלכה, לא יברך, לא זה ולא זה.

אנחנו חוששים ואומרים בזה ספק ברכות להקל, שב ואל תעשה עדין. אלא אם כן, אם אכלת כזית עוגה,

תברך על המחיה ותפתור, או תיקח בננה, תאכל כזית מהבננה או דבר אחר,

ותברך בורא נפשות. אם הוא צמא, שתי מים, זה בדרך כלל מצמיא,

גם זה מהווה פתרון. אנו מקדמים בברכה את מורנו ורבנו, רבנו יעקב חיים סופר.

בן די, גורלו.